ספר הזכרונות פרק כט

דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים.

ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה.

ספר הזכרונות
פרק א • פרק ב • פרק ג • פרק ד • פרק ה • פרק ו • פרק ז • פרק ח • פרק ט • פרק י • פרק יא • פרק יב • פרק יג • פרק יד • פרק טו • פרק טז • פרק יז • פרק יח • פרק יט • פרק כ • פרק כא • פרק כב • פרק כג • פרק כד • פרק כה • פרק כו • פרק כז • פרק כח • פרק כט • פרק ל • פרק לא • פרק לב • פרק לג • פרק לד • פרק לה • פרק לו • פרק לז • פרק לח • פרק לט • פרק מ • פרק מא • פרק מב • פרק מג • פרק מד • פרק מה • פרק מו • פרק מז • פרק מח • פרק מט • פרק נ • פרק נא • פרק נב • פרק נג • פרק נד • פרק נה • פרק נו • פרק נז • פרק נח • פרק נט • פרק ס • פרק סא • פרק סב • פרק סג • פרק סד • פרק סה • פרק סו • פרק סז • פרק סח • פרק סט • פרק ע • פרק עא • פרק עב • פרק עג • פרק עד • פרק עה • פרק עו • פרק עז • פרק עח • פרק עט • פרק פ • פרק פא • פרק פב • פרק פג • פרק פד • פרק פה • פרק פו • פרק פז • פרק פח • פרק פט • פרק צ • פרק צא • פרק צב • פרק צג • פרק צד • פרק צה • פרק צו • פרק צז • פרק צח • פרק צט • פרק ק • פרק קא • פרק קב • פרק קג • פרק קד • פרק קה • פרק קו • פרק קז • פרק קח • פרק קט • פרק קי • פרק קיא • פרק קיב • פרק קיג • פרק קיד • פרק קטו • פרק קטז • פרק קיז • פרק קיח • פרק קיט • פרק קכ • פרק קכא • פרק קכב • פרק קכג • פרק קכד • פרק קכה • פרק קכו • פרק קכז • פרק קכח • פרק קכט • פרק קל • פרק קלא • פרק קלב • פרק קלג • פרק קלד • פרק קלה • פרק קלו • פרק קלז
חלק ג
מבוא • פרק א • פרק ב • פרק ג • פרק ד • פרק ה • פרק ו • פרק ז • פרק ח • פרק ט • פרק י • פרק יא • פרק יב • פרק יג • פרק יד • פרק טו • פרק טז • פרק יז • פרק יח • פרק יט • פרק כ • פרק כא • פרק כב • פרק כג • פרק כד • פרק כה • פרק כו • פרק כז

בעל הבית ומשרתו

שיחה ממושכת קיים ר' שמשון אליהו עם מורו של בנו. ר' נפתלי זאב הבהיר לו שמלבד לימוד התורה אין שום דבר חשוב בעיניו. אפילו מדת הרחמנות יש לה מקום אך ורק על־פי הנחיות המוח הקר. כך, למשל, מצוות הצדקה, אף היא, ככל הדברים אליבא דר' נפתלי זאב, צריכה להיות מדודה ושקולה. על־פי שורת הדין – היה אומר – אסור לתת צדקה יותר מחמישית מן הרכוש ולא פחות משקל לשנה. הרי כאן מדה מדוייקת, מינימלית ומקסימלית.

אף את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ניסה ר' נפתלי זאב להסביר על־פי דעתו: ראשית, אומר רבי עקיבא ב"ירושלמי" (נדרים פרק ט') על מצווה זו שהיא "כלל גדול בתורה", ודבר זה מוכיח, לדעתו, כי משמעות אהבה היא – העדר השנאה. יש גם הסברו של הלל הזקן האומר: "מאי דעלך סני – לחברך לא תעביד" (=השנוא עליך – לא תעשה לחברך), הרי שהענין מתמקד באן שנאה ולא באהבה ממשית. צרף לזה את מאמרו של רבה בר אבוה (כתובות ל"ז) לגבי חייב המיתה: "ברור לו מיתה יפה", והרי לך שיטה שלמה של "אהבה"... אשר לאנשי ההמון, עמי־הארץ, הצביע ר' נפתלי זאב על המאמר (כתובות ח'): "אין פורעניות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ".

