לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/נשא

נשא, א׳

 נשא את ראש בני גרשון וגו׳. יש להבין למה נאמר בבני גרשון גם הם וגם מ״ש בבני גרשון דוקא ע״פ אהרן ובניו תהיה כל עבודת בני הגרשוני ולא נאמר כן בבני קהת ומררי. אך הנה תחלה צריך להבין כללות ענין המשכן ונסיעתם במדבר. דהנה שרש טעם נסיעתם במדבר עם המשכן וכליו הי׳ כדי להכניע כח יניקת החיצונים ששרש יניקתם הוא במדבר דוקא. ולכך במדבר אין שם גידול צמח ודשא כלל אלא שממון בלבד, כי ההשפעה היא מסט׳ דקדושה דוקא ואתה מחיה את כולם. וכתיב צדיק ה׳ פי׳ צדיק שהוא משפיע ובעל צדקה. וכן בכל סטרא דקדושה יש בחי׳ זו. והנה בהקב״ה החסד נמשך מצד הגדולה כמ״ש ארך אפים וגדל חסד. ובכל סטרא דקדושה החסד נמשך מצד הביטול שבטל לה׳ ונחשב לאין ואפס בעיניו לכן ראוי ליתן לזולתו שהוא חשוב יותר. וכמ״ש באברהם ואנכי עפר ואפר ולפיכך הי׳ עושה חסד עם כל בני אדם כו׳. משא״כ מי שהוא יש ודבר ואינו בטל צריך הכל לגרמיה ואינו בחי׳ משפיע. ולכן במדבר הם נחש שרף ועקרב ג״ק ששם מקור הקליפות שהם יש ודבר נפרד ואין בהם בחי׳ הביטול לכן אין ממנו שום השפעה, והנה לכך הי׳ נסיעת הארון וישראל במדבר כדי להכניע את המדבר ולכך נשאו את המשכן במ״ב מסעות שהוא בחי׳ שם מ״ב. והיינו ע״י גילוי אלקות שהי׳ במשכן כשנשאו אותו במדבר ממילא נכנעו וכמ״ש כהמס דונג וגו׳ [ועמ״ש מזה ע״פ אלה מסעי]. ותועלת הכנעה זו היתה ענין הכנה לע״ל שיוכל להיות גילוי אלקות בעולם השפל שלנו כמ״ש ונגלה כבוד ה׳ וגו׳ שע״י שנכנע תחלה מקור ההסתר והיש יוכל להיות בו אח״כ הגילוי לע״ל [ואפ״ל שהוא כענין שבעבודת ה׳ צ״ל תחלה בחי׳ אתכפיא בכדי שעי״ז יוכל לבא אח״כ לבחי׳ ומדרגת אתהפכא חשוכא לנהורא, ובלי בחי׳ אתכפיא תחלה לא יוכל לבא לבחי׳ אתהפכא חשוכא כו׳. כמ״כ עד״ז כדי שלע״ל יהיה גילוי אלקות ממש בעולם השפל שיהפך החשך לאור ממש כמ״ש לעת ערב יהיה אור לכך הוצרך להיות תחלה בחינת הכנעת המדבר  כו׳, ועמ״ש ע״פ אלה מסעי בע״א שעי״ז יש כח ביד האדם להכניע הגוף שלו כו׳]. וענין הגילוי הזה שיהיה לע״ל הוא כי הנה באמת הרי קמיה עצמותו ית׳ אין שום בחי׳ הסתר והעלם כלל. כי קמיה כולא כלא חשיבי ואין שינוי כלל בין קודם שנברא העולם לאחר הבריאה. כי גם עתה הוא אחד יחיד ומיוחד כמו קודם שנבה״ע מאחר שכל עיקר התהוות הנבראים יש מאין הוא רק מבחי׳ אותיות הדבור בדבר ה׳ שמים נעשו. ועד״מ הדבור באדם שהוא בטל וטפל לגבי המחשבה ובלתי תופס מקום כלל וכלל רק אצל השומע הוא שהדבור נתפס ליש ודבר, וכך למעלה בחי׳ אותיות הדבור ביו״ד מאמרות לגבי הנבראים מהם יש מאין הם בבחי׳ יש. אבל לגבי עצמותו ית׳ הם בטלים כלא. ולכך אע״פ שמצד בחי׳ התגלות אותיות הדבור נראה העולם לבחי׳ יש ודבר לעינינו, אבל אצלו ית׳ אין הסתר והעלם כלל וע״כ לע״ל שיתגלה כבוד ה׳ שהוא בחי׳ גילוי עצמיות אלקות אזי ממילא לא יסתיר שום הסתר כלל ויהיה גילוי אלקות גם בעשייה עד שיראו כל בשר אפילו בהשגת שכלו הגשמיות. וכדי שיהיה גילוי זה לע״ל הוצרך להיות נסיעת המשכן במדבר להכניע אותו כנ״ל: ב והנה זה היה ענין נסיעת המשכן בפועל ממש בבחי׳ עולם וכמ״כ הוא גם עכשיו ברוחניות בבחי׳ נפש. כי יש בחי׳ משכן בפרט בכל אחד ואחד וכל פרטי הענינים שבו הכל יש בנפש האדם. דהנה כתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וארז״ל בתוכו לא נאמר אלא בתוכם לפי שכאו״א מישראל צריך לעשות בחי׳ משכן בנפשו. והיינו להמשיך בחי׳ גילוי אלקות בנפשו בעבודה שבלב זו תפלה כשיהיה לבבו טהור כמ״ש לב טהור ברא לי אלקים כו׳ וכמ״ש בר לבב כו׳ דכאשר לבבו טהור מכל סיג בלתי לה׳ לבדו אזי נקרא משכן לשכון בו גילוי אור ה׳ וכמ״ש נקי כפים ובר לבב כו׳ ישא ברכה מאת ה׳ דפי׳ ברכה הוא המשכת גילוי אלקות בנפשו כו׳ [וזהו ג״כ משארז״ל טהרה מביאה לידי קדושה ע׳ בר״ח]. ועי״ז ידחה ויכניע ג״כ ההסתר של נה״ב המסתיר ומבדיל ונראה לו העולם לבחי׳ יש ודבר נפרד  והיינו מפני גסות חומר נפשו הבהמית. אבל כשלבבו זך וברור יראה בעין שכלו איך שאין מסתיר באמת וכמו שהוא למעלה דקמי׳ כלא כו׳. כי ע״י זכות לבו נמשך גילוי אלקות גם בבחי׳ ההסתר וההעלם שלא יסתיר, וזהו כמו שהי׳ נסיעת המשכן בבחי׳ מדבר שעי״ז הי׳ מכניע את המדבר כו׳. וכך הוא בנפש עכשיו הכנעת היצה״ר שהוא ג״כ בחי׳ מדבר שהוא ארץ לא זרועה דהיינו המעשים והדבורים והמחשבות אשר לא לה׳ המה כו׳ וזהו אשר לא ישב אדם שם פי׳ אדם הוא מ״ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו׳ לא ישב שם כי ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כתיב כמ״ש מזה בד״ה אני לדודי. וע״כ צריך להכניע בחינת מדבר זה שהוא היצר הרע והיינו ע״י המשכת גילוי אלקות בנפשו. [ובמ״א נתבאר בענין בה״א כלה נאה וחסודה שלא יהיה ההמשכה לפי ההעלאה אלא אדרבה תחלה יהי׳ ההמשכה מלמעלה למטה דהיינו שהמעשה הטוב יהיה אפילו קודם לסור מרע בדקות ולא ימתין בועשה טוב עד שיהיה תחלה סור מרע בתכלית. והיינו משום שעי״ז ההמשכה שבועשה טוב אזי ממילא יפלו כל החיצונים כי מעט אור דוחה הרבה מן החושך ויבוא לסור מרע בתכלית כו׳, ועד״ז הוא ענין מסעות המשכן במדבר שע״י המשכת גילוי אלקות. ממילא נכנעו הקליפות כמ״ש ויהי בנסוע הארון כו׳ וינוסו משנאיך כו׳. וכך בחי׳ זו בנפש שע״י המשכת אלקות מלמעלה למטה במעשה הטוב ובעסק התורה ותפלה אזי ממילא יכנע גשמיות הגוף ונה״ב כו׳]. והנה במשכן היו ג׳ דברים קרשי המשכן ויריעות המשכן והכלים היינו ארון ומנורה ומזבח כו׳. והנה תחלה י״ל ענין הקרשים שנק׳ עצי שטים עומדים שהם ע״ד שהמלאכים נק׳ עומדים, כמ״ש שרפים עומדים וכמ״ש במדרש שיר ה שירים רבה סוף פסוק צאינה וראינה למעלה שרפים עומדים אף למטה עצי שטים עומדים, ופי׳ שרפים עומדים היינו כמאמר ואשר משרתיו כולם עומדים ברום עולם ומשמיעים ביראה כו׳ (ועיין בזהר תרומה דף קס״ט ע״א ודק״ע ע״א). והענין הוא כי אין עמידה אלא שתיקה ופי׳ שתיקה היינו בחי׳ ביטול העצמות מכל וכל, והיינו בחי׳ ביטול הרצון שלא יהא לאדם רצון אחר זולת הרצון לה׳ אחד וכמ״ש ועמך לא חפצתי כו׳. וכמארז״ל בטל רצונך כו׳ [ע׳ באגה״ק ד״ה להשכילך בינה]. והטעם שנק׳ בחי׳ זו עמידה הוא כי הנה כשיש לו האהבה והדביקות בה׳ זהו בחי׳ מהלך וכמ״ש באברהם הלוך ונסוע כו׳. אך קודם שיגיע לבחי׳ הילוך ואהבה זו צ״ל תחלה בחי׳ עמידה זאת היינו לעמוד ולשתוק מן התפשטות והילוך שבלעומת זה, והן הרצונות זרות שהאדם רוצה וחפץ ומשתוקק לדברים זרים זהו נק׳ ג״כ הילוך ע״ד מ״ש ויבא הלך לאיש העשיר (בש״ב י״ב ד׳) שהוא ההילוך דלעומת זה וזהו הלך שהולך ומתחזק שמתחלה הוא כאורח כו׳ ע״ש בפרש״י. וצ״ל משלחי רגל השור והחמור דהיינו למנוע הילוך של היצה״ר (כדאיתא בגמרא פ״ק דע״ז דף ה׳ ע״ב ובפרש״י שם ועיין זח״ב שמות ד״ה סע״ב בשלח דס״ד סע״ב ובהרמ״ז ר״פ מקץ). וכדי שיתהפך מהילוך זה להיות ההילוך באלקות הוא ע״י שיבא תחלה לבחינת עמידה והוא בחי׳ ביטול רצון [וכנ״ל שע״י אתכפיא הוא הדרך לבוא לבחי׳ אתהפכא כו׳ ועמ״ש בד״ה קחו מאתכם תרומה. בפ׳ ויקהל]. וזה היה ענין קרשים עומדים ועמידה וביטול רצון זה נמשך ע״י יראה וזהו כולם עומדים ברום עולם ומשמיעים ביראה. וזה היה ענין עבודת בני מררי נושאי הקרשים שכדי לבוא לבחי׳ יראה ועמידה זו זהו ע״י המרירות בהיותו ממארי דחושבנא על ימי חלדו אשר רובם ככולם בחושך ילך כו׳ ועי״ז מעורר רחמים רבים שיוכל לבוא לבחינת בטל רצונך וכמ״ש מזה ע״פ קול דודי בענין על מצות ומרורים כו׳ ע״ש, והנה מזה נמשך אח״כ לבא למדרגת האהבה והרצון לה׳ בבחי׳ כלות הנפש וזהו ענין היריעות תכלת וארגמן כו׳ כי תכלת הוא לשון כליון כלה שארי  ולבבי, ועמ״ש מענין כלה שארי בד״ה שיר השירים. והוא החופה על הקרשים שהוא בחי׳ הביטול רצון הנ״ל. והוא ג״כ כדמיון שיש באדם עצמות ויש בשר וגידים החופפים עליהם. ובחי׳ העצמות זהו היסוד שעליהם נבנה הבשר והגידין והוא בחי׳ כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך כו׳, בחי׳ ביטול רצון וזה צ״ל באדם כל היום ומזה יבא אח״כ לבחי׳ בשר וגידים הוא בחי׳ אהבה [כי בשר הוא יסוד האש וגידים בחי׳ דם ורוח] וזהו עבודת בני גרשון: ג והנה בעבודת ה׳ בתפלה בחי׳ ביטול רצון הנ״ל צ״ל ע״י התעוררות יראה תתאה בפסוד״ז וברכת יוצר אור בסיפורו מיראת וביטול המלאכים, ולבוא לבחי׳ הילוך ואהבה הוא ע״י התבוננות באמרו אהבת עולם כו׳ שמע ישראל כו׳ שהוא בחי׳ היכל האהבה פי׳ שמע ל׳ הבנה כידוע. והוא ענין ההתבוננות בגדולת ה׳ איך שכל העולמות כולם ג״ע עליון ותחתון וגם מה שעתיד להיות באלף השביעי לעתיד לבוא וגם עד נ׳ אלפים יובלות כולם עלו במחשבה א׳ לבד קמי׳ עצמותו ית׳ וכמאמר צופה ומביט עד סוף כל הדורות והבטה זאת במחשבה א׳ היא לבד כמ״ש בזהר ובמדרש דבמחשבה א׳ ברא הקב״ה כל העולמות. ועד״מ המחשבה באדם התחתון שאינה רק בחי׳ לבוש לבד לנפש וכ״ש למעלה כי לא מחשבותי מחשבותיכם כתיב [ועמ״ש בזה בד״ה רני ושמחי בת בפ׳ מקץ]. וזהו ה׳ מלך גאות לבש דהיינו מה שעלה במחשבה לפניו להאציל ולברוא העולמות אבי״ע בכדי שיהיה הוא ית׳ מלך על עם הנה מחשבה זו הוא מה שנתלבש בלבוש. שאינו כמו הרצון והמחשבה במלך ב״ו שרוצה למלוך על עבדיו שעבדיו הם מהות ודבר גם בזולת מלכותו עליהם ע״כ שייך רצון למלך למלוך עליהם. משא״כ למעלה שהעולמות כולם מתהווים יש מאין ממנו ית׳ ע״י רצון זה א״כ כדי שיהיה רצון זה למלוך עליהם הוא רק ע״ד בחי׳ לבוש שמתלבש ברצון ומחשבה זו. ולכך אמר ה׳ מלך גאות לבש דהיינו שהמחשבה עליונה שעלתה לפניו אנא אמלוך הוא רק בחי׳ לבוש בלבד. וזהו יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך שהמלכות הוא רק בחי׳ לבוש לבד. [אך יביאו לבוש מלכות כתיב דבאתעדל״ת תליא מילתא להמשיך רצונו ית׳ במחשבה זו והיינו ע״י קיום התומ״צ. וזהו ענין המשכן ושכנתי בתוכם וזהו ענין הפעם ילוה אישי אלי כו׳ היינו המשכת אור א״ס להיות נמשך בבחי׳ מחשבה זו כמשי״ת לקמן], וזהו ההתבוננות בשמע ישראל ה׳ אלקינו. פי׳ שהוא מתלבש במחשבה זו. וזהו אלקינו בחי׳ צמצום ואח״כ אומרים בשכמל״ו שמברכים וממשיכים בחי׳ מל׳ גם בעולמות בי״ע. (ועמ״ש סד״ה ביום השמיני שלח). ומהתבוננות זו נולד ונמשך בחי׳ ואהבת והאהבה הוא ענין היריעות דרך כלל כמשי״ת אבל דרך פרט הן ששה מדות כמ״ש במלאכים בשתים יכסה פניו כו׳ ובשתים יעופף דהיינו רצוא ושוב. ולכך שם מ״ב יש בו ז׳ פסוקים ובכל א׳ ששה תיבות וז״ש ביריעות שש וארגמן כו׳ שית גוונין ומכסה עורות תחשים שתרגומו ססגונא וארז״ל [פ״ב דשבת דכ״ח] ששש בגונין הרבה היינו ששה מדות הנ״ל [ועמ״ש בענין רצוא ושוב בפסוק וקבל היהודים כו׳]. וענין רצוא ושוב באדם הרצוא הוא האהבה והשוב הוא המשכת אור א״ס ב״ה ע״י מצות מעשיות שהן רמ״ח אברין דמלכא כמו האבר שהוא כלי לגילוי האור והחיות כו׳ וע״י המשכה זו שהאדם ממשיך עליו גילוי השראת אור א״ס ב״ה ע״י המצות כמאמר אשר קדשנו במצותיו הנה עי״ז חוזר ומתעורר אה״ר בנפש האדם [ע׳ מ״ש בפסוק ראשי המטות] וזהו משכני אחריך נרוצה. וכתיב אהבת עולם אהבתיך ע״כ משכתיך חסד וגו׳. ונמצא יש רצוא אחר השוב ושוב אחר הרצוא, וזהו ענין בני גרשון שנשאו היריעות היינו המשכת אה״ר הנמשך ע״י קיום המצות באהבת עולם שהוא הרצוא שקודם השוב כו׳. וגם היריעות הם מקיפים כמו שהמצות הם לבושים לנפש.  נמצא עבודת בני מררי נושאי הקרשים שהן בחי׳ עצי שטים עומדים זהו יראה תתאה שממנה נמשך בחי׳ העמידה וביטול רצון. ואח״כ בחי׳ בני גרשון נושאי היריעות היינו התחברות ב׳ בחי׳ אהבה אהבת עולם ואהבה רבה. ועבודת בני קהת נושאי הארון והמזבחות כו׳ זהו בחי׳ יראה עילאה שהיא למעלה גם מבחי׳ אה״ר, כי הנה בארון היה גנוז הלוחות כדכתיב מגלה עמוקות מני חשך כמ״ש עמקו מחשבותיך והגילוי היה ע״י המנורה וכמ״ש ותורה אור שנמשך בחי׳ אור וגילוי מבחי׳ ההעלם דישת חשך סתרו (ועמ״ש בד״ה ששת ימים תאכל מצות בפי׳ ויהי הענן והחשך ויאר כו׳). והנה בחכמה אתברירו כי כל התורה היא לברר בירורים וזהו ענין המזבחות. ולכן היה זה משא בני קהת שהוא כמ״ש ולו יקהת עמים. יתכנשון עממיא כו׳ שהוא ענין הבירורים. וע״י חכמה נמשך ג״כ בחי׳ יראה עילאה. כנודע ממאמר אם אין יראה אין חכמה אם אין חכמה אין יראה דמתחלה צ״ל יראה תתאה דאם אין יר״ת א״א לבוא לבחי׳ החכמה וזהו בחי׳ הקרשים הנ״ל. ואח״כ אם אין חכמה אין יראה עילאה שכדי לבוא ליראה עילאה זהו ע״י התורה דמחכמה נפקת (וכמשנ״ת לעיל בד״ה וידבר אלקים את כל הדברים האלה), נמצא בחי׳ בני קהת זהו יראה עילאה שלאחר אה״ר וזהו בחי׳ שמו״ע שאחר ואהבת דק״ש: ד ואמנם מה שהיו בני מררי נושאים הקרשי׳ היינו להעלות ולחבר יראה תתאה ביראה עילאה. דהנה שם מררי מורה על זה, כי הנה במשכן היו ב׳ פעמים מור אחד בשמים ראש מר דרור שבשמן המשחה, הב׳ בסממני הקטרת מור וקציעה. והענין כי המור נעשה מדם חיה שנק׳ ידוע כשנקרש הדם ונעשה בושם (ועמ״ש מזה בד״ה חייב אינש לבסומי בפוריא). והוא ענין אתכפיא ואתהפכא חשוכא לנהורא. וזהו ענין מור דסממני הקטרת שהוא ריח והעלאה ממטה למעלה וע״י העלאה זו מעורר המשכה מלמעלה למטה והוא מר דרור שבשמן המשחה שנק׳ מירא דכיא שהוא חכמת התורה שהוא ג״כ בחי׳ יראה עילאה. והמור שבקטרת שהוא אתכפיא ואתהפכא דחשוכא לנהורא הוא בחי׳ יראה תתאה והוא הגורם המשכת יראה עילאה, ולכן מררי היינו פי׳ ב״פ מור דהיינו התחברות ב׳ בחי׳ מור הנ״ל. ולכן הם נשאו הקרשים שהוא ג״כ ענין חיבור יראה תתאה ביראה עילאה. וזהו ע״פ אהרן ובניו תהיה כל עבודת בני הגרשוני דדוקא גבי עבודת בני הגרשוני נאמר ע״פ אהרן, כי עבודת בני גרשון שנשאו היריעות שהם בחי׳ מקיפים והוא להמשיך בחי׳ אהבה עליונה שהיא בחי׳ מקיף בששה מדות וגוונין שבמדות הנפש כנ״ל. והמשכה זו היא דוקא ע״י אהרן שהוא הוא מקור האה״ר ובחי׳ ורב חסד ולכן נק׳ אהרן א׳ ה״ר ן׳ כי הר היא בחי׳ אהבה ולכן אברהם אוהבי קראו הר אך אהרן מת בהר ההר שהיא אהבה עליונה יותר מבחי׳ אברהם (כמ״ש ע״פ ועשית בגדי קדש לאהרן כו׳) וזהו אל״ף הר. אל״ף הוא בחי׳ פלא שהוא ממדות עליונות שלמעלה מהשכל ונק׳ בזהר טורי חשוכא. ונו״ן הפשוטה היא בחי׳ ירידת והמשכת אור אה״ר זו למטה לכל נש״י כי אהרן הוא משבעה רועים המפרנסים לנש״י. ולכן בני גרשון שנשאו יריעות המשכן שהוא ג״כ העלאת והמשכת וחבור ב׳ בחי׳ אהבה אה״ע ואה״ר היה זה דוקא ע״פ אהרן ובניו דאהרן הוא מקור בחי׳ אה״ר ורב חסד. ולכן נק׳ ג״כ גרשון בנו״ן פשוטה דייקא. (משא״כ גרשם שהוא במ״ם) שיש בו ג״כ מבחי׳ נון פשוטה דאהרן כי הנו״ן פשוטה רומז על ההמשכה למטה מטה וכדי שיהיה ההמשכה למטה היא ע״י בחי׳ עליונה יותר כנודע מענין ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך. ע״כ דוקא מבחי׳ אה״ר דאהרן יוכל לימשך למטה בכל נפש . והנה גרשון הוא לשון גירושין כי ימינך ה׳ דוקא תרעץ אויב. הוא בחי׳ נה״ב משא״כ מקו השמאל יש יניקה כו׳ גם היריעות והמקיף מסמא עיני החיצונים. וזהו מקדש אדני כוננו ידיך פי׳ שמדרגת  הלוים הוא שהיו מחברים אור א״ס בעולמות, שהרי באמת אין ערוך לך ולכן כדי שבאתעדל״ת יהיה אתעדל ״ע זהו ענין הלוים שהוא לשון חיבור כמ״ש הפעם ילוה אישי אלי. שהם הגורמים חיבור זה. וזהו שהיו נושאים המשכן וכליו ואח״כ הי׳ חני׳ העלאה והמשכה. וזהו מקדש אדני כוננו שיהיה גילוי אור א״ס ב״ה למטה ושכנתי בתוכם, ידיך הם ג׳ ידות יד הגדולה יד החזקה יד הרמה. יד הגדולה שהיא בחי׳ ורב חסד הוא ענין עבודת בני הגרשוני. ויד החזקה בחי׳ שמאלו תחת לראשי הוא בחי׳ בני מררי. ויד הרמה זהו בחי׳ בני קהת כי רמה לשון רוממות והוא בחי׳ בני קהת שהיו נושאים הארון והלוחות כו׳: והנה הכח להעלאה זו שע״י הג׳ לוים. א״א להיות כ״א ע״י המשכה בתחלה מלמעלה וזהו ע״י הכהנים, ולכן לא היו הלוים מתחילים בעבודתם כ״א ע״י הכהנים כמ״ש ושמו איש איש על עבודתו כו׳ וכמ״ש במ״א (ועמ״ש עוד מענין ג׳ ידות בד״ה חייב אינש לבסומי בפוריא). וזהו ענין נשא את ראש בני גרשון גם הם ומה שבבני מררי לא נאמר נשיאת ראש. עיין ברבות ר״פ נשא לפי שקהת הי׳ מטועני הארון שהוא קדש הקדשים כו׳ וגרשון היה קדש דהיינו שהיה בכור וכתיב קדש לי כל בכור כו׳ משא״כ בבני מררי כו׳ ע״ש, ויש לפרש דהנה מבואר לעיל בפי׳ שאו את ראש דהיינו לקשר בחי׳ רצון התחתון הנמשך מבחינת ראש ומוחין המלובשים בגוף ולחברו ולהעלותו לבחינת הרצון שלמעלה מן השכל שהוא מבחי׳ מזליה כו׳ (ע״ש ר״פ במדבר). והנה עיקר העלאה זו זהו ע״י עסק התורה שהיא בחי׳ רצון העליון וכמש״ש בענין אחזתיו כו׳ ובשאר דוכתי וכמש״ל בד״ה וידבר אלקים את כל הדברים גבי אם אין חכמה אין יראה. ולכן גבי בני קהת שהיו טוענין את הארון שבו הלוחות נאמר נשא את ראש. וזהו ענין קדש הקדשים עמ״ש בד״ה וישב יעקב ובד״ה שבת שבתון. אלא שבבני גרשון שהיו נושאי היריעות שהוא ג״כ ענין התחברות אה״ע באהבה רבה לכן נאמר בהם ג״כ נשא את ראש בני גרשון גם הם כו׳ אבל עבודת בני מררי הוא בבחי׳ יראה הנמשכת מן הראש והמוחין לכך לא נאמר בהם נשיאת ראש אלא שעי״ז יבא אח״כ לבחינת ומעלת קהת וגרשון שהוא ענין נשיאת ראש.

