ספר הזכרונות פרק מט: הבדלים בין גרסאות בדף

== לב יהודי ==

לא שענין המלאכה ומעמד בעלי המלאכה היו נחותים בעיניו של ר' אליעזר ראובן. ברם, היתה לו חיבה עזה לתורה ולתלמידי־ חכמים ומאמצים מרובים הקדיש להשיא את שלוש בנותיו עם אברכים למדנים. ממון רב הוציא עליהם והחזיק אותם על כל צרכיהם. גאוה רבה יחד עם עונג עילאי מלאו את לבו כשראה אותם יושבים והוגים בתורה. עתה, לאחר ששני חתניו הגדולים כבר לא היו סמוכים על שולחנו, התמקדה נחת רוחו בחתנו השלישי, שהיה סמוך על שולחנו ולמד תורה.

זבולון בנימין ידע היטב את נחיתותו בעיני כל תושבי דוברומיסל, בגלל בורותו ובגלל עיסוקו. הוא זכר היטב מן התקופה בה לא ידע קרוא כלל, ואפילו לא היה מסוגל לברך על התורה. אז נקרא לעלות לתורה רק פעם אחת בשנה, בשמחת־תורה, בעליית "כל הנערים". זבולון בנימין היה עומד אז מאחורי גבו של זה שרכש בכסף מלא את הזכות לעלות לתורה יחד עם כל הילדים הרכים, וחזר אחריו מלה במלה את ברכת התורה. כיון שלא הצליח גם בחזרה מדוייקת אחר המברך היו "שותפיו" לעליה, כלומר – הילדים הקטנים, נהנים מן העובדה ואחרים פרצו בצחוק. מיד נמצאו ליצנים גם בין המבוגרים שלעגו לו על שהוא "שובר את שיניו" בחזרה אחרי המברך. זבולון בנימין חש כאב ויסורים עצומים באותה שעה. לולא הרגשת החובה לעלות לתורה לפחות פעם אחת בשנה היה מוותר על יסורי הגיהנום שהיו כרוכים בהיותו מטרה לחיצי לעג של צבור מבוגרים וילדים.

בשיחותיו עם ר' יצחק שאול הידידותי גילה זבולון בנימין את לבו לראשונה בחייו: "מדוע שונים היהודים בענין זה מן הגויים, להבדיל?" – שאל בתמימות – "אצלם לא צריך לדעת כלום. הם הולכים לכנסיה ומאזינים לאמירתו של הכומר ובכך יוצאים ידי חובתם. ואילו אצל היהודים חייב כל אחד לדעת להתפלל בעצמו, והידיעה צריכה להקיף כמות ללא שיעור. אם ישנו יהודי כמוני שמוחו אינו מסוגל לתפוס כל־כך הרבה – הרי הכל מתלוצצים על חשבוני?".

בינתיים עבר זמן־מה ור' יצחק שאול קיבל מחרקי, מאביו מענה על המכתב ששלח לו בענין שידוך עבור דינה בתו של זבולון בנימין. ר' ניסן, האב, הודיע לבנו כי יש לו מספר מועמדים צעירים, בני תורה, שמחם ניתן לבחור חתן לדינה. הוא הבטיח כי בקרוב יימצא הזיווג המתאים עבורה.

[[קטגוריה:ספר הזכרונות]]