הצגת המקור של הדף "שערי תשובה (אדמו"ר האמצעי) חלק א/אחרי ה' אלוקיכם תלכו"

{{שערי תשובה (אדמו"ר האמצעי)}}
== שער התפלה ==
{{יישור טקסט|שני הצדדים|
(א) '''אחרי''' ה' אלהיכ' תלכו וכו'. כתי' ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' וכו' ב"פ ימינך הל"ל ימינך ה' נאדרי כו' ותרעץ אויב והנה לפעמים נזכר ג"כ ב"פ שמאל כמו שמאלו תחת לראשי כו' וכתיב שמאלו תחת ראשי כו'. כי הנה ידוע מארז"ל יצר תינוק ואשה שמאל דוחה וימין מקרבת וטעם ענין שמאל דוחה דמשפיע לרחק את המקבל כתינוק ואשה היינו כדי לעשו' בו בחי' בית קיבול בעומק ואורך ורוחב כו' עד שיוכל לקבל כל אורך ורוחב ועומק של המשפיע כי כלי ריקן מחזיק וכל שנעשה בחי' חלל ריקן הרבה מחזיק הרבה יותר כמשל הכוס כל שחללו עמוק ביותר וארוך ורחבו הרבה יוכל לקבל הרבה ממש כפי ערך מדתו ברקניו' כן יקבל מילואו (וז"ש כוס"י רויה שהוא בחי' המל' כללות נ"י בחי' מקבל ונק' כוס בחלל ריקן לקבל גילוי אא"ס כמ"ש ושכנתי בתוכ' ממש וכאשר מקבל בתכלית שלימות המילוי כמ"ש ימלא ה' כל משאלותיך כו' נק' ארץ טובה ורחבה ביותר נחלה בלי מצרים כלל וזהו שרמזו רז"ל עתידה א"י שתתפשט בכל העול' כולו כו') והיינו מ"ש ארץ לא תשבע מים שכלי המקבל רחבי' להכיל יותר מאור השפע מ"ד דמשפיע וכמ"ש יצאו מים חיים מירושלי' חצים אל הים כו' משום דנקבה תסובב גבר א"ח עט"ב כו' כידוע ומבואר במ"א בענין עתידה א"י שתוציא גלוסקאו' כו' וכן מה שכתוב כל הנחלי' כו' והים איננו מלא . אך מה שכתוב ימלא ה' כו' קאי לימה"ש דכנסת ישראל נקר' ארץ חפץ חפצי בה וכה"ג שכל חפץ ורצון הפשוט העצמי שבא"ס יתקבל בה וזהו מה שכתוב חפצי בה חפצי ממש בה יהי' בגילוי כו' ומ"ש כוסי רוי"ה גי' רכ"א בחי' ארך אפים קאי לימה"ש אבל לעתיד תקבל המל' כל בחי' אורך ורוחב ועומק דעצמו' א"ס והיינו כאשר תתעלה בחי' מל' דאצי' במל' דא"ס שזהו סוף מעשה שעלה בתחילת המחשבה ורצון הפשוט אנא אמלוך כו' כידוע שנעוץ תחילתן בסופן דווקא וז"ש מן המצר קראתי בבחי' א"ח דעליי' המל' עד בחי' מל' דא"ס אך אח"כ יומשך בחי' עצמות אא"ס שבמל' דא"ס דהיינו כל בחי' האורך ורוחב כו' שבעצמות שהוא בחי' א"ס ממש כמו שעשועי המלך שבעצמותו ממש וכן חכמתו ורצונו העצמי' טרם שעלה ברצונו הפשוט אנא אמלוך כו' שז"ש חפצי בה כנ"ל והיינו ענני במרחב י"ה בחי' המרחב דעצמות ממש וכמו שאמר כימי השמים על הארץ ימי השמים מקיפים דטה"ע יתקבלו בארץ בבחי' המרחב ולא כעכשיו שהארץ בתכלית הקטנות כו' וכמ"ש במ"א בפי' הפסוק הרחיבי מקום אהלך כו' אך בחי' בית קיבול כזה להכיל כל בחי' המרחב דעצמות המשפיע ממש צריך לעשות תחלה והוא ע"י ענין שמאל דוחה דמשפיע הנ"ל ואין זה כענין אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי שזהו רק בבחי' יסוד דנוק' כמ"ש כי בועליך עושיך כו' בבחי' רוחא דשביק בגווה כו' כידוע שאין זה רק בבחי' צמצום קבל' כלי קבל' המקבל לבד אבל ע"י בחי' שמאל דוחה הנ"ל היינו לעשות בחי' מרחב במקבל כמו במשפיע ממש. וביאור הדבר יובן עפ"י המבואר במ"א בענין חכמות בחוץ כו' ח"ע דאתמשיך בח"ת שבחי' ח"ת הוא בחי' ביטול היש לאין ולכך אמ' יהב חכמתא לחכימין דוק' והטעם הוא לפי שכל שיש בו בחי' ביטול היש ביותר כן לפי ערך ממש יוכל להתקבל בו בחי' אין העצמי דח"ע בחי' מ"ה העצם דחכמה להיות שעצמות אא"ס הוא בחי' האין האמיתי הרי לא ישכון רק בבחי' אין ע"כ כל שבחי' ביטול היש הוא בעומק ביותר יותר ישכון מפנימי' ועמקות עצמות אין האמיתי שבח"ע עד שבתכלית שלימות ביטול היש מכל וכל שם דוקא ישכון כל עצמות אין האמיתי כו' וכמ"ש מרום וקדוש כו' את מי אשכון את דכא ושפל רוח במאנין תבירין דווקא כידוע בענין עומק רום ועומק תחת ששקולין הן שכל שהביטול דמקבל בעומק תחת ביותר כן יומשך עומק רום כו' וכמ"ש שמים לרום וארץ לעומק כו' שהעומק הוא הבית קיבול לרום וכמ"ש ממעמקים דוקא קראתיך מן העצמות דווקא{{תניא הגהה|(וכמ"ש במ"א במאמ' בענין מאלמים אלומי' קמ' אלומתי כו' שהעלאו' מ"ן דיוסף הי' מן העומק של הביטול עצמו ביותר מביטול היש שלהם ע"כ המשכתו מעומק רום יותר כו'):}} ונמצ' מובן מזה שבחי' ביטול היש אע"פ שאינו רק היפך היש וההתפשטות לבד ואין לו ערוך לבחי' ביטול העצמי דאי"ן דח"ע העצמי כו' הרי מ"מ כאשר הוא בתכליתו בהפשט' עצמו לעומקו ממש יוכל להגיע לבחי' האין העצמי ממש כי מאחר שנעשה בחי' כלי מוכן לקבל כל בחי' אי"ן האמיתי העצמי כנ"ל וה"ז ממש כמשל העיגול שעליונו בגובה ביותר ותחתי' בנמוך ביותר שוין בענין בחי' מעלה ומטה דדווקא באמצעות הקו ההולך מעליונו לתחתיתו יש בחי' מעלה ומטה אבל כאשר בא לתחתיתו ממש שהוא בעצם העיגול הרי עליונו ותחתיתו שוה כידוע שאין בעיגול מצד עצמו בחי' מעלה ומטה כלל שהרי כשיסובב התחתון נעשה עליון וכן בלא סיבוב לגבי התחתון לבד יקרא עליון מעלה כו' אבל לגבי המרכז כל צדדי העיגול יקרא מעלה כו' וז"ש ומתחת זרועות עולם שוה ממש מעלה ומטה כידוע בביאור ענין סובב כ"ע כו':

(ב) '''וזה''' שאמרו רבותינו זכרונ' לברכה כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו וכמו שכתוב אם נבלת ממש אז בהתנשא דוקא כו' כי המשפיל עצמו כמו בתכלית בחי' ביטול היש עד שאין מרגיש א"ע לגמרי כענין מי שמשים עצמו כשיריים ומותר בעולם כמו משה עניו מכל האדם כו' אז הוא נדחה בעצמו למטה מטה בתחתית העיגול הרי הוא עולה למעלה מעלה בעליונו של עיגול בבחי' עצמות אין האמיתי כנ"ל והיינו הקב"ה מגביהו בבחי' התנשאות העצמות דכתיב בי' המתנשא כו' דהיינו בבחי' העליונו של עגולי' ומקיפי' דעצמות לפי שבעיגול אין בו מעלה ומטה כלל ודוקא כשנדחה בשפלות עד תחתית העיגול אבל כל שעדיין לא בא לבחי' שיריים לסוף המדרגה ממש אלא עדיין הוא בבחי' בלתי בטל בתכלית א"א שישכון בו בחי' אין האמיתי דעצמות מטעם הנ"ל בענין עומק תחת ועומק רום כו' ונמצא ביטול היש בתכלית מגיע לאין העצמי כו' וכאשר אנו רואים בחוש בתלמיד המקבל מרבו שכל שהתלמיד הוא בא בתכלית בחי' הביטול וההפשטה מכל עצמותו בבחי' ביטול היש לגמרי אז יוכל להתקבל בלבו ומוחו כל מרחב עצמות שכל וחכמת רבו להיות כמוהו ממש וכל שאינו בבחי' ביטול בתכלית לא יקבל כל עצמות שכל הרב כ"כ וכמארז"ל כל תלמיד שאין שפתותיו נוטפות מר כו' וכן אמרו אדם כי ימות באוהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה פי' ממית כל בחי' עצמותו כו' כמו רב עולא דגרי' באורייתא תדיר ולא מחזיק טיבותא לנפשיה כלל וכלל כו' ולהיפך אמרו לא בים היא במי שמרחיב דעתו עליה כים כו'. וכה"ג יובן בענין טעם המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו בבחי' התנשאות דאין האמיתי כו' (ולהיפך המגביה עצמו הקב"ה משפילו לפי ערך גיאותו כן יהיה ירידותו ושפלותו שהמגביה עצמו הוא התנשאות היש היפך הביטול אשר לנגד בחי' אין האמיתי כו' ע"כ משפילו לעפר ממש כידוע דמשפיל גיאים ומגביה שפלים כמ"ש כי רם ה' ושפל יראה מטעם הנ"ל וכמ"ש במ"א בפי' גאה גאה גיאה על גיאותנא שהן האומות כו') והיינו ג"כ הטעם שגזרו אומר דאין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש דוקא כי הנה התפילה הוא תכלית הקירוב והעילוי בדביקות האמיתי בבחי' עצמיות דאין האמיתי כידוע בשרש ענין הש"ע בעמידה כו' וזה א"א כ"א ע"י עוצם השפלות וההכנעה בתחילה שהוא בחי' כובד ראש דהא בהא תלייא מטעם הנ"ל בענין המשפיל עצמו כו' וד"ל (ובכל זה יובן עוד שימצא גם יתרון מעלה בבחי' תכלית ביטול היש שהוא תכלית ההכנעה והשפלות כשיריי' או כמו שאמר ואנכי עפר ואפר וכה"ג יותר מבחי' אין העצמי שבבחי' ח"ע שנק' מ"ה בעצם כמ"ש ביום ההוא יצאו מ"ח מירושלים חצים אל הים הקדמוני כו' הרי גם ים הקדמוני שהוא בחי' חכמה הקדומה בחי' מ"ה העצמי מקבל שפע ממ"ח דירושלים שהוא בחי' חכמ' שבמל' ח"ת הנ"ל והיינו בחי' ביטול היש לבד כידוע וכנראה בחוש שמבחי' ביטול העצם בשפלות אמיתי יבא אדם למקור החכמה לפי שהחכמ' מאין תמצא רק בבחי' הארה בעלמא כידוע בענין אבא יונק ממזל ונוצר כו' וכמשל כח המשכיל ההיולי שנמשך בו תוקף ממקורו בעצמי' הנפש ע"י שמבטל עצמותו בתכלית כתלמיד ששפתותיו נוטפות מר כו' כך גם בחי' מקור האין דחכמה עילאה עצמו נמשך בה תוקף גדול ע"י בחי' ביטול היש בתכלית דהיינו מכל העצמות שלו דוקא להיות שהיש שרשו למעלה מבחי' אין כמ"ש במ"א ששרשו ביש האמיתית שלמעלה מבחי' האין כו' ע"כ בביטול היש העצמי דנפש מגיע בבחי' אמיתות של אין שהוא עצמי' הנפש ההיולי שהוא מקור הראשון לכל כח שמסתעף הימנה גם להמשיך כח ועוז בכח המשכיל ההיולי שהוא מקור השכל הגלוי ולזה אמר יהב חכמתא לחכימין בבחי' ביטול העצמות דוקא ועד"מ זה יובן ג"כ למעלה בטעם שא' דמ"ח מירושלים יהי' מקור לח"ע דים הקדמוני כו' וד"ל) ולפ"ז בחי' כובד ראש שלפני התפל' שרשה למעלה מבחי' אי"ן וביטול העצמי שבש"ע בעמידה ולזה גזרו אומר דאין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש דוקא וכענין ונפשי כעפר לכל כו' אז פתח לבי בתורתך ולכך א' דרבה יתיב באימתא ופתח בשמעתא כו' מטעם כל הנ"ל וד"ל:

(ג) '''וזהו''' ענין שמאל דוחה הנ"ל כדי לעשות בית קיבול במקבל ע"י בחי' השפלו' והכנעה זו שמשפילו ומכניעו בשמאל דוחה זה שהוא הביטוש והריחוק וכנראה בחוש כאשר התלמיד לא יוכל להשכיל השכל והסברא אז רבו מבטש אותו ומרחקהו לפי שעה ומיד נפתח אור כלי שכלו להבין ולהשכיל עצהי"ט מצד בחי' ביטול ישותו וגסותו בביטוש זה שגורם הארת אי"ן ומ"ה דחכמה שבמוחו להשכיל כו' (כך כל העלם המקיף בא לידי גילוי ע"י ביטוש דשמאל דוחה כמו כל תוכחות מוסר בדברים רעים לאיש עושה רע עד שיפול לבו בהכנעה ואז ישוב בתשובה מצד ביטול גסותו בביטוש התוכחה בדברים רעים כמו שמצינו במשה שביטש את בנ"י ואמרו מיד חטאנו כו' וכן כל יסורין ממרקין כו' שע"י ההכנעה וביטול כעפר שע"י היסורין נשבר לבו בקרבו אז ישוב בתשובה שלימה כמ"ש בצר לך ומצאוך כו' אז ושבת כו' וכמנשה שע"י יסורים שב כו' וכמ"ש בזוהר דגופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה כו' וגם כל שלימות המדות ושלימות השכל לא יבוא כ"א ע"י יסורים והכנעת הגוף בתכלית ובהיפוך במעונגים וגסים אינן מוכנין לכל חכמה ומדה טובה כלל כידוע בענין המשל כשהמלך שלח את בנו יחידו שילך בגלות בשביל לאבד ולשכוח לגמרי מקום גדולתו בתענוגי ומעדני מלך ועי"ז יקנה כל קנין המעלה בחכמ' ומדות עד שחכמתו עמדה לו לפרנס א"ע והיה זה לתענוג גדול על שלימותו זה שא"צ לאביו כו' הרי כל גדלות המוחי' באו מההעלם לגילוי רק ע"י היסורים כו' וזהו ג"כ טעם גודל ענין היגיע' דוקא בעומק הביטול וההרגש בעצמו על לימוד איזה חכמה עי"ז דוקא יבא לתכלי' עומק החכמה להשכיל למעלה למעלה בעומק ואורך ורוחב גדול כו' וכל שאינו מתיגע בעומק ביטול עצמו כ"כ לא יבוא לעומק החכמה כ"כ). וכענין המאמר שאין התור' מתקיימת בקיום ותוקף גדול בכח חכמתו ובינתו רק במי שממית עצמו עלי' שזהו בהפקירות כל עצמותו להשליך נפשו מנגד לגמרי להמית עצמו במס"נ ממש כו' וכך גם במי שממית עצמו ביגיעת כל נפשו בהשגת ממון במו"מ בא להמשיך עליו מקור העושר כו' ואעפ"י שיש יגע ואינו מוצא לא חכמה ולא עושר היינו מצד רוע מזלו כי מזל מחכים מז"ל מעשי"ר כו' וא"צ רק ליגיעה עצומה בעומק ותכלית הביטול עצמו כו' מטעם הנ"ל וד"ל. והנה כל זה הוא בחי' שמאל דוחה דמשפיע למקבל טרם שמשפיע לו ומקרבו בימין כדי שיוכל לקבל הרבה והדחיי' בשמאל דוקא מפני שאינה אמיתית רק בשביל הקירוב שאח"כ ולמעלה היינו מ"ש שמאלו תחת לראשי כו' פי' כדי להגביה את ראשי ברום המעלות בימין מקרבת נמשך תחילה מבחי' שמאלו בחי' גבורות ודינין לפי שעה וע"ד הנ"ל במשפיע ומקבל גשמי' כו' ומ"ש שמאלו תחת ראשי ולא לראשי כו' היינו בחי' שמאל דוחה העליון שנמשך למקבל שיוכל להשפיל א"ע מעצמו בלי יצטרך דחיי' שמאל דמשפיע בעצמו דוקא והיינו מה שהמקבל משפיל א"ע בתכלית בלי קבלת ביטושים כלל מן המשפיע אלא רק מעצמו יתעורר להשפיל רוחו מאד עד שנבזה בעיניו נמאס כמו כאשר מתבונן ברוע מעשיו ועוצם פחיתותו וגודל ריחוקו שנתרחק מאלקים חיים בחשבון טוב ומדוקדק הנק' מארי דחושבנא (דהיינו עד שגם כל חוט השערה נדמה לו כהר ולא להיפוך כשאינו רואה חוב לעצמו עד שגם ההר נדמה לו כחוט כו') וגם במעשה הטוב שלו דוחה ומשפיל א"ע לומר שאינו כלום מטעם שהכל הוא בחיצוני' ואחוריים מן השפה ולחוץ ולבו בל עמו כלל כו' וכה"ג גם אם לפרקים יתפעל בפנימית הלב והמוח דוחה ומשפיל הכל מטעם שאינו רק לשעה ומיד יבוטל וחולפת ועוברת לגמרי וכתיב שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר שכל דבר אמת אין לו שינוי והפסק וכאשר יופסק נקרא כזב כמו נהר שיכזבו מימיו כידוע וזהו תכון לעד כמאמר קושטא קאי שיקרא לא קאי דשקר אין לו רגלים כו' (כי עיקר אמיתית הדבר כאשר סופו כתחלתו דאמת הוא רא"ש תו"ך סו"ף כו' והיינו קושטא קאי בסופא בבחי' רגלים בקיום חזק לעולם לא יפול ויפסק דנעוץ תחלתו בסופו וסופו כו' אבל שקר אין לו רגלים לעמוד דהיינו שאין סופו כתחילתו וזהו ועד ארגיעה לבד כו' והוא ההפרש בין קו האמצעי דאמת הוא בבחי' ת"ת כמ"ש תתן אמת ליעקב כו' שנקרא בריח התיכון המבריח מן הקצה כו' סופו כתחלתו ממש משא"כ בקו הימין והשמאל שיוכל להשתנות בסופו כמו בנו"ה כידוע בענין וגם נצח ישראל לא ישקר כו' משום שנאמר ויגע בכף יריכו כו') וזהו קרוב ה' כו' לכל אשר יקראוהו באמת דוקא דהיינו בשפת אמת אשר תכון לעד בלי שינויים כלל (לפי שקו האמצעי עולה עד קצה העליון פנימי' הכתר ע"כ בו דוקא קרוב ה' בחי' עצמות אור א"ס שתחלתו וסופו אחד כי כמו שאא"ס למעלה מעלה עד אין קץ כך למטה מטה כו' בלי שינוי שזהו עיקר האמת) ולכך חותמו של הקב"ה אמת שהחותם הוא בסוף מעשה דוקא ונעוץ סופן בתחלתן כו' וכמאמר פועל אמת שפעולתו אמת כו' וכמ"ש וה' אלקים אמת וכן ודברך מלכנו אמת כו' ואיהו אמת ואיהי אמונה כידוע בפי' אמת ואמונה כו' והיינו לכל אשר יקראוהו באמת דוקא אזי קרוב הוא ולא מרחוק ה' נראה לי כי מתאחד ומתקרב בחי' התחלה בסוף והריחוק דתחילתו נעשה קירוב בסוף והיינו אשר יקראוהו ממש לבחי' עצמותו כו':

(ד) '''ואמנם''' כמו שנעוץ תחלתן בסופן שאין התחלה מתאמת רק בסוף כנ"ל כך נעוץ סופן בתחלתן שאין עיקר קיום האמת שבסוף רק מכח האמת שבתחילה וכנראה בחוש שכל איש אמיתי שתחילתו באמת סופו מתקיים באמת שבתחלתו וכענין ודוגמא שא' כל זה ברמז יש שאמרו אשרי ילדותנו שלא ביישה זקנותנו שזהו כח התחלה בסוף ויש שאמרו אשרי זקנותנו שלא ביישה ילדותנו שזהו האמת שבסוף שמאמת את התחלה כו' עד"מ מבריח ועמוד התיכון שמבריח בכותל ומקיים לקצה העליון וקצה התחתון בשוה ממש דהיינו שכל א' נותן כח לזולתו קצה התחתון מחזק לקצה העליון וקצה העליון לתחתון מבלי שימצא ראש וסוף כו'. והיינו מצד שרשו של אמת שהוא בבחי' העצמות דוקא שראשו וסופו א' להיותו למעלה מבחי' ראש וסוף למעלה עד אין קץ כו' כמו שבתחילתו לא יופסק באין שיעור למעלה כך בסופו אין לו שיעור למטה כו' ולמטה באדם התחתון היינו בחי' העצמיות שלו דוקא שכל בחי' עצמיות אין בו שינוי והפסק לא בתחילתו ולא בסופו ולא יוסיף ולא יגרע תחילתו מסופו וסופו מתחילתו משא"כ בבחי' ההתפשטות שיוסיף או יגרע תחילתו מסופו וסופו מתחילתו כו' כהתפשטות שכל ומדות בקטנותו וזקנותו שמשתני' לעילוי או לגרעון כזקן שקנה חכמה או להיפך כזקני ע"ה שדעתן כו' וכן במדות לעילוי בתכלית החסד והרחמים מצד ההתרחבות שכל כזקן שכולו רחמים פשוטים כו' או להיפך שכולו דין וקטנות כתינוק קטן מצד עוצם קטנות דעתו כזקני ע"ה כו' אבל בחי' עצמיות <small>(בל"א נאטור)</small> כו' כמו שנולד בטבע עצמותו כך הוא ממש בזקנותו כו'. והנה בחי' מדת האמת אין לו שיעור למעלה וממילא אין לו שיעור למטה ולכך אמרו גם במשה שלא יכול להכיל מדת האמת וע"כ נאמר וירא משה ויקוד ארצה כו' מאי ראה מדת אמת ראה שלא יכול לעמוד בה כו' והענין הוא כי תכלית מדרגת אמיתית האמת אין לו שיעור למעלה מעלה כמו שא' שגם שמים לא זכו כו' וכך טבעה של מדה זו ע"כ אמת אמר אל יברא כו' שהרי גם משה לא עמד בה כאשר ראה והסתכל לתכלי' מדת האמת נתבטל מציאותו כי כמו שקר חשב בנפשו לגבי אמיתתו של מדת האמת כו' שהרי גם כל כשרון לבב היותר מופלג בעולם השפל הזה כשקר ממש יחשב בעולם העליון הימנו עד שנק' עוה"ז עולם השקר לגבי העולם העליון הימנו שנק' עולם האמת ולפי ערך זה גם העולם העליון לגבי שלמעלה הימנו וכן עד רום המעלות מעילה לעילה העליון הימנו הרי אין לו שיעור למעלה מעלה כו' מצד כח תחילתו בעצמות ממש שאין לו שיעור למעלה מעלה כו' וממילא אין לו שיעור למטה מטה דהיינו בירידתו מתחילתו בסופו שמתקיי' גם בסוף כל סופין עד אין שיעור למטה שהו עיקר האמת כאשר אינו משתנה גם בסוף הכל כנ"ל א"כ ככחו בתחילתו בלי שיעור למעלה כנ"ל כך כחו בסופו בלי שיעור למטה מטה כו' וד"ל וכל זה מטעם הנ"ל דאמת הוא בקו האמצעי דיעקב (ולזה רמזו דיעקב לא מת שאין בו כליון והפסק כו') והיינו נחלה בלי מצרי' כלל למעלה ולמטה כמ"ש והאכלתיך נחלת יעקב אביך כו' וזהו קרוב ה' באמת דאעפ"י שאין לו שיעור למעלה ואינו נתפס בשום בחי' אמת עד תכלית אמיתת כמו שבעצמותו שאין לו שיעור למעלה כו' מ"מ בשפת אמת שתכון לעד שזהו קיום כח האמת בסוף מעשה דוקא בזה הוא נמשך כל בחי' אמיתת עצמותו כמ"ש אשר יקראוהו באמת מפני שנעוץ סופן בתחילתן וכו' כנ"ל. ומה שלא היה ביכולת משה להכיל האמת היינו כמו שהוא למעלה מעלה עד אין שיעור כו' אבל בכח ירידתו למטה מטה אדרבה שם הוא עיקר מדרגת משה שהוא בבחי' קיום התורה שנקרא אמת כמארז"ל אין אמת אלא תורה וכו' ומאחר שמשה אמת ותורתו אמת לכאור' יפלא ביות' האיך לא יכול לעמוד במדת אמת כשראה אך מה שתורת אמת צוה לנו משה כו' הוא בבחי' כחה של אמת כמו שהוא בסוף מעשה דוקא כי עיקר התורה הוא רק בסוף מעשה כמ"ש סוף דבר הכל נשמע כו' כי זה כל האדם פי' זהו כל התורה שנק' אדם כשהיא במעשה דוקא והלמד שלא ע"מ לעשות כו' או אינו מקיים מה שלומד עשה מן האמת שקר והפר ברית תורה כו'. כמ"ש להקים דברי הברית כו' כידוע מפני שנעוץ תחלתן בסופן ע"כ ארז"ל ע"ז שאמר אשר יקראוהו באמת אין אמת אלא תורה דוקא שנק' שפת אמת כו' ומטעם הנ"ל וד"ל. ובכ"ז יובן כאשר האדם משפיל א"ע מצד מדת האמת (שאין לו שיעור) כנ"ל עד שגם כל הטוב שעושה בכל לבבו בעיניו הוא בתכלית השפלות בבחי' העדר האמת בנפשו אז הוא משפיל א"ע בתחתית כל המדרגות שבעבור זה הקב"ה מגביהו למעלה בבחי' כחה של אמת בתחילתו שאין לו שיעור למעלה כנ"ל כי הרי מה שעושה מכל האמת שלו כשקר ה"ז כמו כחה של אמת בתחילתה שהוא עד אין שיעור למעלה כו' וה"ז כמשל העיגול כשנדחה למטה בתחתיתו הרי בא לעליונו שאין בו מעלה ומטה כנ"ל באריכות כך ע"י קו האמצעי דאמת שבא לקצה התחתון דעיגול בשפלות עצמותו בנפשו בהעדר האמת כו' בא הוא עי"ז דוקא לתכלית האמת בתחילתו שאין לו שיעור כו' וז"ש קרוב ה' באמת בסופו כתחילתו כמשל העיגול בעליונו ותחתיתו כו' אך ע"י הקו מתחבר ונמשך עליונו בתחתיתו ותחתיתו בעליונו והיינו בחי' קו האמצעי דאמת בחי' ראש תוך סוף שנק' בריח התיכון מדתו של יעקב כמ"ש תתן אמת ליעקב דוקא כנ"ל וד"ל:

(ה) '''וזהו''' אחרי ה' תלכו פי' כמו לכתך אחרי במדבר כו' וכן בכלב נא' כי מלא אחרי כו' וכה"ג והענין הוא דע"י בחי' שמאל דוחה שבמקבל שמשפיל א"ע בתכלית עומק השפלות כנ"ל באריכות הרי ענין ובחי' הילוכו ודרכו בקודש הוא בבחי' אחוריים לבד שהוא מצד בחי' השפלות העצומה כמו העבד שהולך באימה ושפלות אחרי האדון דוקא כי אין לו התנשאות כלל לילך עמו בקירוב מעוצם שפלותו בתכלית אמנם עומק ביטולו בהיותו הולך מאחריו דוקא הרבה יותר מביטול השר או אוהב הנאמן שהולך עמו מקרוב כי הולך לתומו רק בביטול כל עצמיות שלו לגבי האדון בלא טעם והשגת עצמו כי נבדל ערכו השפל לומר בעצמו מה אני לגביו להיות צריך לבא בהשגות וטעמים רק שצריך לבטל א"ע בתכלית לעבודתו משא"כ המקורב שקורבתו ע"פ אופן טוב השגתו וקבלתו כו' (שזהו ביטול שמצד החכ' או תענוג שיש בזה חילוקי מדרגות ויש לו שיעור והפסק לפי ערך החכ' והתענוג לבד אבל ביטול שמצד עוצם השפלות בתכלית הוא ביטול עצמי ופשוט לגמרי בלתי מורכב בדבר מה לא בתענוג וחכמה כו' להיותו רק בביטול העצמות מכל וכל כו' ע"כ אין לו שיעור והפסק לעולם שכל בחי' עצמיות אין לו ביטול והפסק לעולם והיינו כמשל העיגול הנ"ל) וכמו"כ ענין לכתך אחרי כו' שהלכו לתומם למעלה מן הטעם ודעת רק בבחי' ביטול עצמי' מצד עוצם שפלותם לגבי רוממות ה' וגדולתו באותותיו ונפלאותיו שראו במצרים ומצד תוקף אמונתם הפשוטה בתכלית עד שנתבטל מהרגשת עצמותם (וביטול זה יותר גדול מביטול הפנימי שהיה מצד הראי' וההשגה אלקי' גם במ"ת בכל חד לפום שיעורא דילי' במקור שרשו בח"ע כו') ולכך דקדק לומר זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר דוקא כו' וכן בכלב נאמר כי מלא אחרי בביטול שמצד השפלות שלמעלה מן הטעם ששרשו בביטול עצמי שלמעלה גם מן התענוג והרצון שבהילוך פנימי כמו באברהם שאמר התהלך לפני כו' כמשל הילוך המקורב בדביקות נפלאה ועצומה (שאינו רק לפי ערך התענוג להתענג בה' ולפי ערך החכמה שזה יש לו הפסק כנ"ל) ונמצא בחי' ההילוך אחרי ה' בביטול עצמי שמצד עוצם השפלות למעלה מביטול הפנימי שמצד ההשגה בפנימי' חכמה ופנימי' התענוג כו' ולזה גזרו אומר דאין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש דוקא פי' כי התפלה הוא הדביקות הפנימית מצד פנימית התענוג והחכ' כידוע בענין השתחווא' דש"ע בבחי' האצי' כו'. אבל ערך מדרגת ביטול והשתחווא' זו שבש"ע תלויה בבחי' השפלות וההכנעה דכובד ראש שלפני התפלה כי הכובד ראש למעלה מן הטעם רק מצד השפלות והוא בבחי' יחידה העצמי' ויש בכלל מאתים מנה וממילא נכלל בזה ג"כ ביטול דפנימי' חכמה ותענוג שאינם רק בחי' התפשטות דעצמות יחידה כו' כידוע ולכך אין עומדין להתפלל בדביקות וביטול דח"ע רק מתוך כובד ראש להיות הענף יונק מן השורש ובלעדו אין לו קיום וכמו אילן היונק מן השורש שאין לו קיום בהתפשטות שלו רק מן השורש כך הכובד ראש הוא המקור והשרש להתפשטות התענוג וחכמה שהוא הביטול שבש"ע וזהו שארז"ל הקים עול כו'{{תניא הגהה|וכמ"ש במ"א בענין אבן מאסו הבונים א' ב"ן דבריאה כו' שהיא מל' דאצי' בבריאה שאינו רק בבחי' אחוריי' דז"א בקבלת עומ"ש בלבד וזהו אחרי ה' כו' היתה לראש פנה בחי' עטרא וכתר דכתר מלכות לז"א כו' וד"ל:}} וזהו אחרי ה' דוקא תלכו כענין הנ"ל בפי' המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו בבחי' סובב כו' שזהו מבחי' העצמיות שלמעלה גם מבחי' התענוג וחכמה כו' וכענין הנ"ל בפי' ממעמקים קראתיך כו' מעומק השפלות דוקא (וכן מצינו באחאב אע"פ שחטא יותר מכולם אמ' יען כי נכנע אחאב כו' הכנעתו גרמה לו המשכת החסד והרחמים לכסות על כל פשעיו כו' כי אין לך דבר עומד בפני תכלית ההכנעה בלב האמיתי' כו') וכן טעם ויצעקו אל ה' בצר להם דוקא וכמו בעני ויתום שנא' והיה כי יצעק אלי ושמעתי כו' כמ"ש בזוהר בצלותא דמסכנא כו' שעולה על כל התפילות של כל הצדיקים כו' הכל מצד עוצם השפלות וההכנעה שבלב כו') וכן טעם אם נבלת בהתנשא שזהו גם במשפיל ומנבל א"ע בשפלות חיצוני' להתבזות לעין כל מצד עוצם שפלותו בעצם בעצמו נבזה בעיניו נמאס כנ"ל עי"ז יתנשא ברוב המעלות מטעם הנ"ל וכמו שמצינו בדוד שהיה מפזז ומכרכר לעין כל ישראל עד שאמ' לו מיכל כהגלות נגלות אחד הרקים אמר לה ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני כו' מפני שזה היה רק מתכלית אמיתית בטול עצמי ופשוט שמצד השפלות לבד כי דוד בחי' המל' כידוע וע"כ גם בתכלית התנשאות מלכותו לעין כל ישראל היה מפזז ומכרכר להשפיל ולבזות א"ע וקרא עצמו תמיד עני ואביון כו' וכמ"ש במ"א וזהו אבן מאסו הבונים כו' שאין ההתנשאות עושה בו בחי' יש כלל ע"כ אמר אם נבלת דוקא בהתנשא שזה דווקא ראוי להתנשאות מלוכה וכמו שהיה האות לכתרי מלכי דוד כשהיה הכתר הולמו הוא מזרע דוד שראוי למלוכה כו' וכה"ג מצינו בהלל הזקן שהיה עניו גדול וכשהיה שמח בש"ב השואבה א' אם אני כאן הכל כאן ואם אין אני כאן מי כאן שזה מורה עוצם ההתנשאות לכאורה היפוך גמור מעוצם ענוה דהלל כו' אך באמת אדרבה מה שאו' זה הוא לעוצם בחי' בטול עצמו ופשוט שמצד השמחה בעצמי' אא"ס שלמעלה מן החכ' ותענוג כו' ששם שוין גדול וקטן ע"כ גם על פחיתות שפלות עצמותו א' בהגבהה אם אני כאן כלומר כמוני השפל הכל שפלים ואדרבה שפלים יותר ממני בבחי' העצמות כו' וכמשל שבשעת השמחה יתנשא העני ונבזה גם על המלך ושר לומר שהוא גדול מהם שזהו דוקא רק מצד עוצם שפלותו כו' ע"כ א' אם אין אני כאן מצד שפלותו באמת מי כאן שכולם כלא וכאין כו' והיינו הטעם ג"כ בדוד שהיה מפזז שהרי א' ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל כו' והיה הולך בראש כל ישראל כמלך ממש ואין זה סותר כלל לשפלותו ואדרבה מצד שפלותו העצמי יתנשא כדוגמת התנשאות הלל בשמחתו כו' וד"ל:

