לקוטי שיחות חלק ל/בראשית א: הבדלים בין גרסאות בדף
ליוובאוויטשער (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
'''שיחה א'''' | '''שיחה א'''' | ||
א. "בעשרה< | א. "בעשרה<rמשנה אבות רפ"ה.><משנה אבות רפ"ה.>1> מאמרות נברא העולם ומה ת"ל והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות". | ||
וידועה הקושיא<ref>2</ref> — הרי הקב"ה הוא עצם הטוב וטבע<ref>3</ref> הטוב להטיב, ואיך אפ"ל דמה שהקב"ה ברא את העולם בעשרה מאמרות הוא כדי "להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות"?! | וידועה הקושיא<ref>2</ref> — הרי הקב"ה הוא עצם הטוב וטבע<ref>3</ref> הטוב להטיב, ואיך אפ"ל דמה שהקב"ה ברא את העולם בעשרה מאמרות הוא כדי "להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות"?! | ||
וביותר תמוה — שהמשנה מקדימה ענין זה לפני "וליתן שכר טוב לצדיקים", כאילו שהענין ד"להפרע מן הרשעים" דוקא הוא עיקר כוונת הבריאה בעשרה מאמרות? | וביותר תמוה — שהמשנה מקדימה ענין זה לפני "וליתן שכר טוב לצדיקים", כאילו שהענין ד"להפרע מן הרשעים" דוקא הוא עיקר כוונת הבריאה בעשרה מאמרות? | ||
גרסה מ־17:47, 7 ביולי 2025
שיחה א' א. "בעשרה<rמשנה אבות רפ"ה.><משנה אבות רפ"ה.>1> מאמרות נברא העולם ומה ת"ל והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות". וידועה הקושיא[1] — הרי הקב"ה הוא עצם הטוב וטבע[2] הטוב להטיב, ואיך אפ"ל דמה שהקב"ה ברא את העולם בעשרה מאמרות הוא כדי "להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות"?! וביותר תמוה — שהמשנה מקדימה ענין זה לפני "וליתן שכר טוב לצדיקים", כאילו שהענין ד"להפרע מן הרשעים" דוקא הוא עיקר כוונת הבריאה בעשרה מאמרות? דבפשטות הי' צ"ל לכאורה בסדר הפוך: עיקר בריאת העולם (בעש"מ) — שכמובן בריאתו היא למען קיומו — הוא ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם, אלא שבכדי שתהי' אפשריות הבחירה, צריך להיות גם הענין ד"להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם". — ומובן שאין לדמות נדו"ד להא שארז"ל[3] בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים — הרי, שמדת הדין היתה בראש ותחילת המחשבה בבריאת העולם — כי (נוסף ע"ז דשם מדובר לפני הבריאה, אבל הבריאה בפועל היתה על ידי אשר "שיתף עמו מדת הרחמים"[4], הרי) מה שעלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין אין פירושו שהמכוון העיקרי הוא (לדון ו)לענוש את הנבראים, אלא להיפך, "זהו[5] בחי' תכלית הטוב"[6] — שע"י אימת הדין ויראת העונש יימנעו מלהיות חוטאים ורשעים[7]; משא"כ במשנתנו מודגש כי הבריאה בעשרה מאמרות היא "להפרע מן הרשעים". ב. במפרשים[8] תירצו ע"פ דיוק לשון המשנה "להפרע מן הרשעים" (ולא — "להעניש את הרשעים"), שכוונת המשנה היא — שהקב"ה רוצה (לא במיתתן של רשעים, להענישם "בדרך נקמה להשמיד להרוג ולאבד", כ"א) "להאריך אפי' ולגבות דילי'[9] — בדרך פרעון"; כי "אלו הי' נברא העולם במאמר אחד לבד אז הרשעים המאבדים את העולם ברשעתם. . הם פוגמים אותו המאמר שבו נברא העולם. . ולא נשאר דבר בלתי פגום כי הכל נברא במאמר אחד ואין מקום להאריך אפו עליהם. . כי כבר פגמו את הכל. אמנם עתה נברא בעשרה מאמרות. . כדי להפרע מן הרשעים בדרך פרעון ולא בדרך נקמה". אמנם, פירוש זה מסביר רק שגם הענין ד"להפרע מן הרשעים" הוא תוצאת טובו וחסדו של הקב"ה (שרוצה להאריך אף גם לרשעים[10]), אבל עדיין אינו מתרץ כלל מה שהתנא מקדים פרעון הרשעים לשכר הצדיקים. שהרי הענין ד"להפרע מן הרשעים" הוא סו"ס טעם נוסף בכוונת בריאת העולם בעשרה מאמרות (כדי שתבוא תועלת גם לרשעים), אבל עיקרו, לכאורה, הוא בשביל נתינת שכר לצדיקים, שכר גדול יותר כי מקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. ג. ויובן בהקדם קושיא כללית: בהמשך הפרק מובאים כמה דברים שמספרם עשרה — וצריך ביאור: מדוע לא הובא דבר הכי עיקרי — שהתורה ניתנה בעשרת הדברות? [ואין לומר שזהו משום שבדבר זה אין חידוש, כי מפורש בתורה שהם "עשרת הדברים"[11] — כי גם בין הדברים המפורטים ישנם כאלה שידוע ומפורש שהם במספר עשרה, ולדוגמא: "עשרה[12] נסיונות נסו אבותינו כו' שנאמר13 וינסו אותי זה עשר פעמים"[13]]. ובפרט ע"פ מאמר חז"ל[14] עה"פ[15] "עשרה עשרה הכף בשקל הקודש", שהעשרה מאמרות מכוונים כנגד עשרת הדברות17, דמזה מוכח שהמספר דעשרה מאמרות (שבו פתח התנא) שייך להמספר דעשרת הדברות. ד. וי"ל נקודת הביאור בכל זה: הטעם שהתנא מפרט את אלה הדברים הקבועים במספר עשרה, הוא להדגיש בזה את גודל חשיבותם של דברים אלו — כי עשר הוא "מספר השלם". וכפי שאנו מוצאים שלימות מספר זה בנוגע לכמה ענינים, וכמובא בספרים[16]; לדוגמא: א) כל דבר הוא בעל שלש קוטרים, אורך רוחב ועומק, וכל אחד מהם כלול מג', ראש תוך סוף (סת"ר), וביחד עם המקום ה"סובלם" הרי זה מספר עשר. ובלשון הרמב"ם[17]: העצם וט' המקרים. ב) בחיי האדם, שכל עשר שנים הן תקופה בפ"ע, כסיום הפרק "בן עשרים כו' בן שלשים כו'"; ג) בנפש האדם — שיש לה עשר כחות[18];