נשא, ב׳

ביאור ע״פ נשא הנה כתיב מקדש אדני כוננו ידיך. ופי׳ הרמ״ז פ׳ פנחס דרכ״א דהיינו ג׳ ידות יד הגדולה יד החזקה יד הרמה שהם המכוננים את המקדש ומשכן שיוכל להיות ירידת והמשכת אור א״ס ב״ה מאצילות לבי״ע שזהו ענין המשכן ומקדש כמ״ש בסש״ב פ׳ נ״ג. והרי באמת אין ערוך ביניהם שישכון אור א״ס בבי״ע שהם בעלי גבול ומחודשים יש מאין וכמ״כ בכדי שיהי׳ התגלות מהמאציל ב״ה באצילות שהרי האצי׳ ג״כ אין ערוך כלל לגבי המאציל א״ס ב״ה הנה כ״ז כוננו ידיך, ועיין מ״ש מזה ע״פ עיני כל אליך ישברו כו׳ פותח את ידיך דהיינו שצריך לעשות כלי בנפש שיוכל לקבל גילוי אור א״ס, ועמ״ש מזה ג״כ בת״א פ׳ משפטים בד״ה לא תהיה משכלה ועקרה בענין כוס ישועות כו׳ (ועיין מזה בעמה״מ ש״ו ס״פ ס״ו ושער י״ד פרק פ״ה). ולפי שעשיית כלי זה זהו ע״י בחי׳ גבורה כענין לעולם ירגיז אדם יצ״ט על יצה״ר ע״כ זהו ענין ג׳ הלוים. ובגמרא פ״ק דכתובות דף ה׳ סע״א דרש בר קפרא גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ דאלו במעשה שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים (ישעי׳ סי׳ מ״ח) היינו חד יד בחד מעשה וכמארז״ל נטה שמאלו וברא ארץ ונטה ימינו וברא שמים ואלו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב מכון לשבתך פעלת ה׳ מקדש אדני כוננו ידיך. היינו שגם  בחד מעשה דהיינו בהמ״ק כתב שני ידים כן פי׳ התוספות שם והובא ג״כ בפרש״י בחומש (פ׳ בשלח ט״ו י״ז). ועיין במהרש״א בכתובות שם בח״א הפי׳ דבמעשה שמים וארץ לא נתחברו עדיין הב׳ ידות יחד שהם החו״ג אלא השמים שמים לה׳ כו׳ אבל ע״י מעשה הצדיקים מחברים ב׳ הבחי׳ יחד כו׳, ושלכן נעשה המשכן ע״י בצלאל ואהליאב שבצלאל הוא בצל אל חסד אל כל היום ואהליאב למטה דן מבחי׳ גבורה כו׳ והיינו לצרף מדת הגבורה אל החסד והרחמים כו׳ ע״ש. ודבריו עולים בקנה אחד עם מ״ש ברבות וארא פי״ב ע״פ כל אשר חפץ ה׳ עשה בשמים ובארץ כו׳ ע״ש. וביאור הדבר כי שמים הם בחי׳ מקיפים היינו בחי׳ סוכ״ע וזהו וימיני טפחה שמים ימינך ה׳ נאדרי בכח. הוא כח אור א״ס ב״ה שבלי גבול כו׳. אבל בחי׳ ארץ שהיא בחי׳ ממכ״ע מלכותך מלכות כל עולמים כמ״ש בד״ה והיה מספר בנ״י מקבלת מבחי׳ שמאלו ע״ד שאמר לעולמו די כו׳ שיהי׳ הכל בבחי׳ גבול ותכלית. (ועיין מענין אף ידי כו׳ וימיני כו׳ בחגיגה פ״ב די״ב ע״א מנחות דל״ו סע״ב רבות בראשית ס״פ א׳ בחקתי פל״ו. באיכה ס״ח א׳ בד״ה מעשה במרים בת נחתום. זח״א ד״ל ע״א ח״ב ד״כ ע״א פ׳ בא דף ל״ז א׳ יתרו פ״ג ב׳. ח״ג פנחס דרמ״ז א׳). אבל ע״י מעשה הצדיקים מחברים השני ידים דהיינו שממשיכים גילוי האור מבחי׳ סוכ״ע בבחינת ממכ״ע והכלי לגילוי זה זהו ענין מקדש ה׳. שהוא הכלי להיות בו גילוי קדש העליון סוכ״ע. והוא בחינת ציון (עיין ברבות ר״פ קדושים ובזח״ג ס״פ האזינו דרצ״ו ע״ב. ובמא״א אות מ״ם ססעי׳ פ״ט). וזהו כוננו ידיך. וזהו ג״כ משארז״ל (בסנהדרין פרק חלק דצ״ב ע״א ובפ״ה דברכות דל״ג ע״א) גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות שנאמר פעלת ה׳ מקדש אד׳ כו׳ דהיינו שמחבר שתי השמות הוי׳ אד׳ שהוא סוכ״ע וממכ״ע שהם שורש חו״ג כו׳. ובזח״ג שלח קס״א ב׳ פי׳ מקדש אד׳ ע״ד ועתה יגדל נא כח אד׳ כו׳ ע״ש ועמ״ש לקמן פ׳ שלח ע״פ ועתה יגדל נא כח. והנה כח היינו ג״כ ב״פ יד והיינו התחברות ב׳ בחי׳ יד להיות לאחדים ע״ד ימינך ה׳ נאדרי בכח. וזהו ג״כ ענין גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות כי ונועדתי לך שמה אותיות ונודעתי שהחיבור הוא ע״י הדעת ועמ״ש בד״ה במדבר סיני באהל מועד. וזהו ג״כ ענין ג׳ ידות אף שבגמרא לא נזכר רק שתי יד ים שהן חו״ג אלא כי המחבר ב׳ הבחי׳ יחד זהו התפארת קו האמצעי שמחבר חו״ג להיות לאחדים והוא ענין הדעת שמחבר חו״ב כענין הפעם ילוה כדלקמן. והיינו ע״י ששרשו למעלה מב׳ הבחי׳ ועולה עד הכתר (ועמ״ש באג״ה ע״פ והיה מעשה הצדקה שלום). והיינו שלהיות המשכת אור הסוכ״ע בממכ״ע צ״ל ע״י המשכה מאור א״ס ב״ה ממש שלמעלה גם מבחי׳ סוכ״ע כו׳ וזהו ענין יד הרמה. וכענין כי גאה גאה כו׳ ועמ״ש בת״א פ׳ בשלח סד״ה אשירה להוי׳. וגבי מגלת אסתר סד״ה לבסומי בפוריא גבי כי יד על כס י״ה כו׳ ע״ש. ובזה יתורץ דלכאורה עדיין אין התירוץ מספיק מ״ש התוספות בכתובות שם אבל במעשה צדיקים בחד מעשה כמו בית המקדש כתב תרתי ידים עכ״ל. דיש להקשות ע״ז דהא מבואר ברבות (נשא פי״ב דרמ״ט ע״ג) ע״פ ביום כלות משה להקים את המשכן. את המשכן שהוא שקול כנגד העולם כו׳ כיצד כתיב בראשית ברא אלקים את השמים כו׳ וכתיב נוטה שמים כיריעה (תהלים ק״ד) ובמשכן כתיב ועשית יריעות עזים לאהל כו׳ ע״ש באריכות. וכיון שכן שיריעות המשכן הם כמו בחי׳ שמים ושאר הדברים שבמשכן הם כמו הדברים שיש בארץ ע״ש במדרש. וא״כ אע״פ שכתב במשכן תרתי ידים אין זה תרתי ידים בדבר אחד כ״א תרתי ידים שבעולם מאחר שבמשכן יש ג״כ שמים ובחי׳ ארץ. א״כ תרתי ידיך דכתיב גבי מקדש היינו ימין לבחי׳ שמים שהם יריעות המשכן ובחי׳ שמאל לבחי׳ ארץ שבמשכן. ובמה גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ. אעכצ״ל עיקר הפירוש דבמקדש נתחברו ממש  ב׳ בחי׳ הידים כביכול והיו לאחדים והיינו המשכת והתגלות אור הסוכ״ע שנק׳ ימין בבחי׳ ממכ״ע הנק׳ שמאל כמ״ש אתה גבור לעולם אד׳. וכתיב כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו שלהיות בחי׳ מלכותו שהוא ממכ״ע זהו ע״י גבורות וצמצומים כו׳ אבל ע״י מעשה צדיקים ממשיכים גילוי שם הוי׳ ממש בשם אד׳ כמ״ש והוי׳ בהיכל קדשו היכל גימטריא אדנ״י כו׳ ולכן במקדש היו אומרים את השם ככתבו משא״כ במדינה בכינויו. והתחברות זו של ב׳ ידיו כביכול זהו ע״י בחי׳ יד הרמה כו׳ שבחי׳ זו הוא המשכת הגלוי בפנימית (ועיין עוד מענין תביאמו כו׳ מכון לשבתך כו׳ פ״ה דכתובות ס״ב ב׳ פ״ח דב״ב קי״ט ב׳. באבות ס״פ שנו חכמים. ירושלמי פ״ד דברכות על משנה יכוין את לבו כנגד בית קדה״ק. רבות תצוה פל״ח קל״ד ב׳. במדבר פ״ד דרי״ז ב׳ נשא פי״ב דרמ״ט ג׳. בשה״ש רבה כ״ה א׳ ס״פ כמגדל דויד. ובפתיחתא דאיכה ד״ה רבי יצחק פתח תחת אשר לא עבדת. ובשה״ש רבה ס״פ עמודיו עשה כסף דכ״ב ב׳. זח״א וישב קפ״ג סע״א. פ׳ פנחס דרכ״א א ׳. ומענין ג׳ ידות פ׳ עקב דף ער״ב סע״ב ובפי׳ הרמ״ז שם ועמ״ש ע״פ שאו ידיכם קדש בד״ה צאינה וראינה): קיצור. ענין מקדש אדנ״י פי׳ האריז״ל שהוא ענין עשית הכלי לקבל גילוי אור א״ס והיינו ע״י ידיך. ובגמרא מבואר ג״כ שבמעשה המקדש נתחברו ב׳ ידים כביכול שהם סוכ״ע וממכ״ע והתחברות חו״ג זהו ע״י קו האמצעי דעת תפארת כו׳ וזהו ענין ג׳ ידות יד הגדולה יד החזקה יד הרמה: ב והנה ג׳ ידות הם ג׳ בחי׳ צמצום והתפשטות והמשכה (כי הנה צמצום והתפשטות והמשכה הם ג׳ בחי׳ יו״ד ה״א וא״ו דשם הוי׳ ולכן הם המכוננים מקדש ה׳ שהוא ה׳ אחרונה דשם הוי׳ וזהו ג״כ ענין ג׳ פעמים קדוש עד שנמשך להיות מלא כל הארץ כבודו כמ״ש בד״ה רני ושמחי. ובביאור ע״פ ונקדשתי. אך שייכות ג׳ בחי׳ הנ״ל לענין ג׳ ידות י״ל ע״פ מ״ש הרמ״ז פ׳ עקב שם דפי׳ יד היינו ד׳ אותיות שם הוי׳ והמלוי דשם הוי׳ שהוא יוד אותיות ויש ג׳ מילואים ע״ב ס״ג מ״ה הן ג׳ ידות וידוע דשם ע״ב בחכמה שהוא יו״ד דשם ושם ס״ג בבינה שהוא ה׳ ראשונה דשם ושם מ״ה בז״א שהוא וא״ו כו׳) והן הן מדרגות ג׳ לוים נושאי המשכן גרשון וקהת ומררי. ולכן כאשר ילדה לאה את לוי אמרה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים (ועמ״ש מזה בפ׳ ויחי ע״פ יהודה אתה ובפ׳ ויצא בד״ה וללבן שתי בנות) כי לאה היא אם הבנים שהן ו״ק דאצי׳ ראובן חסד כו׳ ולאה היא בחי׳ מחשבה חיצוניות בינה שהיא אם ומקור לששה מדות שכולם מתפשטים ונולדים ע״י המחשבה ועמ״ש בד״ה אלה פקודי המשכן בענין פי׳ מי ברא אלה. וזהו שם הגדולה לאה פי׳ שם ה׳ גדולה כו׳ ועיין ברבות ויצא פ״ע, ופי׳ ילוה אישי אלי הענין כי הנה עיקר התהוות כל העולמות אבי״ע השורש הוא מבחי׳ מחשבה דהיינו מה שעלה במחשבה לפניו ית׳ אין מלך בלא עם וכמאמר אנא אמלוך מן מחשבה. א׳ הזאת נשתלשלו ונבראו כל העולמות עם כל פרטי התחלקות אבי״ע. אך באמת מה שיהיה לו רצון אנא אמלוך זהו ג״כ רק כמ״ש ה׳ מלך גאות לבש שאינו כמו מלך בשר ודם דשייך רצון באמת כו׳ משא״כ למעלה הוא רק בחי׳ לבוש וכמש״ל. ולכן בכדי שיהיה המשכת רצון עליון ב״ה בבחי׳ מחשבה זו ע״ז אמרה וביקשה לאה הפעם ילוה אישי אלי להיות התחברות ממש א״ס ב״ה במחשבה זו והיינו ילוה אישי ע״ד ביום ההוא תקראי אישי ועמ״ש מזה סד״ה ואשה כי תדור גם כי יעקב הוא בריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה שהוא התחברות והמשכת אור א״ס ב״ה בעולמות. (ועמ״ש מזה בפ׳ צו) והיינו הפעם דוקא ע״י בחי׳ לוי וכמ״ש ברבות ויצא פע״א ע״פ על כן קראה שמו לוי לוי זה  עתיד ללות את הבנים לאביהם שבשמים ועיין מזה בזח״ב שמות י״ט א׳ משפטים ק״ד א׳. ולפ״ז שורש בחי׳ לוי הוא הדעת שהוא המחבר חו״ב וכן תפארת המחבר חו״ג, וכן יש פי׳ בפרדס בעה״כ ערך לוי ע״פ מאמר הזח״ג פ׳ שלח (דקע״ד א׳) ובפ׳ שמות (די״א סע״ב) בפי׳ וילך איש  מבית לוי אתר דחכמה עילאה וההוא נהר מתחברן כחדא ולא מתפרשין לעלמין כו׳ הה״ד לויתן זה יצר ת כו׳ ע״ש. ובמק״מ בפ׳ שמות שם בשם הרח״ו שמלווה תמיד כו׳. וכמ״ש בפע״ח שער הק״ש פ״ו שזיווג חו״ב הוא תדירי ואינו נפסק לעולם כי אם יתבטל רגע א׳ יתבטלו כל העולמות כי הנה ההשתלשלות וההתהוות מאין ליש צ״ל תמיד כמ״ש בסש״ב ח״ב ולא מאין ליש גשמי בלבד אלא אפילו רוחניים וזהו ענין יחוד חו״ב כי החכמה מאין תמצא וחכמה כח מ״ה ביטול ולכן אין אור א״ס שורה אלא בחכמה ועמ״ש מזה בפ׳ ואתחנן בד״ה ואהבת את ואפילו בבינה אינו שורה אור א״ס אלא ע״י ההתלבשות בחכמה וחכמה מתלבשת בבינה והיינו כי בינה נק׳ יש ויחוד חו״ב היינו ההמשכה מאין ליש כו׳. וצ״ל המשכה זו תדיר ממש, ויחוד זה היינו ע״י חו״ב כי היש דבינה נכלל ובטל באין דחכמה ושם אין היש נפרד ח״ו אלא שעי״ז הוא מקור להשפעה מאין ליש ממש וכמ״ש ונהר יוצא מעדן כו׳ ומשם יפרד כו׳ ולכן יחוד חו״ב נק׳ בית לוי ילוה אישי אלי דלא מתפרשין לעלמין, משא״כ יחוד תפארת ומלכות שמתחברים לזמנים והוא עד״מ המחשבה היא נובעת בתמידות מהשכל וזהו בחי׳ ונהר יוצא מעדן שיוצא ונמשך תדיר משא״כ ההמשכה בדבור הוא לזמנים עת לחשות ועת לדבר (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ עד הגל הזה) אך מ״ש הפעם ילוה. מלבד שי״ל הפעם ע״י לוי דייקא וכדפי׳ בפרדס ערך לוי שהוא בחי׳ הדעת המחבר ומזווג חו״ב. עוד זאת כי עם היות יחוד חו״ב הוא תדירי אך להיות יחוד פנימי דחו״ב אינו תדיר כ״א לזה צריך העלאת מ״ן כמ״ש בפע״ח שם ופי״א וז״ש ויניחהו בג״ע לעבדה ולשמרה בשני ההין להמשיך האור בשני ההין דשם ואף שבלא״ה ונהר יוצא כו׳ תמיד דלא פסיק מימוי לעלמין זהו רק כפי הקצוב להחיות העולמות אבל צ״ל לעבדה להמשיך תוספת ורבוי אור כו׳ וזהו הפעם ילוה כו׳, וזהו מה שנתבאר לעיל בפי׳ ילוה אישי שיהיה המשכת רצון העליון ב״ה בבחי׳ מחשבה זו כו׳ וזהו ענין פסוק ראשון דק״ש למס״נ באחד שעי״ז דייקא ממשיכים יחוד פנימי דחו״ב. וזהו ג״כ עבודת הלוי וכמ״ש ועבד הלוי הוא. הוא היינו בינה והיינו שמחבר ומייחד חו״ב. וענין זה הוא כמ״ש בזהר דלוי מענין לויתן. ופי׳ לויתן זה יצרת לשחק בו הנה מבואר בסדור בדרוש ברכת הזימון וגם הנה השחוק והתענוג נמשך מביטול היש (וכמ״ש במ״א בפ׳ פנחס ע״פ צו את בני ישראל) ומה שנק׳ ביטול היש לויתן היינו כנ״ל דלוי ולויתן לשון חיבור והתאחדות היש עם האין שזהו ענין יחוד חו״ב. וכמ״כ מלמטה למעלה היינו שהיש בטל באין וזהו בחי׳ לויתן ונוני ימא וכמ״ש במ״א בפ׳ בשלח ע״פ אז ישיר משה. בענין ההפרש שבין יבשה לים שהברואים שבים אינם נראים לחוץ כו׳ והיינו בחי׳ היש הבטל ממש באין משא״כ הברואים שביבשה היש הוא דבר נפרד כו׳ וע״ש שזהו ממש בחי׳ לוים והיינו כי לוי הוא בחי׳ לויתן. וזהו ג״כ בחי׳ משה שנאמר בו ונחנו מה והיינו כי מן המים משיתיהו וע״ז נאמר וילך איש מבית לוי כו׳ ותהר ותלד כו׳ פי׳ איש מבית לוי זהו כענין הפעם ילוה אישי, והנה עד״ז הוא בחי׳ למס״נ באחד שהוא להבטל באור א״ס ב״ה ועי״ז נמשך יחוד פנימי מאין ליש כו׳. והנה תכלית היחוד פנימי דאו״א שבק״ש שהוא ענין יחוד י״ה הוא להמשיך מוחין לזו״נ להיות יחוד ו״ה. דהיינו שכמ״כ בזו״נ יהיה יחוד וחיבור הנ״ל והיא ההמשכה מסכ״ע בממכ״ע בבריאה כי המל׳ היא מקור דבי״ע, והיינו מ״ש בזהר פ׳ קרח (דקע״ח ב׳) ע״פ ועבד הלוי הוא כד״א כי ה׳ הוא האלקים פי׳ לחבר זו״נ יחד שנק׳ הוי׳ אלקים וכמ״ש במק״מ שם ועבודת הלוי להמשיך ליווי וחיבור זה וזהו מ״ש ג״כ וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי שהיא בחי׳ מל׳ שנק׳ בת לוי דאו״א תקינו לה כו׳ ובזהר משפטים דק״ד תחלת ע״א לוי חבורא דכולא. וענין המשכה זו היינו ע״י ודברת בם בד״ת ועמ״ש במ״א ע״פ עבודת הלוים ביד איתמר כו׳ איתמר ל׳ אתמר שבגמרא אז נדברו יראי ה׳ אני המשנה המדברת בפיך ועי״ז ממשיכים ליווי וחיבור הנ״ל גם בזו״נ והיינו ע״י שמתחלה למס״נ באחד בק״ש כו׳ (ועמ״ש בפ׳ אחרי בד״ה כי ביום הזה יכפר בפי׳ וענין ודברת בם כו׳ ע״ש באריכות) וזהו מן המים משיתהו וכענין נוני ימא דאזלין ביבשתא להמשיך גם למטה ביטול זה והיינו ע״י התורה כו׳. וזהו ענין מקדש אד׳ כוננו ידיך וכמ״ש ע״פ ומקדשי תיראו שזהו בחינת התורה. ועיין בלק״ת בזכרי׳ ע״פ ביום ההוא יהיה שלעתיד בחי׳ ו״ה שהם זו״נ יהיו ג״כ בבחי׳ י״ה תרין ריעין כו׳ וז״ש בזח״א וישב דקפ״ג סע״ב דאתחברת אמא בברתא והוו כחדא. ועמ״ש סד״ה רני ושמחי בת ועמ״ש ע״פ הזהר פ׳ שלח דקע״א א׳ ע״פ והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים כו׳, ועיין עוד מענין לוים בזח״ב שמות די״ח ע״ב. והנה ברוב המקומות משמע דלוים הם מבחינת גבורה וכמ״ש בפרדס שם בערך לוי. ובמא״א אות למ״ד סי״ד לוי בבינה או בגבורה והקרוב אלי כל קו ימיני כהן וכל קו שמאלי לוי כו׳ ויש ג׳ מיני גבורות ולכן יש ג׳ משפחות קהת גרשון ומררי עכ״ל. ואפשר ליישב שני הדעות דהלוים הם מבחי׳ דעת וגם מבחי׳ גבורה כי הדעת כולל חו״ג ויש בו ה״ח וה״ג והלוים י״ל ששרשן מעטרא דגבורה שבדעת וכן פי׳ הרמ״ז ס״פ קרח אלא שהוא ז״ל פי׳ כן מדרגת קהת. ועיין מ״ש ע״פ ויקח קרח בן יצהר ועמ״ש בד״ה שוש אשיש כו׳ תגל נפשי כו׳ שבראש השנה הוא בחי׳ שמאלו תחת לראשי כו׳. ועוד יובן בענין הפעם ילוה עפמ״ש בזח״א חיי שרה (דקל״ג א׳) כיון דאתיהיבת כו׳ וזהו ענין ג׳ הלוים קהת גרשון ומררי שע״י גרשון ומררי אתיהיבת בין תרין דרועין יד הגדולה ויד החזקה וקהת הוא הממשיך יחוד העליון וזהו כוננו ידיך (ועיין עוד מענין ועבד הלוי הוא בזח״ג קע״א א׳ קפ״ג ב׳. ח״ב קי״ד א׳ ועיין עוד בזהר פ׳ פנחס דר״נ ע״ב ע״פ וילך איש מבית לוי כו׳ ועיין בפי׳ הרמ״ז ס״פ קרח ובפ׳ בהעלותך בדף קנ״א ע״ב ע״פ קח את הלוים כו׳ ולעיל מיניה בדף ק״נ ע״פ בנה בניתי בית זבול לך בענין מקדש אד׳ כוננו ידיך. וע׳ בלק״ת בתחלת יחזקאל הובא בסש״ב פרק חמשים): קיצור. ג׳ ידות הם צמצום והתפשטות והמשכה להיות בנין ה׳ תתאה וזהו ענין הפעם ילוה אישי. תקראי אישי. שיומשך בבחי׳ ה׳ גדולה לאה בחי׳ מחשבה. ולפ״ז לוי בחי׳ דעת המחבר חו״ב אין ויש. ויניחהו בג״ע לעבדה ולהמשיך תוספת אור והיינו ע״י ביטול היש לאין שזהו ענין לוי ללוות את הבנים לאביהם שבשמים. לויתן זה יצרת לשחק בו. וכענין נוני ימא. ועי״ז ממשיכים יחוד י״ה ואח״כ נמשך בחי׳ ו״ה והיינו ע״י עסק התורה. וברוב המקומות משמע לוים הם מקו השמאל שהיחוד והחיבור מתעורר ע״י קו השמאל כמ״ש שמאלו תחת לראשי כו׳ וזהו ענין ראש השנה. (ועמ״ש בפ׳ אלה פקודי המשכן כו׳ עבודת הלוים כו׳): ג והנה ג׳ הלוים הללו היו נושאים את המשכן במדבר וכל המכוון הי׳ כי המדבר הוא מקום ומדור יניקת החיצונים לכן אינו גדל שם תבואה וצמחים ולכן היו נושאים שם דוקא המשכן מ״ב מסעות נגד שם מ״ב דאנא בכח בכדי להכניע אותם ולהסיר החשך המסתיר ועי״ז יוכל להיות אח״כ גילוי אלקות להיות בחי׳ ילוה אישי אלי והיו ממשיכים גילוי אלקות הן מהמאציל ב״ה באצילות הן מאצי׳ לבי״ע שעל ידי התעוררות שלהם היו מעוררים מלמעלה ג״כ שיתלבש במחשבה דאנא אמלוך כו׳ ועמ״ש סד״ה אלה פקודי המשכן. והנה ידוע דיש עולם שנה נפש ר״ת עש״ן וא״כ כל מה שיש בעולם יש דרך פרט בנפש האדם עצמו (וע״י העבודה  בנפש יומשך הגילוי לע״ל בעולם) דהיינו כמו שבמשכן היה דרך כלל ג׳ בחי׳ כלי המשכן וקרשי המשכן ויריעות המשכן כך יש בחי׳ אלו בנפש האדם מוחא לבא וכבדא כו׳ הם דוגמת הכלים שהיו במשכן ארון וכפורת מזבח הפנימי מזבח החיצון כו׳ (ועמ״ש בד״ה ושאבתם מים) ועצמות הם האברים וכלים החיצונים דוגמת קרשי המשכן. ועור ובשר הם בחי׳ לבושים כמ״ש עור ובשר תלבישני ושרשם הם מבחי׳ מקיפים וזהו כענין יריעות שעל המשכן שש וארגמן ועורות תחשים כו׳ (בנ״א ג׳ בחי׳ אלו הם אורות וכלים ולבושים כי במוחא לבא וכבדא מלובש נר״נ שהם אורות וזהו ענין ארון ומנורה כו׳ והעצמות ואיברים החיצונים וכן הקרשים במשכן הם כלים כו׳ ועור ובשר הם לבושים וכן יריעות המשכן והכל עולה בקנה א׳ שהאורות מלובשים בכלים הפנימים). ולהבין כל בחי׳ אלו בעבודה כי הנה איתא במדרש ובזהר תרומה דק״ע ע״א ע״פ ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים כו׳ שרפים עומדים ממעל לו כו׳ ופי׳ עומדים