ספר הזכרונות פרק סב

ברוך, שההשגחה הועידה אותו להיות אביו של רבי שניאור זלמן. אדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד, היה אז עדיין בחור צעיר עם זאת כבר ידע זמן רב את המשמעות האמיתית של "מכל מלמדי השכלתי", ובלַע בצמא את כל אשר שמע מפי אנשים ולמד מספרים.

כך הגיע לדרגה שבה היה מסוגל, והיה אכן מעוניין להבין ולהעריך נכוחה את השיטות השונות, בלימוד התורה ובעבודת הבורא, שפעלו ביהדות. לפיכך עשו עליו רושם רב הסיפורים ששמע על הצדיקים השונים, ובמיוחד על אלה שבסתר או בגלוי הלכו בדרכו של רבי ישראל בעל שם טוב, ששמעו הגיע לאזני ברוך.

אותם ימי חג הפסח, בהם התאכסן ברוך בביתו של ראובן אליעזר הנפח בדוברומיסל,שימשו לו שעת כושר מצויינת לשמוע ולהתבונן על צדיקים מן העבר ומן ההווה, ועל שיטות בעבודת הבורא.

הנה שמע הרבה על הבעש"ט ותלמידיו מפיו של ר' יצחק שאול, חתנו של הנפח, מי שהיה בנו של ר' ניסן מהרקי, מתלמידי הבעש"ט ומפיצי תורתו, ונמנה אף הוא על החסידים הראשונים. ברוך היה נרגש. מפיו של שמואל בנו של הנפח, שהיה בחור ישיבה, שמע סיפורים על צדיקים שהתנהגו לפי שיטה אחרת ביהדות. היה לו לברוך חומר רב למחשבה ולהתבוננות, והיה עורך השוואות וסיכומים.

אחד הסיפורים שהרשימו אותו היה הסיפור ששמע מפיו של שמואל נחום על הפרוש מדוברובנה.

היה זה כאשר נסע שמואל נחום לדוברובנה ללמוד בישיבה המקומית שם היה עליו לעבור בחינה בטרם יתקבל לישיבה, ועד מועד המבחן היה עליו להמתין זמן ממושך. ר' אברהם משה השמש, יעץ לו לקבוע לו בנתיים מקום ב"בית הכנסת של הפרוש הזקן" שב"יסימטא הקרה" שבדוברובנה.

בבואו לבית-הכנסת, מצא שם ברוך פרוש וצדיק ישיש בשם ר' חיים. תחלה חשב שמואל נחום שעל שמו של פרוש זה נקרא בית הכנסת. לאחר בכן התברר לו כי בית המדרש עתיק יותר מימי שנותיו של ר' חיים הזקן, וכי הפרוש שעל שמו נקרא המקום השתייך לדור קודם.

מפיו ששמע המדרש של בית הכנסת לאחר.

לפני שמונים-תשעים שנה בדוברובנה חי ילד בשם פייביש העניך, שהצטיין מאד ביראת השמים שלו.

פייביש העניך לא הצליח ללמוד ולדעת תורה הרבה, כיוון שכשרונותיו לא הספיקו להתמודד עם סוגיות קשות בים התלמוד. אך את רוב זמנו הקדיש לאמירת תהלים בחשק רב ונעימות מיוחדת. הוא הירבה לומר תהלים בהתלהבות גדולה והולכת ובהשתפכות הנפש.

הוא ניחן בקול ערב, על היותו בעל גוף חסון ומראה נאה, ובית המדרש שבו ישב ואמר תהלים, הידהד מקול קריאת התהלים שלו. הוא אמר את המזמורים בקול שמח והכל חשו את השמחה שבקולו. מאידך, כשהגיע למזמורים בהם שופך המשורר את מרי שיחו לפני רבונו של עולם היה קולו של פייביש העניך חדור מרירות ותחנונים, וכל השומעים חשו כי לבבם נשבר מצער, ודמעות מילאו את עיניהם.

כשמלאו לפייביש העניך שש־עשרה שנה פרש מעניני העולם הזה וחדל לדבר עם בני אדם. הוא סתם את נחיריו כדי שלא יגיע אליהם ריח מאכל, אטם את אזניו כדי שלא ישמע קול שיחות האנשים, וקשר את עיניו במטפחת.

את ספר התהלים ואת התפלות ידע בעל־פה. בכל יום מימי החול ישב בתענית, ורק בערב לבו סעד בפת לחם חריבה ומים כדי לקיים את נפשו. בליל שבת קודש קידש על ככר לחם ואכל ממנו קצת יותר מבחול, וכך גם ביום השבת. יותר מזה לא טעם אפילו בשבת וחג. כן מיעט מאד בשינה עד כמה שהדבר היה באפשרותו, ובכלל עשה הכל כדי למנוע מגופו כל תענוג.למרות כל זאת היה גופו למרבית הפלא, בריא וחזק וגם מראהו היה שפיר. כך נהג שנים רבות.

שמו התפרסם לא רק בכל דוברובנה כי אם גם בכל ערי ועיירות הסביבה, ואפילו גויי הכפרים דיברו בהתפעלות על אומר התהלים הצעיר.

לא הרחק מדוברובנה היתה אחוזה פריצית שנוהלה על־ידי שונא ישראל. בדעתו של צורר היהודים הזה עלה רעיון לבצע תעלול בפרוש הזה שמדברים עליו - על ידי כך שידאג להבאתו בחוזק יד אל האחוזה, שם יכנסו כל אנשי האחוזה כדי להתקלס בו.

קטע זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דטקסט והשלימו אותו