ר' שמשון אליהו, שהיה ספוג מדות טובות אותן למד מדודו זקנו רבי יחיאל משה, לא היה מסוגל לעכל את הדבר. למרות שהעריך את ר' נפתלי זאב על למדנותו הגדולה ועל אשר נטע בלב בנו יחידו אהבה לתורה – חש שבמדה כלשהי קילקל הלה את בנו.

רק עתה למד ר' שמשון אליהו להעריך את דודו־זקנו, שהוריש לו ירושה רוחנית כה יקרה. בעצם ידע מעט מאד על תולדותיו של דודו־זקנו. הוא עצמו מיעט לשוחח על עברו. ידיעותיו של ר' שמשון אליהו בנושא זה באו לו מסיפורי אמו:

אב עשיר היה לו לר' יחיאל משה, אשר שידכו עם בתו היחידה של עשיר אחר, הוא ר' זבולון השותק. ר' יחיאל משה חי בתחלה חיים מאושרים ונעימים. הן לאביו והן לחותנו היו בתי־מדרש משלהם, שבהם החזיקו על חשבונם "עשרה בטלנים" שהיו יושבים ועוסקים בתורה יומם ולילה. גם הם עצמם היו יושבים ולומדים. רכושו של האב בפראג היה גדול, אך רק חלק ממנו השאיר לבנו ולקרובים, ואילו את המותר פיזר לצדקה.

שלשים וחמש שנה חי ר' יחיאל משה עם אשתו, שלא ילדה לו ילדים. כשנפטרה נתן חלק מרכושו לצדקה ועבר לדור בביתם של הורי ר' שמשון אליהו, תחילה בקראקא, ולאחר מכן בוויטבסק. כיון שעדיין היה לו רכוש ניכר – חיפש אנשים זקוקים לעזרה, הוא היה שולח אנשים על־פני ערים ועיירות לחפש יתומים ויתומות ולכלכלם על חשבונו. הרבה נתן לישיבות, לתלמידי חכמים ולסתם בעלי־בתים שהיו ל"יורדים".

את זמנו חילק בין שיעורים ולימודים שונים. בכל יום למד לעצמו דף גמרא בעיון רב. נוסף לכך קבע מספר שעות ביום לשיעור משותף עם יהודי בשם ר' ברוך הצבעי. בשארית יומו למד מדרש ואמר תהלים ברבים, במיוחד לימד את הצבור מדות טובות על־פי תורת מהר"ל מפראג. אחת המסורות מפי מהר"ל היא לומר כל יום לפני התפלה את שירת "האזינו", שמהר"ל רואה אותה כסגולה לטהרת המוח והלב. לדעת מהר"ל גם על סוחרים ובעלי מלאכה לומר פרשת "האזינו" מספר פעמים ביום, משום שהדבר מהוה סגולה להצלחה, לפיכך נדרש כל אחד לדעת "האזינו" בעל־פה. כן ראה מהר"ל באמירת "האזינו", מספר פעמים ביום, סגולה לאריכות ימים.

בזכרונו של ר' שמשון אליהו נחרתה השיחה שניהל בילדותו עם דודו זקנו בקשר לפנחס המשרת. אותו פנחס היה כבר יהודי בגיל שבעים, גבוה, רחב גרם ובעל זקן לבן. כל ימיו עבד עבודת פרך על־

מנת להשתכר את לחמו. לעת זקנתו התקבל כמשרת בביתו של אביו ר' שמשון אליהו.