הוא ע״ד מארז״ל פ״ג דברכות דכ״ב ע״א ע״פ והודעתם לבניך כו׳ יום אשר עמדת לפני ה׳ אלהיך בחורב ופירשו מה להלן באימה ויראה אף כאן באימה ויראה הרי שבחינת עמידה הוא אימה ויראה. והענין הוא כמארז״ל (פ״ז דסוטה דל״ט ע״א) אין עמידה אלא שתיקה שנאמר והוחלתי כי לא ידברו כי עמדו לא ענו עוד (באיוב סי׳ ל״ב ט״ז). אשר שתיקה זו הוא בחי׳ הביטול דהיינו מחמת אימה ויראה עומד ושותק מכל רצונות שלו והוא ענין ביטול רצון ועמך לא חפצתי בארץ דהיינו שעכ״פ לא יהי׳ לו רצון אחר אשר לא לה׳ ית׳ וזהו ראשית העבודה בזאת יבא אהרן אל הקדש דהיינו התחלת העבודה הוא בבחי׳ יראה תתאה ונמשך מזה בחי׳ עמידה הנ״ל, ועיין מענין עומדים בזח״ג ר״פ ואתחנן ובפ׳ תצוה דקפ״ג ע״א. רק אח״כ ונתתי לך מהלכים בין העומדים והיינו בחי׳ היריעות שבמשכן שהיו על הקרשים העומדים שהיריעות תכלת וארגמן תכלת לשון כלות הנפש בבחי׳ אהבה. ועורות תחשים ת״א ססגונא ששש בגוונין הרבה כדאיתא פ״ב דשבת דכ״ח ע״א והיינו ששה גוונין שהן שש מדות עליונות הבאים אחר בחי׳ עצי שטים עומדים והוא בחי׳ ונתתי לך מהלכים בין העומדים. והנה הארון והכפורת הם כלים הפנימים שהתורה היתה מונחת בארון ואורייתא מחכמה נפקת אשר גילוי אור א״ס ב״ה בבחי׳ אור פנימי הוא בחכמה דוקא. דהיינו שאור א״ס ב״ה הוא הסוכ״ע ולא יוכל להיות האור והגילוי בבחי׳ אור פנימי כ״א רק בבחי׳ חכמה לבד. רק שבארון היתה מכוסה וגילוי שלה היתה במנורה וכמ״ש ותורה אור (כי ותורת חסד על לשונה כתיב וכתיב מימינו אש דת וגו׳ ועמ״ש מזה בד״ה ויקהל משה) והנה בחכמה אתברירו שע״י התורה נעשו כל הבירורים במ״ע ומל״ת לברר הטוב ולהעלותו ע״י מ״ע ולבער הרע ע״י מל״ת ועיקר הבירור הוא ע״י כלים הפנימי׳ דוקא דהיינו המזבח שהיו מקריבים עליו הקרבנו׳ והפסולת נדחה לחוץ והוא מ״ש והוציא את הדשן שהיו מוציאין אותו לחוץ דהיינו ליתן מקום ליניקת החיצונים מן הפסולת (וגם בהפסולת עצמו יש עדיין בירור והוא מ״ש תחלה והרים את הדשן כו׳ ואח״כ והוציא את הדשן ומבואר במ״א ענין תרומת הדשן) אבל פנימית הרפ״ח נצוצין הי׳ מתברר ונכלל באלקות. ולפיכך היו בני קהת נושאים את הכלים הפנימיים שהוא מלשון ולו יקהת עמים לשון אסיפה כמ״ש רש״י והיינו שבו ועל ידו נאספים ומתכנשים הרפ״ח ניצוצין ליכלל למעלה ולכן נק׳ יד הרמה שמרים ומגביה הניצוצין מלמטה מטה עד למעלה מעלה, וכמ״כ באדם עיקר הבירור הוא בכלים פנימיים מוחא ולבא וכבדא שהמאכל נכנס באצטומכא ונתברר שם ואז הפסולת נדחה לחוץ והמובחר עולה לכבד ולב ונעשה שם דם ומהלב עולה למוח ונעשה שם חיות לנפש (ועמ״ש מזה בד״ה אני ישנה ולבי ער וע׳ זח״ג פ׳ שלח קס״א ב׳) וכשהוא מתפלל ולומד בכח חיות זה נכלל החיות באלקות:  קיצור. ענין ששלשה משפחות לוים היו נושאין את המשכן. שיש בחי׳ המשכן בנפש אברים הפנימיים מוחא לבא וכבדא דוגמת כלי המשכן. עצמות הם בחי׳ קרשי המשכן. עור ובשר דוגמת יריעות. וענין עצמות בחי׳ קרשים עומדים בחי׳ יראה וביטול. ויריעות בחי׳ מהלכים בין העומדים ומוחא לבא כו׳ עסק התורה בחכמה אתברירו: ד וזהו ג״כ ענין מור שהיה בקטרת מור וקציעה כו׳ (שהקטרת שע״ג מזבח הפנימי הוא ג״כ בחי׳ בירור. כנודע שי״א סממני הקטרת היו להעלות ולברר מי״א כתרי מסאבותא ועיין בזח״ב ס״פ ויקהל) (דרי״ט ע״א) ת״ח מה בין צלותא לעובדא דקטרת כו׳ ובזהר הרקיע שם ובהרמ״ז ס״פ בא (בדף מ׳ ע״ב) מענין ההעלאה והבירור שע״י הקטרת ובפ׳ קרח (דף קע״ז ע״ב) ובזח״ג פ׳ צו (דף ל׳ ע״ב). ועמ״ש בד״ה זאת חנוכת המזבח ובד״ה ושאבתם מים. ובד״ה ראה ריח בני. והנה מכאן ואילך מתחיל ההקדמה ג״כ לביאור ענין מררי ועיקר מור כתוב בתורה גבי שמן המשחה ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות. והענין כי המור הוא בושם הנעשה מדם חיה ידוע שנקרש כן פי׳ הגאונים והרמב״ן כ׳ שאחרים הקשו איך יכנס בקטרת ובשמן הקדש דם חיה טמאה וע״ש מה שתירץ וע׳ בטור א״ח (סי׳ רי״ו) והוא ע״ד דם נעכר ונעשה חלב היינו מה שנתברר ונהפך הרע לטוב ע״י אתכפיא ואתהפכא ואז נעשה מזה בחי׳ ריח ניחח דהיינו העלאת מ״ן להמשיך אור א״ס ב״ה בחכמה עילאה וכמו הריח שמשיב את הנפש שתאיר במוחין חו״ב ביתר שאת כמ״כ ע״י העלאת מ״ן מבירורים שנברר מלמטה ע״י עבודת האדם באתכפי׳ ואתהפכא עולה לריח להיות עי״ז ניחוח נחת רוח והמשכה מעצמותו ומהותו ית׳ בבחי׳ חו״ב כי מצד עצמו אמר בת״ז חכים ולא בחכמה ידיעא מבין ולא כו׳ ולכן בכדי שיהי׳ המשכת האור בחו״ב להיותו נק׳ בשם חכם (בחכמה ידיעא שהיא חכמה דאצי׳ כמ״ש במ״א בד״ה הן עם אחד כו׳ בפ׳ נח) צ״ל ע״י קטרת בחי׳ ריח והעלאה מלמטה למעלה מור כו׳ עי״ז מתקשרין ומשיבין את הנפש שיהי׳ נגלה אור עצמותו ומהותו להוסיף אורות באצילות וזהו קטרת לשון קישור. קשורא דמהימנות׳. כי תרגום ותקשור על ידו שני וקטרת על ידיה. והיינו ע״ד מ״ש ונפשו קשורה בנפשו. וכן ביהונתן ודוד נאמר ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יונתן כנפשו (בש״א סי׳ י״ח א׳) וזהו ע״ד מ״ש כי בי חשק כו׳ ועיין ברבות וישלח פ״פ בשלשה לשונות של חבה כו׳ בדביקה בחשיקה ותפיצה כו׳ ע״ש. וזהו ענין והקשורים ליעקב פי׳ והקשורים שנקלט ונקשר בתוך תוכם קדושת אור א״ס ב״ה כיתד בל תמוט (ע׳ מזה בזח״א ויצא קס״ב ב׳ ועמ״ש מזה בד״ה ואשה כי תדור ועמ״ש ע״פ ונקדשתי בתוך בנ״י. ובד״ה ואהבת את כו׳). ומר דרור שבשמן המשחה הוא להמשיך מלמעלה למטה דהיינו להיות המשכה והתגלות מהחכמה למטה זהו ע״י מור השני שבשמן המשחה שמן היא בחי׳ חכמה (ועמ״ש בד״ה באתי לגני וכו׳ אריתי מורי כו׳ וע׳ בפי׳ הרמ״ז בזהר פ׳ אמור) (דף פ״ט ע״א) דשמן המשחה הוא ממו״ס ושזהו שכ׳ ברע״מ פ׳ בהר דק״ט ע״ב דאיהו מסט׳ דשמאלא דאתמר בה וקדשת את הלוים, והיינו מבחי׳ גבורה דעתיק המלובש במו״ס שמשם נמשך בחי׳ וקדשת את הלוים וכמ״ש הרמ״ז עוד פ׳ תשא בפי׳ הרע״מ שם דקפ״ח תחלת ע״א וזהו ענין מ״ש שמן וקטרת ישמח לב (במשלי סי׳ כ״ז ט׳) וכדפי׳ בזח״ג ויקרא (דף ח׳ ע״א) ובפ׳ צו (דל״ד ע״א וד״ל ע״ב) ובפ׳ אחרי (דנ״ח סע״ב) ופי׳ לב היינו כמארז״ל וביום שמחת לבו זה בנין בהמ״ק. ופי׳ מר דרור לשון חירות ע״ד חרות על הלוחות ובעמה״מ פי׳ היינו יסוד אבא המאיר בבינה וע׳ בפרדס ערך מר וע׳ זח״א ס״פ לך לך (דף צ״ה ע״ב ודף צ״ו סע״א), וכל הבירורים הנ״ל היה  נעשה ע״י מ״ב מסעות ויסעו ויחנו כי ענין הנסיעה וחניה הם בחי׳ רצוא ושוב ולמעלה בשרשם הם בחי׳ מטי ולא מטי וע״י רצוא ושוב דוקא נמשך ההשפעה והבירורים כמו לולב שצריך נענוע דוקא (וכן בשתי הלחם ע״ג שני כבשים מוליך ומביא מעלה ומוריד) אשר הוא ג״כ בחי׳ רו״ש ועי״ז דוקא נמשך ההמשכה כו׳ (עמ״ש בביאור ע״פ וקבל היהודים). והנה בני מררי היו נושאים את הקרשים שהם עצי שטים עומדים בחי׳ יראה תתאה. והנה ידוע בכוונת שם הוי׳ יראה בראש ויראה בסוף כי ד׳ אותיות השם הם דחילו ורחימו רחימו ודחילו שיראה עילאה הוא בחי׳ חכמה שלמעלה גם מב׳ בחי׳ רחימו. ודחילו תתאה הוא למטה מרחימו. וזהו חכמה בראש חכמה בסוף. ומררי הוא יד החזקה שמאלו תחת לראשי שמחבר בחי׳ היראה תתאה אל בחי׳ יראה עילאה לכן היו נושאים את הקרשים. ולכן נק׳ מררי ע״ש ב״פ מור הנ״ל כי הוא מחבר אלו ב׳ המור יחד היינו מור שבקטרת שהיא בחי׳ ממטה למעלה העלאת מ״ן ועי״ז נתגלה אח״כ מור שבשמן המשחה התגלות חכמה שבאצילות בחי׳ שמן משחת קדש דחילו עילאה ביטול עליון (ועמ״ש ע״פ כי אתה נרי בת״א פ׳ מקץ): קיצור. (ענין קטרת הוא העלאה ממטה למעלה בחי׳ ריח ובו היה מור ועי״ז אח״כ שמן המשחה מלמעלה למטה והיה בו מר דרור הארת עתיק המאיר במו״ס להיות המשכה וכן יסוד אבא המאיר בבינה וזהו שמן וקטרת ישמח לב ובחי׳ מררי היינו שמחבר ב׳ בחי׳ מר הנ״ל דקטרת ושמן): ה ובני גרשון היו נושאים את יריעות המשכן שהם בחי׳ המקיפים ובהם נאמר ע״פ אהרן ובניו כו׳ כי היריעות היו מתכלת כו׳ נגד ששה מדות, והנה להבין למה שרש המדות בבחי׳ מקיפים והענין כי עם היות שהמדות הם נולדים מהשכל שע״י שמתבונן בגדולת א״ס ב״ה ממכ״ע וסוכ״ע עי״ז נולדים המדות להיות כלות הנפש אמנם שרש ומקור המדות הם למעלה מהשכל היינו מן הרצון שבנפש שהוא למעלה מהשכל חו״ב וכן למעלה המדות דז״א נולדים מחו״ב אמנם שרשן ומקורן מחג״ת דא״א שהם המדות שברצון הנק׳ כתר והן הנק׳ בזהר טורי חשוכא כי המדות נק׳ הרים ומדות שברצון נק׳ טורי חשוכא לפי שהם למעלה מהשכל ואינם מושגים. (ולכן שרש המדות מבחי׳ מקיפים וימינו תחבקני. ועמ״ש מענין זה בביאור ע״פ שימני כחותם ועמ״ש בד״ה להבין ביאור ענין האבות הן הן המרכבה בפ׳ יתרו). והנה אע״פ ששרש המדות דז״א הוא מחג״ת דא״א עכ״ז אין ערוך ביניהם וכמו אברהם שהיה מבחינת חסד דז״א אמר על עצמו ואנכי עפר ואפר כלומר שלגבי מקור החסד הוא כמו ערך האפר שנשאר מן העץ אחר שנשרף לגבי עצמיות העץ שאינו בערך כלל וכך ערך החסד דז״א לגבי חסד דא״א כי חסד דא״א הוא רק בחי׳ מקור ושרש המדות ולא מדות ממש (וכמו עד״מ מתיקות התפוח הנמשך מהמזל המכה בו ואומר לו גדל שאין בהמזל מערך ומהות המתיקות גשמי אלא שם הוא עד״מ עריבות ומתיקות רוחניים ובהשתלשלות נעשה מתיקות גשמי כך עד״מ אין ערך מדות דאצי׳ לגבי המדות שבכתר שהם רק מקור ושרש המדות וזהו ענין אב הרחמים היינו שהוא מקור ושרש למדת הרחמים אבל אב הרחמן היינו שהוא רחמן במדת רחמנות ממש והיינו בע״ס דאצילות. ולכן אומרים אב הרחמים בתפלת מוסף וכן בנעילה דיוהכ״פ ועמ״ש מענין אב הרחמים בביאור ע״פ שחורה אני ונאוה. ובד״ה כי ביום הזה יכפר) והנה כדי לחבר את המדות דז״א לשרשן ומקורן הוא ע״י יד הגדולה וזה היה בחי׳ אהרן כה״ג שהוא מבחי׳ חסד דא״א שנק׳ יד הגדולה ולכן מת אהרן ונקבר בהר ההר כי המדות דז״א נק׳ הרים ומקורן המדות דא״א נק׳ הר ההר ושם הוא שרש הדיקנא זקן אהרן  ולכן היה יכול להמשיך המדות דא״א שיתלבשו במדות דז״א לכן שמו אהרן פי׳ א׳ הר ן׳ היינו המדות שבכתר כי אלף אותיות פלא כו׳ ואח״כ כשהוא משפיע וממשיך אותם למטה שיתלבשו ויתגלו בז״א היינו נון פשוטה שהוא מורה על התפשטות והמשכה ארוכה מלמעלה למטה (ועמ״ש סד״ה אחרי הוי׳ אלקיכם תלכו כו׳ ובו תדבקון) ולכן נאמר בגרשון ע״פ אהרן כי גרשון היה נקרא על שם שהוא מגרש החיצונים ונאמר ימ ינך ה׳ תרעץ אויב שמגרש המדות הרעות שיניקתם ממדות דז״א אבל בהגלות נגלות המדות שלמעלה מהשכל הם מתגרשים ואין להם יניקה כו׳ וכל זה הוא מבחי׳ ימין דייקא משא״כ מבחי׳ גבורה שהרי רישיה דעשו בעיטפיה דיצחק ולכן נאמר בו ע״פ אהרן כי ע״י אהרן היתה זאת ההתגלות והמשכה והתפשטות למטה בז״א מא״א ימין ה׳ דלית שמאלא בהאי עתיקא כו׳ וימינך ה׳ תרעץ כו׳ וזהו גרש ואח״כ ו״ן כי וי״ו מורה על המשכה למטה ונו״ן מורה על המשכה יותר למטה. ולכן במשא המשכן היה כאו״א נושא כפי מדרגתו וגרשון ע״פ אהרן היה מחבר וממשיך התגלות מדות דא״א בז״א ואח״כ היה יכול להמשיך ולהשפיע למטה התגלות בחי׳ ימינך ה׳ תרעץ אויב ע״י מ״ב מסעות בנסיעתן וחנייתן שבהגלות נגלות אור חסד זה א״ס אזי נגרשו החיצונים לכן היו בני גרשון נושאים יריעות המשכן שהם מקיפים ונעשו מתכלת כו׳ שהם נגד המדות אשר שרשם ומקורן מא״א מדות שברצון בחי׳ מקיפים כי אין שייך שם לקרוא בשם מדה גלויה רק בחי׳ מקיף שרש ומקור על מדות שלמטה בז״א כו׳ (ועיין בזהר ויקרא) (ד״ז סע״ב) ע״פ מדותיו ודאי כד״א ע״פ אהרן ובניו תהיה כו׳ ועמ״ש פי׳ שיורד ע״פ מדותיו לקמן סד״ה בהעלותך את הנרות וע׳ לעיל בפ׳ במדבר סד״ה וידבר כו׳ שאו כו׳ במש״ש בחי׳ אהרן הכהן המביא רצון העליון אל בית אמי כו׳. ועמ״ש בענין ג׳ ידות סד״ה חייב אינש לבסומי בפוריא בענין כי יד על כס כו׳ ועיין בפרדס שכ״א פרק י״ב ובעה״כ ערך יד ג״פ יד שם מ״ב וכ״ה בע״ח סוף שער כסה״כ. וזהו ענין מ״ב מסעות וכמ״ש במ״א בביאור ע״פ אלה מסעי בני ישראל וע׳ ברע״מ פ׳ עקב (דף ער״ב סע״ב) ועמ״ש בד״ה צאינה וראינה בפי׳ שאו ידיכם קדש כו׳. ועמ״ש בביאור ע״פ והניף הכהן אותם על לחם הבכורים שתנופת כבשי עצרת הוא ג״כ עליות המדות דז״א בחג״ת דא״א ומ״מ שתי הלחם שהם תשב״כ ותשבע״פ הם למעלה משני הכבשים ע״ש. ומזה יובן גם כאן דאע״ג שבני גרשון נושאים היריעות מ״מ בני קהת שהיו נושאים הכלים הארון שבו הלוחות כו׳ הוא בחי׳ גבוה יותר וזהו ענין יד רמה. וי״ל ג״כ ג׳ ידות הנ״ל הם ג״כ חג״ת דע״י כי מררי אריתי מורי מור שבשמן המשחה גבורה דע״י המלובש במו״ס ויד הגדולה י״ל חסד דעתיק המלובש בגלגלתא ויד רמה ת״ת דע״י ודעת דע״י כו׳ ומשם שרש התורה כמ״ש הרמ״ז ר״פ קרח ע׳ מ״ש ע״פ הזהר וישב דקפ״א ע״פ וגבה מאד מסטרא דיעקב. ועוי״ל בענין ג׳ ידות הנ״ל שהם הג׳ לוים דהנה מבואר במ״א בסידור בביאור ע״פ אחרי ה׳ אלקיכם תלכו ענין וארבע הידות יהיה לכם כו׳ היינו שיש ב״פ ימין וב״פ שמאל. והוא מ״ש שמאלו תחת לראשי וכתיב שמאלו תחת ראשי אשר שמאל הראשון הוא מה שהמקבל דוח׳ ומשפיל את עצמו ע״י מרירות ואעפ״כ נק׳ שמאלו כי הענין שהאדם נוטל כביכול שמאלו של הקב״ה תחת ראשי דהיינו שמתבונן במוח שבראשו ריחוקו מה׳ ועי״ז נעשה לבו נשבר ונדכה וזהו ענין אחרי ה׳ ואח״כ תלכו היא מדת האהבה בחי׳ רצוא בחי׳ ימין מקרבת וזהו עצמו ענין מררי שהוא בחי׳ שמאלו ובחי׳ גרשון שהוא בחי׳ ימין כנ״ל. אך אחר הרצוא נמשך בחי׳ שוב ע״ד וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. והוא ענין שמאל הב׳ דהיינו שמאל של המשפיע שבחי׳ השמאל דוחה הזה הוא אינו ענין ריחוק ממש אלא להיות בחי׳ שוב לאחד. וכענין ותתצב אחותו מרחוק והוא מבחי׳ חכמה אמור לחכמה אחותי את  וב״פ שמאל זהו ענין מררי ב״פ מר היינו ב׳ בחי׳ שמאל הנ״ל וב׳ בחי׳ הנ״ל נק׳ הכל עצי שטים עומדים יראה תתאה ויראה עילאה שכ״ז נק׳ עמידה וביטול וכמ״ש ויעמדו מרחוק ועמ״ש ע״פ אתם נצבים לפני ה׳. וב״פ ימין זהו ענין בני גרשון נושאי היריעות אה״ע ואה״ר ועמ״ש בד״ה מי מנה עפר יעקב בענין ויחד לבבינו. ובני קהת נושאי הארון היינו בענין מש״ש בפי׳ ובקולו תשמעו כו׳ גם כמ״ש בד״ה זכור ושמור בענין ההעלאה בחי׳התורה שנקרא אדם לקשרו ולחברו לעצמות אור א״ס בחי׳ כי לא אדם הוא כו׳ ע״ש ועד״ז הוא ענין נשיאת הארון וא״כ בחי׳ יד זהו ענין והחמישית לפרעה בחי׳ התגלות עתיק שבבינה כו׳ וע׳ במא״א אות יו״ד סעיף כ״ז מבואר ב״פ ימין ושמאל הם או״א וזו״נ וא״כ זהו ענין ד׳ הידות כו׳ והחמישית כנ״ל: קיצור. ענין בני גרשון שנשאו היריעות שמחברים המדות שלמטה מהשכל אל המדות שלמעלה מהשכל וזהו על פי אהרן. ועי״ז מגרש המדות הרעות. ע״י שיורד ע״פ מדותיו של הקב״ה עוי״ל בענין ג׳ ידות ע״ד וארבע הידות יהיה לכם שהם ב״פ ימין וב״פ שמאל שבפסוק שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני שהפסוק נאמר ב׳ פעמים בשיר השירים. וזהו ענין בני גרשון ובני מררי שבני גרשון מחברים השני בחינות שמאל. והחמישית היא בחי׳ שלמעלה מימין ושמאל שאין שם התחלקות חו״ג זהו ענין בני קהת שנשאו את הארון שהוא קדש הקדשים: ו והנה בבני קהת נאמר נשיאות ראש ובבני גרשון נאמר נשא גם הם. ובבני מררי לא נאמר נשיאת ראש. ופי׳ ברבות בשה״ש שלכן נאמר גם הם שלא תאמר שהם פחותים מבני קהת אלא מפני כבוד התורה שנאמר בה יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה (במשלי סי׳ ג׳). והענין כי הפנינים שהוא המרגליות הם דבר יקר עד״מ והתורה היא יקר מכל דבר יקר. וכמ״ש ברבות ויקרא רפ״ב עשרה נקראו יקרים התורה והנבואה כו׳ והעושר כו׳ ע״ש א״כ התורה היא ראשית לכל דבר יקר. והיא יקר על יקר. והענין כי הנה עד״מ האבנים טובות קובעים אותם בכתר ועטרה שעושין למלך מפני יקרותן וחשיבותן והנה עיקר היוקר שלהן הוא מפני דבר הפלא שהאבן שהוא דומם יהיה מאיר ע״כ הם יקרים מזהב ומפז. וכך הוא עד״מ ענין המצות גשמיות ששרשם מגיע בבחי׳ כתר כנודע דתרי״ג מצות דאורייתא ושבע מצות דרבנן הם תר״ך עמודי אור. והיינו לפי שהם נעשים בדברים גשמיים שמקליפת נוגה שנפלו שם ניצוצים ממקום גבוה מאוד וכאשר מתבררים על ידי מעשה המצות עולים להיות בחי׳ כתר ועטרה ועמ״ש ע״פ בשלח פרעה את העם והיינו מפני שהוא דבר פלא שמבחי׳ עשיה גשמיות יהיה נעשה בחינת ביטול וכלי לאור א״ס ב״ה. אך עכ״ז המצות הן בבחי׳ מקיף לבד ואינו מאיר הגילוי בבחי׳ אור פנימי ממש וכמו הכתר והעטרה שהוא בחי׳ מקיף לבד אבל התורה היא מאיר בבחי׳ אור פנימי ממש ושרשה ג״כ מפנימיות הכתר שהוא מוחא סתימאה שלמעלה מבחי׳ חיצוניות הכתר שהוא גלגלתא. ולכן היא יקרה מפנינים שהיא מבחי׳ פנימיות הכתר שלמעלה ממדרגת הפנינים שהם מגיעים בחיצוניות הכתר והעטרה וזהו ענין יקר על יקר. כי יקר גימטריא יש וזהו ענין ש״י עולמות. אך כתר הוא ב״פ ש״י דהיינו פנימיות וחיצוניות כו׳ והתורה שהיא מבחי׳ פנימיות היא יקר מיקר כו׳. והנה בני גרשון שנשאו את היריעות שהם מה שמאיר בבחי׳ מקיף עדיין דוגמת ההמשכה שעל ידי המצות כו׳ לכן נאמר בהם נשיאת ראש שנשיאת ראש זהו ההעלאה לבחי׳ כתר כמ״ש בפרדס ערך נשא. אך עכ״ז נאמר בהם גם הם לפי שבחי׳ זו מאיר עדיין בבחי׳ מקיף אבל עיקר נשיאת ראש נאמר בבני קהת שנשאו את הלוחות שנאמר יקרה היא מפנינים שמאיר בבחי׳ פנימיות כו׳. וגם  עפמש״ל שבני גרשון מעלים המדות לבחי׳ מדות שלמעלה מהשכל זהו ז״ת דא״א אבל בני קהת שנשאו את התרוה שהיא מבחינת חכמה שבכתר כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת כו׳:

נשא, ג׳

וידבר ה׳ כו׳ נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם כו׳ ונשאו את יריעות המשכן ואת אהל מועד כו׳. הנה הלוים נשאו את המשכן במדבר מ״ב מסעות שבמקום חנייתם הקימו את המשכן ובנסעם הורידו אותו (ונסעו כך מ״ב מסעות כו׳) וצ״ל זה דהנה התורה היא נצחית. ויש עתה ג״כ בכנ״י בחי׳ משכן ולוים הנושאים אותו. וכדכתיב בפ׳ בחקתי ונתתי משכני בתוככם וכתיב בפ׳ תרומה ושכנתי בתוכם וארז״ל בתוכו לא נאמר אלא בתוכם והיינו שיש בכנ״י עתה ג״כ בחינת משכן ולוים כו׳ ולהבין כ״ז היטב צ״ל מ״ש את השמים ואת הארץ אני מלא כו׳. וכתיב מלא כל הארץ כבודו שנראים ב׳ המקראות אלו כסותרים זה את זה כו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה אני לדודי. ובד״ה למען תזכרו בענין הטלית וחוטי הציצית ששרשם משני בחי׳ הנ״ל. וכמ״ש בד״ה ויקח קרח כו׳ ובד״ה ההפרש בין יו״ט ונס דפסח ובין חנוכה). אך הענין הוא שמבשרי אחזה אלוה. ופי׳ דהנה יש בחיות הנפש שמחיה את הגוף יש ב׳ בחי׳ ומדרגות. הבחי׳ הא׳ מה שהנפש ממלא את כל הגוף בבחי׳ התחלקות שמתחלק חיות הנפש לפי מזג כלי אברי הגוף. שבראש הוא משכן השכל. מפני שכלי הראש היא כלי הראויה לקבל אור השכל. ובלב שורים המדות כו׳ (שהיא כלי הראוי׳ לקבל המדות) וברגלים מתלבש כח ההילוך שהם כלים הראוי׳ לקבל רק כח ההילוך בלבד שמתחלק חיות הנפש לפי מזג כלי הגוף ובחי׳ ההתחלקות הוא בדרך כלל לג׳ בחי׳ שהם כח השכל בראש והמדות בלב. וכח ההילוך ברגלים כו׳. דכמו שבדרך כלל נחלק כלי הגוף לג׳ בחי׳ שהם ראש ואמצע הגוף שהוא הכרס כו׳ ששם הבני מעים כו׳ והרגלים כמ״כ מתחלקת חיות הנפש לג׳ בחי׳ כנ״ל. והנה באמצע הגוף יש בחי׳ חצר הכבד שהוא הפרסא המפסיק בין אברים פנימים לחיצונים. בכדי שעי״ז ידחו הפסולת ויצאו לחוץ (ועמ״ש מזה בת״א פ׳ לך לך בד״ה והבדילה הפרוכת ולקמן פ׳ שלח סד״ה ואם האכל יאכל) והוא כמ״כ למעלה (כמשי״ת לקמן) שהוא בחי׳ שמאל דוחה כו׳ וכמ״כ ממש הוא למעלה בחי׳ ממכ״ע. פי׳ שהחיות של אור א״ס ב״ה שממלא בתוך כל עלמין להחיותם הוא מתחלק לחלקים לפי מזג הכלים. ובדרך כלל מתחלק לג׳ חלקים שהם ג׳ עולמות בי״ע כדכתיב ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו שהם התחלקות ג׳ מדרגות שהם ג׳ עולמות בי״ע. שהוא בחי׳ ג״ע העליון וג״ע התחתון ועוה״ז. והג׳ עולמות בי״ע הנ״ל הוא בחי׳ מחשבה ודבור ומעשה כמ״ש בד״ה ונקדשתי בתוך בנ״י ויש למעלה ג״כ בחי׳ פרסא המפסקת כו׳ בכדי שלא יאחזו החיצונים כו׳ (ואפ״ל שזהו ענין אף עשיתיו אף הפסיק הענין כמו בחי׳ פרסא המבדלת בין יצירה שהוא כמו הגוף כי חג״ת מקננין ביצירה ובין עשי׳ בחי׳ רגלים). והנה כמו שיש למעלה בחי׳ ממלא בתוך כל עלמין שמתחלק לחלקים כפי מזג הכלים כנ״ל והחיות הוא הולך ומתמעט כמו למטה באדם שבראש משכן השכל ובגוף מתמעט החיות וברגלים מתמעט יותר כו׳ שכמ״כ הוא למעלה ממש בבחי׳ ממכ״ע כו׳. כמ״כ הוא למטה בעבודת ה׳ שאם עובד רק בבחי׳ א״פ שהוא בחי׳ ממלא כו׳ שהוא בהדרגה וסדר כו׳ שאינו מהפך טבעו (וכמשנ״ת בד״ה ועתה יגדל נא בענין בכל נפשך ובכל מאדך שבחי׳ האהבה דבכל נפשך נקרא בחי׳ עומדים שעומד תמיד במדרגה א׳ ובחי׳ בכל מאדך זהו בחי׳ מהלכים  בין העומדים ועמ״ש מזה בת״א ס״פ וישב ובד״ה אם בחקתי תלכו ועכ״פ בכל נפשך זהו הנמשך מבחי׳ אורות שבכלים וזהו המכוון ממ״ש בענין האהבה שבהדרגה וסדר כו׳) ואזי הוא הולך ומתמעט כו׳ פי׳ שבעת התפלה הוא מקושר ביותר אליו ית׳ שההתבוננות אצלו בהרחבה כו׳. ואחר התפלה שמתקצרת ההתבוננות הוא מתמעט והולך כו׳. וכ״ז כאשר אין עוונותיו מבדילין כו׳. אבל אם עוונותיו מבדילים אז הוא נדחה לחוץ אף בעת התפלה (כנ״ל שיש בחינת פרסא המפסקת כו׳ בכדי לדחות הפסולת לחוץ, וזהו עוונותיכם המבדילים דאין ר״ל עון גשמי אלא ע״ד מ״ש עקוב הלב מכל ואנוש הוא כמ״ש בד״ה צאינה וראינה וז״ש רפאות תהי לשרך. וצ״ל מהו לשרך דוקא. וצ״ל דהיינו שאפילו מפלגך ולתתא שהוא למטה מהפרסא אף שם לא יהא שום פגם דהיינו שלא יהי׳ פגם הברית כו׳ ועמ״ש בענין מפלגך ולתתא סד״ה ששים המה מלכות ובביאור ע״פ והיה מספר בני ישראל בסופו וזהו ע״י עסק התורה שע״ז נאמר רפאות תהי כו׳ לפי שהיא בחי׳ קול מעל לרקיע מלמעלה מהפרסא) וזוהי הכל בחי׳ ממכ״ע שממלא בתוך כל עלמין להחיותם שמתחלק לחלקים כנ״ל שכמ״כ בנפש האדם הוא בחי׳ החיות המתחלק לפי מזג כלי הגוף כו׳ שהחיות ההוא הוא מלובש בתוך כלי הגוף ממש בבחי׳ ממלא: קיצור. (ענין ממכ״ע במשל בנפש. ובנמשל למעלה. ובעבודת ה׳ בחי׳ בכל נפשך): ב והבחי׳ הב׳ שיש בנפש המחיה את הגוף הוא בחי׳ הרצון של הנפש שאינו מתחלק לחלקים כ״א הוא ממלא בתוך כל הגוף. אך רק בבחי׳ אור מקיף שאינו מתחלק כו׳. שישנו להרצון בתוך כל הגוף. שהוא מושל על כל אברי הגוף. כמו אם רוצה לשים רגלו כדומה באש אזי תיכף תעשה כך כפי שעלה ברצונו כו׳. ואף שהוא נגד הטבע שלו שעפ״י הנהגות טבעיות הגוף לא היה מניח הרגל באש שקשה לה כו׳. אעפ״כ כשרוצה לשומה באש כו׳ תעשה כך תיכף. והוא מפני שהרצון הוא המושל על כל אברי הגוף והוא שורה בתוכם בבחי׳ א״מ. לכך יכול לפעול בגוף דבר שהוא היפוך הטבע שלו כמו לשום רגלו באש או במים קרים ביותר כדומה שאף שהוא נגד הטבע אעפ״כ תעשה כך תיכף כשעולה ברצונו כו׳. והוא מפני שהרצון אינו מתחלק לפי חלקי כלי הגוף להתלבש בתוכם בבחי׳ א״פ ממש כפי מזיגתם כו׳. כ״א הוא מקיף על כולן בבחי׳ א״מ בלי התחלקות כלל ולכך הוא מושל עליהן ויכול לעשות דבר שהוא היפוך הטבע ובחי׳ שלמעלה מן הדעת (וזהו ענין בכל מאדך, ועמ״ש מענין רצון זה בת״א בד״ה ויקהל משה דאית רצון ואית רצון כו׳ וסד״ה וידבר כו׳ שאו את ראש כל עדת בנ״י כו׳ לגלגלתם ומ״ש בד״ה ואלה המשפטים, והנה בד״ה ועתה יגדל נא הנ״ל ובד״ה מי מנה עפר יעקב נתבאר שלהיות המשכת רצון זה בנפש הוא נמשך ע״י המצות וזהו ענין אם בחקתי תלכו שכדי שיבואו לבחי׳ תלכו זהו ע״י בחקתי כו׳, ועמ״ש סד״ה שאו לגלגלתם הנ״ל שכדי שיבואו לבחי׳ זו זהו ג״כ ע״י הלוים וזה היה ענין ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים וכמשי״ת) וכמ״כ ממש הוא למעלה שרצון העליון הוא נקרא בחי׳ סוכ״ע וכמ״ש מזה בת״א בד״ה יביאו לבוש מלכות כו׳ ע״ש ופי׳ סוכ״ע היינו שאינו מתחלק לחלקים כו׳ כ״א הוא בחי׳ א״מ על כולם בשוה בלי התחלקות כלל ולכך נק׳ בשם סובב שהוא כמשל העיגול הגשמי שאין בו בחי׳ מעלה ומטה כלל כמ״כ הוא עד״מ למעלה שהבחי׳ רצון העליון ב״ה הוא בחי׳ סוכ״ע שמקיף את כל עלמין בשוה שאין בו בחי׳ מעלה ומטה כלל. וכדכתיב כחשכה כאורה גם חשך לא יחשיך ממך כו׳ שכולם שוים כלא חשיבי קמיה ועמ״ש מזה בד״ה והגדת לבנך ביום ההוא כו׳. וזהו כוונת הפסוק הלא את השמים ואת הארץ אני מלא בשוה בלי התחלקות מעלה ומטה כלל בחי׳ הכתר  שהוא רצון העליון ב״ה שנק׳ סוכ״ע שאין בו בחי׳ מעלה ומטה כלל שסובב ומקיף על כל עלמין בשוה כנ״ל וכמ״ש בבינונים פרק מ״ח ע״ש (וכוונת הפסוק דכתיב מלא כל הארץ כבודו הוא בחי׳ ממכ״ע שממלא בתוך כל עלמין להחיותם. ומתחלק לחלקים כנ״ל) וזהו ג״פ קדוש כו׳. פי׳ שהוא בחי׳ הא״מ של ג׳ עולמות בי״ע וכמ״ש מזה בביאור ע״פ ועתה יגדל נא הנ״ל ועמ״ש מזה בד״ה הרם את מטך שדרך כלל ב׳ בחי׳ הנ״ל נק׳ בחי׳ סדר השתלשלות ומה שלמעלה מסדר ההשתלשלות כי השתלשלות בי״ע זה מזה היינו השתלשלות מדומ״ע שהמשכת הדבור מהמחשבה הוא נק׳ השתלשלות כו׳ וכן בעבודה מדומ״ע מההתבוננות נמשך הדבור שהוא מדבר בד״ת והעשי׳ במעשה המצות אך בחינה שלמעלה מהשתלשלות זהו הרצון רעותא דליבא כו׳ (ועמ״ש מזה ע״פ מי מנה כו׳ ורובע ישראל כו׳): קיצור. (ענין סוכ״ע בנפש בחי׳ הרצון. בחי׳ גלגלתא מאדך. וכן למעלה רצון סוכ״ע): ג והנה זהו ענין המשכן בחי׳ ושכנתי בתוכם כי ענין אהל מועד היינו היחוד וההמשכה מבחי׳ סוכ״ע בממכ״ע וזהו ענין ונועדתי לך שמה לשון התקשרות ודביקות הקב״ה בישראל. מלשון והאדם ידע כו׳ (כמ״ש בד״ה במדבר סיני באהל מועד הנ״ל ובד״ה נשא דלעיל) וזהו ענין ההילוך דבחי׳ מהלכים בין העומדים וכמ״ש במא״א אות ה׳ סוף סעיף יו״ד הליכה כינוי אל הזיווג הולך על הדרך יסוד דנוקבא ברגל מבורכת שהיא יסוד עכ״ל והיינו כמ״ש בד״ה עיני כל אליך ישברו בפי׳ נודע בשערים בעלה פי׳ נודע לשון יחוד וזיווג כמו והאדם ידע כו׳ וזהו וידעת היום והשבות אל לבבך כו׳ ע״ש והיינו בשערים הם נש״ב הנמשכים ממוח בינה אל הלב וזהו עיני כ״ל ע״ד הלב רואה כו׳ וכשנקלט בתוכיות נקודת הלב אזי נקראת כלה. ועמ״ש מזה ג״כ סד״ה כי תצא כו׳ אשת יפ״ת כו׳ בענין ואח״כ תבוא אליה ובעלתה דהיינו בחינת מס״נ והוא ענין נפילת אפים ובחי׳ נעילה שהוא גמר העליות עכ״ל ועמ״ש בת״א בד״ה וישב יעקב וז״ל והנה בזמן שבהמ״ק היה קיים היה נמשך בחינה זו רעותא דליבא מגילוי אור א״ס ב״ה בהיכל קדה״ק כו׳ כמ״ש בסש״ב להיות בטל רצונו לרצונו ית׳ וכמ״ש כי תהיו אתם ארץ חפץ כו׳ עכ״ל. והיינו כי חפץ זהו התענוג ופנימיות הרצון שהאדם יהי׳ כלה שארי ולבבי כו׳ וזהו עד״מ היחוד בחי׳ ואל אישך תשוקתך והוא מרוה צמאונה כו׳ וזהו ענין ישבעו ויתענגו מטובך כו׳ אז תתענג על ה׳ כו׳. וזהו ענין בני קהת שממשיכי׳ האו״פ בחי׳ תענוג וחפץ ובני גרשון ממשיכי׳ הרצון והמקיף כו׳ והנה ארז״ל אשכחן משכן דאקרי מקדש. משמע שהם שני בחינות אלא דמ״מ משכן אקרי מקדש. והענין כמ״ש בת״א ע״פ ויגש אליו יהודה שהמשכן היה דירת עראי של הקב״ה והמקדש היה דירת קבע ונתבאר מזה ע״פ מה טובו אהליך יעקב. והענין כי הנה כתיב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר. שכ״ז שהיו במדבר היו עדיין בבחי׳ אב״א ובמקדש היו בבחי׳ פב״פ וכ״כ במא״א אות מ׳ סנ״ז וספ״ט ובחינת אב״א היינו בחי׳ אתכפיא לבד אבל בחי׳ פב״פ זהו כשיבא לבחי׳ אתהפכא חשוכא לנהורא וזהו ענין ארץ חפץ כמ״ש בת״א פ׳ תצוה בד״ה זכור דעמלק וע״כ היה צ״ל הלוים מקימין את המשכן וכמ״ש בד״ה שאו לגלגלתם הנ״ל בפי׳ ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים פי׳ ובחנות המשכן שכשירד בחינת המשכן ממדרגתו תהיה ההקמה ע״י הלוים דהיינו בנשמת האדם למטה שירדה הארתה ונתלבשה בגוף ונפש הבהמית הנה זאת העצה לעורר על נפשו בחי׳ גבורות קדושות והם מתחלקים לשלש בחינות גרשון קהת ומררי כמשי״ת ועי״ז יקימו אותו. והיינו להעלותו מבחי׳ ירידתו להיות דבוק באלקים חיים והוא ע״ד שנת׳ ע״פ אלה פקודי המשכן. משכן  העדות כו׳ עבודת הלוים. שע״י עבודת הלוים שהוא השיר וה״ע פסוד״ז הם מעלים בחי׳ המשכן שהוא מל׳ לבחי׳ משכן העדות היינו או״א תרין ריעין כו׳ בחי׳ י״ה וזהו כענין הנז׳ בזח״א וישב ד׳ קפ״ג סע״ב ע״פ כעיר שחברה לה יחדו כו׳ ועד״ז ארז״ל אשכחן משכן דאקרי מקדש. פי׳ שהוא בחי׳ לא זז מחבבה עד שקראה אמי כו׳: קיצור. ענין המשכן ה״ע היחוד הנק׳ הילוך. עיני כל כלה. נודע בשערים בעלה. ארץ חפץ תענוג ואל אישך תשוקתך. אך המשכן דירת עראי בחי׳ אתכפיא ואב״א לכתך אחרי. והמקדש אתהפכא פב״פ ולכן ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים. פקודי המשכן משכן העדות ע״י עבודת הלוים. כעיר שחוברה. ד והנה התעוררות הרצון עליון ב״ה שהוא בחי׳ קדוש בחי׳ א״מ כנ״ל שיהיה הקדוש הנ״ל שרוי בתוך מעיו כו׳. הוא מעוררו וממשיכו ע״י בחי׳ גרשון שהם היו נושאים את יריעות המשכן כמ״ש ונשאו את יריעות המשכן ואת אהל מועד. וארז״ל במדרש שכמו שנאמר נוטה שמים כיריעה כך הוא ענין יריעות המשכן והיינו בחי׳ סוכ״ע וכמ״ש ע״פ כיריעות שלמה סד״ה שחורה אני ונאוה. וע״י המשכה זו מבחי׳ סוכ״ע הוא מגרש הרע כמ״ש טוב לחסות בה׳ כו׳ בשם ה׳ כי אמילם שהמקיף מסמא עיני החיצונים. וזהו פי׳ גרשון מלשון ויגרשהו וילך כו׳. שמגרש את הרע שבקרבו ע״י ביטול רצונו מפני רצון העליון ב״ה. כמארז״ל בטל רצונך מפני רצונו כו׳. שיבטל רצונו מפני רצון העליון הן בבחי׳ סור מרע שלא ירצה בהם כלל. והן בבחי׳ עשה טוב (שירצה מה שלא רצה. ומה שרצה לא ירצה) שע״י ביטול רצונו כו׳ הוא מהפך את הטבע שלו שמהפך ממרירו למיתקא כו׳. כנ״ל שהרצון הוא מושל על כל איברי הגוף כו׳ והוא יכול להפך הטבע כנ״ל לכך כשמבטל רצונו מפני רצון העליון ב״ה אזי יכול להפך הטבע שלו ממש. שהרצון הוא למעלה מהבחירה ודעת כנ״ל שאין להרגל שום בחירה כלל נגד הרצון כשרוצה לשומה באש כו׳ שתיכף הוא עושה כך בלי שום בחירה בפ״ע כלל. והוא מפני שהרצון הוא למעלה מבחירה ודעת. אך מתחלה עשה רצונו כרצונך וזהו רצון התחתון שע״פ השכל והוא מבחי׳ ממכ״ע בכל נפשך כו׳ ואח״כ בטל רצונך הוא בחי׳ ביטול והעברה לגמרי שיהי׳ רצון העליון מאיר בו וזהו ענין יריעות המשכן בחי׳ נוטה שמים כיריעה (ועמ״ש בפי׳ השמים כסאי בד״ה כי כאשר השמים החדשים כו׳. ולכן מתחלה צ״ל בני מררי מקימים הקרשים בחי׳ עצי שטים עומדים זהו ענין בכל נפשך שזהו הנק׳ עומדים חי ה׳ אשר עמדתי לפניו. ואח״כ צ״ל מהלכים בין העומדים והיינו ענין יריעות המשכן. אך מהלכים ב׳ בחי׳ הילוך זהו ענין גרשון וקהת מלמטה למעלה ומלמעלה למטה כו׳ וזהו והתהלכתי בתוככם ב׳ בחי׳ הילוך כו׳) וכמ״כ הוא למעלה ממש שהרצון עליון ב״ה הוא נעלה מבחי׳ בחירה ודעת כו׳. ופי׳ שהבחירה הוא בדעת כו׳. שבוחר בדעתו את הטוב כו׳ ומואס ברע כו׳ וההבחנה הזו הוא ע״י הדעת כנ״ל. וכדכתיב ובחרת בחיים כו׳ (שהבחירה שבוחר החיים כו׳ הוא ע״י הדעת שמבחין שהחיים טוב לו והמות רע לו) ולמעלה נק׳ בחי׳ בחירה שהוא בדעת כו׳. בחי׳ עץ הדעת שהוא אילנא דטו״ר ועמ״ש בביאור ע״פ מי מנה עפר יעקב אבל בחי׳ רצון העליון ב״ה הוא למעלה מבחי׳ בחירה ודעת שהוא נעלה מעץ הדעת דטו״ר כו׳ (וכנ״ל במשל שהרצון יכול לעשות היפך הטבע שיכול להניח הרגל באש אם ירצה ואין להרגל שום בחירה כנ״ל) וכמ״כ הוא בעבודה שביטול רצון שמבטל רצונו מפני רצון העליון ב״ה הוא למעלה מהבחירה ודעת כלל כו׳. שהבחירה הוא בדעת כו׳ כדכתיב ובחרת בחיים כו׳. ובחי׳ ביטול רצון הוא למעלה מהדעת ובחירה כנ״ל. וזהו מ״ד קרוב ה׳ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת שהוא בחי׳ ביטול רצון הנ״ל שהוא  הקריאה שבאמת וזהו תתן אמת ליעקב (ועוי״ל בפי׳ גרשון שהוא ע״ד מ״ש וממגד גרש ירחים ופרש״י שהארץ מגרשת ומוציאה מחדש לחדש. הרי דצמיחת הפירות מהארץ נק׳ גרש לשון גרושין ע״ש שמגרשת אותם מהכח אל הפועל. ומההעלם לצאת אל הגילוי. וכן פי׳ הרד״ק במכלול גרש ירחים והוא זמן שהפירות מציצים ופורחים בכח הירח כאלו הירח מגרש אותם לחוץ. וכמ״כ הנה בכל נפש יש אהבה המסותרת ושתצא מההעלם אל הגילוי זהו ענין מי גילה לבני רז זה כו׳ מי היינו בחי׳ סוכ״ע כענין מי ברא אלה כו׳ וזהו ענין בני גרשון נושאי היריעות בחי׳ סוכ״ע ובכח זה מוציאין האהבה המסותרת מההעלם אל הגילוי והוא כענין וממגד גרש ירחים שמגרש ומוציא האהבה מסותרת מההעלם אל הגילוי וכמ״ש ע״פ טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת כו׳ ועד״ז פי׳ הפרדס) (שער כ״ט פ״ד) בענין שני גרישין שהם חו״ג כי התפארת מגרש אותם ממקומם ומניעם אל קו האמצעי ומטה אותם אל החסד. וכמ״כ כאן י״ל בענין גרשון ב׳ גרושין אלו שמגרש את הנה״ב ודוחה הרע ועי״ז הטוב שבנה״ב יתגרש ממקומו ויהי׳ מטה כלפי חסד ואהבה לבוא לבחי׳ בכל לבבך בשני יצריך וכן מגרש ומוציא העלם האהבה שבנה״א לבוא לידי גילוי כו׳ ואפ״ל פי׳ גרש ירחים שהוא מענין ריח והריחו ביראת ה׳ כמ״ש בענין אריתי מורי ובענין וישלח יהושע כו׳ ואת יריחו. ומ״ש בד״ה ראה ריח בני כו׳: קיצור. ענין יריעות נוטה שמים כיריעה. לחסות כו׳ כי אמילם. בטל רצונך ומתחלה צ״ל עשה רצונך רצון התחתון. עומדים עצי שטים עומדים מררי גרשון ויגרשהו. גרש ירחים. מי גילה רז זה מי ברא אלה והריחו ריח בני: ה והנה זהו הכל בחי׳ בני גרשון שנשאו את יריעות המשכן כו׳. פי׳ שבחי׳ גרשון הוא שמגרש הרע ע״י בחי׳ ביטול רצון שמבטלו מפני רצון העליון ב״ה כו׳ שעי״ז הוא מגרש את הרע כו׳. שממשיך עי״ז מבחי׳ סוכ״ע שהוא בחי׳ קדוש שיהי׳ שרוי בתוך מעיו כו׳ כנ״ל. ולכך נשאו בני גרשון את יריעות המשכן שהם בחי׳ סובב ומקיף וכדכתיב נוטה שמים כיריעה כו׳. אבל עבודת בני קהת הוא לישא את השולחן והמנורה והארון וכפורת כו׳ כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו כו׳. ופי׳ של קהת הוא מלשון לו יקהת עמים שהוא מלשון אסיפה וחיבור כו׳. שעבודת הקהתי הוא לישא בכתף עבודת הקדש כו׳. שהם השולחן והמנורה והארון כו׳. ופי׳ שהכלים אלו של המשכן הם מבחי׳ נקודה האמצעי׳ שבתוך העיגול שהעיגול מקיף וסובב את הנקודה כו׳ (שעצם המכוון הוא הנקודה וכענין ששמים הם בחי׳ יריעה ומקיף ואעפ״כ במחשבה ארץ קדמה כו׳ ועמ״ש ע״פ אל יתהלל חכם כו׳ כי אם בזאת יתהלל כו׳ וצדקה בארץ. ועמ״ש מזה בד״ה החדש הזה לכם בפי׳ א״ר יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם כו׳ ע״ש. ועד״ז ענין עגולים ויושר שרש היושר גבוה מהעגולים שהעגולים הם בחי׳ נפש והיושר הוא בחי׳ רוח כו׳ והרי העגולים הם בחי׳ מקיפים על היושר בחי׳ נוטה שמים כיריעה. אלא שמ״מ בחי׳ היושר הוא כענין הנקודה שעליה סובב כל העיגול כו׳ וע׳ בר״ח שער הקדושה פ״ב בענין שבת הוא בחינת נקודה ועמ״ש מענין נקודה בהיכליה בד״ה ראה אנכי כו׳ שם ג״כ מובן שהנקודה גבוה יותר מההיכל המקיף עליה. שהנקודה היא חכמה עילאה וההיכל המלבישו הוא בינה כמ״ש בזח״א) (דט״ו ע״א וד״ך ע״א) ובמק״מ (שם ושם) שבחי׳ העיגול הם היריעות המאהילי׳ על המשכן כדכתיב נוטה שמים כיריעה כנ״ל. וזה היה עבודת בני גרשון כנ״ל אבל עבודת בני קהת הוא לישא כלי המשכן הנ״ל שהם מבחי׳ הנקודה האמצעי׳ שהעיגול סובב אותה כנ״ל. כי הארון שהי׳ בק״ק הוא בחי׳  תורה שבו היו הלוחות מונחים כו׳. וכמארז״ל משחרב בהמ״ק אין להקב״ה בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה בלבד כו׳. ובחי׳ תורה היא מבחינת הנקודה התיכונית שהעיגול סובב עליה כי אורייתא מחכמה הוא דנפקת ובחכמה שורה אור א״ס ממש בבחי׳ גילוי כמ״ש הוי׳ בחכמה דהיינו בבחי׳ אור פנימי משא״כ בחי׳ העיגול הוא אור מקיף והעלם עדיין ותכלית המכוון הוא האור פנימי והגילוי, ועמ״ש מזה בפ׳ ואתחנן בד״ה ואהבת את וכן המצות מעשיות נמשכים ג״כ מהנקודה התיכונית. והנה הגם שהתורה ומצות הם נמשכים מהנקודה התיכונית כנ״ל. אעפ״כ שרשם הוא נעלה אף מהעיגול הסובב הנקודה כנז׳ בס״י נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן כו׳. ופי׳ שתחלתן נעוץ בסופן דייקא כו׳. ולכן התורה ומצות שנשפלו למטה שנתלבשו בענינים גשמיים כו׳ שרשם הוא נעלה מאד אף מהעיגול הסובב הנקודה כו׳. כי נעוץ סופן דייקא בתחלתן כו׳. ופי׳ כי תומ״צ שרשם מהנקודה התיכונית כו׳ ושורש הנקודה כו׳ הוא נעלה מהעיגול כו׳ כי העיקר הוא הנקודה והעיגול הוא רק להיות סובב ומקיף להנקודה. וכדכתיב כי גאה גאה כו׳ כנז׳ במ״א (שקמיה כל המקיפים כלא נחשבים בשוה כמו הפנימית כו׳ ע״ש). וזהו שמברכים קודם עשיית כל מצוה כו׳. אשר קדשנו במצותיו כו׳ ופי׳ שע״י עסק התורה שמחכמה נפקת וע״י המצות מעשיות שהם נעלים מתורה כמארז״ל גדול התלמוד שמביא לידי מעשה כו׳ יכול להמשיך בחי׳ קדש שיהיה שרוי בתוך מעיו כו׳ דהיינו בבחינת אור פנימי שרמ״ח מ״ע הם נמשכים מרצונו ית׳ ונשפלו למטה שנתלבשו בדברים גשמיים. כמו ציצית ותפילין כו׳. אך סוף מעשה דייקא הוא נעוץ בתחלה. וזהו אשר קדשנו כו׳ שע״י עסק התורה וקיום המצות מעשיות יכול להמשיך מבחי׳ קדש שיהיה שרוי בתוך מעיו כנ״ל. וזהו מ״ש לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך פי׳ מל״ך הוא בחי׳ מדת מלכותו ית׳ שמחיה את כל עולמים. כדכתיב מלכותך מלכות כל עולמים כו׳. ואבי מלך הוא בחי׳ סוכ״ע (שהוא בחי׳ רצונו ית׳ כנ״ל) בשנותו את טעמו כו׳. פי׳ שזהו ההפרש בין ו׳ ימי המעשה לשבת. שבוי״ו ימי המעשה העבודה הוא רק לאכפיא את רצונו בלבד. ובשבת הוא בחי׳ ביטול רצון לגמרי שאין לו רצון אחר כלל. וזהו בשנותו את טעמו שהוא בחי׳ ביטול רצון לגמרי שמהפך את הרצון שהיה לו כו׳ שיהיה רק לה׳ לבדו. וזהו בחי׳ שבת שמגיעים לבחי׳ התהפכות הרצון לגמרי. (שהוא בחי׳ ביטול רצון) וזהו בשנותו את טעמו ששינה טעמו ממש. משא״כ בימות החול שהוא רק בחי׳ אתכפייא כו׳ ולא בחי׳ אתהפכא (והנה הכוונה כאן דבחי׳ בשנותו את טעמו זהו בחי׳ קהת ע״י כי בחכמה אתברירו אכן במדרש רבה) (פ׳ במדבר פ״ג דרט״ו ע״ב) פי׳ גרשון שהוא חזק כשן כו׳ והיינו ענין בשנותו את טעמו ויגרשהו כו׳ שבחי׳ בשנותו הוא ג״כ מענין שן וכמ״ש ע״פ ולבן שנים מחלב שהוא בירור המדות כו׳ וזהו ויגרשהו לגרש הרע כו׳ ובחי׳ קהת פי׳ שם מענין אם קהה הברזל והיינו כמש״ש והוא לא פנים קלקל ובלוים כתיב ועבד הלוי הוא שממשיך בחי׳ הוא דא עתיקא מההעלם אל הגילוי להיות יאר ה׳ פניו כו׳ והיינו ע״י שנשאו הארון פנים בפנים וכמ״ש מזה בד״ה ואהיה אצלו אמון ולכן עי״ז הם מתקנים בחי׳ והוא לא פנים דפי׳ ברבות בקהלת כשהקב״ה אינו מסביר פנים לדור מחמת קלקול מעשים רעים שיש בדור כו׳ (ע״ש על פסוק זה בדף קי״א ע״ב). והעצה לזה וחיילים יגבר בחי׳ תשובה שהוא ענין בחילא יתיר, והנה תשובה היא החזרת פנים בפנים והיינו ענין בני קהת נושאי הארון פא״פ כו׳ ועמ״ש בענין מחיצה של ברזל בד״ה ועשית ציץ וענין שבירת המחיצה ע״י הרהורי תשובה ומשם יובן הענין הנ״ל. ובזה יובן מארז״ל עשה רצונו כרצונך כו׳ בטל רצונך מפני רצונו כו׳ פי׳ בו׳ ימי המעשה הוא רק בחי׳ עשה רצונו כרצונך כו׳ שהוא רק בחי׳ אתכפיא כו׳ ובשבת הוא בחי׳ בטל רצונך כו׳ שהוא  בחי׳ אתהפכא כו׳ כנ״ל שזהו שאומרים לדוד בשנותו את טעמו כו׳ בשבת וכדכתיב טעמו וראו כי טוב ה׳ כו׳ בה׳ תתהלל נפשי כו׳. וזהו מ״ש ורעה אמונה כמארז״ל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים כו׳ וכ״ז נמשך הכל לכנס״י מאהרן כהנא רבא שהוא בחי׳ אהבה רבה כו׳ שהוא המשפיע בחי׳ אהבה בכנ״י והוא האהבה המסותרת שבכאו״א מישראל. וז״ש נשא את ראש בני גרשון גם הם שבבני קהת ובני גרשון נאמר נשיאת ראש ולא בבני מררי כמ״ש במדרש כי הנה כתיב ונתתי לך מהלכים בין העומדים פי׳ מהלכים ב׳ בחי׳ הילוך. הא׳ ע״י רעו״ד מלמטה למעלה וזהו ענין בני גרשון. הב׳ ע״י תורה ומצות מלמעלה למטה וכמ״ש בת״א פ׳ וישב בד״ה ונתתי לך מהלכים כו׳ והילוך זה הב׳ זהו ע״י בני קהת ע״כ נאמר בשניהם נשיאת ראש אשר נשיאת ראש זהו ענין רוממות קרן בחי׳ מהלכים ובחי׳ מהלכים צ״ל בין העומדים בחי׳ עצי שטים עומדים דבני מררי ע״כ לא נאמר בהם נשיאת ראש כו׳ וזהו בחי׳ מ״ב מסעות שנסעו הלוים עם המשכן במדבר כו׳ שהוא הכל בחי׳ עליות כו׳ (שכל נסיעה הוא בחי׳ עליי׳) שהם מ״ב עליות כו׳ שהוא שם מ״ב שבאנא בכח כו׳. ופי׳ שבמקום שחנו הקימו את המשכן. וכשנסעו הורידו אותו והעלו אותו לבחי׳ נעלה. וזה היה המ״ב עליות של מ״ב מסעות כו׳ וכל המ״ב מסעות היה הכל במדבר כנ״ל שאף עולמות העליונים נק׳ בחי׳ מדבר שהוא בחי׳ שממה בחי׳ דומם ממש נגד הקב״ה כו׳ כנ״ל. וזה היה מ״ב מסעות של המשכן שנשאו אותו הלוים במדבר כו׳. שהם מ״ב עליות הכל בבחי׳ מדבר כנ״ל. שאף העולמות העליונים נק׳ לגביה בחי׳ מדבר וד״ל. (פי׳ שבחי׳ ו׳ ימי המעשה הוא בחינת הנסיעה של המשכן שהורידו אותו כו׳ שעולים בעילוי אחר עילוי כו׳ ושבת הוא בחינת החני׳ שהקימו כו׳ שעלו במדרגה א׳ נעלה וחנו שם ופרשו שם היריעות דמשכן ועד״ז היה כל המ״ב מסעות). והנה כ״ז הוא ביד איתמר בן אהרן הכהן וגו׳. ופי׳ איתמר הוא בחי׳ צירופי אותיות התורה. שאיתמר הוא מלשון אִית מר שבגמרא שהוא לשון דבר הנלמד מאליו כו׳ (בל״א עש איז גילערינט גיווארין. שהוא לשון איתמר שנלמד ממילא) והוא כמ״ש ואשים דברי בפיך וגו׳ ודברי אשר שמתי בפיך וגו׳. שהוא דבר ה׳ המלובש בהלכה שמדבר בפיו כו׳ (וכנז׳ במ״א ע״ש). וזהו בחי׳ איתמ״ר שהכל ביד איתמ״ר כנ״ל. ועיין מענין איתמר במא״א אות א׳ סעיף ק״מ:

נשא, ד׳

כתיב ה׳ יחתו מריבו וגו׳. וקשה מי הם המריבים עם ה׳ וע׳ בזהר פ׳ ויקרא (דף י״ט ע״ב) מה שפי׳ בשעתא דדינין מתערין ושליטין. שלטין על רחמי ורחמי אתכפיין ובשעתא דקוב״ה אתברך ממבועא דנחלא כדין גברי רחמי ואתכפיין דיני הה״ד ה׳ יחתו מריבו מריב ו׳ כו׳ ע״ש. ולהבין זה איך ענין דינין מתערין נק׳ מריבו והענין כי שם הוי׳ הוא מדת רחמים והגם דשם הוי׳ הוא בז״א דאצי׳ והרי יש בו מדת הגבורה וכן בהתהוות הנבראים שהתהוותם הוא משם הוי׳ הרי יש ד׳ מחנות שכינה מחנה מיכאל חסד ומחנה גבריאל גבורה. אך כי בחי׳ גבורה זו היא ע״ד לאכללא שמאלא בימינא שהיא כלולה ובטלה לגבי מדת החסד וא״כ אז אדרבה מגיע ממנה תועלת ומעלה יתירה בהחסד יותר מאם היה החסד בפ״ע כי חסד הוא בחי׳ קרירות וכמו המים שהם קר ולח [עיין בזהר ר״פ וארא] ועיקר החיות הוא ע״י החמימות וכמו כי הדם הוא הנפש, וכן הוא ג״כ ברוחניות כי מצד בחי׳ המים עצמן בחי׳ קרירות יוכל להיות גם כן דאגלידו מיא שהוא מניעת ההשפעה מכל וכל וז״ש ביעקב ויחמו הצאן כו׳.

ויחמנה בבואן לשתות כו׳ שכל הולדה א״א  להיות כ״א ע״י חמימות שהוא מבחי׳ גבורה. ולכן בשם הוי׳ המהוה הכל צ״ל ג״כ בחי׳ גבורה. אלא שהיא כלולה בימין וא״כ מזה דוקא עיקר החיות וההתהוות. אבל אם מדת הגבורה אינה כלולה בחסד וכמו שהיה בעולם התהו שלא היה בחי׳ לאכללא שמאלא בימינא אז נסתעף מזה התהוות דינין קשים והן המקטרגים שלמעלה שכל רצונם לפעול דין וכמ״ש בזהר ר״פ מקץ ע״פ ולכל תכלית הוא חוקר, וכן יש למטה בבני אדם אנשים השמחים ברעת חבריהם.

וגם לפעמים שמתקצפים על החוטא אין זה שרע להם על החטא כ״א שחפצם בפועל הדין. וע״ד המקטרגים שלמעלה שהם ע״ד הנ״ל שאינם מצטערים מהחטא ע״ד קנאת ה׳ צבאות כ״א שחפצם בפועל הדין והיינו לפי שהם סיגי הגבורה. ולכן הם הנק׳ מריביו דשם הוי׳ שהם נגד שם הוי׳ שרצונו ית׳ דוקא בחסד ולאכללא שמאלא בימינא [ועד״ז פי׳ בזהר ס״פ אחרי (דע״ט ב׳) ענין הנועדים על הוי׳ והיינו כי קרח רצה ג״כ להפריד הגבורות בפ״ע ולא להיות בחי׳ לאכללא שמאלא בימינא כמ״ש בזהר ר״פ קרח. ועד״ז נתבאר במ״א פי׳ וענין לתת נקמת הוי׳ במדין לפי שבחי׳ מדין ריב ומדון הוא ג״כ הפך ונגד בחי׳ שם הוי׳ וכמ״ש בד״ה החלצו מאתכם כו׳ בפ׳ מטות ושם נתבאר כי אף שבתורה יש כמה עונשין וגבורות אך זה הגבורה תכליתה חסד להיות עי״ז תיקון לנפש החוטא כמו אב המכה את בנו כדי שילך בדרך טובים משא״כ גבורות קשות חפצם בפועל הדין מצד עצמו עיין בזהר בלק (דקצ״ב ע״ב) גבי מה כתיב בה א״ל לא תרצח כו׳ ע״ש]. וע״ז נאמר ה׳ יחתו מריבו. והנה הנגינה על שם הוי׳ הזה הוא גרשיים. שהוא ב׳ קווין ובפרדס שער הטעמים נק׳ תרין גרישין ונגינה זו היינו שני קולות.

והוא כי הנה כדי להיות המתקת הדינין וביטולן צ״ל ע״י המשכה מבחי׳ חסד דא״א שהוא למעלה מעלה מהחסד דז״א שהחסד דז״א נק׳ חסד עולם וע״ז נאמר ולך אד׳ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו דהיינו לפי ערך מעשה בני אדם וכפי האתעדל״ת כך הוא האתעדל״ע וההמשכה מחסד זה וע״כ נק׳ חסד עולם שהוא בגבול ומדה.

וע״כ שם מוצאים המקטרגים מקום לקטרג וכמו בלעם שחפש ומצא המקומות שעתידים ישראל לחטוא ועי״ז רצה לקטרג ללמד חובה כו׳ לעורר מדת הדין. אבל בחי׳ חסד דא״א הוא חסד עילאה ונק׳ ורב חסד לפי שמאיר ומתפשט מבחי׳ א״ס בלי גבול ומדה [עיין באגה״ק סי׳ יו״ד ע״פ חסדי ה׳] ושם אין אתעדל״ת מגיע כלל כ״א החסד יורד ונמשך בתמידות מצד עצמו כי חפץ חסד הוא וע״כ ע״י המשכה מבחי׳ חסד זה מתבטלים כל הדינים ואין הקטרוגים תופסים מקום כלל (ועמ״ש ע״פ ולא אבה הוי׳ אלקיך לשמוע אל בלעם). אך כי החסד דא״א עצמו א״א לו כלל להיות נמשך למטה כי הוא בלי גבול ולא יוכלו לקבל ע״כ צריך שיתלבש בחסד דז״א שהוא בחי׳ כלי לגילוי אור חסד דא״א (וחסד דז״א נק׳ גופא לגבי רב חסד שהוא כמו בחי׳ נשמה לחסד דז״א וכמו עד״מ מהנשמה עצמה בלי התלבשות בגוף לא יהיה רק השפעת רוחניים אבל להיות ממנה השפעות גשמיים הוא דוקא ע״י אמצעות התלבשותה בגוף, כמ״כ בחי׳ ורב חסד הוא למעלה ממהות בחי׳ חסד כ״א שהוא מקור החסד וכמאמר אב הרחמים פי׳ אב ומקור למדת הרחמים ע״כ א״א שיומשך ממנו השפעות בבי״ע כ״א ע״י התלבשותו בחסד דאצי׳ שנק׳ גופא חסד דרועא ימינא כו׳ וכמ״ש בזהר באדרא) (דקל״ג ע״ב) וחסד דקשוט לאו בחיי גופא אתמר אלא בחיי דנשמתא כו׳, ועוד דכיון שהחסד דא״א הוא בלי גבול ואין אתעדל״ת תופס מקום כלל א״כ היו החיצונים יכולים ג״כ לקבל ממנו ומש״ה צ״ל המשכה מחסד דא״א ע״י חסד דז״א בכדי שבחי׳ גילוי זה דחסד עלאה יומשך רק בסט׳ דקדושה ועמ״ש ע״פ ויאבק איש וע״פ עבדים היינו כו׳ ויוציאנו ה׳ אלקינו או״א שהלבישו לזרועות דא״א.

וזהו שהנגינה של שם ה׳ יחתו מריביו הוא גרשיים שהם ב׳ תנועות זו  למעלה מזו להורות שהיא המשכה ממקום עליון מאד מא״א לז״א שצ״ל בזה ב׳ המשכות הא׳ מחסד דא״א לאו״א.

ואח״כ מאו״א נמשך לז״א. ולכך נגינה זו היא ב׳ תנועות [ועמ״ש בד״ה שיר השירים בענין ב׳ בחי׳ חתן חות דרגא כו׳ ובד״ה לבבתני ב׳ לבבות כו׳ ע״ש] ואזי כשנמשך משם הוי׳ דא״א בז״א עי״ז יחתו מריביו שמתבטלים כחות הדין שהן מריביו דז״א.

ובזהר פי׳ מריב ו׳ כי הוי״ו הוא ששה מדות דז״א שהחסד גובר בהן דבחי׳ גבורה שבו היא בבחי׳ לאכללא שמאלא בימינא כנ״ל והמקטרגים שלמעלה בהיכלות החיצונים המקטרגים על ישראל הם נגד בחי׳ זו ממש ונק׳ מריביו וכמ״ש בתורה בפ׳ בלעם ויחר אף אלקים כי הולך הוא כו׳ וע״י התגלות שם הוי׳ דא״א בז״א עי״ז יחתו מריביו.

והוא ע״ד מ״ש ויעבור הוי׳ על פניו ויקרא הוי׳ הוי׳ שזה היה אחר חטא העגל ולהמשיך סליחה ומחילה הוא דוקא על ידי שהמשיך משה רבינו ע״ה י״ג מדות הרחמים דא״א ולכן אמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה שהרי ע״פ דין אינן ראוים כיון שחטאו.

וזהו ויקרא הוי׳ הוי׳ ופסיק טעמא בינייהו שקרא והמשיך משם הוי׳ דא״א בשם הוי׳ דז״א והמשכה זו צ״ל ע״י ויעבור ה׳ על פניו. פניו הם חו״ב כמ״ש חכמת אדם תאיר פניו כו׳.

והחסד דא״א נמשך ע״י או״א לז״א כנ״ל. ולכן גם כאן הנגינה של שם הוי׳ דיחתו מריביו הוא גרשיים כו׳ [והנה גרשיים הוא ג״כ לשון גירושין וכמ״ש בענין עבודת בני גרשון שהוא ג״כ לגרש החיצונים והוא ג״כ ע״י המשכת רב חסד בו״ק דז״א שהם השיתא גוונים וזהו גרש ואח״כ ו׳ ואח״כ ן׳ וכמש״ל והוא כענין ה׳ יחתו מריבו מריב ו׳ כנ״ל]:

ב עליו בשמים ירעם. פי׳ מלבד מה שהחסד דא״א מתלבש בתוך החסד דז״א שעי״ז יחתו מריבו בעלי הדין. עוד זאת יעשה נפלאות שירעם עליהם בקול רעם אח״כ גם מחסד דא״א עצמו כמו שהוא שלא ע״י התלבשות בחסד דז״א שאז החסד פשוט יותר מכשמתלבש בחסד דז״א שמעלים קצת על החסד דא״א [ובזהר שם פי׳ ענין עליו בשמים דר״ל טלא דעתיקא הנמשך על ז״א הנק׳ שמים.

ויש לכוונו ג״כ עם פי׳ זה. כי המשכת טלא דבדולחא ומו״ס היא בחי׳ עליונה יותר מהמשכת חסד דא״א שבבחי׳ חסד דא״א שייך התלבשות שמתלבש ממש בחכמה כו׳ וממנו לז״א התלבשות ממש אבל בחי׳ מו״ס וטלא דבדולחא הוא למעלה מבחי׳ התלבשות ממש כי הוא מג״ר דכתר בחי׳ תחתונה שבמאציל כו׳ ומבחי׳ זו נמשך להיות ירעם על בעלי הדין המקטרגים כו׳ ביתר שאת מבחי׳ יחתו מריביו]. (וע׳ בזהר פ׳ וישלח דף קס״ו ע״ב). וז״ש דהע״ה [שמואל ב׳ כ״ב] ירעם מן שמים ה׳ ועליון יתן קולו כו׳ פי׳ שדהע״ה היה ענוותן ולא תלה בזכותו אלא ע״ד וחנותי את אשר אחון וגו׳ דהיינו ע״י התגלות בחי׳ א״א שמשם נמשך להושיעו מכף כל אויביו וזהו ועליון יתן קולו פי׳ ועליון היינו בחי׳ א״א שהחסד דא״א נק׳ חסד עילאה:

וישלח חציו וכו׳. היינו השפעת גבורות עליונות דקדושה לכלות ולהאביד כחות הדין המקטרגים והם אויבי ה׳ המונעים ההשפעה:

ויתן עוז למלכו. עוז הוא בחי׳ גבורות והוא קו השמאל שיהיה נמשך רק למלכו במל׳ דאצי׳ בשביל לעורר האהבה וכמ״ש שמאלו תחת לראשי ולא יומשך ממנו לחיצונים שאז הגבורות ע״ד בחי׳ דין ח״ו. והענין שיש ב׳ בחי׳ בקו השמאל. הא׳ ע״ד שמאלו תחת לראשי שמעורר נש״י להיות להן הגבהה ברשפי אש האהבה כו׳ והוא ע״ד ויחמו הצאן. שכל עיקר היחוד הוא ע״י התעוררות הגבורה ורשפי אש האהבה בבחי׳ חמימות והתגברות משא״כ מבחי׳ קרירות כנ״ל ועמ״ש מזה בפ׳ תזריע בד״ה עולם לאכסדרה הוא דומה. והב׳ כענין מארז״ל (סוטה מ״ז ע״א) שמאל דוחה וימין מקרבת. ומבחי׳ זו ע״י השתלשלות נמשך יניקת החיצונים בעלי הדינים  קשים שהם רק שמאל דוחה בלי שום ימין מקרבת כי אין בהם בחי׳ לאכללא שמאלא בימינא. אמנם אחר שיחתו מריביו ע״י החסד דא״א אזי גם בחי׳ הגבורות יהיו רק ע״ד ויתן עוז למלכו ע״ד שמאלו תחת לראשי שבהתכללות הגבורות בהחסד יהי׳ ההשפעה ביתר שאת וחיות גדול וז״ש ה׳ עוז לעמו יתן כו׳ [ועיין בזהר פ׳ לך לך דפ״ד א׳ מענין ויתן עוז כו׳ ועיין בפי׳ הרמ״ז פ׳ אמור דצ״ג ב׳ בענין דרשו ה׳ ועוזו.