(ז) '''והנה''' יש עוד פי' בענין אחרי ה' תלכו מ"ש אחרי דוקא באופן אחר והוא בהקדם תחלה שרש ענין פסד"ז דהנה אמרז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל ואמר ר"י יהי חלקי מגומרי ההלל כו' ויש להבין מה שייכות הסידור שבחי' קודם התפילה שהיא בקשת רחמים. והלא לפני מלך ב"ו כשמבקשים ממנו דבר א"צ לספר בשבחו לפניו תחלה כלל ומלכותא דרקיע כו'. אך הנה עיקר ענין התפלה היא לפני הוי' דוקא בבחי' פנימי' כמו את פניך ה' אבקש כו' לפני ה' ישפוך שיחו וכה"ג וכמ"ש תפלה לאל חיי וכן ואני תפלתי לך דוקא כו' וכך כל בקשת רחמים בצלותא היא מלפני ה' כמו יהי רצון מלפניך דוקא ולזאת יסדו אנשי כנה"ג שתחלה צריך לסדר שבחו כו' שהוא בבחי' החיצוני' ואחוריי' טרם שיבוא אל בחי' הפנימי' דשם הוי"ה בח"י ברכאן דצלותא באמרו ברוך אתה ה' כו'. והיינו עיקר שרש ענין פסד"ז בהיות שאנו רואים בכל פסד"ז בכל הסיפור שבחי' דשם אינו רק בבחי' התהוות כל העולמות והברואים רק משמו ית' או מבחי' דיבור ואמירה בלבד כמו ברוך שאמר והיה כו' וכך כל מזמורים דהללויה אינו מדבר רק בפרטי הברואים וכמו באשרי ותהלה לדוד ארוממך אלקי המלך בחי' מל' לבד ואברכה שמך כו' בחי' שמך לבד וגם ביוצר אור בסיפור שהמלאכים משבחים ומפארים את שם המלך כו' ועד פ' ק"ש לא נז' שום דבר בבחי' שם הוי"ה עצמו רק בבחי' שם ה' שהוא רק בחי' התפשטות אור מעצמות שם הוי"ה כמשל שמו של אדם שהוא בחי' חיצוני' שבו נתפס ומלובש לפנות לקוראו בלבד ואינו נחשב מעצמותו כלל וכך בחי' שם מל' שמהווה את הכל הוא רק בחי' חיצוני' ואחוריים בלבד לגבי עצמי' הוי"ה שבק"ש וש"ע והוא הנק' ג"כ כסא ה' כמ"ש וישב ה' למלך כו' וכ"ז הכנה בלבד בסיפור שבחי שם מלכותו ית' בעולמות כדי לבוא עי"ז לבחי' הפנימי' דהוי"ה עצמו ביחו"ע ויחו"ת דק"ש ובח"י ברכאן דצלותא לפני הוי"ה ממש וע"ז כיון ג"כ לומר אחרי הוי"ה תלכו שטרם בואם לפני ה' בתפלה ילכו בבחי' אחוריי' אחרי ה' שזהו בסיפור שבחי שמותיו מצד פעולותיו בהתהוות רבוי עולמות שמזה יוכל יותר בנקל לבוא לפני שער הוי"ה בתפלה מטעם הנ"ל שבבחי' השפלות מצד הרוממות בסיפור שבחו נמשך יראה תתאה בטול בעול כו' שזה יותר גבוה מבטול פנימי' שבתפלה לפני ה' וכמ"ש במ"א בענין דחילו ורחימו רחימו ודחילו וזהו בזאת יבוא אהרן בי"ת קבלת עול עבד בחיצוני' הבטול שיש בו יתרון מעלה בשרשו שע"י יבוא פנימה בבטול והשתחואה שמצד התענוג והחכ' כנ"ל באריכות וד"ל. והנה להבין בתוס' באור איך שבפסד"ז דוקא הוא ענין מצות אחרי ה' תלכו כו' הנה יובן מבאור ענין ברוך שא' כו' בכללותו ובפרטיותו כי ידוע בפי' ברוך שאינו רק בחי' ההמשכה מלמעלה למטה והוא רק ענין בחי' גלוי ההעלם של העצמי' בכלל ובפרט ובחי' הגלוי הזה הוצרך לבוא ע"י בחי' צמצום העלם העצמו' דוקא כידוע ע"כ ממילא מובן שזהו הנק' בחי' אחוריי' וחיצוני' של העצמית והיינו ההליכה אחרי ה' פי' ההתבוננות במה שעצמיות אא"ס מתצמצ' לבוא מן ההעלם לגלוי בשביל ההשתלשלות דאבי"ע בכלל ובפרט. והנה תחלה י"ל דרך כלל במה שאמר והיה העולם דברוך זה היינו בחי' ההמשכה מהעלם עצמותו לבוא לבחי' אמירה בעצמות ואמירה זו לא יתכן שיהיה בבחי' דיבור ואמירה ממש שהרי ע"ס עדיין לא נאצלו ובחי' הדין הוא בחי' מל' דאצי' כידוע וגם אמירה זו במח' ורצון הרי גם הרצון להאציל עדיין לא היה{{תניא הגהה|כמ"ש בע"ח דבתחלה היה כל עצמית אא"ס ממלא כל החלל כו' ואח"כ צמצם את עצמו להיות בבחי' מקור לע"ס דא"ק וכל האצילות כו':}} וא"כ פי' שאמר זה היינו בבחי' העצמי' דאא"ס כשעלה ברצונו הפשוט העצמי כמ"ש בריש הורמנא דמלכא גליף גליפא כו' כידוע ואמנם גם לבוא לבחי' רצון הפשוט הזה מבחי' העלם עצמותו ממש שלמעלה גם מבחי' רצון פשוט כו' הוצרך להיות ע"י צמצום בעצמותו לבוא לבחי' הגילוי מן ההעלם עד"מ כאשר האדם פונה מעצמותו ממש לבוא לבחי' רצון פשוט בכללות איזה ענין דבר מה שזהו רק בחי' גלוי אור פרטי מכללות העלם עצמותו ממש כידוע והיינו פי' ברוך שאמר כדי שיבוא לכלל אמירה זו שברצון הפשוט ברוך ונמשך מעצמותו מן ההעלם לגלוי שזהו רק בחי' אחוריים וחיצוני' דעצמותו ממש ומה היה אמירה זו שיהיה ענין נבדל מעצמותו והוא שיהיה העולם בכלל וזהו והיה{{תניא הגהה|היינו מ"ש גליף גליפ' בטה"ע פי' מה ששיער בעצמו בכח וזה שעתיד להיות בפועל אחר הצמצום כו' והוא בבחי' כלל:}} העולם וזהו והיה ע"ש העתיד שבוודאי עתיד להיות כי ההוא אמר בעצמו ולא יעשה לבוא לגלוי גמור או והיה שמיד נתהווה כי מיד שעלה ברצונו הפשוט גליף גליפו בטה"ע וצמצם א"ע להביא בפועל שהוא בחי' הקו"ח מקור כל ההשתלשלות דאבי"ע כידוע:

(ח) '''אך''' הנה בחי' אמירה זו הוא רק מאמר א' בלבד כמ"ש לשון שא' אמירה א' לבד ונחלק להרבה פרטי מאמרות כפי הנראה רבוי ההתחלקות אח"כ כשהי' העולם בפרט רק שבעצמותו היה הכל כלולים במאמר א' לבד וכשצריך לבוא לבחי' גלוי גמור ניכר אז התחלקות המאמר הכללי לפרטי פרטיות דוקא ומאיר הכלל בפרט ואין הפרט נכלל בכלל כמו בהעלם העצמיות שהפרט נכלל בכלל המאמר כו'. ויובן זה עד"מ כאשר אדם חושב בעצמו עדיין להיות רצון בכלל לבנות בנין אין זה רק כללות ענין הרצון לבנות ולא ניכר עדיין פרטי חלקיו איך ומה לבנות ומאיזה טעם ובאיזה אופן כו' הגם שבודאי יש בהעלם כל פרטי' האלה בכללות רצון זה שבעצמותו אבל לא נודעו ונגלו כי מתאחדים ונכללים בכללות העלם הרצון כאלו אינם במציאות עדיין אך כאשר צריך להביא בפועל לרצון זה מיד בא הארת אור הרצון הכללי הזה לפרטי חלקיו איך ומה לבנות ומאיזה טעם ובאיזה אופן וכו' ומאיר הכלל בכל פרטי להיות שצריך לבוא לידי מעשה בפו"מ מוכרח שיבוא אור הכלל להאיר בפרט וא"ל לא יוכל לבוא למעשה כו'. וכך יובן למעלה כשעלה ברצונו הפשוט בכלל בעצמות אא"ס שיהיה העולם בכלל נכלל בזה כל פרטי חלקיו בהעלם וכשצריך לבוא לידי מעשה שהוא אחר הצמצום הראשון הנק' מק"פ וחלל כו' שמאיר מן העלם עצמותו לגלוי גמור שזהו בחי' גלוי למה ששיער בעצמו בכח כו' כנ"ל בהכרח שיאיר אור מהרצון הכלל לפרט והיינו פי' ברוך אומר ועושה שמבחי' אמירה כללות יאיר במעשה דרך פרט ולא כמו בעצמו' שלא היה המעשה נבדל מהכלל דאמירה מפני שהיה נכלל בו כו'. ולכך א' ברוך שאמר לבד ולא הזכיר מעשה ואח"כ כשצריך לגלוי יצא הכלל להאיר בפרט וזהו אומר ועושה. ומלבד ענין כלל ופרט יובן עוד שגם כפשוטו בבחי' המעשה בכלל ג"כ הנה יש רצון הנעלם בעצמות שבלתי בא לידי מעשה כלל רק שנשאר בבחי' רצון לבד וכשבא הדבר לידי שאלה אם לעשות רצון זה יוכל לבוא לבחי' שנוי עדיין. אך כאשר לא יפול בו שנוי ויומשך הרצון לבוא לידי מעשה היינו ענין אומר ועושה אחר שגם כבר א' בעצמו שלא היה רק רצון לבד וצריך להיות צמצום והמשכה שנית הרצון למעשה והיינו ברוך אומר ועושה כו' ולפ"ז גם שהמעשה בכלל ולא בפרט עדיין צריך לבוא לצמצום והמשכה מחדש כו' וקאי הכל עדיין בבחי' העצמי' טרם שבא לידי גלוי גמור בבחי' קו"ח דהיינו גם במה ששיער בעצמו עדיין שיעור זה הי' לבוא לידי מעשה ולא שיהיה בבחי' רצון בעצמו בלבד כו' וד"ל והנה כדי שיוכל להיות דלוג גדול כזה מהעלם עצמי' רצונו הפשוט כשאמר והיה כו' להיות אומר ועושה צ"ל ביניהם בחי' ממוצע המחבר והוא מ"ש ברוך הוא פי' הוא לשון נסתר והוא העלם עצמי' הרצון שנשאר בעצמותו בהעלם שיומשך ויבוא מן ההעלם לגילוי כדי שיוכל להיות אומר ועושה והיינו פי' ברוך הוא ואח"כ אומר ועושה כו' (וגם יתפרש כל זה כפי המבואר בכוונת דסידור האריז"ל דברוך שאמר כו' הוא בחי' רדל"א וברוך הוא בחי' ח"ס דא"א כו' וכמ"ש במ"א באריכות וד"ל). ברוך גוזר ומקיים ברוך עושה בראשית פי' כי אחר שבא הרצון שבעצמות גם באופן שיבוא לפרט המעשה עדיין הוא הכל רק בבחי' גילוי מן עצמותו בלבד ויכול להיו' שלא יבא לידי קיום בפו"מ והוצרך להיות בחי' צמצום והמשכה עוד שבחי' רצון זה שאמר כדי לעשות ויבא לידי קיום כמו כי הוא אמר ויהי וכן ויהי כן כו' עד"מ כאשר המלך אומר ומגלה רצונו לעשות איזה דבר לא יהיה מוכרח עדיין שיקיימו מיד עד שצריך לגזור על הקיום בפ"ע לומר בגזירת דבר מלכות לקיים זה הרצון שרוצה לעשות כו' והיינו גוזר ומקיים פי' בשביל הקיום וזה לא נקרא בשם אמירה שהוא הרצון אלא בשם גזירה וציווי על אודות הקיום בלבד לקיים רצונו וד"ל ואח"כ ברוך עושה בראשית שהוא בחי' החכמה שנקרא ראשית ועושה בראשית היינו מה שכולם בחכמה עשה בחכמה דוקא וצריך לזה בחי' צמצום והמשכה בפ"ע והענין הוא כידוע בפי' בראשית כת"א בחוכמתא כו' וכמ"ש בחכמה יבנה בית כו' וכן ה' בחכמה יסד ארץ כו' דהיינו עד"מ רצון שבא למעשה לבנות בנין וכה"ג הנה כאשר גוזר ומקיים לבנות במעשה בפו"מ אז דווקא צריך להשכיל ולהתבונן איך ומה יהיה אופן הבנין והכל כפי הטעם ושכל וכמו דוד שאמר באופן בנין בית המקדש כיד ה' עלי השכיל כו' וכפי אופן ההשכלה העמוקה באיכות הטעם לרצון כו' כך יהיה אופן מעשה הבנין דוקא וזהו פי' הפשוט דכולם בחכמה עשית והיינו ג"כ פי' דעושה בראשי' דוקא שכל פרטי אופנים קיום למעשה הרצון הכל בחכמה דוקא (וכמ"ש בזוהר דאבא אמר ומפקיד לאימא שנקר' אומנא עד"מ החכם שמצוה ומפקד כפי חכמתו לאומן שיבנה אופן מעשה הבנין כו' וד"ל) ומ"ש עושה בראשית יתפרש ג"כ שהחכמה הנקרא ראשית גם היא באה בבחי' עשי' כמ"ש והחכמה מאין תמצא שזהו מאין ליש כו' וזהו עושה לבראשית מאין ליש וכמארז"ל דבראשית נמי מאמר הוא להיות בחי' מאמ' כללי לכל פרטי חלקי אופני המעשה שמסתעפי' ממנו (ואין לו ערוך לגבי בחי' אמירה דרצון כללי הנ"ל שהוא למעלה מן הטעם והחכמה כלל וגם שהוא מקור כללי לפרטי המעשה היינו לפרטי הרצונות שבמעש' כו' וד"ל):

(ט) '''ברוך''' מרחם על הארץ. הנה ידוע שיש ב' מדרגות בע"ס ע"ס דאו"י מלמעלה למטה שאז בחי' הכתר קודם והמ' שנק' ארץ אחרון שהוא בחי' סוף מעשה כו' והיינו כמ"ד שמים קדמו לארץ כמ"ש בראשית ברא השמים ואח"כ הארץ כו' כמאמר עושה בראשית והיינו כמו עד"מ הרצון וחכמה שבאדם שקדמו לסוף מעשה כאשר צריך להביא הרצון לידי מעשה דוקא כנ"ל והמדרגה הב' הוא בחי' ע"ס דא"ח מלמטה למעלה שהמל' קודם כו' (כידוע הטעם בענין כתר מלכות דאיהו כתר עליון דנעוץ תחילתן בסופן דווקא) והוא בחי' סוף מעשה הנק' ארץ שעלה במח' תחילה וזהו טעם דמ"ד ארץ קדמה לשמי' כמ"ש ביום עשות ארץ ושמי' כו'. וביאור הדברים ידוע לפי שסוף מעשה זה הגם שבבחי' ההתגלות כאשר הרצון בא לידי גילוי הנה הוא סוף הכל הבא אחרון אבל בהיות הרצון הזה כלול בעצמות כנ"ל בפי' ברוך שאמר כו' הנה תחלת המחשבה והרצון הזה לא היה בשביל עצם הרצון הזה לבד שהרי הוצרך להתצמצם בעצמו לבא לבחי' רצון זה כנ"ל אלא אינו רק בשביל סוף מעשה (שזהו מה ששיער בעצמו בכח מה שעתיד להיות בפועל המעשה ואם לא בשביל המעשה לא היה משער ברצונו זה בעצמו תחילה כו') ואע"פ שמבואר למעלה שבשביל מעשה הוצרך להיות בחי' צמצום בפני עצמו והוא מ"ש אומר ועושה ע"י הממוצע שאמר ברוך הוא כנ"ל היינו על המשכות הרצון בפו"מ שלא ישאר המעשה בבחי' רצון לבד כנ"ל אבל תחלת הרצון אינו עולה רק במעשה דוקא והוא הנקרא סופא דמחשבה ורצון זה עצמו כנראה בחוש שתחלת התעוררות הרצון למטה באדם אינו רק לעשות המעשה בנין ונמצא מעשה זו שעולה במחשבתו ורצונו הזה הגם שנקרא סופא דמח' ורצון זה הרי נראה בחוש שקדם גם להתעוררות תחילת הרצון ומחשב' זו שהרי מחמתו דוקא נתעורר ברצון זה הרי הוא העיקר והרצון טפל ונמשך אליו שאם לא המעשה לא היה מתעורר ברצון זה כלל רק כדי שיהיה נמשך הרצון במעשה בגילוי כמו כששואלין אותו שלא יהי' בו שינוי כנ"ל הוא ענין אומר ועוש' הנ"ל וד"ל. וזהו טעם מ"ד דארץ קדמה משום דסוף מעשה הי' עיקר ומקור תחלת התעוררות הרצון הפשוט וזהו ענין סוף מעשה שעלה במחשבה תחילה פי' תחילה למחשבה ורצון הפשוט הזה כמ"ש במ"א וא"כ לפ"ז יובן שגם אחר ההתגלות הרצון במעשה (בבחי' השתלשלות דע"ס דא"י מלמעלה למטה כנ"ל) עד בחי' סוף מעשה הבא אחרון להוות מאין ליש ממש בפ"מ כמו כל אשר חפץ עשה בפ"מ הרי אח"כ עולה המעשה דווקא בבחי' או"ח אל תחלת שרשו בתחלת הרצון והמחשבה דוקא והוא דוקא כאשר נשלם סופא דמחשבה ורצון דוקא משום דנעוץ תחלתן בסופן דווקא כידוע לפי שבסוף מעשה בפ"מ דווקא נק' שלימות הרצון ובלעדו אין שלימות לתחלת עיקר הרצון כנראה בחוש באדם שכאשר נשלם רצונו בפ"מ דוקא אז יושלם רצונו כו' ולזה הטעם יובן שכאשר עולה סוף המעשה בבחי' א"ח לקדמות הרצון נמשך משם בחי' מקיפי' דעצמו' הרצון הזה שבטה"ע על הארץ שהוא סוף מעשה שבפ"מ הגם שרחוקה מאוד כו' והיינו ברוך מרחם על הארץ וידוע דכל רחמי' הוא מבחי' המקיפי' כי תחלה דיבר בבחי' א"פ עד סוף מעשה שנמשך מן החכ' שזה שכתוב עוש"ה בראשי"ת (ויש בזה ה' מדרגות נר"ן ח"י בבחי' א"פ ואח"כ א' ה' מקיפי' דנ"ר נח"י מברוך מרח' על הארץ עד ברוך שמו שהו' בחי' מקיף הכללי שמצד עצמו' שמו שנק' מקיף למקיף דיחידה שהוא בחי' טה"ע עצמו טרם שעלה ברצונו כו' כמשי"ת) ופי' הארץ בחי' כח המעשה בפ"מ דוקא כמו תוצא הארץ תדשא הארץ כי הכל הי' מן העפר כו' שזה עולה בתחילת המח' יותר תחילה מטעם הנ"ל ואח"כ מרחם על הבריות שעל הארץ כו' כמשי"ת וכמו שאנו רואי' שהקב"ה חס על מעשה ידיו דוקא כמו אחרי המבול שניחם כו' וכמו שאמר מעשי ידי טובעים בים וכן ראיה מננוה שאמר לא אחוס כו' ועד"מ אדם שנותן יגיע כפיו באיזה מעשה שחס על איבודו מפני שהניח בו כחו העצמי שיותר נעלה מן התענוג והרצון שבו כו' ולזה אנו מוצאי' שגם על איבוד הארץ בגשמיו' כצומח ודומם שבו הוא חס כמו במבול וכה"ג (ויוכל להיו' שחס על איבוד הארץ הגשמי יותר מעל הבריות כו' להיותו בו שלימו' הרצון יות' כנראה בחוש שעל גזילת בנין ביתו ושדהו יותר יגיע בעצמות האדם מעל שורו וחמורו כו'. ולכך א' לא תחמוד בית רעך ואח"כ שורו כו') וגם מצד בחי' הרחמי' על השפל יותר יותר יומשך רחמים רבים כו' ולכך אמר תחלה ברוך מרחם על הארץ להיות שרשו בתחילת הרצון והוא מ"ש תחלה ברוך שאמר והי' העולם בפ"מ דווקא משם דוקא נמשך מבחי' מקיפי' כי נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן כו' כידוע וד"ל:

(י) '''וכן''' הוא ענין מה שאנו אומרי' אלקי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו אדון עוזנו כו'. פי' אלקי עולם הוא מי שאמר והי' העולם הנ"ל בעל הרצון הפשוט שבעצמותו ממש נקר' רחמיך הרבים והוא מקור כל המקיפים ואח"כ נחלק לה' מדרגות דנר"נ ח"י והמקיף הראשון מקיף דיחידה שהוא מקיף דרצון הפשוט הזה שאמר והיה כו' שהוא בבחי' יחידה כו' היינו רחם עלינו והוא מדרגה א' בכלל (אבל הוא מדרגה הב' בפרט לגבי בחי' רחמיך הרבי' שבעצמותו ממש כו') והמדרגה הב' מקיף דחיה מקיף השני והוא אדון עוזנו והוא שבא הרצון מן ההעלם כו' שזהו ברוך הוא הממוצע כנ"ל ואח"כ מתצמצם לבא בפרט המעשה כנ"ל שזהו ברוך אומר ועושה הוא מקיף הג' דנשמה והוא צור משגבנו ואח"כ מתצמצם לבוא בגזרת דיבור קיום הרצון שזהו גוזר בדיבור ומקיים הוא מקיף הד' דבחי' רוח מגן ישענו ואח"כ נמשך הרצון בחכמה שבמעשה שזהו עושה בראשית הוא מקיף הה' דבחי' נפש והוא משגב בעדנו ממש בפו"מ כו' אך פי' כל ברוך הוא רק גילוי ההעלם שהוא בחי' או"פ או גילוי העלם המקיף בבחי' מקיף דא"י בכל ה' בחי' דנר"נ ח"י הללו ומה שאמר באלקי עולם ברחמיך כו' אדון עוזנו כו' היינו שהמקיף בלתי בא בגילוי אור מן ההעלם אלא הוא נעשה למגן ומחסה ומעוז בלבוש חיצוני כמו צור ומשגב ומגן כו' (וזה יותר עליון כו') אבל ענין ברוך מרחם על הארץ עד ברוך שמו הכל הוא בבחי' מקיפי' דא"ח בבחי' נר"נ ח"י ושם מקיף דנפש שהוא סוף מעשה קודם כנ"ל בע"ס דא"ח דהמל' קודם כו' והיינו מ"ש מרחם על הארץ תחילה שזהו לנגד רחם עלינו במקיף דא"י שנק' מקיף הא' דיחידה והוא ג"כ ברוך שאמר כו' כנ"ל מטעם הנ"ל דנעוץ תחילתן בסוף מעשה תחילה כו' ואח"כ מרחם על הבריות מקיף הב' דרוח (דדומם וצומח דארץ הוא בחי' נפש והבריות בחי' חיה דרוח) לנגד מקיף דא"י מקיף דחי' כמ"ש אדון עוזנו ומ"ש ברוך הוא כו' כנ"ל ואח"כ ברוך משלם כו' ליראיו בחי' הנשמות מקיף הג' דנשמה (בחי' אדם מדבר) לנגד מקיף דא"י הג' שהוא צור משגבנו ומ"ש ברוך אומר ועושה כנ"ל ואח"כ ברוך חי לעד בחי' מקיף דא"ח הד' מלמטה למעלה שהוא בחי' מקיף דחי' לנגד מקיף הד' דא"י מלמעלה למטה שהוא מגן ישענו והוא מ"ש גוזר ומקיים כנ"ל ואח"כ ברוך פודה כו' מקיף הה' דא"ח לנגד מקיף ה' דא"י דנפש שהוא משגב בעדנו בסוף מעשה בפ"מ והוא מ"ש עושה בראשי' כנ"ל ובבחי' א"ח הוא מקיף דיחידה שפודה ומציל כו' ואחר שלימות המשכות המקיפים דא"י וא"ח אמר ברוך שמו מבחי' המקיף הכללי שבבחי' העצמות ממש שנקרא רחמיך הרבים שמ"ש רחם עלינו אינו רק בחי' פרט לגביו כו' כנ"ל והוא מי שאמר והי' כו' בעל הרצון הפשוט הזה הפרטי שז"ש אלקי עולם כו' כנ"ל ששם שווין ראש וסוף דא"י וא"ח יחד וזהו מ"ד שמים וארץ כאחד נבראו שנא' קורא אני אליהם יעמדו יחדיו והוא בחי' עצמות בעל הרצון הנ"ל דלגביו תחלת גילוי המחשבה בא"י וסופה בא"ח שוין ממש מבלי ימצא ביניהן חילוק מדרגות דארץ קדמה או כו' אלא כא' עלו יחדיו ממש וד"ל). ברוך מרחם על הבריות הנה מבואר למעלה דבחי' ע"ס דא"ח ארץ קדמה כו' ששרשו בתחילת הרצון כו' וא"כ גם בבחי' המקיפים נמשך בסוף מעשה דווקא מבחי' מקיף היותר עליון שהוא מקיף דתחלת הרצון שסוף מעשה עלה בו תחלה לרצון זה כנ"ל ולכך אמר מרחם על הארץ תחלה שהוא חלק הדומם וצומח שבארץ ואח"כ מרחם על הבריות שהוא חלק הח"י כו' וגם בעולמות העליונים הן המלאכים שנק' חיות ובהמות כמו פני ארי' ושור כו' וכמאמר עוף זה מיכאל כו' וכידוע ונק' בריות בכלל והוא בחי' מקיף הב' וזהו מרחם על הבריות כו' (ולפ"ז מקיף הה' דא"ח דפודה ומציל נמוך מכולן והרי הוא מקיף דיחידה בבחי' א"ח שהוא משגב בעדנו במקיף דא"י בסוף מעשה בעושה בראשית כנ"ל ובאמת ענין המקיפי' דאדון עוזנו צור משגבנו כו' מאחר שנעשה בבחי' הגשמה למטה כענין ענני כבוד במדבר וכה"ג הרי זה בא מבחי' הבירורי' דא"ח דוקא וכידוע דמבחי' הבירורים דרפ"ח כו' בבחי' א"ח נעשה לבוש החשמ"ל כו' שהוא כמו מגן וצור כו' (עד שגם י"ג ת"ד בחי' שערות שהוא לבוש נעשה מבירורי' דא"ח דוקא כידוע) ומקיף דא"ח כל שהוא למטה יותר הוא יותר עליון היפך מבחי' מקיף דא"י (וראי' מבע"ת וצדיקים גדולים שבע"ת הן בבחי' מקיף דא"ח ע"כ גבוהין מצד"ג שא"י לעמוד במקום בע"ת שצ"ג הן במקיף דא"י):

(יא) '''ברוך''' משלם שכר טוב ליראיו. הנה מרחם על הבריות הוא בחי' מקיף דרוח דיצי' ומרחמנות זו נמשך ג"כ מזון וטרף לכל חי כנראה בחוש שכל חי למינהו יומשך לו סיבה להמצאות מזונו כו' אבל יראיו הן הנשמות שלמעלה מן המלאכים שנקר' חיות ובהמות והוא ההפרש בין יצי' לבריא' כו' כי המלאכים נמשכו רק מבחי' דיבור דיצי' כמ"ש וברוח פיו כל צבאם ע"כ אמר עושה מלאכיו רוחות כו' והנשמות שרשם בבחי' מחש' דבריא' בבחי' אדם שהוא מבחי' מוחי' העליונים (דבחי' ז"א דבריא' שהוא בחי' אדה"ר בכלל) והאדם הוא העובד את האדמה לתקן ולברר בחי' רפ"ח כו' והיינו מ"ש באדה"ר ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה שהן רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת כו' שע"י זה ניתוסף האור העליון בג"ע מידי יום ויום והיינו משלם שכר טוב בתוס' אור בג"ע ליראיו דוקא. כי הנה ידוע בענין זיו השכינה בג"ע שזהו מבחי' זיווא עילאה דע"י שהוא בחי' אור התענוג העליון שבחו"ב דמל' דאצי' שנק' עדן וכידוע בפי' ונהר יוצא מעדן וזי"ו הזה הוא הנקרא טוב וכמ"ש וירא את האור כי טוב שהזיו והאור נקרא טוב ושורש האור הטוב הזה הוא בבחי' התענוג שבתחילת הרצון הפשוט הנ"ל (כמ"ש בע"ח דמתחילה היה מצד חפץ חסד בעצמותו כו' ואח"כ תלוי במעשה התחתוני' בבחי' הבירורים דרפ"ח כו' שהוא ענין העבודה בג"ע לברר הקוצים ולתקן הטוב כמ"ש אשר ברא אלקים לעשות לתקן וז"ש לעבדה ולשמרה כידוע) ופי' שכר טוב היינו שכר העבודה בג"ע כי להיות שמעשה העבודה הזאת בבירורים כו' עולה בתחילת המחשבה והרצון הפשוט דהיינו לפי שלזה הסוף מעשה הוא שעלה כל עיקר התעוררות הרצון הזה כנ"ל וא"כ נמצא מובן ממילא דגדול כח התענוג הזה שמסוף מעשה שעולה בתחילת המחשבה הרבה יותר מגופו של אור התענוג ברצון בתחילתו מאחר שמחמתו נתעורר ברצון וכענין במי נמלך בנשמתן כו' כמ"ש במ"א וע"כ נקרא בשם שכר טוב שלפי ערך מעשה העבודה דוקא שעל ידו יוסיף אור התענוג הנעלם בעצמו שמחמתו נתעורר ברצון הפשוט בהשתלשלות דאבי"ע וזהו עיקר ענין זיו השכינה בג"ע שניתוסף ע"י העבודה דוקא מדי יום ויום כנ"ל כי מ"ש ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם כו' היינו כמו שהיה בחי' הארת אור התענוג העליון שברצון מאיר מקדם בסוף מעשה זה שבבחי' מל' הנקרא גן עדן כו' בבחי' אור ישר בלבד כנ"ל בענין ברוך שאמר כו' עד עושה בראשית כו' באריכות וזהו מקדם מקדמון לכל הקדומי' שזהו בבחי' עצמות אא"ס מי שאמר והיה כו' בעל הרצון הפשוט הנ"ל. אך הנה אנו או' מחדש בכל יום מע"ב פי' חידוש זה במעשה בראשית הרי הוא ברצון וחכמה שבמעשה שמתחדש ממקור הרצון הפשוט שהוא בעל הרצון מי שאמר והי' כו' ומאין יבוא חידוש זה במעשה בראשית ממקורא דכולא הנה לזה א' דמחדש בטובו דוק' מע"ב מידי יום כו' כי גם שבחי' אור התענוג שהוא בחי' חפץ חסד שברצונו הפשוט כשאמר והי' כו' נק' ג"כ טובו וחסדו אבל להוסיף ולחדש האור הטוב הזה תמיד מידי יום ויום (ובפרט בתוס' מרובה על העיקר האור שכבר נמשך כמשית') כי מתחלה היה מצד עצמו חפץ חסד ואח"כ צריך לבוא ע"י התעוררות מלמטה כנ"ל הנה זהו הנקרא טובו ל' נעלם שהוא אור התענוג הנעלם בעצמותו שמחמתו נתעורר תחלת הרצון גם שלא נפסק הארת טובו וחסדו זה ג"כ אבל גם טובו זה הנעלם צריך התחדשות מבעל הטוב והוא עצם טובו שכלול בעצמותו ממש כמו שמטבע הטוב להטיב הרי רק אור פרטי מעצם טובו הכלול בו נמשך בדבר רצון פרטי וכדי שיחודש הארת אור טוב זה בהכרח שמעצם טובו יחודש וזהו מחדש הטוב שכבר נמשך מטובו העצמי כו' ואם לאו היה נפסק אור הטוב הראשון שהיה חפץ חסד שמחמתו עלה ברצונו כו'. אך הנה מאחר שמחדש מעצמו בכל יום בטובו כל מע"ב למה צריך לעבודת האדם בג"ע או במעשה הברורים שע"י המצות וכה"ג ואמנם ידוע שיש ב' מיני התחדשות א' לחדש את הישנות בלבד ולא בחי' אור חדש לגמרי כמו לחדש השפעות חיות העולמות דאבי"ע שיהיו חיים וקימים שזה רק שלא יופסק אור שפעם ואין כאן חידוש אור לגמרי רק שמחדש לחיות אור שיש להם מכבר שיתקיים עוד כדמיון חיי נפש האדם בגופו שמתחדש בכל יום כידוע אבל בחי' המשכת אור חדש לגמרי שלא היה עדיין וזהו הנקרא תוס' מרובה על עיקר האור שנמשך בכל יום כו' הנה זהו נקרא חידוש גמור (וכמ"ש חדשים לבקרים כו' שבכל יום נמשך בחי' מוחין חדשים לגמרי בכל הפרצופים מעצמות המאציל כו') וזהו הנקרא שכר טוב שבחי' חידוש אור הנוסף בתוס' מרובה הוא ענין הוספת אור התענוג הנעלם שברצון במחמתו רצה כנ"ל ונמצא שזהו בחי' תוס' אור חדש לגמרי בהאי טוב דאור וזיו השכינה שכבר מאיר מקדם (הנק' בחי' מוחי' חדשים לגמרי) וע"ז לא אמר מחדש בכל יום מעצמו שלא ע"י העלא' מ"ן מברורים דרפ"ח כו' מלמטה אלא רק על מע"ב הוא מחדש בכל יום בטובו העצמי כנ"ל מעצמו כי חפץ חסד הוא לעולם ולא ישנה טבע עצם טובו למנוע הארת הטוב להטיב כו' וכמ"ש טוב ה' כו' רק שאינו מוסיף אור חדש אלא מחדש את האור שכבר מאיר שלא יופסק כנ"ל אבל על בחי' אור וזיו השכינה שבגן עדן ששם מאיר בתוס' אור חדש מעצמי' טובו הנעלם הנה לזה צריך התעוררות מלמטה בהעלאת מ"ן דברורים דרפ"ח כו' ועי"ז דוקא יתוסף אור חדש בזיו השכינה שבג"ע שיאיר בזיו זה הארה והמשכה חדשה לגמרי וזהו הנקרא שכ"ר טו"ב לנשמות בג"ע שנהנין מזיו השכינ' מידי יום ויום בבחי' תוס' אור חדש דוקא וכמו שאנו אומרים וקדושים בכל יום יהללוך סלה כו' פי' קדושים הן הנשמות שבג"ע שכבר נסתלקו כנשמות הצדיקים כולם שמאדם הראשון עד עכשיו שעבודתם תמידי ילכו מחיל אל חיל לחזות בנועם ה' בתוס' אור חדש מידי יום ויום ממש. וזהו יהללוך סלה בעילוי אחר עילוי בלי הפסק לפי שבחי' תוס' א"ח זה שנהנין בו מזיו השכינה הנקרא שכר טוב הרי הוא בא ומאיר מעצמות אא"ס ממש שנקרא טה"ע שלפני הצמצום הראשון כו' שאין לו שיעור למעלה ולמטה כו' כידוע ולהיות שסיבת זה החידוש אור בתוס' מן העצמות בא על ידי בחי' הבירורים דרפ"ח בבחי' א"ח דוקא מלמטה למעלה כאשר סוף מעש' עלה כו' ע"כ אמר ברוך משלם שכר טוב על עבודת הבירורים שנמשך ומתצמצם לזה לשלם שכר טוב מידי יום לנשמות בג"ע וזהו למעלה מחידוש אור השפע ומזון לבריאות וחידוש חיות דומם וצומח שאינו רק כדי קיומם ולא בבחי' תוס' כמו שכר טוב לנשמות (ולמעל' היינו לזו"נ שנק' יריאיו נמשך מהעצמות שכר טוב זה מבירורי' שלהם דמ"ה וב"ן דזו"נ שמבררי' לנוגה דבי"ע כו') ומ"ש בע"ח דמתחילה היה רק חפץ חסד ואח"כ כו' קאי דוקא על בחי' תוס' אור בג"ע ולא על מע"ב לפ"ז ולא משמע פשט הענין בע"ח כן למעיין שם וד"ל:

(יב) '''ברוך''' חי לעד וקיים לנצח. הנה ברוך משלם כו' ליראיו הן הנשמות כנ"ל הרי הוא רק בחי' מקיף דנשמ' בחי' בריאה וידוע דעיקר בחי' אדם הוא בחי' נר"נ שבו שמלובשים אורות בכלים שהן מוחא וליבא כו' אבל בחי' חיה ויחידה שבו הן בחי' מקיפים שלמעלה מהגבלה בכלי מוחא ולבא כו'. והנה ג' מקיפים הנ"ל היינו נר"נ על הארץ הוא מקיף דנפש בחי' עשי' על הבריות מקיף דרוח בחי' יצי' וליראיו הוא מקיף דנשמה בחי' בריאה (וכמו"כ בחי' נר"נ דאצי' בחי' בי"ע שבאצי' כידוע) אבל בכאן מדבר בבחי' מקיף דחיה והוא מ"ש ברוך חי לעד כו' שהוא למעלה מבחי' המוחין הנמשכים במדות כו' והוא הרצון שלמעלה מן השכל שממנו מקבל בחי' פנימית דחכמה כמ"ש והחכמה מאין כו' שבלתי מלובש במוחא וליבא כו' אלא הוא בהעלם (כמ"ש במ"א בענין אך בצלם יתהלך כו' בחי' מזלא) זהו הנקרא חי שהוא החי בעצם שלמעלה מבחי' התפשטות החיות כידוע ממשל החיו' של הנפש שבגוף שאינו רק בחי' גילוי התפשטו' אור מעצמו' ומהות הנפש כמו אור חיות השכל במוח כו' וע"כ לא נק' בחי' גילוי זה בשם חי בעצם אלא רק בשם חיות המתפשט בלבד אבל מהות ועצמות הנפש נק' חי בעצם שממנו מתפשט כל מיני גילוי אור וחיות בכמה גופי' שוני' כו' וא"כ הרי מובן שמצד עצם הנפש הנקרא חי אין זה ענין מוגבל במדה ושיעור בזמן מפני שלא ישונה מצד השתנות הכלי כלל אחר שהוא בחי' עצמות בלתי מורכב כו' ולזאת גם שיש זמן קצוב לכליון והסתלקות אור וחיות המתפשט באבר הגוף כמו לזקן שאבריו חולשים ומתחלש גם האור וחיות וממילא מסתלק החיות והולך אבל הולך אל עצמות הנפש שנק' חי בעצם ובו לא נעשה שינוי והסתלקו' כלל וחוזר ומאיר אור התפשטותו בגוף אחר הנולד ועד"ז יוכל לבא נפש אחת בכמה אלפי' גופים שונים כידוע בענין הגילגולים כו' וכך יובן בבחי' נפש הכללי כמארז"ל מה הנפש ממלא כו' כך הקב"ה ממלא כל עלמין כו' והיינו בג' עולמות בי"ע (ולמעלה מזה גם בבי"ע שבאצי') שאין זה רק בחי' התפשטות גילוי אור בעלמא כידוע וכדמיון הנ"ל באור חיות הנפש במוחא וליבא כו' אבל בחי' עצמות אור א"ס שברצונו ופנימי' חכמתו שבלתי מלובש בבי"ע הוא הנק' חי העולמים פי' חי בעצם שאין בו שינוי ולא יתכן לומר בחי' זמן וכמארז"ל מי איכא זקנה קמי קוב"ה (ומ"ש נער הייתי גם זקנתי שרו של עולם אמרו שהוא מט"ט בחי' כלי ז"א דבריאה כו') וזהו חי לעד בבחי' נצחיות דעצמות אא"ס ממש משום דאיהו וחיוהי העצמות חד כו' וכמשל נפש אחת שיוכל לבוא אור התפשטות' עד אין קץ כו' וד"ל:

'''והנה''' פי' ברוך חי לעד הוא הבא בבחי' תוס' אור מחודש גם בבחי' מקיף דחיה שנקרא חי לעד כו' הענין הוא דקאי אדסמיך לי' במ"ש ברוך משלם שכר טוב כו' שהוא רק תוס' גילוי אור מקיף דנשמה כו' בחי' תוס' מוחין חדשים לאדם בבחי' נר"נ כו' הנקרא יראיו כנ"ל ואח"כ אמר שגם בבחי' מקיף דחיה שנקרא חי בעצם כנ"ל הרי בא ונמשך ג"כ בחי' תוס' אור מחודש אך שם הוא בלי שיעור להיותו בא מבחי' עצמות אא"ס שבכתר (שהוא בחי' א"א וע"י בחי' הממוצע בין עצמות המאציל לנאצלים) והיינו בחי' מזלא דא"א שמאיר גם שם בחי' תוס' אור מן העצמות ונק' חי לעד כו' הוא כמו ענין מספר העליות דנו"ן אלפים יובלות והכל אחד בחי' תוספות גילוי אור מחודש בזיו השכינה שנקרא שכר טוב הנ"ל כי עצמות אא"ס שבכתר שנקרא חי בעצם יכול להיות הארתו בתוס' האור בעילוי אחר עילוי עד אין קץ ושיעור למעלה ומ"מ יש מספר נ' אלפים יובלות ע"פ מאמר קו המדה שאמר לעולמו די במספר זה דוקא וד"ל:

'''וביאור''' הדברים הנה ידוע דבחי' גן עדן דעשי' הוא הנקרא ג"ע התחתון (שבקו השוה ברוחניות כמ"ש במ"א) ומבואר במ"א בענין וישם מדברה כעדן כו' שא"י דעכשיו שהוא בבחי' מדבר שממון ריקן מכל אור ושפע האלקי (ולא כמדבר העמים בחוץ לארץ שהוא רע דנוגה כו') יהיה לע"ל באלף הז' כעדן שהוא כמו ג"ע דעשי' דעכשיו וממילא יהיה ג"ע דעשיה דעכשיו לע"ל בעילוי יותר דהיינו בבחינ' ג"ע העליון דיצי' (או בריאה) דעכשיו וג"ע העליון דעכשיו בבחי' אצי' דעכשיו כו' ועד"ז יהיה עילוי עד רום המעלות עד עצמות המאצי' וזהו רק עדיין עליי' א' דשמיטה זאת דשיתא אלפי שנין דהוי עלמא כו' ועד"ז יהי' עלייה שנית בשמיטה השנית דהיינו שג"ע דעשי' דלע"ל יתעלה בשמיט' שלאחריה להיות במדרגות ג"ע דיצי' דלע"ל כו' ועד"ז יהיה עליי' ג' וד' עד כלות ז' שמיטות שהן יובל א' ועד"ז יהי' נ' אלפי' יובלות והכל רק בבחי' תוס' עילוי גילוי אור בג"ע התחתון והעליון כו' משום שנאמ' כי עמך מקור חיים פי' עמך מקור כל גילוי אור עונג העליון בעילוי אחר עילוי למעלה מעל' עד אין קץ ושיעור מפני שעצמות אא"ס שבבחי' פנימית ועצמו' העונג העליון נק' חי לעד כנ"ל וע"כ אין קץ לבחי' תוס' הארת שכ"ר טו"ב בעילוי אחר עילוי למעלה בעליי' עד נו"ן אלפים כו' כי כמו שהוא ח"י בעצם בבחי' א"ס כך בחי' תוס' גילוי אור עצמותו אין סוף וקץ בעילוי אחר עילוי באור חדש והיינו ירוממוך סלה בלי הפסק כו' עד שאמר לעולמו די במספר נו"ן אלפים יובלות שהוא מצד צמצום עצמותו מלהאיר אור חדש בעילוי עוד יותר מנו"ן אלפים אבל מצד עצמותו לא היה מספר כלל לעליות הללו לפי שהוא חי לעד וד"ל ופי' קיים לנצח הוא בחי' ירידות אא"ס למטה מטה עד אין תכלית שזהו הנק' קיים לנצח כי כמו שעצמות אא"ס למעלה מעלה בעליות עד אין קץ כך הוא בהתפשטו' אורו למטה מטה עד אין תכלית והוא כמו אשר מחדש בכל יום מע"ב וחידוש זה הוא בחי' ירידות או"ח מבעל הרצון למטה מטה עד סוף מעשה בקיום נצחי והיינו כמשל הנ"ל שאין קץ להתפשטות העצמות של הנפש כו' כך ח"י וקיים והא בהא תליי' דלהיותו חי בעצם ע"כ קיומו לנצח וכמ"ש במ"א בענין ועתיק יומין יתיב מלכותו מלכות עלם בנצחיות דזמן לפי שיאיר בזמן מלעמלה מן הזמן שהוא בחי' ח"י בעצם הנקרא חי לעד בעצם וע"כ מתקיים גם בזמן ג"כ בבחי' נצחיות אלא שהוא נצחיות דזמן אבל הא בהא תליא והיו לאחדי' ממש והיינו חי לעד וקיים לנצח וד"ל:

(יג) '''ברוך''' פודה ומציל הנה זה בבחי' מקיף דיחידה שהוא מקיף היותר עליון מכולם ועליו אמר ברוך פודה ומציל שהוא למעלה גם ממקיף דחיה הנ"ל בענין ברוך חי לעד כו'. ולהבין זה הנה יש להקדים בענין שרש בע"ת שגדולים מצד"ג כו' לפי ששרשם בבחי' רצון לרצון וכמ"ש בזוהר דמשכי' לי' לקוב"ה בחילא יתיר ופי' יתיר זה היינו בחי' יחידה שהוא מקור כל רצון כי הלא אנו רואים דבר פלא בענין הבע"ת מהיכן נמצא בנפשו כח זה הגדול לעקור רצונו שכבר מקושר בכל עוז ותוקף בטומאת עונותיו ולשוב באמת בחרט' גמור' עד שתתמרמר נפשו למות כמו ראב"ד שיצאה נשמתו בבכיה כו' הרי בהכרח שכח גדול זה הוא למעלה מכח הרצון שכבר נקשר בו והגם שהרצון למעלה מן הטעם ושכל שבמוח ולב כנ"ל מ"מ גם הרצון אינו רק חלק א' מן הנפש וכלא חשיב לגבי בחי' הארת והתפעלות כל עצמות הנפש שממנה נמשך מקור כל התפעלות רצון והוא הנק' בחי' יחידה כידוע ולזאת יש ביכולת הארת עצם הנפש שנק' יחידה לעקור כל התקשרות רצון זר שבחטא לגמרי מכל וכל בתשובה אמיתית וכמו שאנו רואים גם בקלי קלים שבוכים ביחו"כ ועי"ת ושבים באמת כו' מצד הארת יחידה שבנפשם שזהו מקור כל רצון שנקרא רצון לרצון כו' והנה ארז"ל ב"ק מכרזת בכל יום שובו בנים שובבים הרי מה שנתעורר בבחי' יחידה בנפש הבע"ת לעקור רצונו הזר הוא מצד הכרוז שמכריז ומעוררו לפי שבחי' יחידה זו לא הוטמאה בטומאת העוונות כמ"ש מיד כלב יחידתי כו' וכמ"ש בזוהר ונפש כי תחטא תווהא הוא כו' וכמאמר דאע"ג דאזיל הכי והכי דיוקנא אשתא"ר ב"ך (הוא בחי' יחידה דוקא שלמעלה מבחי' מז"ל המאיר בנר"נ כמו בחבירי דניאל דמזליהו חזי ופעל החרדה בגופם ממש וכך מאור דבחי' יחידה שלמעלה מן המזלא מאיר במזלא והמזלא מאיר בפועל בנר"נ שבגוף לשוב בתשובה וחרטה כו') ומפני שלא הוטמאה עדיין יכול להאיר בה אור ב"ק האלקי בכרוז לעוררה כו' וז"ש עד יערה עלינו רוח ממרום עלינו דוקא והוא הנקרא בחי' מקיף דיחידה שמעורר לכל בע"ת וזהו שרש ענין השיבנו ה' אליך דזה תלוי בכח ועוז האלקי דב"ק הנ"ל שמעורר לכל בחי' יחידה כו' בבחי' מקיף זה וד"ל. ונמצא מובן שגם בחי' ומקור הרצון שנקרא רצון לרצון בבע"ת נמשך התעוררותו מרוח אלקי דב"ק שהוא בא מצד בחי' רחמים רבים דמל' דאצי' דהיינו ג"כ מבחי' רדכ"ר והתעוררות רעוא דכ"ר בא מעצמו בעל רעוא דכ"ר כו' והיינו פי' ברוך פודה ומציל בהיות שכמה ניצוצות קדושות יש שנתפזרו ונדחו וגם יש שנשקעו בהיכלות דנוגה ויורד אור חדש מעצמות המאציל שהוא מבחי' רדכ"ר המקור דכל רצון כו' לעורר לבחי' יחידה שבכל הניצוצות הללו שיתעוררו ברצון לרצון לשוב ולעלות מן היכלות הטומאה כו' בענין ב"ק הנ"ל שמכרזת על הניצוצות הללו שובו בנים שובבים כו' וזהו הנקרא פדיה והצלה בכל יום מן החיצונים כנראה בחוש גם בכל ניצוץ פרטי שבכל אדם שבכל יום ויום יצרו מתגבר עליו ואלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו ולכאורה הרי בטלה בחי' הבחירה לפ"ז והלא נאמר ובחרת כו' אלא זה קאי על התעוררות דיחידה כנ"ל שאין זה ביד האדם רק הקב"ה עוזרו לעוררו כנ"ל בענין הב"ק כו' ואלמלא עוזרו לא יכול לו כי מתגבר עומק רע בחיצוני' לטמאו מצד התקשרות עומק רצונו ברע שזהו גם בחי' הרצון הנעלם שנקרא מזלא מקיף דחי' אבל בחי' יחידה נשאר למעלה כו' וד"ל. וזהו פודה נפש עבדיו ע"י התעוררות דבחי' יחידה שבנפש ולא יאשמו בטומאת הקליפות כו' והיינו ג"כ ענין קיבוץ גליות בכללות נ"י כמ"ש אם יהיה נדחך כו' משם יקבצך שהוא קיבוץ הניצוצות ממקומות זרים ורחוקים שהן היכלות דנוגה כנ"ל וע"ז רמזו רז"ל ע"פ ביום ההוא מצילות הסוס קודש לה' כל מה שיהיה הסוס רץ ומציל יהיה קודש לה' פי' עד"מ בעלי חיצים ליסטים שגזלו שצריך סוס רץ להציל מידם את הגזילה אם נפש או בהמה וכך הקליפות נקר' בעלי חצים כמ"ש וישטמהו בעלי חצים והוא כל המשחיתי' וטורפי' לניצוצות דקדושה בהרהורי זנות בכל יום והקב"ה עוזר ללחום נגדם ע"י סוסים רצים כו' שהן בחי' אורות מקיפים עליונים שנמשכים ויורדים מעצמות המאציל באצי' לבחי' נוגה דבי"ע להציל כל ניצוצות הנטרפים בידי החיצוני' ובכל יום ויום יורד אור וכח עליון דעצמות המאציל לבי"ע להציל הניצוצות מע' שרים דנוגה כו' וגם מה שכבר נפלו שם מציל ופודה אותם כו' כנ"ל. ואמנם בהכרח ששרש כח ועוז זה בא ונמשך מעצמות רדכ"ר לעורר לכל בחי' יחידה דכל ניצוץ כנ"ל בפי' השיבנו ה' כו' להיות לו רצון לרצון בתשובה זו וה"ז למעלה גם מבחי' רצון הנעלם שבעצמות המאציל בשביל השתלשלו' עולמות בין בעליות בין בירידות הנ"ל בפי' חי לעד כו' שאינו רק בשביל תוס' אור מחודש בג"ע העליון עד נו"ן אלפים כו' דהגם שסוף מעשה זו עלה בתחלת הרצון הפשוט ולכך ניתוסף האור מן העצמות דוקא כנ"ל באריכות בענין שכר טוב לנשמות כו' אבל הרי בע"ת גדולים מצדיקי' גמורים מפני שמע"ט דצד"ג הגם שמוסיפים אור מחודש עד אין קץ כו' בג"ע הכל הוא רק מבחי' הרצון הנעלם שעלה ברצונו סוף מעשה כו' אבל ע"י תשובה מבחי' מקיף דיחידה הרי מעורר למעלה בעצמות בעל רעדכ"ר כו' מאחר שעושה רצון לרצון בבע"ת כנ"ל וכמ"ש דמשכין ליה בחילא יתיר כנ"ל והיינו מקיף דיחידה למעלה והוא ענין ברוך פודה ומציל כו' (והיינו בחי' עצמיות אא"ס שבטה"ע שלפני המשכת הקו"ח בבחי' רצון לרצון כו' הנק' רצון קדום כו' כמ"ש במ"א והוא בעל הרצון הפשוט עצמו שהוא מי שאמר והיה כו' שנק' מקיף דיחידה בבחי' או"י מלמעלה למטה כנ"ל ובבחי' או"ח הוא בא באחרונה כו' וד"ל). ובזה יובן יותר סדר המדרגות דאלקי נשמה שנתת בי טהורה היא מעצמו' טה"ע בראת יצרת כו' בי"ע דהיינו נר"נ וטה"ע זו כולל ב' מקיפים דחיה יחידה ואח"כ משמרה בקרבי מבחי' עצמיות טה"ע כו' כנ"ל בענין פודה ומציל שזהו ג"כ ענין משמרה בקרבי לבלתי תצא בהיכלות דנוגה לאבדון ושאול תחתית כו' וד"ל:

(יד) '''ברוך''' שמו הנה זהו בחי' מקיף הכללי שלמעלה מה' מקיפי' דנרנח"י באו"י ואו"ח הוא בחי' גילוי עצמו' אא"ס ממש כמו שהוא בעצם (טרם ששיער בעצמו בכח מה כו' והיינו בריש הורמנא כו' טרם דגליף כו') ששם תחלת המחשבה והרצון הפשוט שבחי' או"י וסופא דמחשב' זו בסוף מעשה בבחי' או"ח שוין שם כנ"ל שזהו מ"ד ארץ ושמים כא' נבראו כו' עד שמקיף דיחידה דאו"י ומקיף דיחידה שבאו"ח שוין ממש כמשל העיגול שאין בו מעלה ומטה רק מצד בחי' הקו שבו נק' עליות וירידות דאו"י ואו"ח והיינו גם מה שאא"ס למעלה עד כו' ולמטה עד כו' שוין שם בכח א' עצמי ופשוט דאחדו' אא"ס עצמיו' הפשוטי' וכלולי' שניהם כאחד ממש מבלי ניכר התחלקות שזה בעליה וזה בירידה כו' וכמו לגבי העיגול עצמו היורד בקו שבו נק' עולה והעולה נק' יורד כי לפעמי' העליון תחתון והתחתון עליון בעיגול הסובב להיות שאין בו מעלה ומטה ראש וסוף להיות נק' זה עולה וזה יורד כו' כידוע בענין ומתחת זרועות עולם כו' ולהיות כן כל מה שבהשתלשלות דקו וחוט שבעיגול זה הנק' סובב הכללי הגם שהקו וחוט בא בבחי' מעלה ומטה עליות וירידות כו' הנה מקיף זה מקיף כללות' יחד מבלי ימצא ראש וסוף. אמנם מובן ממילא שסובב עכ"פ לבחי' מעלה ומטה ראש וסוף שבקו וחוט ונק' מקיף לדבר מה בפרט והיינו שמקיף לתחלת הרצון וסופו בסקירה א' כאדם שבעצמו יודע מתחל' רצונו העצמי עד תכלי' רצון זה בסקירה א' כו' והנה גם ידיעה זו המקפת נבדלת בערך מעצמותו ממש כמו שהוא ונמצא צריך להיות מקיף למקיף זה ג"כ והוא בחי' השפלת וגילוי עצמותו לידיעה זו המקפת ונק' גילוי העלם עצמותו בכלל דוקא ואם לאו לא היה מתצמצם גם בידיעה כללי' זו כו'. וכך יובן למעלה גם בבחי' טהירו עילאה שלפני הצמצום שזהו בחי' גילוי העלם עצמות אא"ס בכלל כמ"ש באורך נראה אור פי' דגם שנק' אורך העצמי (כמ"ש בע'ח דאא"ס הי' ממלא את כל החלל כו' דהיינו רק גילוי אור עצמותו ממש כמו שהוא טרם שיבוא לכלל בחי' השפעה גם לא בבחי' מקיף כללי הנ"ל) מ"מ ה"ז בא בשביל ידיעה כללית המקיף כללי הנ"ל הנק' בשם עיגול עד"מ שעכ"פ מקיף לראש וסוף הבא בפרט דבר מה שהוא ההשתלשלות כו' ונק' מקיף למקיף והיינו שממנו נראה אור דטהירו תתאה בחי' מקיף כללי שמקיף לבחי' הקו מראשו לסופו{{תניא הגהה|*(לפ"ז הרי גם באא"ס שלפני הצמצום הראשון הנק' מק"פ וחלל כו' יש ב' מדרגות דטה"ע וטה"ת ע"ד הנ"ל בבחי' מקיף למקיף עד עצמו' אא"ס ממש כמו שהוא טרם שיורד להיו' גם בבחי' מקיף למקיף שע"ז א' ברוך שמו כו' והיינו דלא כמ"ש בס' עמק המלך דטה"ת הוא באא"ס שאח' הצמצו' שמקיף לקו כו' כמ"ש במ"א ולפ"ז גליף גליפו בטה"ע שזהו מה ששיעור בעצמו בכח כו' היינו בבחי' מקיף למקיף כללי הנ"ל שהוא בבחי' ירידת והשפל' עצמו לדע וזה שברצונו מראש לסוף כנ"ל ולפ"ז טעם דמ"ד שמי' וארץ כא' נבראו שהוא בעיגול המקיף ראש וסוף כא' כנ"ל יש לו שרש ומקור לזה גם בבחי' מקיף למקיף הנ"ל שהוא גם בבחי' ירידות והשפלת עצמו לידיעה כללי המקפת הזאת וז"ש קורא אני אליהם יעמדו יחדיו קריא' בחי' ירידה מעצמו' להיות יעמדו ראש וסוף דמחשבה כא' בידיעה כללי' הנ"ל ולא יתכן בקריאה זו עדיין לשון שמים וארץ כא' נבראו שהוא חיבור ראש וסוף דעיגול אלא רק חבור עצמו לקרות שיעמדו יחדיו בידיעה כללי' הנ"ל וד"ל:}} וזהו פי' ברוך שמו בחי' גילוי העלם עצמותו ממש הראשון אך גם זה בחי' ירידו' והשפל' עצמותו מכמו שהוא בעצם מהותו ע"כ נק' שמו בלבד שהוא בחי' זיו והארת גילוי העצמו' בלבד אבל הוא מקור' דכולא ולגבי עצמותו נק' שם בלבד וכמארז"ל קודם כו' הי' הוא ושמו בלבד אמנם הוא בחי' שמו העצמי וז"ש ושמך קדוש ושמך אחד אח"פ ממש וד"ל. ולפי שאחר כל ההמשכות דמקיפים דא"י וא"ח בבחי' מקיף למקיף כללי הנ"ל תלוי הכל בעצמו שיאיר בשמו שהוא גילוי עצמותו ממש ע"כ אומרי' ברוך שמו שיתברך שמו זה מעצמותו ממש ויאיר אז בתוס' אור להיות בבחי' מקיף למקיף כללי הנ"ל. (ולפ"ז יתפרש יהא שמיה רבא מברך ג"כ על בחי' שמו הגדול הנ"ל) והוא מה שמסיים כאן משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול שזהו גדולת אור עצמותו ממש כו' וד"ל:

(יד) וכמו כן סוף הברכה דברוך שאמ' אומר ישתבח שמך העצמי כו' (וגם כאן מ"ש מלך משובח כו' עד שמו הגדול כו') אלא שהברכה באומרו ברוך שמו הוא מלמעלה למטה אחר חיבור כל המקיפי' דא"י וא"ח מברוך שאמר עד פודה ומציל כו' וענין ישתב"ח שמ"ך כו' הוא אחר פסד"ז בשירות ותשבחות שאז ישתבח שמך העצמי הזה מלמטה למעלה בעילוי רוממות בעצמותו כמ"ש רוממות אל כו' עד"מ השבח שמרומם נפש האדם בכלל כמו בפרט כשמשבחי' בחכמתו מרומם לכח חכמתו כשמשבחי' למידת חסדו וכו' כך כשמשבחי' לעצם גילוי אור עצמותו מרומם לגילוי אור עצמי זה בעצם הרוממות בכלל עד שגם עצם נפשו תתרומם ותתנשא ברוממות והתנשאות עצמי' כו' וכך יובן למעלה בהפרש שבין ברוך שמו העצמי הנ"ל שבא דרך ירידת והשפלת עצמו כו' רק שאומרים יתברך שמו משא"כ ע"י השבח מלמטה למעלה שמרומם לגילוי אור העצמות שנק' שמך שעי"ז יתרומם בעצמו יותר עד"מ שיתרומם האדם בנפשו כששמו גדול למרחוק שהוא בשבח כללי לכללות עצמותו דווקא יותר משיתנשא בעצמו כו' (כידוע בענין כתר שם טוב שעולה על הכל וכמ"ש טוב שם טוב כו' והוא אשר נעשה מן הריחוק הנבדל מן העצם שלא מצד העצם בלבד כמו ואגדלה שמך וכמו שאמר אשריך שזכית לשם כו' וכן בדוד א' ויעש דוד שם ועשיתי לך שם כשם הגדולים אבל מרומם להעצם יותר מרוממות העצם מצד עצמו כידוע וע"כ גדול כח כתר שם טוב יותר מכתר מלכות שהוא רק רוממות והתנשאו' שמצד הביטול של העבדי' ולא מצד שמשובח ביותר בעיניה' כו' אבל כשמשובח בכתר שם טוב אעפ"י שהו' יותר מן העצם גדול כוחו הרבה יותר כו' וזהו במדת ב"ו שיכול להיות השבח והרוממות שלא לפי ערך העצם רק גדולתו מתפשט ונעשה לו שם גדול מצד מזלו וכה"ג ויש שהשם הטוב הוא לפי ערך עצמו כו') ויובן מזה בעצמות שמו ית' הרי מצד גדולת העצם דווקא יהיה שמו גדול למרחוק כמו בבחי' הפלגת גדולתו בעצמו ממש ולזה בשבח שמשבחים ומרוממי' מלמטה לשמו כמ"ש ישתבח שמך הוא כפי עצם גדולת שמו לא שיגיע לו תוס' בחי' התנשאות ורוממות בעצמו מכמו שהוא גדול בעצם רק שבברוך שמו הוא בא דרך ירידה מעצמו ובישתבח שמך בא למעלה בבחי' עליי' ורוממות העצמות כאדם שיתרומם בעצמו ע"י השם טוב שלו כו' ולפ"ז החתימה מעין הפתיחה דוקא משום דהא בהא תליי' כו' ואמנם הוא הכל בבחי' כללות אור העצמות כמו שם טוב לאדם שהוא לכללית עצמותו ולא לבחי' הפרטי שבו בלבד רק מ"מ ע"י קיבוץ כל שבח פרטי שבכל פרטיות כחות נפשו כמו מפרטי אור חכמתו ופרטי מדותיו ועושרו וגבורתו וכה"ג יבוא דוקא סיבת שם הטוב בכלל הזה ולזה ענין פסד"ז דרך פרט דוקא לבא מזה אל בחי' הכלל דישתבח שמך כו' וד"ל. ולהיות כי כתר שם טוב יותר עליון מכתר מלכות ע"כ אומר בתחילת השבח דפסד"ז בתהלה לדוד ארוממך אלקי המלך כו' פי' המלך הוא בחי' מל' דא"ס שעלה במחשבה ורצון הפשוט אנא אמלוך שנק' דרך כלל בחי' כתר מלכות דאיהו כתר עליון דרצון הפשוט כו' בחי' מקיף כללי הנ"ל כמ"ש המלך המרומם המתנשא ה' מלך גאות וכה"ג בבחי' עיגול כו' וארוממך לכתר מלכות זה בעילוי היותר נעלה והוא מעצמו' שמו הגדול הנק' כתר שם טוב שע"ז אמר ברוך שמו וישתבח שמך כנ"ל שמשם נמשך בחי' מקיף כללי דראש וסוף שבמח' זו דאנא אמלוך כו' כנ"ל והיינו ואברכה שמך לעולם ועד בתחלה ארוממך לאלקי המלך בעצמות שמו הנ"ל בבחי' העלאה ואח"כ יומשך בבחי' ההמשכה ועד"ז כל פסד"ז עד ישתבח שמך כו' וד"ל. וזהו כי עמך מקור חיים בחי' שמו הגדול הנ"ל שנכלל בעצמותו ממש אבל נמשך להיות בחי' מקיף למקיף כללי כנ"ל והיינו באורך נראה אור כו' (ומה שנק' מלך משובח כו' וכן מלך מהולל בתשבחות וגם בסוף הברכה אל מלך גדול מהולל בתשבחות כו' וגם ביוצר אור וכולם משבחים את שם המלך כו' לפי שכתר שם טוב עולה על כולנה היינו על כתר מלכות דוקא כמו ויעש דוד שם דוד הי' בחי' מרכבה למלכות דאצי' ששרשו במל' דא"ס שלפני הקו בחי' מקיף כללי הנ"ל ועשה לו שם טוב מקיף למקיף הנ"ל שהוא מבחי' שמו הגדול שכולו טוב ואור עצמי כו' והיינו דוד מלך ישראל חי וקיים נצחי' בנצחיי' דעצמות אא"ס כמ"ש כי עמך מקור חיים כו' בחי' חיי החיים כו' וזהו שמשבחי' שם המלך דווקא וכן מלך מהולל כדי לרוממו למלך זה בכתר שם טוב כמו כתר שם טוב של שלמה המלך כו' וד"ל) ונמצא שכל ענין פסד"ז אינו רק בבחי' גילוי העלם העצמות ממש שנק' שמו בכלל ובשמו זה הוא כל בחי' השבחים והברכות דפסד"ז כנ"ל בענין ברוך שמו וישתבח כו' בכללות ובדרך פרט בברוך שאמר כו'. ויובן עכ"פ מכל זה שזהו ענין מצות אחרי ה' תלכו שהוא ההליכה וההתבוננו' בשירות ותשבחות דפסד"ז בבחי' אחוריים וחיצוני' דעצמות אא"ס שהוא רק בחי' זיו ואור עצמי המתפשט מן העצמות ממש והוא ענין שמו הגדול הנ"ל בכלל פסד"ז ובפרט מברוך שאמר עד ישתבח כו' וזהו אחרי ה' תלכו בכל פסד"ז דוקא כדי שיהיה מזה הכנה לבוא לבחי' פנימי' ועצמות דא"ס ממש בק"ש וש"ע כמארז"ל לעולם יסדר אדם שבחו כו' וד"ל. דהנה מ"ש תלכו הליכה זו היינו מלמטה למעלה דוקא כי ההילוך והנסיעה ממקום למקום הוא בחי' ההעתקה וההזזה ממקומו הראשון כמו שאמ' בזוהר באברהם שנא' הלוך ונסוע מדרגא לדרגא מלמטה למעלה מעלה וכך כל ענין הילוך ברוחניות דעולמות העליוני' כמו בחיות ואופנים שלא יסבו בלכתן כו' הילוך זה בבחי' העלאה למעלה כמו האופנים מתנשאים ועולים ממדרגה למדרגה וכמו כן בנשמו' ילכו מחיל אל חיל מג"ע התחתון לג"ע העליון מדי חודש ושבת וכה"ג וכן אחרי ה' תלכו בבחי' עילוי ההשגה והעלאת הנפש בדביקות והתקשרות מלמטה למעלה עד רום המעלות בעצמות אור א"ס ממש והיינו כל עיקר ענין פסד"ז בשירות ותשבחו' ע"ד הנ"ל כדי שמזה יבוא לבחי' המשכה מפנימית ועצמות אא"ס מלמעלה למטה בק"ש והוא בפסוק ואהבת פועל יוצא שש"ש מתאהב מלמעלה למטה כי ישראל עלה במחשבה בבחי' עצמיות ולכך אמ' שמע ישראל דוק' ה' אלקינו פי' כמ"ש אשרי הגוי שה' אלקיו הוי' העצמי הוא אלקיו דהיינו מההעלם עצמו בא בגילוי בבחי' אלקי' וזהו ואהבת ב"פ אור א"י וא"ח שע"י פסוקי דזמרה מעורר אהבה וקירוב גדול זה שנק' הילוך בבחי' הפנימי כמו באברהם שנא' התהלך לפני דוקא וכן דוד אמר אתהלך לפני ה' כו' ובכאן אמר אחרי ה' תלכו בבחי' חיצוני' ואחוריי' רק בסיפור שבחי שמותיו בגילוי ההעלם שאח"כ יהיה הילוך פנימי ועצמי מעצמות הוי' כו' (ואע"פ שגם הוי' הוא בחי' שם שאינו רק גילוי ההעלם מ"מ הרי הוא שם העצם שכלול בעצם ממש משא"כ שם הפעולה שנבדל מן העצם אעפ"י שהוא גילוי העצמות והיינו ואהבת את הטפל להוי' כו' כ"ב אותיות דא' עד תיו וכמ"ש ואתה מחי' כו' כי גם בחי' שם טוב בכללות הנ"ל אינו בא רק מפעולתיו כמו מפעולת חכמתו ועושרו הנגלה מעצמותו ולא בבחי' חכמת עצמותו ממש ולעולם לא יגיע שם הפעולה לעצם כ"א שם העצם שהוא דוקא לפי אופן העצם ממש כמו שהוא כו') וד"ל:

(טז) '''ואותו''' תיראו הנה מבואר למעלה בענין אחרי ה' תלכו שכל זה אינו רק בבחי' גילוי העלם העצמות עד רום המעלות ובזה יתכן בחי' ההליכה כי ענין ההילוך מורה הקירוב שהוא בבחי' ריחוק דוקא שהרי בעמדו לפני המלך ממש לא שייך הליכה כלל רק כשהמלך הולך יתכן ההליכה אחריו וזהו אחרי ה' תלכו דהיינו כשהוא הולך תלכו אחריו בסמוך וקרוב לו ונמצא שזהו קירוב אבל לא בפנימית ועצמות רק בבחי' אחוריים וחיצוני' לילך אחריו בלבד אבל הולך באשר הוא הולך עכ"פ לא יבדל הימנו כלל וכלל כמו רות שדבקה בנעמי אמרה באשר תלכי אלך כו' להדבק בדרכיה דוקא זהו הנקרא דביקות והתקשרות וגם ההולך אחרי המלך ילך בדרכי המלך לא יסור ימין ושמאל מעקבותיו והילוכו בלי טעם ודעת כמו לכתך אחרי במדבר כו' וכך הוא ענין ההלוך למעלה אחרי ה' בדרכיו דגם שהולך מאחוריו בלבד אבל הולך בדרכיו שהן אורחות הויה ונקרא הליכות אלי הליכות עולם כו' והיינו בב' אופנים הא' בבחי' ההילוך הנ"ל בהתפעלות אהבה בהעלאת דבקות הנפש ובהשגות בעילוי אחר עילוי והכל בבחי' גילוי ההעלם עד רום המעלות עד גילוי עצמות אא"ס שנקרא שמו העצמי כו' שזהו נקרא הילוך אחרי ה' כו' אבל הוא בקרוב וסמוך לו ממש שהוא רק ענין עליות עד בחי' העצמות ממש וזהו הנקרא ג"כ הליכות עולם שהוא עליות העולמות דאבי"ע מעשיה ליצירה ומיצירה לבריאה ומבריאה לאצילות ואצילות למעלה מן האצילות עד עצמות אא"ס ממש ודרך פרט הוא העלאות עולם התחתון בעליון ונקרא הליכות עולם לו לגבי עצמותו כו' ובזה יובן מ"ש ע"פ מי כה' אלקינו בכל קראנו אליו אליו ולא למדותיו שזהו להיות שכל בחי' מדותיו כמו הרצון והחכמה ומדות עולין הכל בעילוי אחר עילוי עד בחי' העצמות להיות הכל רק בחי' גלוי העצמות ועולה הכל בבחי' או"ח כמו עד"מ אדם שהולך שאחוריו נגרר אחר פניו ההולך בראש וכך אחרי ה' תלכו כשהוא הולך שאז הוא בחי' עליות החיצוני' דהיינו כל המדות שלו אחר עצמותו כו' ולזה אמרו אליו דוקא ולא למדותיו כי הטפל בטל לגבי העיקר ונגרר אחריו כו' וכמאמר ולאו מכל אינון מדות כלל (גם בחי' שמו הגדול הרי הוא כטפל לגבי עיקר עצמותו כנ"ל) והאופן הב' להיפך ממש והוא כמו מאמר השני דרז"ל הסותר לזה המאמר שהרי אמרו במ"א וכי אפשר לדבק בשכינה אלא הדבק במדותיו מה הוא רחום כו' שזהו היפך המאמר דאליו ולא למדותיו וצריך לומר דהתפלה שהוא הקריאה בהעלאת הנפש ודביקותה למעלה הוא רק אליו בעצמותו דוקא ולא למדותיו שהן טפלין ועולין ונכללין בעצמותו כנ"ל להיות שהתפלה היא בבחי' או"ח כו' וע"ז אמר בכל קראנו אליו והיינו ג"כ אחרי ה' תלכו. אבל יש אופן שני להיפוך שנקרא הילוך מלמעלה למטה והן הנקרא דרכי ה' ואורחות ה' שהוא הולך בהן מלמעלה למטה דוקא והוא הנקרא ג"כ הליכות עולם לו וכן הליכות אלי כו' הכל בחי' הילוכו לעולם מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה כנ"ל וכמו כל המצות שנק' אורחין ושבילין ונתיבות דרכי ה' שהוא הולך בהן וכאשר הולך בהן מלמעלה למטה הרי יורד בחי' אור פנימית עצמותו בראש כמשל המלך שהולך שפניו בראש כו' וא"כ האדם שהולך בדרכי ה' שמאיר שם פנימית ועצמיות שלו וכידוע דהמצות נקר' פנימית רצונו העצמי ממש כו' הוא דבוק בעצמותו ממש ולזה אמר וכי אפשר לדבק בעצמותו אלא הדבק במדותיו מה הוא רחום כו' שבזה נחשב כאלו דבוק בעצמות ואע"פ שנאמר אליו דוקא ולא למדותיו כנ"ל היינו כשהוא הולך ועולה בבחי' עצמותו כנ"ל הטעם אבל כשהולך ויורד מעצמותו לילך בדרכיו ומדותיו אדרבה במדותיו ודרכיו שם הוא בחי' פנימיותו ועצמותו ונחשב כאלו דבוק בעצמו שאין הפרש כשרואה המלך בהיכלו בבחי' פנים בפנים בין כשרואהו פב"פ בהילוכו בדרכיו וז"ש דוד אביטה אורחותיך כלומר שרואה פניו ממש ואשר לא יוכל להגיעו בתפלה כ"א אחרי ה' בעליות כנ"ל ואומר מתי אבוא ואראה פני אלקים אבל בהילוכו מלמעלה למטה כמ"ש הליכות עולם לו כפי אופן הב' הנ"ל רואה פניו ממש ונמצא שני המאמרים אמת ולא סתרי אהדדי כלל (אך זה סותר לכאורה מ"ש וכי אפשר לדבק בשכינה עצמה משום דלית מחשבה כו' והלא נאמר אליו דוקא ומקרא מפורש בסיפא דהאי קרא ובו תדבקון בו ממש כו' הענין הוא דיש הפרש ודאי בין קריאה שהוא ההעלאה שתעלה הנפש לאשתאבא בגופא דמלכא ממש והיינו אליו דוקא וכן ובו תדבקון במס"נ דנפ"א כמשית' אבל מ"ש ז"ל לידבק בשכינה היינו ענין ההשראה והיחוד התמידי בלי הפסק כמו ע"כ יעזב כו' ודבק באשתו שפשוטו הוא יחוד וחיבור תמידי וזה א"א שהאדם הוא חומר גופני כו' אלא הדבק במדותיו שנקרא דרכי ה' כמו בתו"מ שיוכל להדבק ביחוד וחיבור תמידי גם בהיותו בחומר גופני כו') והנה יש עוד אופן ג' בענין ההילוך בדרכי ה' ע"ד שאמר אחרי ה' תלכו שהולך בבחי' אחוריים כו' שאינו רואה פני המלך רק מאחריו הולך אבל הרי הולך בדרכיו ובעקבותיו ממש לא יסור ימין ושמאל והיינו כמו האופן הב' בענין ההילוך בדרכי ה' בתו"מ שנקרא אורחות ה' אך בשעה שהוא בעצמו הולך הרי פניו בראש משא"כ כשאינו הולך רק שהן דרכיו שהוא הולך בהן לפרקים וכאשר ירצה לילך אינו הולך רק בהן בין כשהולך מלמעלה למטה בין כשהולך מלמטה למעלה כו' ע"ז אמרו ג"כ הדבק במדותיו כמו מה הוא רחום כו' אך מ"ש אחרי ה' תלכו משמעו שהולך אחרי ה' כשהוא הולך דוקא כמו לכתך אחרי במדבר כו' ולא לילך בדרכיו בלבד ע"כ צריך לפרשו בענין התפלה שהוא הדבקות והתקשרות אחרי ה' כו' כנ"ל וד"ל:

