ספר הזכרונות פרק סב

דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים.

ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה.

ספר הזכרונות
פרק א • פרק ב • פרק ג • פרק ד • פרק ה • פרק ו • פרק ז • פרק ח • פרק ט • פרק י • פרק יא • פרק יב • פרק יג • פרק יד • פרק טו • פרק טז • פרק יז • פרק יח • פרק יט • פרק כ • פרק כא • פרק כב • פרק כג • פרק כד • פרק כה • פרק כו • פרק כז • פרק כח • פרק כט • פרק ל • פרק לא • פרק לב • פרק לג • פרק לד • פרק לה • פרק לו • פרק לז • פרק לח • פרק לט • פרק מ • פרק מא • פרק מב • פרק מג • פרק מד • פרק מה • פרק מו • פרק מז • פרק מח • פרק מט • פרק נ • פרק נא • פרק נב • פרק נג • פרק נד • פרק נה • פרק נו • פרק נז • פרק נח • פרק נט • פרק ס • פרק סא • פרק סב • פרק סג • פרק סד • פרק סה • פרק סו • פרק סז • פרק סח • פרק סט • פרק ע • פרק עא • פרק עב • פרק עג • פרק עד • פרק עה • פרק עו • פרק עז • פרק עח • פרק עט • פרק פ • פרק פא • פרק פב • פרק פג • פרק פד • פרק פה • פרק פו • פרק פז • פרק פח • פרק פט • פרק צ • פרק צא • פרק צב • פרק צג • פרק צד • פרק צה • פרק צו • פרק צז • פרק צח • פרק צט • פרק ק • פרק קא • פרק קב • פרק קג • פרק קד • פרק קה • פרק קו • פרק קז • פרק קח • פרק קט • פרק קי • פרק קיא • פרק קיב • פרק קיג • פרק קיד • פרק קטו • פרק קטז • פרק קיז • פרק קיח • פרק קיט • פרק קכ • פרק קכא • פרק קכב • פרק קכג • פרק קכד • פרק קכה • פרק קכו • פרק קכז • פרק קכח • פרק קכט • פרק קל • פרק קלא • פרק קלב • פרק קלג • פרק קלד • פרק קלה • פרק קלו • פרק קלז
חלק ג
מבוא • פרק א • פרק ב • פרק ג • פרק ד • פרק ה • פרק ו • פרק ז • פרק ח • פרק ט • פרק י • פרק יא • פרק יב • פרק יג • פרק יד • פרק טו • פרק טז • פרק יז • פרק יח • פרק יט • פרק כ • פרק כא • פרק כב • פרק כג • פרק כד • פרק כה • פרק כו • פרק כז

הפרוש מדוברובנה

ברוך, שההשגחה הועידה אותו להיות אביו של רבי שניאור זלמן, אדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד, היה אז עדיין בחור צעיר. עם זאת כבר ידע זמן רב את המשמעות האמיתית של "מכל מלמדי השכלתי", ובלע בצמא את כל אשר שמע מפי אנשים ולמד מספרים.

כך הגיע לדרגה שבה היה מסוגל, והיה אכן מעוניין, להבין ולהעריך נכוחה את השיטות השונות, בלימוד התורה ובעבודת הבורא, שפעלו ביהדות. לפיכך עשו עליו רושם רב הסיפורים ששמע על הצדיקים השונים, ובמיוחד על אלה שבסתר או בגלוי הלכו בדרכו של רבי ישראל בעל שם טוב, ששמעו הגיע לאזני ברוך.

אותם ימי חג הפסח, בהם התאכסן ברוך בביתו של אליעזר ראובן הנפח בדוברומיסל, שימשו לו שעת כושר מצויינת לשמוע ולהתבונן על צדיקים מן העבר ומן ההווה, ועל שיטות בעבודת הבורא.

הנה שמע הרבה על הבעש"ט ותלמידיו מפיו של ר' יצחק שאול, חתנו של הנפח, מי שהיה בנו של ר' ניסן מהרקי, אחד מתלמידי הבעש"ט ומפיצי תורתו, ונמנה אף הוא על החסידים הראשונים. ברוך היה נרגש. מפיו של שמואל נחום, בנו של הנפח, שהיה בחור ישיבה, שמע סיפורים על צדיקים שהתנהגו לפי שיטה אחרת ביהדות. היה לו לברוך חומר רב למחשבה ולהתבוננות, והיה עורך השוואות וסיכומים.

אחד הסיפורים שהרשימו אותו היה הסיפור ששמע מפיו של שמואל נחום על הפרוש מדוברובנה.