היה זה יום חורפי לפנות ערב. ר' שמשון אליהו ישב בחדרו של ר' יחיאל משה. פנחס נכנס לחדר כשחבילת עצים על שכמו כדי להסיק את התנור. כאשר ראה אותו ר' יחיאל משה, שהיה בעצמו אדם זקן, התרומם מלוא קומתו ולא חזר לשבת עד שהשלים פנחס את עבודתו. ר' שמשון אליהו לא היה בטוח שדודו זקנו אכן התכוון לקום לכבודו של המשרת הפשוט. הוא שאל אותו, איפוא, על כך. "ודאי!" – השיב ר' יחיאל משה – "הרי זה פסוק מפורש: "מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן".

ר' יחיאל משה לא הסתפק בתשובתו זו, והוסיף באנחה: "מה מקנא אני ביהודי פשוט זה, המתפרנס מיגיע כפיו, ואילו אנכי מתפרנס מ"נהמא דכיסופא"(לחם בזיון), שהורי השאירו לי בירושה".

עדיין היה זכור היטב לר' שמשון אליהו הויכוח שניהל בנידון עם דודו זקנו. הוא הזכיר לר' יחיאל משה את מאמר חז"ל (קידושין ל"ב) "אין זקן אלא מי שקנה חכמה", אך ר' יחיאל משה ענה לו במאמר אחר (שבת ל"א): "ניקום מקמיה דגבר דחיל חטאין הוא" (=נקום מפני פלוני שהוא אדם ירא חטא), והרי פנחס המשרת – טען ר' יחיאל משה – הוא ירא שמים ואומר תמיד פרקי תהלים בכוונה.

לפני פטירתו ציוה ר' יחיאל משה חלק קטן מעזבונו לקרובי משפחה, ואת השאר לצדקה. מאוחר יותר, כשנבדקו חשבונותיו, התברר מה גדולים היו הסכומים שחילק לצדקה, למטרות שונות. הוא קיים את מצות מתן בסתר במדה אמיתית.

איש אימונו של ר' שמשון אליהו היה ר' משה, שבינוביטש כונה בתואר "הנאמן". מוצאו של ר' משה היה, כר' שמשון אליהו עצמו, מוויטבסק, ושניהם היו מכירים מנוער. ר' שמשון אליהו חש קשר נפשי חזק לר' משה, משום שדרכו היתה דומה לדרך דודו זקנו ר' יחיאל משה.

כאשר מונה ר' שמשון אליהו למנהל אחוזותיו של הגרף ליפסקי – לקח את ר' משה לעוזר אישי. ר' משה ניהל את פנקסיו והיה יד ימינו. ר' שמשון אליהו גילה לו את כל סודותיו וקבע אותו ליועצו הפרטי.

לאמתו של דבר היה ר' משה מדריכו ומוכיחו של ר' שמשון אליהו. רצונו של ר' שמשון אליהו היה בעיקר שר' משה יעקוב אחר התנהגותו כדי להצביע, במדת הצורך, על עיוותים מצדו תוך דרישה לתקנם.

לתפקיד זה הגיע מסיבה מסויימת: ר' שמשון אליהו, שחונן בעושר, גדולה וכבוד, היה זמן מסויים חשוך בנים. הילדים שילדה לו אשתו לא התקיימו, רחמנא ליצלן, ומתו סמוך ללידתם. הדבר כאב מאד לר' שמשון אליהו, ופעם השיח צערו לפני ר' משה.

– "היתכן ש"קודשא בריך הוא עביד דינא בלא דינא" (=הקדוש ברוך הוא יעשה דין בלא משפט)" – שאל ר' משה את בעל־הבית שלו, והסביר לו שהוא חייב לערוך חשבון־נפש, על־מנת למצוא עוולות שביצע ולתקנן. אחר במקומו של ר' שמשון אליהו היה מתרגז על שמטיפים לו מוסר: הכיצד ייחשב הוא, העשיר הגדול בעל צדקה והמדות טובות, כחוטא? ברם, ר' שמשון אליהו הודיע לר' משה שהוא מוכן לשמוע לעצתו. מיד הכניס אותו לסוד עניניו, במגמה שיסייע לו לבחון את מעשיו ולמצוא במה חטא. ר' שמשון אליהו עשה ככל שהורה לו ר' משה, וכשנולד לו בנו לאחר מכן – כבר נשאר בחיים. היה זה יעקב אייזיק, בנו יחידו.

עתה, כשראה ר' שמשון אליהו שביחס למדות טובות אין לו לר' נפתלי זאב השפעה רצויה על בנו, שוחח על כך עם ר' משה.

ר' משה חיווה את דעתו שאין עתה אפשרות לשנות את דרכו של יעקב אייזיק, בין אם זה מפני השפעת מורו ובין אם זה מחמת אופיו, ויתכן שהזמן עצמו ישנה אותו.

כשבגר יעקב אייזיק הכניסו אביו לעסקיו ובהדרגה העבירם לגמרי לטיפולו. ר' שמשון אליהו הקדיש את חייו לעבודת הכלל.

במלאות חמשים שנה להשתקעותו בינוביטש נפטר ר' שמשון אליהו, ובגו תפס את מקומו כמנהל אחוזות הגרף.

ר' יעקב אייזיק קבע זמן ללימוד תורה לא רק לעצמו כי אם גם עם אחרים. הוא יסד שיעור ברבים, אותו השמיע בעצמו. היתה לו גם הדעה בעניני הקהל בינוביטש. ברם, הוא לא היה כאביו, ולא התיידד עם אנשים פשוטים ועניים. להיפך, הוא הסתכל עליהם ממעלה למטה ואפילו לכשנתן צדקה לא היה זה בסבר פנים יפות כאביו, כי אם כמי שאומר לצאת ידי חובתו.

כעבור עשרים שנה פרצה מחלוקת בין יורשי הגרף ליפסקי. ר' יעקב אייזיק ראה שסוף־סוף לא יצליח לנהל כראוי את האחוזות, והחליט לסגת בעוד מועד. הוא אסף את כל היורשים ובפיקוח ממשלתי העביר להם את רכושם בשלימות ובסדר.

ר' יעקב אייזיק החל לעסוק במסחר, הוא החל לסחור בפשתן, והצליח בכך, בעזרת שלשת בניו. הוא נשאר בעל־בית נכבד בינוביטש ובעל הדעה, למרות שמעולם לא רצה לקבל עליו משרה או תואר רשמי. "ממילא יש לי הדעה" – היה אומר בחיוך – "יישארו הכיבודים עבור אלה הפנויים לכך".

בינוביטש ידעו שר' יעקב אייזיק רוצה שאפילו בעניני תורה דעתו תהא הקובעת. איש לא העיז להתווכח אתו בשיעורו, וכשעשה זאת מישהו, יהא זה הלמדן הגדול ביותר, היה ר' יעקב אייזיק מגיב תוך זלזולים בכבודו.

לא היה אם כן כל פלא שר' יעקב אייזיק הנכבד ייתפס לעובדה ששלמה האופה הפסיק בתפלתו ועלה לתורה. לר' יעקב אייזיק, כלשאר הליצנים שהיו אז בבית־המדרש, היתה זו שעת כושר ללעוג על חשבון האופה הפשוט ולצערו. ברוך, שראה זאת, עמד נדהם.

– "היודע אתה את אשר עוללת?" – גער ר' יעקב אייזיק באופה "ביזית את התורה, הוצאת ברכה לבטלה וחיללת שם שמים!".

שלמה התפתל מכאבים לקול התוכחה של ר' יעקב אייזיק. דמעות עמדו בעיניו והוא החל להתחנן ולבקש מר' יעקב אייזיק שירחם עליו ויורה לו דרך תשובה.

"עליך לצום שני וחמישי ושני!" – פסק ר' יעקב אייזיק בחיוך של לעג.