(טז) '''והנה''' בחי' ההילוך הוא כאשר הולך וניתק ממקומו מעט מעט עד שנתרחק ממקומו הרבה וכל שנתרחק ממקומו יותר בא הוא בקירוב יותר אל המקום שהוא הולך ונמצא שגם בכל פרט ופרט נסיעה והעתקה ממקומו באותו מעט הריחוק הרי נתקרב בזה מעט יותר למקום שהולך ונקרא ריחוק למקום שיצא וקירוב למקום שבא לשם וזהו עיקר ענין ההילוך בכלל וכך הוא ענין ההילוך בתפלה שהוא ענין הקירוב מעט מעט לאלקים חיים והיינו דוקא בבחי' הזזה והעתקה ממקומו מעט מעט והוא עקירת הרצון והתקשרותו בחומר גופו שעוקרו ומעתיקו ומזיזו ממקומו העצמי שנקרא <small>(בל"א גירירט פון אורט)</small> מעט מעט דהיינו בעומק אחר עומק עד שנעתק וניזוז הרבה וכל שנעתק וניזוז מהתקשרותו בחיי גופו נתקרב נפשו ורצונו והתקשרותו לה' אחד כפי אותו ערך הריחוק וההעתקה ממש עד שא"א לחלק זה הענין לשני דברים הא' הריחוק והזזה ממקומו בגופו ואח"כ הקירוב והדביקות לה' כו' אלא חדא מילתא היא דאותו הריחוק והפשטת התקשרותו בחיי בשר הוא עצמו הקירוב והדביקות של הנפש בה' כו' אם מעט או הרבה ממש כמשל ההעתקה והזזה בנסיעה והילוך גשמית שאותו שטח הארץ מאה או מאתים אמה שניזוז ונסע והלך ונתרחק ממקום מעמדו הוא עצמו שיעור מאה או מאתים אמה שנעשה קרוב למקום שהולך לשם וד"ל. וטעם הדברים הוא לפי שאין ענין ההזזה ממקומו באה רק מצד ההשג' והקירוב באלקי' כמו ע"י ההתבוננות אחרי הוי"ה בפסד"ז כנ"ל א"כ שניהם כא' באין בשיעור ומדה א' ממש דהיינו ערך קירובו בהשגה הוא עצמו ענין א' ממש בריחוק ממקומו וקירובו זה הוא עצמו הריחוק ממקומו והריחוק ממקומו הוא עצמו הקירוב ולא שזה מוקדם לזה כלל וע"ד שאמר באברהם הלוך ונסוע מדרגא לדרגא היינו שעילוי המדרגה הוא ממש עילוי ערך הריחוק מגופו ולא ב' דברים הן כמשל הילוך גשמי הנ"ל וד"ל. (וכ"ז תירוץ לנבוכים בעצמם לומר נואש לנפשם בהיותם בלתי מרגישים ומכירים בנפשם איזה שינוי בריחוק והזזה מהתקשרות בגופו כלל גם שמעמיקים בהשגות אלקות דודאי זהו דבר שא"א כמובן מתוך כל הנ"ל שהקירוב והריחוק א' הוא ממש וא"כ אם בהשגת אלקות יש קירוב בנפשם ודאי הוא עצמו בחי' הזזה וריחוק מגופו לפי ערך א' ממש אם לא שאין בהשגה שום קירוב כלל ואין האמת כן לכל טועם טעם בנפשו בדא"ח כי ודאי נתקרב נפשו אם מעט או בעומק יותר ומה שאינו מרגיש הריחוק והזזה ממקומו אין זה רק שבלתי מורגש הוא אבל ודאי ניזוז ונעתק ממקומו מאחר שהוא הוא הקירוב עצמו כנ"ל רק שאינו מרגיש בבחי' יש ודבר הנראה לעינים ובאמת לא יורגש זה כלל כי כאשר בא להשיג ולהכיר זה בעצמו לא ימצא מאומה וע"כ העצה רק לעסוק בקירוב ביגיעה גדולה וממילא הריחוק מעצמו בא גם שבלתי מרגיש ולא יחפש בעצמו כלל וסמוי מן העין ברכה מצויה כי ודאי לא ימנע ה' טוב זה להולכים בקירוב אחר קירוב כו' ולא יהיה כל מגמתו רק בקרבת אלקים מצד עצמו ולא מצד חפצו שיהיה מורגש ויטיב לבבו מזה שע"ז נאמר לא יחפוץ כסיל בתבונה כ"א בהתגלות לבו בלבד ואע"פ שנא' קרבת אלקים לי טוב לי דוקא היינו מצד עצם קרבת אלקים חיים כי חיי החיים הוא כו' וכידוע וד"ל). אבל הנה יש הילוך שהולך ושב לאחור דהיינו שאחר שנתקרב ביותר והגיע למקום מחוז חפצו ישוב לאחור מעט מעט עד שחוזר לבוא אל מקומו הראשון ויש דבר זה בכלל ההילוך כאשר גמר הילוכו וכבר בא לקצה מחוז חפצו וגם בפרט בכל הילוך ונסיעה שחוזר לאחור וכו' והנה בהילוך כללי גם שחוזר אח"כ עכ"ז נק' הילוך הראשון בשם הילוך אחר שנתרחק לגמרי ממקומו הראשון וכבר בא למקום שהלך לשם אבל בהילוך פרטי אם חזר מיד הרי לעולם עומד במקומו הראשון ולא הלך מאומה כו'. וא"כ לפ"ז יש להבין מ"ש בס"י אם רץ לבך שוב כו' דהיינו בהילוך בתפלה אם רץ לבו באהבה וקירוב אחר קירוב כנ"ל שוב כו' שזהו כמו ענין מתהלך שהולך ושב שלעולם לא הלך יותר כי גם אחרי שובו הולך הרי חוזר מיד ונמצא עומד במקומו הראשון כו' והנה בסדר הנסיע' במסעות אין הענין כן שהולך ושב לאחור אלא רק עומד במנוחה ואינו שב לאחור וגם אינו נוסע וכמו מסעות שבמדבר דכתיב ויסעו ויחנו והחניה גורמת הנסיעה דוקא כי כל חניה היא בשביל נסיעה שאחריה ע"כ צריך לנוח מנסיעה הקדומה ובלא טעם נסיעה שאחריה לא היה נח כ"כ וזה לא כמו שוב שאחר הרצוא שהוא הולך לאחור כו' ולזה אמ' באברהם הלוך ונסוע שהליכה זו מעתקת אותו ממקום למקום כנ"ל וכל העתקה נתרחק בה ממעמדו ונתקרב בה למקום חפצו כנ"ל רק שא"א שיהיה ההילוך בבת א' כ"א במנוחה וישיבה בין נסיעה והילוך זה לנסיעה והילוך שלאחריו. והנה כמו במסעות שבמדבר דכתיב ויהי בנסוע ויאמר קומה ה' כו' ובנוחה יאמר שובה כו' כך הוא במלאכי' שנק' מרכבה עילאה שהדגלים שבמדבר היו נוסעים כדוגמתו כמ"ש בזוהר פ' פקודי והוא בבחי' נסיעה וחניה כמ"ש בזוהר פ' בשלח על מימרהא נטלין ועל מימרהא שראן כו' וכמ"ש ובשתי' יעופף כו' (שהוא בחי' שם מ"ב שעי"ז כל בחי' העלאות מלמטה בשית תיבין דאנא בכח שאומר לפני קבלת שבת ובק"ש שעל המטה כמשית') והפריח' לפעמי' למעלה ולפעמים למטה וכן אמרו מעולם לא ירדה שכינה למטה מי' כו' דהמרכבה לפעמי' מעלין כמו רוממי שדי והחיות נושאות ולפעמי' יורדין למטה כמו בהתגלות מראה הנבואה לנביאים וכגילוי שכינה בהיכל ק"ק שבבהמ"ק למטה ממש וכה"ג וא"כ לפ"ז יש להבין מ"ש במרכבה והחיות רצוא ושוב כו' וענין רו"ש אינו כענין הולך בנסיעה וחניה כו' וד"ל:

(יח) '''אך''' הנה תחלה יש להבין כל האופני הילוך הנ"ל בתפלה. הא' בחי' הילוך הנק' העתקה והזזת נפשו מחומר גופו שהוא עצמו הקירוב לאלקות בנפשו כנ"ל ויש בזה חלוקי המדרגות הרבה דהיינו בעומק אחר עומק כמו הלוך ונסוע מדרגא לדרגא כו' (כידוע לכל עוסק ועובד בקרב' אלקים בתפלה וכה"ג שיש מתקרב בנפשו במוחו ולבו אבל אינו בעומק כלל וכלל רק מרחוק ה' נראה לו בגילוי אור במוחו ולבו ונדמה לו כאמת וכאשר יתקרב מוחו ולבו יותר בעומק <small>(בל"א דער הערט טיפער)</small> עד שנקבע בנפשו יותר בעומק הרי קירוב הראשון כריחוק גמור יחשב בלבו כו' וכך הוא הולך במשך הזמן עד שנעשה קרוב ממש בבחי' התקשרות עצמיות כמ"ש באריכות בקונטרס ההתפעלות כו'). ואמנם הנה ידוע ליודעים בכל עליות מנמוך לגבוה צריך להיות שפלות ונפילה בעצמו עד שיאבד מקומו הראשון לגמרי ואז יוכל לעלות (עד"מ רקבון הגרעין שנעשה מיש אין יכול לשרות בו אין דכח הצומח מחדש בתוס' עילוי כו') וכנ"ל בענין אם נבלת בהתנשא כו' ובענין המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו כו' שהשפלו' גורמת ההגבהה דוקא ולזה לפני כל ההגבהה והתנשאות בעילוי הנפש במדרגת ההתקשרות והדביקות באלקות בעומק יותר מן הראשון צריך להיות תחלה השפלות העצומה <small>(בל"א אראפ פאל בייא זיך זייער שטארק כו')</small> כמו אם נבלת בעצמך ממש אז בהתנשא ומובן ממילא שלפי ערך העילוי וההתנשאות בעומק הקירוב לאלקות כך צריך להיות תחלה עומק ההשפלה בעצמו ביותר <small>(בל"א אין טיפע צו בראכנקייט צום ביין כו')</small> וכל שההשפלה וההכנעה אינה בעומק כ"כ לא תהיה העילוי אח"כ כ"כ כמובן מענין עומק תחת עומק רום הנ"ל בענין מתוך כובד ראש שלפני התפלה (באות בי"ת) וא"כ ערך עילוי המדרגות היינו לפי ערך השפלות והנפילה בין זו לזו עד שבעילוי ודביקות והתקשרות היותר עליון בעומק נקודת הלב והמוח צריך שיהיה לפניו תכלית עומק ההשפלה ביותר (דהיינו בבחי' התקשרות עצמיות הנ"ל צריך תחלה להיות ההשפלה <small>(בל"א אראפ פאל אונ צו ברעכנקייט)</small> שנוגע בבחי' עצמיות (<small>בל"א צו די ביינער</small> בתכלית כו') (וכמ"ש במ"א בענין בקרבתם לפני ה' לפני ה' ממש אז וימותו כו') וזהו כל עיקר ענין עומק ההעלא' מ"ן שגורם ההמשכה ממקום עליון יותר כמו ענין מאלמים אלומים דיוסף הנ"ל היינו שהי' ההשפלה בעומק נפשו ביותר ממילא הי' קרבתו לאלקים בעומק יותר כו') וזהו כל עיקר ענין התפלה שנק' שפיכ"ת נפש דוקא כמו ואשפוך את נפשי לפני ה' ולפני ה' ישפוך שיחו וכה"ג בחנה אמר והיא מרת נפש כו' להיות כי בתפלה באה הנפש לבקש את פני ה' ממש ממקור הרחמים שהן מהארת פנים העליוני' כמ"ש את פני ה' אבקש כו' (וכמשי"ת בענין ובו תדבקון כו') ולכך התפלה נק' רחמים בל' הגמרא להיותה באה על מיעוט וחסרון שבנפשו על כל שאלת צרכיו בחיי ומזוני וכו' כדל החסר מכל שלבו נשבר בשאלת השבת חיי נפשו האומללה כו' ושפלות והכנעה עצומה זו אשר בעומק הנפש ביותר הוא הנק' שפיכת הנפש כמו שנשפך לארץ ממש חיי נפשו בבקשתו זאת כעני ודל שחיי נפשו הוא מבקש שנופל לארץ עד ששופך נפשו ממש בבקשתו וכדוגמא שמצינו במשה שאמר ואתנפל לפני ה' כו' בנפילה והשתחוואה לארץ ממש שזהו ענין עומק כל הנפש בשפיכותה ונפילתה בתחתית רגלי המשפיע וכמו ותבך ותפול לפני רגליו כו' שכאשר תקצר נפשו של המקבל ותשפך ברגלי המשפיע והיה כלא ממש אז יתעורר רחמי המשפיע מפנימיו' ועומק נפשו בעומק היותר עליון מכפי המדה הראשונה והוא ענין עליות והתנשאות שמנשא ומגביה את נפש המקבל להנאותו מרב טוב היותר עליון שלא היה ראוי מתחלה קודם נפילתו זאת כו' וד"ל והיינו ענין ההשתחווא' שבש"ע שכורע בברוך כו' שזהו מורה שפלו' הנפש ושפיכתה בעומק ההכנעה ביותר כמו מה תשתוחחי נפשי כו' שכריעת הראש הוא כריעת והשתחוואת הנפש עד שיפול לארץ שנק' נפילות וקידת אפי' כו' שלמעלה מש"ע (כמשית' במ"ש ובו תדבקון) וכל זה מטעם הנ"ל שלפי ערך ההעלאה בעילוי יותר כך ערך הנפילה וההכנעה מקודם וכמ"ש מה תשתוחחי שרצונו בזה ענין הפלגת ההכנעה והשתוחחות הנפש למטה בבקשתו זאת שהוא מה שאמר מתי אבוא ואראה פני אלקים שהוא הקירוב היותר אמיתי בקרבת פני אלקים דוקא כנ"ל ולפי שתשוקתו לראות פני אלקים דוקא ע"כ תגדל ההכנעה והשתוחחות הנפש בתחילה כו' וזהו לפני ה' ישפוך שיחו שיחה זו ב' דברי' חלוקים שיחה כפשוטו שהוא צלותא בלחש ובחשאי שנק' שיחו או כמו שיחו ויגונו שהוא עוצם מרת נפשו והשתוחחות שלה כמו מה תשתוחחי נפשי כו' ושפיכת שיחו הוא השפלת דבריו בהכנעה עצומ' כעני שמעוצם שפלותו והכנעת נפשו בעומק אין מלה בלשונו כו' וכך אנו או' לפני התפל' אדני שפתי תפתח אתה תפתח שפתי לדבר כו' כי אין מלה בלשוני מעוצם השפלו' של הנפש כו' לפי שבח"י ברכאן דצלות' את פני ה' הוא מבקש כנ"ל שצריך תחלה שפלו' הנפש עצומה ביותר לפי ערך העילוי כנ"ל בענין אם נבלת בהתנשא כו' ובענין אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש הוא הכנעה חצוני' ואדני שפתי כו' הוא מצד שפיכת הנפש בפנימיות עמוקה כו' וד"ל:

(יט) '''ונמצא''' מובן מכ"ז ההילוך שהשפלות באמצע גורם יותר העילוי והילוך כזה הולך ומתקרב הוא בעילוי אחר עילוי כו' והיינו ג"כ כענין המסעות שבמדבר שהיו הולכי' ומתקרבים בכל נסיעה ומה שהי' חניי' קודם כל נסיעה כמ"ש ובנוחה יאמר שובה ה' כו' היינו בשביל העליי' שאח"כ במדרגה וקירוב יותר עליון (והעתקה והזזה יותר ממקום הראשון שהוא ההפשטה יותר מחומר גופו כו') וכך הוא כל בחי' ההעלא' מלמטה למעלה (כמו ענין שש כנפים כו') שהוא בחי' שם מ"ב דאנא בכח כו' כידוע דלפני קבלת שבת הוא זמן עליו' העולמו' כמו מג"ע דעשי' ליציר' ומיציר' לבריאה (שזהו ענין ג' פעמי' הבו ג' עליות דמלאכי' ונשמות דעשי' עולים ביצי' וז"ש הבו לה' בני אלי' ומלאכי' ונשמו' דיצי' בבריאה וז"ש הבו לה' כבוד כו' ומלאכי' ונשמות דבריאה באצי' וז"ש הבו לה' כבוד שמו כו' בבחי' השתחוואה ממש כמ"ש והי' מדי חדש כו') והוא הנק' ג"כ רצוא ושוב אך אינו שב לאחור ממש אלא כפריחת עוף בב' כנפים שא' עולה וא' יורד שירידת האחד בשביל עליו' עוד דוקא (ומ"ש בעמדם תרפנ"ה כנפיהם עמידה זו היא בחי' ביטול לגמרי למעלה מבחי' רו"ש וכמו עמידה דש"ע שהוא תכלית הביטול היותר אחרון שלפני הקירוב היותר עליון כו') וכמשל החניי' שהוא רק בשביל הנסיעה עוד כנ"ל והיינו ממש ענין מ"ב מסעות כו' (וכן ענין אנא בכח שבק"ש שעל המטה שהוא בשביל עליי' הנשמ' שתעל' למקור חוצבה כמ"ש בידך אפקיד רוחי ר"ת בא"ר כמ"ש עלי בא"ר כו' א"א שתעלה כ"א ע"י אנא בכח שהוא שם מ"ב כו') וכך הוא בענין עליות דמרכבה שנושאות את הכסא כו' בחניי' ונסיעה ג"כ כמ"ש בזוהר נטלין ושראן כו' כנ"ל כי כך ענין כללות בחי' המל' שלפעמי' עולה ולפעמים יורדת וירידה זו לצורך עלי' דוקא וד"ל. אך הנה ענין ובחי' ההילוך השני הנ"ל הוא שהולך ושב לאחור וחוזר והולך דלכאור' עומד במקום א' כנ"ל הנה ענין שוב הזה לאחור יובן ממה שמצינו בשעת מתן תורה דכתי' וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק דוקא והרי מצד האהבה והדביקות הי' ראוי להיות להיפך להתקרב בקירוב אחר קירוב כו' אלא מצד היראה הגדולה שנפלה עליהם נסוגו ממילא לאחור למרחוק הרבה ולא יכלו לגשת ולעמוד מקרוב שהיו מתבטלים ממציאותם וכמ"ש וירא העם וינועו שהיו מתבטלי' לגמרי וע"כ נרתעו ונסוגו ויעמדו מרחוק כו' ויש להבין בזה דהלא יראה זו היא באה מצד שפלות העצומ' בודאי כמו שעני ודל מצד שפלותו העצום ירא לגשת ולעמוד בקרוב לשר ומלך כו' וכה"ג והרי מבואר למעלה דכל שפלות והכנעה עצומה ביותר גורמת בחי' הקירוב והדביקות בעלוי יותר וא"כ היה מהראוי להיות להיפך שהיו מתקרבי' לעמוד ולא ליסוג ולעמוד מרחוק כו' אלא מוכרח לומר שיש הפרש בין שפלות והכנעה הנ"ל שגורם הקירוב לבחי' היראה שגורמת הריחוק דוקא:

'''אך''' הענין יובן עפ"י הנ"ל (באות א') דשמאל דוחה יש בו ב' מדרגות הא' שמאל דוחה דמשפיע במקבל וז"ש שמאלו תחת לראשי כו' והב' שמאל דוחה דמקבל שמשפיל א"ע וז"ש שמאלו תחת ראשי כו'. והנה בחי' שמאל דוחה דמקבל שמשפיל א"ע היינו ענין בחי' עוצם השפלות וההכנעה שמשפיל א"ע לפני כל עלי' וקירוב כמו ענין מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי כו' מתי אבוא כו' מה שמשפיל ותשוחח נפשו אינו רק מתי אבוא ואראה פני כו' שהוא הקירוב האמיתי יותר וזהו היפך וינועו ויעמדו מרחוק שהוא שב לאחור ואינו רוצה לעמוד בקירוב כלל וכלל כו' וכן ענין ואתנפל לפני ה' כו' וכמו ותפול לפני רגליו שזהו ענין שפיכת נפש והשתחוא' דש"ע הכל בחי' השפלות בשביל הקירוב שעושה בחי' שמאל דוחה בעצמו כדי לבוא לבחי' הקירוב יותר כחניה שבשביל נסיעה כנ"ל והנה אין שפלות זאת יכולה להיות בעודנו עומד בקירוב והוא בעודנו שמח ומתענג על ה' כו' שהיא עילוי הנפש ודביקותה בתענוג אלקי רק צריך להשפיל א"ע מן התענוג הזה לגמרי ולאמר לנפשו מי אנכי כי אראה פני אלקי' בעונג עליון ומזכיר עוצם פחיתת ערכו השפל בחומר גסו' גופו כו' עד שנבזה בעיניו נמאס ומתעורר בבכי' למאוס בחיי הבלו הגס מאוד (הנק' <small>צו בראכניקייט</small> בבחי' עצמו' ממש כנ"ל) וזהו שעושה בחי' ביטול וריחוק בנפשו כמו שפיכת הנפש והשתוחחות כו' אבל אינו ריחוק אמיתי שהרי בהיותו בשפלות זו קרוב הוא לפני ה' ממש כי אין נק' ריחוק באמת רק כאשר חוזר ומתקשר בעצמו' חומר גופו היפך הביטול כו' אבל הבטול והכנעת עצמו בתכלית הוא עצמו הקירוב כנ"ל בענין העתקה והזזה ממקומו בגופו שהוא עצמו הקירוב כו' והיינו בהיותו בשפלות העצומה שבזה דוקא עיקר ההזזה וההעתקה ממקומו כו' (כנראה לכל טועם טעם קירוב אלקי שבהכרח לפי ערך קרבתו יש בו השפלות שהוא השלכת חיי הבלו במ"ש הטבעי יותר המבואר בקונטרס הנ"ל) וז"ש דוד אתהלך לפני ה' גם כשמתהלך בבחי' שפלות הזאת שנראה כנסוג אחור ואינו מקורב ועומד בתענוג אדרבה משפיל עצמו בבכי' היפך החדוה האלקי' גם בזה הריחוק הוא לפני ה' ממש כמ"ש במ"א וכל זה בבחי' שפלות שמשפיל א"ע שנק' שמאל דוחה שבמקבל שאין הריחוק רק בשביל הקירוב עד שגם הריחוק נק' קירוב כנ"ל אבל הנה בחי' שמאל דוחה שבמשפיע למקבל היינו ענין ובחי' השפלות שבאה במקבל לא מצד עצמו כלל וכלל כי לא השפיל א"ע כלל רק מצד המשפיע בלבד והוא בהיות כאשר המשפיע מראה עוז גדולתו ורוממותו בתכלית הרוממות וההתנשאו' כמו במ"ת בהגלות נגלות רוממו' אור עצמות א"ס ב"ה בגילוי קולות וברקי' וענן כבד כו' דכתי' וכל העם רואי' את הקולות כו' וירא העם וינועו כו' שנפל חרדה גדולה עליהם עד שלא יוכלו לעמוד בקרוב ולא יוכלו להתאפק מלבקש על נפשם למשה לומר דבר אתה עמנו ואל ידבר עמנו אלקי' פן נמות כי תאכלנו האש כו' וכמ"ש במ"א בענין ובמורא גדול זו גילוי שכינה שבחי' יראה ל' נקב' היא הבאה רק מחמת הכנ' דמקבל כמו ויירא ויאמר מה נורא המקום כו' והיראה שנופלת מצד אימה ששולח ושופע מי שמתייראי' הימנו הנק' נורא בעצם הוא הנק' מורא לשון זכר וד"ל. עד"מ הידוע כאשר אדם מכין א"ע ליכנס למלך שמפני רוממות המלך מתחיל להכיר ערך שפלותו עד שנרתע ומפחד ליכנס וכל זה שמאל דוחה שמשפיל א"ע לפי ערך השגת עצמו לגבי רוממות המלך כו' וגם שנרתע מפחד הכל במדה ושיעור ערך מה שיוכל לעשות בעצמו בלבד שאינו רק כפי הקיצור בכלי השגתו ברוממו' המלך ואין שפלות וירא' זו בא' מהשפעת המלך כלל אבל כאשר כבר בא ונכנס ועומד בקרוב למלך מתבטל ומתפחד בפחד וביטול שאינו מצד הכנת עצמו לזה כלל וכלל רק מצד אימתו של מלך מפני שהמלך כמו שהוא ברוממותו כשהוא נגלה בעין הרואה עליו תפול אימתו על הרואהו ומתפחד הרואהו דוקא כפי ערך רוממותו בעצם שנק' נורא שהוא למעלה הרבה מערך הפחד שעשה בעצמו טרם כניסתו שהי' רק לפי השגתו ברוממות המלך ולא עצמות רוממותו כו' וד"ל. ומזה המשל יובן כללות הענין של הנמשל בבחי' מורא גדול בחי' דבר שהיא אור שפע הירא' שנמשך מעצמו' רוממו' אא"ס ב"ה כמו במ"ת דכתי' וירד ה' כו' כנ"ל וד"ל:

(כ) '''ומעתה''' יובן שזהו ענין הילוך השני הנ"ל שהוא הולך ושב לאחור שריחוק זה ריחוק אמיתי ולא בשביל הקירוב כלל אדרבה אינו חפץ בקירוב ע"כ בורח לעמוד מרחוק דוקא כמו וירא כו' ויעמדו מרחוק דוקא להיות שריחוק זה שהוא אינו מצד עצמו לבוא לבחי' הקירוב כנ"ל אלא אדרבה רוצה לעמוד מרחוק הגם שבא מצד השפלות בעצמו לומר מי אנכי לבוא לגשת כו' שהוא רק מפני עוצם רוממות ה' נופל בלבו שפלות עצומ' לעמוד מרחוק כידוע וא"כ הי' מהראוי לגרום הקירוב בעילוי יותר כנ"ל אבל הענין הוא דאין השפלות גורם הקירוב רק בשפלות שמשפיל א"ע דוקא כמו שמבואר למעלה בבחי' שמאל דוחה דמקבל שגורם עלי' וקירוב וגם הוא עצמו קירוב ולא ריחוק כלל אבל בחי' שפלת כזאת שבאה רק מצד המשפיע שדוחה ומשפילו למרחוק מצד ששולח עליו אימתו ופחדו כמו שהוא מצד עוצם רוממותו כו' כנ"ל הנה אדרבה אינו בחי' קירוב כלל וכלל אלא דוקא עומד מרחוק ולא יוכל לעמוד בקרוב כלל מגודל האימה כו' והיינו ענין הילוך השני הנ"ל ששב לאחור ממש וכמ"ש בס"י אם רץ לבך שוב כו' שזהו בחי' השוב שאחר הרצוא והקירוב כאשר המשפיע מפיל פחדו על המקבל עד שיעמוד מרחוק ביותר וד"ל. אך מעתה יש להבין דלכאור' בחי' שוב זה מאחר שנסוג אחור הרי הוא בא בבחי' עצמותו היפך הביטול וההפשטה מעצמותו שע"כ נק' ריחוק באמת למה מדרגתו יותר עליון מבחי' הרצוא כידוע שביטול אימה זאת שמחמתו מתרחק גבוה הרבה גם מבחי' הקירוב שבא אחרי השפלות העצומה שמשפיל א"ע בבחי' שמאל דוחה דמקבל הנ"ל וגם יש להבין ענין הילוך זה למה נק' הילוך אחר ששב לאחור שנמצא עומד במקום א' כנ"ל. והנה יש להקדי' לזה מרז"ל במ"ש וגילו ברעדה במקום גילה שם תהא רעדה שר"ל שלא יהי' ב' דברי' גילה תחלה ואח"כ רעדה אלא במקום גילה עצמה שם דוקא תהא רעדה וזה ב' הפכי' בנושא א' לכאורה איך יגיל וירעד כא' ממש. אך הנה ידוע דהגילה שהוא החדו' באה מצד האהבה והקירוב והרעדה באה מצד היראה העצומה עד שירעד וינוע וארכבותיו דא לדא נקשן כו'. והנה באברהם נאמ' אברה' אוהבי שהי' מדרגתו בבחי' האהבה והקירוב שהוא בחי' הגילוי וחדוות ה' כו' ובוודאי לא הי' חסר ממדרג' הירא' רק שהי' באהבתו כלולה היראה בהעלם וביצחק שהי' בבחי' הפחד אלקים וכמ"ש ופחד יצחק וכו' הי' כלול בו בחי' אהבה וקירוב דאברהם בהעלם והיינו ע"ד וגילו ברעדה שבגילה כלול הרעדה ופחד בהעלם ובפחד ורעדה כלול הגילה וחדוה בהעלם שזהו עיקר ההפרש בין אברהם ליצחק ויובן זה בעבודת ה' בתפלה עד"מ כמו השרים היושבים בשמחת הסעודה של המלך ביום חתונתו או בשמחת לבו כשעושה משתה לשריו ועבדיו כאשר באה לו בשורה טובה מניצוח לשונאו וכה"ג והנה לפי שהמלך שמה יתפעלו השרים בשמחתו וישמחו גם הם עמו ויבואו לבחי' קירוב בתכלית אך בעוצם הקירוב והחדוה עמו יאיר אור אימתו ופחדו בתוך לבבם בהעלם עד שבמקום גילה עצמה תהא אז רעדה ופחד גדול בהעלם וכן להיפך גם במקם רעדה ופחד בגילוי שם תהא גילה וחדוה מצד עוצם האהבה והקירוב בהעלם וכל העלם נקרא התכללות דבר בהיפוכו כהתכללות הגילה ברעדה או רעדה בגילה כו' אבל שיהיו שניהם כא' ממש א"א להיות כ"א באופן שהם דבר א' ממש ולא דבר והיפוכו כלל וזהו ענין ההפרש בין שני מיני התכללות הללו דהיינו בין התכללות דבר בהיפוכו בהעלם שהם דבר והיפוכו עכ"פ רק שמתכלל א' במנגדו ולא יסתור לו אבל לא שהיה כמוהו ממש ובין התכללות ב' מנגדים להיות כא' ממש והוא שיהיה הגילה עצמה בחי' רעדה ופחד והפחד עצמו הוא הגילה שזה א"א בהיותו בבחי' התפשטות המציאות כשהוא מציא' יש ודבר מה בפ"ע רק כאשר הוא בטל מכל עצמותו ולא נשאר בו רק בחי' עצמיותו לבד אז יוכלל בו ב' הפכים כא' ממש וזה אנו מוצאים בבחי' התכללות חו"ג שבנפש שבבחי' יחידה התכללותם כא' ממש משא"כ מבחי' יחידה ולמטה כמו ברצון ותענוג ושכל ומדות שמתחלקים חו"ג ביותר רק שנכללים זע"ז ע"ד הנ"ל בגילה ורעדה כו' וכמו שידוע בענין שיר פשוט ושיר כפול ושיר מרובע כו' שהשיר הוא בחי' התפעלות עצמות הנפש בעלותה מכל עצמותה כו' וכאשר השיר וניגון בא בבחי' התפשטות רצון ותענוג שמתפשט מעצם הנפש ממש כלול חו"ג כמו קול התנועה של הניגון בחדוה בפ"ע וקול של ניגון שבבחי' מרירות בפ"ע נקרא חו"ג מחולקים וכשהן מתכללים בתנועות קול א' ממוזג מאמצעות שניהם כא' לפי אופן התענוג כשכלול מדבר והיפוכו לא ניכר התחלקות ב' הפכים כלל אבל עכ"פ יש דבר והיפוכו כמו בהתפעלות התענוג להתענג על ה' בתפלה שחדוה באה בתענוג זה מגילוי אלקים חיים בהארה וחיות והיפוכו בתנועות מרירות מריחוקו מאור גילוי אור עליון כשמשפיל א"ע כנ"ל והגם שהוא עצמו הקירוב שהרי מצד עוצם תשוקתו ותענוג שלו יתמרמר בהיפוכו כו' (ונקרא גבורה שבחסד שבתענוג כו') מ"מ יש דבר והיפוכו חדוה ומרירות רק שהמרירות מכח החדוה והעונג באה וכלולה בו בהעלם בשעת גילוי העונג ולהיפך בגילוי המרירות יש העונג וחדוה בהעלם ע"ד הנ"ל בגילה ורעדה כו' והוא הנקרא שיר כפול מב' מדרגות דחו"ג בעליה וירידה קירוב וריחוק כלולים זע"ז בתנועה א' ממוזגת מאמצעות כח שניהם דוקא (כידוע לכל טועם טעם עונג האלקי בתפלה שדוקא כח העונג כלול מתנועות המרירות כאילו הוא מתענג ממש בתנועה זו דמרירות ואינה נבדלת כלל וכלל מתנועות העונג שבחדוה כי כח א' להם וממקור א' יוצאים שניהם כא' כו' ולפ"ז יובן מה שימצא בחי' ההשפלה העצומה הנ"ל (באות י"ח) שנק' <small>(בל"א צו בראכנקייט טיף זייער כו')</small> הוא בא רק מכח עומק העונג שיש בנפשו בחדות ה' כו' והכל א' ומתכללים לפעמים בתנועה א' כנ"ל ולפעמים יתחלקו להיות בזא"ז כו') ועכ"ז נראים כדבר והיפוכו רק שבאמת כח א' הוא ממש בבחי' יחידה עצמה והוא הנק' שיר פשוט בבחי' התפעלות עצמיות ממש הנ"ל (באות י"ח) שאינם נראים כדבר והיפוכו כלל רק מתאחדים בעצם ומהות א' ממש הנקרא התכללות עצמיות שאינם דבר והיפוכו כלל והיינו שיר עצמי מעצמות כל הנפש הפשוטה שחו"ג שבעצמיות א' הוא ממש כו' (ולפ"ז בחי' ההשפלה העצמיות הנ"ל עם התענוג וחדוה העצמית א' הוא ממש וכנ"ל בענין שפיכת נפש שזהו עצמו תכלית הקירוב העצמי כו') (ושיר מרובע הוא התכללות דבר והיפוכו ממש כשחו"ג דחדוה ומרירות מתחלק עפ"י החו"ג דמוחי' דחו"ב כמו בכונה שבמוח בניגון שנחלק ע"י הדעת כו' שנעשו ד' מוחין שנקרא מרובע) וז"ש דר"מ היה מנגן בצלותא בכל מיני ניגון להורות על בחי' התכללות חו"ג בכל התחלקות שלהם ברצון ומוחי' ע"י בחי' התפעלות עצמיות דיחידה שנקרא שיר פשוט כו' ועד"ז יוכל להיות גם ענין גילה ורעדה כא' ממש כנ"ל והוא בהיותו בבחי' ביטול והפשטה מעצמותו ולא בהיותו בבחי' התפשטות דבר מה כמו ברצון תענוג ושכל וכו' כנ"ל בענין שיר פשוט וד"ל:

(כא) '''ואחר''' כל זה יובן בבחי' השוב שאחרי הרצוא הנ"ל שמעלתו יותר עליון גם מבחי' הקירוב העצמי שאחר השפלות העצומה הנ"ל בשמאל דוחה דמקבל כו' כי הנה הגם שמבואר למעלה דמה שיוכל להיות גילה ורעדה או חדוה ומרירות כא' ממש הוא בא דוקא בבחי' התפעלות עצמות הנפש שאין למעלה מזו מכל מקום אין זה רק בבחי' הכנה דמקבל ואע"פ שיוכל להפשיט מכל עצמותו כמו בבחי' שיר פשוט הנ"ל (וכמו דוד שהיה מפזז כו' בבחי' ביטול עצמותו מכל וכל כו' גילה ורעדה כא' ממש וכה"ג) אבל אין כ"ז ערך כלל לגבי בחי' ביטול והפשטת העצמות דמקבל כשנעשה רק מצד הארת המשפיע עליו כמו כשמתבטל מפחדו ואימתו עד שנסוג אחור ועומד למרחוק שבחי' ריחוק זה שמתרחק ביותר מפני שאינו יכול לעמוד כלל הרי זה ביטול העצמות ממש שלמעלה הרבה מבחי' התפעלות העצמיות שיש מי שמתפעל עכ"פ כו' כמו ענין מה תשתוחחי נפשי כו' שנקרא שפיכות הנפש בהשפלה עצומה מבחי' כל העצמיות שבזה עצמו הקירוב העצמי בראותו פני אלקים ה"ז דוקא כפי מה שיש כח התפעלות עצמיותו להכיל הקירוב כו' מה שא"כ בחי' ביטול העצמות לגמרי עד שא"י לעמוד כלל לא יש בכח העצמיות להכיל הקירוב והדיבוק כו' וא"כ זהו יותר עליון הרבה ואין זה רק מכח עצם הרוממות של המשפיע בהגלות נגלות למקבל כמו שהוא בעצמו ממש שלא יכיל אז כל מהותו לעמוד במעמדו ומצבו בבחי' מהות דבר כו' ע"כ יברח לנפשו ויעמוד מרחוק כדי שיוכל להשאר במהותו כמו וינועו ויעמדו מרחוק שזה רק מצד מורא גדול של עצמות המלך (כנ"ל באות י"ט) א"כ הרי בחי' אור העצמות ממש האיר עליו ע"כ לא יכול לעמוד כלל אשר לא יהיה כזה גם בקירוב היותר עליון מאחר שגם בקירוב היותר עליון יכול שאת בנפשו ולא יתבטל לגמרי בהכרח שאין האור שמקבל מעיקר העצמות של המשפיע שאם הי' מקבל בחי' רוממות העצמית ממש הי' מתבטל (וכמ"ש במ"א בענין הושיט אצבעו קטנה ביניהם ושרפן כו') לגמרי כו' והוא ענין יתרון המעלה דבחי' שמאל דוחה דמשפיע על בחי' שמאל דוחה דמקבל כו' וזהו ענין הילוך השני דהריחוק הוא ריחוק באמת ואינו בשביל הקירוב אלא אדרבה לא יכול לעמוד בקרוב ע"כ בורח לעמוד מרחוק כו' והגם שבא אל עצמותו שהוא ההיפוך מבחי' הביטול והפשטת עצמו בקירוב כו' מ"מ הוא למעלה הימנו הרבה כי מה שבטל מעצמותו בקירובו אינו רק ביטול ההתפשטות של עצמותו אבל בחי' עצמותו נשאר רק שהוא בבחי' התפעלות עצמיות שלו ויש מי שמתפעל עכ"פ כנ"ל משא"כ בחי' שוב לאחור שבא מכח המשפיע הרי מתבטל מכל עצמותו ואין בו כח גם להתפעל בבחי' עצמיות ע"כ אדרבה מה שבורח יותר יותר מתבטל מפנימי' כל עצמותו ע"כ בורח למרחוק יותר עד שכל פסיעה ופסיעה בפרט שנסוג אחור מורה ביטול העצמות ביותר שנמצא מובן דמה שנשאר אח"כ עומד הוא רק כדי מה שיוכל לעמוד בהיותו בריחוק גדול מאוד במציאותו שזהו מפני תכלית העדר תפיסת איזה מקום לעצמותו לגמרי מצד עוצם האימה עד שנשפל בעצמו עד קצה האחרון למצוא לנפשו מקום לעמוד רק בקצה היותר אחרון וכ"ז רק מכחו של שמאל דוחה כמו באימת המלך שהוא דוקא המשפילו למרחוק כ"כ ולא מצד עצמו נמצא שלפי ערך הגדלת כח של המשפיע על המקבל כך יגדל ערך השפלת והתבטלו' דשמאל דוחה דמשפיע במקבל על השפלת שמאל דוחה דמקבל מצד עצמו כו' ולפ"ז יובן ממילא שמה שנאמר בס"י אם רץ לבך שוב כו' שוב זה הבא מצד השפלת אימת אור העצמות ממש הוא הילוך פנימי יותר מהילוך שבקירוב היותר עליון ברץ לבך כו' וד"ל. ומעתה יתורץ הכל דמה שהשפלות גורם הקירוב הוא מצד עצמו אבל השפלות לעמוד מרחוק שמצד המשפיע הוא למעלה מן הקירוב להיותו בריחוק זה מכחו של העצמות ממש שאין לך קירוב יותר מזה וכו' ומה שחוזר והולך אחר ביטול העצמות דשוב הרי הוא בא ונכלל בבחי' העצמות ממש כענין לאשתאבא בגופא דמלכא שלמעלה מכל קירוב שאינו ביטול במציאות ממש כידוע (ולפ"ז הרי לא ימצא שיהיה רק בחי' שוב פ"א כי מיד בהילוכו אחר השוב יתבטל כו' אבל הענין הוא דשוב זה מבחי' ביטול העצמות הוא בא אבל עדיין לא נתבטל לגמרי ע"כ יוכל להיות רצוא אחר שוב זה וחוזר ושוב כו') וד"ל:

(כב) '''ובכל''' הנ"ל יובן כללות ענין ההפרש בין מ"ש אחרי ה' תלכו ובין ואותו תיראו שהוא ענין ההפרש בין ב' מיני הילוך הנ"ל הילוך הראשון כמו בנסיעה וחנייה שהוא בחי' ריחוק וקירוב כנ"ל באריכות בבחי' שמאל דוחה דמקבל כו' הוא נכלל הכל במ"ש אחרי ה' תלכו הליכה זו בבחי' קירוב וריחוק עליה וירידה וחוזר ועולה כו' והיינו בפסד"ז בסידור שבחי' כו' בהשגות אלקות בביטול עלול לגבי העילה עד רום המעלות שהחיצוניות עולה ונכלל בבחי' הפנימי' עד בחי' העצמות ממש כמ"ש אליו ולא למדותיו כו' כנ"ל (באות ט"ז) ויש בזה בחי' ירידה שלצורך עלייה בלבד והוא שיורד מלמעלה למטה כמ"ש למעלה (באות י"ח) בענין השפלת עצמו שהוא עצמו הקירוב כו' שכ"ז רק אחר ה' כו' שאינו מגיע בבחי' פנימי' והעצמות ממש וגם בבחי' שפיכת נפש דש"ע שבא אל הקירוב לבקש את פני ה' ממש כמ"ש מה תשתוחחי נפשי כו' כנ"ל שם מ"מ אין זה בבחי' פנימי' והעצמות כמו שהוא מצד עצמו רק שלגבי המקבל נק' בחי' פנימי' האור כמו יאר ה' פניו אליך בלבד לפי ערך המקבל נק' פנים כו' אבל לא לגבי עצמותו ממש משא"כ בחי' הילוך השני הנ"ל שהוא בחי' השוב שאחר הרצוא כו' הוא מ"ש ואותו תיראו שזה בא מצד המשכת היראה מן המשפיע בבחי' שמאל דוחה שלו שנק' מורא גדול כנ"ל עד שאינו יכול לעמוד מקרוב כלל רק מרחוק הרבה כנ"ל הרי זה בא מבחי' פנימית ועצמות רוממות דאא"ס כמו שהוא בעצמו דוקא שלמעלה הרבה מבחי' הארת פנים למקבלים כו' וזהו ואותו תיראו אותו כמו שהוא בעצמו דוקא שמזה נמשך בחי' שוב הנ"ל כנ"ל (באות כ"א) באריכות וד"ל. אך הנה עדיין י"ל מ"ש תיראו שזהו ענין היראה שעושה המקבל מצד כח עצמו והוא בחי' שמאל דוחה דמקבל לומר מי אנכי לגשת מקרוב כו' והיינו ענין השפלת עצמו שעושה הקירוב הנ"ל וא"כ היינו הך דאחרי ה' תלכו בפסד"ז וק"ש וש"ע כו' ואם ר"ל תיראו בחי' מורא גדול שנמשכת רק מצד המשפיע האימה כנ"ל א"כ לא יתכן בזה ענין ובחי' ציווי לומר אותו תיראו דמשמע שיש בחירה בזה שלא יהיה להם יראה זאת ע"כ מצוה שיראו אותו ובאמת בבחי' יראה שנמשכת מצד עצמות אלקות לא יתכן בזה בחירה כלל שממילא נופל עליו היראה בלבו בלי יוכל להמלט או לבטלה בלבו כלל (וכמ"ש במ"א בענין לא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ כו' מצד מורא גדול כו') ואמנם הנה להבין זה יש להקדים תחילה ענין ובחי' הילוך אחרי ה' באופן השני שהולך מלמעלה למטה דוקא הנז' למעלה (באות ט"ז) והוא פי' השני בענין הליכות עולם לו והן מעשה המצות שנק' ארחות ה' ודרכי נתיבותיו שהוא עצמו הולך בהן מלמעלה מעצמותו למטה באבי"ע כו' וכשהוא עצמו הולך מלמעלה הרי פניו בראש כו' וז"ש אביטה אורחותיך אביטה לפני אלקים ממש כשהולך באורחותיו כו' שזהו למעלה ממדרגת ההולך אחר המלך ואינו רואה פניו כלל כנ"ל שם באריכות שמה שלא יוכל לבוא לקירוב אמיתי זה דראי' פני אלקים כ"א ע"י שתשתוחח נפשי כו' כמ"ש מה תשתוחחי כו' מתי אבוא ואראה פני אלקים וגם בחי' פני אלקים זה רק לפי ערך המקבלים לבד אבל בהילוך האדם בדרכי ה' ואורחותיו במצות מעשיות יראה פני ה' ממש שהוא מבחי' הפנימיות והעצמיות שלו ממש עד"מ פני המלך כשהולך בעצמו כו' וזהו ג"כ ענין ואותו תיראו שהוא ע"י ענין מעשה המצות שאחרי הקירוב בתפילה לילך בדרכי ה' בבחי' ראי' פניו ממש כמ"ש אביטה אורחותיך (ויראה אותיות ראיה ותיראו לשון ראיה והבטה ג"כ) והוא עיקר בחי' השוב שאחרי הרצוא שבתפילה כידוע שזהו יותר נעלה הרבה מבחי' אחרי ה' תלכו שבתפילה והוא מטעם הנ"ל (באות ט"ז ושזהו המאמר דהדבק במדותיו דוקא כו') ובזה יתכן בחי' הבחירה לבחור במעשה הטוב דמצות אם לאו לכך מצוה לומר ואותו תיראו להדבק בדרכיו ואורחותיו כו' וד"ל:

(כג) '''ואמנם''' הנה עדיין לא מתישב היטב ענין זה דאותו תיראו שהרי מטעם הנ"ל בבחי' שוב זה שאחר הרצוא דתפלה הרי הוא מורה בחי' ביטול העצמות לגמרי ורק מצד אור המשפיע שגדול הרבה מכח הפשטת עצמו שבא מכח המקבל כו' א"כ הדרא קושיא לדוכתה איך יתכן בזה בחי' בחירה וגם שהכונה הוא בהולך בדרכי המצות שיש בהן בחי' בחירה היא גופא יש להבין מאחר שהולך באורחות ה' ומביט ורואה פני המלך ממש כנ"ל הרי בא לבחי' ביטול העצמו' ממילא לבלתי יוכל להפרד כו' וכמ"ש תהי' יראת ה' על פניכם לבלתי תחטאו כו' א"כ מה זה שהוצרך לציווי דאותו תיראו כו' וכן א' ועתה מה ה' שואל מעמך כ"א ליראה הרי תלויה בבחיר' שצריך לשאול שירא את ה' כו' ואינה יראה עצמית ולכאור' מ"ש ואותו לשון העלם דקאי על בחי' עצמותו ממש הרי הירא' ממיל' נופלת מהארת רוממו' העצמו' דוק' ולא מצד עצמו וא"כ למה אמר תיראו דמשמע מצד עצמיכם כו' אך הנה להבין זה יש להקדי' מאמ' דריב"ק במשנה למה קדמ' פ' שמע לפ' והיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עומ"ש תחילה ואח"כ יקבל עליו עול מצות ויש להבין מהו ההפרש בין עומ"ש בין עול מצות הלא גם עול מצות אינו רק מצד עומ"ש בלבד כו':

'''אך''' הנה ידוע בענין המצות שיש בהן ב' מדרגות הא' שרש המצות כמו שהן למעלה מעלה בחי' רצונותיו ית' הפנימים ועצמיים שנק' אורחות הוי' (והוא בחי' ארחין דגלגלתא דא"א כו' וי"ג חוורתא בחי' פנימי' התענוג שברצון כו' כידוע) שזהו בחי' הילוך באופן הב' הנ"ל (באות ט"ז) שע"ז אמ' אביטה אורחותיך שהוא בחי' פנימי' הרצון העליון כמו שהוא למעל' בעצמות אא"ס שזהו נק' אורחין ושבילין שעצמותו ממש הולך בהן מלמעלה למטה עד"מ מרצונותיו של אדם התחתון הפנימי' שנמשך כל עצמותו בהן כו' ונק' מצותי וחוקותי (כמו שכתוב במקום אחר בענין הקב"ה מניח תפילין ומתעטף בציצית וכהאי גוונא כו' וגם האבות קיימו כל המצות ברוחניות כמו שהן בשרשן למעלה באצי' כו') והמדרגה הב' במצות הוא אשר ירד אור רצון העליון להתלבש למטה בפ"מ גשמית בציצית ותפילין ולמטה (וגם למעלה הוא בחי' התלבשות האור בכלי כתפלין דמארי עלמא וכה"ג) וכאשר הרצון בא בבחי' מעשה ודאי אין לו ערוך לגבי עצם אור הרצון שבמצוה זו עצמה כמו שהיא למעלה ועכ"ז נק' דרכי ה' כשאדם הולך בדרכי המצות מעשיות להיותן בשרשן למעלה בחי' אורחות הוי' ממש כידוע והוא ענין הילוך באופן הג' הנ"ל שזהו כמו ההולך בדרך המלך שהוא רגיל לילך ואינו הולך עכשיו ואינו רואהו גם מאחוריו כו' רק אעפ"כ נק' הולך בדרכיו וכמו בן ההולך בדרך שהיה אביו הולך בה שהוא דרכי מדותיו ורצונותיו הטובים והישרים כו' וכך הוא במצות מעשיות שנק' דרכי ה' הישרים כמו שא' כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם כו' דאע"פ שהמצוה שעושה למטה מלובשת בענין גשמי מ"מ נק' דרכי ה' מצד שרשן למעלה שנק' דרך הוי' ממש וכנ"ל בענין הליכות עולם כו' ואע"פ שאינו רואה פני המלך מ"מ הולך בדרך שהוא הולך כו'. ובכלל זה ענין המאמ' וכי אפשר לידבק בשכינה אלא הדבק במדותיו מה הוא רחום כו' שזהו מצות הצדקה הכוללת כל המצות כמ"ש וצדקה תהיה לנו כו' להחיות רוח שפלים ע"י מדת הרחמים בגשמיות שבזה דבוק במדותיו שהוא ממש כמו שדבוק בעצמות מדת רחום וחנון שבעצמות אא"ס שהוא בבחי' א"ס ממש להיותה דרך הוי' ממש כו' וד"ל:

'''וזהו''' ענין ההפרש בין קבל' עמ"ש בפ' שמע ישראל כשמוסר נפשו באחד שמקבל עליו עומ"ש דלעילא שהוא כמו שעלה ברצונו הפשוט במצותיו ממש שנק' מצו' המלך כמו שהוא בעצמו ובפ' והיה א"ש מקבל עליו עול מצות מעשיו' שהוא הרצון הבא למטה בבחי' כלי המעשה בגשמיו' הגם שרחוק מאור פני מלך חיים כמו שהרצון הזה בבחי' עצמותו מ"מ מקבל עליו עול מצות המלך המרומם לבדו כו' גם בהתלבשותו במעשה גשמי' למטה וזהו פי' והי' אם שמוע אל מצותי כו' להביאם למעש' שזהו נק' עבודה כמ"ש ולעבדו כו' אבל בפ' שמע נא' ואהבת שקבלת עמ"ש בא רק מסיבת ביטול רצון המקבל בתכלית כמ"ש בטל רצונך מפני רצונו כו' וכמ"ש הקים על כו' והוא בא מצד בחי' מס"נ שבקירוב האמיתי שמשפיל א"ע בתכלית הביטול לרצונו (וכנ"ל באות כ"א דשניהם כא' באין בהתפעלות עצמיות הנפש) אמנם עיקר קבלת עול מ"ש בא מבחי' ההשפלה בתכלי' לבטל א"ע (כמשי"ת) והנה הגם שבמצו' מעשיות ירד האור בהתלבשות גשמיות מ"מ יש לעול מצות בפ"מ שרש עליון יותר מעול מ"ש שבלב הבא מצד הקירוב בפ' שמע וכמ"ש הקי' על כמ"ש סוף דבר כו' ואת מצותיו שמור בפ"מ דוקא כידוע והוא להיו' האור בא בכלי דוקא שיוכל להתפס שם ולעמוד שזהו בחי' שוב שאחר הרצוא הנ"ל דהנה הגם שמבחי' שמאל דוחה דאימת עול מ"ש מצד עצם רוממותו לא יוכל לעמוד וישוב אחור ולמרחוק אבל עכ"פ למרחוק הרבה יוכל לעמוד ולקבל אור העצמות המרומם ומתנשא כו' וכך הוא בענין מעשה המצו' להיותה רחוקה מאור פני מלך חיי' מכמו שהרצון בשרשו בעצמו' כי מלובשת בדבר גשמי יכול לעמוד ולקבל מצות המלך המרומם כו' והוא עיקר בחי' שוב שאחר הרצוא שענינו בחי' התישבו' האור בכלי דוקא היפך הביטול וההתכללו' כו' וזהו פי' האמיתי דמאמ' אם רץ לבך שוב כו' דהיינו לומר שאין עיקר הכונה גם בקירוב היותר עליון דרצוא רק בהגלות נגלות אור העצמו' שמחמתו נדחה למרחוק מגודל התפשטו' האימה שמצד העצמו' שהוא יותר נעלה מפנימי' הקירוב אמנם אין לזה בחי' תפיס' בכלי אדרבה נסוג אחור כו' אך כאשר למרחוק עכ"פ יעמוד ויקבל הרי מקבל בזה בחי' אור עצם הרצון ממש כמו שהוא בעצמו' הרוממו' ממש רק שלא היה יכול לעמוד מקרוב לקבל מקבל מרחוק אבל הרי הוא אותו עצם הרצון ממש בלי שינוי מהות כלל וכלל רק שבא דרך התלבשו' למרחוק כו' (ולפ"ז יתפרש עומ"ש בפ' שמע שמקבל אימת הרוממו' שמצד הארת והמשכ' העצמו' רק שהוא מקבל עול אימת מ"ש אבל אינו בא מכח המקבל כלל כנ"ל וזהו בבחי' שוב שאחר הרצוא דמס"נ דאחד ג"כ רק כאשר הוא עדיין בשרשו שאינו יכול לעמוד מקרוב ולקבל ולא נתפס בבחי' כלי רק נסוג אחור ומקבל כמו וינועו ויעמדו כו' ובפ' והי' אם שמוע מקבל עול מצות זה בבחי' כלי כמו לאחר שיעמדו מרחוק כו'. וד"ל): ובזה מתורץ ענין ואותו תיראו ואותו קאי על בחי' העצמות ועכ"ז תיראו מצד עצמיכם להביא במעשה בפו"מ שתלוי בבחירה ושרשו הוא בבחי' השוב שאחר הרצוא שהוא ביטול העצמות לגמרי ושניהם אמת ולא קשיא מידי וד"ל (אך גם מצד עצמיכם ממש יוכל להיות תיראו בעול מצות בפו"מ והוא מצד ההשפלה בתכלית <small>(בל"א צו בראכנקייט צום ביין כו')</small> שזה הגורם דוקא בחי' המעשה ולא החדוה בעונג האלקי שיוכל למלאות נפשו בחדוה ושמחה זו עצמה ולא יתחזק כ"כ בקיום המצות וכידוע לכל עוסק באמונה שהתנועה ההפכית דוקא מן העונג שבא דוקא מצד תוקף הכח של העונג (הנקרא <small>בל"א קועל</small>) כנ"ל באות כ"א) הוא עיקר כח של ההסכם החזק שנעשה לכל היום בסור מרע ועשה טוב בפועל ממש דוקא המבואר בקונטרס ההתפעלות וד"ל):

(כד) '''ובקולו''' תשמעו הנה אחרי ההילוך אחרי ה' בפסד"ז והעבוד' בעומ"ש ועול מצות שהוא בחי' שוב שאחר הרצוא כנ"ל שזהו מ"ש ואותו תיראו כנ"ל. אח"כ אמר ובקולו תשמעו שזהו במצות ת"ת שכנגד כל המצות כמ"ש ז"ל ות"ת כנגד כולן וגם נמנו וגמרו דתלמוד גדול מפני שמביא לידי מעשה כו' דא"א לומר בפירוש ובקולו תשמעו כפשוטו בלבד שיקיימו קול דבריו במעשה בלבד אחר שכבר אמ' ואותו תיראו בקיום המצות אלא קול זה הוא קול דתורה שנק' קול ודבר ה' כמ"ש ואשי' דברי כו' וזהו מצות ת"ת בקול תורה להיות שומעי' בקולו קול דבר ה' זו הלכה או מקרא כמ"ש והיו הדברי' כו' ודברת בם כו' אך אין זה מובן לכאורה דלמה א' קולו דוקא הרי מצות ת"ת בקול דבר ה' שאדם שונה וקורא בקול עצמו כו'. ולהבין זה יש להקדי' תחלה בשרש ענין מצות ק"ש מה היא בהיות שבאמת במצות קריאת פ' ק"ש נכלל כל עיקר מצות ת"ת באמרו והיו הדברי' האלה כו' ודברת בם כו' (ולכך יצא ידי חובת ת"ת בק"ש שחרית וערבית לחד מ"ד בגמ') רק מפני שמצות ת"ת כנגד כולן ותלמוד גדול שמביא לידי מעשה בפרט כך פ' ק"ש יש בה קבלת עול מצות בכלל אבל עיקרה הוא במצות ת"ת שע"ז אמר ובקולו תשמעו כנ"ל ולזה הטעם גזרו אומר במצות קריאת ק"ש דוקא באמרם ז"ל בפי' שמע ישראל השמע לאזניך מה שאתה מוציא בפיך שזהו ממש כענין מצות ת"ת בכלל כמשית' והיינו ממש פי' ובקולו תשמעו כו'. והנה יש להבין תחלה בשורש סדר שתקנו אנשי כנסת הגדולה למצות קריאת ק"ש בין פסד"ז ותפלה דוקא דלכאורה לפי מ"ש ז"ל יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל היה ראוי להיות התפלה סמוך לפסד"ז דוקא ומה ענין ק"ש וברכותיה שתים לפניה כו' באמצע והלא מצות ק"ש מצוה בפ"ע היא והתפלה מדרבנן כו' ויש להקדים לזה ביאור הפסוק דאת ה' האמרת היום כו' דקאי במצות ת"ת כידוע להיות ידוע ביאור ענין על שלשה דברים העולם עומד תורה ועבודה וגמ"ח שהן בחי' שלשה קוין ימין ושמאל ואמצע עבודה דקרבנות וכה"ג בבחי' הגבורות דקו שמאל בג"ה וגמ"ח בקו הימין חח"נ ותורה בקו האמצע דת"י כו' וג' קוין בכלל נקרא אמ"ר אש מים רוח כו' בחי' העלאות דקרבנות באש שלמעלה וכה"ג להיות בבחי' קו השמאל דוחה דואותו תיראו ומים מבחי' החסד שיורדין מגבוה לנמוך כמצות הצדקה וגמ"ח בבחי' קו הימין ותורה בבחי' קול ודבור ובחי' רוח הבל הדיבור ממוצע כלול מאש ומים כו' וכמ"ש ואשים דברי כו' והיינו ג"כ דרך כלל בג' מצות הללו אחרי הוי' תלכו בבחי' רצוא באהבה וקירוב בפסד"ז וכו' כנ"ל בקו השמאל דאותו תיראו ומצותיו תשמרו בבחי' שוב בקו הימין דמצות מעשיות הכלולים במצות צדקה כו' ובקולו תשמעו בקו האמצעי בחי' קול דתורה שמצות ת"ת כוללת בחי' רו"ש שבב' הקוין וזהו את ה' האמרת היום כו' במצות ת"ת שכולל אש ומים כו' וכמ"ש מימינו אש דת למו כו' כידוע. ותחלה יש לבאר ענין ב' פ' דק"ש שמע והיה אם שמוע דרך פרט יותר דהנה ענין שתים לפניה הרי ברכת יוצר אור לנגד פ' שמע וברכה שניה דאה"ע אהבתנו כו' לנגד פ' והיה אם שמוע להיות שאנו רואים ההפרש בכלל בין ברכת יוצר אור לברכה שניה רק כמו ענין ההפרש שבין המלאכים והנשמות שהמלאכים שרשם רק בבחי' אותיות הדיבור דהיינו בבחי' מל' בחיצוניות העולמות וכמ"ש וממליכים את שם האל המלך כו' וכל ברכת יוצר מדבר בשירות ותשבחות של המלאכים בחי' ביטול היש לאין כו' וברכה שנייה דאהבה רבה ואהבת עולם מדבר רק בנשמות ישראל האיך שמקושרים בעצמות אא"ס באה"ר ואה"ע ורחמים וחמלה גדולה כו' שהוא בחי' אה"ר דעצמיות שנמשך מעצמו' אא"ס לנש"י וכמו שמסיים הבוחר בעמו ישראל באהבה וע"כ מזכיר את האבות באמרו בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים כו' וכמו שבברכת יוצר מדבר בעליית המלאכים וחיצוניות כך בפ' שמע מדבר בעליית הנשמות במס"נ באחד בכל נפשך ובכל מאודך כו' וכמו שבמלאכים נאמר שש כנפים לאחד כו' שעלייתם ע"י שם מ"ב דוקא כנ"ל כך בעלית הנשמות בפ' שמע הוא ע"י בחי' שם מ"ב שבפרשה זו שהן מ"ב תיבות שמן ואהבת עד ובשעריך כידוע וברכת אה"ר שמדבר באהבה העליונה של עצמות אא"ס לכנ"י מלמעלה למטה כך בפ' והיה אם שמוע מדבר באהבת כנ"י להמשיך אא"ס בקיום המצות מלמעלה למטה כנ"ל בפי' הליכות עולם לו כו' והוא מ"ש לאהבה את ה' פועל יוצא שיהא שם שמים מתאהב מלמעלה למטה ע"י הליכות עולם לו בדרכיו שבמעשה המצות וזהו ולעבדו ולא הזכיר בכל מאודכם כמו בפ' שמע (וכמ"ש במ"א שלזה א' בפ' והיה א"ש ואספת דגנך שזהו כשאין עושין רש"מ מפני שלא הזכיר בכל מאודך כו') וזהו שהקדים בברכת אה"ר לומר והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצותיך כו' כי האבות קיימו כל המצות ברוחניות כמו שהמצות הן בשרשן למעלה באצי' ולפני האצי' כמו יעקב במקלות קיים מצות תפילין וכמ"ש במ"א וזהו שאו' ותלמדם חוקי חיים כל המצות כמארז"ל קיים אאע"ה אפילו ע"ת כו' ואח"כ יש לבניהם אחריהם כח ועוז לקבלת התו"מ בגשמיות וז"ש והאר עינינו כו' והוא ענין להיות התשוקה דכנ"י להיות גילוי אא"ס מלמעלה למטה בתו"מ שיעשו וכמ"ש ודבק לבנו במצותיך וכך בפ' והיה א"ש אחר מס"נ מלמטה למעלה דואהבת שבפ"א מדבר בבחי' ההמשכה דאא"ס מלמעלה למטה באמרו והיה א"ש וכידוע דיש ע"ב תיבות מוהיה א"ש עד ושמתם את כו' ובחי' שם ע"ב דחסד כו':

(כה) '''והנה''' להבין זה בתוס' ביאור הנה מובן ע"פ המבואר במ"א בשורש ענין ב' פרשיות דק"ש שזהו בחי' התכללו' חו"ג דאוה"ח מתלבש בכלי הגבורה ואור הגבור' מתלבש בכלי החסד כו' והיינו ענין שם מ"ב דפ' שמע שהוא בחי' כלי הגבורה שכל עלייה הבאה מלמטה למעלה הוא בבחי' שם מ"ב דאנא בכח שאומרים לעליית הנשמה בק"ש שעל המטה כנ"ל וסמוך לקבל' שבת כנ"ל וכך ע"י מ"ב תיבות הללו דואהבת עד בשעריך מתעלה הנשמה האלקית בשרשה באח"פ כו' וידוע דכל אותיות ושם הוא בבחי' כלי להכיל האור שבו ובחי' האור שבפ' זו דשמע הוא פסוק ראשון דשמע ישראל כו' שית תיבין דיח"ע שהוא בבחי' מדות שבחכמ' עילאה שכללותם אור האהב' שהוא מ"ש ואהבת בקירוב ודיבוק כו' כטבע מי החסדים לדבק ולקרב היפך היראה שטבעה לרחק כטבע האש כו' ונמצא מתלבש דבר בהיפוכו המנגדו ממש שהוא אור האהבה דבחי' החסד בכלי הגבורה בחי' שם מ"ב דמלובש במ"ב תיבות הללו דמן ואהבת עד בשעריך כו' ובפ' והיה א"ש הוא להיפוך דאור הגבורה מתלבש בכלי החסד שהרי עיקר ענין המצות הן רק המשכות עליונות מעצמות אור א"ס מלמעלה למט' דהיינו שיומשך רצונו העליון שבעצמותו לבוא בבחי' הסתר ולבוש דכלי המעשה שבמצות מעשיות ממש כנ"ל בפי' הליכות עולם לו כו' וארחות ה' כו' נמצא זהו בבחי' כלי החסד דוקא וכידוע דכללות רמ"ח מ"ע הן בבחי' ה"ח ואור הגבורה מלובש בה שהוא בחי' עול מצות ששרשה רק מבחי' היראה מצד בחי' שמאל דוחה (כנ"ל בבחי' שוב שאחר רצוא דעומד מרחוק דוקא לקבל כו') (והגם שבפ' שמע מקבל עליו עומ"ש באימה אבל כמו שהוא למעלה שנסוג אחור כנ"ל בלי כלי כלל כנ"ל אבל בפ' והיה הרי האור נתפס בכלי כנ"ל והוא בחי' גבורה שבחסד כמשית' אבל ואהבת שבפ' שמע הוא חסד שבגבורה דשם מ"ב שהוא בכל מאודך בלא כלי כלל כו' וד"ל) והנה ידוע דשם ע"ב היינו ע"ב גשרים דגם שחסד גימטריא ע"ב אבל בחי' התחלקות של חסד זה לע"ב חלקים היינו מצד בחי' גבורה שבחסד דוקא כמו גבורות גשמים דהגשמים בעצם ברכה של חסד הוא ונק' גשם נדבות רק שיורדין בגבורה פי' בגבורה בהתחלקות טיפין טיפין דוקא כדי שירוה הארץ ותוליד ותצמיח כי בשטף הי' מבול כו' והיינו בגבורה שבחסד וכך בע"ב תיבות דוהיה א"ש עד ושמתם כו' הן בחי' התחלקות גילוי אור חסדים דרמ"ח מ"ע כמשל המים שהמה מתחלקים בחללי החדרים רבים שבגשר כדי שלא יצאו בשטף כו' וכמ"ש במ"א והתחלקות כלי החסד דע"ב זה הוא ע"י בחי' אור הגבורה שמלובש בו שזהו בחי' עול מצות שמצד היראה דוקא (כמ"ש במ"א דב' פ' דק"ש ואמת ויציב היינו לנגד ראובן שמעון ולוי פ"א רא"ו ב"ן בחי' ראיה דח"ע שבו' תיבין דשמע מוליד בן אהבה דואהבת כו' ובחי' שמיעה דבינה לבא בפ' והיה א"ש מוליד יראה כמו שמעתי שמעך יראתי כו' כידוע דמוח דחכ' קר ולח ונמשך בחלל ימיני ומוח בינה חם ויבש ונמשך בחלל השמאלי כו' והוא שמעון כי שמע ה' כי שנואה אנכי כו' בחי' שמאל דוחה דמשפיע במקבל מבחי' הגבורות דבינה במחשבה שהיא בחי' לאה דינא קשיא כו' ואמת ויציב הוא בחי' לוי הפעם ילוה אישי אלי שזהו בחי' התדבקות רוחא ברוחא בבחי' הרצון דמשפיע ורצון דמקבל ונק' היכל הרצון כמ"ש במ"א בענין ט"ו ווין דאמת ויציב וסמיכת גאולה לתפלה בבחי' יחוד דת"ת ומל' בהיכל ק"ק הוא בחי' יהודה הפעם אודה את ה' כו' בחי' הודאה דש"ע כשזוקף בשם כו') ואמנם הנה אנו רואים שבכל פ' יש העלאה והמשכה בפ' שמע עד בכל מאודך בחי' העלאה והיו הדברים כו' בחי' המשכה וכן בפ' והיה א"ש עד ובכל נפשכם כו' העלאה עד ושמתם את דברי כו' שהוא בחי' המשכה והכל בחי' המשכה דתורה דווקא לפי ששרש התורה הוא בבחי' קו האמצעי דת"י כנ"ל ונק' רוח הממוצע מאש ומים דחו"ג ומזה ראי' גמורה שכל עיקר מצות ק"ש הוא בת"ת דוקא בפ' שמע והיו הדברים ודברת כו' ובפ' והיה ושמתם כו' לפי שבחי' קו האמצעי דתורה דוקא יכול לעשות בחי' ההתכללות חו"ג דב' פ' הללו במה שבפ' שמע נכלל אור החסד בכלי הגבורה היפוכו כנ"ל ובפ' והיה נכלל אור הגבורה בכלי החסד היפוכו כנ"ל דוודאי מה שיוכל האור להחליף להאיר בכלי היפוכו המנגדו ומה שיוכל הכלי להכיל אור המנגדו אין זה רק מצד התכללות חו"ג בעצם והוא כמו התכללות דחסד שבגבורה עם גבורה שבחסד כו' שהן ב' פ' הללו כנ"ל והיינו עיקר ענין התורה דכתיב בה מימינו א"ש ד"ת למו בחי' אמ"ר כמ"ש את ה' האמרת כו' ולזה נזכר בכל פ' בחי' המשכה דתורה דוקא כי זהו עיקר מצות ק"ש כנ"ל וד"ל (ובזה יובן ג"כ טעם סמיכת סיום הבוחר כו' באהבה לואהבת דק"ש הגם שברכה שנייה שייך לפ' והיה כנ"ל משום דמתכללים זע"ז ע"י התורה אמנם מאהבה עליונ' לכנ"י נעשה כלי החסד דע"ב כו' בפ' והי' ומיראת דמלאכים שבברכת יוצר נעשה כלי הגבורה דמ"ב בפ' שמע ולכאורה הוא להיפוך דאור החסד שבפ' שמע מקבל מאה"ר דברכה שניה ואור הגבורה דפ' והיה בעול מצות המלך מקבל מיראת עול מ"ש דמלאכים שכולם מקבלים עליהם עומ"ש באימה כו' והיינו ענין ההתכללות בפרטות בק"ש ושתים לפניה וד"ל):

