הצגת המקור של הדף "שערי תשובה (אדמו"ר האמצעי) חלק א/שער התשובה"

{{שערי תשובה (אדמו"ר האמצעי)}}
== שער התשובה ==
{{יישור טקסט|שני הצדדים|
(א) '''כתיב''' אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך כו'. ויש להבין איך שייך ענין קיבוץ ביחיד שהאסיפה וקיבוץ אינו שייך רק ברבים. אך הנה מ"ש נדחך הוא בחי' פיזור ניצוצי חלקי אור הנפש אחת במקומות רבים זרים ורחוקים מאד עד שצריך אסיפה וקיבוץ גם בכל יחיד וזהו עיקר ענין קיבוץ גליות כידוע והוא הנקרא בחי' תשובה תתאה שקודמת לבחי' תשובה עילאה כמשי"ת (וכמבואר בכמה דוכתי ) ולהבין זה יש להקדים בשורש בחי' התשובה שהיא למעלה גם מבחי' התורה וכמאמר רז"ל שהתשובה קדמה לעולם (והגם שהתורה קדמה לעולם ג"כ אבל התשובה קדמה יותר ) וראיה ברורה ממה שצדיקים גמורים בתורה ומצות א"י לעמוד במקום ומדרגת בע"ת כידוע ושורש הדברים ידוע לפי שעיקר התורה אינו רק לברר בין טוב ורע שהוא ענין בחכמה אתברירו רק להבדיל בין טמא לטהור כו' אבל הטמא טמא יקרא ולא יבורר לעולם ע"פ משפט התורה אבל התשובה הוא המהפך גם הרע עצמו לטוב והטמא יטהר שהרי גם שעשה רע גמור הנה על ידי תשובה מעומקא דלבא נמחל ונסלח לו באמת כמו ביו"כ שהזדונות נעשו כזכיות כידוע הרי נתברר ונהפך הרע עצמו לטוב אם בבחי' אתכפייא ואתהפכא כו' וכד אתכפייא סט"א אסתלק יקרא דקב"ה שבזה יש יותר תענוג העליון הפשוט מבירור טוב ורע שעל ידי התורה. וזהו שבתשובת ר"א בן דורדייא בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת לפי שיצאה נשמתו בבכיה שבזה נהפך גם הרע לטוב כו' ע"כ נתקנא בו רבי ואמר שקנה עולמו בחיי עוה"ב בשעה א' מה שלא יזכה גם צדיק גמור כמו רבי שהי' הראש ויחיד בדורו בתורה ומצות ומזה ראיה ברורה להפלגת עוצם מעלת התשובה מעומקא דלבא דוקא. אך יש בזה ענייני' פרטים רבים ולהבין כולם יש להקדים תחלה בשורש בחי' עצם הרע דקליפות הטמאות לגמרי שע"ז הוסד עיקר יסוד ענין התשובה כמו התשובה מעבירות חמורות שטמאים ואסורי' לגמרי ומהו עיקר ההפרש בין קליפות הטמאות לגמרי שהן כל הדברים האסורים לגמרי ובין בחי' קליפת נוגה שהן דברים המותרי' כידוע וכמ"ש בזוהר ובספרי הקבלה דנוגה חציה טוב וחצי' נוטה לרע ונק' להט החרב המתהפכת שמתהפכת פעמים כולה לטוב ולפעמים מתהפכת לרע ולפעמים היא כמו בחי' ממוצע בין הטוב ובין הרע דהיינו בהיות שנוגה מעורב טוב ורע וחלק הטוב שבה מתהפך תמיד לסטרא דקדושה וחלק הרע שבה מתהפך תמיד לסט"א דקליפות הטמאות כו':

(ב) '''ולהבין''' ביאור הדברים הנה תחלה יש להבין דרך פרט בהשתלשלות הקליפות ובשורש מחצבם ומעמדם למעלה ולמטה ואיך שחוזרים ונכללים בס"ט דקדושה כידוע דהנה מבואר במ"א שיש ג' מדרגות בקליפת נוגה נוגה דבריאה רובו טוב ומיעוטו רע ונוגה דיצי' חציה טוב וחציה רע ונוגה דעשיה רובו רע כו' ולפ"ז לכאורה איך אמר בנוגה דמתהפכת כולה לטוב דמשמע גם חלק הרע שבה ולפעמים דמתהפכת כולה לרע דהיינו גם חלק הטוב שבה כו' משא"כ בחי' ממוצע הנ"ל שחלק הטוב שבה מתהפך לקדושה כו' אך הענין הוא משום דגם בחי' הרע דנוגה אינו כמו הרע הגמור דג' קליפות הטמאות שאין להם עליה ותיקון כלל ובחי' הרע דנוגה יש לו בירור ועליי' ולזה אמר דמתהפך לטוב ולפעמים כו'. ושורש הדברי' הנה ידוע כללות ההפרש בין נוגה לג' קליפות הטמאות שהוא כמו ההפרש בין דברי' המותרי' לדברי' האסורי' לגמרי. וביאור הדברים כידוע שזהו ההפרש בין תאות היתר לתאות איסור שתאות איסור שהן מג' קליפות הטמאות שעל ידי זה הכרת תכרת הנפש משרשה באלקים חיים ונקרא מיתה ברוחניות וקשה הרבה יותר ממיתה גופניות שבודאי פרידת אור חיי רוחני האלקי קשה הרבה מפרידת חיי גשמי ובשרי ויובן זה בהקדים מ"ש ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע ובחרת בחיים וזה פליאה מי לא יבחר בחיים וידוע שחיים וטוב זה קאי על בחי' חיי הרוחניות של הנשמה האלקית שתחיה חיי אור האלקי בשרש מקור חוצבה וכל חד לפום שרשו כמו השם נפשנו בחיים (דמל' דאצי' שורש חיות כל ניצוץ אלקי בפרט וכמ"כ פי' חיי דכל בית ישראל כידוע) צור חיינו כי הוא חייך וכה"ג רבים. וביאור ענין חיות אלקי זה ידוע שאין זה רק כמו אור וחיות התפעלות הנפש באלקות בתפלה שמכיר את בוראו ונמשך אחריו בכל לב ונפש <small>(בל"א עש קלעפט אונ קוועלט דער מוח ולב)</small> כמו המתפעל בעצמיות שלו בדבר המגיע בחיי נפשו הגשמית עד שיחיה מזה <small>(בל"א {{תרגום|לעבדיג עש לעבט זייער|חיות רבה}})</small> והנה דרך כלל ידוע למבקשי אמת שרוב העיתים גם הרגיל בהשגות וידיעות אלקות לא יחיה מזה בחיות ממש רק כמו העברה בעלמא יעבור במוח ולב אע"פ שיהיה הדבר מוסכם וחזק אין לו מזה חיות כלל וכלל <small>(בל"א עש איז טויט דיא זאך עש קלעפט זיך ניט אונ קוועלט ניט כו')</small> ודומה לו שהענין האלקי הזה רחוק ממנו ואין לו שייכות וחיבור עמו כלל וכלל <small>({{תרגום|זייער פרעמד|זר מאוד}})</small> ויתמרמר נפשו ביותר מה זה ועל מה זה ירחק מאור פני מלך חיים כו' ולא ידע כי בנפשו הוא שהרי נאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם פי' אתם הדבקים בה' נקר' חיים שחיותם מזה ממש ומובן ממילא שמי שאין לו הדביקות הנקרא <small>({{תרגום|קלעפ|דביקות}})</small> שהוא ההמשכה של הנפש אין לו חיים כלל והיפך החיים הוא הנקרא מות. אמנם יש בזה ב' מדריגות הא' שאינו חי בחיי האלקי אבל לא שמת לגמרי שלא יחיה עוד שהרי לפרקים תדבק נפשו באלקים חיים בחיות גמור אלא שעה זו וכיוצא בה לרוב העיתים לא יחיה כלל הנה זהו הבא רק מצד תאות היתר לבד ויש בזה חלוקי מדרגות שונות וכללותו אינו עושה בחי' המות לגמרי רק העדר החיים לבד והמות ממש אינו עושה רק תאות איסור אם במעשה ימות לגמרי מכל וכל ואם בהרהור ורצון עמוק לא ימות ויוכל לחיות אבל הרשעים שאינם עושין תשובה בחייהם קרוים מתים ממש (כמשי"ת בסמוך):

(ג) '''והנה''' תחלה יש לבאר חלקי תאות היתר שמונעים אור החיים לרוב העיתים והמונעים יש בהן הרבה מדרגות הא' כמו טמטום הלב שהלב קשה כאבן וכטינרא ויוכל להיות מאד שיתפעל במוח בתכלית ולא יגיע ללבו ולא שאינו חפץ ואינו מרגיש בלבו כי זה דבר שא"א שלא יחפוץ בלב מה שנתפעל באמת במוח אלא שאין החיות שבמוח מזה מגיע ללב כלל שאין בלבו חיות מדבר זה האלקי כלל ורבים ידמו לומר שהתפעלות המוח שקר ואינו כן שהרי לפרקים יהיה להיפך שההלב יתפעל בקל יותר גם מאיזה דבר מה בהתבוננות שכבר יודע כו' ובמוח אין שום התפעלות כלל רק כמו מחשבה בעלמא גם אם ירבה להעמיק בפרטי פרטות כו' א"כ יש ליתן דעתו לזה שאין זה רק לפי אופן הפגם שפגם באיזה מקום ומדרגה בתאות היתר אם במוח או בלב שם יהיה הטמטום הקשה לא יבא שם אור חיות האלקי בשעה זו ע"ד דוגמא תאות המשגל הנה כתיב נואף אשה חסר לב מבואר שהנאוף גם בהיתר אם אינו מקדש א"ע כראוי עושה להיות חסר לב ופי' חסר לב שנחסר ונתרוקן אור האלקי שבמדות שבלב כאלו לא היה לו לב לה' מהתבוננות אלקות מעולם שהתאוה הבאה בחום נמשך כל לבו שם ונחסר לפי ערך מאור הנשמה שבלב בחלל הימיני (ויש פי' כפשוטו שחסר הלב גורם הניאוף והכל א' דודאי מצד ריקניות הלב מחיות אור אלקי לגמרי מכל וכל יפול בתאות היתר ממילא לא מצד חמימות יתירה אלא כמעשה בהמה כי סר צל אדם אלקי מלבו כו') והנה גם בזה יש ריבוי חלוקות יש שלא נחסר לבו כ"כ ויוכל לפעול התפעלות הלב בקל כידוע לפי שלא היה בה בחי' העומק כ"כ דהיינו שלא בעומק רצון ותשוקה לא ברשפי אש ולא בקרירות הנמשך ולא בכל עצמיות שלו היה ע"כ יוכל בקל לפתוח לבו וזהו כמו אויר מעופש שאין אור הנר יכול להאיר היטב ויכבה אמנם בקצת רוח ואויר טוב מהשגה אלקות שבלבו יאיר כמקדם או כמו משל לב בשר הקשה שיכולים לרככו במעט בישול אור וזהו או במרירות והשפלת הלב או ע"י שמחה באור האלקי ואינו נקרא טמטום כלל ויש חלוקה ב' שנתגבר התאוה כרשפי אש בוערת כלהב ממש ובעומק רצון ותשוקה שהגיע לעצמיות נפשו שנקרא עומק רע דנוגה גם שהוא בדבר המותר קרוב ערכו לרע דתאות איסור ושכינים הם דמהיתר יוכל לבא לאיסור אך אין זה רק בהולך בשרירות לבו שהוא ההתפשטות היתירה לילך אחר תאות לבו שזה קשה יותר הרבה מגופה של תאוה הרעה שהיא בלהב ובעומק היותר גדול אבל אם אין לו רצון בהתפשטות התאוה כלל וכלל רק שבהגיע עיתה יתפעל בעומק הרצון וברשפי אש מצד טבעו המחמם או מצד אכילה גסה ושתיה מרובה הנה יש תקוה לעקירת שרשה גם שבודאי נעשה מזה טמטום הלב והמוח עד שכל אוכל דחכמה האלקית תתעב נפשו ויגיע עד שערי מות דאיסור גמור והוא במרירות עצומה עד שיבכה וימאס בחייו וישליך נפשו מנגד למאוס בתאוה כו' והמרירות העצומה הוא שתגיע הצער בנפש עד ערך עומק העונג ורצון עמוק שהיה לו בתאוה זו ואז יעקור הצער והמרירות לאותו הרצון והעונג לגמרי מכל וכל ויטהר לבו לקבל אור פני מלך חיים בעבודה שבלב כמקדם אבל ההולך אחרי שרירות לבו במזיד הרי מובן שאין לו תקוה עוד ויפול הנופל ממילא כי לא יגיע לעולם למרירות העצומה הנ"ל אחר שלבבו שלם ואומר שלום יהיה לי כו' ואין פחד אלקים לנגד כו' גם כי אחריתו בפיו יזכור ויתחרט לפרקים שקר בימינו ואדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה ולא יחיה כי המות נדבק אחריו וד"ל:

(ד) '''והנה''' זהו מ"ש בענין להט החרב המתהפכת שטוב ורע דנוגה הטוב יתהפך לקדושה והרע לא יתהפך כו' הנה זהו ההפרש בין עצם חום התאוה כמו שהיא לפרקים ובין התפשטות' בשרירות הלב כנ"ל. ולכאורה איך הטפל יהיה עיקר יותר. אך הנה ידוע דאת זלעו"ז עשה כו' וכמו שיש בקדושה עומק טוב שהוא עומק הרצון ותשוקה לטוב וידוע שזהו נקודת הרצון שממנו יומשך כל רצון ותשוקה לטוב כידוע כך יש בקליפה עומק רע שזהו נקודת הרצון שממנו נמשך מקור כל רצון לרע בתמידות כו' וידוע שבקדושה נעוץ תחלתן בסופן שזהו נקודת הרצון בסוף מעשה כך באת זלע"ז בסוף מעשה דוקא נעוץ תחלת נקודת הרצון והוא מה שהולך בשרירות לבו וכמ"ש והתברך בלבבו לאמר בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה. וידוע דרוה היא קליפת נוגה דמפתה לאיתתא מל' דקדושה ונטיל נהורהא כו'. וזהו תוס' יניקה למל' דקליפה ממל' דקדושה שנק' צמאה ליוצרה וביאור הדבר אין זה רק מה שאנו רואים היטב במהות ענין ההולך שובב בדרך לבו שאין זה רק קלות ופריקת עול שאינו בטל לכל דבר ויעשה מה שלבו חפץ וז"ש והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי בשרירות לבי אלך ואע"פ שעדיין לא בא לידי התפעלות ותשוקה לדבר מה רק שעולה הסכם אצלו לעשות מה שלבו חפץ בתאוה טרם שתבא לידו כמו עבדא בהפקירא ניחא ליה שזהו רק מצד פר"ע. והנה מצד זה הוא שמעורר רצון לרצון דהיינו שיחפוץ בכל מיני חפץ של תאוה רעה שיבא לידו ולכאורה אין ב' העניינים חיבור זע"ז דמהיכן יהיה סיבה להיות החפץ בכל מיני תאות לבו מצד פריקת עול שפר"ע אינו אלא ההיפך מענין הביטול לבד כידוע. אך יש להקדים לבאר יותר מ"ש והתברך בלבבו מהו לשון ברכה כאן להיות ידוע דבחי' עומק הרע הנ"ל הוא הנק' כתר דקליפה ובל' הזוהר כתרין דמסאבותא ובל' הגמר' שערי טומאה כמו נ' שערי טומאה דמצרים וכמו פותחין לו שערי טומאה. והענין ידוע ע"פ ולא תתורו אחרי לבבכם אשר אתם זונים אחריהם ויש להבין מהו ל' זונה בחי' נוק' דווקא. אך הנה ידוע בפי' כתר דקליפה שהוא המקור ושורש לכל מיני שפע רע שבעולם אשר באוה"ע וברע דנה"ב שבישראל ומקום משכנה הוא במדבר העמים ששם נחש שרף ועקרב ג' קליפות הטמאות הנ"ל. וגם בחלק החי וצומח ודומם כמו המזיקין וטורפין שבחלק החי כארי וזאב ודוב ושור ונשר בעופות ובעל הזנות וכה"ג בבני אדם האכזרים ורוצחים ובעלי הזנות וכל תאוה רעה וכל בעלי גסה"ר וחוצפא והתנשאות כו' ויש בהן חלק הטוב שהן החיות ובהמות בלתי מזיקין וכן בבנ"א בעלי מדות הטובות ובלתי פרוצים בזנות כלל וכן ענוים ושפלים וכה"ג בשכל ודעת יש חכמים רק להרע ולהיטב לא ידעו מאומה ולהיפך יש חכמים לטוב דווקא ולהרע לא ידעו כו' וכ"ז בכל אקלים מגדלת טבעי חלקי הדצח"ם (גם בדומם יש שקשה ורע וכן בצומח עשבים הממיתי' ויש הרבה דומם וצומח שמועילין וטובי' לחיות בנ"א כידוע בספרי הרפואה) והנה מקור השופע לכל מיני רע שבאדם הוא נמשך מכתרין דקליפ' כמו שאמרו י' קבין גסה"ר ירדה לעולם ט' נטלה עילם כו' הכונה שע"ס דקליפה דגסה"ר וחוצפא שהוא מקור כל טבעי בנ"א בגיאות וחוצפא זה כך וזה כך (ובעילם היה אז מקור הכל שהוא כתר וט"ס כלולים בו) וזהו קליפת עמלק שנקרא ראשית גוים בחי' ראשית לז' אומות ז' מדות הרעות תאוה ורציחה כו' וכמו שידוע בענין הכנעני והחתי כו' וחם אבי כנען הוא כתר דקליפת הזנות ונקרא שר של זנות בחי' מקור וכח רוחני שמשפיע כל מיני תאות הזנות בעולם כמו שיש שר של רציחה לכל מיני רציחה הנמצאים בטבעי בני אדם בכל חלקי העולם כך יש שר רוחני המשפיע כל טבעיות חום התאות הרעות לזנות דוקא ומזה המקור נמשך לכל אדם הרהורי זנות בכל יום בכמה רבבות בנ"א בכמה אופנים שונים כו':

(ה) '''אך''' הנה ידוע המאמר דרוח אייתי רוח ואמשיך רוח דכמו שבקדושה אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו מלמעלה הרבה שזהו קדושת וטהרת המחשבה וטהרת הלב שפועל שיומשך ממקור הקדושה בבחי' כתרין דקדושה שבע"ס דמל' דקדושה האלקית לפי אופן ההעלאה וההתעוררות ממש כידוע כך ממש באת זה לעו"ז כו' אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה והן מבחי' כתרין דקליפה הנ"ל וענין מטמא עצמו מעט כשהולך בשרירות לבו שיהיה לו חפץ בתאות לבו כנ"ל הרי נעשה בחי' התעוררות והעלאה לקליפה זו שאליו נושא נפשו ורצונו ונדבק אחריו לפי אופן ההעלאה כך יומשך עליו משערי טומאה הנ"ל משום דרוח אייתי רוח ואמשיך רוח כו' וזהו מטמאין אותו הרבה פי' הרבה יותר ממה שהתעורר עצמו לזה דמה שנמשך והולך אח"ז גורם לעורר עליו בעומק הקליפה שנק' כתר דקליפה שמשם מקור כל מיני רע להמשיך לו משם הרהורים רעים שלא היה דעתו ורצונו מתחלה לזה ולכך אמרו הרהורי עבירה קשין מעבירה ובודאי אין הכוונה שקשין לענוש עליהם שבודאי אין עונש רק על גופה של עבירה בפועל ממש ואין עונשין על ההרהור אך מפני שבהרהור זה מפני שחפץ לידבק ברע ע"כ מהרהר בו תמיד מעורר תוס' כח ועוז במקור דקליפה זו להמשיך רוב שפע טומאה בעולם ולכך קשין הרהורי עבירה מגופה של עבירה שהרהורי עבירה עושין למעלה במקור הרע תוס' כח יותר וגופה של עבירה פוגם אור דקדושה למטה ביותר לכך אין עונשים רק על המעשה כו' וד"ל. וז"ש ולא תתורו אחרי לבבכם פי' תתורו שיומשך אחר לבו אחר מה שלבו יחפוץ יומשך מיד ואחרי מה שעין שלו רואה הלב חומד ונמשך ומהרהר בו מיד ולא יסור מזה כלל וכפל הדבר אחרי לבבכם ואחרי עיניכם דהלב מהרהר גם בלא עין רואה ויש שיתורו אחרי לבבם להרהר בלבו בכל מיני תאוה רעה ונמשך במזיד אחרי לבבו להטותו לכל אשר יחפוץ <small>(בל"א {{תרגום|ער גיט זיך נאך די הארץ במזיד ברצון וחשק כו'|הוא נותן את ליבו במזיד ברצון וחשק כו'}})</small> שזהו הולך שובב בדרך לבו ואין מוחו שליט על הלב כלל להסיר מלבו כל הרהור רע אלא נמשך ונדבק אחרי שרירות לבו כי באלה חשקה נפשו כו' ויש שיומשך אחר עיניו להסתכל בכל דבר רע ואינו עוצם עינו מראות ברע כלל לפי שבוחר וחפץ בו מאד ע"כ יומשך אחר עיניו להסתכל תמיד והסתכלות זו היא המשכת כל הנפש אחר הרע בבחי' העלאה וכלות הנפש שיש בהסתכלות כמו שבקדושה הוא להיפך שמחמת שחפץ בקרבת אלקים יומשך לבו ועינו כלפי מעלה לאסתכלא ביקרא כו' בכל המשכת הנפש <small>(בל"א {{תרגום|ער גייט אוש צו דעם כו'|הוא נמשך ל... כו'}})</small> כך בקליפה הוא עיקר ההעלאה וכליון הנפש לדבק נפשו ברע בעין רואה ולב חומד כו' ולכך נק' זונה ל' נוק' שנעשה בחי' נוק' להעלות מ"נ לקליפה וז"ש אשר אתם זונים אחריהם זונים ממש וד"ל (משא"כ בהבטה בהעברה בעלמא שאינו נותן לבו בזה כלל לא נק' הסתכלות כלל) וכמו מי שנופל בתאות נשים שממשיך עצמו בהרהור לבו תמיד ותמיד יחשוב בזה במחשבות של זנות כו' שלא היה רצונו לעולם לזה ולא ירצה בהן למעשה ח"ו אך מצד התגברות התאוה נופל לו הרהורים רעים וקשים שלא לפי ערכו בתאוה זו כלל מפני שנעשה זונה לימשך אח"ז תמיד ע"כ מטמאין אותו הרבה שלא לפי ערך עצם טבעו כלל דהיינו מפני שנמשך לנפשו מבחי' כתרין דקליפה הנ"ל דלכך אמרו דהרהורי עבירה קשין מעבירה כנ"ל וד"ל. וזהו מ"ש והתברך בלבבו לאמר פי' הברכה הוא בכל מקום בבחי' המקור שממנו נובע ונמשך כל מיני שפע נק' ברכה (כמו נהרא מכיפי' מיברך כו') וכמו והמלך שלמה ברוך כו' והיה ברכה ונברכו בך וכו' וכמו שידוע בקדושה נק' ברוך בחי' המקור שהוא בחי' כתר כמאמר איהו ברוך ואיהי ברכה בחי' מקבל הברכה וכך בקליפה מי שמעלה נפשו לשוא דכתר דקליפה (כמו העובדים ע"ז שמעלין לע"ז שהן כתרין דקליפה כמ"ש במאמר בענין כהן און וכענין ע"ז שהיה עובדים הנשים בבהמ"ק שאמרו ומאז חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל כו') ממשיך ממקור הנובע כל שפע טומאה שנק' שפע ברכה דקליפה וזהו והתברך בלבבו שלבבו מוכן לקבל הברכה זהו והתברך ל' נפעל או מפני שמזה יומשך מקור השפע דקליפה אומר שלום יהיה לי שכל המשכות שפע רב דתענוגי עוה"ז יהיה לי ע"י שבשרירות לבי אלך להיות מעלה מ"נ לקליפה ויחבר כתרין דקליפה למל' דקדושה שיקבלו תוס' יניקה וזהו למען ספות הרוה את הצמאה כי ידוע דכל שפע כתרין דקליפה מקבלים מבחי' אחוריים ופסולת הטוב דע"ס דקדושה במדה קצובה ע"פ מאמר קו המדה שלא יחרבו העולם אם יקבלו יותר מכפי המדה כמ"ש בזוהר אמנם יוכל להיות חיבור לרוה עם הצמאה ליוצרה כו' שיהיה תוס' יניקה לקליפה ממל' דקדושה ע"י הישראל ששרשו מע"ס דקדושה ויוכל להיות שיעבוד עבודת ה' בבהמ"ק ולא יסור מכל המצות אך שחפצו לעבוד ע"ז ג"כ רק שיהיה לו שפע רב מכתרין דקליפה כמו שהיה בזמן בהמ"ק ראשון שהיו עובדים את ה' ולא פרקו עול מ"ש רק בדבר ע"ז פרקו עול מאד והיה להם בזה לבד תאוה נפלאה עד שלא נשאר רק שבעת אלפים שלא כרעו לבעל בימי אחאב וכל המלכים שעבדו ע"ז היו אנשים גדולים ורק בעון פלילי דע"ז דבקו בו ולא היה לכל הדורות הללו שהיו נשמות גבוהות עלי' ותקון עד בזמן הפלסופים שבזמן רש"י והרמב"ם עד האר"י ז"ל שזה הי' משנת גזרת תתנ"ו שבימי רש"י עד גירוש פורטגאל בזמן רנ"ב עד שבא זמנו של האר"י ז"ל בשל"ג שנפטר אמר בפי' שבזמנו דווקא בטלו השמדות שהיה בכל משך הזמן הזה ערך ת"ק שנה וכל אותן שקידשו השם אלפים ורבבות בכל דור כמבואר בס' שבט יהודה מכל פרטי השמדות שהיה בכל שנה בזמן ת"ק שנה הנ"ל בצרפת דוקא הכל היה מנשמות שהיו בזמן בהמ"ק ראשון ועיקר התיקון היה לפי שהיו מוסיפים יניקה לע"ז כתרין דקליפה ע"כ התיקון היה במס"נ על קה"ש באמונה פשוטה שהיא נגד סברת שכל האנושי דפלסופים אחר כל החקירה והיו כולם פלסופים גדולים לחקור באלקות שזהו נגד הע"ז שלא יאמין רק בחקירת שכלו ויתלוצץ מכל ע"ז וימאסו בה ואמנם בה' אחד גם אחר החקירה בקדמות וכיוצא מסרו נפשם על קה"ש נמצא שהיה התיקון במקום הצריך שאין לך תיקון מעובד ע"ז שנעשה פלסוף ומוסר נפשו על קה"ש וד"ל וכולם מסרו נפשם וכידוע דגם האבן עזרא וכיוצא בו מסרו נפשם על קה"ש וכולם היו צדיקים מופלגים. אך בזמן האר"י ז"ל שהיה מבחי' התיקון ונגלה אליו חכמת הקבלה האמיתית בטלו השמדות ולא יהיה עוד כו' וד"ל:

(ו) '''והנה''' ידוע דשעת צלותא שעת קרבא וכמ"ש בחרבי ובקשתי בצלותי כו' ומאן דקטיל לחויא במלחמה זו יהבין ליה ברתא דמלכא שהוא שורש נשמתו כמו שהיא למעלה שנק' מזלא כו' (שזהו כמו רוה"ק וגילוי אליהו כמ"ש בס' הקבלה) ויש להקדים הידוע שיש בנשמה ה' מדרגות נר"נ חיה יחידה נר"נ מלובש בגוף נשמה במוח ורוח בלב וחיה יחידה ב' מקיפים שזהו שכתוב אך בצלם יתהלך איש . ויש צ' דצלם ולמ"ד דצלם. ויובן תחלה בבחי' נר"נ שמלובש בגוף החומרי שיוכל להיות בהם פגם וחסרון כידוע בוידוי דפגמתי באות יו"ד דנשמה נק' נר הוי"ה כו' והוא מה שאנו רואים כמו בחי' נפילה בניצוץ האלקי שבמוח חו"ב שלא יוכל להתפעל כלל בהשגת אלקות ומאד מתרחק הענין ממנו עד שמרחוק ה' נראה לו בהעלם גדול ולא בגילוי כלל וכלל וא"א לתלות החסרון זה בעצם הניצוץ אלקי אחר שהוא חלק אלוה כו' רוח האדם כו' יעקב חבל כו' כידוע אלא צריך לומר שאין זה מצד עצם אור הנשמה אלא מצד התלבשותה בכלי המוח גשמי דנפש השכלית הטבעי' שנקשרת בטרדת עניינים זרים כטרדת משא ומתן וכה"ג שמחשיך וממעט אור השכלה האלקית במיעוט אחר מיעוט מעט מעט עד אשר יכבה אורה לגמרי ברוב הזמן כידוע בענין וכל חכמתם תתבלע שנבלע חכמה שבנפש האלקית בחכמה האנושי עד שכל אוכל דחכמה אלקות תתעב נפשו ויגיע לבחי' מות ברוחניות שנק' נפילה בעצם שאבד חוש טבעית התפעלות האלקות (ולזה נק' כנ"י בגלות בשעבוד פרנסה שכורת ולא מיין כמ"ש במ"א בפי' עד מתי תשתכרין (בל"א ער דער הערט נישט אין מוח כו') והיינו שפגמתי באות יו"ד דראי' דחכמה וכה"ג הפגם בחוש השמיעה דמוח בינה כו' וכמ"כ עד"ז נעשה גם הפגם וחסרון אור הנשמה אלקית בבחי' רוח שבלב כי תוכן לבות ותוכן רוחות הכל א' כו' דשכל האלקי המתפעל במוח הוא עצמו המתפעל בלב כמ"ש והשבות אל לבבך כי ה' כו' כידוע דהלב רואה ראיית השכל ושומע השגה שבבינה דבינה לבא הלב מבין כו' וגם שם נפגם שאין לבבו שומע ורואה כו' כי אטום הוא לקבל כו' וזהו רק מצד שנתמלא ונתגשם הלב ברוח זר והוא בהתקשרות הלב בטרדת העולם וכו' והיינו שפגמתי באות וי"ו וכמ"ש במ"א ע"פ על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות שזהו שאינו נמשך בקרב הלב דוקא ויוכל להיות בזה כמה אופנים וחילוקי' שונים יש שנפגם בלב ולא במוח ויש להיפך והכל תלוי לפי אופן התקשרות הנפש הטבעית במוח ולב בחיי גופו וחמדת עוה"ז כידוע וד"ל. אך א"כ יש להבין לכאורה דהלא כל טרדת המוח והלב אינו רק בדברים המותרים מן התורה כטרדת מו"מ למצוא טרף לנפשו ונפשות ביתו כו' שאמרה תורה בפי' ואספת דגנך וכה"ג במזון ולבוש שהתורה אמרה ואכלת ושבעת כו' ואיך מצוה ואספת דגנך כו' בטרדת מו"מ שהוא עושה גרעון אור בנשמה עד שיוכל ליפרד ממש כנ"ל וגם איך יאמר ואספת דגנך כו' מיד אחר מצות מס"נ שהזכיר קודם לאהבה את ה' לעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם כו' (ומה שארז"ל שזהו כשאין ישראל עושים רצונו של מקום היינו לעתיד שיעשו זרים כו' ומלאכתם נעשית ע"י אחרים והרי הרבה עשו כרשב"י כו'). אך הענין הוא דבאמת אינם תרתי דסתרי אהדדי ואינם כרחוקים מן הקצה כו' אלא אחר מס"נ אמיתי יוכל להיות בטרדת עסק הפרנסה כמ"ש ואספת דגנך כו' אך בתנאי א' והוא שלא יעסוק בריבוי התחכמות יתירה ועומק הלב ביתר מכפי המדה הקצובה לו ליתן בו ברכת ה' וכמ"ש במ"א ע"פ וברכך ה' בכל אשר תעשה בכל אשר תעשה דוקא ואמנם עשי' זאת לא תהיה בריבוי התחכמות לעשות לבוש שק ביותר מכפי הצריך כו' וד"ל:

(ז) '''וביאור''' הדבר הנה ידוע שיש סתירה גדולה בין ב' מקראות דכתיב לא לחכמים לחם וכתיב והחכמה תחיה בעליה תחיה ממש לפרנס א"ע בחכמתו דוקא. אך התירוץ הוא דכאשר חכמתו בצמצום רק כפי הצורך לעשות בחי' כלי בדרך הטבע שיהיה בזה רק כדי להעלים ולהסתיר ברכת ה' לבד אז תחיה בעליה שימצא טרף לנפשו דוקא בחכמה זו כי ישכון בה אור הצלחה האלקית שהרי אדם נידון בכל יום באופן המצאת טרף נפשו ואע"פ שמזונתו כבר קצובים מר"ה שנחתם בספר פרנסה הרי לא יוסיף גם שיתחכם הרבה במוח ולב ולא יגרע גם במיעוט השתדלותו כו' אך מה שנידון בכל יום וגם מה שאומרים הזן את העולם כולו בחן ובחסד שזהו בכל יום ויום הענין הוא דאור חסד עליון הרוחני שכבר נקצב בספר פרנסה בר"ה הוא שנמשך ויתלבש בכל יום בלבושי דרכי הטבע שנק' לבוש והסתר אלקות וע"כ אין אדם יודע במה משתכר וד"ל (כידוע שזהו בזמן הגלות בח"ל שנמשך השפע דרך ע' שרים משא"כ בא"י בזמן בהמ"ק שהיה אור השפע אלקית נמשך למטה בלי לבוש שק דטבע כ"כ כ"א ע"י פרוכתא קלישתא כמ"ש בזוהר וע"כ אמר דוד כי ממך הכל ומידך ממש נתנו לך כו') ודוגמא לדבר איך שיוכל להיות שפע אור האלקית ממש למטה כמו למעלה אנו מוצאים בשפע מזון רוחני דמן שאכלו במדבר שנק' לחם מן השמים בחי' אור עליון שלא בא בהגשמה כלל בעה"ד טוב ורע וכמו לחם אבירים לחם שמלאכי השרת אוכלין כו' שהרי לא היה ממנו פסולת רע כלל ונק' בזוהר מזונא דחכמתא ובא בהגשמה שדכוהו במדוכה והיה לחיות גשמי בכלי גופם ואעפ"כ לא באו לכלל תאוה חומריות כלל ממאכל זה דמן כידוע רק מיד שקצו נפשם במן נפל בהם תאות החומריות לבשר כמ"ש ויתאוו תאוה כו' אבל כל זמן שאכלו המן לא היה בהן בחי' תאות חומריות לימשך אחר הרע כלל וכמ"ש ויענך וירעיבך ויאכילך את המן כו' הרי אנו רואים שיוכל לבא אור אלקי בהמשכה ושפע גשמיי' למטה כמו שהוא למעלה ממש בלי שינוי מהות להיותו בלתי מסתתר בלבוש שק דקליפה כלל משא"כ שפע האלקית שמתלבש בלבוש שק שנתערב בו תערובת דעה"ד טוב ורע כו' וד"ל אך מ"ש כי לא לחכמים לחם היינו כאשר מתחכם בריבוי התחכמות יתירה ובקרב הלב עמוק ביותר שבזה המותרות מוחי' ולב עושה הלבוש והסתר בבחי' לבוש שק המסתיר ויפריד ביותר לבחי' האור האלקי דחסד העליון שזן כל העולם כו' ולא ישכון בזה אור הצלחה אלקית כלל רק ע"י בחי' אחוריים דאחוריים כמאן דשדי כו' (וכידוע דאין מזל לישראל כשאר אוה"ע כו') ונמצא שמ"ש ואספת דגנך דקאי בזמן בהמ"ק שאין אור השפע אלקית מוסתר בלבוש שק שע"ז נאמר והחכמה תחיה שהיא בחי' כלי להכיל ברכת ה' בכל אשר הוא עושה לפי שאינו עושה רק כפי הצריך להיות לבוש וכלי (וכמו ביוסף שכל אשר היה עושה ה' מצליח בידו לפי שהיה מרכבה גם בהיותו טרוד במלאכתו בכתבי חושבני' כו') ואין זה סתירה כלל למצות מס"נ שהזכיר קודם ואדרבה כשאוהב ה' בכל לב דוקא נמשך הצלחה אלקית במעשיו וד"ל. ומה שמבואר למעלה דטרדת המו"מ עושה גרעון אור ביותר בניצוץ האלקי היינו דווקא מצד בחי' התחכמות יתירה במוח ולב בלבד ובזה הכל מתורץ וד"ל:

(ח) '''והנה''' עדיין יש להבין איך רק ע"י בחי' מותרי ההתחכמות במוח ומותרי התקשרות ברוח הלב עי"ז לבד יפול הנופל בגרעון אור האלקי כ"כ בנשמתו בטמטום המוח והלב כנ"ל שזה פלא לכאורה. אך הנה יש להקדים תחלה בביאור ענין ה' מדריגות שבנשמה נרנח"י הנ"ל להיות ידוע דחיה יחידה ב' מקיפים הנקרא צלם שבלתי מתיישבים בגילוי מוח ולב בנר"נ כו' הן מתלבשים דוקא בבחי' לבושים דנפש שהן אותיות מחשבה דו"מ. ויש להבין תחלה בענין לבושים דמחשבה דבור ומעשה בהיות שאנו רואים בעונש הגיהנם לנפש החוטאת בעוה"ז שזהו מכל אשר עשה רע בחייו נרשם הכל בנפש זו באותיות מחשבה ודבור ולא יאבד אפילו אות א' שנצחי' הן בנפש עצמה וכענין מאמרם עבירה מלפפתו כו' משום דלבושים דמחשבה דו"מ מלבישים לנפש בצאתה מגוף ומוליכים אותה לגיהנם ששם מקור חיות רוחניות הרע הזה כידוע וז"ש מוריד שאול כו' והמוליכים נקראים מלאכים רעים שנעשו ונבראו מן הרע שעשה כידוע. והנה ידוע דכל מלאך יש בו חומר וצורה כגלגל השמש שחומר שלו מורכב מאש ומים וכו' והנפש שלו הוא רוחני משיג בהשגות אלקות וכה"ג במלאכים עליונים דכתיב עושה מלאכיו רוחות הצורה נק' רוח והחומר שלו מאש כמ"ש הרמב"ן ודוגמא זאת בהכרח יש במלאכים רעים ג"כ שכלולים מחומר וצורה ומאחר שנבראו מבחי' הרע שעשה האדם מוכרח לומר שיש ברע הזה בחינת חומר וצורה. והענין הוא דגופי האותיות דמחשבה דו"מ נקרא דומם בלי אור חיות כלל אך מה שבא לכלל מחשבה רעה זו בהכרח ודאי שיש לנפש רצון ותענוג בדבר הרע הזה והוא הנקרא בחי' אור וחיות של אותיות מחשבה רעה הזאת ונקרא צורה לחומר והמלאך הנעשה מזה בחי' חומר שלו נעשה מחומר דגוף אותיות המחשבה והצורה שהוא האור והחיות שבו נעשה מאור וחיות הרצון והתענוג שבמחשבה כו' (ואנו רואים זה בדוגמא גם בזה העולם שמצד מעשה הרע נאמר תיסרך רעתך שנתחדשו ונעשו לו הרבה שונאים לחשוב עליו רע או לדבר ולעשות לו רעה ונקרא אויביך אשר רדפוך וכשמעי שקילל לדוד ואמר דוד כי ה' אמר לו קלל כו' דהרבה שלוחים למקום ויש שליח רק במחשבה ודבור ולא במעשה ויש שליח להזיק לו בפועל ממש כו' והכל כפי החטא שפגם אם במחשבה לבד כו' וד"ל). והנה ע"י תשובה מעומקא דלבא נעקר אור הרצון וחיות שהיה לו במחשבה הרעה וגם ממה שעשה רע כו' ועי"ז ודאי נתבטל בחי' הצורה שהוא אור וחיות המלאך הרע שאינו מקטרג כו' אבל חומר שלו ישאר קיים כי לא נתבטל גוף חומר מחשבה ודיבור ומעשה דרע אבל ה"ז כגוף בלא חיות. ויש לזה ג"כ תיקון לאבד גם החומר דמלאך הרע והוא ע"י הוידוי דוקא באמרו בדבור בפה דוקא כמו אשמנו גזלנו כו' ובפרט כשמפרש חטאו בסתר נקרא מודה ועוזב שירוחם להיות ביטול ואיבוד חומר הקטיגור ג"כ עי"ז וזהו טעם הוידוי ביום כפור כידוע ובוידוי ק"ש שעל מטתו כו' אך עיקר הדבר ביטול אור וחיות המקטרג ע"י עקירת הרצון בתשובה שבלב דוקא מעומקא דעומקא (כתשובת ראב"ד שיצתה נשמתו בבכיה כו' שאז גם מה שהוליד ועשה פרי תולדה יאבדו כידוע) ואמנם אם החומר דמלאך הרע לא נתבטל ע"י הוידוי כמו שיוכל להיות מהרהר אדם בתשובה שלימה וא' בזוהר דלית רעותא דמתאביד מעלמא כו' אבל לא הספיק להתוודות עד שנפטר מן העולם הרי עז"א מוריד שאול ויעל דמפני שלא נתבטל החומר דמלאך רע הרי הגוף של מלאך זה שנברא מן הרע שעשה וחשב כו' מוריד לאדם זה לשאול אך מיד עולה משם כי אין למלאך רע זה אור וחיות כלל מצד התשובה שמהרהר בלבו שזהו עקירת הרצון שהיה לו בתכלית ולכך נאמר בזה מוריד שאול ויעל ומזה יובן בק"ו על הרהור תשובה בכל יום ובוידוי בפה שיבוטל כל מקטריגים רעים למעלה ולמטה ברוחניות וגשמיות ולא עוד אלא שקטיגור נעשה סניגור כו' כמו שאמרו בתשובה עילאה ביו"כ שזדונות נעשו כזכיות ממש כו' עד"מ השונא שנעשה אוהב נאמן כו' כך נאמר ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו כו' וד"ל:

(ט) '''ומעתה''' יובן ענין הנ"ל בהיות שב' מקיפים דחיה יחידה שנק' צלם כו' הוא הנקרא מזלא שורין בלבושין דמחשבה דבור ומעשה דוקא דהיינו דוקא כאשר עושה תשובה בהרהור במחשב' ובוידוי בפה שנתבטל כל הרע גם בחי' חומר שלו כנ"ל אז ישכון בהן בחי' מקיפים הנ"ל. ועי"ז דוקא יוכל להיות ג"כ גילוי אור שלהם בנר"נ שבמוח ולב למלאות חסרונם ופגמם שכבר נפגמו בטרדת מו"מ וכה"ג כידוע דיש בכח המקיף לתקן החסרון שבאו"פ וז"ש אך בצלם כו' וכמשי"ת בע"ה ומכל זה יובן הטעם לענין הנ"ל דמצד ריבוי המותרות דהתחכמות במחשב' דו"מ במשא ומתן לבד מזה יפול הנופל מפני שמסתלקים בחי' המקיפים כי רבו הכוחות הנעשים מהרהורים של דבב"ט אע"פ שאין בהם רע גמור ומ"ש ויתרון החכמה מן הסכלות היינו בצדיק גמור כרבה דאמר בדיחותא כו' והנה מעתה יש להבין מ"ש אך בצלם יתהלך איש שיש ג' מדרגות צ' ולמ"ד ומ"ם דצלם ולהיות ידוע ענין המזלא שהוא הצלם שהוא מקור אור הנשמה שבגוף כמו שהוא למעלה והוא דבוק תמיד למעלה בלתי מתחבר ומתדבק כלל באור המלובש במוח ולב גם בצדיק גמו' כמו חבירי דניאל דאינהו לא חזו כלל ומזלייהו חזי ופעל המזל אימה בגוף אע"פ שאינו רואה מאומה וכך אנו מוצאים בחותם דהושענא רבה שניכר בחסרון הצל אדם בראשו שלא יוציא שנתו ואעפ"כ יחיה עד סוף שנה והוא מצד שאין למזל חיבור עם אור וחיות הנשמה שבגוף רק שבהעלם מאיר בו ע"כ ידאג בלבו בלא טעם כי הלב יודע מרת נפשו וכמו ר' יצחק שראה צלמו חסר בשומע תפלה כו' ומזה יובן עכ"פ שבחי' המזלא דבוק תמיד למעלה וכמו שימני כחותם דיוקני אשתאר בך כו' ונק' צלם אלקי' ממש ולזאת בהגלות נגלות באדם זהו כמו רוה"ק כו' ומזה יובן בענין התשובה בתעלומת הלב שבא פתאום למעלה מן הטעם שזה מאיר מבחי' המזלא הנ"ל שעושה התעוררות רצון שלמעלה מן הטעם כו' וז"ש אך בצלם יתהלך אך ורק בצלם יתהלך דהכל תלוי במזל הנ"ל. ויש להבין זה מ"ש אך בצלם דגם מדותיו ושכלו בצלם תלויים כמ"ש איש כו' הענין הוא דיש ג' מדרגות בצלם זה צ' דצלם הוא בחי' אור המזל העליון הנ"ל במדות להגדילם מן השכל מעט מעט עד שיגדלו המוחין במדות בשלימות והוא הצ' דצלם שהן בחי' הע"ס שבכל מדה חב"ד חג"ת נה"י וי' פעמים ט' הוא צ':

(י) '''וביאור''' הדבר יובן בעבודת ה' במדות אוי"ר שהן בקטנו' הדעת ונגדלי' מעט מעט מן השכל והתבוננו' שלפי שכלו יהולל איש כמו הקטן שיגדיל בדעת ולפי ערך זה יגדלו המדות דהיינו שיגדל השכל במדה להיות כלול מחב"ד וחג"ת כו' וגידול זה הראשון בשכל השייך אל המדות לבד דגם שגופו של שכל נגדל מ"מ עיקרו רק למדות כמו הפעוטות מקחן כו' ועד י"ג שנה אינו בר עונשין ומי"ג שנה עד כ' שנה גידול שני והוא בעצם כח השכל שבמוח חו"ב שאינו שייך להתפעלות הלב כלל רק להשכיל השכלות עמוקות שיתחזק כח השכל ממקורו גם בהטיית לחו"ג הכל בעצם השכל עד שמדות שבלב נגררים ולבו ברשותו שהמוח שליט על הלב וזהו באהוי"ר שבשכל עצמו שהן רק בבחי' השכל אלקי ומוח שליט על הלב וזה תלוי במזל דוקא דמזל מחכים להוסיף אור בעצם החכמה מאין והוא למ"ד דצלם דלמ"ד הוא חב"ד עצמו שנתגדל ממקור החכמה כו' ומ"ם דצלם הוא גידול הג' שמבן כ' עד ע' שנה שהוא במקיפים דרצון ותענוג ומקור השכל שנק' כחב"ד והוא להוסיף אור בעצם אור הכתר שהוא הרצון וגם בעצם הכח המשכיל ההיולי כמו יהיב חכמתא לחכימין כידוע (ולכך בן ע' שנה נק' זקן שקנה חכמה משא"כ גידול הב' הנ"ל שאינו רק גילוי יש מאין כמו התחכמות מאין דחכמה כו') והוא גידול המקיפים דחיה יחידה שבאו מההעלם לגלוי כו' וד"ל וזהו אך בצלם דג' מדרגות צ' במדות ול' בשכל המעלה החכמה לגילוי ומ"ם ברצון ועונג ועצם כח העלם השכל כו' הכל תלוי במזל שנק' צלם וזהו שאמר יתהלך איש שהן רצון ומוחין ומדות כו' יתהלך בגידול מעט מעט כו'. ומזה יובן שבהתהוות הפגם וחסרון בנר"נ שבמוח ולב בעבודת ה' כנ"ל ע"י המזל דצלם יתוקן הכל להוסיף אור חדש במוחין העצמיי' שנקרא כח מ"ה שבנה"א וברצון שלמעלה מן הטעם כמו הרהורי תשובה הנ"ל ובמילוי פגם הב' בחו"ב עצמן להיות השכלה האלקי' מתיישבת מקרוב <small>(בל"א {{תרגום|עש קלעפט זיך אין מוח|מתיישבת במוחו}})</small> וגם למלאות פגם הג' במוחין שבמדות להגדילם ע"י הדעת המתפשט כו' שאז לא יפול הנופל לעולם וד"ל:

(יא) '''וזהו''' שארז"ל דאין אדם עובר עביר' עד שנכנס בו רוח שטות דוק'. ולכאורה אין זה מובן כלל דהעבירה בחמימות התאוה באה ואם הוא חכם לא יועיל רוח חכמתו כו'. אך הנה רמזו על ענין הנ"ל דכאשר מאיר מבחי' צלם במוח החכמ' אז גילוי אלקות בנשמה שבמוח לא יוכל לבא לידי חטא לעשות מעשה בהמה כי אם כאשר נסתלק בחי' הצלם מכל וכל לא במדות ושכל כו' אז כבהמה נחשב וזהו רוח שטות כבהמה ממש ואינו בצלם אדם כלל דהרי נא' ימותו ולא בחכמה דבחכמה כח מ"ה אין שם אחיזה למות ורע גמור כלל כידוע דבחכמה לא הי' שבירה רק במדות כו' וכ"ז דכח מ"ה דחכמה אלקי' שבנשמה מאיר ע"י הצלם א"א שיחטא אמנם במה יופסק הצלם דחכמה ומדות וגם מן הרצון בחי' כתר אין זה בא רק מסיב' לבושים צואים דמחשבה דו"מ הגם שאין בהם רע גמור רק כמו התחכמות יתירה וריבוי הרצון במו"מ אזי בחי' מקיף דצלם מתלבש בלבוש שק הזה ואינו מאיר בנר"נ ולא עוד אלא שמתגבר רוח הבהמ' עד שנכנס בו רוח שטות ויוכל לבא לחטא גמור לעשות מעשה בהמה כנ"ל וזהו שארז"ל דהרהורי עבירה קשים מעבירה מטעם פגם הצלם שאין לו תיקון עוד (ואעפ"כ הרהור עבירה אינו מלפפתו כעבירה עצמה ואין עונשין רק על המעשה) וזהו כי תצא למלחמה בצלות' שהוא מלחמת הנפש אלקית עם נפש הבהמית ומוח שליט על הלב הטבעי והוא ע"י הצלם כנ"ל וזהו ושבית שביו דקטיגור נעש' סניגור והאויב נהפך לעזר כמו החיל של השונא שנשבה והיה לעזר כו' וראית אשת יפת תואר שהוא הנשמה נר"נ שנק' אשת יפ"ת דצלם הנ"ל שאין בצלם אלקים מום כלל וגלחה את ראשה בחי' מותרי מוחין דהתחכמות יתירה. ועשתה את צפרניה מותרי המדות והסירה שמלת שביה מעליה לבושים צואים ואח"כ ראוי' ליחוד שיהיה גילוי אלקות בנשמתו וזהו מאן דקטיל לחויא שהוא נפש הבהמית יהבין ליה ברתא כו' שהוא בחי' הצלם דהיינו שורש נשמתו עצמו כמו שהוא למעלה כנ"ל וד"ל:

(יב) '''והנה''' ארז"ל לעולם יהא אדם רך כקנה כו' ויש להבין מהו בחי' אדם דהנה כתיב בצלם אלקים עשה האדם וכן נעשה אדם בצלמנו דוקא והוא נק' נשמה נר ה' נשמת אדם ומהות ענין הנשמה היינו מ"ש כי רוח האדם היא העולה כו' דמשמע שזהו עיקר ההפרש בין אדם לבהמה ובא להורות במה שהן רחוקים והפכי' מן הקצה לקצה דהיינו בדבר א' והוא העיקר דרוח האדם עולה למעלה ורוח הבהמה יורדת למטה פי' דכמו שרוח הבהמה הוא רוח ונפש הטבעי' נמשך אחר כל תאות עצמו כבהמ' ממש וזהו יורדת למטה כלו' נמשכת למטה ולא עולה למעלה כלל כך להיפוך רוח האדם טבעו לעלות למעלה לימשך אחר אלקות ואינו יורד למטה כלל וביאור הדבר הנה ע"ז ארז"ל כי זקיף אינש לימא זוקף כפופי' וזה פלא דמשמע שזהו כחידוש שיזקוף בקומה זקופה וצריך לברך ע"ז והרי ודאי טבע בריאת האדם מבטן אמו הוא שהולך בקומה זקופה וא"א שילך בכפיפת הקומה כבהמה אך הענין הוא דקאי על בחי' רוח האדם העולה הנ"ל דזהו העיקר דבחי' אדם שמובדל בערך מן רוח הבהמה והוא מה שמכיר את בוראו פי' מכיר הוא שתמיד נותן לבו ודעתו למעלה בלתי יצטרך לזה התבוננות עמוקה אלא מיד מרגיש ומכיר איך שהעולם ומלואו מתהוה בכל רגע יש מאין וע"כ הליכתו בקומה זקופה משום דרוח האדם טבעו לעלות ולימשך בהכרה למעל' ממנו והכרה זו נק' הרגשה גמורה ותמידי' דוקא כמו שרוח הבהמה דנה"ט מרגיש תמיד בטבעי' הגשמת העוה"ז ונמשך תמיד אח"ז בלי הכנ' בהתבוננו' איך ומה כו' כך נה"א רוח האדם כמו טבעי' אצלה לימשך מיד אחר אלקות המהוה בהרגשה והכרה בלי יצטרך להתייגע בהתבוננות איך ומה כו' וז"ש רוח האדם העולה מאליה כו' (ולא שאינו מתבונן כלל אלא מיד שיראה עולם ומלואו יתן לבו מאין נבראו ויכיר היטב שהאלקי' מחיה אותם ומאמיתת המצאו נמצאו מאין ליש ואיך שמתהווי' מאין ליש שזהו רוחב ההסבר לקרב אל השכל אינו אלא חיזוק לזה) והסימן לזה הוא שאין הדבר מתיישן אצלו כלל וכמ"ש חדשים לבקרים כו' שבכל בקר בקומו יתחדש אצלו הדבר הזה והוא מה שרואה ומכיר העולם מתהוה מאין ובכל יום מתחדש אצלו כאילו רואה מחדש ואם הי' זה בחי' ידיעה והכרה שכליות לבד דהיינו רק מה שהשכל וההסבר מחייב הי' הדבר מתיישן כידיעת סברת פשט באיזה דבר חכמה שמתיישן וכמו שאנו רואי' שבחי' ההסבר והפשט בהתבוננות מתיישן כו' אלא זהו רק בחי' רוח האדם כמו בטבעיות ממש שעולה למעל' להכיר בוראו כמו ידע שור קונהו כו' וכבן שמכיר את אביו כו' (וכמ"ש במ"א בפי' זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי) ולכך מתחדש בכל יום בבקר דוקא כמ"ש חדשים לבקרי' כי בכל בקר מתחדש כח הנשמה בבחי' כח ואור חדש שמזה הכח יוכל לבא להתפעלות בהשגה ובלב ובמחשבה דו"מ כל היום כידוע וזהו שאמר כי זקיף בבקר דווקא יברך זוקף כפופים דהיינו שיברך על כח ואור הנשמה ורוח האדם שמאיר בו מחדש ונק' אדם ואינו נמשל כבהמה לילך בקומה כפופה משום דרוח הבהמה יורדת דוקא למטה כנ"ל כמ"ש בצלמנו כו' (וקודם חטא אדה"ר לא היה נק' אדם בר דעת רק מה שמכיר לבוראו כנ"ל ואחר החטא שנתגשם בעה"ד טו"ר גם אדם בקומה זקופה אינו מכיר בוראו ויורד למטה כבהמה כל היום רק לפרקים כמו בתפלה כו' ולע"ל יהי' כמו קודם החטא כו') ואפי' בהמות וחיות היו מכירים בוראם וראיה מחמורו של רפב"י שלא אכל שאינו מעושר שהוא נשאר מבהמות בהררי אלף כו' (וזהו שלע"ל ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יציר כו' אפי' בהמות ועופות וכמ"ש וראו כל בשר ממש כו' וכמ"ש ואימתך על כל מה שבראת ויראוך כל המעשים כו') ובאמת גם כל שלימות דרוח האדם העול' דעכשיו אין לו ערך לבחי' הביטול דלע"ל גם כרוח הבהמות כו' ולזה א' אנו כחמורי' ולא כחמורו של רפב"י שבא לומר דגם בחי' צל"ם אד"ם דהיינו רוח האדם העולה שבת"ח דעכשיו למטה מביטול דרוח הבהמה דקודם החטא כו' שהרי מ"ש ובכן תן פחד"ך על כל כו' פחד זה היינו כמ"ש לע"ל ובאו במערות צורים כו' מפני פחד ה' כו' הרי הפחד הזה הוא בא בבחי' גילוי עצום כאילו רואה ממש וכמ"ש ונגלה כבו"ד ה' וראו כל בש"ר כו' שכל פחד כזה אינו אלא מקרוב ממש כידוע ובחי' פחד אלקים כזה לא נמצא גם בת"ח ואנשי' גדולי' בעבודת ה' עכשיו שיהיה פחד אלקים לעיניו כאילו רואה ממש ובתמידות עד שיתחבא במערות צורים וכה"ג (רק ביחידי סגולה כדוד המלך שהיה יראה ופחד אלקים עליו בתמידות וכפחד יצחק כו' וכה"ג) ואין זה רק משום דעכשיו בחי' רוח האדם המכיר לבוראו כנ"ל אינו מקרוב ממש כמו בראייה חושיי' ממש רק מרחוק ה' נראה לו ואע"פ שמודה בהודאה גמורה מקרוב כי נתאמת אצלו הדבר מאד עד שירגיש היטב (כרוח הבהמה המרגשת שהוא בטבעיות כו' אינו בא בגילוי גמור בכלי גופו החומרי שהרי רוח הבהמה שבגופו מסתיר מאד כו') ואין הרגשה זו טבעית ממש כראי' והכר' חושיית דלע"ל ואע"פ שנצטווינו וידעת היום אתה הראת לדעת כו' ואם היה בלתי אפשר לבא לבחי' דעת והרגשה חושיית וטבעית איך יצוה על הנמנע בדרך הבריאה אלא ודאי שאפשרי הוא מאד מצד טבע רוח האדם העולה כו' רק שצריך יגיעה בהעמקת הדעת ונתינת לב לזה כו' וכמו שאנו רואים שבחי' דעת האדם זה יש בכל א' מישראל רק אוה"ע מעובדי כו"מ אע"פ דקרו ליה אלקא דאלקייא אינם מרגישים ומכירים כלל רק בחי' הודאה מרחוק לבד מפני שהפרידן מאחדותו כו' אבל ישראל עלו במחשבה כו' כמארז"ל אתם קרוים אדם בצלם אלקים כו' וכנ"ל הענין הוא דציווי הזה וידעת הוא שיבא מן ההעלם דרוח האדם גם בכלי גופו החומרי להיות גם מבשרי אחזה אלוה ממש וכמ"ש למען דעת כל עמי הארץ דוקא ולא יהיה נשאר בהעלם בנפשו שנק' אמונה לבד דהרי גם שהאמונה כמו טבע בנפשותינו ירושה מאבותינו בני מאמינים ולכך לא נצטווינו על האמונה שא"צ ציווי כידוע מ"מ אנו רואים שגם שש"ש שגור בפי הכל נשים וקטנים וגם אצל קלי קלים יוכלו לעשות כל העבירות חמורות ולא יפול לבו מהזכרתו ש"ש ואדרבה יוכל לבקש עזר ה' כי מאמין בו שיעזרנו וכמו גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריי' שמבקש רחמי ה' שיעזרנו להצליח בגניבתו ואם הוא מאמין איך עושה עבירה להכעיס בוראו אלא ודאי שהאמונה מרחוק בבחי' מקיף בהעלם ולא מקרוב בלבו כו' ע"כ אין זה סתירה כלל אצלו כו' (ומ"מ יש הפרש בין מה דקרו ליה אלקא כו' קריאה לבד לאמונה דכנ"י שחזקה היא בשרשה בעצם כידוע) והנה ציווי דוידעת גם שיתקיים כל האפשרי מ"מ א"א שיבא בגילוי גמור בחומר גופו כמו שהוא בעצם בטבע רוח האדם בלא גוף כלל אך ורק לע"ל שרוח הטומאה יעבור לגמרי ויזדככו הגופים מצד גילוי אלקות למטה מטה עד שיראו כל בשר החומרי כמו רוח האדם דעכשיו שבלא גוף כו' וזהו שעכשיו צריך ציווי וידעת וכל מי שמקיים יזכה לבחי' הדעת דלע"ל שיהיה עצמית וטבעי' כמ"ש כולם ידעו אותי מקטנם כי קטן וגדול שווין בזה ממש כמו הטבעיות ששוין בה כל אדם גדול וקטן כו' אבל עכשיו א"א שיהיה רוח האדם בגוף חומרי עולה למעלה בבחי' טבעיות וראיה חושית כ"א אחר הפשטת הגשמיות כנביאים וכה"ג ועכ"ז נצטווינו וידעת להביא גילוי רוח האדם גם בשכל ולב הטבעי לפי שעה שנותן לבו ודעתו וזה יוכל כל א' מצד שיש לו נשמה שנק' רוח האדם כנ"ל רק שהיא בהעלם ומתחדש לבא בגילוי בכל יום בבקר וזהו שמברך בקומו זוקף כפופים שהוא אדם ובכח זה ימשיך גם בנה"ט שלו במוח ולב ומעשה כל היום וד"ל:

(יג) '''ובכל''' זה יובן מארז"ל שאין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות הכוונה בזה המאמר דא"א לבא לידי חטא גמור כ"א כשסר צלם אדם ממנו לגמרי ונעשה כבהמה ממש והוא הנק' רוח שטות שזהו בחי' רוח הבהמה לבד וזהו שא' נכנס בו רוח שטות לעשות כמעשה בהמה ממש דכל זמן שרוח האדם שולט בו לא יכנס רוח שטות זה דב' הפכים הן מן הקצה לקצה אך כשסר ממנו רוח האדם העולה לגמרי אז נכנס במקומו רוח שטות ונעשה כבהמה גמורה והיינו לשון נכנס וד"ל וראיה לזה ממ"ש תהי' יראת ה' על פניכם לבלתי תחטאו לעולם והיינו מפני שידעו בבחי' ידיעה והכרה חושיית ברוח האדם כנ"ל וכמו לע"ל דכתיב כולם ידעו אותי כו' שאז א"א לבא לידי חטא בשום אופן (וכמ"ש ימותו ולא בחכמה כו') (ובימי משה שהיה דור דעה ע"ד הנ"ל וכמ"ש כל העדה כולם קדושי' ובתוכם ה' ממש ע"כ א' כלב לחזק העם שלא ישמעו למרגלים לירא כלום מבני הענק וכה"ג כי סר צילם מעליהם לחמנו הם כו' דזהו הטעם שירדוף א' אלף שלא כדרך הטבע רק מפני שסר מהם צל אדם ונעשו כבהמו' ממש כי צורם מכרם וכמו שאדם א' ירדוף אלף בהמות כי טבע הבהמה לברוח מן האדם משום שנא' ורדו כו' לפי שהאדם בצלם אלקים כו' כך כאשר יאיר בישראל אור צל רוח האדם לשלימותו ממילא סר צל ה' מהם כו' וד"ל) וזהו שאמרו לעולם יהא אדם רך כקנה כו' דהיינו מה שהמוח שליט על הלב ולבו ברשותו תמיד להטותו מן הקצה לקצה כרוח שמניע הקנה הרך לכל צד כך רוח האדם הנ"ל תקיף וחזק ושליט על הלב הטבעי כמו הרוכב על הסוס שמטהו כפי שירצה כך לבו הטבעי נכנע מיד לכל אשר יטהו השכל והדעת אלקי שבמוח שנק' נשמה ורוח האדם העולה למעלה והנה להיפך זה היינו כאשר מדותיו הטבעיי' שבלב הטבעי קשים כארז בלי נטיה כלל וכלל ולא ניזוזו מטבעיות שלהם אפילו כמלא נימ' ולא נכנע הלב מכל רוח חזק ותקיף דהיינו רוח האדם הנ"ל זהו אשר רוח הבהמה גובר על רוח האדם שבו עד שרוח האדם יסתלק לגמרי יוכל לבוא לידי חטא לעשות כמעשה בהמ' כנ"ל בענין רוח שטות כו' וד"ל. ומעתה יש להבין פרטי ענין רוח האדם הנ"ל שיגבר על הלב שהוא בא בג' מדרגות הנק' חב"ד חג"ת ונה"י שהן נר"נ שמלובש במוחא ולבא וכבדא כידוע. וביאור הענין הנה תחלה יש להקדים בכללות בחי' אדם דרך כללות שהוא בחי' הכולל כמה הפכים יחד ובשיתוף וחיבור כולם יחד דוקא נק' אדם וכמו אדם חיצוני בציור התחלקות רמ"ח אברים שכל א' מיוחד במהות וחיות בפ"ע ואעפ"כ מתכלל עם זולתו עד שכל א' נק' משפיע לזולתו ומקבל הימנו עד שבין הכל יחד נק' אדם ואם חסר אבר א' לא נק' אדם שלם. ונמצא שעיקר אדם היינו אחר בחי' התחלקות לכמה איברי' יבאו לבחי' התכללות כא' ממש עד שבין כולם יחד דוקא אז נק' אדם לפי שזה עוזר לזה כמשל י' שמגביהים משא יחד דבשיתוף כולם דוק' נעשה כאיש א' (כמשי"ת בסמוך ) וכך יובן בבחי' אדם פנימי שהוא המוח והלב כידוע דבלב יש כללות כל האברים דלב פליג לכל שייפין כו' והמוח כללי יותר ונק' אדם פנימי ממש ובתחלת יצירתו שהוא מן המוח כמ"ש במ"א:

(יד) '''ויובן''' כ"ז בבחי' רוח האדם הנ"ל בעבודה שבמוח ולב בתפל' דהנה בחי' אדם הפנימי ביותר הוא בבחי' הדעת אלקי במוח וכמ"ש וידעת היום כו' אתה הראת לדעת. ודעת זה יש בו התפעלות אלקות בכמה אופנים שונים הפכיים וכמ"ש ובדעת חדרים ימלאו פי' חדרים הוא ל"ב חדרים שבמוח שמתחלקי' לכמה הפכיים פרטים ובדעת מתכללים הכל כא' דוקא וכמו שאנו רואים שיש שכל מתפעל כך וזה מתפעל כך והיינו כל חד לפי ערך דעתו ויש ס' ריבוא דעות ועכ"ז הרי אנו רואים שבאדם א' יהי' התפעלות השגות אלקות בכמה הפכים יחד כמו בהתפעלות חדוה ומרירות במוח יחדו יהיו תמים וזה עוזר לזה כמו בחי' רצוא ושוב כא' (כמו השט במים שמניע אנה ואנה שבאמצעות שני ההפכיי' יחד ישוט וכן עוף הפורח הרי באמצעות חיבור ב' כוחות הפכים יחד והיינו מה שמנענע בכנף למטה ולמעלה יפרח דוקא כמ"ש ובשתים יעופף ) וכן פני אריה ופני שור שמגביהים המרכבה יחד דוקא וכך בשיתוף כחות הפכיי' בחו"ג במוח ע"י הדעת הכוללם יחד שבו יוכללו ואז נק' אדם כנ"ל בציור אדם חיצוני שהוא בין כולם יחד דוקא וד"ל והמדרגה הב' דבחי' אדם הוא בלב שהוא חג"ת והיינו ג"כ ע"ד הנ"ל בדעת שבמוח והוא מ"ש והשבות אל לבבך דהנה ידוע דעיקר בחי' אדם הן המדות שבלב וגם בהן יש בחי' התחלקות התפעלות הלב בחו"ג כחדוה ומרירות וכו' מתכללים כא' והוא כאשר המשיך הידיע' שבמוח אל הלב מבחי' הדעת אלקי ואע"פ ששם מתחלק לל"ב חדרים חוזרים ומתכללים ונמשכים אל הלב (ולכך נק' לב שמקבל מל"ב שבילין שבמוח) וקבוצתם יחד בלב הוא עיקר ההתכללות אמיתית להיות נק' אדם בלב (וכמו שנראה בחוש במדות שבלב לאיזה דבר מה בעסקי' גשמיים דכל נפשו וחיותו בו שמתקבצים כל חלקי הפכים דאהוי"ר יחד בלב ישכנו כמו שיאהוב לעשות כך וכך וישנא מלעשות היפוכו וכמ"כ לקרב ולרחק לקמץ ולפזר ובאמצעות שניהם יחד יושלם הרצון שבלב (כמשל הנ"ל בשט ופורח כו') וזהו העיקר יותר מהתפעלות המוח וכמ"כ בעבודה שבלב בתפלה הרי עיקר גילוי אלקות הוא בלב כמ"ש והשבות אל לבבך דווקא וראי' לזה ממ"ש על כי אין אלקי בקרבי דוקא שהוא בקרב הלב מצאוני הרעות האלה משמע דגם שאלקי במוח אם לא נמשך מן המוח בלב אין זה אלקי בקרבי עדיין ויוכלו הרעות להשיגו (וכמו חדלו מן האדם אשר נשמ' באפו עדיין כו') והמדרגה הג' באדם הוא בחי' אדם במעשה (שנק' נה"י) והוא במעשה המצות בפועל ממש דהנה גם במעש' יש בחי' אדם דוקא שהוא ההתכללות מכמה 
הפכים יחד כנ"ל שבין כולם יושלם וכל א' עוזר כו' כמו שאנו רואים במעשה עצמה הפכיים לקמץ ולפזר לאהוב ולשנוא דהיינו לאהוב דבר הטוב אל העסק ולשנוא היפוכו דבר המזיק לעסק ושניהם כא' יתכללו להשלים תוכן טוב המעשה וכך במצות דכתיב בהן בחי' אדם כמ"ש אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וכידוע דרמ"ח פקודין נק' רמ"ח אברי' (אלא שנק' אדם חיצוני) יש בהן כמה הפכים דחו"ג כמו מצות צדקה הוא בחסד ומצות ובערת הרע במרירות הנפש להרגיז כו' ב' הפכים ויש עבודה בשמחה ויש להיפך וגם בחי' מוחין שבמעש' הוא מצות ת"ת להמשיך אא"ס בחכמה והכל בבחי' המעשה דוק' וכללותו הוא ב' הפכים לשמור הטוב ולמאוס ברע וכמו בעסק משא ומתן שידבק במעשה שהוא הטוב למצוא עי"ז חיי פרנסתו וימאס ברע המזיק וגורע חייו הגשמיים כך אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם חיי נשמתו וכמ"ש ובחרת בחיים יש בהן בחי' חו"ג והן באים בהתכללות כא' עד שבאמצעות חיבור כולם יחד דוקא וחי בהם וזהו הנק' אדם במעשה שנמשך גילוי אלקות בסוף מעשה שע"ז א' סוף דבר כו' את האלקים ירא ומצותיו שמור בפועל ממש כי זה כל האדם שבמוח ולב וד"ל:

(טו) '''והנה''' אחר שנתבאר בחי' אדם בדרך פרט יש להבין כללות אדם מג' אלה מוח ולב ומעשה שבין שיתוף כולם יחד נק' אדם שלם ואח"כ יתבאר שיש מדרגה שלמעלה מבחי' אדם והוא העיקר ומקור ומשם נתצמצם לבא בבחי' אדם במוח ולב ומעשה בכללותם יחד דוקא מפני שע"י כללותם יחד דוקא יושלם ג"כ נקודת הרצון שבעצמות הנפש. והנה מכל הנ"ל בפרטיות אדם יובן מ"ש ובחרת בחיים בפרט שהוא ע"י המוח בדעת האלקי בהכרה גמורה שעי"ז יחיה הנשמה מחיי החיים ודוקא מבחי' התכללות שבו כנ"ל ועד"ז עוד ימצא חיים לנשמה ע"י הלב וכמ"כ ע"י המעשה בפועל ממש ועל הכל א' ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב שימצאם בג' מיני אופנים אלה ושלימות החיים והטוב הוא מאמצעות כללותם יחד דוקא דהיינו לא במוח הדעת לבד ולא בהתפעלות הלב לבד (אך במעשה לבד יוכל להיות שלימות הכל כמ"ש כי זה כל האדם שכוללם יחד לפי שנעוץ תחלתן בסופן וכמ"ש במ"א בענין ומעשה ידינו כוננהו וכן בצדקה תכונני כו' וד"ל). אלא שיהיה רוח האדם עולה למעלה בדביקות המוח והלב והמעשה וכולם יחדיו יהיו כא' לעזר שאז דוקא יושלם נקודת פנימיות הרצון שבעצמות הנפש שלמעלה מבחי' אדם (שנק' כתר ונק' גולגלתא) וביאור הדברים הנה מבואר למעלה בבחי' התחלקות אברי גשמיים באדם חיצוני שבשיתוף כולם יחד דוקא נק' אדם כרגל שמשפיע לראש ואין שלימות לא' בלא התכללותו בזולתו כך גם בכללות ג' מיני אדם דמוח ולב ומעשה אין שלימות למוח בלא לב ומעשה ולא בלב בלא מוח ומעשה שהמעשה עוזר ללב ומוח עד שמוח ולב מקבלים הימנו כרגל שמשפיע לראש עד מבלי שימצא ראש וסוף אלא מאמצעות חיבור כולם כא' נשלם הדבר כמשל עשרה שמגביהים יחד דשיתוף הכחות יחד דוקא משלימים הפעולה. ויובן דבר זה ע"ד שאנו רואים באדם בנפשו הטבעית בכוחות נפשו שכלולים מי' רצון ושכל ומדות ומחשבה דבור ומעשה וידוע דב' מיני רצון יש א' הרצון שבעצמות שלמעלה מהתלבשות בשכל וטעם כי הוא מצד חיי עצמותו ואין טעם לרצון כלל דהיינו שלא יוכל השכל להגיע לנקודת הרצון העצמי ואעפ"כ אנו רואים שיש רצון ב' שמורכב דוקא בשכל וטעם לרצון זה שמזה הטעם יתפעל ברצון ואם יבטל הטעם ההוא יבוטל הרצון לגמרי הענין הוא דודאי זה הרצון הנולד מצד השכל אין כל חדש בו רק שהורד הרצון העצמי ונתמעט אורו לבא בשכל וטעם דוקא כמו השוחד שיעור כו' הרי השכל וטעם לזכות מלביש לרצון פשוט וממעט אורו וכן הזכות שרואה לאוהבו ולהיפך לחוב לשונאו וכה"ג ואח"כ יורד עוד הרצון מן השכל אל הלב שיחפוץ באהבה וחסד בלב ונק' רצון שבלב שלמטה מן השכל שהשכל מאיר בלב ומתקצר גם הוא בהגיע ללב כידוע ועד"ז הולך עוד זה הרצון ומתמעט אורו יותר להיות בחיצוניות יותר בבואו מן הלב אל המחשבה להרהר בו לבד שנק' לבוש המדות והשכל לבד כידוע ואח"כ יורד עוד מן המחשבה אל הדבור שזהו גילוי הרצון רק בדבור שהוא בקרירות יותר ונפרד מן העצם יותר בלבוש חיצוני יותר ומדבור למעשה הוא צמצום היותר אחרון שהוא רק מעשה שעושה מה שעלה ברצון הפשוט הנ"ל. והנה לכאורה יש חילוק גדול באור עצם הרצון הנ"ל בין היותו מלובש בפנימיות יותר שהוא השכל והטעם להיותו מצומצם רק בעשיה לבד שהוא האחרון ובאמת לגבי עצם נקודת הרצון אין הפרש וחילוק אם מתלבש בשכל או במעשה בלא שכל ולב כלל מאחר שעצם הרצון בלתי מוגבל כלל וא"כ כמו שבשכל מוגבל הרצון כך הגבלתו בעשיה שניהם שוין לגביו שהרי אנו רואים שאבריו נשמעים לרצונו בעשיה ותנועה גשמית בערך א' להתלבשות השכל להטות לזכות כנ"ל ואין נפקותא לגביו בין כשנתפעל השכל מן הרצון להתפעלות העשי' כשעושה הרצון הכל רצון א' הוא ממש (משא"כ השכל שבעצם כשיורד במדות נק' שכל שבלב בשינוי מהות ומכ"ש שכל שבעשיה שהוא מהות נמוך יותר) ואמנם הנה מובן שאע"פ שכ"ז מן השכל עד העשיה הכל ירידת אור עצם הרצון ומיעוטו במיעוט אחר מיעוט עכ"ז הרי נשלם הרצון מבין אמצעות שיתוף כולם יחד דוקא דהיינו כאשר אור כח השכל יחייב לרצון העצמי הנ"ל הרי עכ"פ הוסיף בו כח ועזר ממה שיש בכח השכל והטעם להוסיף אור כו' כהטיית הזכות וכה"ג וכן התפעלות האהבה בלב ברצון זה הוסיף בו כח מצד חלק המדות כו' וכן המחשבה ודבור כל א' עוזר ומוסיף כח ברצון כפי ערכם המצומצם עד המעשה שגם הוא עוזר לפעול הרצון הרוחני להביאו בגשם הפעולה והעשי' ואם היה הרצון רק בשכל ולא בא בלב ומחשבה דו"מ הרי חסר לו עזר הלב והמדו"מ וכן אם יחסר א' מאלה גם בחסרון המעשה לבד יחסר שלימות אור הרצון לתכליתו א"כ הרי מאמצעות כולם יחד נשלם עיקר שלימות וה"ז כמשל שיתוף י' כוחות להגביה דבר כנ"ל (ומה שיש בכלל מאתים מנה הרי יש בכלל כח השכל כח המדות ומחשבה דו"מ זה אינו מועיל כ"א כאשר יצא כל א' במהות בפ"ע). ואמנם לכאורה מאחר שעצם הרצון מובדל בערך לגמרי מן השכל כנ"ל א"כ גם בשיתוף כולם יחד לא ישלימו עצם מהותו שהוא למעלה מן הטעם וזה אינו דדוקא השכל לבד לא יגיע לשלימות הרצון שאין טעם לרצון אך דוקא בחיבור שכל ומדות ומחשבה דו"מ הכל יחד יגיעו לשלימותו מפני שכולם עוזרים זא"ז ונק' אדם שלם בכלל ובבחי' אדם כללי יוכל להיות שלימות עצמות הנפש אע"פ שעצמות הנפש למעלה מבחי' אדם. ויובן דבר זה ע"ד דוגמא ממה שאנו רואים במילי דעלמא ברצון פשוט מעצמות הנפש להשיג חיי פרנסתו שיחיה ולא ימות שנוגע בעצמיות נפשו ממש שבלתי מוגבל כלל בשכל וטעם כידוע וכמו אהבת חיי נפשו כו'. והנה אנו רואים בבקשת אדם למצוא טרף לנפשו להחיות כו' יבקש תחבולה ע"י השכל והתחכמות יתירה כי אינו יודע במה יחיה נפשו ומוכרח לחשוב בשכל ולהתחכם הרבה איך ובמה יפרנס א"ע ואם אין חכמה ושכל יקח לו דרך אחר והוא במה שיתן כל לבו ולא יפנה לבבו לשום דבר רק כל מדותיו בדבר השגת איזה טרף לנפשו ואם גם התפעלות הלב לא יועיל יחשוב ויעיין במחשבה וירבה דיבור כו' עד שיאמר ללבו העיקר הוא המעשה והעסק והיגיעה בפ"מ שלא יתרשל בעסק כמו לעשות כל מלאכה וטרחא יתירה גם לחטוב עצים וכה"ג אולי ירויח בזה וימצא טרף לנפשו מן העסק ומלאכה גשמי' ונמצא שלכאורה ימצא טרף להחיות נפשו בא' מאלה אם בהתחכמות לבד או בהתפעלות הלב לבד או במעשה לבד ובאמת צריך לבא לכולם יחד שיהיה זה עוזר לזה דהיינו התחכמות והתפעלות ומעשה ומאמצעות חיבור כולם יחד כא' אז יושלם נקודת הרצון להחיות נפשו ולכאורה אין נפקותא לגבי עצם נקודת הרצון אם יחיה נפשו בסיבת התחכמות בלא לב ומעשה כלל או בסיבת המעשה לבד כי שניהם שווין כי אינו רוצה רק בחיות נפשו ולא היה צריך לשכל ומעשה כלל אם יכול לחיות בלעדם רק שא"א בלתי זה ומ"מ א"א שיהיה נשלם הרצון בשלימות כ"א באמצעות עזר מכולם יחד מן המוח ולב ומעשה ועכ"פ הרי יוכל להיות שיגיעו כחות הנפש בשכל ולב כו' בשיתופם להשלים נקודת הרצון הבלתי מוגבל כי זהו מצד בחי' אדם בכלל שיש בכחו להחיות עצמות הנפש וכמ"ש והחכמה תחי' בעליה ולא החכמה לבד אלא בשיתוף בלב ומעשה יחד כנ"ל וד"ל אבל בשכל וחכמה לבד נא' כי לא לחכמים לחם וכה"ג וכידוע וד"ל:

(טז) '''והנמשל''' מכל הנ"ל יובן ג"כ בבחי' חיי הרוחניי' דנה"א מחיי האלקי' כמ"ש כי הוא חייך ובחרת בחיים . וכנ"ל בג' אופני' דמוח או לב או מעשה בסומו"ט בלבד הרי אין נ"מ כלל לגבי עצם נקודת הרצון שרוצה הנשמה האלקי' לחיו' מחיי האלקיי' יהיה באיזה סיבה שיהיה אם מהתבוננות באלקות או בסיבת המעשה הטוב בלא מוח ולב כלל כמשל חוטב עצים בפרנסה גשמיי' שנק' יגיעה ועסק רק שיחיה בלבד וגם מובן ממשל הנ"ל דאע"פ שאור נקודת הרצון מתמעט בירידתו בשכל והתבוננו' דלכאורה נראה לאדם שכל עיקר התפעלות שלו רק מצד השכל אלקי של ההתבוננות כו' ואינו תקיף ברצון עצמו כנ"ל ובאמת אין זה רק מצד נקודת הרצון שרוצה לחיות חיים עצמיים ואז אם ע"י התבוננות יחיה ה"ז רק כמו כח עוזר לנקודת הרצון הפשוט במה שמקרב אל השכל בחי' אלקות כו' וכמשל הפרנס' ע"י התחכמות כנ"ל וכמ"כ בהתפעלות הלב הכל מירידת הרצון שמתלבש במדות דרך השכל כו' עד בחי' המעשה ג"כ דמצד שחפץ בחיים העצמיים הוא מוצא חיותו זה ע"י קיום המעשה וא"כ צמצום זה הרצון שבמעשה שוה להתפעלות פנימי' שבמוח כו' ולא נק' מיעוט הרצון כלל כי הוא בתקפו במעשה כמו ברצון שבשכל מאחר שעצם הרצון למעלה מכולם כנ"ל אך א"כ לא היה במדרגת השכל ולב ומעשה להשלים עצם הרצון כו' ואנו רואים שנגמר המכוון ע"י מוח ולב ועשי' כל בחי' הנקודה דעצם הרצון שהוא להחיות נשמתו. הענין הוא כנ"ל במשל חיי פרנסה דהיינו ע"י בחי' אדם בכללותו דווקא שזהו כאשר נתכללו ונתחברו מוח ולב ומעשה יחד וזה עוזר לזה לבד מה שכל א' נותן כח בפ"ע לעזור לרצון הפשוט וכמשל הנ"ל בשיתוף כוחות י' בנ"א להגביה כו' (ומ"ש אלה המצות אשר יעשה האדם וחי בהם כו' הרי יחי' גם רק מן המעשה בלבד זהו כאשר יש בעשי' זו קצת מן המוח ולב שידע עכ"פ למי הוא עובד וכה"ג וד"ל). ומעתה יש להבין מאמר דלעיל דלעולם יהי' אדם רך כקנה כו' דהיינו שיהיה מוח שליט על הלב דודאי באדם דנה"א מוח ולב ומעשה הכל א' וזה עוזר לזה דוקא ולמה צריך להזהיר שיהיה המוח שליט על הלב דמשמע משליטה זו שהן ב' הפכים ומנגדים והמוח שליט על הלב המנגד להיות ברשותו. אך הנה ידוע דזה המאמר מדבר בשליטת הנשמה שנקר' אדם על הלב הטבעי שנקרא גם הוא אדם לאחר הבירור שנתברר מן הנשמה וכמ"ש ואני בהמות כו' אדם ובהמה תושיע כו' שמבהמה נעשה אדם כו' והענין הוא כמ"ש במ"א בענין מבשרי אחזה דגם לב בשר גשמי יכיר בוראו והוא במוח ולב הנה"ט שיקרא גם הוא אדם כו' אך הרי טבעו הפכית כי נקרא רוח הבהמה כו' ומדות הבהמה בטבעם תקיפים וקשים בלי יזיזו א"ע כמו שאנו רואים בטבעי מדות התינוק שא"א שיהפוך לבו ורצונו כו' כ"א כאשר יגדל יהיה מדותיו נכנעים תחת ממשלת השכל דוקא כו' וכך יובן בענין יהא אדם רך כקנה שהן מדות טבעיים דנה"ב שיהיה רך להטות תחת ממשלת השכל דנה"א שמשכן הנשמה במוח בכלל כידוע ואל יהי קשה כארז שאינו ניזוז לפי שיצר הלב באדם רע מנעוריו וקשה כארז ונקרא לב האבן כמו האבן שאינו נימוח כו' ולע"ל כתיב והסירותי את לב האבן ונתתי לכם לב בשר פי' לב בשר זה אין הכונה לב בשר גשמי שישנו עתה בכל האדם שנקרא רך הלבב בטבעו ליפול מכל פחד או אדם ושר גדול וכה"ג אלא הכונה לב בשר ברוחניות שלבבו הטבעי רך ליפול ולהיכנע מיד לגבי האור אלקי שבמוחו דהיינו שבקל יתפעל לבו מן התבוננות גדולת הבורא ית' ויבוש בושה גדולה מפני שטבעו רך ונשבר ביותר והיינו כמשל קנה רך שניזוז ממקומו מרוח כל שהוא וזהו סימן שנה"ט שלו דק ביותר והוא מבחי' הטוב וקדושה שנפל בקליפת נוגה לכן מתפעל לבו בקל מאד בלי יגיעה והכנה כ"כ (וכמו שאנו רואים שינוי טבעי ב"א בגופם בענין התפעלות לבם הטבעי מאלקות יש שמתפעל בקל וניזוז לגמרי במעט התבוננות ויש שלבו קשה כארז ואינו ניזוז כלל כמו טבע קשה הלב בגשמיות שאינו נופל מכל פחד או שר וגדול כו' כך לא יפול לבו מכל השגות אלקות וגלוי עצום כו' וכמו בבני מתא מחסיא דחזו יקרא דאורייתא כו' נק' אבירי לב וכמ"ש שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה פי' אבירי לב תקיפי לבא שנק' בזוהר בשם תקיפי דרא ששרשם מעולם התוהו והן עז"פ ששתלן בכל דור כו' והיינו הרחוקים מצדקה שהוא גילוי אלקות מבחי' מל' שנק' צדקה צדק ה"א להחיות רוח שפלים דוקא ולא לגסי הלב כו' (ויש אדם שנשמתו גבוה וגופו שפל המדרגות מבחי' אבירי לב הנ"ל מצד אביו ואמו) שבחטא יחמתני אם בחמימות התאוה ביותר יהיה לבו מלא תאוות ביותר ולא יוכל המוח לשלוט על הלב לעשותו חלל ריקן מן התאוות חומריות כלל ואם אביו ואמו תקיפים בלבם קשים ועזים יולידו הבן תקיף הלב ואע"פ שאינו בעל תאוה כלל וזהו נק' לב אבן שלא יתפעל ויזוז מאומה כלל מגדולות ה' ויש שנשמתו שפלה מנפש דנפש דעשיה שאינו משיג אלקות רק מרחוק מאד וגם זה אין נה"א שלו בהתפעלות שכל ומדות רק למעשה לבד שנק' נפש דנפש דעשי' כו' ויש שנשמתו מנשמה דבריאה שנשמתו מתפעל בתכלית עומק ההשגה כו' וגופו מגושם ביותר ונק' תקיף הלב ואין מוחו שליט על לבו כלל וכלל וד"ל) ודרך כלל ידוע בזוהר דתוקפא דנפשא חולשא דגופא שנעשה רך כקנ' כנ"ל ותוקפא דגופא כלב האבן הנ"ל הוא חולשא דנפש' האלקי' כי ב' הפכי' הן ממש ולזה א' יהא אדם רך כקנה שזה ממילא בא מתוקפ' דנפשא כו'. אך הנה כל הנ"ל היינו בשליט' האדם שזהו מוח שליט כו' ויש בו ג' מדרגות מוח ולב ומעשה ובאמצעות כולם נק' אדם שלם כנ"ל אבל הנה מבואר ומובן מכל הנ"ל שיש בחי' ומדרגה עליונה שלמעלה מבחי' אדם והוא נקודת עצם הרצון הפשוט שבעצמות הנפש האלקי' הנ"ל שכל מה שבמוח ולב בא לעזר לרצון זה הכל הוא נכלל בו כמו התכללות מנה במאתים (וזהו שרש ענין התשובה שמבואר במ"א דבע"ת נקראו אביוני אדם פי' אדם במוח ולב ומעשה נק' עשיר בדעת ולב כו' ובכל הון יקר במעשה המצות כו' אבל הבע"ת בתשובה שתשוב אל האלקי' ע"י בכי' מעומקא דלבא שנק' תעלומות הלב שלמעלה מן הרצון המורכב בשכל כנ"ל זהו ענין הרצון העצמי הנ"ל שחפץ בחיי עצמו שיחי' ולא ימות כו' וכמו העני שרוצה להחיות נפשו בפרוטה זו לכך נק' אביוני אדם שלמעלה מבחי' אדם צד"ג כידוע) ודוגמתו הוא מה שיש בנה"ט שנק' בהמה רבה בחי' טבע עצמיות שבלא טעם ודעת כלל דהיינו למעלה מן הדעת כו' וכך בנה"א יש בחי' בהמה רבה שלמעלה מן הרצון שבמוח ולב וכמ"ש ואני בהמות ב' בהמות בהמה שלמטה מן הדעת שזהו בהמה שלמעלה מן הדעת כו' והוא ענין קשה כארז בנה"ט ששרשו מבחי' התוהו שנק' בהמות וחיות כידוע ודוגמתו בנה"א בחי' קשה כארז באלקות שאינו ניזוז מכל רוחות רעות דהבלי עוה"ז גם מעומק רע וכמו בנפש הטבעית אינו ניזוז מכל רוחות תקיפים דקדושה וכמאמר המשנה הוי עז כנמר וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים ונמצא שמה שאמרו רך כקנה ולא קשה כארז היינו במדות הגוף במילי דעלמא אבל במילי דשמיא אדרבא יהיה קשה כארז דוקא וד"ל:

(יז) '''והנה''' עכ"פ מבואר ומובן מכל הנ"ל בב' מדרגות דבחי' אדם ובחי' שלמעלה מאדם שעיקר כללות ענין ההפרש הוא כמ"ש במ"א שיש ב' מיני התכללו' א' בחי' עצם הפשוט הכולל ריבוי שעתיד להיות ממנו מפני שהוא הכולל כל פרטי חלקי' שבו טרם שמתחלק והב' לאחר שנתחלק העצם לכמה חלקים חוזר ומתכלל הכל כא' ונק' התכללות שאחר התחלקות כמו מספר אלף שכולל אלף חלקים טרם שמתחלק לאלף ונק' אלף במספר ע"ש שעתיד ליחלק לאלף חלקים ואחר שמתחלק לאלף חוזר ומתכלל הכל בכלי א' ונק' אחד דהיינו אלף א' כו' הרי לכאורה אין הפרש בין בתחלה לבסוף כמו העיסה שהיא גדולה וכוללת מאה עיסות קטנות כאשר יחלקוה לק' וחוזרים ומערבים הק' חלקים ונעשה עיסה גדולה מה ניתוסף בה מכמו שהיתה ומה נגרע ממנה וכן מאה כוחות מחולקים בק' בנ"א כשישתתפו יחד או איש א' כולל ק' כחות כא' אין יתרון ביניהם כלל וכך לכאורה בי' כוחות הנפש לאחר שנתחלקו מעצם הרצון בשכל ושכל במדות ומדות במחשבה עד חלק האחרון יותר שבמעשה כנ"ל אין יתרון ולא גרעון מכמו שהוא בעצם הרצון כו' וא"כ הרי כל מה שנמצ' בשיתוף כחות דמוח ולב ומעשה יחד שנק' התכללות לאחר התחלקות הוא ממש מה שהי' תחלה בכח עצם הרצון טרם שמתחלק במוח ולב כו' שנק' עצם הכולל מה שעתיד להתחלק דהכל א' בלי תוס' ובלי גרעון כלל וד"ל (וראי' לזה ממה שיוכל בחי' שיתוף כחות דאדם להשלים לעצם הרצון כמו שהוא כמו להחיות נפשו וכה"ג) ואמנם באמת בחי' התכללות שאחר התחלקות אינו אלא ערך כח החצי מכח עצם הכולל מה שיתחלק ממנו והוא כענין יש בכלל מאתי' מנה (וכידוע דחצי התחתון דעליון הוא הכולל כל מה שמתפשט ממנו בתחתון אבל לא חצי העליון) א"כ חצי התחתון דכתר הנק' רצון הוא הכולל כל מה שבא ממנו משכל ולב ומעשה ולזה בלבד יוכלו שיתוף כוחות דמוח ולב להגיע ולהשיג ג"כ כנ"ל אבל לא לחצי העליון שבו שהוא כח העצם כמו שהוא ממש טרם שנק' כולל מה שעתיד להתפשט ממנו. ויובן דבר זה מכח העצם וכח המתפשט שיש באדם כמו בכח התנועה להניע אם להגביה משא או לזרוק אבן שבכח א' כלולים במשקל א' ממש שהזריקה היא כח ההתפשטות לחוץ וההגבהה הוא כח המתכווץ וסובל בעצם ודאי שקולי' כא' דהיינו רק לפי מה שיש בכח העצם כמה לזרוק וכמה להגביה וא"כ כל כח העצם נמשך בהגבהה או בזריקה שהרי החלש כח עצמו כלה במעט התפשטות או במעט הגבהה ואין האמת כן דודאי כח פשוט ועצמי בלתי מוגבל ומה שיוגבל ממנו אם בהתפשטות וירידה או בהגבהה זהו מה שנכלל בכח העצם והוא רק מחצי התחתון שבו כנ"ל ולעולם לא ישיג כח כלול זה להגיע לכח העצם ממש וכמו הכח השכל היולי ועצמי שההתחכמות נק' התפשטות השכל לא יגיע לכל כח העצם גם כשיזקין ויקנה חכמה יתירה בכל מיני חכמה הרי נשאר בעצם כח השכל הרבה יותר רק שהוא בהעלם והיולי וכמ"כ בכח המניע נשאר בעצם הכח בהעלם יותר (וראיה שבפחד יגביה משא יותר מכפי ערך גילוי כחו כו') וכח המתפשט וכח המכווץ בשכל הן חו"ג שבשכל כידוע ושניהם במשקל א' כנ"ל בכח המניע וכללותם רק מכח החצי התחתון דעצם כח השכל וכמ"כ גם בכח היולי ועצמי דרצון שודאי גם ברצון יש בחי' חו"ג דבר והיפוכו רוצה מה שנפשו מחמדתו ומסלק רצונו מאשר שנאה נפשו ושקולי' כא' ממש אך עצם כח הרצון גדול הרבה מכללותם יחד (וראי' מן הסבלנות שנק' ארך אפים שנק' גבור כאשר יוכל לסבול דבר מה שמאד נגד רצונו כמ"ש טוב ארך אפים מגבור שמוכרח לומר שגבורה זאת באה מכח עצם הרצון שבהעלם והיולי שכלא חשיב ב' הקצוות דרצון ההפכיי' דחו"ג לגביו ע"כ יסבול בכח זה גם המנגד מאד לרצונו וכידוע בענין מאריך אף לרשעים להודיע כמה ארך אפים לפניו דזהו בבחי' פנימית הכתר חצי העליון שבו כו') ולפי כ"ז מה שמבואר במ"א בענין יחיד ואחד דאחד כולל הריבוי אחר ההתחלקות וכמאמר איהו וחיוהי חד כל זה רק מחצי התחתון שבכתר שנחלק לג' קוין כמ"ש בפרדס ויחיד הוא בלתי מתחלק כלל וכאשר יבא חלק מן העצם הפשוט ה"ז כמו העצם בכלל ואין לחלק ביניהם כלל וראיה מכליון כל העצם גם בחלק א' מן העצם כמו בחלק א' מעצם הרצון הפשוט באהבה או חסד או ניצוח כו' וכן בכח המוליד או בכח השכל כו' אך נקודת עצם הרצון שהוא נגמר ונשלם ע"י שיתוף הכוחות המתפשטין מן העצם כשכל ומדות כנ"ל אין זה נק' חלק מן העצם ממש שהוא לא נק' עדיין כולל הריבוי אלא נק' דומה אל העצם והוא נק' אדם לשון אדמה כו' והוא עיקר ההפרש בין יחיד לאחד והיינו כח המוליד שבאדם שהוא מן העצם ומוליד בדומה לו ממש והיינו ג"כ עיקר ההפרש בין תהו לתיקון כידוע (אמנם במ"א משמע להיפוך מכל הנ"ל שיש יתרון גדול באדם שכולל הריבוי יותר מן העצם שהרי יכול לבא לבחי' ריבוי התכללות עד אין שיעו' יותר מכמו שהי' בעצם וכח המוליד יוכיח וגם ראי' ממ"ש באדם ורדו כו' דהיינו כמו בחי' התנשאות העצמות ממש שלמעלה גם מרצון עצמי וכמשי"ת) וד"ל:

(יח) '''ועם''' כל הנ"ל יובן למעלה ג"כ שבאתעדל"ת אתעדל"ע מאחר שבצלם אלקים עשה את האדם התחתון וא"כ כמו למטה יש ב' מדרגות הנ"ל בחי' אדם בנפש רוח נשמה במוח ולב כו' ובחי' פנימית העצמות שלמעלה מבחי' אדם כך למעלה יש ב' מדרגות הא' בבחי' אדם כמ"ש ועל הכסא דמות כמראה אדם והיינו ג' שליטין לעילא מוחא ולבא וכבדא שהן כלים לבחי' נפש רוח נשמה דז"א כו' שהוא חב"ד דאדם העליון נק' מוחא ובחי' מדות העליונות חג"ת נק' לב והשפעות המדות נק' נה"י בחי' כבדא שכללותם הן ע"ס דאצי' וכמו חכמ' מוחא והיינו ע"י אתדל"ת למטה באור אלקי שבמוחי' דנשמה וכמ"כ במצות ת"ת שהוא להוסיף אור בחכמה יו"ד כו' ובמצות תפילין במוחין שבמדות ובצדקה נמשך אא"ס בחסד דרוע' ימינא וכהאי גוונא כל רמ"ח מצות עשה עליונות שנקראים רמ"ח איברים דאדם העליון כידוע וז"ש אלה המצות אשר יעשה האדם דלעיל' וחי בהם מגילוי אא"ס שבהן ועל ידן נמשך תוס' אורות בכלים דע"ס כידוע בפי' כאלו עשאוני כו': אך זהו למעל' בחי' המעשה לבד שהוא ע"י מעשה בפועל ממש דלמטה וכל א' בפ"ע מוסיף כח לבד לבחי' נקודת הרצה"ע שזהו בחי' אור הכתר שמלובש במוחי' ומדות ומתכללי' ומשתתפי' יחד כנ"ל באדם דלמטה והיינו אנת הוא דמייחד לון עד מבלי ימצא ראש וסוף זה עוזר לזה הראש לרגל ורגל לראש וזהו נעוץ תחלתן בסופן וסופן כו' ועל ידי כללותם ויחודם נשלם הארת אור הכתר כנ"ל באורך. אך המדרגה הב' למעלה הוא למעלה מבחי' אדם דאצי' והוא כמו פנימית נקודת עצם הרצון שאינו מוגבל במוח ולב כלל שאין טעם לרצון כלל והוא פנימית הכתר שנחשב מבחי' אחרונ' שבעצמות המאציל דע"ז אמר אנת הוא חד ולא בחושבן י"ס עד ולאו מאינון מדות כלל וזהו על ידי אתערותא דלתתא למטה בבחי' נקודה עצמיות דנשמה מעורר למעלה ג"כ בחי' פנימית ועצמות אור א"ס שבפנימית אור הכתר (וכמו ע"י תשובה מעומקא דלבא הנק' תעלומות הלב שבלתי מוגבל במוח ולב ומעשה ולעולם לא ישיגו כל פרטי אורות שבמוח ולב ומעשה גם בשיתוף כולם יחד לבחי' נקודת הלב הפנימי' והעצמות ממש רק לחצי התחתון שבו שכולל ריבוי ההתפשטות דשכל ולב כו' ולמעלה היינו בחי' חצי העליון דכתר שבו פנימית ועצמות א"ס כו' וראיה לזה הוא מה שגזרו אומר דבעלי תשובה גדולים גם מצדיקים גמורים ובצדיקים גמורים נאמר להנחיל אוהבי יש שהוא העולם הבא ששרשו בחצי התחתון דכתר לבד כידוע דכתר הוא תר"ך ויש התחתון הוא ב' פעמים קנה שהחכמה דעולם הבא מאין תמצא ובעלי תשובה מגיעים בפנימית עומק הרצ"ע) וכמ"כ ע"י שמחה של מצוה שהיא למעלה מבחי' מעשה המצות עצמן שהן בבחי' אדם לבד כנ"ל או ע"י קבלת עול מלכות שמים שבכל מעשה המצות דהנה קבלת עול הוא רק ביטול עצם הרצון דוקא כמו נעשה ונשמע שקיבלו עליהם בעצם נקודת הרצון לשמוע לכל אשר יגזור עליהם ברצונו הרי זה למעלה מגוף המצוה שאינה רק בחי' גילוי הרצון העליון ובביטול עצם רצון נתקשרו בבעל הרצון כמו שמקבלי' עליהם עול מלכות לקיים מה שיגזור ברצונו אין זה התקשרותם ברצונו לבד אלא בעצם ומקור הרצון ונמצא שבביטול עצם הרצון שבעול מ"ש דפ' ראשונה דק"ש הוא למעלה מבחי' מעשה מצות עצמן שבפ' והיה כמו שכתוב ולעבדו כו' שהן רמ"ח פקודין רמ"ח אברים דמלכא בחי' אדם לבד כו' ובעול מלכות שמים מעורר למעלה בעצמות מקור הרצון שבמצות עליונות:

(יט) '''וכמו''' כן ע"י התשובה כבכיי' דר"א בן דורדייא עד שיצאה נשמתו שקנה עולמו כמו ע"י המצות מפני שיש בכלל מאתים מנה כי בביטול עצם הרצון דעול אין הפרש אצלו בין מצוה זו למצוה זולתה הכל א' רק שצריך לקיים רצונו לבד ולבטל את עצמו ולכך מצות אין צריך כוונה לחד מאן דאמר וזה יותר עליון ממצות בכונה שאינו אלא בבחי' אדם כמו מצות תלמוד תורה להמשיך אור בחכמה דוקא ובצדקה בחסד דרועא ימינא שזהו נק' אדם בלבד וכמו שכתוב וזאת תורת האדם וזה יובן בענין שמחה של מצוה ג"כ שהיא למעלה מגופה של מצוה כי אינו שמח רק ממה שעשה נחת רוח ליוצרו כשעשה רצונו במצוה זו ולא מצד גילוי הרצון עליון שבמצוה זו מאחר שאינו יודע הכונה כלל. ונמצא עול מלכות שמים ושמחה של מצוה הכל א' שזהו למעלה מבחי' אדם כו' (וזה שאמר בדברי דוד האחרונים הקים על דראשונים בחכמה דתורה בחי' אדם קדמאה דהיינו הע' שנין שאולים מאדם הראשון ובמשיח נאמר ישכיל עבדי כו' וגבה מאד למעל' מאדם וכמו שכתוב לא למראה עיניו דחכמה ישפוט ) וזה שאמר ה' מלך גאות לבש שזהו בחי' התנשאות שמצד עצמותו ממש למעלה מהתנשאות דימות עולם וכמו שכתוב גאה גאה א' בחולם וא' בקמץ שזהו בחי' הגאות על גאות כו' והמשל ידוע מעיגול כדורי שהקיפו מוגבל זהו דמיון לסובב הכללי דקו וחוט שבתוכו מוגבל להשתלשלו' דאצילות בריאה יצירה עשיה לבד מה שאין כן בחי' עיגול עצמות אור א"ס שאינו מוגבל אע"פ שנקרא בשם שמי השמים עליונים או טה"ע כידוע וזהו גאה הא' וזהו מלך גאות מלכות דאין סוף עצמו (שזהו כשעלה בעצמו אנא אמלוך טרם שצמצם בעצמו כו') ולבש עוז הוא התורה שנקרא אדם וכמו שכתוב זאת תורת האדם ואע"פ שקדמה לעולם הנאצל נקרא בשם משל הקדמוני כו' ונקרא גם כן בשם מלכות דבר מלך שלטון כו' דמתניתין מלכתא בי מלכים ימלוכו כו' ועל זה נאמר עוטה אור כשלמה כו' ונקרא אור קדמאה וכמו שכתוב במ"א והיינו מה שכתוב נכון כסאך מאז וארז"ל במדרש משל לאגוסטוס יושב ומלך עומד אגוסטוס מלך על המלכים שזהו גאה הא' וכמו שכתוב ה' מלך גאות ומלך עומד בבחי' לבוש דתורה שבאה למטה לברר עץ הדעת כו' והן נשמות שבגופים שנקראו עבדי' כמו שכתוב במ"א ומלכים הן הנשמות שעלו במחשבה דאנא אמלוך הנ"ל וד"ל. ובכל זה יובן גם כן שורש ענין אלה תולדות נח נח ב' פעמים שהן ב' מיני שבת שבת תתאה נייחא דרוחא מן המלאכה דו' אלפי שני דהוי עלמא כתרגום וישבות ונח כו' וכתיב וישבות ביום השביעי היינו הנקר' נייחא עילאה דיום שכולו שבת (שהוא העולם הבא באלף השביעי שנקרא מנוחה לחיי העולמים בחי' מנוחה עצמי' וית' בסמוך). וביאור ענין שבת תתאה יובן על פי הנ"ל בבחי' התכללות דאברי אדם מראש לרגל כו' באדם חיצוני לאחר שמתחלקים בו רמ"ח אברים וכמו כן באדם פנימי דמוח ולב כו' הרי ממש על דרך זה ויו"ד מאמרי בראשית מאמר הא' יהי אור בחי' חסד דוקא וביום הב' יהי רקיע בחי' גבורה דוקא וכן כל מאמר מיוחד במדרגה בפני עצמו כמו התחלקות אברי האדם כנ"ל ואמנם מתכללי' הכל כאחד דוקא שהרי אנו רואים בעשות אדם מלאכה יש בה בחי' שיתוף וחיבור כל כחות גופו כלולי' כאחד ממש כמו באותה התפשטות כח שעושה ביד יש בה התכללות מכל כחות האברים כו' אך הנה מאחר שמעשה בראשית נקרא מעשה כמו ויעש ה' כו' וכמו אף ידי יסדה כו' אם כן איך נאמר שכל יום במהות ומדרגה מיוחדת דוקא ביום א' יהי אור בחסד לבד כו' וכמו שכתוב בזוהר כל יומא בעבידתי' כו' אם יש במלאכה אחת התכללות ושיתוף מכל כחות האברים כנ"ל:

(כ) '''אך''' הענין הוא דשניהם אמת דהנה ודאי בעשי' מתפשט מכח הנפש בירידה שחוץ מעצמותו דוקא וכל אבר פעולתו מיוחדת ונבדלת מזולתו רק גם זה אמת שעוזרים כל כחות הנפש גם בעשות פעולה א' לבד על דרך דוגמא גם שאינו אלא עושה מלאכה ביד לחטוב עצים או לזרוק אבן משתתף בזה גם מכח הרגל לפי שכח הרוחני שבחיות כולל הכל והיינו מבחי' החיות הלב והמוח הכולל הכל רק שבזריקת אבן כלי המוח מצומצם יותר ובעסק ציור או כתיבת שכל בא בגלוי יותר כמו שכתוב במקום אחר ואע"פ שיש במלאכה פרטי' התכללות הכל אבל הוא בהעלם בהתלבשות אבל הגילוי הוא רק מפעולת אותו האבר המיוחד שביד או ברגל ואי אפשר שיחליפו פעולתם כידוע אמנם הנה בשעה שהוא נח מן המלאכה שכל כחות נפשו חוזרים אליו (בל"א ער קומט צו זיך כו') שנק' השבת הנפש בכלל הגם ששבת רק ממלאכת פעול' מיוחדת לבד הרי זה הנק' בחי' התכללות אמיתית כמו שהנפש היא בעצם שלמעלה מבחי' התחלקות כחות ואברים כו' ואעפ"כ נקר' נייחא תתאה דהיינו מפני שבא בחי' התכללו' זאת ע"י בחי' אור חוזר לעצמות שהוא כח העולה מהתפשטות וירידה שבמלאכה עכ"פ אלא שנעשה אח"כ נייחא דרוחא בעצם כו' משא"כ בחי' נייחא עצמית היינו שלא בא המנוחה מן השביתה כלל כמה שית'. והדוגמא מכ"ז יובן בו' ימי בראשית שנקרא פעולה ועשיה כנ"ל הרי כל יומי בעבידתיה באופן מיוחד אם בחסד או בגבורה כנ"ל ומכל מקום יש בכל פעולה מיוחדת עזר מכל העשר ספירות פרטים (והגם שכל ספירה כלולה מי' וי' מי' הנה לבד זה יש בכל ספירה מכל פרטי' המדות זולתה) לפי שכולל הכל הוא בחי' הרצון והחכמה וכמו שכתוב כולם בחכמ' עשית וכידוע דבראשית מאמר כללי ובא גם בפרטי פרטיו' כמשל הזריקה וכהאי גוונא אך הוא בהעלם ולא בגילוי ואדרבה בגילוי בא כל פעולה מיוחדת ונבדלת מזולתה (אמנם זהו בחי' התיקון דאדם דוקא שכל אחד מיוחד בפני עצמו ומתכללי' זע"ז הן מצד העצם של כל ספי' שכלולה מהכל והן בעשי' ומלאכה וגם בטרדת שכל כלול מעשי' שבשכל כמו שבעשי' כלול משכל שבעשיה בהעלם כו'. אבל בחי' התוהו ענפין מתפרדין זה תחת זה בלי חיבור לעולם לפי שהן בבחי' נקודות עצמיים כידוע שזהו בחי' הכתרי' דכל ספי' וכמו רצון עצמי של חסד אין לו חיבו' לעולם עם רצון עצמי של דין כו' רק בזה יש בהם התכללות מכל העצמות ממש במה שיש בכל חלק פרטי מן העצם כל העצמות כנ"ל וראי' ממסירת נפש במדות הניצוח או האהבה בכלות הנפש כנ"ל וזה עם זה בלתי מתחברים אם כן מס"נ באהבה לאו"נ כנפשו ומסיר' נפש להרוג שונאו המה מעצם אחד והפכי' מן הקצה כו' וכמו שכלתה נפשו ממש באהב' לבנו יחידו וכהאי גוונא כך תכל' נפשו לשחתה להנק' משונאו כו' הרי יש להן ממש מקור אחד בעצמות ושם הן הפכיי' דנפשו עצמית קצה בשונא כו' וכמו כן בחי' עונג וצער הנוגע בעצמות הנפש כמו ליהרג ולחיות כו' דכמו שחפץ בכל עצמותו לחיות כך אינו חפץ בכל נקוד' עצמותו ליהרג כו' ויובן מזה עכ"פ ההפרש בין נייחא תתאה דמלאכה שהן מירידות הכחות שנקרא התכללות אין לזה ערך לגבי נייחא עצמית שהוא בא שלא מירידה והתפשטות רק בחי' נקודות ועצמיות הרצון כלולים בעצמות הנקרא נחת רוח שית') אך הנה באצי' דתיקון יש התכללות דאור החסד בכלי הגבורה כו' ובמרכבה דפני אריה כו' לא ישנו תפקידם מפני ששרשם בתוהו כמו שכתוב במקום אחר א"א לומר בו' ימ"ב דכל יומא בעבידת' שהוא בא בבחי' התיקון ויהי' פעולתו נבדל' בתכלית כפני אריה כו' וכמו למטה הארי' מן השור טבעו נבדל כמו שכתוב למינהו כו' אם לא שמאמרות דקודם מאמר נעשה אדם היה מבחי' התוהו דוקא ולכך כל יום נבדל מחבירו ולפי מה שכתוב במקום אחר דגם המרכבה כלילן דא בדא כו' וכמו שכתוב ופני אדם לארבעתן הרי זה כמו באצי' דאור החסד בכלי הגבורה כו' וד"ל:

(כא) '''והנה''' ידוע דמחדש בכל יום מעשה בראשית וכל שבת הוא שבת בראשית ויש בחי' התכללות מכל אשר עשה בשביתה מכל מלאכתו בכל שבת ונק' נייחא דרוחא כתרגום וישבות ונח כו' ונקר' שבת תתאה ועד"ז נקר' עליות העולמות עד רום המעלות ודרך כלל בכללו' שתא אלפי שני דהוי עלמא שנאמר וישבות ביום השביעי שהוא אלף השביעי כו' כנ"ל אך בחי' שבת עילאה שנק' נייחא עילאה שלא מן המלאכה דששה אלפי שני כו' דרך כלל ולא מן ו' יומין דחול דרך פרט הנה יובן בהקדים תחלה פי' מנוחה עצמי' ופי' מנוחה לחיי העולמים כו' דהנה על דרך משל אדם הבונה בנין מהודר ועד שיהיה נשלם הרצון והתענוג שחפץ בבנין זה כאות נפשו דוקא אינו נח במנוחה עדיין וכאשר נשלם הבנין ונכנס בו זהו הנק' מנוחה שבא אל עצמות רצונו שהוא שבתו בבית זה וכמו כי לא באתם עד עתה אל המנוחה כו' שזהו בנין בהמ"ק דשלמה כו' שנק' בית עולמים כי היה מתהלך מאהל לאהל במשכן דמשה ומשכן שילה לא הי' בו שלימו' המנוחה וכמו משל הבנין שנשלם כרצונו כנ"ל אין עיקר המנוחה רק בשבתו כבר בבית זה שנשלם בנינו כרצונו ולא טרם שבתו בו הגם שכבר נשלם רצונו בו. ומזה יובן עכ"פ שיש ב' ענינים במנוחה א' ענין ההשלמה והגמר של המלאכ' כרצונו שאינו נטרד עוד הרי בזה יש עונג גדול ושעשועים שמשתעשע לפני כל רואיו מאשר טוב עשה וגמר הכל כרצונו ונחלק זה לב' תענוגי' הא' התענוג מה שאינו נטרד עוד בירידת הרצון ושכל כו' להשלים רצונו בבנין זה שזהו מאשר נגמר המלאכה לשלימותה והב' מאשר משתעשע בו לפני כל ועושה משת' לחנוכת ביתו שתענוג זה גדול יותר שזהו ממה שיש לו בנין נאה ומהודר ביותר לבד התענוג מה שנגמר ונשל' כרצונו כנ"ל ונקרא מנוחה זו מן המלאכה עכ"פ דהיינו מה שמתענג מגמר מלאכתו כרצונו בכלל רק שבפרט העונג השני שמשתעשע בגמר מלאכתו מכל אשר טוב עשה גדול יותר ונכלל הכל בבחי' מנוחה הא' הנקרא נייחא דרוחא מהתפשטות שזהו מה שתשוב נפשו מאשר עשה ותנוח דעתו בעונג גדול מזה דוק' וכמו שכתוב וירא אלקי' את כל אשר עשה והנה טוב מאוד כו' שקיבל תענוג ונחת רוח מזה שבזה נכלל ב' תענוגים הנ"ל במשל הגומר בנין ביתו וד"ל והמנוח' הב' כמנוחה דבית המקדש הנ"ל הוא ענין שבתו במנוחה בביתו זה המהודר שבא אל המנוחה כמו שהוא בעצמות היינו לבחי' תענוג עצמי ופשוט והוא הנקרא מנוחה עצמית שלמעלה הרבה מן המנוחה שמן גמר טוב מלאכתו הנ"ל וד"ל. וזהו ענין הנייחא עילאה שבת עילאה הנ"ל שאינו בא מאשר טוב עשה בתשלום מלאכתו בו' אלפי שני' כו' אלא מנוחה עצמי' בעצמו' השעשועים כמשל היושב שאנן בביתו שמשתעשע מעצמותו ולא מצד הגמר מלאכתו ונקרא מנוחה זאת מנוחה לחיי העולמים שאינו בא מן השביתה דשבת בכלל ובפרט כלל דנייחא דשביתה נקרא השבת הנפש עכ"פ גם שהוא בתענוג נפלא אין לזה ערוך לעצם התענוג שבמנוח' עצמית הנ"ל. אך הנה לכאורה לפי זה אין חיבור כלל לשבת תתאה עם שבת עלאה שהוא אלף הז' אחר שנקרא עונג שבעצמות שלא מן השביתה כלל ואם כן למה אמר וישבות ביום הז' וידוע דוישבות זה קאי על יום שכולו שבת בחי' נייחא עלאה הנ"ל ומה עניינו ליום הז' שבת תתאה דמן השביתה (וכמו כן מה שכתוב ויברך אלקי' את יום הז' דברכה זו שייך ליום הז' דוקא וכמו שמבוא' במקום אחר) וכמו שכתוב במקום אחר בפי' מזמור שיר ליום השבת דשבת תתא' מזמור לשבת עלאה וכמו שכתו' עולת שבת בשבתו שנכלל ועולה בשבת דאלף הז' וכן אומרים בקידוש ושבת קדשו וגם באתה אחד מרמז לזה באמרו ג' מיני מנוחה מנוחת אהבה קו ימין דאברהם מנוח' אמת ואמונה דיצחק קו השמאל מנוחת שלום ושלוה דיעקב קו האמצעי שנק' השקט ובטח מגמר טוב מלאכתו דקאי לימות המשיח והזכיר מנוחה ד' מנוחה שלימה שאתה רוצה בה שהוא בחי' מנוחה עצמית מנוחה לחיי העולמים וזהו יכירו לעתיד כי מאתך ממש מנוחתם וכן מה שכתוב וקראת לשבת עונג שזהו בחי' ההמשכה משבת עלאה הנ"ל לשבת תתאה כידוע ואיך מתחברים אלא מוכרח לומר שיש להם יחוס וערך על כל פנים. ויובן על פי המשל הנ"ל במנוחה העצמית שהוא שבתו שאנן ובטח בבית שבנה בהידור כמו מנוח' בית עולמים דבית המקדש שעל כל פנים גם מנוחה עצמי' הזאת באה מסיבת גמר מלאכת בניינו זה ויש לזה עם זה חיבור על כל פנים והיינו וישבות דוקא ביום השביעי שגמר אז מלאכתו ומסיבת זה בא לכלל מנוחה עצמית לשבות בעצמותו ממש ובחי' נייחא עלאה יותר הוא שאין לה חיבור כלל בסיבת בנין כמו איזה בית כו' ואיזה מקום מנוחתי דלית מאן דתפיס ביה דהיינו בחי' העצמות ממש כמו שהוא כו' שלא יפול בזה לשון מנוחה כלל וגם לא תענוג בשביתה ומנוחה עצמית הנ"ל הנה זהו עולם הבא שנקרא חיי דחיין כמו בחי' יחידה באדם למטה והיינו יו"כ שבת שבתון שנקרא קדוש ה' מכובד שלמעלה גם מיום שכולו שבת וראיה ממה שכתוב וקראת לשבת עונג שהוא מעונג דשבת עלאה הנ"ל אכל לקדוש ה' הוא העולם הבא שאין בו אכילה ושתייה כלל כמו שבנשמות יש ב' מדריגות הא' חיבור עונג הנשמה בעונג הגוף כלחם הפנים וכמזון המן וסעודת השבת שנקרא סעודת דע"י והב' עונג דנשמה שבלתי מתחבר כלל בעונג הגוף וכמו כל הנשמה תהלל זה הריח שהנשמה נהנת ואין הגוף נהנה כלל וכהאי גוונא וגם זה למטה מעונג הנשמות בעולם הבא ונקרא יובלא עלאה דבי' נפקין עבדין לחירו כו' והוא בחד נוק' דפרדשקא שנק' חיי דחיין כמו שכתוב בהניח ה' לך מעצבך כו' ואע"פ דהנחה מן העצב אינו רק שלילה מן המנגד אבל מה שלא יעצב לעולם נייחא זו בעצמות ממש ולא מנוחה שבאה מסיבת דבר מה כבנין בית וראיה שאין לה מנגד הוא העוצב וכל עונג זולתו המורכב בהכרח יש לו מנגד שלו שהוא העצם ואין נקרא עונג שלם וזהו מי יודע עוז אפך היפך העונג וכיראתך עברתך ועל זה נאמר שובה ה' עד מתי כו' שמחנו כימות עניתנו יראה כו' בחי' מנוחה מן העצב לגמרי וסמיך ליה ויהי נועם העצמי עלינו כמו שכתוב בתחלת תפלה למשה מעון אתה כו' אותיות נועם בהיפוך אתוון שזהו כמו שהוא בעצמותו ממש טרם הרים יולדו שהן גילוי הרצון לחו"ג ואמנם דוקא מעשה ידינו כוננהו לנועם זה העצמי לפי שנעוץ תחלתן ממש בסופן ממש והן מעשה המצות שמהם נעשה העולם הבא אך אין זה כדמיון הנ"ל במנוחה בבית שבנה כו' כי המצות הן העולם הבא ממש וד"ל:

(כב) '''ובכל''' הנ"ל יובן מה שכתוב אלה תולדות נח נח ב' פעמים דהיינו נייחא תתאה ונייחא עלאה בכללות כנ"ל ודרך פרט יש העלאה והמשכה בנייחא תתאה ועילאה וכמארז"ל אלמלי שמרו ישראל ב' שבתות כהלכתן שזהו שבת דמעלי שבתא מכל אשר עשה העלאה ששבת וחזר אל עצמותו מן המלאכה ושבת דיומא בחי' המשכה שנקרא השבת הנפש ונחת רוח כמו ממה שיש לו בנין נאה לבד מה שפסק וגמר לעשות כנ"ל שזהו התענוג מעצם הבנין שמשתעשע בו ולא ממה שפסק לעשות והעלאה והמשכה זו מתחברים יחד ושניהם נקר' שבת תתא' בכללו' כנ"ל וכן בשבת עילאה מנוחה עצמית הנ"ל יש בה העלאה ממה שבא מנוחה זו מסיבת גמר בניינו לטוב שבתו בה במנוחה והב' המשכה בשבתו שאנן בבחי' תענוג עצמותו ממש (וגם במנוחה הד' שלא מן השביתה כלל וכלל יש עליה בעצמו' וירידה מעצמות ולכך נקרא שעשועים ש"ע ש"ע או"י ואור חוזר כמו שכתוב במקום אחר אע"פ שהכל בעצמותו ממש ונקרא קדושה וכמו יובלא עילאה וקראתם דרור דנפקין לחירו העלאה בעצמו' שלא יעצב עוד לעולם ובחי' המשכה שבעצמות ממש כנ"ל. ובכל זה יובן ענין השמיטות ז' פעמים ז' שנת החמשים עולה על כל שבתות השנים ודרך כלל שתא אלפי שני דהוי עלמא ואלף השביעי שבת עלאה הנ"ל נק' שמטה אחת ויש עוד ו' שמטות כאלה ואחר כך שנת החמשים בכלל ועל דרך זה יש נ' אלפים יובלות כנ"ל וזהו ירוממוך סלה ) וזהו ב' פעמים נח א' כי זהו ינחמנו ממעשינו מן האדמה אשר אררה ה' שזהו כמו שביתה ונייחא אשר הונח לו מירידו' כוחות שלו והוטב בעיניו כל אשר עשה וזהו וירח ה' ריח הניחוח דקרבן נח שעלה בהעלאה ואמ' לא אוסיף עוד לקלל כי קיבל נחת רוח ממעשיו ע"י הריח דקרבן ולא יקלל האדמה עוד וריח זה נחת רוח הוא כולל העלאה והמשכה יחד כנ"ל בשבת תתא' וכמו כן בשנת ת"ר לחיי נח באלף הששי יעלה לריח ניחוח בלי מעש' התחתונים ולא יוסיף עוד לקלל האדמה ואז נייחא דרוחא מעצבך ומרוגזך לבד (ולא נייחא דיובלא עלאה הנ"ל שלא יעצב לעולם) ואח"כ נייחא עלאה דשבת עלאה הנ"ל ויש בזה גם כן ב' מדרגות העלאה והמשכה יחד וכמו שכתוב וישבות ביום הז' שביתה זו העלאה מצד עצמות כמו שמתרומם ומתעלה המלך בעצם מצד רוממות העצמו' שנק' עילוי בעצם וירידה מעצמותו שזהו גם כן לפי ערך גדולתו העצמי' וזהו ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו ממש שזהו העולם הבא כנ"ל וד"ל.

(כג) '''והנה''' מבואר למעלה בענין לעולם יהא אדם רך כקנה שיש בנשמ' האלקית ב' מדרגות שהן בג' מדרגות דמוח ולב כו' ולמעלה מבחי' אדם שהוא בחי' עצמות הרצון הפשוט שזהו בחי' יחידה העצמי' וג' מדרגות דמוח ולב בתפל' ומעשה היינו בתורה ומצות שנקרא אדם כמו אלה המצות אשר יעשה אות' האדם זהו בו' אלפי שני ולמעל' מבחי' אדם היינו שמחה של מצוה ועול מלכות שמי' שהוא ביטול העצמות לבד וכן ע"י תשובה מעומקא דעומק' הרי ע"י זה מעורר למעלה ג"כ למעלה מבחי' אדם דהיינו בעצמות אור א"ס שלפני הצמצום ומקיפים שנקרא טהירו עלאה בכלל (כמו שכתוב בספר עמה"מ ) וזהו עיקר ענין עולם הבא שיתגלה אור א"ס למטה כמו למעלה ממש באין שינוי כלל כמו שהיה קודם שנברא ונאצל שהיה הוא ושמו בלבד והוא למעלה גם משבת עלאה הנ"ל וכמו שכתוב להנחיל אוהבי יש יש האמיתי ממש. וביאור הדברים ידוע דמה שעכשיו יש הארה מעולם האין סוף עצמו בנאצלים ונבראי' הוא בא בדרך העלמ' והלבשה על כל פנים מה שאין כן בעולם הבא דכתיב והיו עיניך רואות כו'. וביאור הענין יובן בהקדים ביאור המאמר דאיהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס בי' וכן מארז"ל הוא מקומו של עולם ואין העול' מקומו דהנה באמת יש להבין מאמר זה באיזה מדרגה הוא מדבר אם בבחי' ממלא כ"ע שנק' בחי' תוספת גילוי אור פנימי באצי' בריא' יצירה עשיה ששרשו מבחי' קו וחוט שאחר הצמצום בכלל אם כן מה זה שאמר ולית מאן דתפיס ביה הרי ודאי יש תפיסא באור זה הנגל' גם בי' ספירו' דעשי' שבהיכל קדשי קדשים דעשיה אם נתפס בכתר עליון וכן העולם מקומו גם עולם העשיה וראיה מגילוי אלקות בבית המקדש ובנביאים וכן בניסים ונפלאות גדולות אלא ודאי מדבר בבחי' סוכ"ע הכללי שלמעלה מקו וחוט הנ"ל דאיהו תפיס בכולהו עלמין וכמו שכתוב במקום אחר שזה שאמ' השמים והארץ אני מלא בהשואה א' דאצי' ועשיה שוין לגבי' רוחניות וגשמיות כחשיכה כאורה ובזה שפיר אמר דלית מאן דתפיס ביה דאע"ג דלית אתר פנוי מיני' הרי אינו בא בגילוי גמור רק בהעלם אם כן איך שייך לשון איהו תפיס כו' ועוד איך יהיה ב' הפכים כאלו בנושא א' אם נתפס איך לית מאן דתפיס ביה שזה א"א בבחי' חומר וצורה ולא בדרך העלמה והלבשה דודאי הנתפס ומלובש יש מי שמלבישו ומה שכתוב במקום אחר הדמיון לזה ממקום ארון אינו מן המדה הרי נתפס הארון במקום זה ואינו נתפס שהרי אינו תופס מקום כלל אם כן זהו בגילוי ולא בהעלם וכן האותות והמופתי' שהן היפוך הטבע שהרואה מקום שבו נעש' הנס מברך כו' שזהו הארה מלמעלה מן הטבע בגילוי ולא בהעלם וכן גילוי הנבוא' וכהאי גוונ' אלא צריך לומר שיש מעלה יתירה בנבואה או בניסים וכמקום ארון אינו מן המדה וכהאי גוונא דהנה מלבד זה שנעשה הנס בהיפוך הטבע יש בנס זה מעלה יתירה מצד התלבשותו וירידתו במקום הטבע ולא מצד היפך הטבע לבד דהנה באמת מה שנקרא הנס בשם חידוש נפלא מאד זה החידוש הוא נפלא רק אלינו מצידנו שאנחנו מגודרים ומוטבעים בבחי' הטבע לזאת כאשר אנו רואים דבר שלמעלה והיפוך הטבע יהי' נחשב לנו לפלא גדול ביותר כמו ר' חנינא בן דוסא שאמר לחומץ וידלק שהיפך טבע החומץ לטבע השמן וכהאי גוונא זהו נפלא בעינינו והוא מפני שהיפך הצירוף דטבע שמן לחומץ והיינו שאמר מי שאמר לשמן וידלק הוא יאמר ויחדש טבע זו לחומץ וידלק כשמן ממש ואם כן מובן מזה שהדלקת החומץ אין פלא רק אלינו שתחת הטבע אבל למעלה בעולם העליון שלמעלה מן הטבע שהוא נקרא עלמא דאתכסייא שלמעלה מעלמא דאתגלייא (כמו מחשבה שלמעלה מדיבור וכה"ג אין זה נחשב כלל והרי זה דומה לניצוץ אור המאיר דרך מסך כשיבקע בסדקים קטנים שאור זה חדש הוא לעין כי המסך הבדילו מקוד' וכך הן כל הניסים ונפלאות שהן ניצוצי אור החסדים דהוי' הבוקעים בשם אלקים המסתיר עליו כידוע בענין כ"ו כל"ח לכך נקרא נפלאות לכך הרואה מקום שנעשה בו נס מברך כידוע מקום שנעשה בו הנס דוקא ששם היה גילוי אור עליון ונעשה מקום זה כלי לאור האלקי העליון שלמעלה מן הטבע אבל אם אינו עושה המקום הזה הגם שכבר נעשה הנס בעצם אינו מברך כי כמו שהוא למעלה בשרשו ובמקומו העליון אין כל חדש בו כמו שאין כל חדש במה שבא בטבע ממש וא"כ עיקר הברכה על ירידתו למטה במקום הטבע וזה אינו מובן כלל לכאורה למה יברך על גילוי שלו בירידתו למטה יותר מעל עצם מציאותו אלא צ"ל דמעלה יתירה יש כאן יותר מצד עצם מדרגתו כמו שהוא למעלה במקומו והענין הוא לפי שירידתו בטבע ואין הטבע מסתירו לפעול פעולתו זה בא מכח העליון ממנו ששם רוחניות וגשמיות למעלה מן הטבע והטבע שוין ממש ע"כ יוכל לבא מה שלמעלה מן הטבע בטבע לעשות היפוכו שזה אינו בכח עצמו והיינו מעצמות אור האלקי ממש (למעלה מהוי' ואלקים בפרט בכל עולם ובכלל היינו למעלה מסובב וממלא הכללים הנ"ל) וכך יובן בכל הניסים ונפלאות שמעלה יתירה זו בהן רק מצד כח ירידתם במקום הטבע לעשות היפוכו ונק' נפלאות גם למעלה וכמ"ש היפלא מה' דבר דמשמע שגם אותן שנק' נפלאות למעלה בעלמא דאתכסייא אינו נק' נפלאות לגבי העצמות וכמ"ש לעושה נפלאות גדולות לבדו לבדו ממש והוא מטעם הנ"ל דגם למעלה נפלא זה הדבר מה שיורד בטבע דשם אלקים ואינו מסתיר כלל אך לגבי העצמות ששוין שניהם אין זה נפלא) וכך ענין הנבואה דאור האצי' מתלבש בגוף דנוגה דעשי' אלינו כפלא יחשב (וגם למעלה באצי' נק' פלא מה שיוכל להאיר בהיפוכו בחשך כו') וזהו בא מאא"ס עצמו דאצילו' ונוגה דעשיה שוין לגבי' ממש וכמאמר כחשיכה כאורה וכמו רוחניות וגשמיות שוין ממש וכן ענין מקום ארון אינו מן המדה זה אינו חידוש מה שיש בחי' שלמעלה מן המקום רק עיקר החידוש והפלא הוא מה שבחי' ומדרגת הרוחניות שלמעלה מן המדה בא ונתפס במקום ואעפ"כ אינו מן המדה כארון שנתפס במקום זה דהיכל ק"ק ואינו תופס מקום כלל וזהו כמו מקום שנעשה בו הנס שלמעלה מן הטבע הנ"ל ובאמת אין זה עדיין מתיישב בענין המא' דאיהו תפיס דמקום שנעשה בו הנס כחומץ הדולק וכמת שהוא חי וכהפיכת ים ליבשה וכה"ג יש כלי להיות נתפס בו גילוי אור העליון אך ורק מה שיוכל להתפס בגילוי הטבע שזהו בא מכח העליון הנעלם שלמעלה משניהם כנ"ל הרי ע"ז דוקא אמ' איהו תפיס בכלהו עלמין ולית מאן כו' דב' הפכים כאלו שיהיה נתפס ואעפ"כ אינו נתפס זהו כמקום ארון כו' (או כמו עליונים נדמה להם שהוא למטה ותחתונים כו') ה"ז בא מכח עצמות אא"ס שלפני הצמצום דקו"ח דוקא ששוה שם מקור האצי' דקו"ח וסוף העשי' ומאיר בראש וסוף בהשואה א' ממש וכמ"ש שמים וארץ אני מלא ולית מאן דתפיס ביה כנ"ל ונמצא דהארת העלם העצמות בראשית הקו וסופו כא' זהו איהו תפיס כו' ואין העולם דממלא וסובב בכלל מקומו העצמי רק שבא שם דרך תפיסא בהעלם ולית מאן כו' והוא למעלה הרבה מניסי' ונפלאות ומגילוי אור אצי' בעשיה כנבואה (רק גילוי שכינה בהיכל ק"ק בארון אפס קצהו מאיר שם בגילוי) ולעתיד יבא כל בחי' העלם העצמות הזה לגילוי גמור יותר מגילוי הנס אלא שיהיה בגילוי בטבע כמו שהוא למעלה בעצמותו ממש בגילוי ולא בהעלם כעכשיו דלית מאן כו' וזהו עיקר ענין העוה"ב שנאמר להנחיל אוהבי יש האמיתי הנ"ל שלמעלה מבחי' אדם וד"ל:

(כד) '''ובכל''' הנ"ל יובן מ"ש מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה פי' מים רבים הוא כמו ענין טרדת פרנס' במוח ולב ומעשה עד שמחשיך ומכבה כל בחי' אור צלם אדם האלקי וכמשל מים רבים שמכבים את האור. וכמו אדם הנטבע במים רבים שבאו מים עד הנפש ועד בכלל כך ע"י טרדת האדם בחיי גופו נכבה אור האלקי המאיר בנשמתו ונמשל כבהמות כו' אך עכ"ז לא יוכלו מים רבים הללו לכבו' את אור אה"ר שבעצמות הנפש הנק' בחי' יחידה שלמעלה מבחי' אדם במוח ולב כנ"ל וקאי זה בזמן הגלות דנשמות ישראל נזרעו בשעבוד חומר גופני לעבוד עבודת גופם ונבלע אור ניצוץ אלקי' בעומק מצולת ים (וכמ"ש שכורת ולא מיין כו' עד מתי תשתכרין כו') וזה מרומז במ"ש יורדי הים כו' עד יחוגו וינועו כו' וכל חכמתם האלקי תתבלע אך מים רבים לא יכבו לבחי' אה"ר העצמי' כמו ע"י תשובה מעומקא דלבא שנגע עד עצמות הנפש כענין ר"א בן דורדייא שיצא נשמתו בבכיי' כך כתיב בבכי יבואו ונק' מי בוכין או ע"י קבלת עומ"ש של המצות וע"י שמחה של מצוה שגבוה מגוף מעשה המצוה כנ"ל כ"ז הוא נכלל בבחי' אור אה"ר שמים רבים לא יכבוה ונהרות לא ישטפוה מטעם שמעורר למעלה מבחי' אדם (וכנ"ל דכל בחי' אדם אינו אלא החצי לגבי עצמות הנפש והוא חצי התחתון שבכתר לבד) ואעפ"כ מצד בחי' אדם במוח ולב והעיקר במעשה המצות מזה יהי' העוה"ב שנא' בו להנחיל אוהבי יש חצי העליון דכתר וז"ש ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני שקדם לעולם והוא ע"י תשובה ומע"ט בעוה"ז דוקא וד"ל:

(כה) '''אם''' יתן איש את כל הון ביתו פי' הון ביתו הוא אשר נתברך אדם בהון רב בביתו מצד עסקו במשא ומתן רב והצליח בחכמתו שעמדה לו וכולם כלא חשיבי ממש נגד האהבה עצמי' שאוהב א"ע שהוא חיי נפשו וכמשל הנ"ל בעסק ופרנסה במוח ולב ומעשה שלא יגיע בשיתוף התכללות כולם יחד לגבי עצמיות רצונו בחיי נפשו שמחמתו עוסק במוח ולב כו' וכן מ"ש כי הוא חייך היינו אה"ר העצמי' שחפץ בחיי האלקי' כל הון ביתו של אדם שהצליח בפרי מעשיו בעבודת האלקי' שבמוח ולב ומעשה בחיבור כולם יחד בוז יבוזו לו נגד אה"ר זאת שלמעלה מבחי' אדם כי כל הון ביתו הוא רק בחי' הדעת דאדם וכמ"ש ובדעת חדרים ימלאון כל הון יקר ונעים שזהו ל"ב נ"ח ושמהם יסתעף ריבוי המעשה בכל הון יקר בתורה ומצות כ"ז נכלל בכלל האהבה רבה העצמית כביטול מנה במאתים וכמו שאם יאמר אדם אין לו אלא תורה ומע"ט לבד בוז יבוזו לו נגד אה"ר וזהו באהבה פי' בעבור האה"ר להחליפנה על הון ביתו כו' וכך מלמעלה למטה אם יתן איש זה הקב"ה את כל הון ביתו העליון שהוא גנוז בבחי' דעת האדם העליון במצות שיעשה האדם דלעילא וחי בהם כמ"ש במ"א בענין הקב"ה מניח תפילין ונק' מצותי בוז יבוזו לו לגבי אה"ר שלו מלמעלה למטה לכנ"י שהוא בבחי' עצמיות שלמעלה מבחי' אדם ג"כ (וכנ"ל בענין נח נח בבחי' מנוחה עצמי' שאה"ר שלו לכנ"י היינו כמו שאדם אוהב חיי נפשו ברצון פשוט וכמו ואהבתך אהבת עצמך לא תסיר כו' וראי' ממ"ש בטרם תקרא ואני אענה שזהו בחי' רחמים רבים העצמיי' שאדם מרחם על בנו כמו על עצמו ממש שלמעלה מבחי' מוח ולב בדעת לכך בטרם תקרא ותצעק בכל צרתם לו צר מיד כמ"ש המו מעי לו כמו האדם על בנו יחידו בראותו צרת נפשו מיד יתמלא רחמים רבים בלי יצטרך להתפעל מצעקת בנו כי צער זה נוגע לו כאלו הוא עצמו בזה וד"ל). אחות לנו קטנה הנה כתי' אמור לחכמה אחותי את דהחכמה נקראת אחותי וכמ"ש בזוהר ע"פ וגם אמנה אחותי בת אבי וכמו ותתצב אחותו מרחוק והטעם הוא לפי שהחכמה היא ממוצע בין המאציל ובורא ית' לנאצלי' ונבראי' שהרי נא' כולם בחכמה עשית ובחכמה יסד ארץ וכידוע דבראשית בחוכמתא וידוע דבראשית נמי מאמר הוא דהיינו כמ"ש והחכמה מאין תמצא פי' מאין ליש משמע מכ"ז דהחכמה נק' ממוצע שלגבי אא"ס נק' יש מאין האמיתי ולגבי המתהוים ע"י החכמה הרי החכמה מקור חוצבם בבחי' אין של היש כידוע וזהו שנק' אחותי לשון איחוי מאחה שזהו ענין חיבור ב' הפכים מובדלים ורחוקים כך ע"י החכמה שמאין תמצא יש חיבור לא"ס עם העולמות אך נק' אחות קטנ' ביותר להיותה בבחי' הצמצום בנקודה א' לבד שנק' יו"ד חכמה תתאה וגם חכמה בראש מאין תמצא בבחי' נקודה א' כידוע בענין חכמות בחוץ כו' חכמה עלאה דאתמשך בחכמה תתאה וכך גם בנשמות ישראל ששרשם בחכמ' עלאה וחכמה תתאה נקראו אחות קטנה כי באו למטה לברר ברורים דרפ"ח דבחכמה אתברירו ודוקא וכן התורה ירדה למטה בבחי' צמצום לברר עה"ד טו"ר כו' והיינו עיקר ענין בחכמה אתברירו וכל זה עכשיו אבל לע"ל שישכיל עבדי וגבה מאד למעלה מבחי' אדם דחכמה על זה אמר מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה פי' ביום הז' שהוא אלף הז' שנק' יום שכולו טוב וכמו ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו ממש ודוקא אחות קטנה זו שתתעלה למעלה מעלה בעצמות וכמ"ש כי תהיו אתם ארץ חפץ וכן כתי' חפצי בה וזהו ביום שידובר בה דווקא משום דנעוץ תחלתן בסופן דוקא וכמ"ש אשת חיל עטרת בעלה נקבה תסובב גבר דעכשיו נאמר כמים הפנים אל פנים כן לב האדם לאדם דמל' דאצי' אדם תתאה בחי' חכמה תתאה שנק' אחות קטנה מקבלת מאדם העליון דהיינו מג' מדרגות דמוח ולב אבל לע"ל ידובר בה מלמעלה מבחי' אדם וכמ"ש כי לא אדם הוא להנחם אז נא' נקבה תסובב וכמ"ש במ"א ע"פ ואולך אתכם קוממיות ב' קומות פי' בכפליים בקומת המשפיע להיותה כלולה מבחי' ע"ס דאו"י ואו"ח יחד שנק' ב' קומות כמארז"ל אין טפה יורדת כו' שאין טיפיים עולה כנגדה וכ"ז מצד בחי' האה"ר דבחי' יחידה הנ"ל כמו עי"ת מנקודת הלב או ע"י ביטול העצמות בקבלת עומ"ש וכמ"ש ואלה דברי דוד האחרונים נאום דוד בן ישי הוקם על הקים ע"ל דוקא דדברי דוד הראשונים היה רק בבחי' החכ' דאדם קדמאה כידוע ובזה יובן מאמר נובלות חכמה שלמעלה תורה לשבח דוקא דאחות קטנה דבחכמה אתברירו היינו חיצונית התורה וזהו דשדים אין לה בחי' פנימית התורה להשפיע כו' אבל ביום שידובר בה יהיה למעלה מפנימית התורה שנק' הון ביתו כנ"ל ומטעם הנ"ל:
}}

[[קטגוריה:שערי תשובה (אדמו"ר האמצעי)]]