היה זה כאשר נסע שמואל נחום לדוברובנה ללמוד בישיבה המקומית שם. היה עליו לעבור בחינה בטרם יתקבל לישיבה, ועד מועד המבחן היה עליו להמתין זמן ממושך. ר' אברהם משה השמש יעץ לו לקבוע לו בינתיים מקום ב"בית הכנסת של הפרוש הזקן" שנמצא ב"סימטא הקרה" שבדוברובנה.

בבואו לבית־הכנסת מצא שם ברוך פרוש וצדיק ישיש בשם ר' חיים. תחלה חשב שמואל נחום שעל שמו של פרוש זה נקרא בית הכנסת. לאחר מכן התברר לו כי בית המדרש עתיק יותר מימי שנותיו של ר' חיים הזקן, וכי הפרוש שעל שמו נקרא המקום השתייך לדור קודם.

הדבר היה לפני שמונים־תשעים שנה. בדוברובנה חי ילד בשם פייביש העניך, שהצטיין מאד ביראת השמים שלו.

פייביש העניך לא הצליח ללמוד ולדעת תורה הרבה, כיוון שכשרונותיו לא הספיקו כדי להתמודד עם סוגיות קשות בים התלמוד. אך את רוב זמנו הקדיש לאמירת תהלים בחשק רב ונעימות מיוחדת. הוא הירבה לומר תהלים בהתלהבות גדלה והולכת ובהשתפכות הנפש.

הוא ניחן בקול ערב, נוסף על היותו בעל גוף חסון ומראה נאה, ובית המדרש, שבו ישב ואמר תהלים, הידהד מקול קריאת התהלים שלו. הוא אמר את המזמורים בקול שמח והכל חשו את השמחה שבקולו. מאידך, כשהגיע למזמורים בהם שופך המשורר את מרי שיחו לפני רבונו של עולם היה קולו של פייביש העניך חדור מרירות ותחנונים, וכל השומעים חשו כי לבבם נשבר מצער, ודמעות מילאו את עיניהם.

כשמלאו לפייביש העניך שש־עשרה שנה פרש מעניני העולם הזה וחדל לדבר עם בני אדם. הוא סתם את נחיריו כדי שלא יגיע אליהם ריח מאכל, אטם את אזניו כדי שלא ישמע קול שיחות האנשים, וקשר את עיניו במטפחת.

את ספר התהלים ואת התפלות ידע בעל־פה. בכל יום מימי החול ישב בתענית, ורק בערב סעד לבו בפת לחם חריבה ומים כדי לקיים את נפשו. בליל שבת קודש קידש על ככר לחם ואכל ממנו קצת יותר מבחול, וכך גם ביום השבת. יותר מזה לא טעם אפילו בשבת וחג. כן מיעט מאד בשינה עד כמה שהדבר היה באפשרותו, ובכלל עשה הכל כדי למנוע מגופו כל תענוג. למרות כל זאת היה גופו, למרבית הפלא, בריא וחזק וגם מראהו היה שפיר. כך נהג שנים רבות.

שמו התפרסם לא רק בכל דוברובנה כי אם גם בכל ערי ועיירות הסביבה, ואפילו גויי הכפרים דיברו בהתפעלות על אומר התהלים הצעיר.

לא הרחק מדוברובנה היתה אחוזה פריצית שנוהלה על־ידי שונא ישראל. בדעתו של צורר היהודים הזה עלה רעיון לבצע תעלול בפרוש הזה שמדברים עליו – ע"י כך שידאג להבאתו בחוזק יד אל האחוזה, שם יכונסו כל אנשי האחוזה כדי להתקלס בו.

הוא הטיל, איפוא, על אחד מאנשיו לנסוע לדוברובנה ולהביא אתו את הפרוש. ברם, אך התקרב השליח אל בית המדרש, שבו ישב הפרוש ואמר תהלים ברוב התלהבות, נפלה עליו אימה ופחד, והוא לא העיז להכנס פנימה, קולו של הפרוש שנישא מבית המדרש כשהוא אומר תהלים בהתלהבות ודביקות – די היה כדי להניעו לשוב נפחד אל אדונו הפריץ ולומר לו כי מדובר באדם קדוש שאי אפשר לגשת אליו. אין מקום כלל לחשוב – הסיק – על פגיעה בכבודו של הצדיק, וכל־שכן לא על הבאתו בכוח אל החצר.

מנהל האחוזה האכזר התמלא זעם: כיצד יתכן הדבר שמשרת שלו העיז לסרב למלא את שליחותו להביא את הפרוש אל החצר? מיד ציווה להעניק למשרת הסרבן חמש עשרה מלקות בפומבי למען ישמעו וייראו, וכל פקודה שלו תתבצע ללא פקפוק.

רוכבים עם חצוצרות פשטו בסביבה והביאו את צו הפריץ כי על כל האוכלוסיה לבוא כדי לחזות בעונשו של השליח שלא ביצע את שליחותו.

תכניתו של מנהל האחוזה היתה להראות להמון, לאחר שיסתיים הטיפול בשליח הסרבן, כי אין הפרוש תופס אצלו מקום כלל, וכי למרות הכל יצליח להביאו אל האחוזה כדי להתעלל בו.

לשם כך בנה במת עץ גדולה תחת כפת השמים, על במה זו היו אמורים להתקיים בו ביום שני מחזות, לעיני כל התושבים שירוכזו מכל הסביבה: תחלה יצפו הכל בהלקאת המשרת החוטא, ומיד לאחר מכן יובא הפרוש אל הבמה כדי להעמידו ללעג וקלס.

המשרת הועלה אל הבמה ונקשר אל קורת עץ עבה כשגבו הערום מופנה אל הקהל. צמיתים עם שבטים מיוחדים שהוכנו מראש, החלו בהלקאה כשסופר החצר עומד ומונה את הצליפות: אחת, שתים, שלוש, ארבע.

המלקות באו זו אחר זו: האויר נבקע ע"י צליפה של שוט קלוע, שהד קולה האדיר מתמזג עם קול חבטה עזה המונחת על גו עירום של אדם. כך – אחת אחרי השניה.

כרגיל במקרים כאלה נראים, עם הצליפות הראשונות, פסים אדומים על פני הגוף, ומיד לאחר מכן מתחילים להתפרץ סילונות דם. המולקה היה אז מתחיל לזעוק מרה, לבכות ולבקש רחמים. הגוף המוכה רועד כבקדחת, ובסיומו של המחזה מתעלף המעונה או אף נופח נשמתו.

ה"נוהג" במקרים כאלה היה אז כי לאחר שהסתיימו המלקות, וה"חוטא" היה שוכב שותת דם, חבול ומעונה וחסר נשימה, היה עליו עדיין לזחול בשארית כוחותיו אל הפריץ ולנשק את עור נעליו. ברוב המקרים היה נשאר המוכה אחר ביצוע העונש מחוסר הכרה, ולאחר שנשאו אותו לביתו היה רתוק למטתו ימים ושבועות עד שהצליח להתאושש במקצת.

במקרה של המשרת הסרבן נדהמו כל הצופים לאחר שנוכחו לראות כי כל הצליפות שהחל לספוג לא השאירו כל סימן על גבו הערום. כבר הונחתו עליו עשר צליפות והפסים האדומים טרם נראו. גופו של המשרת אף לא זע ולא נע מעוצמת החבטות האדירות שירדו עליו, כאילו לא חש הנידון כאב כלשהו.

מה משמעות הדבר? אולי השבטים רכים מדיי או שמא אין לצמיתים המלקים די כוח. המנהל, ממרום שבתו, ציווה להביא שבטים חדשים וצמיתים גברתנים יותר, שהצטוו להנחית את הצליפות בכל כוחם. אך כל זה לא הועיל כלום, והוא קיבל את המלקות כאילו לא נגעו אליו.

כשמלאה מכסת הצליפות והמשרת המולקה שוחרר מכבליו, נשאר עומד על עומדו כאילו לא אירע דבר. הוא השתטח ביוזמתו על קרקע הבימה וזחל אל הפריץ על מנת לנשק את נעליו. לאחר מכן קם וחזר לביתו בריא ושלם.

הגיגיו של הצבור לא היו נתונים לשאלה כיצד אירע הדבר ומה גרם לכך, שכן הכל ציפו בכליון עינים למחזה הבא, כדי לראות מה יארע לפרוש כאשר יובא אל הבמה, והפריץ ינהג בו כפי שהרבו לנהוג אז הפריצים ביהודים מסכנים ששימשו קרבן לתעלוליהם כדי לבדר את עצמם.

עוד לפני כן שלח המנהל לדוברובנה חמשה פרשים, כשעליהם ממונה מפקד בכיר, שקיבלו פקודה נמרצת להביא בכל מחיר את הפרוש, אפילו אם יהיה הדבר כרוך בשימוש בכוח.

עתה, על הבימה, ציפה מנהל האחוזה, ואתו הצבור כולו, לבוא השליחים.

והנה, שבו השליחים – בידים ריקות.

חמתו של הפריץ בערה בו כאש להבה.

אלא שבפיו של מפקד חולית הפרשים היה סיפור התנצלות.