הצגת המקור של הדף "שיחת נצבים וילך וראש השנה תשנ"ב - מוגה"

== משיחות ש"פ נצבים ה'תנש"א, יום ב' דר"ה, וש"פ וילך ו' תשרי ה'תשנ"ב ==
{{ספר השיחות תשמ"ז-תשנ"ב}}א. מעלתה המיוחדת של השנה החדשה<ref>נוסף לכך ש"בכל שנה ושנה יורד ומאיר . . אור חדש ומחודש . . עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה" (תניא אגה"ק סי"ד).</ref> (ה'תשנ"ב) – מודגשת (לכל לראש) בקביעות השנה, ובפרט בהענינים העיקריים שנקבעו עליהם סימנים ע"י גדולי ישראל, ומהם:

א הקביעות דראש השנה ביום שני בשבוע – כהסימן "פתבג המלך"<ref name=":1">לשון הכתוב – דניאל א, ה. ועוד.</ref>, "ב"ג המלך פת וילך"<ref>טושו"ע או"ח סתכ"ח ס"ד. מחזור ויטרי סי' שנ. אבודרהם בסדר הפרשיות וההפטרות. בעה"ט ר"פ וילך.</ref>, שכשחל ר"ה (שענינו "תמליכוני עליכם"<ref name=":0">ר"ה טז, סע"א. וש"נ.</ref>, "המלך") ביום '''ב'''' או ביום ג', "פת וילך, פת מלשון פתות אותה פתים<ref>ויקרא ב, ו.</ref>, שמחלקים נצבים וילך לשתים"<ref>מג"א שם. פר"ח שם. מחזור ויטרי שם ("פת וחילק פרשת וילך, מלשון פתות אותה פתים"). אבודרהם שם.</ref>, שקורין פרשת נצבים בשבת שלפני ר"ה, שבת סליחות הב'<ref>נוסף על שבת סליחות הא', שבת פ' תבוא, שבקביעות כזו (ב"ג המלך) מתחילים אמירת הסליחות "במוצאי מנוחה" דפ' תבוא (משא"כ כשר"ה חל ביום ה' או ביום ז', שישנם ד' ימים דאמירת הסליחות מ"מוצאי מנוחה" דפ' נצבים), ומאריכין באמירת הסליחות במשך יותר משבוע שלם (ראה עט"ז לשו"ע או"ח ר"ס תקפא. לבוש שם).</ref>, ופ' וילך בשבת שלאחרי ר"ה, שבת שובה.

ומעלה יתירה בהקביעות דר"ה ביום ב' גם לגבי הקביעות דר"ה ביום ג' (ששניהם נכללים בהסימן "פתבג המלך") – בשתים: (א) בהסימן "ב"ג המלך" – דיש לומר, שהב' והג' (ב"ג) רומזים גם לב' הימים דר"ה (יום ראשון דר"ה – ב', ויום שני דר"ה – ג'), (ב) ובשייכות לקריאת התורה ("פת וילך . . שמחלקים נצבים וילך לשתים") – שקורין "אתם נצבים היום גו'" (ש"היום" קאי על ראש השנה<ref>רמ"ז לזח"ב לב, ב (הובא בלקו"ת תבוא מא, ג). וראה גם זח"ג רלא, א. פענח רזא ס"פ נצבים. לקו"ת ר"פ נצבים.</ref>) תוך ג' ימים (שבת, יום ראשון ערב ר"ה, ור"ה) שנחשבים (בכמה ענינים) למציאות אחת<ref>ראה (לדוגמא) פסחים קו, סע"א. '''ועוד'''.</ref>.

ב הסימן דקביעות השנה (כמודפס גם בהלוחות) הוא בש"ז: ב' – יום ב' שבו חל ר"ה, ש' – שלימה, שחשון וכסלו שלמים<ref>"סדר החדשים המלאים והחסרים . . אחד מלא ואחד חסר על הסדר . . מרחשון וכסלו* פעמים יהיו שניהם מלאים ופעמים יהיו שניהם חסרים ופעמים יהי' מרחשון חסר וכסלו מלא. ושנה שיהי' בה שני חדשים אלו מלאים היא שנקראו חדשי' שלמים" (רמב"ם הל' קדוה"ח פ"ח ה"ה־ו).

'''*) הטעמים להשינוי בחדשים מרחשון וכסלו דוקא – ראה ספר העבור (להקדמון ר' אברהם בר חייא הנשיא) שער השמיני. יסוד עולם (לרבינו יצחק בן יוסף תלמיד הרא"ש) מאמר רביעי פ"ט. ועוד.'''</ref>, ז' – יום ז' שבו חל ר"ח ניסן.

וענין זה קשור עם היותה שנה מעוברת – כי, כשר"ה חל ביום ב' (ב'), וחשון וכסלו מלאים, שנה שלימה (ש'), לא יחול ר"ח ניסן בשבת (ז') אלא בשנה מעוברת.

ונמצא, שבשנה זו ישנם ג' ענינים של שלימות – שלימות משולשת: (א) השלימות הקשורה עם החדשים חשון וכסלו ששניהם מלאים, (ב) השלימות הקשורה עם שנת העיבור – שע"י הוספת חודש העיבור (הי"ג) נעשית השנה כולה "שנה תמימה", כדרשת חז"ל<ref>ערכין לא, א – במשנה. רמב"ם הל' שמיטה ויובל פי"ב ה"ה.</ref> "שנה תמימה, להביא חודש העיבור", (ג) והשלימות הקשורה עם הקביעות דר"ח ניסן ביום השבת – שגם יום ראשון דפסח חל בשבת, והתחלת ספה"ע (ממחרת הפסח) היא במוצאי שבת, "ממחרת השבת" גם כפשוטו, שאז ישנם "שבע שבתות תמימות" בשלימות, שבועות שמתחילות באחד בשבת ומסיימות בשבת, כימי בראשית<ref>פסיקתא דר"כ פי' ח. פס"ר פי"ח. ראב"ן ספ"ו. ראבי"ה פסחים סתקכ"ו. ועוד.</ref>, תמימות בשלימות<ref name=":2">ראה בארוכה שיחת אחרון של פסח תנש"א (סה"ש תנש"א ח"א ע' 437 (לעיל ע' 56) ואילך; 447 (לעיל ע' 66) ואילך).</ref>.

ויש לבאר המעלה המיוחדת שבקביעות השנה, הן בנוגע להקביעות דר"ה ביום ב' וג' (ב"ג המלך), והן בנוגע להקביעות דהמשך השנה, ועל הסדר: חשון וכסלו מלאים, שנה מעוברת, ור"ח ניסן (וחג הפסח) בשבת (בש"ז); ונוסף על המעלה דקביעות השנה יש לבאר גם המעלה המיוחדת דשנת ה'תשנ"ב לגבי שאר שנים שקביעותם כן היא, וכן יש לבאר הקשר והשייכות דכל ענינים הנ"ל, כדלקמן.

ב. ב"ג המלך:

מעלת הקביעות דר"ה ביום שני – להיותו בסמיכות הכי גדולה '''ליום ראשון'''<ref>כי, ביום ראשון עצמו לא חל ר"ה, כהכלל "לא אד"ו ראש" (טושו"ע או"ח ר"ס תכח). וראה לקמן ס"ה.</ref>:

יום ראשון בשבוע הוא בדוגמת יום ראשון דהתחלת הבריאה – שלכן נקרא "יום ראשון" אף שכבר עברו רבבות ימים מששת ימי בראשית<ref>לקו"ת שה"ש כה, סע"א. ובכ"מ.</ref>, וכמודגש גם בשירו של יום, "בראשון מה היו אומרים לה' הארץ ומלואה, על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו"<ref>ר"ה לא, רע"א.</ref>.

וזהו גם ענינו של ר"ה – כמ"ש<ref>שם כז, א.</ref> "זה היום תחלת מעשיך זכרון '''ליום ראשון'''", וכמודגש גם באמירת המזמור לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה (שירו של יום ראשון) בתפלת ערבית דליל ר"ה<ref>מט"א סתקפ"ב סקכ"ג. סידור האריז"ל ואדה"ז במקומו.</ref>, התפלה הראשונה דר"ה<ref>להעיר מהידוע ע"ד גודל הפלאת עבודתם של רבותינו נשיאינו בתפלת ערבית דליל א' דר"ה (כפי שראינו אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ממלא מקום אביו כ"ק אדנ"ע, וכל רבותינו נשיאינו שלפנ"ז), ומזה מובן שמעין זה ושמץ מנהו צ"ל גם אצל כאו"א מהחסידים.</ref>.