והנה מבואר למעלה שחסד דא״א זהו נק׳ יד הגדולה וזהו ענין ה׳ יחתו מריבו בנגינה גרשיים כו׳ ויתן עוז י״לשזהו בחי׳ יד החזקה וירם קרן משיחו זהו יד הרמה וכמ״ש ולו יקהת עמים כו׳]. והנה המשכה זו שיהי׳ התגלות החסד דא״א למטה אינו ע״פ דרך הטבע של סדר ההשתלשלות רק הצדיקים הגדולי׳ יכולים להמשיכו בתפלתן שיומשך להתגלות למטה. וזה הי׳ עבודת ויגיעת מרע״ה בתפלתו להמשיך י״ג מדה״ר שהוא המשיכן וכמ״ש וימהר משה ויקד ארצה וישתחו [וכמ״ש בזהר באדרא (דקל״ח א׳) כמה חילא דמשה דאחית מכילין דרחמי לתתא כו׳ ע״ש ועיין עוד בזהר שלח (דקס״א ב׳) בפי׳ ועתה יגדל נא כח אד׳ ועמ״ש בפ׳ שלח בפסוק זה ויש הפרש שבפ׳ כי תשא נז׳ י״ג מדות הרחמים והיינו שנמשך י״ג ת״ד מא״א לז״א ובפ׳ שלח נז׳ ט׳ תיקונים דדיקנא דז״א ועיין באדרא (דקל״ט א׳) תאנא כד נחית מן דיקנא יקירא עילאה כו׳ בתשעה תיקונין כו׳ ובאדר״ז (דרצ״ה ע״א וע״ב) הני תשעה תקונין אמרן משה כו׳ דאע״ג דתליסר תיקונין לא אמרן [השתא] בכוונה תליא מילתא כו׳ וע״ש היטב דכח ה׳ הוא המשכה ממזלא דא״א להאיר בט׳ ת״ד דז״א וכמ״ש ג״כ באד״ר (דק״מ סע״א) ועיין בזהר ס״פ נשא (דקמ״ז תחלת עמוד א׳) ובמק״מ שם] וכן גם בג״ע אין גלוי מבחי׳ זו דא״א אלא לצדיקים הגדולים דירתין ת׳ עלמין דכסופין הנמשכים מא״א כו׳. ועיין מ״ש בביאור ע״פ אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מאמ״צ. מענין חסד עילאה הנ״ל. ועיין עוד מענין ה׳ יחתו מריביו בפ״ק דר״ה (די״ז ע״א) ועמ״ש בד״ה ויאבק איש עמו בירושלמי פ״ד דברכות הלכה ג׳. תשע ברכות של ר״ה מניין א״ר אבא קרטוגנא כנגד תשע אזכרות שכתוב בפ׳ חנה וכתיב בסופה ה׳ ידין אפסי ארץ ור״ל ור״ה יום הדין הוא וע׳ מזה ג״כ בש״ס דילן פ״ד דברכות (דכ״ט ע״א) ובר״ה כתיב ויבואו בני האלקים להתיצב על ה׳ ויבא גם כו׳ וע׳ זח״ב ר״פ בא ובפ׳ תצוה (קפ״ד א׳) ובפ׳ פנחס דרל״א ועיקר הקטרוג על פריקת עול שיש למטה שמחמת זה אינן ראויים להתגלות מלכותו ית׳ וכמ״ש בד״ה תקעו בחודש שופר ועז״נ ה׳ יחתו מריביו. ויתן עוז למלכו. וכמ״ש ה׳ מלך גאות לבש לבש ה׳ עוז כו׳. ולכן יש ט׳ אזכרות להמשיך ט״ס במלכות שהיא בעצם נקודה א׳ והמשכה זו מט״ס העליונות. וזהו ועוז מלך משפט אהב פי׳ ועוז מלך ע״ד ארוממך אלקי המלך וכענין ועתה יגדל נא כח אדני כמ״ש לקמן על פסוק זה בפ׳ שלח ועיין מענין ויתן עוז ברבות שמות פרשה א׳ (דקי״ח ע״א) ובפ׳ יתרו פכ״ז. נשא פ״א (דרכ״א ג׳). באיכה בפסוק גדע בחרי אף. דע״ב ג׳ ד׳. ענין וירם קרן ע״י התשובה ועמ״ש בת״א פ׳ יתרו בביאור ע״פ זכור ושמור בפי׳ רמה קרני שהוא בחי׳ עתיקא כו׳:

נשא, ה׳

כה תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך ה׳ כו׳ יאר ה׳ כו׳ ישא ה׳ כו׳. הנה ארז״ל (פ״ג דברכות ד״כ ע״ב) אמרו מה״ש לפני הקב״ה כתיב בתורה אשר לא ישא פנים כו׳ ואתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה׳ פניו אליך. אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלקיך והם מדקדקים על עצמם עד כזית כו׳. (וכ״ה ברבות נשא פי״א). וצריך להבין ענין זה שבשביל הדקדוק שמדקדקים עד כזית יש נשיאת פנים  למעלה. וגם להבין המשך הברכות הללו דלכאורה אין להם סדר. אך הנה צריך להקדים ביאור ענין בהמ״ז ולמה צריכין שביעה מן התורה. והענין הוא כי הנה כתיב וברכת את ה׳ א״ת דייקא והן האותיות שמא׳ ועד תי״ו. דהנה כל הדברים נבראו באותיות. שבעשרה מאמרות נברא העולם והאותיות שבע״מ הן הן חיות כל הדברים וקיומם והתהוותם מאין ליש ע״י צירופי אותיות וחלופים ותמורות כו׳ וגם נפש האדם היא מלאה אותיות כי אתה נפחת בי וכתיב ויפח באפיו נשמת חיים והיינו ברוח פיו ית׳ כי וברוח פיו כל צבאם ורוח פיו ית׳ הוא המהוה את הכל ע״י בחי׳ אותיות. והן האותיות שבע״מ. והנה כתיב ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים כו׳ שהוא קרא והמשיך שמותיהן שהם צירופי אותיות שבע״מ שבהם נבראו מההעלם אל הגילוי להיות בהם גילוי החיות מרוח פיו ית׳ כדי להעלותן ולקשרן במקורן. כי עלייתן והתקשרותן במקורן הוא ע״י האדם שהוא הראש לכל בחי׳ הדצ״ח, והוא הממשיך גילוי חיותן ממקור החיות מרוח פיו ית׳ (ועיין מענין ויקרא האדם שמות ברבות בראשית פי״ז ור״פ חקת) ולכן על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם שמוצא פי ה׳ שבמאכל הן האותיות שבו שיצאו מפי ה׳ הוא רוח פיו ית׳ (עבמ״ש בביאור ע״פ ונתתי לך מהלכים מענין שיש ב׳ בחינות בהאותיות היינו א׳ האותיות שיצאו מפי ה׳ והב׳ אותן שבמקורן, כמו עד״מ כח הדבור שבאדם כו׳ ושכמ״כ יש ב׳ בחינות אלו באותיות המחשבה כו׳ ע״ש. וא״כ מש״כ שבו ועל ידו יבואו לשרשן ומקורן בחינת פי ה׳ בעצמו היינו שיבואו לשרש ומקור האותיות כמו שהן במקורן ועיין בסש״ב פ״כ ופכ״א) להחיות את האדם בכדי שבו ועל ידו יבואו לשרשן ומקורן בחי׳ פי ה׳ בעצמו שעליו אמרו והלא במאמר אחד יכול להבראות הוא המאמר הכולל כל הע״מ וממנו נמשכו ונתחלקו ע״מ פרטים וע״י האדם באים למאמר הכולל. כי הוא הממשיך להם הגילוי משם. וזהו וברכת א״ת דהיינו להמשיך הגילוי משרש בחי׳ אותיות מרוח פיו ית׳ כדי שעי״ז יתעלו ויתקשרו במקורן (וע׳ בזהר ויגש דר״ז ע״ב ודף ר״ח ע״א ובפ׳ תרומה): ב אך הנה כח זה להמשכה זו התלויה באדם היינו ע״י מלחמת האדם בנפשו הבהמית. כי הנה לחם הוא מלשון אז לחם שערים (שופטים ה׳ ח׳) שפירושו הוא לשון מלחמה וכמ״ש (בזהר בלק דקפ״ח ב׳) נהמא על פום חרבא ייכול והיינו ע״י התפלה כי שעת צלותא שעת קרבא. וכמ״ש רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם ולכן כתיב תחלה לאהבה את ה׳ אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם כו׳ ואח״כ ואספת דגנך כו׳ כי מתחלה צ״ל לאהבה. ופי׳ אהבה מלשון אבה דהיינו רצון. והכוונה שיהיה רצון האדם וחפצו ובקשתו בכל לב ונפש להיות גילוי אלקותו ויחודו ית׳ בעולם ונפש וכמו שהיה קודם בריאת העולם שהיה הוא לבדו הוא במקום העוה״ז השפל בבחי׳ גילוי כי לא היה עדיין עולם המעלים ומסתיר כו׳ וכמו שיהיה באלף הז׳ כו׳. וככה הוא ממש גם עתה קמיה דכולא כלא חשיבי קמיה כי אני ה׳ לא שניתי כתיב. רק שלפנינו העולם מסתיר ומעלים כו׳. וזהו ואהבת את ה׳ אלקיך שתאבה ותחפוץ שהוי׳ שהוא היה הוה ויהיה בחי׳ לא שניתי ואין עוד ממש מלבדו הוא יהי׳ אלקיך בבחי׳ גילוי ממש בנפש ובעולם שלא יהא העולם מעלים כו׳ אלא כמו שלמעלה כולא קמי׳ כלא כו׳ ואין עוד מלבדו כו׳. כך יהיה למטה בגילוי בלי שום הסתר פנים והעלם מכחות הנפש הבהמית המסתירים ומעלימים גילוי זה ונמשכים אחר גשמיות עוה״ז וחומריותו שנראה לעיני בשר ליש ודבר בפ״ע רק ולעבדו בכל לבבכם בב׳ לבבות כו׳. ולכן התפלה היא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה שצריך להתחיל ממטה מטה תחלה ברכת השחר פוקח עורים זוקף כפופים כו׳ שכל התפלה היא בחי׳ ברכות ברוך אתה כו׳ שהן המשכות גילוי אלקות בעולם ונפש להיות  בבחינת אתה כאילו הוא לנוכח כו׳. וצ״ל כסדר ממטה למעלה תחלה ממדרגות התחתונות עד שיבא לקיום ואהבת למסור נפשו באחד ממש ולהיות ואהבת בכל לבבך כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה יונתי בחגוי הסלע. כי הנה מצד שרש נפשו האלקית במקור חוצבה הרי היא בטבעה עולה ונכללת במאצילה ב״ה והנשמה א״צ תיקון לעצמה רק שמצד כחות הנה״ב המלובשים בעוה״ז שכל חיותם הוא מצד כחות החיונית של המאכלים שבנוגה שבהם מחיה האדם חיי גופו ונפשו הבהמית הרי הוא מקושר למטה וצריך להעלות ולקשר נפשו בה׳ עד דאתכפיא סט״א ואתהפכא כו׳ ולעבדו בכל לבבכם בב׳ לבבות כו׳. לכך צריך להתחיל ממטה למעלה בתפלה והיא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה עד שמגיע לאחד. ועי״ז מלאכי אלקים עולים ויורדים בו באדם. כי האדם הוא שרש הכל וכמ״ש פני אריה אל הימין ופני שור מהשמאל כו׳ ודמות פניהם פני אדם כו׳ ש כללותן הוא בחי׳ אדם שהוא הכולל כל הד׳ חיות וכולם מתעלים בהתעלות נפש האדם בדבקותה באלקים חיים לאהבה את ה׳ כו׳ ואח״כ כתיב ואספת דגנך ללקט החיות שבדצ״ח שיתקבצו ויתאספו ממה שהיו פזורים ונדחים תחת ממשלת נוגה ויוכללו בבחי׳ אדם משא״כ קודם התפלה אסור לאכול כי גם האדם עדיין אז מקושר למטה ואיך יוכל לקשט אחרים ולכן צריך מתחלה לקשט א״ע ולהיות בבחינת אדם בגימ׳ מ״ה בחי׳ ביטול ואז עי״ז אח״כ יוכל לתקן הדצ״ח כו׳. ועוי״ל כי נש״י עלו במחשבה היינו שנמשכו מאותיות המחשבה ועלייתן הוא הגבה למעלה יותר כנז׳ ע״פ ושמתי כדכד. והנה הדצ״ח נלקחו מאותיות הדבור כנזכר לעיל מוצא פי ה׳. ולכן כדי להעלות אותיות הדבור שירדו למטה בדצ״ח להעלותן לשרשן שהוא ע״י האדם שנלקח מאותיות המחשבה שלמעלה מאותיות הדבור וע״כ העלאה זו תלויה ע״י שמתחלה יתקן עצמו כמאמר קשוט עצמך ואחר כך דוקא קשוט אחרים והוא שמתחלה תתעלה נפשו ששרשה מאותיות המחשבה תתעלה במקור כח המחשבה ועוד הגבה למעלה כו׳ אזי אח״כ תוכל להעלות אותיות הדבור כו׳. (ועמ״ש בד״ה לא הביט און ביעקב ובפ׳ ויחי בד״ה אסרי לגפן): ג והנה עליית האדם הוא ע״י התפלה בבחי׳ הנ״ל כי במקום שמגמת האדם וחפצו ותשוקתו שם נכלל ונדבק עצמותו ומהותו בכללו כנודע. וזהו ענין הברכות יברכך ה׳. היינו להיות ריבוי העלאות ניצוצות הן כחות נפשיות האלקית והבהמיות שבאדם ושבמלאכים ומשקים ושאר צרכיו המתחדשות לבקרים ועולות למעלה בכל יום באתעדל״ת ע״י התפלה בריבוי וגודל עוצם התקשרות האהבה עזה שבק״ש ותפלה. כי הנה ענין ברכה נאמר עד״מ על הזרע הצומח מן השדה שנזרע הגרעין בארץ עד שנטמן ונתכסה בעפר. וע״י הברכה והצלחה כשהצליח ועשה פרי עולה וצומח מן הארץ בתוספת מרובה על העיקר וכך הנה כתיב וזרעתי את בית ישראל. וזרעתיה לי בארץ כו׳. שישראל הם בבחי׳ זריעה דהיינו זריעת בחינת אלקות כמ״ש ברוך ה׳ אלקי ישראל כו׳ כמ״ש במ״א ונמשכו למטה בעולם הגשמי ומכוסים ומלובשים בנפש הבהמית וכחות המתאוים לדברים גשמיים וכמו הזריעה הטמונה ומכוסה בעפר כדי שיעלה ויצמח בתוספת וריבוי כחות הנפש החיונית שיעלו גם המה ויתכללו באחד בק״ש וכמארז״ל לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים כו׳ וכמ״ש במ״א ולכן עשה אלקים את האדם בארץ לקבל החיות מן הדברים הגשמיים כדי שיתכללו כל כחות הדצ״ח והחיות אשר בהם להחיות נפש כל חי ורוח כל בשר בחיות הנפש ורוח האדם העולה למעלה בק״ש ותפלה. ולכן צריך האדם להתפלל בכל יום. והנה על ברכה זו שהיא מאתעדל״ת נאמר וישמרך שהיא צריכה שימור מן המזיקין הם החיצונים וסט״א שלא יהיה להם יניקה מאהבה זו דהיינו מאחר שתתעורר אהבה זו בנפש האדם לא יתפעל בעצמו להיות  מחזיק טובה לעצמו או להיות התפארות וגדלות ממנה או שאר איזה פני׳ ח״ו כי מי יעלה בהר ה׳ נקי כפים ובר לבב. פי׳ בר לבב שהוא בלי שום תערובות זר ח״ו (בזהר נז׳ פי׳ יברכך ה׳ וישמרך ס״פ ויחי דרמ״ח סע״א. וס״פ נשא דקמ״ז א׳. וברע״מ פ׳ פנחס דרמ״ה א׳. ובפ׳ עקב דרע״א סע״ב. וברבות בא פט״ו בחקותי פל״ו). והנה ע״י אתעדל״ת אתעדל״ע וכמ״ש אם ישים אליו לבו כו׳ ורוח אייתי רוח ואמשיך רוח להיות יאר ה׳ פניו אליך מלמעלה למטה שכמו שהוא חפץ ומשתוקק ומבקש שיהיה גילוי אור א״ס ב״ה ואין עוד מלבדו כו׳ למטה כמו למעלה כך יומשך מלמעלה המשכת הארת גילוי זה אשר הוא מבקש וזהו יאר ה׳ פניו בחינת הארת פנים היא בחי׳ חכמה כמ״ש חכמת אדם תאיר פניו (בזהר נזכר פי׳ יאר ה׳ פניו נשא קל״ג ב׳ קמ״א א׳ קמ״ז א׳) דהיינו להיות גילוי כח מ״ה ואין עוד מלבדו כו׳ איזהו חכם הרואה את הנולד כו׳ הרואה בבחי׳ ראיה ממש את הנ ולד מאין וכולא קמיה כלא כו׳ כי באתעדל״ת שמע ישראל שמע לשון הבנה ע״י התבוננות כו׳ ואינו דומה שמיעה לראיה כו׳ היא בחינת גילוי כח מ״ה הבא מלמעלה וגילוי זה הוא בתורה כי אורייתא מחכמה נפקת והיא חכמתו ית׳ שלמעלה אלא שמלובשת בגשמיות למטה בעניני זרעים מועד שהיא בחינת מים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך וע״ז נאמר ונתתי מטר ארצכם כו׳ וכמ״ש כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים כו׳ כן יהיה דברי אשר יצא מפי שע״י בחי׳ מטר זה ואספת דגנך כו׳ להיות משכן ומכון לשבתו ית׳ לגילוי אור א״ס ב״ה הבא מלמעלה להיות אחד באחד וזהו ויחונך לשון חן ולשון חנייה ויחן שם ישראל. וכמו חנה דוד. להיות בבחינת ושכנתי בתוכם דירה בתחתונים דירת והשראת אור א״ס ב״ה ממש בבחינת גילוי למטה כמו למעלה. וזהו ענין בהמ״ז המשכת גילוי אלקות מלמעלה על כחות וחיות שנתחדש באדם מהמאכל והם ג׳ ברכות דאורייתא והרביעית דרבנן. ד׳ פעמים ברוך אתה להיות נמשך בחינת גילוי בנפש ובעולם כאלו הוא לנוכח כו׳ שעי״ז נתברר ונפרד ממה שהיה תחלה תחת ממשלת נוגה ונכלל בקדושה להיות בחינת כלי ומכון ומשכן להשראת גילוי אור א״ס ב״ה ממש: ד אמנם זהו אם אוכל כדי שביעה דייקא שאז לחם לבב אנוש יסעד שעל ידי הלחם יחיה חיי נפשו והחיות הכלולה בנפשו היא היא הנכללת בקדוש׳ בהתעלות הנפש והתכללותה בבחינת גילוי אור א״ס ב״ה השורה ומתגלה בחכמה כח מ״ה לפי שבהחיות ההוא יש ריבוי קדושה ממוצא פי ה׳ שהוא מקור החיים. (ועיין בזהר ע״פ ואכלת ושבעת בפ׳ ויגש דר״ז ע״ב. ובפ׳ תרומה דקנ״ג ע״ב ודף קנ״ב ב׳ ודקנ״ז א׳ ב׳ ועיין עוד בזהר פ׳ מקץ דף ר״ד א׳ ב׳ מענין ופי׳ שובע ודף קצ״ד א׳ ע״פ והנה מן היאור כו׳ ובפ׳ בהעלותך דק״נ ע״א גבי ונשבע לחם ונהיה טובים ובפי׳ הרמ״ז שם ובפרדס בעה״כ ערך רצון). אבל אם אינו אוכל כדי שביעה שלא לקחה הנפש רק חיות מועט אין כח בחיות זה שאין בו אלא מיעוט קדושה להתכלל בבחינת חכמה שמתגלה בנפש ולהתברר מנוגה ולהכלל ולהתאחד בקדושה אך ע״ז נאמר ישא ה׳ פניו. פי׳ ישא יגביה למעלה פניו היא בחי׳ גילוי ההשפעה שנק׳ בשם פנים ובחי׳ אחוריים היא ההשפעה שהיא בהסתר פנים כמאן דשדי בתר כתפוי דהיינו שיגביה למעלה מן ההשתלשלות בבחי׳ המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ שמים וארץ רוחניות וגשמיות שוין לפניו ית׳ ועל שניהם הוא אומר המשפילי בשוה. והגבהה זו תהיה אליך כלומר שיומשך אליך בגילוי ההמשכה והשפעה מבחינה שלמעלה מן ההשתלשלות שהיא בחי׳ ישא ה׳ שעי״ז ילוקטו לאחד אחד כל ניצוצי החיות המפוזרים והנדחים אפי׳ אם יש בהם חיות קדושה כל שהוא מעט מזעיר ויוכללו ויתאחדו בקדושה עליונה מקור  החיים והקדושה שבתחתונים (ועיין ברע״מ פ׳ פנחס דרמ״ד ב׳ מענין זה דישא ה׳ פניו כו׳ ודף רל״ח ב׳). אך כיצד תהיה ההמשכה וההשפעה מבחי׳ שהוא למעלה מן ההשתלשלות. ע״ז נאמר וישם לך שלום. שלום הוא ענין התקשרות והתחברות שני הפכים וכמ״ש עושה שלום במרומיו מיכאל שר של מים כו׳. והיינו ע״י ביטולם לבחי׳ שהיא למעלה מעלה משניהם המחברת אותם כנודע. והנה ארז״ל ת״ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה׳ ורב שלום בניך. דהיינו ע״י שהם למודי ה׳ [ולמודי לשון נפעל דהיינו שיהא לימוד ההלכה מפני שהיא דבר ה׳ בבחי׳ ביטול שהם המקבלים הלימוד בכל פעם מהש״י והש״י הוא מלמדם כמ״ש אני ה׳ מלמדך כו׳] ודבר ה׳ ממש זו הלכה והמשנה היא היא המדברת בפיהם וכמ״ש ודברי אשר שמתי בפיך ואשים דברי בפיך ועי״ז מרבים שלום בעולם ורב שלום כו׳ בבחי׳ בריח התיכון שמבריח מן הקצה אל הקצה כמ״ש כי אל דעות ה׳ שכולל ב׳ דעות שכשם שמלמעלה למטה כוליה קמיה כלא חשיב כך מלמטה למעלהכו׳ וה יינו ע״י לימוד התורה בבחי׳ זו שע״ז נאמר ולא תחללו כו׳ כמ״ש במ״א. וזהו ענין מארז״ל כל העוסק בתורה עושה שלום בפמליא של מעלה ובפמשמ״ט דהיינו בחי׳ יחו״ע ובחי׳ יחו״ת וזהו ורב שלום בניך מרבים שלום בפמשמ״ע ובפמשמ״ט. ע״י שהן ת״ח מקבלים מחכמה בחי׳ כח מ״ה וזהו וישם לך שלום. כלומר שהוא הנותן לך בחי׳ השלום להיות ת״ח מרבים שלום בעולם על ידי דבר ה׳ זו הלכה (ועיין ברבות תולדות ר״פ ס״ו. נשא ס״פ י״א) והמשנה המדברת כו׳ וארז״ל כלי המחזיק ברכה לישראל הוא השלום שבחי׳ שלום זהו בחי׳ כלי לקבל ברכה עליונה בחי׳ ישא ה׳ פניו שהוא למעלה מן ההשתלשלות ולכן יש כח ביד חכמים להצריך לברך בהמ״ז אפילו בפחות מכשיעור שביעה שמן התורה מפני שהן מבחי׳ ישא ה׳ פניו שלמעלה מן ההשתלשלות ע״י בחי׳ שלום: וזהו ושמו את שמי על בנ״י שיהא שמי נקרא עליהם בעסק תורתם ועבודתם שתהיינה בבחי׳ לימודי ה׳ ואז ואני אברכם אני אותיות אין כי החכמה מאין תמצא דהיינו מבחי׳ ישא ה׳ פניו שתהיה הברכה מלמעלה למטה תוספת ברכה וריבוי השפעה מלמעלה מעלה מהשתלשלות וזהו ענין ברכה בראש וברכה בסוף. ברכה בראש היא בחי׳ יברכך שהיא ממטה למעלה. וברכה בסוף ואני אברכם מלמעלה למטה (בזהר נזכר ואני אברכם בפ׳ שמיני דל״ח א׳ ופ׳ מקץ דקצ״ט א׳ ור״פ יתרו דס״ז א׳):