(כו) '''ובכ"ז''' יובן הטעם שאנשי כנה"ג סידרו לפ' ק"ש וברכותיה בין פסד"ז ותפילת ש"ע להיות שבפסד"ז הוא בחי' ההעלאה כנ"ל ותפלת ש"ע הוא בחי' ההמשכה בח"י ברכאן כידוע ובחי' מצו' ת"ת שבק"ש הוא בחי' הממוצע המחבר להיות בחי' ההתכללות דחו"ג בב' פרשיות הללו כנ"ל שזהו בקולו תשמעו שאחר מ"ש אחרי ה' תלכו כו' כנ"ל (ועיקר ההתכללות בפ' ציצית ואמת ויציב כי פ' ציצית שקולה כנגד כל המצות כמ"ש וראיתם כו' וזכרתם את כל כו' וציצית גימ' תרי"ג כי כלול רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת ה"ח וה"ג והיינו וזכרתם כו' ועשיתם אותם ולא תתורו כו' והוא לפי שהטלית וציצית הוא בבחי' מקיפים דחו"ב שהן ב' פרשיות דק"ש וכולל חו"ג שבהן ל"ב חוטין הן ל"ב נ"ח בבחי' מקיפים דוקא כידוע וגם אמת ויציב בט"ו ווין הן ט"ו יסודות שבה' פרצופים שכל א' כלול מחב"ד חג"ת נה"י כו') ומעתה יש להבין בגוף ענין מצות ק"ש שזהו מ"ש את ה' האמרת היום כנ"ל דהנה ארז"ל במצות קריא' דק"ש בפי' שמע ישראל השמע לאזנך מה שאתה מוציא בפיך וזהו ממש כמו מצות ת"ת שעיקר ענינה הקריאה בדיבור בפה וכמ"ש ודברת בם כו' כך פ' ק"ש ישמיע לאזנו מה שהוא מוציא בפיו וזהו ענין ובקולו תשמעו שישמיע לאזניו מה שמוציא בפיו קול ודבר ה' כמ"ש ואשים דברי בפיך כו' וכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך כו'. והנה עיקר ענין הזה דהשמע לאזניך כו' מורה על היות שאין דיבור זה שהוא מדבר דברי עצמו כלל רק דבר ה' הוא והוא המאיר בכלי הדיבור של אדם המדבר דבר ה' ונמצא שאין הדיבור של אדם רק בחי' כלי בעלמא להכיל דבר ה' וכמו רוח ה' דיבר בי בנביאי' שהיה רק דבר ה' ולא דברי הנביא עצמו רק שכלי הדבור מכיל לדבר ה' הדוב' בפי הנביא וכך אמרו שכינה מדברת מתוך גרונו של משה בדברו דבר ה' זו תורה צוה לנו משה כמו שא' בכל פ' ויאמר ה' אל משה לאמר לבנ"י כו' וזהו את ה' האמרת היום האמרת פועל יוצא שגורמת לו לבא בבחי' אמירה שיאמר גם הוא אמרותיו הנק' אמרות ה' ודבר ה' כמו דברי כו' כי הנה ארז"ל בכל יושב ושונה שהקב"ה יושב ושונה כנגדו דהיינו שיושב ושונה אותה ההלכה עצמה שהאדם שונה כמ"ש ה' צלך כו' וכמבואר במ"א שזהו מפני שממשיך גילוי עצמות אא"ס שבחכמה זו שבאה בהתלבשות בהלכה זו באמרו דבר ה' זה והיינו יושב ושונה ממש כי בדבר האדם דבר ה' הרי ה' הוא המדבר דבר הלכה זו ממש מאחר שאין זה דברי עצמו כנ"ל וכמו שאנו או' ודבריו חיים וקימים וכן ודבר אלקינו יקום לעולם כו' שדיבורו נצחי כמו שהוא בעצמו נצחי כו' רק שבלתי קריאת האדם בכלי הדיבור שלו הרי דבר ה' זה גנוז ונעלם היה בעצמות חכמתו הקדומה ומיד כשמדבר הרי מביא דבר ה' לידי גילוי מעצמותו כאילו יושב ושונה כנגדו בדיבור עצמו וז"ש האמרת שיאמר גם הוא דיבורו והוא דבר ה' שבפי האדם היושב ושונה וא"צ האדם רק להטות אזניו ולשמוע לקול דבר ה' המלובש בפיו כששונה ההלכה (לפי ששונה דברו כנגדו דוקא מלמעלה למטה כמ"ש ה' צלך בבחי' מקיף כמ"ש במ"א) וכך הוא במצות קריאה דפ' שמע השמע לאזניך כו' א"צ רק להטות אזניו ולשמוע מה שאתה מוציא בפיך דבר ה' לפי שמצות ק"ש הוא במצות ת"ת שעיקר ענינה הוא רק כמ"ש את ה' האמרת כנ"ל וד"ל. אך עדיין אין זה מובן לכאורה דהלא גם במצות ת"ת יש ב' מדרגות מצות קריאה ומצות עיון (תורה שבכתב ותורה שבע"פ) בתורה שבכתב מצות קריאה בדיבור דוקא כמ"ש ודברת בם כו' ובתורה שבע"פ מצות עיון והגיון (וגם בתשב"כ אמר והגית בו וגם לא ימוש מפיך כו' ועכ"פ מצות קריאה גם בלא כוונה להשמיע לאזניו יצא י"ח מצות קריאה כידוע בעולין לקריאת התורה דגם ע"ה שאינו יודע מה שמדבר עולה ומברך כו') ובפ' ק"ש אמרו השמע לאזניך שצריך להשמיע לאזניו ולכוון מה שמוציא בפיו ולמה יחמיר בק"ש יותר משאר ד"ת דק"ש ודאי ד"ת הוא (ואפשר לומר דהשמע לאזניך אינו ענין הכונה להבין ולהשיג מה שאומר כי גם שאינו משיג רק שישמע באזניו מה שמדבר עכ"פ אופן הצירופי אותיות ותיבות גם שאינו יודע פירושן כלל וכך במצות קריאה דתושב"כ אפשר צריך להשמיע לאזניו אופן הצירופים וכשאינו שומע באזניו כלל רק קורא בפה בלבד לא יצא י"ח ואינו כן כידוע ואמנם גם בק"ש אם לא השמיע לאזניו יצא בדיעבד כידוע) אך הענין הוא דמה שאמר מה שאתה מוציא בפיך הוא מ"ש ואתה מחיה את כולם שהן כ"ב אותיות שמא' עד תי"ו וה' מוצאו' הפה שנק' אתה שמחיה כל העולמות מאין ליש וכמ"ש בס"י וקבען בפה כו' וכידוע וע"ז א' מה שאתה זה הוא המוציא בפיך צריך להשמיע לאזניו בק"ש דוקא וזהו ג"כ ענין ובקולו תשמעו ע"ד הפשוט היינו לקול דבר ה' שבק"ש תשמעו להטות אזניכם דוא כמו שאמרו השמע לאזניך מה שאתה כו' אך יש להבין למה דוקא בק"ש צריך להשמיע לאזניו כו' ומה שייכות זה לבחי' אתה דוקא והנה באמת זהו עיקר ההפרש בין פ' שמע לוהיה אם שמוע שבפ' שמע עיקר המצוה למצות ת"ת כמ"ש והיו הדברים כו' ונכלל הכל בקריאת פ' זו דוקא כידוע ובפ' והיה עיקר הענין לקיום המצות והוא מ"ש והיה א"ש תשמעו אל מצותי בפ"מ ובפ' שמע עיקר השמיעה בקולו קול תורה דוקא כמ"ש ז"ל השמע לאזניך כו' וד"ל:

(כז) '''ולהבין''' כ"ז צריך להקדים תחלה בתוס' ביאור ענין מאמר דריב"ק הנ"ל למה קדמה פ' שמע לוהיה כו' שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואח"כ עול מצות מהו עיקר ההפרש ביניהם ושצריך להקדים עומ"ש תחלה דוקא דהנה מבואר למעלה בענין המצות (באות כ"ג) שיש בהן ב' מדרגות הא' כמו שהן בשרשן בבחי' עצם הרצון העליון כמו שהוא בעצמותו וזהו ענין קבלת עומ"ש מלכות שמים דלעילא שהוא כמו שעלה במחשבה ורצונו הפשוט אנא אמלוך בחי' מל' דא"ס וע"ז נאמר מלכותך מלכות כל עולמים כידוע וקבלת מ"ש זה כמ"ש שום תשים עליך מלך הוא עד"מ קבלת מלכות ב"ו לעשות רצונו וגזירתו שזהו טרם שמקיים דבר גזירותו רק שמקבל עליו עול מלכות בלבד ועיקר מלכותו הוא ההשתררות לבטל כל רצון נגד רצונו ועיקר העול מלכות הוא רק ביטול הרצון מפני רצונו כידוע ולמעלה היינו רק לעשות נח"ר שאמר ונעשה רצונו שהוא רק ביטול הרצון כדי לעשות רצונו וזהו עיקר קבלת מ"ש דלעילא שהוא בחי' מל' דא"ס בקבלת עול מלכות זה לעשות רצונו העליון שבכל מצותיו העליונים ולמטה הוא גם בעשותו המצוה עיקר המכוון רק עול מלכות שבציווי זה והוא שמבטל רצונו כדי לעשות רצון זה שבמצוה שאין העיקר הציווי עצמו רק מה שמבטל רצונו לבד כמו מלך שגוזר ואין כוונתו בשביל עצם הציווי והגזירה רק לנסות העם איך הוא כח ביטול רצונם בקבלת עול מלכות לבד שזהו עיקר התענוג שבמדת המלוכה וז"ש נח"ר לפניו שאמר ונעשה רצונו בחי' נח"ר זה היינו עיקר התענוג שבמלוכה שהוא כל מה שיאמר יעשו בביטול רצון מאוד אבל מצד שנעשה הדבר כרצונו הרי קבלת התענוג אינו מן העול וביטול רצון רק מעצם קיום הדבר שרצה בו והוא מצד חפצו ורצונו בעצם כשנתקיים גם שיהיה בלא ביטול רצון אין זה עיקר התענוג במלוכה רק שמסתעף ממילא כי גם בקיום רצונו יתענג ממה שנשלם רצונו כי כשאדם רוצה דבר ואינו מתקיים יש לו צער כפי ערך העונג שברצון זה ואם מתקיים נשלם העונג שברצון הרי שלימות אותו העונג והרצון אינו אלא כאשר בא לידי סוף מעשה דוקא וכך גם במדת המלוכה בסוף מעשה דקיום רצונו וגזירתו הגם שאינו רק הסתעפות מעול מלכות שהוא ביטול רצון כנ"ל מ"מ עיקר שלימות העונג והרצון שבמדת המלוכה שהוא להיות מלך על עם בביטול כל רצון לנגד רצונו אינו נשלם אלא כאשר בא לידי סוף מעשה בקיום דבר מלך שלטון בפו"מ דוקא וכל זמן שלא נשלם במעשה לא נשלם עיקר ומקור התענוג שבמדת המלכות וד"ל. וכך יובן בבחי' מלכות שמים דלעילא שבחי' רצון העליון כשבא לידי סוף מעשה דוקא שהן מצות מעשיות בפ"מ מדריגה הב' דמצות הנ"ל שנק' עול מצות הוא שמסתעף מעול מ"ש דביטול רצון הנ"ל ממיל' כי כאשר קיבל עליו עומ"ש כמ"ש שום תשים עליך מלך כנ"ל ממילא יעשה רצונו ויש בכלל מאתים כו' אך מ"מ יש יתרון מעלה בסוף מעשה שבזה נשלם יותר עיקר המקור של התענוג שברצונו הפשוט דאנא אמלוך הנ"ל כאשר נתקיי' רצונו והגם שמצד עצם קיום רצונו כמשל אדם שנתקיים רצונו אין בזה רק שלימות העונג שברצון זה כנ"ל אבל במדת המלוכה וההתנשאו' בזה דוקא נשלם כל עיקר התענוג שבמלוכה ולא מצד עצם חפצו ברצון זה שיתקיים בלבד כו' והיינו ג"כ פי' שאמר ונעשה רצונו מקבל נח"ר מקיום רצונו בפ"מ דוקא במה שנעשה רצונו אך לא מצד עצם הרצון בלבד רק מצד שנשלם בקיום רצון בפ"מ דוק' בחי' עיקר התענוג שבמדת המל' כנ"ל כי סוף מעשה עלה במח' תחילה כשהוא תחילת המח' ורצונו הפשוט דאנא אמלוך הנ"ל וד"ל. ונמצא שיש בחי' התכללות בעומ"ש ועול מצות מבלי ימצא מי הראש ומי הסוף כי לפי בחי' ההתגלו' הרי עיקר התענוג בכתר מלכות רק שישתרר להיות בחי' ביטול כל רצון בתכלית העול כו' כנ"ל והוא הראש במדרגה זו דמדת המל' וסוף מדרגתה הוא כאשר נתקיים גזירת ורצון המלך שנק' עול מצות בפ"מ ויש בכלל ר' מנה ונכלל הסוף בראש ובאמת העיק' לתחלת התענוג שבמלוכ' אינו רק שלימותו בסוף מעשה בקיום כל רצונו אלא שא"א להיות כ"א ע"י בחי' ביטול רצון א"כ הביטול רצון הוא הטפל לגבי העיקר שהוא קיום רצונו הבא מצד עוז תוקף מלכותו ואימתו כו' דהיינו שבקיום גזירתו שם הוא ממש עוז תקפו של מלכותו כמו שהוא ובחי' ביטול רצון שבקיום זה הוא רק בחי' הסתעפות מעצם תקפו של מלכותו כסוף שנכלל בראש כו' מאחר שסוף מעשה בקיום הרצון עלה תחלה למחשבה ורצון זה דהשתררות לביטול כל רצון כו' וד"ל. ודוגמא לכ"ז הוא מה שמצינו במ"ת שאמרו נעשה ונשמע ואמר מי גילה לבני רז זה שהקדימו נעשה לנשמע כי נעש' זה הוא כח הקיום בפ"מ שנקרא עול מצות שמסתעף מעול מ"ש שהוא השמיע' לרצונו בבחי' ביטול רצון כנ"ל ומצד שסוף מעשה עלה במח' כנ"ל ע"כ הקדימו נעשה לנשמע (ושרש הענין לפי שביטול רצון אינו מגיע לבעל הרצון עצמו שמשם מקור כל רצון רק לרצון העליון כמו בטל רצונך מפני רצונו דוקא ולא מפני עצמותו ממש אבל נעשה הוא הקיום לכל רצון ולא מצד עצם הרצון רק שצריך לקיים רצונו בפ"מ שבזה הוא מבחי' בעל הרצון שממנו תחילת המחשבה כו' וכשאמרו נעשה ה"ז בא ג"כ בעצמות הנפש הנקרא בחי' יחידה להיות מוכן לקיום כל רצון בפ"מ דוקא ואח"כ נשמע בבחי' ביטול רצון כו' מטעם הנ"ל וד"ל):

(כח) '''אך''' הנה לפ"ז סותר ענין המאמר דריב"ק שיקבל עליו עומ"ש בתחלה ואח"כ עול מצות ובמ"ת הי' להיפך שהקדימו נעשה לנשמע מטעם הנ"ל והנה התירוץ לזה ידוע להיו' מה שבחי' סוף מעשה עלה במח"ת היינו כמו שאמרו במי נמלך בנשמתן של צדיקי' פי' במי נמלך אם להיו' לו רצון ותענוג באנא אמלוך הנ"ל בנשמות של צדיקי' שיהיו בגופי' דוקא שזהו בבחי' סוף מעשה לקיום המצות בפ"מ כו' וע"כ לפי ששרש כנ"י עלה במחשבה שהן נשמות הצדיקי' אשר נמלך בהן כו' לכך ממילא אמרו כנ"י נעשה ואח"כ נשמע דסוף מעשה הוא תחלת המחשבה דאנא אמלוך כו' (וכידוע דכל ישראל בני מלכים הם ששרש' מבחי' מל' דא"ס וכמ"ש ותרועת מלך בו כו') ובחי' המעשה עיקר התענוג ורצון שבמלוכה כנ"ל והנה בשעת קבלת התורה הי' צריך להיות בחי' העלא' מ"נ מלמטה למעלה מתחלה שהוא בחי' או"ח ובבחי' ע"ס דא"ח בחי' המל' נק' כתר ונק' כתר מלכות כו' שהיא בחי' סוף מעשה שהקדימו לנשמע כנ"ל אבל אח"כ כשנתנה התורה לכנ"י ה"ז בחי' ההמשכה שאחר ההעלא' שהוא בא בבחי' א"י וכידוע דשרש התורה בבחי' היושר כו' וע"ס דאור ישר מלמעלה למטה בחי' המל' שהוא סוף מעשה בא באחרונה וכידוע בד' אותיו' דהוי' יוד כתר וחכמה ה' בינה ו' מידות ה' אחרונה סוף מעשה כו' וד"ל) וזהו ג"כ הטעם שבק"ש צריך להקדי' עומ"ש תחלה שהוא בחי' ביטול רצון בקבלת עול מלכות בלבד כנ"ל ואח"כ עול מצות בקיום בפ"מ שסוף מעשה בא באחרונ' בבחי' א"י דתיקון כו' לפי שהק"ש שרש' במצו' ת"ת שהוא בחי' קו האמצעי דת"י כנ"ל (ופי' שמוע תשמעו אל מצותי שמיעה זו בקיום בפ"מ ולא שמיעה באוזן לבד משא"כ פי' ונשמע דמ"ת) (ושרש הענין לפי שהתורה נק' אמת ראש תוך סוף דא' מ"ם תי"ו וכידוע ועיקר מידתו של אמת הוא כאשר סופו כתחלתו דוקא משא"כ כשאין סופו כתחלתו נק' כזב כנהר שיכזב מימיו שנפסק כו' וכמ"ש למעלה (באות ג' וד"ל) בפי' שפת אמת תכון לעד כו' וא"כ הגם שסוף מעשה עלה במחש' שהוא התכללות הסוף בראש באופן שהסוף הוא הראש דלכך עולה תחלת הרצון כו' כנ"ל מ"מ עדיין לא בא סוף זה לידי קיום בפ"מ רק עדיין הוא בתחלת המחשבה בלבד דהיינו מה שתחלת מחשבתו רק בשביל סוף מעשה שסמ"ע זה אינו רק בתחלת המח' וא"כ אין לו שלימו' להקרא ראש ומקור לתחלת המחשבה כ"א כאשר סופו כתחלתו בתחלת המחשבה והוא כאשר בא לידי גילוי מעשה דוקא בפ"מ שאז דוקא נשלם בחי' סוף מעשה שעלה בתחלת המחשבה כו' וד"ל וזהו הנק' אמת כאשר סופו כתחלתו והוא בנתינת התורה שהרצון יבוא לידי מעש' דוק' שזהו סומ"ע שעלה במח"ת בא לידי גילוי בפ"מ וא"כ מ"ש נעשה ונשמע הגם שזהו מצד בחי' סומ"ע שעבמח"ת כנ"ל אין זה אמת עדיין רק כאשר סופו כתחלתו והוא כאשר קיבלו התורה להביא הרצון בפ"מ כמ"ש היום לעשותם כו' שאז נשלם סוף מעשה שעלה במחשב' כנ"ל וזהו שצריך לקבל עליו עומ"ש בתחלה ואח"כ עול מצות להביא בפ"מ שיהי' סופו כתחלתו שהוא בחי' אמת דתורה וד"ל) ולפ"ז יוכל לפרש בחי' עומ"ש בתחלה כענין נעשה ונשמע שקודם מ"ת שזהו בחי' סומ"ע כמו שהוא במח' תחל' כנ"ל ואח"כ עול מצות בקיו' הרצון במעש' בבחי' קבל' התור' שנקרא אמת בבחי' אור ישר דראש תוך סוף שהמעש' בא באחרונ' ובפ' שמע הוא בבחי' א"ח דבכל מאודך שבחי' המעשה קודם למחשב' ורצון כנ"ל בענין נעשה ונשמע כו' וכמו שבלא נעשה ונשמע דא"ח לא היה קבלת התורה בבחי' א"י כך בלא א"ח דקבלת עומ"ש בפ' שמע א"א להיות בחי' ההמשכה דא"י בקיום המצות בפ' והיה א"ש דהא בהא תליא וד"ל ולפ"ז עולה בסגנון א' עם ענין הנ"ל (באות כ"ה) בבחי' התכללות חו"ג דב' פרשיות שבפ' שמע הוא בחי' א"ח דשם מ"ב ובפ' והיה בחי' שם ע"ב כו' שהוא בחי' א"י כו' וע"י התורה נכללים זע"ז עד שיוכל להיות אור החסד בכלי הגבורה כו' כמ"ש שם באריכות ואמנם משם נראה שבחי' אמת דתורה היינו בחי' הממוצע דלכך נק' בריח התיכון אמת משני טעמים א' שמחבר ימין ושמאל ולא ימצא בחי' אמת לא בימין שנפסק כחו מצד השמאל הסותרו ולא בשמאל שנפסק כחו מצד הימין כו' אבל בקו האמצעי לא נפסק כחו כי הוא ממוצע כו' כמו שכתוב במ"א בפי' הזוהר ונתתם לי אות אמת דא וי"ו כו'. והטעם הב' שמבריח מן הקצה לקצה שאין כן בב' הקווין ימין ושמאל כלל לפי שמתחלת המח' שנקרא קצה העליון עד קצה התחתון בסוף מעשה שנקרא מעלה ומטה הרי המחבר לתחלה וסוף זה הוא קו האמצעי שנקרא בריח התיכון שמבריח מן הקצה כו' וכמו בכאן בסוף מעשה במחשבה תחלה שבקצה העליון שיוכל לבוא לידי מעשה בפ"מ בקצה התחתון אין זה אלא ע"י התורה שנקרא אמת וז"ש לכל אשר יקראוהו באמת שיהיה סופו כתחלתו כנ"ל ולזה ב"פ דק"ש שהן בחי' א"י וא"ח קצה העליון ותחתון ג"כ מתכללים ע"י התורה להיות אור התחלה בסוף והסוף בתחלה מבלי ימצא בבירור מי הראש ומי הסוף מאחר שמחבר לב' קצוות בשוה כו' וזהו ענין אמת ויציב שמאמת לאמת דפ' ק"ש (וכמ"ש במ"א בענין ט"ו ווי"ן ויציב ומתוקן ומקובל כו' שזהו ממש כמו בקבלת התורה שמתוקן ומקובל הדבר הזה כי דבריו חיים וקיימים ולזה אמר השמע לאזניך כו' בק"ש דוקא כמשי"ת וד"ל:

(כט) '''ומעתה''' יובן ענין מאמרם ז"ל בק"ש דוקא השמע לאזניך כו' להיות כי המצוה הזאת דפ' ק"ש כולל כל המצות כמ"ש וזאת המצוה כו' וסמיך ליה פ' שמע כו' כי הנה מבואר למעלה בענין השמע לאזניך כו' שהוא כענין הקב"ה יושב ושונה כנגדו שזהו פי' האמרת היום כו' ובאמת כנגדו זה אין לו הבנה מהו כנגדו דוקא אך לפי הנ"ל היינו להיות שרש המשכה דתורה היא בבחי' א"י שהוא היפוך בחי' א"ח ע"כ נקרא כנגדו שהוא א"י הבא מלמעלה למטה לנגד בחי' א"ח שעולה מלמטה למעלה והוא ע"י דבר ה' זו הלכה שאדם יושב ושונה למטה אותה ההלכה עצמה יושב ה' ושונה כנגדו כמ"ש ה' צלך צל דמקיף דא"י כו' וענין או"ח הוא רק בחי' קבלת עול מלכות שמים כשמדבר דבר ה' שעושה עצמו רק בחי' כלי להכיל דבר ה' בפיו כנ"ל הרי מצמצם כל רצונו ומחשבתו ודיבורו רק לדבר ה' הזה וכמו שרבה יתיב באימתא ופתח בשמעתתא וכמו בשעת קבלת התורה שעל כל דיבור כו' והרי אמרו היום בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים כי דבריו חיים וקיימים ומתחדשים בכל יום כאלו היום שומע בהר סיני וז"ש אשר אנכי מצוך היום ממש ולכך אמרו השמע לאזניך מה שאתה מוציא בפיך פי' מה שאתה מוציא בפיך הוא מא' עד תי"ו בחי' כ"ב אותיות דאורייתא שנקר' קול ה' שהיה במתן תורה ממש כמו שכתוב וירד ה' כו' וידבר כו' ודבריו חיים כו' ובחי' אתה זה הוא המוציא בפיך דבר ה' זה כנ"ל והשמע לאזניך הוא ע"י קבלת עול מלכות שמים לשמוע באזניו אל דבר ה' שאתה זה מוציא בפיך כמו אוזן ששמעה בהר סיני מפי הגבורה י' הדברות ממש (ופי' השמע ולא אמר שמע הוא מה שמכין לאזניו שישמע כו' וכמו שאמר עשה אזניך כאפרכסת כו' וכדי שיהיה אוזן שומעת הוא הנקרא השמע לאזניך ל' מפעיל שזהו ממש ענין נעשה ונשמע שהיה בחי' הכנה לעשות השמיעה אח"כ במ"ש נעשה וממילא נשמע כנ"ל והוא בחי' קבלת עומ"ש הנ"ל שעושה את השמיעה וזהו השמע לאזניך על ידי קבלת עול מלכות שמים שבפ' שמע ואח"כ ישמע מה שאתה מוציא בפיו שהוא כמו בשעת קבלת התורה כנ"ל) וזהו את ה' האמרת היום וכמארז"ל מה להלן באימה ויראה כו' ולכאורה איך יתכן לומר שיהיה אימה עכשיו כמו בשעת מ"ת דכל העם רואים כו' אך לפי שהוא יושב ושונה כנגדו ממש כמו במ"ת ע"כ מה להלן כו' וד"ל וזהו את ה' האמרת היום כמו במתן תורה ממש וזהו עיקר מצות ק"ש באומרו והיו הדברים האלה כו' מצוך היום להיות בעיניך כחדשי' וע"כ מצות ק"ש כוללת לכל המצות כמ"ש וזאת המצוה כו' לפי שמצות ת"ת כנגד כולן ועיקר מצות ק"ש הוא בשביל מצות ת"ת דהיינו להיות הקב"ה יושב ושונה כנגדו בכל אשר ילמוד כמ"ש את ה' האמרת היום כו' היינו ע"י מצות ק"ש דוקא (ולכך יצא י"ח מצות ת"ת בק"ש דד"ת היא והיא פנימית ומקור למצות ת"ת וגם שנחלקו לב' מצות עשה מצות ק"ש מצות ת"ת היינו מטעם מצות היחוד בפסוק ראשון דק"ש שהוא מצות כונה שבק"ש ומכאן ואילך מצות קריאה שהוא מעל לבבך ואילך לחד מ"ד דהיינו בפסוק ושננתם כו' או מטעם קבלת עול מלכות שמים שהוא בפסוק ראשון בלבד כמ"ש בר"י הנשיא שהיה מעביר ידיו כו' וד"ל). ובכ"ז יתורץ ענין השמע לאזניך כו' מה שמחמיר להשמיע לאזניו בק"ש דוקא לפי דמ"ש מה שאתה מוציא בפיך היינו כמו אתה לנוכח שאומרים אתה עשית השמים וכה"ג כשאו' אתה בכל מקום דקאי על בחי' עצמות אלקות דוקא וגם כאן מה שאתה מוציא כו' היא א"ת כ"ב אתוון דאורייתא שבהן נבראו כל העולמות כמ"ש ואתה מחיה את כולם וכידוע די' מאמרות מקבלים מי' הדברות. וכמ"ש אם לא בריתי כו' וכתיב ואשים דברי בפיך לנטוע שמים וליסוד ארץ וכמרז"ל אין העולם מתקיים אלא בהבל תינוקת שב"ר משום דבחכמ' שבתורה יסד ארץ וכמ"ש בראשית בשביל התורה שנק' ראשית דרכו כמ"ש ואהיה אצלו אמון וכידוע בזוהר דאסתכל באורייתא וברא עלמא כו' ולזה צריך להשמיע לאזניו מה שאתה מוציא דבר ה' זה בפיך כמו בשעת קבלת התורה ממש דמה להלן באימה כו' כך מצות ק"ש צריך לקרות באימה מאחר ששומע באזניו לדבר ה' שאתה מוציא בפיו והוא אינו רק בחי' כלי להכיל דבר ה' כנ"ל וגם שמצות כוונה רק בפסוק ראשון היינו לכוון לבו אבל להשמיע לאזניו מה שקורא בלי כוונה בלב די במצות קריאה שבק"ש והוא למעלה ממצות קריאה בתורה גם שהוא דבר ה' ג"כ אך בק"ש ע"י קעומ"ש צריך להשמיע לאזניו כמו שצריך לשמוע באזניו גזירת מלך בעצמו כשקוראה בפיו כידוע ואין זה עיקר רק בפ' שמע שמקבל עליו עומ"ש שהוא ביטול רצון כנ"ל משא"כ בפ' והיה אם שמוע שמקבל עול מצות שלכך נאמ' בה וקשרתם ואח"כ ולמדתם להורות שהמעשה גדול ובפ' שמע נא' ודברת בם ואח"כ וקשרתם שתלמוד גדול וכידוע דהוקשו כל המצות לתפלין כו' לפי שעיקר מצות ת"ת הכולל כל המצות בפ' שמע שזהו שנמנו וגמרו דתלמוד גדול מפני שמביא לידי מעשה רק בפ' והיה א"ש מדבר לעתיד שיקיימו כל המצות ויבורר הכל ואז ושמתם את דברי כו' לע"ל שתהיה א"ח עט"ב יהיה המעשה גדול דזיל בתר טעמא למה תלמוד גדול מפני שמביא לידי מעשה א"כ המעשה עיקר וכמ"ש במ"א באריכות וד"ל:

(ל) '''וזהו''' ובקולו תשמעו דהנה אחר מ"ש על פסוד"ז אחרי ה' תלכו כנ"ל ואותו תיראו בפ' ק"ש שמקבל עליו עול מ"ש ועול מצות באימה כמו במ"ת שאמרו נעשה כו' אח"כ אמר ובקולו תשמעו וקאי על מצות ת"ת שמסתעף ממצות ק"ש בקבל' עמ"ש דוקא וכנ"ל בענין השמע לאזניך כו' כך א' במצות הקריאה בת"ת ובקולו תשמעו פי' בקולו קול ה' הוא ממש אשר הי' בשעת מ"ת הוא מלובש בקול זה שאדם שונה דבר ה' זו הלכה שע"ז א' הליכות עולם לו שהקב"ה יושב ושונה אותה ההלכה עצמה כנגדו בבחי' א"י מלמעלה למטה ומאחר שקולו ממש הוא וקול הדבו' של אדם אינו רק בחי' כלי לדבר וקול ה' וכמ"ש ודברי אשר שמתי בפיך כנ"ל א"כ צריך לשמוע באזנו לקול ה' זה שמדבר בפיו כענין הנ"ל בק"ש השמע לאזניך מה שאתה מוציא כו' וכך ממש במצות ת"ת א' ובקולו המלובש בדיבור שלכם בד"ת תשמעו להטות אזניכם באימה ויראה כמו להלן באימה כו'. כי דבריו חיים וקיימים ומתחדשים בכל יום כאילו היום הוא מדבר וכמ"ש את ה' האמרת היום ממש וכנ"ל באריכות וד"ל:

'''אך''' הנה עדיין יש להבין מ"ש תשמעו בקולו שפשט הענין מורה ענין שמיעה זו לא שמיעה באוזן בלבד אלא תשמעו במעשה לקיים קול דברו בפ"מ דוקא ובכל שמיעה שבכתוב שאינו רק הקיום במעשה כמו תשמעו אל מצותי לקיימם וכה"ג רבות ובהעדר הקיום בפ"מ א' והיה אם לא תשמעון כו' אעפ"י ששמעו באוזן כי עיקר שמיעה באוזן הוא הקיום במעשה כידוע אך במצות ת"ת העיקר רק בחי' שמיעה באוזן לקול ד"ת ומצות ת"ת מצוה בפ"ע גם בד"ת שאינן למעשה כלל וע"ז יוכל לומר ובקולו תשמעו באזן גם שאינו למעשה כנ"ל אבל באמת פי' בקולו תשמעו לקיום המעשה דוק' שאין מקרא יוצא מידי פשוטו כידוע. אמנם הנה שניה' אמת דקול דתורה כאשר במצות ת"ת הגם שבאה בשמיעת האזן בלבד אבל ע"ד הנ"ל דוקא בענין השמע לאזניך כו' בק"ש בקבלת עמ"ש בבחי' ביטול גדול כו' אז הוא עצמו הגורם להביא לידי מעשה בפ"מ כל מצות ה' שלומד בתור' בדיבור שהרי הלומד שלא ע"מ לעשות כו' וגם אמרו שלא המדרש עיקר אלא המעשה והרי אעפ"כ נמנו וגמרו דתלמוד גדול מפני שמביא לידי מעשה א"כ מזה הטעם מ"ש תשמעו למעשה כפשוטו תלוי בשמיעה שבאזן לקול ה' שמדבר בד"ת וחדא מילתא היא דהא בהא תליא והיו לאחדים ממש וד"ל ולהבין שרש הדברים הללו הנה באמת יש להבין תחלה בטעם שגזרו אומר דתלמוד גדול אם מפני שהוא מביא לידי המעשה הרי מזה הטעם עצמו מוכרח שהמעשה עיקר אלא צריך לומר ששניהם אמת וכמ"ש במ"א (ומבואר למעלה באות כ"ז) דסוף מעשה בקיום בפ"מ עלה במ"ת שקדם לרצון וחכמה שבתורה כו' ולזה המעש' עיקר מצד שרשה בלבד אבל כמו שיצא אור ההמשכה כסדר מתחלת הרצון הרי סוף מעשה הוא אחרון ואדרבה התורה שהיא החכמה והטעם לרצון העליון הוא בחי' הפנימי' והמקור לכל מעשה המצות עד שאין להן בחי' אור וחיות כלל בלא הארת אור החכמה שבתורה וכמ"ש כי נר מצוה ותורה אור שהתורה נקרא אור לנר מצוה שהיא רק בחי' כלי להכיל האור ולכך מצות ת"ת כנגד כל המצות כידוע וזהו שגזרו אומר דתלמוד גדול מפני שמביא אור וחיות לכל מעשה המצות בפ"מ וד"ל. ולהבין זה בתוס' ביאור יש להקדים ענין הידוע מה שבק"ש יש רמ"ח תיבין והוא לנגד רמ"ח מ"ע רמ"ח פיקודין רמ"ח אברים דמלכא כידוע לפי שעל מצות ק"ש נא' וזאת המצוה כו' שכל המצות רמ"ח כלולי' בה ע"כ יש בה רמ"ח תיבין ולהיו' שמצו' ת"ת הוא במצות ק"ש ע"כ מצות ת"ת כנגד כולן ותלמוד גדול כו' כנ"ל. וביאור זה הנה יובן עפ"י המבואר במ"א בענין רמ"ח פקודין רמ"ח אברים דמלכא שזהו עד"מ איברים החיצונים שבאדם שיש לכל אבר פעולה מיוחדת ואור וחיות ממוזג לפי אופן פעולתו כו' וכך כל רמ"ח מ"ע הן בחי' כלים מכלים שונים כמו איברים כו' שכל מצוה היא בחי' כלי ואבר מיוחד לבחי' גילוי אור אלקות שבה כמו במצות צדקה נמשך גילוי אלקות בבחי' חסד שהוא למעלה חסד דרועא ימינא דקוב"ה כו' וזהו שארז"ל ועשיתם אתם כאילו עשאוני ברמ"ח מ"ע ברמ"ח איברים בציור אדם כי מצד עצמות אא"ס נאמר כי לא אדם הוא וכמ"ש דלאו מכל אינון מידות כלל כו' וכמ"ש במ"א (ומבואר למעלה בפר' כג) דמצותי היינו מצות הוי' ממש שהקב"ה מקיי' בעצמו כמו הקב"ה עוסק בתורה ג"ש ראשונות ביום כו' ומניח תפילין ומתעטף בציצית ומתפלל כו' כידוע וד"ל:

(לא) '''והנה''' בחי' רמ"ח איברים דמלכא דרמ"ח מ"ע הנה המה עד"מ באדם התחתון שיש ב' מדרגות באברי' א' אברי' החיצונים כיד ורגל וראש כו' שבזה דוקא יש מספר רמ"ח כמו שאמרו ל' בפיסת היד כו' עד תשעה בראש כו' והב' בחי' איברים הפנימי' כמו לב וריאה קנה ושט וכה"ג שלא נמנו במנין מספר רמ"ח כלל להיותם מקורי' פנימים לכל האברים החיצונים שמהם יושלח אור שפע החיות בדם שבגידין ועורקים המתפשטים באיברים וכללותם הן מוח ולב וכבד ג' אברי' פנימים הכוללי' לכללות השפע וחיות של כל האיברים כידוע אך הנה דרך פרט יותר יש הפרש גדול באיברים פנימים ג"כ בין איברי הנשימה לאברי המזון כמו לב וריאה קנה ושט כו' שהקול ודיבור ובחי' המוחין נמשכים בהם וחצר הכבד מבדיל בין אברי הנשימה לאברי המזון כקיבה וכליות כו' שהם לעיכול המזון לשלוח להם חיות גשמי שבדם הוא הנפש בלבד אבל רוח החיים שבלב שמקבל מן הנשמה שבמוח וגם הבל הקול ודיבור שבקנה כו' שנמשך מן הריאה שמקבלת אויר דרך הקנה ממוח ולב יחד כו' ובא הקול בה' מוצאות כו' זהו הכל עיקר פנימי' החיות של האדם בבחי' חיות רוחני המקור לחיות גשמי שבדם הנמשך באיברים החיצונים כו' (וכמ"ש במ"א) שזהו הנקר' אדם פנימי כי נפש הטבעית בדם כל חי שבאברים חיצוני' בגידים ובשר ועצמות נקרא אדם חיצוני ובחי' המוחין שבראש שמתפשטים בקנה ושט ובלב נק' אדם פנימי ובתחלת יצירתו של אדם שכולל רמ"ח איברים כו' הרי הוא כח ההיולי של כל רמ"ח איברים החיצונים וכך במצות ע"י ה"ח המגדילים נעשה רמ"ח כידוע דכל ספי' כלול מט' וט' פעמים ט' עולה פ"א ולנגד ג' כלים פנימי ואמצעי וחיצון עולה רמ"ג שהוא ג' פעמים פ"א ועם ה"ח המגדילים עולה רמ"ח כו' וכל גידול הזה הוא שרשו רק מבחי' המוחין דאדם זה ובכלל זה הוא הגידין שבמוח בלא דם שמתפשטים בכל האיברים החיצונים שזהו עיקר קיום אור חיותם והוא כונה שבמצוה כמ"ש במ"א בענין כונה ברכה מעשה שנכלל בג' מדרגות דבשר וגידים ועצמות כו' (ומ"ש אדם כי ימות באוהל אהלה של תורה כי אדם פנימי דבחי' המוחין ע"ז א' זאת תורת האדם בחי' מקור רוחני לאדם חיצוני דרמ"ח אברי' דמ"ע ואין לאדם חיצוני חיות רק מאדם פנימי דתורה שנק' תורת האדם כו') והנמשל מאברים שבאדם התחתון יובן למשכיל למעלה בשרש ענין התורה והמצות למעלה דמה שאמרו רבותינו ז"ל ועשית' אתם כאלו עשאוני ברמ"ח אברים היינו מצות מעשיות בפ"מ שנקראים בחי' רמ"ח אברים דמלכא החיצוני' שיש בהן מספר רמ"ח דוקא כמו שלשים בפסת היד כו' עד גם בבחי' המוחין שהן שרש כל הכוונו' שבמצות מעשיות יש בזה מספר והן ט' בראש כמו ט' איברים גשמים בראש שהן כלים לבחי' המוחין שבראש כו' (והוא נמשך מן מצות ת"ת דגם שעיקר המצוה דת"ת הוא רק בלימוד החכמה דתורה אור הנ"ל שהוא בבחי' המוחין עצמם שבראש שהוא ראש ומקור פנימי לכל האברים חיצונים אבל מ"מ הרי בא לכלל מצוה בקריאה ודיבור גשמי שזה בחי' כלי עכ"פ ע"כ יוכל להיות מזה מקור לכל ראשי אלפי ישראל שנשמתם יש להם שרש במוחין שבראש דכנ"י להיות להם בחי' כלים חיצונים למוחין שבראש והן ט' איברים חיצונים שבראש שבהם ועל ידם יומשך כוונות פרטיות לכל המצות מעשיות ולכך הן במספר ט' דוקא מפני שכוללים ג' מדרגות חב"ד חג"ת נה"י שבכל מצוה שהן בחי' בשר גידים ועצמות שבכל אבר בפרט כמ"ש במ"א וד"ל) ולמעלה היינו מצותי (כמו הקב"ה מניח תפילין ומתעטף בציצית כנ"ל) אבל בחי' איברים פנימים כריאה ולב כו' לא נמנו במספר רמ"ח כלל לפי שהוא מבחי' אדם פנימי שבבחי' המוחי' עצמם שבראש שהוא מקור פנימי לכל חיות אור רוחני שברמ"ח איברים דמלכא למעלה והוא ענין שרש מצות ת"ת בקול ודיבור דוקא וכמו למטה באדם התחתון כשיושב ושונה ד"ת בקול ודיבור הרי הקול נמשך מן הקנה וריאה כו' שהוא נמשך מבחי' המוחי' עצמם שבראש שזהו שרש ומקור פנימי לכל אברים החיצוני' שלו וכך כשיושב הקב"ה ושונה כנגדו ממש כנ"ל הרי הקב"ה הוא בחי' אדם העליון בחי' ז"א דאצי' שעל הכסא יושב ושונה בקול ה' ודיבור העליון שנמשך מבחי' המוחין העליונים שבראש דאדם זה כמו ג"ש הראשונות יושב הקב"ה ועוסק בתורה כו' וכענין את ה' האמרת היום שהוא כענין אמירה באדם התחתון בדברו בד"ת וא"כ ע"י מצות ת"ת למטה שיושב הקב"ה ושונה כנגדו יש בזה המשכות מוחי' פנימים המקוריים לכל רמ"ח איברים דמלכא כמובן ממשל הנ"ל באיברים פנימים שבאדם התחתון כו' ולכך מצות ת"ת כנגד כל המצות לפי שבכל מצוה בפרט אינו רק יקב"ה ושכינתיה (בחי' זו"נ) בבחי' אבר חיצוני וכללותם נכלל במקורם הפנימי שהוא מצות ת"ת בקול ודיבור מן המוחים עצמם כו' וזהו הנק' בחי' יחודא עילאה שנקרא בזוהר אתדבקות רוחא ברוחא חב"ד בחב"ד דהיינו בחי' מוחין חב"ד דכנ"י בדברם בד"ת שיושב הקב"ה ושונה כנגדו בחי' חב"ד שבז"א כו' ה"ז התקשרות ויחוד חב"ד בחב"ד שזה רוחא ברוחא שזהו יותר עליון מיחוד גופני דבחי' רמ"ח איברים החיצונים וכו' ולכך אמרו דתלמוד גדול מפני שמביא לידי מעשה מפני שהוא בחי' מקור פנימי לכל יחוד המצות מעשיות ברמ"ח איברים החיצונים כנ"ל וד"ל. ובכל זה יובן ענין ובקולו תשמעו בשני הפירושים הנ"ל שמיעה באוזן לקול ה' הוא בחי' מצות ת"ת בקול ודיבור בלבד שמזה דוקא נמשך שרש ומקור בחי' המעשה בפ"מ דרמ"ח מ"ע שנק' רמ"ח איברים החיצונים ולכך הא בהא תליא והיו לאחדים ממש (כי אדם חיצוני אין לו קיום חיות רק מבחי' אדם פנימי דאור תורה שנק' זאת תור' האד' כנ"ל) וזהו הטעם ג"כ אשר בק"ש יש רמ"ח תיבין לנגד רמ"ח מ"ע דוקא כי מצות ק"ש כוללת רמ"ח מ"ע שבפ"מ דוקא כמ"ש וזאת המצוה כו' ומצות ק"ש היא בחי' פנימי' ומקור לכל רמ"ח מ"ע ע"י שהיא בחי' פנימית למצות ת"ת בקריאה ודיבור וע"כ רמ"ח תיבין שבק"ש המה בחי' פנימי' שרשים ומקוריי' לרמ"ח איברים דמלכא שבמעשה המצוה (וזהו שההוא ינוקא הבין בריחא דלבושייהו שלא קראו ק"ש כי הק"ש היא בבחי' יח"ע דחו"ב שבראש ומקור ליחוד דזו"נ שע"י המצות מעשיות כמ"ש במ"א ואע"פ שעסקו במצות הכנסת כלה זהו מצוה פרטי' ולא נשלם בה הכלל המקורי כו' אבל המה עשו עכ"ז כהוגן במה שנפטרו מן הק"ש כי מצות הכנסת כלה ביחוד גופני שרשו ביח"ע דאו"א כמ"ש בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו שנמשך מהם מוחי' לזו"נ להוליד והוא במקיף דחופה כו' כידוע וד"ל):

(לב) '''ואותו''' תעבודו הנה קודם ובקולו תשמעו הזכיר ואת מצותיו תשמרו שהוא בחי' המשכות אלקות מלמעלה למטה כמו במצות צדקה וגמ"ח שכולל לכל המצות כי על ג' דברים העולם עומד על התורה ועבודה וגמ"ח שהן ג' קווין כידוע ואחרי ה' תלכו ואותו תיראו בבחי' רו"ש בבחי' העלאה ואת מצותיו תשמרו בבחי' המשכה ובקולו תשמעו בקול דתורה ממוצע מהעלאה והמשכה וא"כ מ"ש ואותו תעבודו א"א לומר כמו עבודה דקרבנות שהן בחי' העלאה ממש שכבר אמר תלכו ותיראו אלא צריך לומר דקאי על בחי' עבודה שבלב זו תפלה בח"י ברכאן כו' אך לכאורה הנה גם התפלה בבחי' העלאה שהרי התפלה במקום קרבן ממש תיקנו תפלה של שחר במקום תמיד של שחר כידוע א"כ היינו הך ולכאורה מהו ההפרש בין העלאת הקרבן בהמה על גבי המזבח ליכלל באש של מעלה להעלאת נפש הבהמית דנוג"ה בשעת התפלה בעבודה שבלב בהתלהבות אש ה' כו' (ע"י אדם בחי' מ"ה דמברר לב"ן כידוע בפי' אדם כי יקריב מן הבהמה וכמש"כ אדם ובהמה תושיע כו' אדם גי' מ"ה ובהמה גי' ב"ן וכתיב וזרעתי את ב"י זרע אדם שזרוע לצדיק עליון כמ"ש אור זרוע לצדיק כו' שהוא נה"א וזרע בהמה נפש דנוגה נה"ב וכמ"ש רוח האדם העולה כו' ורוח הבהמה היורדת למטה כו') והנה באמת יש להבין עוד מה שהתפלה מדרבנן ולא נמנה בכלל רמ"ח מ"ע דלכאורה היא העולה על כלנה מאחר שהתפלה היא עיקר דביקות הנפש באלקות כו' וגם יש להבין למה תקנו אנשי כנה"ג לק"ש וברכותיה בין פסד"ז לתפלה ומה שייכות לתפלה עם ק"ש שקדמה לה (כידוע בענין סמיכת גאולה לתפלה שהוא בבחי' היכל ק"ק היכל הז' ובאמת ויציב בחי' היכל הרצון ובק"ש בואהבת הוא היכל האהבה וסדר המדרגות תחלה בהיכל אהבה דק"ש ואח"כ בהיכל הרצון ואח"כ בהיכל ק"ק היכל הז' כו') אך הנה שרש הענין הוא להיות שמבואר למעלה בבחי' מדרגות חלוקות דתורה ומצות שהתורה בבחי' מוחין ואברי' הפנימי' שבאדם והמצות בבחי' רמ"ח איברים החיצונים והן רמ"ח תיבין שבק"ש כו' כמ"ש שם באריכות והנה שרש התפלה הוא בבחי' ח"י חוליות שבשדרה והן בחי' ח"י ברכאן דש"ע שהן בחי' ח"י חוליות דאדם העליון דאצי' וז"ש ח"י ח"י הוא יודוך כו' ונק' צדיק ח"י עלמין (ובל' הגמרא אמרו בליליא מה עביד קוב"ה רוכב על כרוב קל שלו ושט בח"י אלף עולמות שנא' רכב אלקי' רבותים כו') ולזה הטעם לא נמנה התפלה במנין רמ"ח מ"ע כי המצות הן בבחי' איברי' דמלכא אבל התפלה בח"י חוליות הוא בחוט שבח"י חוליות שבו ועל ידו עובר ההמשכה וחיבור אור וחיות מן המוחין שבראש בשביל קיום כללות כל הגוף לאיברים פנימי' וחיצוני' כי ע"י החוט שמתחבר ע"י ח"י חוליות יש בחי' קיום והעמדה לכל הגוף מראש לרגל כא' כו' וד"ל. (וכמו שכל המצות הן למעלה בבחי' אדם העליון דאצי' כמו שאמרו הקב"ה מניח תפילין ומתעטף בציצית כו' כך גם בחי' התפלה הקב"ה מתפלל וכורע בברוך בח"י חוליות כו' ועד"ז הוסדו ח"י ברכאן דצלותא באדם התחתון לכרוע בברוך כו' בח"י חוליות שזהו שרש התפלה כדי להמשיך מבחי' עצמות מוחין דגלגלתא כו' עד רום המעלות מעצמות אא"ס ממש וד"ל). ולזה הטעם יש יתרון מעלה בשרש התפלה מכל המצות שנקראים רמ"ח איברים דמלכא וגם למעלה משרש התורה שהיא רק במוחין והתפלה מאחר שמחבר המוחין עם כללות הגוף ביחד מראש לרגל בהכרח ששרשה בבחי' מקיף שמקיף ראש ורגל כא' והיינו שאמרו חז"ל מניין שהקדוש ברוך הוא מתפלל שנאמר והביאותים כו'. וכתיב תפלה לאל חיי. פי' הקב"ה הוא בחי' ז"א ואל חיי הוא עצמות המאציל כו' ומשם נמשך לו בחי' מקיף מראש לרגל ע"י ח"י חוליות כו' (ואע"פ שאין לו גוף ולא דמות הגוף דברה תורה כלשון בני אדם שבאמת נאמר כי לא אדם הוא כמ"ש ולאו מכל אינון מדות כלל כו'). וזהו ואותו תעבודו להמשיך בחי' פנימי' ועצמות אא"ס בח"י ברכאן דצלותא כדוגמת ח"י ברכאן דלעילא בתפלה שהקב"ה מתפלל בבחי' האצי' כו' ולזה סמכו קודם לתפלה מצות ק"ש וברכותיה שהן רמ"ח תיבין דק"ש בקבלת עומ"ש להיות שרש לרמ"ח פיקודין רמ"ח איברים דמלכא ואח"כ להמשיך פנימי' ועצמות המוחי' ע"י ח"י חוליות כו' בתפלה בח"י ברכאן כו':

(לג) '''ולהבין''' זה בתוס' ביאור הנה תחלה יש להבין שרש ענין התפלה איך שהיא במקום קרבן בהמה ע"ג המזבח דכתיב בי' לחמי לאישי כו'. דהנה ידוע בענין הקרבנות שהן בחי' העלא' הבירורי' דרפ"ח כו' להיות כי שרש הבהמה למעלה הוא מפני שור כו' וידוע דשרש דצ"ח הוא מבחי' התוהו שלמעלה מבחי' אדם דתיקון ולזאת יש בכח הצומח וחי לזון לנפש האדם כמו ע"י הלחם שיתחזק הלב והמוח כו' וכמ"כ נא' בקרבנות לחמי לאישי כו' לחם אלקיך הוא מקריב כו' לפי שהעלא' הבהמה גשמי' ע"ג המזבח עולה לשרשו בבחי' בהמה רבה שלפני אדם דתיקון ע"כ נק' לחם ה' ועד"מ לחם שאדם התחתון אוכל הנה תחלה נברר המאכל באצטומכא והמובחר נעשה דם ושולח הכבד החיצוניות לאברים והפנימיות ללב ומן הלב עולה למוח ומחזק לאור החיות ההיולי שבכלי המוח והרי יש כאן ג' ברורים א' בהיפוך המאכל לדם בכבד ובירור שני מן הכבד אל הלב ובירור הג' שעולה ונברר מן הלב אל המוח והוא ג' כלים דמוחא ולבא וכבדא שמלובש בהן נר"נ נפש בכבד ורוח בלב ונשמה במוח ועולה סדר הבירורים מלמטה למעלה מנפש שבדם שבכבד לרוח שבלב ומרוח שבלב לנשמה שבמוח וזהו בבחי' ההעלא' מלמטה למעלה ואח"כ ע"י בחי' העלא' זו דוקא נמשך בחי' המשכ' חדשה מלמעלה למטה דוקא והיינו אחר חיזוק המוח ממה שנברר חיות היותר רוחני בנשמה שבמוח ע"י המאכל נמשך והולך אל רוח החיים שבלב לחזקו לרוח זה בבחי' חיות רוחני (והוא תוס' חיזוק החיות רוחני שבלב ואיברים אחר העיכול דוקא יותר מבשעת האכילה שאינו אלא סועד הלב שלא יפול בגרעון אור וחיות כו') בחלל הימיני ומשם לחלל השמאלי ונמשך לנפש שבדם שבכבד לחזק רוחניות דנפש שבדם שבאיברים כו' וכך יובן למעלה (הגם שאין לו גוף ולא דמות אדם דברה תורה כו') כשאמר לחמי לאישי כו' הרי עולה הקרבן מלמטה למעלה בג' מיני בירורי' זה למעלה מזה ע"י ג' שליטין דלעילא בחי' מוחא ולבא וכבדא ג' כלים לנר"נ דז"א שנק' אדם דאצי' כידוע ועולה מלמטה למעל' תחלת הבירור בהעלא' הבהמה ע"ג המזבח לבחי' נפש העליונה שבבחי' כבדא כו' ומשם עולה בבירור ב' לבחי' לבא בבחי' רוח ומשם לבחי' מוחא כו' ואח"כ נמשך מלמעלה למטה ממוחא ללבא ומלבא לכבדא כמ"ש בזוהר וכמו בקרבן נח דכתיב וירח ה' כו' ויאמר אל לבו לא אוסיף עוד להכות כו' וכמ"ש במ"א וד"ל. וכך יובן בענין התפלה שכנגד קרבנות שהוא ג"כ בחי' הבירורי' דב"ן דנוג"ה בחי' בהמה דנה"ב שיש בזה ג"כ בחי' התבררות טו"ר ע"י אש של מעלה בהתלהבות אש שלמעלה דנה"א כו' ועולה המובחר והפסולת יורד כו' ובירור זה בבחי' נפש שבדם כו' להיות סור מרע בפ"מ ואח"כ בירור ב' בבחי' רוח שבלב באוי"ר כו' ובירור הג' בבחי' מוחא חב"ד כו' וכ"ז מלמטה למעלה מפסד"ז עד ש"ע בח"י ברכאן חוזר ונמשך בחי' ההמשכה מלמעלה למטה ממוחא ללבא כו' והוא בחי' גילוי אלקות בנר"נ בכלי' שלהם מוחא ולבא כו' באמרו ברוך אתה ה' כו' וע"כ התפלה בלחש דוקא להיותה בחי' המשכת המוחין החדשים שנמשך ע"י הברורים מלמעלה למטה (מז"א לנוקבא ממ"ה לבחי' ב"ן כו') שצריך לבוא בחשאי בבחי' ביטול דשם מ"ה (דבחכמה אתברירו מלמעלה למטה בבחי' ברורים דא"י) משא"כ בברורים דא"ח מלמטה למעלה הוא בקול רם כמו בפסד"ז וכה"ג וכו' (וכמ"ש במ"א בענין משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה שהוא בחי' המל' שמבררת בירורים דב"ן שנפלו למטה שהן בבחי' ריח ציקי קדירה ושרשם יותר עליון בבחי' התוהו כו' תאמר יש לה גנאי מצד יניקות החיצונים בנוג"ה כו' לא תאמר יש לה צער מהעדר העונג שיש בבירורי' וכו' הביאו לה עבדי"ה בחשאי שהוא בש"ע ע"י הצדיקים עובדי אלקים כו' שמבררים לבחי' ב"ן וממשיכים למל' המשכות מוחין חדשים מהברורים שבציקי קדירה בח"י ברכאן דצלותא בחשאי דוקא וד"ל) וזהו שורש ענין התפלה ג"כ בח"י ברכאן שהן בבחי' ח"י חוליות כנ"ל להיות שעיקר הברכות בש"ע הוא בכריעה והשתחוואה כשכורע בברוך שכריעה זו בראש הרי נמשך מלמעלה למטה בדוגמא לאדם העליון שהוא הקב"ה כשמתפלל כו' ונמשך לבחי' שם הוי' זה בהשתחוואה זו מעצמות המאציל באמרו ברוך אתה להוי"ה כו' וכידוע דלכל שם הוי"ה שבכל ברכה יש כוונה מיוחדת כמו בשם הוי"ה שבהשיבנו להמשיך התעוררות תשובה בניצוצות אלקות שבכל או"א הוא בניקוד ציר"י דוקא ובשם הוי"ה בסליחת עונות ורפואה הוא בניקוד סגו"ל שהוא בבחי' הת"ת שהוא בחי' הרחמים כמ"ש הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי כו' דהא בהא תליא כידוע שהמתקת גבורות קשות דרע דנוג"ה שבעונות הוא עצמו הרפואה לנה"א כרפואה שנעשים מסממנים שנהפך לסם חיי' כו' וכך בשם הוי"ה דברך עלינו בחסד לפרנסה וכה"ג בכל ח"י ברכות לבד ג' ראשונות שהוא בחי' חג"ת שבכתר שמשם נמשך שורש הברכות הללו בבחי' תוס' מוחין חדשים כו' והוא במ"ש האל הגדול כו' וכמ"ש במ"א וכל המשכות הללו באין ונמשכים לחבר המוחין שבראש לכללות כל האברים שנאחזים במוחא ולבא וכבדא ע"י ח"י חוליות דוקא שמחברים הראש והרגל כא' אחר שהולך ונמשך ממוחא ללבא כו' (וזהו ענין כהנים אוכלין ובעלים מתכפרין כו' שאחר כפרת שבקרבן ע"ג המזבח בהקרבת חלב ודם דהיינו גם לאחר ההמשכה דג' שליטים מוחא ולבא כו' מלמעלה למטה וכמ"ש במ"א באריכות בהפרש שבין בחי' אכילת אדם לאכילת מזבח כמ"ש האכל יאכל בב' אכילות כו' וכמ"ש ואכלתם אכול בירור אחר בירור כו' והוא ענין המשכות ח"י חוליות אחר העלאה דקרבנות בבחי' לחמי לאישי כו') ונמצא דשניהם אמת דהתפלה במקום קרבן ושורשה בח"י חוליות כדוגמא שהקב"ה מתפלל כו' וד"ל:

(לד) '''ובו''' תדבקון הנה אחר ואותו תעבודו בח"י ברכאן דצלותא אמר ובו תדבקון שהוא סוד נפילת אפים שאחר ש"ע שהוא למעלה מבחי' הביטול במציאות דש"ע וגם למעלה ממס"נ שבק"ש כי הנה בח"י ברכות דש"ע אין הנשמה אלקית רק בבחי' ביטול במציאות שהוא רק בחי' כלי מוכן ע"י זה הביטול האמיתי להכיל ולקבל גילוי אור הוי"ה דאדם העליון הנמשך בח"י חוליות בבחי' השתחוואה שלו כענין הקב"ה מתפלל כו' ובצלם אלקים עשה לאדם התחתון הנה בכריעתו מקבל בנפשו הארת אי"ן דהוי"ה אחר בירור נר"נ שבמוחא ולבא בשני אופנים דא"ח וא"י כנ"ל אבל אין זה דביקות והתכללות אמיתית לאשתאבא בגופא דמלכא ממש כמו בנפילת אפים שעל זה אמר ובו תדבקון ממש וכמ"ש אליך ה' נפשי אשא ממש וכמ"ש רשב"י בחד קטירא אתקטרנא כו' וע"כ היה פטור מן התפלה וכן כל מי שתורתו אומנתו כו' וד"ל. ולהבין שורש ענין ההפרש בין דביקות האמיתי דנפ"א ובין ש"ע וק"ש שהוא ג"כ במס"נ וביטול במציאות ממש הנה יש להקדים מ"ש במ"א ע"פ והאיש משתאה לה מחריש כו' דכפל לומר משתאה וגם מחריש שזהו ענין ש"ע ונפ"א משתאה בש"ע ומחריש בנפ"א כו' להיות כי הפי' דמשתאה ל' שממון כמו אשתומם כשעה חדא והוא בחי' ביטול במציאות ממש שהופשט לגמרי מכל וכל ממעמדו ומצבו הראשון ולא נשאר לגמרי בו בחי' מהות דבר מה כמו כאשר אשתומם בשכלו ודעתו שאין דעתו עליו לגמרי ולא יכול לכוין דבריו כלל וכלל מעוצם ההשתוממות כשממון במדבר שאין בו כלום אך עדיין אין זה רק ביטול עצמותו לגמרי אבל לא נתדבק עדיין במהות האור העליון הימנו רק שבטל מעצמותו לבד כמו עד"מ הידוע מאיש בן כפר שלא ראה נימוסי הוד גדולת מלכות שכשרואה יוצא מדעתו ומתבלבל לגמרי עד שלא נשאר בו כח לעמוד ועכ"ז אין זה רק ביטול עצמותו לגמרי עדיין אבל לא השיג מאומה ממש במהות ועצמות הנימוסי מלוכה ואוצרות כלי יקר וכל גדולת המלך כי רק מפני קטנותו בערך בעבודת האדמה בכלי המחרישה כו' דבר גדולה זאת עליון ביותר מערכו ולא יכילנו ע"כ יתבטל ממציאותו הראשון אמנם אח"כ דוקא ישוב אל דעתו להשיג במהות ועצמות מעלת וגדולת העושר והכבוד וכל הון יקר תפארת מלכות בכל פרטיהם אז כלה אור נפשו אליהם ויתדבק בדיבוק עצמו בלי יוכל להפרד נפשו ולא תשבע עינו כו' עד שכלתה נפשו ממש וכו' ונמצא יש ביטול שני אחר הראשון שביטול הראשון לא היה רק בבחי' הפשטת כל עצמותו ומקומו שניזוז ממנו לגמרי ועדיין לא קרב בנפשו בזה כלל למהות ועצם גדולת המלך רק אח"כ כאשר תשוב רוחו אליו להתבונן במהותו יתבטל שם ביטול עצמו בדיבוק תמידי זהו עיקר הביטול שבטל ונכלל בעליון הימנו ממש והיו לאחדים בלי ימצא במהות בפ"ע משא"כ בביטול ראשון שנתבטל רק מעצמותו לא נכלל עדיין בעליון וממילא הוא בבחי' מהות נפרד רק שהוא בביטול כו' וד"ל. ובאופן אחר יובן זה בדוגמא קרובה יותר והוא מהשתוממות השכל דמשפיע כשמקשה התלמיד וסותרו לגמרי כמו אשתומם כשעה כו' הנזכר בגמרא שזהו ביטול עצמותו של שכל הראשון לגמרי ועדיין לא בא להמצאת אור שכל עליון יותר כלל רק שנתבטל מהשגת שכל הראשון בלבד אבל אח"כ ישוב לו המשכה חדשה ממקור השכל ענין סברא ושכל עליון יותר ויבוטל בו ביטול ודיבוק אמיתי שלא כביטול הראשון שאינו רק ביטול השכל ולא ביטול ודיבוק בשכל עליון יותר כלל שנקרא ביטול והתכללות בעליון מלבד ביטול עצמו הראשון כו' וד"ל. וכה"ג ממש וכדוגמא זו בכל עלול שעולה לגבי עילתו יש ב' מיני ביטול הללו א' הפשטת עצמו בתחלה והב' ביטולו והתכללותו בעילתו ממש והיותר דמיון אמיתי לכ"ז הוא כמו רקבון הגרעין דחטה בארץ שהופשט מגשמיותו דוקא עד שהיה לעפר ממש דהיינו ביטול כח הצומח שבו ואחר כך יעלה ויבטל בכח הצומח שבארץ ויוכלל בו ממש ואז יוכל להמשיך כח הצמיחה בו מחדש בתוס' מרובה כו' וד"ל. והנה מג' משלים אלו מובן עכ"פ שביטול הראשון מישות העלול הוא הגורם להיות ביטול הב' שהוא עלייתו והתכללותו בעילתו ממש וכך יובן בכל עליות העולמו' כמו הנשמות ומלאכים מידי חודש ושבת כידוע הנה אמר בס' הבהיר שיש עמוד בין ג"ע התחתון לעליון שתחלה מתבטלים בעמוד זה בבחי' הפשטת ישותם שבג"ע התחתון ואח"כ עולי' בביטול והתכללות במדרגה דג"ע העליון ואם לא העמוד שמתבטלים מעצמותם הראשון לא היו יכולים ליכלל ולהתכלל באור דג"ע העליון כו' (וכך הוא גם בעלית הנשמות לגן עדן התחתון ע"י נהר דינור שטובלין בו תחלה שמפשיט גשמיותם הראשון לגמרי מכל וכל כו' וכן מצינו במלאכי' שיורדי' למט' ועולין אח"כ שצריכים לבוא תחלה בנהר דינור זה לבטל חיזו דהאי עלמא שנתלבשו בהגשמה וכן הנפש בעלותה לג"ע תחלה תטבול בנה"ד לבטל כל הרהורים דמח' ודבור כו' וכל אשר נתגשמה במדות ושכל ורצון בדברים גשמיי' ואז תוכל לעלות לג"ע וליכלל באור זיו השכינה שבג"ע כו' וכן גם המלאכי' שיוצאי' בשיר מכלי הגבלתם בחומר גופם שהוא מרוח ואש ממוזג כו') ואח"כ מתכללי' בשיר שני שהוא עלייתם והתכללותם במקור חוצבם ברוח אלקים ממש וכמ"ש והיה מידי חודש כו' יבא כל בשר להשתחוות פי' השתחוואה זו היא בחי' ביטול במציאות מעצמות' הראשון בלבד ואח"כ נכללים ומתאחדים ברוח אלקים מקור חוצבם כענין לאשתאבא בגופא דמלכא ממש שזהו מיכאל כה"ג מקריב נשמות כו' וד"ל:

(לה) '''ואחר''' הקדמה זאת יובן ג"כ בהפרש שבין נפ"א לש"ע שז"ש משתאה לה מחריש כנ"ל דבש"ע הוא בחי' ההשתחוא' וביטול במציאות בכריעה כו' כמ"ש אדני שפתי תפתח כו' וכמ"ש אין מלה בלשוני רק שפתי אתה תפתח כאדם שבטל מעצמותו לגמרי ואין בו דעת לכוין דבריו כנ"ל בפי' אשתומם כו' ובזה הביטול עצמותו בתכלית נעשה רק בחי' כלי להכיל בחי' אין האלקי דשם הוי' דאצילו' בנפשו בבחי' גילוי אור וזה עיקר ענין ח"י ברכאן דח"י חוליות כו' והוא ע"י ענין הכריעות והשתחווא' בחי' ביטול עצמו לבד וכנ"ל במשל ביטול בן כפר כו' וכמשל הב' בביטול השכל או כמשל הג' ברקבון הגרעין כו' שאין זה רק ביטול העלול מעצמותו טרם בואו להתכלל בעילתו ממש אבל ענין נפ"א הוא בחי' ביטול הב' הנ"ל שהוא בחי' ההתכללות באצי' ממש וכמ"ש אליך ה' נפשי אשא אליך ממש דאשתאב בגופא וכענין מיכאל מקריב כו' שאחר ביטול הראשון מעצמו' בעליו' הנשמות דרך העמוד או בנהר דינור כו' כנ"ל וד"ל:

'''והנה''' להבין זה בתוס' ביאור הנה לכאור' יש להבין מ"ש יבוא כל בשר להשתחוו' לפני ה' מדי שבת כו' שזהו בחי' עלי' מבריא' באצי' ממש כידוע וכן בחי' השתחווא' שבש"ע שהוא ג"כ באצי' כידוע הרי זה בחי' התכללות באצי' ממש ולא ביטול עצמו בלבד אך הענין הוא דגם שבש"ע וכן בק"ש במס"נ באחד הוא ג"כ בחי' ביטול והתכללות באור אלקו' ממש לאשתאבא בגופא אבל אין זה רק לפי שעה בלבד והוא במה שנעשה ע"י בחי' ביטול עצמו בתכלית בחי' כלי ממש לבחי' אי"ן האלקי באותה רגע (כדמיון אור הנבואה בכלי השגת הנביא בשעה שמתנבא בלבד) אבל הרי אנו רואי' שאין זה מתקיים בתמידית ונצחית כי כאשר התפלה חולפת ועוברת לא נשאר בנפשו רק בחי' רשימו בעלמ' מאור האלקי ממש והוא נעש' בבחי' בריאת יש ודבר מה עכ"פ הרי גם הביטול עצמו לא היה רק לפי שעה ועוד זאת שגם בשעת התפל' הגם שנפשו בבחי' תכלית הביטול מעצמו עכ"ז לא שנכללת במהות ועצמות אלקות ממש להיות בבחי' מהות אלקות ממש אלא היא במהות בריאה רק שהיא בתכלית הביטול (ונק' אין של היש שהוא רק בחי' כלי ליש של אין העצמי שמתלבש בו ע"ד דוגמא מרקבון הגרעין שאי"ן דכח הצמיחה רוחניות שבחטה נק' אין של גסות החטה שבו יורד אין דכח הצומח עצמו הרוחני ובא בהגשמה בכח הצמיחה זה שבחטה כו' וכן בדם היא הנפש בחי' רוחניות שבדם נעשה כלי לבחי' הגשמת הרוחניות שבנפש ועי"ז יש להם חיבור וכך הוא בכל חיבור עו"ע וכו') (ודוגמא לזה ויתהלך חנוך את האלקי' ואיננו פי' ואיננו בבחי' בריאה יש נפרד כי נתעלה גם גופו להיות בבחי' אי"ן אבל לא שנתבטל שם ממציאותו לגמרי שהרי א' כי לקח אותו כו' וכן אליהו שעלה למרום בגופו כו' וכן משה בהר לחם לא אכל וכה"ג רק שזהו בבחי' תמידי' כי גופו תמיד בבחי' אי"ן וכן ר' שמעון ב"י שא' בחד קטירא אתקטרנא שאינו נפרד לעולם כי בחד קטירא שנתקשרה נפשו קשורה תמיד בלי תפרד לעולם אבל יש ב' דברים עכ"פ או כמו האבות הן המרכבה בתמידי' דוקא או כמו נוני ימא שהמים בחי' עצמיותם ולא כחיות נפשי שהוא מן האויר כו' וכמ"ש במ"א בענין נשמת רה"מ סבא) אבל ענין נפ"א יותר גבוה מזה ג"כ והוא ענין הדביקות וההתכללות באופן שאינו נק' בחי' כלי שהוא בבחי' אי"ן של היש בלבד אלא נכלל במהות ועצמו' אלקות להיות בבחי' אי"ן האלקי ממש והי' כמוהו ומתאחד ומתדבק שם תכלית הדיבוק דהיינו לא לפי שעה כי מאחר שאינו מהות דבר מה בפ"ע כלל אלא כגוף א' ממש וזהו כענין ביטול הב' הנ"ל בג' משלים שהוא התכללות העלול במהות עילתו והי' לגוף ומהות א' ממש בלי ניכר שהן ב' דברים כו' וזהו הנק' מס"נ גמור שבנפ"א שלמעלה מבחי' עמידה וביטול דש"ע בהשתחואה כו' הגם שהשתחוואה זו באצי' ממש היינו רק ע"ד הנ"ל ככל בריאה שעולה באצי' להיות בבחי' כלי שם ולא שנתבטל שם לגמרי להיות בבחי' אור האצי' ממש אלא כחנוך ואליהו וכה"ג וד"ל. ובזה מתורץ ענין הנ"ל בהשתחווא' שבעליו' הנשמות מבריאה באצי' בשבת שהוא ג"כ כמו בש"ע ע"ד ביטול והתכללות דחנוך ואליהו וכה"ג משא"כ לאשתאבא בגופא דמלכא ממש שהוא נעשה במהות אלקות ממש והוא ענין נפ"א דאליך ה' ממש נפשי אשא והיו לאחדים כמו דיבוק ב' דברים שנתדבקו להיות במהות וגוף א' ממש כנ"ל וד"ל:

(לו) '''ולהבין''' כ"ז בתוס' ביאור הנה ידוע שפי' האמיתי בענין הדביקות הוא כמו התדבקות גוף בגוף והיה לגוף אחד ממש כמו ותדבק נפשו כו' וכן ודבק באשתו והיו לבשר אחד שענינו ב' גופי' שנתדבקו באופן שא' בלא זולתו רק כחצי גוף כמו שאמרו אשתו כגופו דמיא מצד התולדה שמסתעף מאמצעות כח שניהם כידוע ועיקר ענינו הוא ב' דברים הא' הדיבוק באופן שנעשה גוף ומהות א' ממש בלי ניכר שהי' מעולם ב' דברים מחולקי' והוא מצד תכלית אמיתי' הדיבוק בכל חלקיו והב' מצד תמידות החיבור והיחוד להיותו עצמי כמו זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי ע"כ אמרו אשתו כגופו דמיא וענינו הוא בבחי' היחוד התמידי שלא נפרדו זה מזה לעולם ויש כאן ב' מעלות ולכך נק' דביקות כמו שקורין לדבר המדבק ב' דברים נפרדי' בשם דבק דהנה ידוע בתועלת זה הנק' דבק הוא ב' דברים הא' שבטבעו לדבק ב' דברים נפרדי' שיהיו מתאחדים ממש להיות כמו גוף א' ממש ולא יוכר כלל לב' גופי' מחולקי' והב' העיקר בתועלת הדבק הזה הוא להיות החיבור ואחדות זה תמידי דוקא שלא יפרדו זה מזה לעולם וזהו מעיקר מעלת הדבק שאם אינו דבק טוב אין מתקיים בנצחיות כ"כ ויוכלו להפרד במשך הזמן או מאיזה סיבה המפרדת וכו' וכ"ז דמיון להבין לבחי' דבק ברוחניות כמו דיבוק ב' נפשות שמתאחדים ממש שיש בזה ב' מעלות הנ"ל א' עצם הדיבוק שיהיו כמהות א' ממש כמו אהבת דוד ויהונתן דאהבת נפשו אהבו כו' והב' שלא יפרדו כמו שאול ויהונתן בחייהם ובמותם לא נפרדו כו' והא בהא תליא דאם עצם הדיבוק טוב לתכלית ההתאחדו' ממילא לא יפרדו לעולם כו' והדוגמא מזה יובן בדביקות דכנ"י בעצמות אלקות דכתיב כאשר ידבק איש אזור במתניו כן כו' ומלמט' למעלה בבחי' דביקות דכנ"י אמר ובו תדבקון שיש בזה ב' דברים הנ"ל הדיבוק למהות א' ושלא יפרדו לעולם והענין הוא בבחי' מס"נ דנפ"א דוקא במ"ש אליך ה' נפשי אשא שזהו אמיתית ההתכללות וההתבטלות בעצמות אלקות מבלי שיהי' במהות בפ"ע כלל רק במהות אלקות ממש (וכמ"ש במ"א בפי' יפה את רעיתי כתרצה כו' שאינו כמו בטל רצונך מפני רצונו שאין ההתקשרות רק ברצון ולא בעצם וגם זאת ב' דברים הן אלא שמבטל רצונו כו' משא"כ כתרצה שרצון א' להם ממש דמה שזה רוצה זה רוצה כאיש א' שרצונו א' ממש כו' והיינו לב א' לאביו שבשמים כו' וד"ל) והוא מצד עוצם חוזק ההתדבקות כמשל הדבק הטוב הנ"ל שמדבק בכי טוב עד שנעשה מהות א' כו' כנ"ל ואמנם עיקר הוראה על טוב הדבק הוא מה שמתקיים החיבור לעולם ולא יפרד מכל סיבה כו' וגם כאן בדביקות דכנ"י כמ"ש ובו תדבקון כנ"ל עיקר ההוראה והמופת על עצם הדיבוק הטוב כנ"ל הוא במה שיתקיים היחוד וחיבור בתמידי' ונצחי' בלי יפרדו לעולם מכל סיבה שבעולם כו' והענין הוא מה שאנו מוצאים שגם אם יתפלל במס"נ ותדבק נפש האדם באלקות בהתכללות אמיתי' לפרקים בכל עת מצוא יוכל להיות שבירידתו ונפילתו בהבלי עולם בהתקשרות עצמיות ג"כ בכל עצם הדיבוק בהיפוך מן הקדושה אז ממילא ינתק חבלי עבותות דביקותו באלקו' ויפרד מעט מעט כו' מצד הרצון הזר שנקשר בו ג"כ בתכלית הדיבוק כמו בהתקשרות כל נפשו בפרנסתו או כבוד וגדולה ושארי חמדת עוה"ז שנדבקה נפשו ממש בהן מפרידין אותו מעט מעט מעצם דביקות נפשו באלקות וזהו סימן גמור שלא היה דבק טוב בנפשו באלקו' שאם היה דבק טוב לא הי' מתפרד לעולם וראיה לזה ממה שמצינו שבדבק הטוב באלקות גם אם יעסוק במו"מ ובטרדות עמוקות בפיזור כל נפשו בקירוב ודיבוק גדול לחיצוני' לא יפרידוהו כלל וכלל מעצם דביקות נפשו באלקו' אפי' כמלא נימא מפני שמתדבק בכי טוב שלא יוכל להפרד לעולם מכל סיבה המפריד וכמ"ש גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי והוא כמו בחי' יחידה שבנפש שע"ז אמר מיד כלב יחידתי דאע"ג דאזיל הכא והכא בהיכלות דנוג"ה כו' דיוקני אשתאר בך ממש בדבק עצמי כו' (וכמ"ש במ"א ביוסף שעשה מלאכתו בכתיבת חושבנא והיה מרכבה בבחי' האצי' ממש ולא היה נפרד כלל גם בעוסקו בתכלית עומק נפשו בכתיב' כו') משא"כ בדביקות דש"ע שאינו כל כך בבחי' התכללות אמיתות כנ"ל ע"כ בירידתו למטה אחר התפל' יפרד מעט מעט כו' וזהו יתרון מעלת בחי' נפילת אפים על ש"ע וק"ש שע"ז אמר ובו תדבקון בו ממש וד"ל:

(לז) '''אך''' עדיין יש להבין בעיקר יתרון מעלת הדביקות דנפ"א למה גבוה יותר ממס"נ דק"ש דבכל נפשך אפי' נוטל את נפשך ממש וכ"ש בבכל מאודך כו' ומאחר שהוא מוסר לכל נפשו ממש באחד מהו ההפרש במס"נ לחלק בה ביתרון מעלת הדביקות וההתכללות כו' וכן בש"ע בביטול במציאות אחר שנתבטל מעצמו לגמרי ה"ז כמס"נ בפועל שלא יתכן לחלק בזה חילוקי מדרגות כו'. אך הנה הענין הוא כידוע שיש ב' מיני מס"נ הא' מס"נ בכח ולא בפו"מ והב' מס"נ בפ"מ כי' הרוגי מלוכה וכה"ג ולזה היה ר"ע מצטער מתי יבוא לידי ואקיימנו. ובאור הדברים הנה לכאורה י"ל מ"ש ר"ע מתי יבוא לידי כו' וכי היה מסופק בנפשו בענין מס"נ על קדה"ש דודאי היה בהשגתו באחד בעומק נפשו וכל לבבו במס"נ באחדו' פשוט לתכלי' האמת בלי שום טעות בעצמו ואיך היה מסופק בזה עד שהיה מצטער על זה ומצפה לבוא לאמיתית הדבר ע"י הקיום בפ"מ דוקא ובלא קיום בפ"מ הגם שהכין כל נפשו במס"נ באמרו בכל נפשך אפי' נוטל את נפשך לא היה מאמין בעצמו עדיין שהוא לתכלי' האמת כו' אך הענין שיש הפרש גדול בין מס"נ בכח למס"נ בפ"מ וענין מס"נ בכח יש בו ג"כ ב' מדרגות הא' כאשר יתפעל בעומק נקודת הלב עד שתכלה נפשו ממש כמו כלתה נפשי כו' מעוצם תגבורת כח התענוג האלקי שבנפש עד כלותה ממש (כמ"ש בס' אוה"ח בחי' עריבות מתיקו' ידידו' עד כלו' נפשו וכו') כל זה הוא רק מצד הנפש האלקי' שתכלה למקור חוצבה כהתכללו' הנר בפני האבוקה וכה"ג ואף ע"פ שבואהבת מדבר במס"נ הטבעי' ג"כ כמ"ש אפי' נוטל את נפשך היינו רק בכח דהיינו שבשעה זו שהנשמה האלקי' כלתה בעונג האלקי תתפעל גם הנה"ט לצאת מנרתק חומר חיי הגוף ולמאוס ממש בחייו כו' אבל אין זה רק בכח והעלם ולא בבחי' פנימי' ותוך תוכה ממש שיוכל להיו' שאם היה באותה רגע ממש תובעים אותה להמיר וכה"ג וא"ל חרב בצוארו מיד אפשר היה מסתפק ומתיישב בדבר כי בא לידי מעשה הריגה בפ"מ ועדיין לא עשה כ"כ ההכנה בהתפעלו' הנה"ט להיות מוסר גופו להריגה בפ"מ וזהו ההפרש בין בכח לבפועל בכלל כידוע. אמנם יוכל להיות מדרגה ב' במס"נ בכח דהיינו שעשה חוזק ועומק ההתפעלות דנה"ט לצאת מחומר גופה עד שמוכן בנפשו ממש לבוא לידי הריגה בפ"מ על קידוש השם כשיתבעוהו באות' רגע מ"מ אין זה רק בכח עדיין שהרי עדיין אין תובעים אותו להריגה בפ"מ רק שמשער בנפשו שאם היו תובעים אותו היו מוסר נפשו וגופו בפ"מ וזהו שאמרו אפי' נוטל את נפשך שזהו השיעור שמשער בעצמו עדיין בכח מה שיהיה בפועל כשיטלו נפשו יהיה מוכן לזה וגם בזה עדיין היה ר"ע מסופק בנפשו שגם שהכנה זו למס"נ בפ"מ אפשר אמת היא לשעתה אבל בבוא הדבר בפועל גמור דהיינו כאשר יתבעוהו וידונו למעשה אפשר היה בטל כח ההכנה הזאת שבנפשו רק עיקר מס"נ שהיא לפועל ממש אע"פ שאינו נמסר להריגה ולשריפה עדיין הוא כמו חנניה מישאל ועזריה שאמרו לנבוכדנצר אלהנא יכול לשזבנא כו' והן לא ידיע להוי לך מלכא כו' הרי קבלו עליהם השריפה בפ"מ גם שלא יצילם ה' זהו ההכנה בנפש שהיא אמיתית למס"נ שבפ"מ וה"ז ממש כאלו מסרו נפשם בפ"מ באופן שאם היה בטל הגזירה ולא היו משליכים אותו לכבשן האש קיימו בזאת ההכנה המוחלטת מצות קידוש השם בפ"מ אחר שלא היה חסר רק המעשה בפ"מ ומצידם לא היה שום מניעה וכו' אך באמת גם זה עדיין לא נק' מס"נ בפ"מ כמו כאשר כבר הוכנו גופם בפ"מ כמו בכפיתת העבותים בידם ורגלם ונתינה ע"ג עצי המערכה כעקידת יצחק זהו כמו מס"נ בפ"מ אע"פ שהחזירם מיד קיימו מצות קידוש השם בהכנה בפ"מ שבגופם וכעקידת יצחק שלא היה חסר רק המעשה ופרחה נשמתו מאימת מות בפ"מ כו' אמנם ר"ע שהיה מצטער ואמר מתי יבוא לידי ואקיימנו רצונו היה לקיום בפ"מ דוקא שהוא שריפת או הריגת גופו בפ"מ ולא ההכנה בגופו לבד שזהו פשט אמרו ואקיימנו ובהכנה בלי הריגה בפ"מ שנשאר חי בגופו הרי לא נמסר גופו על קה"ש בפ"מ עכ"פ ומה שחסר מעשה ההריגה בפ"מ זהו חסרון העיקר במס"נ שבגוף וכמ"ש בזוהר בעשרה הרוגי מלוכה דגופהון אתמסר כו' ובזה דוקא עלו לתכלית העילוי בנשמותיהם עד שאין כל בריה כו' וכמ"ש בע"ח דמעלין מ"ן בשביל כנ"י עד משיח לפי שמסירת הגוף יותר נעלה ממסה"נ ויש הפרש בין בכח לבפועל בין בנפש בין בגוף כמו מס"נ בכח בק"ש בבחי' כלתה נפשי כנ"ל ובין בפועל כמיתת נשיקה דמשה ואהרן שכלתה נפשם בפ"מ בתשוקה נפלאה באח"פ כו' ויש הפרש בין בכח לבפועל בגוף כנ"ל בב' מדרגות שבכח שמשער בכח גם על גופו להריגה בפ"מ עד שמוכן בגופו ממש כשנגמר דינו ויוצא להריגה ומשליכים אותו ולא נשרף ונהרג כי מבטלין גזירתו כנ"ל ובפועל כשנשרף ונהרג ממש שזהו עיקר מסירת הגוף עם הנפש יחד שאז דוקא נתאמת גם מס"נ שמצד עצמה גם בפועל ככליון הנשמה מצד התשוקה כו' וראיה לדבר זה שהרי מעלת מס"נ על קדה"ש בפ"מ שנק' קדוש הוא למעלה גם מעליות והתכללות דחנוך ואליהו וכה"ג הגם שהמה גם בגופם עלו למעלה אבל אין זה כליון הגוף רק הזדככותו בבחי' אין דאצי' אבל ישנו במציאות כו' ויו"ד הרוגי מלוכה שמסרו גופם כח המעלה מ"ן עד משיח והסתלקות דחנוך ואליהו הגם שנעשה גופם כמלאך אלקי אין זה כח המעלה מ"ן כלל כי מטבע רצונם עלו מצד הזדככות וביטול גופם (כמו שאמר אליהו חי ה' אשר עמדתי לפניו דאשתהי בבטן הנוק' יב"ח שנתקשר שם גם גופו באלקות בתכלית בחי' הביטול כמ"ש במ"א והיפוכו הן הנפלים שלא נקלטו ברחם הנוק' כו') ולזה היה ר"ע מצטער שימסור גופו בפ"מ על קדה"ש שלא בהסכם הטבעית דוקא כמו במסרקות של ברזל שהיה קשה לגופו בודאי ביותר ועכ"ז היה מאריך באחד וקיבל היסורים באהבה גדולה עד שיצאה נשמתו באחד עם גופו כא' דוקא שזהו למעלה הרבה מבחי' מיתת נשיקה דמשה וד"ל:

(לח) '''וזהו''' עיקר בחי' נפ"א שע"ז אמר ובו תדבקון ממש כנ"ל שלמעלה גם ממס"נ דבכל נפשך דק"ש וביטול במציאות דש"ע כנ"ל לפי שאמר בזוהר בענין נפ"א שיהא דמי לי' כמו דאתפטר מהאי עלמא ממש כו'. ובאמת יש להבין במאמר זה האיך יוכל לאמת אמיתית בחי' מס"נ שבפ"מ בהריגה ושריפה במה דדמי לי' כמו דאתפטר כו' דמיון זה אינו רק כמו שמשער בנפשו בכח שיהיה מוכן למס"נ בפ"מ ע"כ דמי לי' כמו דאתפטר ממש ואין זה גם בדומה כלל לאמיתי' הפטירה בפ"מ כנ"ל שלזה היה ר"ע מצטער מתי יבא לידי קיום בפ"מ דוקא אמנם הנה באמת ענין זה דדמי כמו דאתפטר כו' לא קאי לענין לשער בעצמו שיהיה מוכן למס"נ על קדה"ש שבזה ודאי הקיום בפ"מ הוא העיקר כנ"ל אלא דדמי זה לא שיעור בעצמו הוא אלא דמי ממש כמו דאתפטר מהאי עלמא לגמרי כו' והענין הוא דודאי ע"י ההשגה בעילוי עד בחי' כלות הנפש אינו רק בנשמה האלקי' ועדיין כל חיות נה"ט קיימת וגם אם תתפעל הנה"ט עד כלותה אין זה כליון אמיתי בכל חושי גופו כו' רק כאלו הי' מוכן למסירת גופו כאשר יתבעוהו שאז גופו מוכן ממש ולא חסר רק המעשה כנ"ל אמנם חושי גופו במהותם ממש הטבעי רק שמוכן לאבדם וזהו הוראה שעוד נפשו בגופו ממש וא"א לומר בזה דאתפטר ממש ולא כמו דאתפטר כו' רק כאשר נפל עליו אימת מות שבפ"מ כעקידת יצחק וכה"ג כאשר כפות ומונח על העץ כו' שפרחה נשמתו ממש ואין נפשו בו כלל רק בחי' רשימו וקיסטא דחיות' בלבד במה שיוכל לחזור נפשו אליו מיד שיחזרוהו כו' כ"ז וכיוצא בו יוכל להיות בהפשטת חיות חומר גופו מצד עצמו ורצונו הטבעי כאלו אתפטר ממש ולא נשאר בו רק רשימו וקיסטא דחיות' כו' ואין זה דמיון בכח המדמה בלבד אלא הוא אמיתי' בהיות שכאשר בחי' יחידה שבנפשו עולה למעלה כמ"ש כי רוח האדם עולה כו' יש בכחה לעלות כל חלקי הנפש הטבעי' עד שלא ישאר רק בחי' רשימו כו' ולא נחשב כמת ממש אלא כנרדם בתכלי' התרדמה וכמו שסיפרו בצדיקי' המופלגי' שבדור כמו הבעש"ט ז"ל כשהיה לו עליית הנשמה כו' הי' מופשט מכל הגשמת חיי חומריות גופו כמו המתעלף ממש והוא בחי' תוקף התרדמה (וכמו ויפל כו' תרדמה כו') אשר לא ירגיש כל כאב והכאה שהרי לקח אחת מצלעותיו כו' ולא הרגיש כלל וזהו למעלה מהפשטת חומר גופם שבנביאים בשעת הנבואה שאין שם כליון כלל אלא אדרבה שלימים בכל חושי גופם רק בלתי נרגשים מפני שנזדככו לקבלת האור האלקי וממילא נתבטל חומר הגסות כו' וכמ"ש ביד הנביאים אדמה (וכמ"ש בשער הנבואה) ואין זה רק מצד בחי' יחידה שבנשמה שכלולה ודבוקה ממש בגופא דמלכא במהות האלקי ממש כנ"ל (בפרק לו) בענין הדבק כו' ע"כ יוכל להיות בנפ"א בכל ניצוץ מישראל שיהיה בנפשו כאלו אתפטר מהאי עלמא ממש ולא נשאר בו רק רשימו כו' דהיינו כמו שהנשמה לאחר פטירתה שצרורה בצרור החיים ממש וגם שעוד נפשו בגופו יוכל להיות בעצמו כמו דאתפטר כבר מהאי עלמא שלמעלה גם מהכנת הפטירה כשבאה לידי פ"מ שמורגש עכ"פ בחושיו ולמעלה ג"כ מבחי' מיתת נשיקה שמצד הנשמה בלבד הגם שחושי גופו כלין בע"כ כי אינה רק כהילוך הניצוץ אל השלהבת ולא כמו דכבר אתפטר כו' שנשמתו צרורה בצרור החיים במהו' א' ממש בלי חילוק ב' גופי' מחולקים כלל כנ"ל וד"ל. והנה כמו שמבואר למעלה (בפרק לו) בטעם יתרון מעלה שבדבק שלא יפרד לעולם גם בהיותו ברצון זר בגיא צלמות כו' דיוקני אשתאר בך כו' כך אמר בנפ"א ובו תדבקון שכל חשך הקליפות דנוגה דעשיה אינם מסתירים לו כלל וכלל לפי שגם כח גופו הופשט ועלה עם הנשמה בבחי' הדביקות והתכללות הזאת האמיתית ואין חומר הגוף מסתיר אחר שגם הוא בהתכללות זאת ממש (שלמעלה מעליות הגופים דחנוך ואליהו שהם בבחי' מציאות בפ"ע רק שנזדכך בבחי' אי"ן כו' כנ"ל) ובחי' ומדרגה כזו יהיה לע"ל בבחי' אור ישר והוא בימות המשיח ותחיית המתים שיחיו הגופים החומריים מחיי אור האלקי ממש והיו לאחדים ממש כמאמ' עוה"ב אין בו אכילה כו' אלא ניזונין בגופם מזיו השכינה ממש שהוא למעלה הרבה מאור האלקי בגופם דאליהו וחנוך למעלה שהן רק כמלאכי' כו' וזהו הטעם שאמרו בס' הקבלה שבשעת נפ"א הוא זמן עיקר בירור והעלאת דרע דנוג"ה שבגופו ובשרש כנ"י למעלה הוא בחי' מל' דבנפ"א מלקטא כו' עד שהוא כדוגמא דלע"ל שיבוער הרע מכל וכל וז"ש ובו תדבקון לשון עתיד דקאי בימות המשיח ועכשיו יש הארה מאין זה בכל נפ"א שבכל א' וא' מישראל מצד שרש נשמתו למעלה שהוא הנק' בחי' יחידה מטעם הנ"ל (והיינו ויט עד איש עדולמי כו' שהוא בחי' המל' שנק' יהודה הפעם אודה בבחי' ביטול ובנפ"א הוא בהתכללות כמאן דאתפטר כו' שאז דווק' יורד למטה מטה לפי שאז דוקא עיקר הבירור גם מעומק היכלות דנוגה שנק' איש עדולמי כו' כמ"ש בלק"ת):

(לט) '''והנה''' לכאורה יש להבין במ"ש ובו תדבקון בנו"ן פשוטה דוקא אשר בכל מה שהזכיר קודם כמו תלכו ותיראו ותשמעו ותעבודו לא אמר בנו"ן פשוטה לומר תלכון או תשמעון וכה"ג רק בתדבקון א' בנו"ן פשוטה ולמה שינה במצות הדביקות דוקא. אך הנה מבואר למעלה באות א' דיש ב' מיני שמאל אחד שמאלו תחת ראשי והב' שמאלו תחת לראשי והוא בחי' שמאל דוחה דמקבל ושמאל דוחה דמשפיע כנ"ל וכמ"כ יש ב' פעמים ימין ימינו תחבקני שלאחר שמאל דוחה דמקבל ובחי' ימינו תחבקני שלאחר שמאל דוחה דמשפיע שהוא מ"ש שמאלו תחת לראשי וימינו כו' וזהו ענין ב"פ ימין שנז' בפסוק ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב ותרעץ להבא משמע כידוע. ויובן כל זה ע"פ כל הנ"ל בענין ההפרש שבין ש"ע ונפ"א בהיות שלכאורה יש להבין בכל הנ"ל דבנפ"א הוא עיקר הדביקות האמיתי ולא בש"ע והלא ידוע דעיקר היחוד פב"פ הוא דוקא בעמידה דש"ע בח"י ברכאן כו' וכמ"ש בזוהר בטעם צלותא בלחש דלא לארמא קלא כיון דאתתא אתיהיבית בין תרין דרועין לא צריך לארמא כו' ולפי הנ"ל אין בש"ע רק בחי' השתחוואה שהוא רק בחי' כלי לקבל כו' ולא שנעשה מהות א' כמו בנפ"א כו'. ואמנם הנה באמת דבש"ע הוא בחי' היחוד שהוא החיבור ודביקות דמשפיע ומקבל והיה לאחדים והוא שילוב הוי' באדני כו' שאור שפע דהוי' דז"א מאיר ומשפיע במל' בבחי' אור זרוע לצדיק ח"י עלמין שהן ח"י חוליות כו' והמל' היא כנ"י בחי' מקבל השפע גילוי אור זה בתוך תוכם ע"י בחי' הביטול והשתחוואה ובלחש דוקא וכמו ואתם הדבקים בה' אלהיכ' דבקים ממש וכמו רשב"י שאמר בחד קטירא אתקטרנא כו' וע"ז נאמר וימינו תחבקני בשעת הקירוב והיחוד שחיבוק זה הוא בחי' או"מ בימין מקרבת להקיף לכנ"י שלא יוכלו להפרד כאדם שחובק לחבירו שמחברו אליו ביד חזקה לבלתי יטה ויסוג אחור ממנו ויחוד וחיבוק זה הוכן בק"ש ברמ"ח תיבין שבה שהן שרש לרמ"ח איברים דמלכא כנ"ל וכידוע דבכל מצוה בפרט ג"כ יש יחוד קוב"ה ושכינתיה (שהוא יחוד זו"נ כידוע) אבל אין זה רק לפי שעה בשעת היחוד בלבד ואח"כ השיב ימינו אחור כו' ולא יש בחי' חיבוק דאו"מ בבנ"י ויוכלו להפרד למטה כו' ועוד זאת שלא יוכל להיות בש"ע בירור והעלאה דעצם גסות הרע דנוגה כי כדי שלא יפרידו בין הדבקים צריך להיות ביעור וגירוש שרש הקליפו' למטה כדי שלא יקבלו גם הם יניקה מהיחוד האלקי הזה (ולזה מכריזים קודם ש"ע מאן בעי למחמי יקרא דמלכא כו' ואלקים אחרים לא יחפצו בזה כי לא יחפוץ כסיל בתבונה שהוא בחי' מוחין כו' רק בהתגלות לבו מבחי' חסדים המגולים שרש עה"ד כו' כמ"א במ"ש) אלא צריך להיות בהפשטה בתכלית גם מכל דק שבדקות דרע עד שאו' סלח לנו כי גם מס"נ דק"ש כפירוד יחשב לגבי עצמות הרוממות כו' משא"כ בנפ"א הנ"ל שהוא נדבק בדבק טוב בלי נחשב למהות בפ"ע גם לא בבחי' מקבל וכנ"ל בפי' דמי לי' כמה דאתפטר כבר מעלמא כו' דכנ"י אתדבקת בעצמות אלקות להיות במהות א' כנ"ל אז הוא למעלה מבחי' היחוד וחיבור דדכר ונוק' משפיע ומקבל כו' וע"כ א' תדבקון בנו"ן פשוטה דוקא כי בחי' נו"ן פשוט' מורה בחי' התפשטו' לירידות האור עד למטה מטה ביות' וכידוע בבחי' המ' שנק' נו"ן כפופה כשמקבלת לעצמה ונק' נו"ן פשוטה כשמתפשטת למטה והיינו בנפ"א כאשר אור האלקי יורד עד למטה מטה גם בבחי' גסות דנוגה לברר הניצוצות ולהעלותן ולדבקם למעלה עד רום המעלות וכנ"ל שאין חומר גופו מסתיר בנפ"א לפי שגם הוא עולה כו' וע"ז אמר ובו תדבקון בנו"ן פשוטה למטה שיוכל הכל לעלות וכדוגמא דלע"ל שיבוער הרע מכל וכל דלכך א' תדבקון ל' עתיד כנ"ל להיותו מורה ענין דביקות נצחי בלי יפרד לעולם וזהו לע"ל דוקא דכתיב וע"י יתיב כו' מלכותיה מלכות עלם דלא תשתני כו' משא"כ יחוד דלפי שעה בש"ע או בשבת ויו"ט ובכלל הוא בזמן בהמ"ק לזמן מיוחד ואח"כ גלות כו' (ובאמת נהפוך הוא דבנפ"א גם דק שבדקות שמץ דבר רע פוסל ומעכב עצם טוב הדיבוק ויוכל ליפרד בהיות שצריך להתאחד במהות א' וכתיב לא יגורך כו' משא"כ ביחוד לפי שעה אינו מפריד בין הדבקים כ"א בחי' גסות ביותר וראיה מענין היחוד 
בבורסקי כו' וכן מקרא מפורש לא מאסתים כו' להפר בריתי אתם כו' וגם שגלו לאדום שכינה עמהם בתוך טומאותם כו' וכתיב אנכי ארד עמך כו' אנכי ממש וכמ"ש בכל צרתם לו צר כו') ובזה יובן מה שאשתו של ר"א בן הורקנוס לא הניחו לנפילת אפים כו' שלא יצדק שם כל חי כו' וגם בהיות שזהו תכלית הירידה לברר בהיכלות דנוגה וכמ"ש למעלה בענין ויט עד איש עדולמי כו':

(מ) '''וזהו''' ימינך ה' נאדרי בכח כו' ב' פעמים ימין לנגד ב"פ שמאל שבשמאל דוחה דמקבל ושמאל דוחה דמשפיע שז"ש שמאלו תחת ראשי ושמאלו תחת לראשי ובשניהם א' וימינו תחבקני והן ב"פ ימין שא' כאן ימינך ה' נאדרי בכח וימינך ה' תרעץ אויב להבא דוקא וימינך ה' נאדרי בכח עכשיו והענין דעכשיו כל היחודים העליונים הוא במצות מעשיות שהן בבחי' יחוד קוב"ה ושכינתיה בחי' זו"נ והן רמ"ח תיבין דק"ש כו' כנ"ל אבל ימינך ה' תרעץ אויב להבא הוא לע"ל אחר כל הבירורים דרפ"ח כו' שע"י המצות אז אמר תרעץ אויב ולכאורה אין זה מובן מאחר שיבוער אז כל הרע מכל וכל למה צריך לימין זה לרעוץ אויב כו' מאחר שלא יהיה אויב ה' המנגד כלל אך הענין הוא דימינך ה' נאדרי בכח הענין הוא תוקף ועוז כח התגברות החסדים דימין על בחי' הגבורות שבקו השמאל כי כח השמאל נכלל בימין והיינו התגברות הימין במה שנוסף בו התכללו' כח השמאל והוא בחי' גבורה שבחסד שאז החסד בעוז ותוקף גדול ביותר משיעור כח עצמו וזהו נאדרי בכח של השמאל כו'. וביאור הדברים להיות שע"י בחי' שמאל דוחה נמשך בחי' ימין מקרבת וכמו בש"ע באדני שפתי כו' כי אין מלה בלשוני בתכלית השפלות דשמאל דוחה שבמקבל כנ"ל עי"ז נמשך מקור החסדים שבקו הימין והוא במ"ש אלקי אברהם כו' הגדול כו' שברכה ראשונה הוא במקור החסד דאברהם ומסיים מגן אברהם בחי' מקיף דימין כמשל המגביה משא יותר מכפי כחו המצומצם שבא מצד בחי' המקיף שבהעלם ואמנם רוב עוז ותעצומות כח יתירה במקיף זה להגביה אין זה רק ע"י בחי' תגבורת דקו השמאל והוא בברכה שניה דאתה גבור לעולם שם אגל"א שבזה רב להושיע בימין הרבה יותר מכפי כח הימין עצמו לפי שנכלל בו כח קו השמאל דיצחק כענין עקידת יצחק שעי"ז נתחזק כח החסד דאברהם יותר וע"כ מכלכל חיים בחסד לבא בכלים מכלים שונים וכמו המזון ששורשו בגבורה שבחסד וזהו שולחן בצפון וכן תח"ה וגבורות גשמים כו' שיורדים בגבורה שבחסד וזהו מי כמוך בעל גבורות שבחסד לגבור חסדו מפני שנכלל שמאל בימין (וכמ"ש במ"א בענין ד' שנכנסו לפרדס שהיה רק כדי להגביר החסדים על הגבורות בשורש הראשון שלהם בבחי' הכת"ר וזהו ענין יהש"ר מברך כו') והיינו פי' נאדרי בכח והוא עכשיו כל זמן הגלות ע"י ק"ש ושמ"ע ומצות מעשיות שימין מקרבת אחר שמאל דוחה כו' והוא מ"ש שמאלו תחת ראשי ולא תחת לראשי כן לפי ערך ימינו תחבקני שז"ש ימינך נאדרי בכח שהוא לפי ערך התכללות הגבורות דנוקבא בהעלאת מ"ן כך ערך המשכת מ"ד ממקור החסדים דדכורא להגביר על הגבורות ולהמתיקן (כמ"ש במ"א בענין עיני כל אליך ישברו להמתיקן כו') אבל ימינך ה' תרעץ אויב להבא הוא ימין הב' שלאחר שמאל דוחה דמשפיע בבחי' ביטול המציאות לגמרי כמ"ש למעלה בענין ואותו תיראו בבחי' שוב שאחר הרצוא כמו ויעמדו מרחוק כו' ואחר שמאל דוחה כזה שעומד מרחוק כמו בזמן הגלות דכתיב הסתר אסתיר פני כו' ומרחוק מאד עומדים כנ"י רק אעפ"כ מרחוק זה ה' נראה להם עכשיו בעול מצות בפו"מ דוקא בהסתר ולבוש שק דנוגה כו' ולע"ל יהיה בחי' ימין מקרבת שאחר שמאל דוחה זה והוא מ"ש שלא יכנף עוד מוריך בלבושים וכו' והיו עיניך רואות כו' וראיה זו יהיה ע"י הזדככות הלבושים דמצות דעכשיו כו' וכל שאינו בהסתר פנים עכשיו בקיום המצות אינו זוכה בגילוי פנים העצמית אשר עין בעין כו' כמ"ש ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה כו' ואז נאמר ימינך ה' תרעץ אויב כי יש ב' מקיפים א' שמדחה ומגרש החיצונים כמו קומה ה' ויפוצו כו' וכן יתפרדו כו' שלא יהיה בהם קומה שלימה רק יתפרדו ויפוצו כמו עכשיו בשעת היחוד דש"ע בפב"פ שנפוצו ויפלו וינוסו כו' אבל לא שנתרוצצו לגמרי באופן שלא יהיה להם תקומה לעולם רק לע"ל דכתיב תרעץ אויב שהוא ע"י בחינת מקיף הב' דימין העצמות שכולו ימין וכמ"ש לית שמאלא בהאי ע"י משום דלע"ל כתיב וע"י יתיב כו' דלא תשתני כלל מצד כח הדין אשר בקו השמאל לעולם שזהו למעלה מהתכללות השמאל בימין וכמ"ש אך טוב לישראל יום שכולו טוב שכולו ארוך כו' (ואז גם דק שבדקות שברע יפול או כמשרז"ל ישחוט ליצה"ר כו' והיינו גם שיורי הז' מלכים הגסים לפי פי' הא' דלעיל) והיינו תרעץ להבא דוקא אחר תשלום הבירורים דרפ"ח שע"י המצות שאינו רק להבדיל ולגרש אבל תרעץ לחלקים קטנים שלא יוכלו להבנות לעולם הוא ע"י ימינו העצמי שאחר שמאלו העצמי שהוא בחי' שמאל דוחה דמקבל בבחי' ביטול העצמות מכל וכל שבא מצד רוממות עצמותו דוקא והיינו כמו ענין תדבקון שבנפ"א שהוא כדוגמא שיהיה לע"ל כנ"ל (בפ' לח) שלזה אמר תדבקון בנו"ן פשוטה שנו"ן פשוטה זה תרעץ אויב כמו ימינך ה' הב' שתרעץ אויב והכל א' וד"ל:

(מא) '''ובכל''' זה יובן מ"ש אליך ה' כו' בך בטחתי אל אבושה כו' דהנה יש להבין בעיקר ההפרש בין עכשיו לע"ל שהוא בענין השינוים בעליות וירידות אשר עכשיו תמיד בשינוי מזמן לזמן לפעמים בחי' המל' שורש כנ"י בהעלאה ולפעמים בירידה ובדרך כלל הרי היה תכלית העילוי בזמן בית המקדש ראשון כמו בימי שלמה וכה"ג ואחר כך זמן הגלות בירידה עצומה ונקרא סוכת דוד הנופלת ממש כו' וידוע במ"ש ולאום מלאום יאמץ שכשזה קם זה נופל וכן אמרו לא נתמלאה צור אלא רק מחורבנה של ירושלים דכתיב אמלאה החרבה כו' משום דאת זה לעומת זה עשה כו' וזהו עיקר שמחת אויב מנפילת המנגדו בירידה עצומה דוקא שאז ישמח ביותר שעל זה אמר לא יעלצו אויבי כו' שלעולם לא יהיה ירידת המל' באופן שיעלצו אויבי לפי שאמר בך בטחתי דוקא הענין הוא כידוע בביאור מה שאמר תנו עו"ז לאלקים שהוא המשכת הכח ועוז לבחי' שם ב"ן בחי' אלקים לברר ברורים דרפ"ח שזהו בירידת המל' בגלו' דוקא כידוע בענין עת אשר שלט האדם באדם לרע לו דוקא שעי"ז יוציאו כל הטוב שנפל בקליפו' כמ"ש חיל בלע ויקיאנו וכן והוצאתי את בלעו כו' והנה באמת לכאורה אין זה מובן למה צריך לעוז וכח זה הרי בחי' אלקי' הוא המברר מכח עצמו כמ"ש כהמס דונג כו' כן יאבדו רשעים מפני אלקים כו' וכמו במדבר העמי' דכתיב ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך כו' אך הענין הוא כידוע בפי' המאמר האיש דרכו לכבוש ולא האשה כו' דהיינו שבכח הדכר דוקא עיקר הכח לברר בירורים דרפ"ח שנק' כיבוש מלחמה ולא באשה שהיא בחי' המל' בחי' נוק' והטעם הוא כי מאחר שמבחי' המל' מקבלים גם החיצונים יניקה כמ"ש ומלכותו בכל משלה וכן מלך אלקים על גוים כו' איך יעשה דבר היפוכו להפריד שרש יניקה זו מהם ומכ"ש בהיו' אור השפע נמשך להם בבחי' גלו' שלא ברצון פנימי רק להאבידם בזה כמ"ש כי גחלים אתה חותה כו' ולכך נק' בשם גלות א"כ איך חבוש יתיר א"ע כו' רק ע"י כח ועוז מעליון הימנו שהוא בחי' דכר והוא מ"ש ה' איש מלחמה שדרכו של איש לכבוש כו' והיינו תנו עוז לאלקים בחי' ב"ן כו' להיו' שם הוי' הוא למעלה מבחי' התפשטו' השפע לנבראים עדיין כו' (וגם להיו' כי בחכמה אתברירו בבחי' הדעת דדכורא שכולל חו"ג ולא בדעת דנוק' שאין לה רק עטרה דגבורה והוא מ"ש נשים דעתן קלה ק"ל חצי מספר ר"ס כמ"ש כי סר לראות יו"ד הויו"ת כו') ויובן זה בנפש האלקית שנק' נר ה' דוקא שבכחה לברר לבחי' נוגה דנה"ב כו' כידוע בפי' עובד אלקים שמברר לבחי' נוגה שמקבל מאלקי' כו' הרי אין זה רק בבחי' דעת דבחי' דכורא ולא בבחי' הנוק' שהוא כמו דו"ר טבעי' שבה כי אין חבוש מתיר עצמו כו' וכמו שאמרו אשרי איש כשהוא איש כו' (ומה שכנ"י נק' אשה יראת ה' וכן אמרו בזוהר בכמה דוכתי ע"פ בזאת יבוא אהרן כו' בבחי' היראה שנק' זאת דוקא והוא יראת חטא שקודמת לחכמתו ונק' שער לה' כו' היינו רק בבחי' ההעלאה למעלה כמ"ש בזאת יבוא כו' אבל בענין בחי' הירידה למטה לברר בטו"ר שבע"ד שם עיקר הבירור בחכמה ודעת ומ"ש אם אין יראה אין חכמה כו' קאי ביראה שקודמת לחכמתו ומ"ש הן יראת ה' היא חכמה היינו אם אין חכמה אין יראה וקאי ביראה עילאה כמ"ש במ"א) וזהו בך בטחתי (פי' בשם הוי"ה) בחי' דכר שבכחו לכבוש ולברר כמ"ש תנו עוז לאלקים אז ודאי לא יעלצו אויבי לי שלא יהיה ירידת המל' שהיא כנ"י בנפילה וריחוק שמזה יעלצו אויבי כו' אך פי' בטחתי היינו כמו ענין טיח ודיבוק כמו בטוחות חכמה וזהו ג"כ ענין הבטחון שאינו רק השלכת וביטול כל עצמו באלקו' לבטוח בו לבד ולא בכח עצמו כלל וכלל והוא דוקא בבחי' ומדרגו' דביקות האמיתי דבו תדבקון הנ"ל בנפ"א וכה"ג (אמנם הנה גם בזה יש ב' אופנים הא' עכשיו גם בזמן הגלות שנמשך כח משם הוי"ה לאלקים כמ"ש תנו עוז כו' עד שלא יעלצו אויבי מבחי' נפילה כלל וכמ"ש ימינך ה' נאדרי בכח להגביר על כח הדינין שבקו השמאל כנ"ל כמ"ש הושיעה לו ימינו והוא התגברות כח החסד דגבר חסדו דבחי' דכורא דוקא שרובו חסדים) אבל עדיין יש בזה שינוי מזמן לזמן שאין כל הזמנים שוים בזה כנ"ל משא"כ ימין הב' דתרעץ אויב לגמרי כמו שיהיה לעתיד לבוא אין בזה שינוי כלל וכמ"ש לעיל וע"י יתיב כו' כנ"ל והיינו בך בטחתי בקיום נצחי כמאמר דוד מלך ישראל חי וקים וכן לעולם ועד כו' ולא יעלצו אויבי לעולם כי לא יהיה להם תקומה עולמית כו' ולכך ל' עתיד אל יעלצו (ובאמת במזמור דלדוד ה' אורי שאו' באלול יש סתירה לזה לכאורה שהרי אמר שם בפי' אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח בזאת דוקא דהיינו בחי' היראה דבחי' המל' בחי' נוק' ועוד מצינו יותר שגם בחי' שם הוי"ה בעלה דמל' בוטח במל' כמ"ש בטח בה לב בעלה כו' כי נק' עקרת הבית לברר כל הבירורים ולכך נק' אשת חיל כמ"ש רבות עשו חיל ואת עלית כו' הרי נהפוך הוא שבחי' דכר בוטח בנוק' היפך הפסוק דבך בטחתי או בטח בה' וכה"ג וכן בזאת דוקא אני בוטח כו' אך הענין הוא דחודש אלול עד יו"כ עולה המל' בפנימי' ע"י וכמ"ש ותרם התיבה כו' וז"ש אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול ולכך א' ה' אורי כו' והוא כמו שיהיה לע"ל דכל השלימות של הבירורים יהיה ע"י בחי' המל' דוקא כמ"ש א"ח עט"ב נקבה תסובב גבר כו' משום דסוף מעשה עולה במחשבה תחלה כו' ע"כ אמ' לעתיד דוקא בטח בה לב בעלה שלא יצטרך ליתן עוז לאלקים לברר אדרבה יבטח בה' בלבד כו' וכן הוא מ"ש בזאת אני בוטח בזאת דוקא והוא ג"כ מ"ש אחת שאלתי בחי' אחת שעולה למעלה מעלה בפנימי' הכתר כמו שמסיים בצור ירוממני ועתה ירום ראשי על אויבי כו' משום דלע"ל תקרא ארץ חפץ חפצי בה כו' (וכמ"ש במ"א בענין עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת כו' וד"ל):
}}

[[קטגוריה:שערי תשובה (אדמו"ר האמצעי)]]