ובפרטיות יותר:

ידוע<ref>לקו"ת נצבים מז, ג. וראה סה"מ מלוקט ח"ג בתחלתו. וש"נ.</ref> ביאור הטעם ש"זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון" קאי על ר"ה (א' בתשרי), אף שבכ"ה באלול נברא העולם<ref>ויק"ר רפכ"ט. ועוד.</ref> וא' בתשרי הוא יום '''הששי''' לברה"ע – להיותו יום ברוא אדה"ר, עיקר ותכלית ומטרת הבריאה כולה, ועל ידו נפעלה שלימות בכל הבריאה כולה, כמבואר במדרשי חז"ל<ref>זהר ח"א רכא, ב. ח"ג קז, ב. וראה פרדר"א פי"א.</ref> שאדה"ר קרא ואמר לכל הנבראים שבעולם "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו"<ref>תהלים צה, ו.</ref>, והמליך את הקב"ה למלך על כל הארץ, ע"י ההכרזה "ה'<ref>שם צג, א.</ref> מלך גאות לבש"<ref>ולהעיר מר"ה לא, א: "בששי היו אומרים ה' מלך גאות לבש, על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהן".</ref>, ודוגמתו בכל ר"ה, כמארז"ל<ref name=":0" /> "אמר הקב"ה . . אמרו לפני בר"ה מלכיות . . כדי שתמליכוני עליכם", וע"י בנ"י נעשה גם "מלך על כל הארץ".

ועפ"ז י"ל, שבקביעות דר"ה בסמיכות הכי גדולה ליום ראשון מודגשת שלימות הבריאה כולה (כל ששת ימי בראשית) כמו שהיא במעמד ומצב דיום ראשון שנקרא "יום אחד"<ref>בראשית א, ה.</ref>, "שהי' הקב"ה יחיד בעולמו"<ref>פרש"י עה"פ (מב"ר פ"ג, ח).</ref>, היינו, שגם לאחרי שנבראו כל הנבראים שבעולם מאיר ומתגלה בעולם ש"הקב"ה יחיד בעולמו".

ועוד ועיקר, שבקביעות דר"ה '''לאחרי''' יום ראשון (ביום שני הסמוך אליו, אבל לא ביום ראשון עצמו), מודגש שבר"ה ישנו ענין '''נעלה יותר''' שבא לאחרי יום ראשון ("יום אחד", ש"הקב"ה יחיד בעולמו") – החידוש שע"י עבודת האדם<ref>כידוע שבריאת אדה"ר (ר"ה הראשון) היתה מצד בחי' כי חפץ חסד הוא, ועכשיו (בר"ה דכל שנה) '''באתערותא דלתתא''' (עבודת האדם) תליא מילתא (לקו"ת נצבים מז, ב. וראה סה"מ מלוקט שם. וש"נ).</ref> בהוספה על שלימות הבריאה (כולל גם בריאת האדם) ע"י הקב"ה, כדלקמן.

ג. ובהקדים – שיום ברוא אדה"ר הוא ראש השנה ("תחלת מעשיך . . יום ראשון") לא רק בגלל השלימות '''שבבריאת''' האדם (בחיר הנבראים, יציר כפיו של הקב"ה<ref>ראה ב"ר פכ"ד, ה. קה"ר פ"ג, יא (ב).</ref>) כשלעצמה, אלא גם (ובעיקר?) בגלל השלימות שנעשית בהבריאה כולה ע"י '''עבודת''' האדם, באמרו "בואו נשתחוה גו'", "ה' מלך גו'", שזוהי שלימות נעלית יותר משלימות הבריאה ע"י הקב"ה.

והענין בזה:

לאחרי גמר וסיום הבריאה כולה בבריאת האדם ביום הששי נאמר<ref>בראשית ב, ג.</ref> "אשר ברא אלקים '''לעשות'''", שפירושו "לתקן"<ref>ראה ב"ר פי"א, ו ובפרש"י.</ref>, היינו, שלאחרי שלימות בריאתו של הקב"ה, "אשר ברא אלקים", צ"ל "לעשות" תיקון והוספה ע"י '''עבודת האדם''' ("אתם קרוין אדם"<ref>יבמות סא, רע"א.</ref>, ע"ש אדמה לעליון<ref>ראה עש"מ (להרמ"ע מפאנו) מאמר אכ"ח פל"ג. של"ה ג, א. כ, ב. רסח, ב. שח, ב. ועוד.</ref>) בקיום התומ"צ, כמודגש גם במתן־תורה בששי בסיון שנרמז ב"יום הששי" דמעשה בראשית, "הששי" בה"א יתירה, "הששי המיוחד"<ref>פרש"י שבת פח, א.</ref>, "הוא ששי בסיון המוכן למתן תורה"<ref>פרש"י בראשית א, לא.</ref> ש"יום ששי בסיון שקבלו ישראל התורה . . נחשב כאילו נברא העולם עתה"<ref>פרש"י שם (בחצע"ג – בשם ס"א).</ref>, ומדגישים בפסוקי שופרות דר"ה הענין דמתן תורה, כיון שבריאת העולם בר"ה היא בשביל עבודתם של ישראל בקיום התורה.

וביאור תוכן התיקון וההוספה שע"י עבודת האדם ("לעשות") לגבי שלימות העולם (כולל גם לאחרי שנברא בו האדם) מצד "אשר ברא אלקים" – שהשלימות שמצד הבריאה אינה אלא דרגת האלקות '''שבערך להעולם''', וע"י עבודת האדם בקיום התומ"צ נמשכת ומתגלה בעולם גם דרגת האלקות '''שלמעלה מהעולם''', ועד להמשכת וגילוי מהותו ועצמותו ית' בעולם<ref>נוסף לכך שהתהוות העולם מאין ואפס המוחלט היא בכח העצמות (תניא אגה"ק ס"כ) – כי, כח העצמות שבהתהוות הוא באופן של הבדלה (ראה בארוכה ד"ה פתח אליהו תשט"ו פ"ו (סה"מ מלוקט ח"ה ע' קה ואילך). וש"נ.</ref>, שזהו"ע דנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים<ref>ראה תנחומא נשא טז. ועוד. תניא רפל"ו. ובכ"מ.</ref>, שמציאות העולם (תחתונים) נעשית דירה שבה מתגלה מהותו ועצמותו ית'.

ויש לומר, שענין זה מרומז בבריאת האדם באופן ד"וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים"<ref>בראשית ב, ז.</ref> – שע"י ה"'''נשמת חיים'''" שנפח<ref>"נפח" דייקא – "מאן דנפח מתוכי' נפח, פי' מתוכיותו ומפנימיותו" (תניא רפ"ב).</ref> הקב"ה בגוף האדם שנעשה מ"'''עפר מן האדמה'''" שהוא היסוד דכל הבריאה כולה ש"הכל הי' מן העפר"<ref>קהלת ג, כ.</ref>, ניתן כח להמשכת וגילוי ה"נשמת חיים" בכל הבריאה כולה: לכל לראש – גילוי ה"נשמת חיים" '''דהבריאה עצמה''', שיהי' ניכר בעולם הכח האלקי שמהוה ומחי' את העולם (דרגת האלקות שבערך להעולם), ועוד ועיקר – המשכת וגילוי "נשמת חיים" '''דהאדם''', "חלק אלקה ממעל ממש"<ref>תניא שם.</ref>, חלק מן העצם ד"אלקה", שתתגלה בעולם גם דרגת האלקות שלמעלה מהעולם, ועד לגילוי מהותו ועצמותו ית'.

וענין זה נעשה ע"י עבודתו של אדה"ר שהכריז בכל הבריאה "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו", "ה' מלך גאות לבש" – שנוסף על ההכרזה ד"ה' '''עושנו'''" (דרגת האלקות שבערך להעולם שעל ידה נעשית ההתהוות והקיום והחיות דהעולם), פעל אדה"ר בכל הבריאה ההשתחוואה הקשורה עם (ופועלת את) '''הכתרת המלך''', "ה' '''מלך''' גאות לבש"<ref>ובלשון חז"ל (פרדר"א שבהערה 22): "אמר להם באתם להשתחוות לי, בואו אני ואתם נלך ונלביש גאות ועוז ונמליך עלינו מי שבראנו, הלך אדם לעצמו והמליך אותו ראשון '''וכל הבריות אחריו''' ואמר ה' מלך גאות לבש וגו'".</ref>, שמתגלה בעולם '''מלכותו של הקב"ה''', דרגת האלקות שבאין ערוך (כלל) להעולם<ref>וגם התגלות המלכות בעולם היא (לא מצד התפיסת מקום דהעולם, כמו הגילוי ד"כי חפץ חסד הוא" שבהתחלת הבריאה, שרצונו ית' להשפיע חסד בעולם) באופן שהעולם אינו תופס מקום, כיון שמלוכה ענינה רוממות והתנשאות, ומציאות העולם אינה אלא מפני ש"אין מלך בלא עם". ועצ"ע. ואכ"מ.</ref>, ובפרט ע"פ הידוע<ref>ראה סה"מ מלוקט ח"ב ע' קז. וש"נ.</ref> ששרש המלכות הוא למעלה מכל הספירות, בבחי' הכתר, ועד לפנימיות הכתר, ועד למהותו ועצמותו ית'.

ד. ויש להוסיף, ששני ענינים אלו (שלימות העולם מצד הבריאה, והשלימות היתירה שנעשית ע"י עבודת האדם) מרומזים גם בפרקי אבות שלומדים בשבת שלפני (וממנו מתברך<ref>כי, נוסף לכך שמיום השבת מתברכים כל ימי השבוע (ראה זח"ב סג, ב. פח, א), יש ברכה מיוחדת בשבת שלפני ר"ה – להיותו גם שבת מברכים דכל חודש תשרי, וע"י ברכתו של הקב"ה, שבכח זה מברכים בנ"י את החדשים י"א* פעמים בשנה ("היום יום" כ"ה אלול. ובכ"מ).

'''*) וע"פ המבואר לקמן בפנים שעבודת האדם קשורה עם בחי' "אחד עשר" (י"א), יומתק דיוק הלשון ש"ישראל מברכים את החדשים''' י"א '''פעמים בשנה" (אף שבשנת העיבור מברכים ישראל י"ב חדשים).'''</ref>) ר"ה – פרק חמישי ופרק ששי<ref>כדי לסיים הלימוד דפרקי אבות (גם) בכל שבתות הקיץ.</ref>:

התחלת פרק חמישי, "בעשרה מאמרות נברא העולם" – השלימות שמצד הבריאה, דרגת האלקות שבערך להעולם; ופרק ששי<ref>כנגד יום ששי דמעשה בראשית וששי בסיון הקשורים עם ר"ה (כנ"ל ס"ג).</ref>, שהתחלתו "שנו '''חכמים''' בלשון המשנה", שע"י עבודתם של "חכמים" ("כל בניך לימודי ה'"<ref>ישעי' נד, יג.</ref>) בלימוד ה"משנה"<ref>כולל גם ברייתות, שאף שמצד עצמם אינם משנה, מצטרפים גם הם למשנה עי"ז ש"שנו חכמים (בכח עצמם) בלשון המשנה".</ref> הקשורה עם ענין הגאולה<ref>כמארז"ל "אין כל הגליות הללו מתכנסות אלא בזכות המשניות, מ"ט גם כי '''יתנו''' (מלשון משנה) בגוים עתה אקבצם" (ויק"ר פ"ז, ג).</ref>, נעשית גאולה מהמדידה וההגבלה דבריאת העולם<ref>ומרומז גם בענין ה"הלכות" (תוכנם וענינם של המשניות) – כדרשת חז"ל על הפסוק "הליכות עולם לו", "א"ת הליכות אלא הלכות" (מגילה כח, סע"ב. וש"נ), שע"י "הלכות" נעשה "הליכות" בעולם, שהעולם מתעלה ועד באופן שבאין־ערוך לגמרי (הליכה) להמדידה והגבלה שמצד עצמו.</ref> "בעשרה מאמרות", ע"י גילוי כבודו ומלכותו של הקב"ה, כהסיום והחותם דפרק ששי "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר<ref>ישעי' מג, ז.</ref> כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ואומר<ref>בשלח טו, יח.</ref> ה' ימלוך לעולם ועד" – כוונת הבריאה בשביל ההוספה שנעשית ע"י עבודת האדם לגלות בעולם כבודו ומלכותו של הקב"ה שבאין־ערוך להעולם.

ואולי יש להעיר מהרמז בצירוף הפרקים '''חמישי וששי''' ביחד – שצירוף מספריהם עולה '''אחד עשר''', כידוע<ref>ראה רשימות הצ"צ לתהלים (יהל אור) ע' מח. אוה"ת דברים ע' יט. סה"מ עטר"ת ע' תקפז. ועוד.</ref> שמורה על בחי' "אנת הוא חד ולא בחושבן"<ref>תקו"ז בהקדמה (יז, א).</ref>, למעלה מעשר ספירות, ולמעלה מ"עשרה מאמרות" שכנגד העשר ספירות<ref>ראה מדרש שמואל כאן (ד"ה והחסיד ז"ל – בסופו).</ref>, ולמעלה גם מעשרת הדברות שבתורה הקשורים עם עשרה מאמרות<ref>כדרשת חז"ל על הפסוק "עשרה עשרה הכף בשקל הקודש" (זח"ג יא, סע"ב).</ref>, שבחי' זו נמשכת ומתגלה ע"י '''עבודתם של ישראל''' ב(לימוד וקיום ה)תורה, כמרומז בפסוק<ref>דברים א, ב.</ref> "אחד עשר יום מחורב", שבמתן־תורה ב"חורב" ניתנו '''עשרת''' הדברות (דרגת התורה השייכת לעולם שנברא בעשרה מאמרות), ו"מחורב" (כשהולכים מחורב<ref>וההתחלה בזה בחורב עצמו – כמארז"ל (שבת פח, ב) "על כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה פרחה נשמתן", היינו, שלאחרי התגלות '''עשרת''' הדברות (הקשורים עם עשרה מאמרות שבהם נברא העולם) ע"י '''הקב"ה''', התחילה '''עבודתם של ישראל''' באופן '''שלמעלה''' מ(המדידה והגבלה ד)'''עשר''' – "פרחה נשמתן" (אלא שהחזירה להם הקב"ה בטל שעתיד להחיות בו את המתים (שבת שם), כיון ששלימות העבודה היא באופן דנשמות בגופים דוקא, כמודגש בהציווי ד"אחרי מות שני בני אהרן" (שקורין ביוהכ"פ) שהכניסה אל הקודש צ"ל באופן ד"נכנס בשלום ויצא בשלום" דוקא).</ref>) מתחילה עבודתם של ישראל בתורה, להמשיך ולגלות (בתורה שירדה לעולם, ועל ידי זה גם בעולם) בחי' "אחד עשר", דרגת התורה כמו שהיא למעלה מהעולם, ועד כמו שהיא בעצמותו ית' ("אנת הוא חד ולא בחושבן")<ref>ועפ"ז יש לבאר מ"ש בפ' נצבים (ל, יא־יד) "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא לא בשמים היא גו' ולא מעבר לים היא גו' כי קרוב אליך הדבר וגו'" – דלכאורה אינו מובן: מאי קמ"ל – לאחרי מתן־תורה, ולימודה לבנ"י במשך ארבעים שנה – ש"לא בשמים היא"?! ויש לומר, שהחידוש הוא (לא בנוגע לדרגת התורה ששייכת לעולם, אלא) בנוגע לדרגת התורה '''שלמעלה לגמרי מהעולם'''*, שאף שמצד עצמה "נפלאת היא" ו"רחוקה היא", "בשמים היא" ו"מעבר לים"**, מ"מ, "לא נפלאת היא '''ממך''' גו' כי קרוב '''אליך''' גו'", מצד גודל מעלתם של ישראל ש"נצבים גו' לפני ה' אלקיכם גו'"***.

'''*) ויתירה מזה – שקאי על מצות התשובה שהיא למעלה מהתורה (שלכן בכחה לתקן ולהשלים החסרון בתומ"צ), מצד מעלתם העצמית של ישראל שהם למעלה מהתורה.'''

'''**) פרטי הדרגות ד"נפלאת" ו"רחוקה", "בשמים" ו"מעבר לים" – ראה לקו"ת נצבים מה, סע"ד ואילך. סד"ה כי המצוה הזאת תרד"ע (סה"מ תער"ב־תרע"ו) ע' רחצ ואילך). ועוד.ולהעיר, שבלקו"ת שם מבאר שקאי על פנימיות וסתים שבתורה, שע"י נעשה ההתקשרות דפנימיות וסתים שבישראל עם הפנימיות וסתים דקוב"ה (נוסף על ההתקשרות דגליא שבישראל עם גליא דקוב"ה ע"י גליא שבתורה). ועפ"ז יומתק שספר התניא, תושב"כ דתורת החסידות, "מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאד גו'" (כמ"ש רבינו הזקן בדף־השער), שבא בהמשך למ"ש לפנ"ז "לא נפלאת היא ולא רחוקה היא", שעיקר החידוש בזה הוא בנוגע לפנימיות וסתים שבתורה, שנעשה (בפרט ע"י תורת החסידות) באופן ד"קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו".'''

'''***) "דבהשתל' ה"ז בבחי' פלא ורחוק, אבל בנש"י אין זה בבחי' פלא ורחוק", כיון ש"הם מושרשים בעצמות אוא"ס כו'" (סה"מ תער"ב־תרע"ו שם).'''</ref>.

ה. ויש לומר, שענין זה (ההוספה שנעשית ע"י עבודת האדם) הוא בהדגשה יתירה בהקביעות דר"ה ביום ב' ו(המשכו ב)יום ג' – "ב"ג המלך":

בהקביעות דר"ה בסמיכות הכי גדולה '''ליום ראשון''', שבו מודגשת שלימות הבריאה כולה (בכל ששת ימי בראשית) כמו שהיא ב"יום אחד", "הקב"ה יחיד בעולמו" (כנ"ל ס"ב) – מודגשת השלימות שמצד בריאת העולם '''ע"י הקב"ה''' (לפני עבודת האדם); והעילוי שניתוסף ע"י '''עבודת האדם''' – מרומז בשלילת אפשרות הקביעות דר"ה ביום ראשון עצמו ("לא אד"ו ראש")<ref>ויומתק יותר – שהדחי' דר"ה מיום ראשון (לא אד"ו ראש) היא בזמן שאין מקדשים ע"פ הראי' אלא ע"פ '''החשבון''', שהחשבון נעשה ע"י '''עבודת האדם''', משא"כ (בהקידוש ע"פ) הראי', שרואה מולד הלבנה ע"י הקב"ה.</ref>, כי אם בימים '''שלאחריו''', ובמיוחד ביום שני וביום שלישי, "'''ב"ג''' המלך".

והביאור בזה:

מבואר במדרשי חז"ל<ref>ב"ר פ"ד, ו. זח"א יז, א. יח, א. ועוד.</ref> שביום שני נבראת מחלוקת, וביום שלישי בטלה המחלוקת ונעשה שלום.

וענינו בעבודת האדם:

ה"מחלוקת" דיום שני היא מפני ההעלם וההסתר דמציאות העולם (עולם מלשון העלם<ref>לקו"ת שלח לז, ד. ובכ"מ.</ref>) על אלקות, כי, המעמד ומצב ד"יום אחד", ש"הי' הקב"ה יחיד בעולמו", הוא מצד '''בורא''' העולם ("הקב"ה יחיד בעולמו", עולם שלו), אבל '''העולם''' (הנברא) '''מצד עצמו''' הוא במעמד ומצב של "מחלוקת" (שני); והחידוש דיום השלישי – שבטלה המחלוקת ונעשה שלום בין העולם לאלקות באופן '''שהעולם גם מצד עצמו'''"מסכים" (כביכול) עם אלקות.

וענין זה נעשה ע"י עבודתם של ישראל בקיום התורה – ששניהם (ישראל ותורה) נקראים "שלישי", "אוריאן תליתאי . . לעם תליתאי"<ref>שבת פח, א.</ref>, שלישי המכריע בין החולקים, עי"ז ש"כולל ב' הדעות ושניהם מסכימים לדעת המכריע"<ref>המשך תרס"ו ע' תלה. וראה לקו"ש חכ"א ע' 111 ואילך. וש"נ.</ref> – כמארז"ל שישראל נקראים "שולמית, אומה שעשתה שלום ביני ובין עולמי"<ref>שהש"ר רפ"ז.</ref>, ע"י עבודתם בקיום התורה ש"ניתנה לעשות שלום בעולם"<ref>רמב"ם הל' חנוכה בסופן (וראה לקו"ש ח"ח ע' 349 ואילך. וש"נ).</ref>.

ובעומק יותר:

הכוונה ב"מחלוקת" (דיום שני) היא גם (ובעיקר) ל"מחלוקת" דקדושה, ובלשון המשנה (בפרק חמישי דאבות<ref>משנה יז.</ref> שלומדים בשבת שלפני ר"ה) "מחלוקת שהיא לשם שמים (ש)סופה להתקיים . . זו מחלוקת הלל ושמאי" – מחלוקת '''בתורה''', מצד ההתחלקות (מחלוקת מלשון התחלקות) דב' קוין ימין ושמאל, חסד וגבורה, להקל או להחמיר<ref>ראה תניא בהקדמה. שם אגה"ק סי"ג. ובכ"מ.</ref>;

והשלום (דיום שלישי) – נעשה ע"י המשכת והתגלות דרגא נעלית יותר בתורה שלמעלה מהתחלקות דב' קוין, ולכן כוללת שניהם ביחד, היינו, שע"י עבודתם של ישראל בלימוד וקיום התורה נמשכת ומתגלה (בתורה שירדה בעולם, ועל ידה גם בעולם) לא רק דרגת התורה השייכת לעולם (שלכן יש בה התחלקות דב' קוין), אלא גם דרגת התורה שלמעלה מהעולם, ועד לדרגת התורה כפי שהיא במהותו ועצמותו ית', אחדות הפשוטה שלמעלה מגדר התחלקות<ref>ויש לומר, שענין זה יתגלה ב"תורה חדשה '''מאתי''' (דייקא) תצא" (ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג) לעתיד לבוא, ואז תתקיים מחלוקת הלל ושמאי באופן שהלכה כשניהם (לאחרי התקופה הראשונה דימות המשיח שתהי' הלכה כב"ש), מצד דרגת התורה כפי שהיא בעצמותו ית', נמנע הנמנעות (נתבאר בארוכה בהתוועדות).</ref>.

ועפ"ז מובן שבהקביעות דר"ה (בסמיכות ליום ראשון, "תחלת מעשיך . . יום ראשון", אבל לא ביום ראשון עצמו, אלא) ביום שני וביום שלישי (ב"ג), מודגש ענינו העיקרי של ר"ה (המלך) – החידוש שנעשה ע"י '''עבודת האדם''' בהוספה על שלימות הבריאה ע"י הקב"ה – שגם העולם מצ"ע (לא רק מצד הקב"ה כמו שהוא "יחיד בעולמו") שהוא באופן של מחלוקת "מסכים" עם אלקות, ולא רק עם דרגת האלקות שבערך העולם ("יחיד '''בעולמו'''", ע"ד "יחידו של עולם"), אלא גם דרגת האלקות שבאין־ערוך לגמרי להעולם, ועד למעלה מגדר התחלקות (בחי' "אנת הוא חד ולא בחושבן").

ו. וענין זה מרומז גם בהסימן "פתבג המלך" בנוגע לקריאת התורה – "ב"ג המלך '''פת וילך'''", "שמחלקים נצבים וילך לשתים", פרשת נצבים בשבת שלפני ר"ה, ופרשת וילך בשבת שובה:

בפרשת נצבים, "אתם נצבים גו' לפני ה' אלקיכם גו' לעברך בברית<ref>"ברית והתקשרות כאילו נעשו לבשר אחד . . ולכן נק' בלשון כריתת ברית, כמ"ש אשר כרתו את העגל ויעברו בין בתריו, כלומר, להיות שניהם עוברים בתוך גוף אחד להיות לאחדים" (לקו"ת ר"פ נצבים).</ref> ה' אלקיך וגו'" – מדובר אודות מעמדם ומצבם של ישראל מצד '''מציאותם העצמית''' (להיותם בני אברהם יצחק ויעקב<ref>כהמשך הפרשה "למען הקים אותך היום לו לעם גו' וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב", ועד לסיום וחותם הפרשה, "לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם".</ref>) כפי שנבראו ע"י הקב"ה (לפני העבודה<ref>ולכן עושים כריתת ברית על העבודה דקיום התומ"צ (כמבואר בפרטיות בהמשך הפרשה), כולל גם ההודעה ש"לא נפלאת היא גו' לא בשמים היא גו' כי קרוב אליך הדבר מאד גו'" (ל, יא־יד), והדגשת ענין הבחירה, "ראה נתתי לפניך וגו' ובחרת בחיים" (שם, טו־יט).</ref>), כמודגש גם בהתחלת וראש הפרשה בתיבת "אתם", שמדגישים לכל לראש '''עצם מציאותם של ישראל''', ולאח"ז באים פרטי הענינים ד"נצבים היום כולכם וגו'".

ובפרשת וילך, "וילך משה גו' בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" – מדובר אודות מעמדו ומצבו של משה רבינו בגמר ושלימות עבודתו, ודוגמתו גם בנוגע '''לשלימות עבודתו''' של כאו"א מישראל מצד ניצוץ משה שבו<ref>ראה תניא רפמ"ב.</ref>.

והעילוי שניתוסף ע"י העבודה לגבי המעמד ומצב שלפני העבודה מודגש בשם הפרשה (שמורה על תוכנה<ref>ראה לקו"ש ח"ה ע' 57 ואילך. וש"נ.</ref>) – "'''וילך'''" – שעי"ז נעשית הליכה אמיתית שהיא באין־ערוך<ref>ויש לומר, שהעילוי ד"וילך" (ע"י עבודת האדם) הוא גם ביחס למעמד ומצב דבנ"י כפי שנחלקים ל'''עשר''' סוגים, "אתם נצבים גו' ראשיכם שבטיכם וגו' מחוטב עציך עד שואב מימיך", כנגד עשר ספירות שמהם נשתלשלו עשרה מאמרות, דרגת האלקות שבערך לעולם – כי, ע"י העבודה נעשית ההליכה ("וילך") לבחי' "אחד עשר" שלמעלה מעשר ספירות, "אנת הוא חד ולא בחושבן" (כנ"ל ס"ד), ודוגמתו בישראל שמתאחדים לאחדים כאחד באופן שלמעלה מהתחלקות לעשר סוגים, כמודגש במצות הקהל שבפרשת וילך.</ref> לגבי המעמד ומצב ד"נצבים"<ref>ולהעיר, ש"נצבים" רומז גם על מעמד ומצב הנשמה קודם ירידתה למטה, כמ"ש (מ"א יז, א) "חי ה' אלקי ישראל אשר '''עמדתי''' לפניו" ("נצבים גו' לפני ה' אלקיכם"), וע"י ירידתה ועבודתה למטה נעשית בבחינת "מהלך" ("וילך משה"), כמ"ש (זכרי' ג, ז) "ונתתי לך מהלכים" (ראה תו"א ס"פ וישב. ובכ"מ).</ref>.

וכל זה מודגש יותר כשקורין פרשת נצבים בפ"ע ופרשת וילך בפ"ע (כשר"ה חל ביום ב' וביום ג'), כי, ככל שתגדל הדגשת מעלתם של ישראל לפני העבודה (ע"י הקריאה דפרשת נצבים בפ"ע), תגדל יותר הדגשת העילוי והשלימות שבעבודה (ע"י הקריאה דפרשת וילך בפ"ע).

ויומתק יותר דיוק הלשון בהסימן "ב"ג המלך פת וילך . . שמחלקים נצבים וילך לשתים" – '''שהחלוקה לשתים'''<ref>להעיר, שנצבים וילך היא '''פרשה אחת''' שנחלקת לשתים, דלא כשאר פרשיות מחוברות שמחברים שתי פרשיות נפרדות (ראה לקו"ש חי"ט ע' 298. וש"נ).</ref> (תוכנו של יום שני (הב' ד"בג") שנבראת בו מחלוקת), היפך האחדות ד"הקב"ה יחיד בעולמו", היא, כדי להדגיש את '''החיבור האמיתי''' שביניהם (השלום דיום שלישי, ג' ד"בג") ע"י עבודת האדם, שעי"ז נעשה עילוי שבאין־ערוך לגמרי, "'''פת וילך'''", הליכה ("וילך") שהיא באופן של הבדלה ("פת") מהמעמד ומצב שלפני העבודה ("נצבים").

ז. ויש להוסיף, שהדגשת המעלה והשלימות שע"י עבודת האדם ("וילך") בהקריאה דפרשת וילך בשבת בפ"ע ("פת וילך") היא גם (ובעיקר) מצד תוכנו של השבת '''שלאחרי''' ר"ה ("פת וילך", שמחולק מפרשת נצבים שקורין בשבת '''שלפני''' ר"ה) – השבת שב"עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ"<ref>ר"ה יח, א. וש"נ.</ref>, '''שבת שובה''':

'''בין''' ר"ה ליוה"כ (מבלי למנות ר"ה ויוה"כ עצמם) ישנם שבעה ימים רצופים, כל שבעת ימי השבוע, כנגד שבעת ימי השבוע שבכל השנה כולה<ref>ראה סידור האריז"ל במקומו.</ref>, שבהם נעשה התיקון והשלימות דשבעת ימי השבוע דשנה שעברה, וההכנה לשלימות העבודה דשבעת ימי השבוע דשנה החדשה – יום ראשון שבעשי"ת כנגד ימי ראשון דכל השנה, יום שני כנגד ימי שני שבכל השנה, וכיו"ב בשאר ימי השבוע שבעשי"ת, כולל שבת שובה, כנגד השבתות דכל השנה<ref>ומודגש ביותר כששבת שובה חל בפרשת וילך – דיש לומר, ש"וילך" רומז על ההליכה וההמשכה מיום השבת שמיני' מתברכין כולהו יומין על כל ימי השבוע בכל השנה כולה.ומזה מובן שבשבת שובה (ובפרט כשחל בפ' וילך) צריכים לקבל החלטות טובות בנוגע להשבתות דכל השנה – הן בנוגע להקהלת קהילות בשבת, והן בנוגע לנתינת צרכי השבת (וכל השבוע) לכל מי שזקוק לכך באופן של הרחבה ותענוג, בשר שמן ויין ישן (וכמודגש בר"ה: "אכלו משמנים ושתו ממתקים"), מעין ודוגמא והכנה להסעודה דלויתן ושור הבר ויין המשומר לעתיד לבוא.</ref>.

וכיון ששבת שובה כולל כל השבתות דכל השנה כולה, מודגש בו ביותר תוכנו וענינו של יום השבת – '''גמר ושלימות העבודה''' – כמ"ש<ref>בראשית ב, א־ב.</ref> "ויכולו השמים והארץ גו' וישבות ביום השביעי גו'", ש"עולה החיות שנמשך בששת ימי המעשה בעשרה מאמרות שנברא העולם (בחי' דיבור) לבחי' המחשבה<ref>ויש לומר, שהעלי' היא גם מבחי' "'''עשרה''' מאמרות" לבחי' "'''אחד עשר'''" ("אנת הוא חד ולא בחושבן"), כמודגש בכך ששבת שובה הוא '''למעלה''' מכל ה"'''עשרה''' ימים שבין ר"ה ליוה"כ" (כולל גם ר"ה ויוה"כ), כיון שבו נעשה העילוי והשלימות ("ויכולו") דר"ה, וממנו מתברך יוה"כ. ועצ"ע.</ref> . . ולכן שבת אותיות תשב<ref>ובהדגשה יתירה ב"שבת שובה" (שכנגד השבתות דכל השנה) – שנקרא בשם "שבת '''שובה'''" (ובהדגשה יתירה בקביעות שנה זו – שבא לאחרי שתי שבתות דסליחות).</ref>, שענין שבת וענין תשובה הכל אחד, דהיינו '''חזרת הדברים למקורן ושרשן'''"<ref>לקו"ת דרושים לשבת שובה סו, ג.</ref>, ובלשון הכתוב<ref>קהלת יב, ז. וראה לקו"ת ר"פ האזינו.</ref> "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", היינו, שנמצאים בעוה"ז, נשמות בגופים (בכל התוקף דבריאות הגוף<ref>ובלשון פרש"י בר"פ וילך: "יכול שתשש כחו ת"ל לא כהתה עינו ולא נס ליחו".</ref>) לאורך ימים ושנים טובות ועד לחיים נצחיים, במעמד ומצב הכי נעלה, כמו לפני הירידה למטה ("תשוב אל האלקים אשר נתנה"), ובאופן נעלה יותר באין־ערוך ("וילך"), כיון שישנו העילוי דגמר ושלימות כל העבודה.

ועפ"ז יש לומר, שהשבת שלפני ר"ה (פרשת נצבים) היא ע"ד ובדוגמת השבת '''שלפני''' התחלת הבריאה<ref>פרדס שער ד (שער עצמות וכלים) פ"ז. תורת העולה (להרמ"א) ח"ג פנ"ט. פי' חכמוני (לר' שבתי דונולו) לספר יצירה פ"ד מ"ד.</ref>, ושייכת להבריאה, כפי שהבריאה היא בבחינת המחשבה '''שלפני''' המעשה, "סוף מעשה במחשבה תחילה"<ref>פיוט "לכה דודי".</ref>, והשבת שלאחרי ר"ה, שבת שובה (פרשת וילך), היא ע"ד ובדוגמת השבת '''שלאחרי''' גמר הבריאה בששת ימי המעשה, העלי' לבחי' המחשבה '''לאחרי''' גמר ושלימות המעשה.

ח. ויש לבאר גם הרמז בסימן "'''פתבג המלך'''" (סימן לזכרון חלוקת הפרשיות בהתאם לקביעות השנה, "ב"ג המלך פת וילך") – דכיון שכל עניני התורה הם בתכלית הדיוק, מובן, שבסימנים שבתורה שנקבעו ע"י גדולי ישראל לתועלת הזכרון יש גם תוכן בפ"ע<ref>דוגמא לדבר: ביאור הסימן יע"ל קג"ם – ראה תורת לוי"צ ע' קלט. ועוד.</ref>:

"פתבג<ref>הביאור ד"פתבג" ע"ד הקבלה – ראה לקוטי לוי"צ לזח"ב ע' פט (ויש לקשר עם המבואר כאן. ואכ"מ).</ref> המלך" – "הוא שם '''מאכל המלך''' בל' כשדים"<ref>פרש"י דניאל א, ה. ובפי' הרס"ג: "ממטעמי לחם מאכל המלך בגימטריא פת בג".</ref>, ובלשון הכתוב<ref name=":1" /> "וימן להם המלך דבר יום ביומו מפתבג המלך ומיין משתיו" (מן היין אשר ישתה הוא<ref>מצו"ד עה"פ.</ref>), היינו, שבר"ה (שנקרא "המלך") מזמין הקב"ה (מלכו של עולם) לכאו"א מישראל כל צרכיו (שנקראים<ref>ראה סנהדרין לח, א ובפרש"י.</ref> "מאכל"<ref>ואולי י"ל בפרטיות יותר: פת – דברים המוכרחים, ויין – דברים של תענוג.</ref>) על כל השנה כולה ("דבר יום ביומו") בתכלית ההרחבה, '''משולחן המלך'''!

וענין זה הוא בהדגשה יתירה בהקביעות דר"ה ביום ב' וביום ג', "ב"ג המלך פת וילך . . שמחלקים נצבים וילך לשתים" (שעל זה רומז הסימן "פתבג המלך") – שבזה מרומז ש"וימן להם המלך דבר יום ביומו מפתבג המלך" צ"ל וישנו מצד '''עצם מציאותם''' של ישראל (נצבים) גם '''לולי''' עבודתם (פת וילך, שמפרידים וילך מנצבים), וכפס"ד המשנה<ref>ב"מ רפ"ז.</ref> בנוגע לחיוב בעה"ב לפועלים: "אפילו אם אתה עושה להן '''כסעודת שלמה בשעתו''' לא יצאת ידי חובתך עמהם שהם '''בני אברהם יצחק ויעקב'''", ו"מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל"<ref>תהלים קמז, יט.</ref>, "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות"<ref>שמו"ר פ"ל, ט.</ref>, שהקב"ה צריך ליתן ונותן לכאו"א מישראל "כסעודת שלמה בשעתו", לא רק "די מחסורו אשר יחסר לו"<ref>פ' ראה טו, ח.</ref>, שכולל גם "סוס<ref>כתובות סז, ב. הובא בפרש"י עה"פ.</ref> לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו"<ref>ועד להנהגת המלכות באופן ד"חמישים איש רצים לפניו" (ש"ב טו, א. מ"א א, ה).</ref>, אלא גם "'''לעשרו'''", ועד להעשירות דשלמה בשעתו!

ומזה מובן גם בנוגע להדין ומשפט דר"ה שאין מקום לטענה של "משמאילים"<ref>ראה תנחומא שמות יח. משפטים טו. ועוד.</ref> – כי, השקו"ט שבין "מיימינים" ל"משמאילים" אינה אלא בנוגע לענין העבודה, אלא, מצד עצם מציאותם של ישראל בודאי ובודאי '''שלכל הדעות''' הפס"ד הוא שצ"ל ההנהגה באופן ד"וימן להם המלך דבר יום ביומו מפתבג המלך", ובפרט שגם בנוגע לענין העבודה בודאי שרבו המזכין, כיון ש"כל ישראל בחזקת כשרות"<ref>רמב"ם הלכות קידוה"ח פ"ב ה"ב.</ref>, ובפרט לאחרי עבודת התשובה דחודש אלול וימי הסליחות באופן ש"זדונות נעשו לו כזכיות"<ref>יומא פו, ב.</ref>, ועד לזכיות ממש, ובודאי ש"נכתבין ונחתמין (בספרן של צדיקים גמורים) לאלתר לחיים"<ref>ר"ה טז, ב.</ref>, לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות גם יחד.

ט. עפ"ז יש לבאר גם הקשר והשייכות לקביעות השנה – בש"ז<ref>ואולי י"ל לחידודי: ב' ש' הם כמו ב' ג' (ב"ג המלך), התחלקות (ב') ושלום (ג'), החידוש שע"י עבודת האדם, וז' רומז על העלי' שלאחרי שלימות העבודה, ענינו של יום השבת (כנ"ל ס"ז).</ref>:

מעלת השלימות שע"י עבודת האדם בהוספה על השלימות שמצד הבריאה עצמה שמודגשת בהקביעות דר"ה ביום שני (ב'), מודגשת גם בהקביעות דחשון וכסלו ששניהם שלמים (ש'), ובהקביעות דר"ח ניסן וחג הפסח ביום השבת (ז'), השלימות ד"שבע שבתות תמימות" – כי, ב' עניני שלימות שבקביעות השנה מתאימים להשלימות שמצד הבריאה והשלימות היתירה שע"י עבודת האדם: השלימות דחשון וכסלו (כתוצאה מקיבוץ שעות וימים מפני החלקים (תשצ"ג חלקים) שיש בכל חודש וחודש יותר על חצי היום<ref>רמב"ם שם פ"ח ה"ג.</ref>) – שלימות '''שמצד הבריאה''', והשלימות ד"שבע שבתות תמימות" (שלימות '''בקיום המצוה''' דספירת העומר) – שלימות '''בעבודת האדם''' (הקשורה ופועלת שלימות נעלית יותר לגבי שלימות הבריאה, תמימות כימי בראשית<ref name=":2" />).

ויש לומר, שענין זה מודגש גם בהשלימות דשנת העיבור, "שנה תמימה" – שאף '''שמצד הבריאה''' "יתרה שנת החמה על שנת הלבנה קרוב מאחד עשר יום"<ref>ויומתק הרמז בדיוק הלשון "קרוב מאחד עשר יום" – שע"י עבודתם של ישראל (שמודגשת בעיבור השנה) ממשיכים ומגלים בחי' "אחד עשר" (כנ"ל ס"ד).</ref>, מ"מ, "מוסיפין חודש אחד ועושין אותה השנה שלשה עשר חודש והיא הנקראת שנה מעוברת"<ref>רמב"ם שם פ"א ה"ב.</ref>, הוספה שנעשית ע"י '''ב"ד של מטה'''<ref>ועל ידם נקבע גם בב"ד של מעלה, כמארז"ל שהקב"ה אומר למלאכי השרת "אני ואתם נלך אצל ב"ד של מטה כו'" (דב"ר פ"ב, יד. וראה שמו"ר פט"ו, ב).</ref>, ולצורך '''עבודתם של ישראל''', "מפני זמן האביב כדי שיהא הפסח באותו זמן, שנאמר שמור את חודש האביב שיהי' חודש זה בזמן האביב"<ref>רמב"ם שם רפ"ד.</ref>.

י. ובכל זה ניתוסף הדגשה יתירה בשנה זו – שנת ה'תשנ"ב:

הולך ומתקבל ע"י בנ"א הראשי־תיבות שנקבע ע"י בני ישראל למנין השנה – שד' אותיות הראשונים (ה'תש"נ) הם ר"ת "'''הי' תהא שנת נפלאות'''" (בהוספה על שנת נסים), והאות החמישית<ref>להעיר מהעילוי ד"חמישית לפרעה", "דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין", דרגא החמישית שלמעלה מסדר השתלשלות שמתחלק בכללות לד' עולמות (ראה לקו"ת ס"פ פינחס. ובכ"מ) – ע"ד ובדוגמת העילוי ד"אחד עשר" שלמעלה מסדר השתלשלות דעשר ספירות.</ref> (ב') היא ראשי־תיבות "'''בה'''", שה"נפלאות" אינם ענין פרטי בהשנה, אלא הם ענינה של השנה, וגם ראשי־תיבות "'''בכל'''", ש"הנפלאות" הם בכל הענינים כולם<ref>ולהעיר, שאות ב' היא אות '''השימוש''' בנוגע לכל הענינים כולם, ורומז שהשנה היא מבורכת בכל הענינים כולם שמתחילים בא' מאותיות הא"ב: ב'''א'''ורה, ב'''ב'''רכה, ב'''ג'''דלות, ב'''ד'''יצה, ב'''ה'''וד ו'''ה'''דר, ב'''ו'''עד טוב, ב'''ז'''כיות גדולות, ב'''ח'''יים טובים וארוכים, ב'''ט'''וב הנראה והנגלה, ב'''י'''עוד טוב, ב'''כ'''ל, "בכל מכל כל", וכו' – בכל הענינים באותיות עד אות תי"ו, ב'''ת'''הלות ו'''ת'''שבחות על נפלאות הגאולה האמיתית והשלימה.</ref>, "בכל מכל כל"<ref>כהנוסח בסוף ברכת המזון* – "כמו שברך את אבותינו אברהם יצחק ויעקב בכל מכל כל כן יברך אותנו כולנו יחד".

'''*) בברכה רביעית, שרומזת על הגאולה הרביעית.'''</ref>, וגם ר"ת '''בינה''', ש"הנפלאות" הם באופן של "רחובות הנהר"<ref>ראה לקו"ת דרושי שמע"צ פח, ד. ובכ"מ.</ref>.

והענין בזה:

"נפלאות" – קאי (בעיקר) על הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, כלשון הכתוב<ref>מיכה ז, טו.</ref> "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שבה יראו ("אראנו") בפועל ובגילוי השלימות שנפעלה ע"י מעשינו ועבודתינו במשך שית אלפי שנין דהוי עלמא בהוספה על השלימות שבהתחלת הבריאה, שנוסף על השלימות ד"עולם על מילואו נברא"<ref>ראה ב"ר פי"ב, ו. פי"ג, ג. פי"ד, ז.</ref>, "אלה תולדות (מלא) השמים והארץ בהבראם"<ref>בראשית ב, ד.</ref>, תהי' השלימות ד"אלה תולדות (מלא) פרץ"<ref>רות ד, יח.</ref>, באופן של פריצת גדר, "פרצת עליך פרץ"<ref>וישב לח, כט.</ref>, "זה משיח, שנאמר<ref>מיכה ב, יג.</ref> עלה הפורץ לפניהם"<ref>אגדת בראשית ספס"ג. וראה ב"ר ספפ"ה ובפרש"י.</ref>.

"בכל"<ref>להעיר לחידודי ש"בכל" בגימטריא '''נ"ב''', שכולל כל הר"ת האמורים: נפלאות בה, נפלאות בכל, נפלאות בינה.</ref> (ובפרט "בכל מכל כל") – כולל כל עניני טובה ושלימות האפשריים, כמובן ממארז"ל<ref>ב"ב טז, סע"ב ואילך.</ref> "שלשה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא, אלו הן, אברהם יצחק ויעקב, אברהם דכתיב בי' בכל ("וה' ברך את אברהם בכל"<ref>חיי שרה כד, א.</ref>), יצחק דכתיב בי' מכל ("ואוכל מכל"<ref>תולדות כז, לג.</ref>), יעקב דכתיב בי' כל" ("וכי יש לי כל"<ref>וישלח לג, יא.</ref>), היינו, ש"כל" מורה ש"לא חסרו שום טובה"<ref>פרש"י ב"ב שם.</ref>, הן השלימות שמצד הבריאה, והן ובעיקר השלימות היתירה שע"י עבודת האדם, ועד להשלימות דסיום וגמר כל העבודה ("מעין העולם הבא") בעוה"ז<ref>ע"ד המבואר לעיל (ס"ז) בנוגע לשבת פרשת וילך, שבת שובה.</ref>, וענין זה נמשך מאברהם יצחק ויעקב לכאו"א מישראל.

"בינה", ובפרט בשייכות ל"נפלאות" ("נפלאות בינה"), נו"ן פלאות<ref>זח"א רס"א, ב.</ref> – מורה על הגילוי דשער הנו"ן דבינה בסיום וגמר העבודה בתכלית השלימות, כפי שמצינו במשה רבינו שבגמר וסיום עבודתו (כש"וילך משה גו' בן מאה ועשרים שנה אנכי היום"<ref>ר"פ וילך.</ref>) נתעלה ל"הר נבו", "נו"ן<ref>ס' הליקוטים להאריז"ל ואתחנן (ג, כו) – הובא בשל"ה חלק תושב"כ פ' ואתחנן (שסט, א) בשם הרח"ו. ש"ך עה"ת עה"פ (בשם מצאתי כתוב). וראה בארוכה לקו"ת במדבר יב, א ואילך (בשם המגיד). ועוד.</ref> בו"<ref>ויש לומר, שזהו גם פירוש הר"ת דשנת ה(תש)נ"ב – נו"ן בו.</ref>, באין־ערוך לשלימות הבריאה באופן ד"חמישים . . חסר אחת"<ref>ועד"ז בסיום העבודה ד"שבע שבתות תמימות תהיינה", מ"ט ימים דספה"ע – שביום החמישים באים להעילוי דשער הנו"ן (ראה לקו"ת שם. ובכ"מ).</ref>.

יא. ויש להוסיף, שהשלימות דהגאולה מודגשת גם בקביעות השנה:

הקביעות דר"ה ביום ב' (וג'), "ב"ג המלך פת וילך" – שגמר ושלימות העבודה דשבת שובה<ref>להעיר, שבקביעות זו (ב"ג המלך) בא שבת שובה לאחרי '''שתי שבתות דסליחות''', שבזה מודגש ביותר ענין הגאולה – הן מצד כללות ענין '''השבת''', שהוא מעין ודוגמת "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" (תמיד בסופה), הן מצד '''שתי''' שבתות*, ש"אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד הן נגאלים" (שבת קיח, ב), והן מצד שתי שבתות '''דסליחות''', ענין התשובה (ובפרט תשובה עילאה), ש"הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין" (רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה).

'''*) נוסף על השייכות''' דכפל '''('''שתי '''שבתות) להגאולה (ראה יל"ש ר"פ לך לך), ועאכו"כ כפל דשבת (שכל עיסקא דשבתא כפול), שמצ"ע שייך לגאולה.'''</ref> הוא בפרשת וילך, שכולל גם ובעיקר ההליכה שבגמר ושלימות כל העבודה כולה, שכל בנ"י באים ושבים לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש ולבית המקדש, כמ"ש<ref>תהלים פד, ח.</ref> "'''ילכו''' מחיל<ref>להעיר, ש"חיל" בגימטריא מ"ח, די"ל שרומז למספר השעות דב' ימי ר"ה ("יומא אריכתא"), בגימט' כדכד – ראה לקו"ת ד"ה ושמתי כדכד (פ' ראה כד, ד ואילך). ועוד.</ref> אל חיל יראה אל אלקים '''בציון'''", ובלשון הכתוב בפרשת וילך "בבוא<ref>לא, יא.</ref> כל ישראל ("הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו'"<ref>שם, יב.</ref>) לראות את פני ה' אלקיך גו'"<ref>ומודגש גם בהפטרה דשבת שובה – "שובה ישראל עד הוי' אלקיך", וידוע הפירוש בזה, שהתשובה היא עד שהוי' נעשה אלקיך (ראה לקו"ת דרושים לשבת שובה סה, א. ובכ"מ), וענין זה הוא בשלימות בביהמ"ק, "בבוא כל ישראל לראות את פני הוי' אלקיך", וכשם שבא ליראות כך בא לראות, שרואה בגלוי "פני הוי' אלקיך", שהוי' נעשה אלקיך; והמשך ההפטרה "ונשלמה פרים שפתינו", אשר, השלימות האמיתית בזה היא ע"י הקרבת הפרים (מובחר שבקרבנות) ע"ג המזבח שבביהמ"ק.</ref>, ועד לסיום וחותם הפרשה ב"דברי השירה הזאת עד תומם", שרומז גם לשלימות השירה (מלשון תמים) דלעתיד לבוא (שירה עשירית<ref>להעיר מהמנהג בר"ה לנגן ניגוני רבותינו נשיאינו בהזכרת שמותיהם [ומתחיל מהקרוב אלינו – נשיא דורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, אדמו"ר מהורש"ב, אדמו"ר מהר"ש, אדמו"ר הצמח צדק*, אדמו"ר האמצעי, אדמו"ר הזקן, המגיד והבעש"ט], דיש לומר, שניגונים אלו הם הכנה לניגון דשירה העשירית.

'''*) להעיר, שערב ר"ה הוא יום הולדתו, ומזלו גובר, כולל ובמיוחד בנוגע לענין הגאולה המודגש בב' שמותיו, "צמח" ו"צדק", שמותיו של משיח.'''</ref>), "שירו לה' שיר חדש"<ref>ישעי' מב, יו"ד. ועוד.</ref>, לשון זכר, בגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי' גלות<ref>מכילתא בשלח טו, א. ועוד.</ref>.

הקביעות דחשון וכסלו ששניהם מלאים, "חדשי' שלמים" (ש') – ששלימות החדשים מורה על השלימות דישראל<ref>ולהעיר, שכשחשון וכסלו מלאים ישנם '''שלשה''' חדשים '''מלאים''' זה לאחר זה (תשרי (שלעולם מלא) חשון וכסלו) – "חזקה" בהשלימות דישראל שדומין ללבנה.</ref> ש"דומין ללבנה" ו"מונין ללבנה"<ref>ראה סוכה כט, א. ב"ר פ"ו, ג. אוה"ת בראשית ד, סע"ב ואילך. ועוד.</ref>, ו"עתידים להתחדש כמותה"<ref>ברכת קידוש לבנה (מסנהדרין מב, א).</ref>, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י "דוד מלך ישראל חי וקיים"<ref>שם (מר"ה כה, א).</ref>, דוד מלכא משיחא.

[ויש להוסיף, שגם השלימות דשנת העיבור קשורה עם הגאולה – השוואת שנת הלבנה לשנת החמה, שרומז על המעמד ומצב דלעתיד לבוא ש"יהי' אור הלבנה כאור החמה כאור שבעת ימי בראשית"<ref>שם (ע"פ ישעי' ל, כו).</ref>].

והקביעות דחג הפסח ביום השבת (ז'), שהשבתות (דספה"ע) הן תמימות כימי בראשית – שתכלית השלימות ד"שבע שבתות תמימות תהיינה" היא ע"י הקרבת העומר ושתי הלחם בביהמ"ק השלישי.

יב. ויה"ר שבבואנו מסיומה של שנת אראנו נפלאות, ובהכנסנו לשנת נפלאות בה, נפלאות בכל, נפלאות בינה, תבוא בפועל ממש ותיכף ומיד ממש הגאולה האמיתית והשלימה, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

ובלשון הכתוב בפרשת נצבים שקורין לעולם בשבת שלפני ר"ה: "ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב '''וקבצך''' וגו'"<ref>ל, ג.</ref>, וכמודגש במיוחד בהר"ת ד"נפלאות בכל", "בכל מכל כל", ש"בכל מכל כל" בגימטריא "'''קבץ'''"<ref>ראה חידושי חת"ס לב"ב שם.</ref> – בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, עליו נאמר בתפלת חנה<ref>להעיר מהשייכות לבעלת היארצייט דו' בתשרי (שחל בשבת שובה)*, ששמה '''חנה''', ר"ת חלה נדה הדלקת הנר** (מגלה עמוקות עה"ת פ' שלח (יז, ד) – בשם הגהות מיימוניות), ג' המצוות (שעליהם עומד כל בית ישראל) שניתנו לנשי ישראל, שבזכותן נגאלו ישראל ממצרים ובזכותן עתידין להגאל (סוטה יא, ב. יל"ש רות רמז תרו (בסופו)).

'''*) כהקביעות בשנת ההסתלקות (תשכ"ה) שו' תשרי חל בשבת שובה פרשת וילך. – ולהעיר מהשייכות (א) לשבת שובה – "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", (ב) ולפרשת וילך – "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום", "היום מלאו ימי ושנותי".'''

'''**) להעיר מהשייכות לר"ה, יום ברוא אדה"ר – שהוא''' חלתו דמו ונרו '''של עולם, אשר, התיקון והשלימות בג' ענינים אלו (לאחרי החסרון שנעשה ע"י חטא עה"ד) נעשה ע"י עבודתן של נשי ישראל בקיום ג' מצוות אלו (ירושלמי שבת פ"ב ה"ו. ועוד).'''</ref> (שמפטירין ביום א' דר"ה) "ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו"<ref>שמואל־א ב, יו"ד.</ref>.

ובלשון התפלה בסיום ברכת שופרות (שבה מסיימים וחותמים ג' הברכות דמלכיות זכרונות ושופרות<ref>כמודגש גם בלשון חז"ל "אמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כו' זכרונות כו' ובמה בשופר", וא' הפירושים בזה, ש"במה בשופר" קאי (לא רק על תק"ש, אלא) גם על '''פסוקי שופרות''', היינו, שהענין דמלכיות וזכרונות נעשה (גם) ע"י פסוקי שופרות (ראה בארוכה לקו"ש חלק לה ו' תשרי (תש"נ). וש"נ).</ref>): "תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו", אשר, לאחרי עבודתם של ישראל בתקיעת שופר<ref>להעיר ולהדגיש מהסיום בדא"ח (דלכאורה צ"ע השייכות ובפרט בתור חותם) בסידור (עם דא"ח) שער התקיעות בסופו: "ולא יתארך זמן בירורים כ"כ ויבוא משיח ב"ב אמן וד"ל".</ref> (ובפרט בב' הימים דר"ה) מקיים הקב"ה הבטחתו "והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול"<ref>ישעי' כז, יג.</ref>, ולא רק בלשון עתיד, אלא בלשון הוה, ועד בלשון עבר, שכבר היתה התקיעה בשופר גדול, ותיכף ומיד "נפטרין לבתיהם לשלום"<ref>סידור אדה"ז במקומו.</ref>, לבית האמיתי דכאו"א מישראל – בית המקדש השלישי בגאולה השלישית ("יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו"<ref>הושע ו, ב. – וקאי על ביהמ"ק השלישי (בגאולה השלישית) שלאחרי (וכולל) שתי בתי מקדשות שלפניו (פרש"י שם). ולהעיר, ש"יחיינו מיומיים" רומז גם על ב' ימים דר"ה, ו"ביום השלישי" רומז על צום גדלי'* (חדא"ג מהרש"א לר"ה יח, ב), וע"פ הידוע שב' פירושים בפסוק א' שייכים זל"ז, מודגשת יותר השייכות דר"ה לביהמ"ק השלישי וגאולה השלישית.

'''*) וגם על יוה"כ (לקו"ת דרושי ר"ה סג, סע"ב. וראה בארוכה שיחת צום גדלי' תנש"א (סה"ש תנש"א ח"א ע' 20).'''</ref>), ובביהמ"ק עצמו – בכל שלש הקדושות שבו<ref>רמב"ם הל' ביהב"ח פ"א ה"ה.</ref>, ובפרט בקדש הקדשים<ref>שכולל ג' קדושות: קדשים (לשון רבים) – ב' דרגות, וקדש (הקדשים) – דרגא שלישית (ראה לקו"ת פקודי ה, א. ובכ"מ).</ref>.

ועוד והוא העיקר – שכן תהי' לנו בפו"מ, ויתירה מזה, שכבר היתה לנו, בלשון עבר, ובפרט ע"פ הפתגם הידוע של רבותינו נשיאינו ע"ד הפירסום דביאת המשיח בעיתונים<ref>ראה סה"ש תורת שלום ע' 12: "דער רבי (אדמו"ר הזקן) האט געזאגט אַז משיח וועט שטיין אין גאַזעטען . . אַלע אידען וועלען זיין פאַרטיג צו ביאת המשיח גלייך ווי עס שטייט אין גאַזעטען אַז ער גייט".</ref>, כפי שנתקיים בפועל ממש בתקופה האחרונה שנתפרסם בכו"כ עיתונים בעולם כולו (ויש להוסיף ולפרסם עוד יותר) ש"'''הנה זה (המלך המשיח) בא'''"<ref>שה"ש ב, ח. ובשהש"ר עה"פ.</ref>, ותיכף – '''כבר בא''' – בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים, ובגלוי לעיני כל באי עולם, ועאכו"כ "לעיני כל ישראל"<ref>סיום וחותם פ' ברכה.</ref>, ותיכף ומיד ממש.

{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:ספר השיחות תשמ"ז-תשנ"ב|תשנ"ב]]
[[קטגוריה:ספר השיחות תשנ"ב]]