נשא, ו׳

ביאור ע״פ כה תברכו כו׳ הנה ענין ויקרא האדם שמות לכאורה אינו מובן לפמ״ש בסש״ב חלק ב׳ שהשם אשר יקראו לו הוא הצירוף המחיה אותו הנמשך מעשרה מאמרות ועמ״ש מענין זה בד״ה את שבתותי תשמרו. וא״כ הרי כבר היו להם השמות קודם בריאת האדם שהרי האדם נברא באחרונה אחר יצירת דצ״ח וכמאמר ואפילו יתוש קדמך. אבל הענין הוא כמש״כ שהוא קרא שמותיהן והמשיכן מהעלם אל הגילוי כו׳ ועי״ז העלה אותם. והיינו כי האדם הוא מעולם התיקון שהוא בבחי׳ ביטול משא״כ דצ״ח הם מעולם התהו וע״י קריאת השמות מהעלם אל הגילוי המשיך בהם בחי׳ הביטול, וכענין חמורו של ר׳ פנחס בן יאיר כי היה במדרגת בהמה של ששת ימי בראשית שתיקנם אדה״ר ע״י שקרא להם שמות וכמ״ש בלק״ת פ׳ עקב בטעמי מצות ע״ש באריכות [ועמ״ש סד״ה וידבר משה אל ראשי המטות] ואמנם עכשיו אנו צריכין לברכם והיינו לפי שע״י החטא ירדו כו׳ ע״ש, ובירור זה הוא ע״י שהאדם אוכל המאכלים מדצ״ח ומברך עליהם בתחלה ובסוף שעי״ז הם מתעלים  ונכללים בבחינת אדם ועמ״ש מזה באריכות בביאור ע״פ והניף הכהן אותם על לחם הביכורים וזהו וזרעתי את בית ישראל אור זרוע היא הנפש אלקית ממ״ה דתיקון שנתלבשה בגוף ונה״ב להעלות ולברר הרפ״ח ניצוצין כו׳ ע״י שמתפלל אח״כ אחד ואהבת בכח מה שאוכל ושותה ולכן צריך להתפלל בכל יום כי בכל יום כחות הגוף מתחדשים מחיות המאכלים וצריכים עלי׳ בכל יום והיינו ע״י התפלה שהיא העלאת מ״ן במס״נ באחד בק״ש ותפלה שנק׳ סולם כו׳ [וכמ״ש במ״א בד״ה המגביהי לשבת כו׳ ועמ״ש בענין וזרעתיה לי בארץ בד״ה ויהי בשלח פרעה, גם בד״ה ששים המה מלכות בענין אור זרוע כו׳]. והנה על זריעה וצמיחה זו נאמר יברכך ה׳ וישמרך ברכה בראש והיא המשכת הכח אתעדל״ע להיות האתעדל״ת בברכה והצלחה כו׳ כנ״ל. וענין ברכה שני׳ יאר ה׳ פניו אליך היא המשכת מ״ד שאחר העלאת מ״ן ואתעדל״ת הנ״ל. כי הנה אע״פ שהעלאת מ״נ נק׳ בשם בירור אמנם עיקר שלימות הבירור אינו אלא לאחר שנמשך המשכת מ״ד על המ״ן ומברר המ״ן והוא ענין למהוי אחד באחד פי׳ ע״י התגלות אחד דיחו״ע באחד דהעלאת מ״ן יחו״ת עי״ז מתעלה המ״ן ונכלל ביחו״ע ממש ועמ״ש מזה באריכות בפ׳ וישב ע״פ והנה אנחנו מאלמים אלומים כו׳. וגם יש לפרש דאחד עילאה מתעלה ע״י עליי׳ המ״ן אחד תתאה שהרי לא נק׳ אדם אלא כללא דדכר ונוק׳ וכמ״ש בזהר נשא (דקמ״ה ב׳) ובפ׳ ויקרא (דף ז׳ ע״ב) איתא וכדין איקרי אחד כו׳ ולכן נק׳ כנס״י תמתי שעושה השלימות וב׳ הפירושים אמת. והנה בעבודת ה׳ יובן זה הענין ג״כ כי העלאת מ״ן בתפלה במס״נ הוא ענין התשוקה שיהיה גילוי אלקות אבל עדיין אין כאן הגילוי בפ״מ רק שחפץ ומשתוקק לזה הגילוי. אמנם המשכת מ״ד הוא מה שנמשך בחי׳ זה הגילוי והיינו ע״י תורה ומצות כו׳ וכמ״ש במ״א בביאור ע״פ כי כאשר השמים החדשים. (בפ׳ בראשית). וזהו ענין ברכת המזון וברכת את כו׳ את דייקא כמ״ש בזהר (ויגש דר״ח א׳) והיא בחי׳ מל׳ שנק׳ את והיינו כמ״ש בפע״ח סוף שער השבת דד׳ ברכות דבהמ״ז הם נגד ד׳ מוחין דנוק׳ חו״ב חו״ג והיינו שממשיכים לה המוחין מאור א״ס ב״ה והוא ענין ההמשכה שאחר העלאת מ״ן. ע״כ מדאורייתא הם שלש ברכות כי עיקרם הם ג׳ מוחין חב״ד אלא שמוח הדעת נחלק לב׳ מוחין ה״ח וה״ג ונק׳ תרין עטרין עטרא דחסד ועטרא דגבורה (באדר״ז דרצ״א ע״א ודרצ״ב סע״ב). והנה עיקר התפשטות הגבורות הוא לנוק׳ דז״א וכמ״ש בע״ח בכמה דוכתי וע״ש שער כ״ה בכללים של חו״ג אות י״ז. ולכן מדאורייתא שהוא ז״א תשב״כ א״צ רק שלש ברכות המשכת ג׳ מוחין, אמנם מדרבנן תשבע״פ מל׳ קרינן לה תיקנו ברכה רביעית התגלות עטרא דגבורה בנוק׳ כו׳ [וע׳ בזהר ואתחנן דרס״ב א׳ ותנינן ג׳ מוחי אינון כו׳ אשתכחו ד׳ מוחין כו׳ ומתפשטין בכולא, ושם עמוד ב׳ מענין שי״ן של ג׳ ראשין ושל ד׳ ראשין כו׳, ועמ״ש מענין התחלקות הדעת לחו״ג בביאור ע״פ זכור את אשר עשה לך עמלק כו׳ ובפע״ח נז׳ מזה בכמה דוכתי גבי ד׳ כוסות בשער חג המצות ספ״ג וע״ש בענין ג׳ מצות ובשער יו״ד פ״ו גבי ברכת כהנים ובשער התפילין]. והנה שרש כל המ״ד הוא בא ונמשך בז״א מאור אבא כי בחכמה דייקא אתברירו ומז״א נמשך לנוק׳ לברר המ״ן וזהו ענין יאר ה׳ פניו אליך שהוא בחי׳ חכמה כי חכמת אדם תאיר פניו כו׳: ב וענין ישא ה׳ פניו היינו אחר שנתחברו המ״ן ומ״ד ישאם ויגביהם לבחי׳ מקור הגבוה משניהם וכמ״ש ברע״מ פ׳ פנחס דרל״ח ע״ב שהוא כענין ישאהו על אברתו כו׳ ועמ״ש בענין ישאהו על אברתו בד״ה כנשר יעיר. והנה על ענין זה ארז״ל ואיך לא אשא פנים לישראל שכתבתי בתורה ואכלת ושבעת וברכת כו׳ והם מדקדקים על עצמן עד  כזית ועד כביצה. ויש להקדים ענין קו המדה בוצינא דקרדוניתא והוא בחי׳ חכמה סתימאה שבה מלובש גבורה דע״י וה״ג אלו הם בחי׳ קו המדה מי מדד כו׳ הנותן קצבה ומדה לכל המשכות האורות והכלים, שבחי׳ החכמה הוא בחי׳ שמצמצם הדבר שיהיה כך וכך כמו שחייבה חכמתו. [ועמ״ש מזה בביאור ענין מזוזה מימין ונ״ח משמאל בפ׳ מקץ ועמ״ש בביאור ענין בשעה שהקדימו ישראל נעשה ובביאור ע״פ לבבתני בפי׳ שמונה ועשרים אמה ועיין בזהר פקודי דרל״ג ע״א ובזהר בראשית די״ח ע״ב. וכן מבחי׳ קו המדה נמשך הקצבה לכל הבירורים דמ״ן ומ״ד כמה יתברר כו׳ וכמ״ש במ״א על מאמר הרע״מ ר״פ כי תשא אבנא למשקל בה דא י׳ כו׳ ע״ש. ועוד נתבאר מזה בפי׳ המלות דברוך שאמר בענין ברוך אומר ועושה ברוך גוזר ומקיים כו׳ ע״ש. והנה משם נמשך ג״כ פרטי דקדוקי הדינים שבכל מצוה ומצוה כמו אורך הציצית י״ב גודלין והתפילין אצבעיים ומרובעות דוקא, והיינו לפי שנמשכו ע״י בחי׳ גבורה וצמצום דקו המדה. ועיין באג״ה ע״פ חסדי ה׳ כי לא תמנו ועיין לעיל ע״פ ויהי בשלח פרעה בפי׳ ארוכה מארץ מדה מפיק ה׳ דהיינו שיש לה מדה כו׳ והיינו כנ״ל שהיא מבחי׳ ח״ס קו המדה ולכן נק׳ החכמה דין לפעמי׳ כנודע. ואחר הקדמה זו יובן ענין ואיך לא אשא פנים כו׳ דהנה כתיב ואכלת ושבעת וברכת משא״כ בהיות המאכל פחות מכשיעור שביעה בגשמיות א״כ ממילא גם ברוחניות שבמאכל דהיינו חלקי הטוב הגנוז בו מרפ״ח ניצוצים דתהו ג״כ אין בהם כשיעור הראוי להיות מזה העלאת מ״ן למעלה עד שיומשך בו שפע המ״ד על דרך מ״ש בזהר לית ברכתא שריא באתר ריקניא דאע״ג שאינו ריקניא ממש ויש קצת העלאת ניצוצי׳ אך עכ״ז אינן כדאי שיומשך וירד עליהם ההמשכה עליונה כו׳. [שהשפעת שפע מ״ד זה נמשך כשההעלאת מ״ן הוא כלי המחזיק ברכה והמשכה זו וזהו עיני כל אליך ישברו כו׳ שהוא העלאת מ״ן ועי״ז המשכת מ״ד פותח את ידיך כו׳ יודי״ך ומשביע לכל חי רצון שמשביע תשוקת המקבל ומרוה צמאונו כו׳ משא״כ כשאין שיעור הראוי להיות העלאת מ״ן לא נמשך ג״כ שפע המ״ד וזהו שבפחות מכדי שביעה אין חיוב בהמ״ז מדאורייתא שלא נמשך עי״ז גילוי המ״ד שהוא ג״כ בחי׳ ומשב יע לכל חי כו׳]. וכ״ז הוא ע״פ קו המדה שמשם נמשך מדה ושיעור זה דמ״ן ומ״ד וכנ״ל. אבל להיות נמשך המ״ד אפילו כשההעלאת מ״ן הוא בפחות מכדי שביעה ע״ז נאמר ישא ה׳ פניו. כי מבואר למעלה דפי׳ פניו הוא חכמה עילאה ושרשה בחי׳ ח״ס. אבל ישא ה׳ פניו היינו לבחי׳ שלמעלה גם מהחכמה סתימאה דהיינו בבחינת פנימית א״א שהוא הכתר שבכתר שלמעלה מח״ס שהיא חכמה שבכתר כו׳ וחכמה היא בחי׳ דין וקו המדה והיא ראשית האצילות אבל בעצמיות אור א״ס ב״ה כתיב המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ שאצי׳ ועשיה שוין ממש אצלו ית׳ ועל כן משם דייקא נמשך ההשפלה להיות שפע המ״ד יורד ונמשך ושורה גם על העלאת מ״ן המועט שבפחות מכדי שביעה שילוקטו לאחד אחד. וזהו ישא ה׳ פניו שיעלה ויגביה בחינת אור אבא ח״ע למעלה מעלה באור א״ס ב״ה שלא שייך שם פנים ואחוריים כלל. וע״כ משם יצוה ה׳ את הברכה והמשכת מ״ד להיות ומשביע לכל חי רצון העליון אפילו כשההעלאה הוא פחות מכשיעור הקצוב ע״פ קו המדה כו׳ וזהו ואיך לא אשא פנים כו׳ והם דקדקו על עצמם עד כזית ועד כביצה. והיינו כי כנס״י היא בחי׳ מל׳ דאצי׳ ונעוץ סופן בתחלתן לכן יוכלו להמשיך מבחי׳ כתר שלמעלה מהחכמה כו׳ וכנודע מענין ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה, ואעפ״כ נתנו ג״כ שיעור ומדה עד כזית ועד כביצה כי גם המשכה עליונה זו שלמעלה מההשתלשלות ומקו המדה נמשך ועובר ע״י קו המדה דייקא שהעולם א״א לו לקבל אלא ע״י בחי׳ קו המדה, וצ״ל אורות וכלים כו׳ ואם לא כן לא  יכלו לקבל. ולכן צ״ל שיעור ומדה בההעלאה. אלא שדי בשיעור מועט הזה דכזית או כביצה להיות המועט כלי מחזיק ברכה כמו המרובה והיינו לפי ששרש המשכה עליונה זו המשיכו מלמעלה מסדר ההשתלשלות. (ושיעור כזית הנה ארץ זית ארז״ל שרוב שיעוריה כזיתים והענין כמ״ש ברע״מ פרשה פנחס) (דרמ״ד ב׳ רמ״ז ב׳) ובפ׳ עקב (דף ער״ב א׳) שזית הוא בחי׳ י׳ דשם הוי׳ והוא ג״כ בחי׳ צדיק יסוד הממשיך הטפה מחכמה עילאה בחי׳ שמן כתית כו׳ שהיא ג״כ בחי׳ יו״ד וגם העטרה היא בחי׳ יו״ד. והנה מבואר בבה״ז פ׳ אחרי על המאמר דע״ט הביאו עלי כפרה ענין יו״ד של שם הוי׳ שאינו צמצום גמור אלא רק ע״ד לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה כו׳ וכמו ענין המשנה לגבי הגמרא וארז״ל ומשמני הארץ זו משנה כי השמן הוא ג״כ עד״ז שמכל דבר יכולים להוציא שמן והרב מהמשקה נכלל במעט שמן שמוציאים ממנו ולכן נק׳ טפת דכר ג״כ שמן שהטפה כולל כל הולד כו׳. ולכן נק׳ הזית שמן י׳ ולכן שיעורו בכז ית שמצאו שיעור מועט שהוא כזית ועכ״ז כולל הרבה מאד. וזהו ענין יו״ד של שם כנ״ל וע״כ המשכה זו העצומה תוכל להיות אפילו כשאוכל שיעור מועט רק כזית כי כן המשכה זו באה ע״י צמצום בחי׳ יו״ד נקודה א׳ אלא שכולל בתוכו הרבה כו׳. ומ״מ לעורר בחי׳ זו צ״ל ע״י צמצום שיצמצם עצמו ג״כ כנזכר בד״ה ולא אבה לשמוע אל בלעם בענין המשכת היו״ד כו׳ ע״י צמצום וביטול רצון כו׳ ולכן ארז״ל ברבות ר״פ תצוה למה נמשלו ישראל לזית כו׳ ע״ש בענין בצר לך כו׳. וזהו זית רענן יפה פרי תואר (בירמיה סי׳ י״א) היינו המשכת שע״ה נהורין מבחי׳ ישא ה׳ פניו הנמשכים ע״י שמדקדקים ע״ע עד כזית והארת פנים תלוי בצדיק יסוד כי סריס אין לו הדרת פנים כו׳, וע׳ עוד מענין זית במא״א אות זיי״ן סי״ט ובת״ז תיקון י״ט ד״מ ע״א. ועמ״ש בד״ה ראיתי והנה מנורת זהב בענין ושנים זיתים עליה. והנה עד״ז נתבאר עוד במ״א בד״ה שוש תשיש ותגל העקרה בקבוץ בניה, שהוא להיות המשכה עליונה מלמעל׳ מקו המדה כו׳ ועמ״ש עוד מזה בביאור ע״פ המגביהי לשבת כו׳ אכן במ״א נתבאר שגם ברכה והמשכה, עליונה זו הוא ע״י בחי׳ קו המדה שמשם ממשיכים ג״כ הברכה ותוספת גילוי האור יותר מסדר ההשתלשלות, ועד״ז נתבאר ג״כ בפ׳ תולדות סד״ה ראה ריח בני. ובכדי שיאיר אור רב כו׳ הוא ע״י יצחק דייקא כו׳ שהוא קו המדה כו׳ ע״ש. ואפשר שמ״מ הכוונה הכל אחד ע״ד שנתבאר כאן דאע״פ ששרש המשכה זו הוא מלמעלה מקו המדה מ״מ צ״ל נמשך ע״י קו המדה דייקא ולכן היה ע״י יצחק דייקא כו׳ ואף גם זאת בלי דעתו כו׳ ע״ש. וצ״ע. ועיין לקמן. וזהו ג״כ פי׳ ארוכה מארץ מדה שיש לה מדה אבל מ״מ ארוכה מאד והיינו ענין הברכה עליונה שבקו המדה כו׳. ועפ״ז י״ל ג״כ פי׳ המדרש שיר השירים ע״פ קול דודי הנה זה בא הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיהם כו׳ והיינו כי ע״פ קו המדה היה צ״ל גלות מצרים ארבע מאות שנה. אך ההמשכה נמשך מלמעלה מסדר השתלשלות ולכן אינו מביט לחשבון זה. וזהו ענין מדלג מלמעלה מההשתלשלות ולכן דילג ג״כ קץ הגאולה מארבע מאות שנה לרד״ו שנה כו׳, ומ״מ לפי שנמשך דרך קו המדה לכך צ״ל איזה חשבון והיינו ג״כ מה שמסיים שם והלא כבר נשבע הקב״ה שהוא משעבדנו בע׳ אומות כו׳ והוא משיבן אחד מכם גולה לברבריה כו׳ דומה כמו שגליתם כולכם כו׳ והיינו שהמועט עולה במקום המרובה וכנ״ל בענין שיעור דכזית תחת כדי שביעה. והיינו דוקא משום שעקר המשכה זו מלמעלה מסדר ההשתלשלות אלא שעובר ונמשך דרך כו׳. והנה ג׳ בחי׳ המשכות דיברכך יאר וישא י״ל שזהו כענין ג׳ מדריגות באתעדל״ע המבואר בביאור לד״ה שוש תשיש הנ״ל. הא׳ אתעדל״ע המעורר אתעדל״ת וזהו ענין ברכה בראש דהיינו יברכך. הב׳ אתעדל״ע הבאה אחר האתעדל״ת וזהו ענין יאר. הג׳ אתעדל״ע עליונה שלמעלה בעצם  מאתעדל״ת וזהו ענין ישא כו׳ ואני אברכם ברכה בסוף. ועמ״ש עוד מענין ברכת כהנים בד״ה להבין ענין משמח חתן. בפ׳ צו. וע״פ והנה פרח מטה אהרן בפ׳ קרח: ג אך הנה הכח הזה להמשיך מבחינה שלמעלה מההשתלשלות ע״ז נאמר וישם לך שלום. שלום הוא כלי המחזיק ברכה ולכן הוא מקבל ברכה עליונה שמלמעלה מהשתלשלות שגם המועט יהיה כלי מחזיק ברכה כמו המרובה, והנה פי׳ וישם לך שלום היינו ע״י עסק התורה להיות וכל בניך למודי ה׳ ורב שלום בניך. וארז״ל כל העוסק בתורה עושה שלום בפמליא שלמעלה ובפמליא של מטה, פי׳ כי הנה שלום הוא הממוצע המחבר ב׳ הפכים והיינו קו האמצעי דת״י. והדעת הוא עיקר הממוצע להיותו מחבר למעלה חו״ב וזהו ענין שלום בפמליא שלמעלה, וענין חיבור זה היינו כי החכמה היא בחי׳ אין והבינה נק׳ יש ודעת עליון מחבר ומזווג חו״ב להיות גם ביש דבינה כמו למעלה באין דחכמה וזהו ענין השלום בפמשמ״ע ע״י הדעת עליון כו׳ ועמ״ש מזה בביאור ע״פ נשא בענין הפעם ילוה אישי אלי. ועד״ז ג״כ יחוד זו״נ דהיינו דרך כלל מאצי׳ לבי״ע שהוא ג״כ אין ויש אלא ששם היש הוא דבר נפרד ממש, אבל היחוד היינו שאור האצי׳ יאיר בבריאה דהיינו שגם למטה יהיה הביטול כמו למעלה והיינו ע״י יחוד זו״נ באצילות שעי״ז נמשך בבי״ע ובהיכלות ג״כ בחי׳ יחוד כמו למעלה באצילות שנמשך גם להם אור א״ס להיות ביטול והתכללות כו׳ וכמ״ש במ״א, וזהו שלום בפמשמ״ט והיינו ג״כ ע״י הדעת המתפשט במדות וזהו כי אל דעות ב׳ בחי׳ דעת כו׳ והיינו לפי שהדעת שרשו למעלה מהחו״ב כי שרשו מבחי׳ אוירא שלמעלה מקרומא דחפיא על מו״ס ששם גנוז הדעת דעתיק וכמ״ש במ״א בביאור ע״פ החלצו מאתכם כו׳ (ובזהר הרקיע בפי׳ הזהר פ׳ תרומה דקס״ו כ׳ דחב״ד שרשם מג׳ רישין דע״ק והדעת שרשו מראש העליון שהוא בחי׳ רדל״א כו׳ ע״ש). ולכן הוא כלי המחזיק ברכה מלמעלה מקו המדה. כי קו המדה הוא מבחי׳ ח״ס וכמ״ש בפי׳ האריז״ל בסד״צ רפ״א גבי האי מתקלא תלי באתר דלא הוה. מתקלא הוא ח״ס והיא תליא בעתיקא הנק׳ אין וזהו דלא הוה כו׳ לאו דהוא אינון אלא ביה תליין. אבל הדעת ממשיך מבחי׳ אין ממש שהוא בחי׳ אוירא דע״ג קרומא ומו״ס והיא המשכה מלמעלה מקו המדה כו׳. וע׳ בפי׳ הרמ״ז ר״פ קרח ע״פ הנחמדים מזהב ומפז רב דהיינו למעלה מחו״ב דא״א וכנ״ל והוא למעלה מבחי׳ קו המדה כו׳: וזהו ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם ואני הוא אותיות אין שמשם דייקא נמשך ברכה זו כו׳ ודרך כלל אין הוא בחי׳ כתר שלמעלה מהחכמה ועמ״ש מזה בביאור ע״פ את שבתותי תשמרו. וזהו ענין ברכה בראש וברכה בסוף. ברכה בראש היא יברכך שהיא הברכה להיות הצמיחה והעלאת מ״ן והיא בבחי׳ מל׳ דאצי׳ וע״ז נאמר רבבה כצמח השדה נתתיך, וצמיחה זו היא בחי׳ אור חוזר מלמטה למעלה ולפי שנעוץ סופן בתחלתן לכך העלאה זו דמל׳ עולה עד הכתר ועי״ז נמשך אח״כ ברכה בסוף מבחי׳ ואני אברכם והוא הכתר דאור ישר מלמעלה למטה. ואחר כל הנ״ל יובן ג״כ הטעם שברכה ראשונה א״צ שיעור כי היא בחי׳ אתעדל״ע לעורר אתעדל״ת עד״מ אדם הישן להקיצו מן השינה ולפי שבאה קודם אתעדל״ת לגמרי לכך אין שייך להצריך שיעור אמנם ברכה אחרונה שהיא אתעדל״ע שע״י אתעדל״ת לכך צריכה שיעור ומדאורייתא הוא על כדי שביעה אלא שהם דקדקו עצמן להמשיך אפילו עד כזית כו׳ והיינו מבחינת ואני אברכם. בהרמ״ז פ׳ עקב פי׳ כה תברכו שהקדמונים כתבו שמלת תברכו בצירוף בכתרו רמז שמוריד האור מן הכתר עד המל׳ הנק׳ כה שכשהברכה בה היא חלה על ישראל המושרשים שמה כו׳ ועיין  זח״ב תרומה קל״ט ב׳ ובמק״מ שם ועיין ברבות סדר לך לך פמ״ג מענין כה תברכו:

נשא, ז׳

זאת חנוכת המזבח ביום המשח אתו מאת נשיאי ישראל כו׳ וכתיב זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו. ויש להבין מ״ש בתחלה ביום המשח אותו דמשמע שהחנוכה של הנשיאים ומשיחת המזבח נעשה בפעם א׳ ושהם ענין א׳ דהא בהא תליא שהחנוכה עם המשיחה הם מישך שייך אהדדי. ואח״כ כתיב אחרי המשח אותו דמשמע שהמשיחה היא ענין בפ״ע והיתה צריכה להיות קודם החנוכה שהחנוכה של קרבנות הנשיאים לא היו רשאים להביא אלא אחר משיחת המזבח. אבל אין ענין החנוכה של הנשיאים עם קרבנותיהם שייך כלל לענין משיחת המזבח שזה ענין בפ״ע וזה ענין בפ״ע. אך להבין זה צריך להבין תחלה ענין הקרבנות בכללם מה ענינם כי הנה הקרבנות נק׳ בשם לחם כמ״ש את קרבני לחמי לאשי וארז״ל בשתי אכילות הכתוב מדבר אכילת אדם ואכילת מזבח. אכילת מזבח היא שהיו מקריבים חלב ודם ע״ג המזבח והיה יורד אש מלמעלה כדמות אריה ותאכל את העולה ואת חלבי השלמים וזהו אריה דאכיל קרבנין הנז׳ בזהר. ויובן זה מענין התפלה שהיא כנגד הקרבנות ובהכרח שצ״ל בתפלה ג״כ מעין בחי׳ הקרבנות ודוגמתם שלכן תיקנוה כנגד הקרבנות והיינו משום העלאת נפש הבהמית בתפלה שעיקרה בעבודה שבלב להפוך לבו מן הקצה אל הקצה ממה שהיה שקוע וטרוד כל היום במחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש. איש איש כפי שיודע נגעי לבבו לצעוק אל ה׳ בצר לו בכל לב ונפש וכמ״ש צעק לבם וגו׳ ולעורר את האהבה לה׳ בתשוקה וצמאון לדבקה בו ית׳ עד שתחפץ להתפשט מלבושים צואים הן הן המחשבות והדבורים והמעשים אשר לא לה׳ המה. הן בהיתר כו׳ שהן מלבושי נוגה שלפעמים עולה ונכללת בקדושה כאשר יפלס האדם מעגלי דרכיו שלא יהנה מהעוה״ז רק לש״ש להרחיב לבו ודעתו לה׳ ולתורתו כו׳ כמ״ש במ״א, משא״כ כשנמשך האדם אחר גופו לצורך עצמו ולהנאת עצמו מכוין אזי הוא יורד ונמשך למטה ומן ההיתר יסיתנו כו׳. וזהו ענין בחי׳ הנוגה כשהיא יורדת ונכללת למטה בקליפות הטמאות לגמרי ועד״ז ניתקן ענין התפלה. ומתחלה יסדר אדם שבחו של מקום בפסוקי דזמרה בגדולת ורוממות א״ס ב״ה לעורר התשוקה והצמאון בנפש הבהמית לאסתכלא ביקרא דמלכא בסידור שבחיו איך שהוא ברוך שאמר והיה העולם דהיינו באמירה אחת ובמאמר א׳ כו׳, וכמ״ש בזהר במחשבה א׳ ברא את העולם שהוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות וקורא הדורות מראש וכולם נסקרים בסקירה אחת כו׳, והוא יחיד חי העולמים מלך פי׳ יחיד שהוא לבדו הוא כמו קודם שנברא העולם וכמ״ש אתה הוא עד שלא נברא כו׳ וכמ״ש אני ה׳ לא שניתי שאף לאחר שנברא העולם אין עוד מלבדו ואתה הוא ה׳ לבדך כמו קודם שנברא העולם כי העולם אין תופס מקום כלל דכולא כלא ממש חשיבי לגביה. לפי שאתה עשית את השמים ושמי כו׳ ואתה מחיה את כולם כו׳ וחי העולמים אינו אלא בבחי׳ מלך שאין זה אלא לפי שנקרא שמו ומלכותו על המדינה כו׳ כמ״ש במ״א. משובח ומפואר עדי עד פי׳ למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית בעילוי אחר עילוי עד אין קץ ותכלית כמ״ש הכל ירוממוך סלה וכל החיים יודוך סלה וקדושים בכל יום יהללוך סלה פי׳ סלה בלי הפסק עד רום המעלות. ונודע כמה מיני עליות בג״ע תחתון ועליון ונו״ן אלפים יובלות ושמיטין כו׳ שהרבה מיני עילויים מעילויים שונים והכל נמשך רק מבחי׳ שמו הגדול בחי׳ שמו ומלכותו שאין זה רק בחי׳ זיו  והארה בלבד כו׳ וכי נשגב שמו שאפי׳ שמו הוא בבחי׳ לבדו רק הודו וזיוו של שמו על ארץ ושמים כו׳. ואי לזאת תכלה ותכסוף אליו ית׳ נפש כל חי לדבקה בו ית׳ ובפרט בהזכירו כי נקרא שמו הגדול ומלכותו ית׳ עלינו ישראל בפרט וכמ״ש וירם קרן לעמו מגיד דבריו ליעקב כו׳ וכתיב כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו ואומרים ברוך ה׳ אלקי ישראל דייקא אזי תתעורר השמחה בלב איש ישמח ישראל בעושיו בשמחה גדולה לאלקים שהשרה שכינתו בתוכנו וינהו כל בית ישראל אחרי ה׳ ואח״כ ברכות ק״ש איך שהמלאכים מקדישים כו׳ ואהבת עולם אהבתנו חמלה גדולה ויתירה פי׳ יתירה מהמלאכים כו׳ כמ״ש בסש״ב. ומזה יעלה ויבא ויגיע למס״נ בק״ש באחד ואהבת בכל לבבך בשני יצריך, דהיינו שגם כח המתאוה שבנפש הבהמית שבאדם המתאוה לדברים גשמיים וצרכי גופו בתענוגות בני אדם ישוב אל ה׳ ויחפוץ בקרבת אלקים כי טוב שהוא מקור כל התענוגים וחיי החיים ב״ה ואזי יתענג על ה׳ ממש. וע״ז דרשו רז״ל בפסוק וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד טוב זה מלאך חיים מאד זה מ״ה כו׳ ולכאורה יפלא הרי הוא המ״ה הוא היצה״ר ומה היא טובתו ולא עוד אלא שנק׳ טוב מאד יותר ממלאך החיים. אלא הענין הוא שאין טובתו של היצה״ר כשהוא בתקפו אלא כד אתכפיא סט״א כו׳ דהיינו שכאשר כח המתאוה שבלב האדם שמנפשו הבהמית מתהפך וישוב לאהבת ה׳ בכל לבבו שאזי גם היצה״ר שמשכנו בלב ששם משכן נפש הבהמית בחלל השמאלי הנה מלאך רע בע״כ יענה אמן ומסכים ומתרצה להודות על האמת כי הוא ית׳ חיי החיים ומקור התענוגים ואליו יאתה להיות כלתה נפשו לה׳ בתשוקה וצמאון כו׳. ובעבור זה אסתלק יקרא דקוב״ה לעילא כי זה הוא תכלית המכוון בבריאת העולמות להיות יתרון זה בנפש הבהמית השבה אל ה׳ כיתרון ה אור הבא מן החושך כנודע וכמ״ש במ״א. ולכן הוא טוב מאד יותר ממלאך החיים שהוא בעצמו ממקור החיים והטוב, אבל מלאך רע שירד למדרגת מות ורע כשנתהפך לבחי׳ טוב וחיים הוא מעולה יותר כמשל יתרון האור כו׳ [ועמ״ש מזה בד״ה אלה מסעי וע׳ בזהר ר״פ יתרו דס״ח ע״ב ובפ׳ בהעלותך דף קנ״ג סע״ב ומ״ש לקמן ע״פ והיה הבן הבכור לשניאה] וגם כמ״ש בזה״ק במקום שבע״ת כו׳ דמשכין לי׳ בחילא יתיר שהוא מחמת יותר תגבורת כו׳ שכאשר האהבה בתגבורת מבחי׳ רשפי אש האהבה היא כמעלת הזהב על הכסף היא האהבה שבטבעה כתולדתה שנמשלה למים משוך אחריך כמים כו׳. והאהבה כרשפי אש נולדה מהתבוננות זו שבתפלה ופסוד״ז בסידור שבחיו של מקום בעומק דעתו בגדולת א״ס ב״ה ורוממותו לאין קץ ובברכת יוצר ואהבת עולם כו׳ עד שיגיע לקיום מס״נ באחד וקיום ואהבת כו׳ כנ״ל וכמ״ש במ״א ע״פ מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו, פי׳ שבאיש לפי מהללו בק״ש ותפלה ופסוקי דזמרה נעשה מצרף וכור הן רשפי אש האהבה לכלות ולשרוף את כח המתאוה שבנפש הבהמית עד שישוב לאהבת ה׳ ולדבקה בו בתשוקה וצמאון ובכלות הנפש ממש: ב והנה הכח הזה לנפש הבהמית שתתפעל מגדולת א״ס ב״ה ורוממותו עד שתתלהט ותתלהב בתשוקה וצמאון לה׳ ולדבקה בו ית׳ עד שישוב ויתהפך כח המתאוה שבה לאהבת ה׳ הוא מפני ששרש נפש הבהמית שבאדם נלקחה מהאופנים וחיות הקדש שבמרכבה פני אריה ופני שור כו׳ (הגם כי שרש כל נפש הבהמות הוא ג״כ מבחי׳ פני אריה פני שור ושרש נפש העופות מבחי׳ פני נשר כמ״ש במ״א, ובמה תפרד שרש וחיות נפש הבהמית שבאדם שבודאי אינה דומה לנפש שבבהמות ממש. שהרי נפש הבהמית שבאדם היא נפש המשכלת ומדברת שגדלה וגבהה מעלתה לאין קץ על נפש שבבהמות ממש שאינה אלא נפש חיה בלבד ואין ערוך לחי עם מדבר כנודע. אך הענין הוא שארבע חיות שבמרכבה ארבעה פנים לכל אחת מהנה ויש בכל אחת מהן  דמות אדם וכמ״ש ודמות פניהם פני אדם ושרש וחיות נפש הבהמית שבאדם הוא מבחי׳ אדם שבחיות שבמרכבה כי גם בחי׳ פני שור ופני אריה כלולים מבחי׳ אדם וכמ״ש בזהר ושרש נפש הבהמות שמבחי׳ פני שור היינו מבחי׳ פני שור בעצם כו׳. [ועמ״ש מזה בביאור ע״פ אני ישנה ובד״ה אם בחקתי תלכו ובד״ה בכ״ה בכסליו ובד״ה המגביהי לשבת] והנה האופנים וחיות הקדש ברעש גדול מתנשאים לעומת השרפים. וענין הרעש הוא מחמת ששומעים את השרפים שאומרים קדוש ג״פ וזהו ענין לעומת השרפים. וביאור ענין זה כי הנה פי׳ וביאור מלת קדוש הוא לומר שהוא קדוש ומובדל בערך שאין לו ערך ויחוס בעלמין שאינו לא בגדר ממלא ולא בגדר סובב דלאו מכל מדות אלין כלל. אך קדוש בוי״ו הוא ענין המשכה מקדש עליון [ועיין מ״ש מזה בד״ה צאינה וראינה בענין שאו ידיכם קדש]. כי ענין קדש הוא מלה בגרמיה שהוא ענין עצמיות קדושת אור א״ס ב״ה שכשמו כן הוא אין לו סוף ואין לו תכלה כו׳ ואין העולמות יכולים לקבל אור א״ס ב״ה כמו שהוא שהיו בטלים במציאות והיו כלא היו אלא ע״י צמצום גדול להמשיך התפשטות זיו והארה בלבד בבחי׳ קו וחוט כו׳ והוא ענין קדוש בוי״ו בבחינת המשכה אך גם ההמשכה ההיא עדיין היא בבחי׳ קדוש ומובדל שאין העולמות יכולים להשיג עד שנעשה המשכה והארה דהארה והוא ענין קדוש השני המשכה והארה מקדוש הראשון. וכן ענין קדוש השלישי הוא ענין המשכה והארה דהארה שנמשך מקדוש הב׳. ובזה יוכל להיות בחי׳ הוי׳ להיות כל הנמצאים העליונים שישיגו יקר תפארת גדולתו ורוממותו לאין קץ באיזה השגה ותפיסה ויתענגו על ה׳ בהשגתם תענוג נפלא [ועמ״ש מענין ג״פ קדוש בביאור ע״פ אחרי ה׳ אלקיכם תלכו ובד״ה רני ושמחי בת] ואעפ״כ נק׳ צבאות אות הוא בצבא דיליה שאי נו בבחי׳ השגה אלא עד״מ בבחי׳ אות אחת מענין שלם בהשכלה והשגה שלימה שהאות ההוא אין לו ערך להיות נק׳ עליו כלל שם השגה אלא רמז בעלמא. וכך הוא ענין השגת העולמות ואפילו עולמות עליונים מאחר שהן בבחי׳ נבראים ומחודשים מאין ליש אין להם תפיסה והשגה בו ית׳ בעצמו ובכבודו שאתה הוא עד שלא נברא העולם כו׳ ואין להם תפיסה אלא בחיות המתפשט בעולמות להחיותם ולהוותם מאין ליש שהוא בבחי׳ אות אחת ביו״ד נברא העוה״ב ובה׳ העוה״ז ואין להם השגה אלא בבחי׳ יו״ד כו׳. והנה כאשר האופנים שומעים את השרפים אומרים כן מרעישים בקול רעש גדול מחמת ששומעים דבר גדול שהוא למעלה מהשגתם שאינו נתפס ונקלט בהשגתם בבחי׳ פנימית רק בבחי׳ מקיף שאין כח בבחי׳ כלי השגתם להכיל ההשגה הגדולה והנוראה ההיא אלא נשאר עליהם בבחי׳ מקיף ומ״מ בבחי׳ מקיף משיגים שיש דבר גדול ונורא ונמשך מזה רשימו לבחי׳ פנימית להיות בבחי׳ רעם ורעש לבד כי כל דבר חידוש שאינו מושג בשכל רק שמ״מ שומע בבחי׳ מקיף ונכנס רשימו לבחי׳ פנימי׳ נעשה מזה התפעלות בבחי׳ פנימי׳ לומר ראה זה חדש הוא שאין כח בשכלו לתפוס ולהשיג הדבר ההוא כמו שהוא בעצמו ומזה מתהוה הרעש שמחמת גודל עוצם הפלאת הדבר הנורא שאין כח בשכלו לתפוס כו׳ יתהוה לו רעש גדול כו׳ והשרפים לפי ששרשם ממקום הרעש ההיא כמ״ש שרפים עומדים ממעל לו ואין השגה זו חידוש אצלם כל כך [והוא ענין מארז״ל גבי ישעיה כבן כרך שראה את המלך כו׳ וכמ״ש במ״א] לכן אינם מרעישים כי לכן נק׳ שמם שרפים שכבר נשרפו כו׳ [וכיוצא בזה גבי חברי דניאל שלא השיגו המראה רק דמזלייהו חזי נפלה חרדה גדולה עליהם יותר מדניאל שראה את המראה כמ״ש במ״א]. ולפי שנה״ב שרשה מבחי׳ אופנים וחיות ע״כ יש בה הכח הזה שתתפעל בבחי׳ רעש. וזהו ענין בחילא יתיר. טוב מאוד יותר מבחי׳ אהבת הנה״א בעצמה:) ג והנה ע״י הרעש נעשה כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. פי׳ האדם לאדם כי יש אדם שעל דמות הכסא דמות כמראה אדם. ויש בחי׳ אדם שמתחת לכסא ואפילו הג׳ חיות פני אריה פני שור פני נשר הם בבחי׳ אדם וכמ״ש במרכבת יחזקאל ודמות פניהם פני אדם כו׳ לארבעתן כו׳ [ועיין מזה בזהר פ׳ במדבר דקי״ח ע״ב ובפי׳ הרמ״ז שם ובזהר פ׳ תזריע דמ״ח סע״א ובפ׳ בראשית די״ח סע״ב] וכמים הפנים לפנים כן לב האדם שלמעלה על הכסא לאדם שמתחת לכסא באתעדל״ת דיליה בבחי׳ רעש גדול כנ״ל. ופי׳ פניהם פני אדם היינו שבפנימיותם דבחי׳ אופנים וחיות הוא בחי׳ אדם וכמ״כ בנה״ב שבאדם בפנימיותה היא נפש השכלית. ועמ״ש בד״ה וספרתם לכם בענין ופניהם וכנפיהם שהטעם על ופניהם הוא בזקף גדול שהוא הפסק להפסיק בין ופניהם לוכנפיהם כו׳ ע״ש ועי״ז אתעדל״ת בבחי׳ הנה״ב והשכלית זהו בחי׳ לב האדם התחתון אל האדם כו׳ נמשך אתעדל״ע מלמעלה. וביאור ענין אתעדל״ע זו יובן ג״כ בענין הקרבנות. כי הנה הקרבנות להקריב חלב ודם של הבהמה ע״ג המזבח הוא ג״כ בחי׳ העלאה דנפש הבהמה ששרשה מחיות ואופנים מבחי׳ פני שור כו׳. והנה היו מביאים אש שלמטה ועי״ז נחית אשא עילאה אריה דאכיל קרבנין אריה מלך שבחיות להתכלל באש שלמעלה. וכך ג״כ בתפלה בהעלאת נה״ב יש ג״כ ב׳ בחי׳ אשות הנ״ל העלאה והמשכה וכ״ז נק׳ אכילת מזבח וכן הענין ג״כ למעלה בנשמות שמיכאל כה״ג מקריב ע״ג המזבח כי הנשמות הן בחי׳ נבראים מאין ליש וע״י מיכאל נקרבים למעלה מעלה ליכלל באצי׳ דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד: והנה הקרבת הקרבנות ע״ג המזבח נק׳ בשם אכילה כמארז״ל בשתי אכילות הכתוב מדבר א׳ אכילת אדם וא׳ אכילת מזבח לפי שהיא בחי׳ פנימית אכלתי יערי עם דבשי (ועמ״ש בד״ה ואם האכל יאכל בפ׳ שלח). אבל יש בחינה אחרת והיא בחי׳ מקיף שהיא ענין הקטרת שהוא רק ריח שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף שאינו נכנס בגוף כלל בבחי׳ פנימית רק בבחי׳ מקיף מלמעלה (ונתבאר מזה בביאור ע״פ באתי לגני גבי אריתי מורי וכמו שהחוטם הוא למעלה מהחיך כו׳. ועמ״ש ע״פ ראה ריח בני בפ׳ תולדות ע״ש בענין העלאת מ״ן שבבחי׳ מקיף, ועיין בזהר ס״פ ויקהל) (דרי״ט א׳) מענין קטרת ובפ׳ בהעלותך (דקנ״א ע״ב) ושם מבואר ג״כ מענין מזבח הפנימי ומזבח החיצון והיינו בחינת פנימית הלב וחיצונית הלב ועמ״ש בד״ה מי מנה עפר יעקב בענין ויחד לבבנו כו׳ ע״ש ועמ״ש עוד מענין קטרת לעיל ע״פ נשא את ראש בני גרשון, ובד״ה בכ״ה בכסלו וע׳ מ״ש הרמ״ז ס״פ בא ע״פ הרע״מ שם ד״מ ע״ב. והנה הקטרת לא היתה קריבה על מזבח החיצון כ״א על מזבח הפנימי. אך ורק בנשיאים היתה הוראת שעה שהקריבו קטרת ע״ג מזבח החיצון. והיינו בשביל חנוכת המזבח. וענין החנוכה זו הוא מלשון חינוך כמו חנוך לנער ע״פ דרכו והיינו כמשל התינוק שמחנכין אותו ללמוד נותנין לו מתנה יתירה כדי להרגילו להתחיל בלימוד משא״כ כשהוא כבר הרגיל א״ע והתחיל כו׳. והיינו שהחינוך ללמוד אינו ע״י הלימוד בלבד שזהו דבר ההוה לו תמיד אלא שמחנכין אותו ע״י איזו תוספת כמו איזו התקרבות או איזו מתנה כו׳ אך לאחר שכבר חינכו אותו די בדבר ההוה תמיד והיינו משום שכל התחלות קשות. ולכן כדי שתהיה ההתחלה צ״ל ע״י חינוך. (וכמ״ש במ״א בד״ה בכ״ה בכסלו הנ״ל בענין חנוך לנער ע״פ דרכו). וזהו ג״כ ענין הבו לה׳ כבוד כו׳ ואחר כך קול ה׳ על המים כו׳ ז׳ קולות ופי׳ קול הוא המשכה כמו קול גשמי היוצא מן הלב אל הדבור והנה הוא המחבר המדה שבלב עם הדבור להיות נראים  ונתגלים אופן המדות שבלב למהות אחר בדבור וה״ז בחי׳ ירידה ממהות מדה למהות דבור. וירידה והמשכה זו היא ע״י הקול. ועד״ז כל ירידה והמשכה ממהות למהות אחר נק׳ בשם קול. וזהו ענין קלא פנימאה דלא אשתמע הוא בחי׳ המשכה משכל למדות כו׳ (ועמ״ש מזה בשה״ש ע״פ קול דודי הנה זה בא). וזהו ענין ז׳ קולות שהם ז׳ בחינות המשכות וירידות בז׳ המדות. מים הוא חסד וכח הוא בחי׳ גבורה כו׳. וההמשכה הוא מעלמא דאתכסיא שלמעלה מהמדות (וכענין שבעה ושבעה מוצקות לנרות ששבעת הנרות הן שבעה מדות והמוצקות הן המשכות ממד רגות עליונות להמדות ע׳ בזהר ס״פ מקץ) (דר״ד סע״ב) ועמ״ש בד״ה כי עמך מקור חיים. וכ״ה עוד בזהר דשבעה מוצקות הן שבעה הבלים כו׳ ועיין מענין שבעה הבלים בזהר פ׳ תזריע דמ״ז ע״ב וכל המשכה הוא ע״י שם הוי׳ יו״ד צמצום כו׳ ולכן בכדי שיהיה ירידה והשפלה זו מבחי׳ שם הוי׳ בז׳ קולות האלו מקדימים בחי׳ הבו לה׳ כבוד הוא ענין מקיף והארה יתירה כדי להיות נמשך אח״כ הז׳ קולות. והכבוד הזה צריך להמשיך מתחלה קודם הז׳ קולות (בר״ח פ״ב משער היראה הביא מהרע״מ פ׳ פנחס דרנ״ה ע״ב בענין הראני נא את כבודך שהוא בחי׳ כתר עליון כו׳ וע׳ בזהר בהעלותך דקנ״ד א׳ בענין קרנו תרום בכבוד והיינו כי פי׳ הבו לה׳ כבוד היינו איך שבאמת למעלה הוא היש וכולא קמיה כלא ממש חשיבא ועמ״ש בביאור ע״פ כי ביום הזה יכפר מענין כבוד חכמים ינחלו כו׳ ע״ש) וכן הוא הענין שנותנין מתנה לכבוד חתן וכלה לפי שנעשה יחוד חדש כי חתן חות דרגא וכלה כלתה נפשי ממטה למעלה. והם שני הפכים שמתייחדים וכדי להמשיך יחוד חדש כזה צריך להמשיך תחלה בחי׳ כבוד שהיא תוספת הארה בבחי׳ מקיף. ועד״ז הקריבו הנשיאים בחנוכת המזבח קערות ומזרקי כסף וכפות זהב אף שמנחת נדבה מביאה בכפיפה מצרית רק הנשיאים עשו לכבוד ולתפארת וזה היה ג״כ ענין הקרבת הקטרת על מזבח החיצון שאינו דבר ההוה כלל שדבר ההוה היינו קרבנות תמידין כו׳ רק כמו שמחנכין התינוק ע״י מתנה יתירה דוקא. כך היה ענין הקרבת הקטרת שהוא המשכת בחי׳ מקיפים וכך הוא ענין הכבוד שעי״ז יוכל להיות אח״כ סדר הקרבנות תמידין כסדרן וכו׳ זהו ענין חינוך המזבח כנודע: אך כדי להיות המשכת קטרת שהוא בחי׳ מקיף צ״ל משיחת המזבח בשמן המשחה. כי שמן המשחה הוא ממוצע בין פנימי למקיף כי שמן הוא משקה ובשמן המשחה היה מעורב בשמים ראש מר דרור קנמן בשם כו׳ שהוא ענין הריח הרי שהיה תערובות בחי׳ פנימי ומקיף. ומ״מ בחי׳ מקיף נקרב ביום המשח שהכל בחי׳ א׳. משא״כ שאר הקרבנות שהם אכילת המזבח ולזבח השלמים כל הבקר לעולה כו׳ היה אחרי המשח. שמתחלה היה צ״ל בחי׳ המקיף לחינוך ואח״כ היתה אכילת המזבח ולכך בקרבנות שהם אכילת המזבח כתיב אחרי המשח אותו. ובקטרת והבאת הקערות שהם בבחי׳ מקיף ובחי׳ כבוד כתיב ביום המשח. (ואפשר עד״ז יש לפרש מ״ש ברבות נשא פרשה י״ג וז״ל כתיב זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו והלא קערה אחת היתה ומזרק אחד היה וכף אחת היתה ביום המשח אותו מה ת״ל קערות כסף שתים עשרה וגו׳ אלא העלה עליהם כאלו כולם הקריבו ביום ראשון וביום אחרון עכ״ל. וכ״ה עוד שם פ׳ י״ד ובשה״ש ע״פ כולך יפה רעיתי והיינו שבחי׳ הקטרת והבאת הקערות של כולם הוא בבחי׳ ביום המשח אותו וע״ז אמר כאילו הקריבו כולם ביום ראשון ובחי׳ הקרבנות ולזבח השלמים הוא בכולן בבחי׳ אחרי המשח אותו וזהו וביום אחרון):

נשא, ח׳

 מעט ביאור על זאת חנוכת המזבח עיין בפי׳ הרמ״ז בזהר פ׳ אמור דפ״ט א׳ דשמן המשחה הוא ממו״ס והריח שבו הוא מבחינת גבורה דע״י המלובש במו״ס כו׳ ועמ״ש ע״פ לריח שמניך ובביאור ע״פ מי יתנך כאח לי בפ׳ תרומה. והנה מבואר במ״א באגה״ק ד״ה למה נסמכה פ׳ מרים שע״י העלאת מ״ן של הקרבנות שע״ג המזבח נמשכים ויורדים מ״ד מבחי׳ אדם שעל הכסא הנק׳ ז״א דאצילות וזהו ענין אכילת מזבח שממשיך מ״ד מבחי׳ א״פ. וענין הקטרת שהוא הריח שהוא עולה עד בחי׳ חוטמא דעתיק כמ״ש ע״פ אריתי מורי, זהו העלאת מ״ן לבחי׳ המקיף המלך המרומם לבדו כו׳ והמתנשא מימות עולם וענין שמן המשחה שהוא תערובות פנימי ומקיף היינו כמ״ש כשמן הטוב כו׳ יורד על הזקן כו׳ שנמשך ממזלות דנפקי ממו״ס שבו מלובש גבורה דע״י כנ״ל. ויש להעיר לענין תערובות בחי׳ פנימי ומקיף מענין רקיע השביעי הנקרא ערבות (פ״ב דחגיגה י״ב ב׳). שפי׳ בפרדס ערך ערבות ע״ש שבו מתערבים חו״ג יחד וכ״כ בזח״ב קס״ה א׳. והוא ע״ד עושה שלום במרומיו שמחבר שני הפכים כו׳ מלך שהשלום שלו. והיינו לפי כי רקיע זה השביעי הוא ענין היכל השביעי היכל קדה״ק שכולל ג׳ ראשונות וכמ״ש במא״א אות ע׳ סנ״ח וז״ש סולו לרוכב בערבות ביה שמו כו׳ שהוא בחי׳ שלמעלה  מהמדות דלאו מכל אלין מדות איהו כלל ע״כ מתבטלים שם המדות והיו לאחדים וכמ״ש לך ה׳ הגדולה והגבורה כו׳, ועד״ז יש לומר בענין פי׳ תערובות פנימי ומקיף ע״י כי גאה גאה כו׳ שמקיפים ופנימיים שוים לפניו. ועמש״ל בביאור ע״פ נשא את ראש בני גרשון בענין יד הרמה שמחבר השני ידות שהם חו״ג כו׳ ע״ש. וזהו ג״כ פי׳ מ״ש גבי קטרת ממולח טהור קדש ופי׳ הגאון החסיד מוהר״ר פנחס ז״ל הלוי האב״ד דק״ק פפד״מ תלמידו של הה״מ נ״ע בספרו פנים יפות על התורה וז״ל פי׳ התרגום מערב דכי קודשא והוא כי חכמה נקראת קדש ובינה היא בחינת טהור והם תרין ריעין דלא מתפרשין עכ״ל. ועמ״ש בפי׳ נשמה שנתת בי טהורה היא ועלייתה לבחינת קדש ע״י אשר קדשנו במצותיו בד״ה ושמתי כדכד ובד״ה שבת שבתון. ומשם יובן פי׳ מערב טהור קדש שהוא קרוב לענין הנ״ל בתערובות הפנימי והמקיף וזהו ענין ביום המשח ואחרי המשח שבקטרת והבאת קערות שהוא בחי׳ העלאת מ״ן להמשיך האור מקיף כתיב ביום המשח לפי ששמן המשחה הוא ג״כ מבחי׳ מו״ס דעתיק, א״כ הכל בחי׳ א׳. משא״כ אכילת מזבח שממשיך מ״ד מבחי׳ ז״א לכך נאמר ע״ז אחרי המשח כו׳ וע׳ בזהר פ׳ וארא דכ״ד ע״ב מענין כל הבקר לעולה שנים עשר ובפ׳ בהעלותך דקנ״א סע״א. ועיין עוד מ ״ש בפ׳ צו ע״פ זה קרבן אהרן כו׳ ביום המשח אותו: