לקוטי שיחות בעניני גאולה ומשיח/מקץ-חנוכה ב: הבדלים בין גרסאות בדף

{{לקוטי שיחות בעניני גאולה ומשיח}}=== נסתיימה ונשלמה עבודת הבירורים ===

ח. ויש להוסיף בזה – בעומק יותר<ref>בהבא לקמן – ראה גם לקו"ש חט"ו ע' 282. ח"כ ע' 172. ח"ל ע' 2־171. וש"נ.</ref>:

גילוי '''השמן''' שבתורה בחנוכה וב(יתר שאת בדורות שלאח"ז ב)י"ט כסלו הוא (לא רק בגלל הצורך וההכרח שבדבר שנעשה בעקבות התגברות החושך בעולם, אלא) גם ובעיקר בגלל שהולכים ומתקרבים לביאת '''משיח צדקנו''', שנקרא "משיח" ע"ש המשיחה בשמן, כמ"ש<ref>תהלים פט, כא.</ref> "'''בשמן''' קדשי '''משחתיו'''", ועל ידו יהי' עיקר ושלימות גילוי השמן (רזין דרזין) שבתורה, שילמד "סוד טעמי' ומסתר צפונותי'"<ref>פרש"י שה"ש א, ב.</ref>, ועד ש"באותו הזמן (בימות המשיח) . . לא יהי' עסק כל העולם אלא '''לדעת את ה'''' בלבד", ועאכו"כ בנ"י ש"יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כו'"<ref>רמב"ם בסיום וחותם ספרו "משנה תורה".</ref>, היינו, שעיקר הלימוד יהי' ברזין דרזין שבתורה<ref>ועד ש"ידעו מפנימיות התורה כל גופי התורה הנגלית" (תניא אגה"ק סו"ס כו).</ref>, ולכן, ככל שהולכים ומתקרבים להתגלות של משיח צדקנו, הולך ומוסיף בהגילוי דשמן (רזין דרזין) שבתורה, שזוהי ה"טעימה" ("טועמי' חיים זכו"<ref>ראה לקו"ש ח"כ שם ע' 173. וש"נ.</ref>) מתורתו של משיח<ref>ויש לומר, שענין זה מרומז בדיוק לשון הגמרא (בנוגע לנר חנוכה) "יום ראשון מדליק '''אחת'''" (ולא "אחד")* – שהדלקת נר חנוכה (נס השמן) היא באופן שמדליק בחי' "אחת" שקאי על יחידה (תוד"ה עד אחת מנחות יח, א), יחידה שבתורה, שעיקרה ושלימותה בתורתו של משיח, בחי' יחידה הכללית (ראה בארוכה קונטרס ענינה של תורת החסידות).{{ש}}'''*) ולהעיר שגירסת העין יעקב היא "אחד".'''</ref>.

[ויש לומר, שההתקרבות לביאת משיח צדקנו היא גם הסיבה להתגברות החושך בעולם – שבגלל התגברות הקדושה נעשית גם התגברות הלעו"ז שמנגד לביאת משיח צדקנו, ויש צורך ללחום עם המנגד, שזהו"ע "ילחם מלחמות ה'" עד ש"נצח"<ref>רמב"ם הל' מלכים ספי"א.</ref>].

וענין זה מודגש '''בחנוכה''' – שנוסף לכך שנקבע על נס השמן, שקשור עם משיח<ref>ולהעיר שהדלקת הנרות בשמן זית הוא ע"ד מ"ש במשיח (זכרי' יד, ד) "ועמדו רגליו גו' על הר הזתים" (אוה"ת וישלח רמח, א).</ref>, יש בו '''שמונה''' ימים<ref>יותר מפסח וסוכות שהם שבעה ימים (שהרי שמע"צ הוא "רגל בפ"ע" (סוכה מח, רע"א. וש"נ)).</ref> (ושמונה נרות<ref>יותר משבעת הנרות דמנורת ביהמ"ק שבה אירע נס השמן.</ref>), שמספר שמונה קשור עם משיח, שהוא מ"שמונה נסיכי אדם"<ref>מיכה ה, ד. סוכה נב, ב. וראה תו"א פרשתנו לג, סע"ג ואילך. ובכ"מ.</ref>, ו"כינור . . של ימות המשיח שמונה (נימין)"<ref>ערכין יג, ב.</ref>; וכן (ויתירה מזה) '''בי"ט כסלו''' – שאז התחיל עיקר הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה", שבזה תלוי' ביאת המשיח, כדברי מלך המשיח להבעש"ט במענה על שאלתו אימת אתי מר, לכשיפוצו מעינותיך חוצה<ref>אגה"ק דהבעש"ט – כש"ט בתחלתו. ובכ"מ.</ref>.

ומהתגלות תורת חסידות חב"ד ע"י רבינו הזקן בי"ט כסלו הולך וניתוסף ביתר שאת וביתר עוז בכל שבעת הדורות דנשיאי תורת חסידות חב"ד, כולל ובמיוחד ע"י התייסדות ישיבת תומכי תמימים, חיילי בית דוד שיוצאים למלחמת בית דוד לנצח את אלה "אשר חרפו עקבות משיחך"<ref>תהלים פט, נב.</ref>, ולהביא בפועל ההתגלות דדוד מלכא משיחא<ref>ראה שיחת שמח"ת תרס"א – לקו"ד ח"ד תשפז, ב ואילך. סה"ש תש"ב ס"ע 141 ואילך.</ref>, ובפרט בדורנו זה, שכבר נשלמו כל הענינים, וצריכים רק "לפתוח את העיניים" ולראות ש"הנה זה (המלך המשיח) בא"<ref>שה"ש ב, ח ובשהש"ר עה"פ.</ref>.

ט. האמור לעיל קשור ושייך גם לפרשת השבוע – פרשת מקץ:

שם הפרשה – "'''מקץ'''" – קשור עם "'''קץ הימים'''"<ref>ראה אוה"ת ריש פרשתנו. וש"נ.</ref>, סוף הגלות ("כל לשון קץ סוף הוא"<ref>פרש"י ריש פרשתנו.</ref>), ו"'''קץ הימין'''"<ref>ל' הכ' – סוף דניאל. וראה זח"א נד, סע"א. סב, ב. ל"ת לאריז"ל עה"פ. אוה"ת שם.</ref>, התחלת הגאולה ("יש מקץ שהוא תחלה"<ref>ראב"ע שלח יג, כה.</ref>).

ויש לומר, שב' הענינים ד"קץ הימים" ו"קץ הימין", סוף הגלות והתחלת הגאולה, קשורים עם ב' הענינים־טעמים בגילוי השמן שבתורה בדורות האחרונים, התגברות החושך וההתקרבות לביאת המשיח – שהתגברות החושך קשורה עם סוף הגלות ("קץ הימים"<ref>"שזהו"ע עד שתכלה רגל מן השוק להעלות בחי' רגל השמאלי שמתלבש בקץ דשמאלא" (אוה"ת שם).</ref>), וההתקרבות לביאת המשיח קשורה עם התחלת הגאולה ("קץ הימין").

י. ויש להוסיף גם בנוגע לתוכן הפרשה, כולל גם (ובעיקר) השייכות לפרשת וישב שלפני' ולפרשיות ויגש ויחי שלאחרי', שהם המשך אחד – שהרי כתוצאה ממינויו של יוסף ל"משנה למלך" (בפרשת מקץ), ירד יעקב למצרים (בפרשת ויגש), ועי"ז "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", מבחר שנותיו<ref>ר"פ ויחי ובבעה"ט עה"פ.</ref>, שבהם נתקיימה בקשתו "לישב בשלוה"<ref name=":4">פרש"י וישב לז, ב.</ref>, כמו בהשנים שהי' יעקב עם יוסף לפני ש"קפץ עליו רוגזו של יוסף"<ref name=":4" /> (בפרשת וישב):

המשך הפרשיות וישב־ויחי קשור עם ענין הגאולה: "וישב יעקב", "ביקש יעקב לישב בשלוה" – שלימות השלוה דימות המשיח, כיון שמצדו הי' מוכן כבר להגאולה<ref>כמודגש בפרשת וישלח – ששלח מלאכים אל עשו אחיו להודיעו שכבר נגמרו הבירורים והגיע הזמן לילך יחדיו אל הגאולה, כמ"ש "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו", ועד כדי כך, שגם לאחרי שהמלאכים הודיעו לו שעשו לא נתברר עדיין כלל, לא עסק ב"עבודת הבירורים", אלא שלח מנחה שהו"ע הקרבן*, "העלאת מ"ן להמשיך מ"ד דמקיף דתהו", כדי שתהי' אצלו השלימות דלעתיד לבוא שהמקיפים דתהו יומשכו ויתגלו בפנימיות בתיקון (תו"א ר"פ וישלח).{{ש}}'''*) אבל, "שלא ע"ד אופן ומשפט הקרבנות שבתורה (קרבנות אחרים אשר לא כתובים בתורה), בהיות שמעשה הקרבנות הוא מבהמות טהורים ושחוטים דוקא . . והמנחה הזאת ששלח יעקב לעשו היו בהמות טמאות ג"כ . . וכולן היו חיין ולא שחוטין . . ושיעורים אחרים (עזים מאתיים וכו')" – להיותם קרבנות דתהו שלמעלה מקרבנות דתיקון (תו"א שם).'''</ref>, "מקץ" – קץ הימים וקץ הימין (כנ"ל ס"ט). "ויגש", הגשת יהודה ליוסף – ענין סמיכת גאולה (יוסף) לתפלה (יהודה)<ref>זח"א רה, ב.</ref>, ועד לחיבור דיהודה ויוסף "לעץ אחד והיו אחד בידי . . ודוד עבדי נשיא להם לעולם"<ref>יחזקאל לז, יט־כה – הפטורת פרשת ויגש. וראה תו"א ויגש מד, א ואילך. וראה גם סה"מ מלוקט ח"ו ע' עז ואילך. וש"נ.</ref>. "ויחי יעקב" – חיים נצחיים דיעקב (כאו"א מישראל שנקרא ע"ש יעקב וישראל<ref>ראה תניא אגה"ק ס"ז.</ref>) בעולם התחי'.

והענין בזה – שיעקב, השלישי (בחיר<ref>ראה ב"ר רפע"ו. זח"א קיט, ב. קמז, ב. שעה"פ תולדות כז, כה.</ref>) שבאבות, קשור עם הגאולה השלישית וביהמ"ק השלישי (גאולה נצחית וביהמ"ק נצחי), "כיעקב שקראו בית"<ref>פסחים פח, א ובחדא"ג מהרש"א שם. וראה לקו"ש חט"ו ע' 231. וש"נ.</ref>, "נחלה בלי מצרים . . כיעקב שכתוב בו<ref>ויצא כח, יד.</ref> ופרצת"<ref>שבת קיח, סע"א ואילך.</ref>, כי, יעקב ענינו '''תורה''' [משא"כ אברהם ויצחק, שאף שלמדו תורה, "אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה הי' . . יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה הי'"<ref>יומא כח, ב.</ref>, מ"מ, עיקר ענינם הי' גמ"ח (אברהם) ועבודה (יצחק<ref>שהי' "עולה תמימה" (פרש"י תולדות כו, ב – מב"ר פס"ד, ג).</ref>), כידוע<ref>מגלה עמוקות אופן רנ (בסופו). שם עה"ת ר"פ לך לך. ועוד.</ref> שאברהם יצחק ויעקב הם כנגד ג' הקוין גמ"ח עבודה ותורה], כמ"ש "ויעקב איש תם יושב אהלים"<ref>תולדות כה, כז.</ref>, "אהלו של שם ואהלו של עבר"<ref>פרש"י עה"פ (מב"ר פס"ג, יו"ד).</ref> (תושב"כ ותושבע"פ, נגלה דתורה ונסתר דתורה<ref>אוה"ת תולדות קמה, ריש ע"ב.</ref>), "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל"<ref>תהלים עח, ה.</ref>, קו האמצעי, בריח התיכון שמבריח מן הקצה אל הקצה<ref>ראה תניא ספי"ג. שם אגה"ק ס"ו. ובכ"מ.</ref>, למעלה ממדידה והגבלה.

ועיקר ושלימות המשכת ענינו של יעקב '''בעולם''' נעשה ע"י '''יוסף''' בירידתו למצרים (לאחרי ש"קפץ עליו רוגזו של יוסף") – כמ"ש<ref>וישב לז, ב.</ref> "אלה תולדות יעקב יוסף<ref>ובלשון החסידות – שע"י יוסף נעשית ההמשכה מאצילות (דרגתו של יעקב) לבי"ע (ראה לקו"ש חכ"ה ס"ע 196 ואילך. '''וש"נ''').</ref> בן שבע עשרה שנה וגו'", ש"ע"י זה נתגלגלו וירדו למצרים"<ref>פרש"י עה"פ.</ref> [לאחרי וע"י הקדמת '''לימוד התורה''', "כל מה שלמד (יעקב) משם ועבר מסר לו"<ref>פרש"י שם, ג.</ref>, שזוהי הנתינת־כח דיעקב ליוסף על כל המאורעות הקשורות עם ירידתו למצרים<ref>ועפ"ז יש לבאר ההמשך ד"בן זקונים הוא לו (בר חכים . . כל מה שלמד משם ועבר מסר לו) ועשה לו כתונת פסים" – שלימוד התורה הוא "כתונת" (לבוש) להגן עליו* במשך הזמן שנתגלגל ב"פסים", "על שם צרותיו שנמכר לפוטיפר ולסוחרים ולישמעאלים ולמדינים" (פרש"י שם – מב"ר פפ"ד, ח), ר"ת פסים.{{ש}}'''*) ועפ"ז יומתק הדיוק "'''ועשה לו '''כתונת פסים" – שעשה פעולה מיוחדת כדי להגן עליו.'''</ref>], שאז נעשה אמיתת ושלימות הענין ד"ויחי יעקב בארץ מצרים"<ref>ע"י ההקדמה ש"את יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה" (ויגש מו, כח), "להתקין לו בית תלמוד שתהא שם תורה ושיהיו השבטים הוגים בתורה", שעי"ז נעשה גם במצרים "ויחי", ועד למבחר שנותיו (ראה "היום יום" '''ח"י''' טבת. וראה בארוכה לקו"ש ח"י ע' 160 ואילך. וש"נ).</ref>, שהגילוי '''דתורה''' (יעקב) נמשך וחודר (ע"י יוסף) גם '''במצרים'''<ref>וחידוש מיוחד בזה – כיון שמצרים היתה מפורסמת בחכמת האומות, "חכמת מצרים" (מ"א ה, יו"ד ובמפרשים. זח"א קכה, סע"א), הלעו"ז דחכמת התורה (ע"ד האמור לעיל (ס"ה) בנוגע לחכמת יון).</ref>, מלשון מיצר<ref>תו"א וארא נז, ג. יתרו עא, ג. ובכ"מ.</ref> (וגבול), ועי"ז באים לשלימות נעלית יותר באין־ערוך, ע"ד מ"ש<ref>תהלים קיח, ה.</ref> "מן המיצר גו' ענני במרחב", מרחב אמיתי (ושלוה אמיתית) דהגאולה האמיתית והשלימה, ולכן שייכת גם הגאולה ליוסף, כמ"ש (בסיום וחותם פרשת ויחי) "'''ויאמר יוסף''' גו' ואלקים פקד יפקד אתכם", "פקד יפקד אלקים אתכם"<ref>להעיר מפרש"י (שמות ג, יח) "סימן זה מסור בידם '''מיעקב ומיוסף''' שבלשון זה נגאלים, יעקב אמר ואלקים פקד יפקד אתכם, יוסף אמר להם פקד יפקד אלקים אתכם", אף שב' הפסוקים נאמרו ע"י יוסף, כי, "יוסף אמר פעמיים פקד יפקוד להגיד שהיתה מסורת בידו מאביו" (רמב"ן שם).

ועפ"ז יומתק דיוק לשון רש"י "יעקב אמר ואלקים פקד יפקד אתכם, יוסף אמר '''להם''' פקד יפקד אלקים אתכם" – כי, האמירה '''להם''' היתה ע"י יוסף, אבל יעקב אמר (לא להם, אלא) '''ליוסף לבדו'''.</ref>, ומרומז גם בלשון הכתוב<ref>ישעי' יא, יא־יב.</ref> "ביום ההוא '''יוסיף''' אדנ־י שנית ידו גו' '''ואסף''' נדחי ישראל גו'"<ref>גם אלה שהיו במעמד ומצב ד"אחר", כמ"ש (ויצא ל, כד) "יוסף ה' לי בן אחר", שגם מ"אחר" נעשה "בן" (אוה"ת עה"פ).</ref>.

יא. עפ"ז יש לבאר דברי יעקב לפרעה בבואו מצרימה<ref>בפרשת ויגש (מז, ט) – שהתחלת קריאתה במנחת שבת פרשת מקץ.</ref> – "ויאמר יעקב אל פרעה (במענה לשאלת פרעה "כמה ימי שני חייך") ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם" – דלכאורה תמוה:

א כשפרעה שומע מיעקב מספר ימי שני חייו, יודע בעצמו אם רב הוא או מעט, ואין צורך שיעקב יודיעו זאת (משא"כ "רעים")?

ב ועיקר: דברי יעקב שמספר ימי שני חייו, "'''שלושים ומאת שנה'''", הוא "'''מעט'''", הם (לא רק מיותרים, אלא גם) '''היפך המציאות''' (לכאורה), להיותם עשר שנים '''יתירות''' על שלימות מספר שנות חיי האדם (כפי שנקבע בזמן המבול, ומאז "כבר קצרו שנותם") "והיו<ref>בראשית ו, ג.</ref> ימיו מאה ועשרים שנה".

שאלה זו מתחזקת יותר ע"פ המבואר במפרשים<ref>רמב"ן, רשב"ם, דעת זקנים מבעלי התוס', ספורנו (עה"פ). ועוד.</ref> שפרעה שאל את יעקב "כמה ימי שני חייך", מפני ש"זרקה בו שיבה והי' נראה זקן מאד ופרעה תמה על זקנותו כי '''אין''' רוב אנשי זמנו '''מאריכים ימים כל כך''' שכבר קצרו שנותם", ועפ"ז תמוה עוד יותר שיעקב משיבו שימי שני חייו, '''מאה ושלושים שנה''', הם '''מעט''', היפך המציאות (הידועה לפרעה) שאין מאריכים ימים כל כך, שבגללה תמה פרעה על זקנותו של יעקב ושאלו "כמה ימי שני חייך"!

לכאורה יש לומר, ש"מעט" הוא ביחס לשנות חיי אבותיו, כמ"ש לאח"ז "ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי", שחיו (קע"ה<ref>כיון ש"קיצר הקב"ה ה' שנים משנותיו" (שהי' צריך לחיות ק"פ שנה, כמו יצחק) כדי "שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה ואין זו שיבה טובה שהבטיחו הקב"ה" (פרש"י תולדות כה, ל).</ref> ו)ק"פ שנים<ref>ובפרט ע"פ המבואר במדרז"ל (מדרש – הובא בדעת זקנים שם) שבגלל שאמר "מעט ורעים גו'" נחסרו ל"ג* שנה משנותיו (שהי' ראוי לחיות ק"פ שנה).{{ש}}'''*) כמנין התיבות מ"ויאמר פרעה" עד "בימי מגוריהם" (וראה תורה שלמה עה"פ).'''</ref>. כלומר, כשפרעה תמה על אריכות ימיו של יעקב, השיב לו יעקב ש'''אריכות ימיו''' עד עתה (ק"ל שנה) חשיב "'''מעט'''" לגבי מספר השנים שנשאר לו לחיות, כשנות חיי אבותיו, ק"פ שנה (והזקנה שקפצה עליו היא מפני היותם "רעים" בגלל הצרות שעברו עליו)<ref>רמב"ן ודעת זקנים שם.</ref>. אבל, מפירוש רש"י "ולא השיגו '''בטובה'''" (שמתייחס ל"רעים" ולא ל"מעט"<ref>ויש לומר, שהכרחו של רש"י לפרש כן (בפשוטו של מקרא), כיון* שאצל פרעה לא יתקבל שכיון שאבותיו חיו ק"פ שנה בטוח הוא שיחי' ק"פ שנה, עד כדי כך, שחושב המספר דק"ל שנה (אריכות ימים מופלגה) ל"מעט".{{ש}}'''*) ולא מפני ש"אולי ישיגם ויחי' יותר מהם" (כקושיית הרמב"ן), כי, כוונתו שלא יתמה על אריכות ימיו "כי מעט הם כנגד שנות אבותיו שחיו יותר" (כתירוץ הרמב"ן).'''</ref>), משמע, שק"ל שנותיו '''עצמם''' (לא רק ביחס לק"פ שנות אבותיו) הם "'''מעט'''".

ויש לומר הביאור בזה – ש"ימי שני מגורי . . '''מעט'''" (אף שהם "שלושים ומאת שנה") הוא '''באיכות''', כלומר, אף שבכמות רבים הם, מועטים הם באיכות, להיותם '''ימים חסרים''' (היפך ד"בא בימים"<ref>חיי־שרה כד, א.</ref>, שפירושו ימים מלאים ושלמים<ref>ראה סה"מ מלוקט ח"א ע' רפט. לקו"ש חלק לה חיי שרה תנש"א ס"ד.</ref>), מפני החסרון בטובה (שאינם מלאים בטובה), ויתירה מזה, ש"רעים היו", וענין זה נשלם ב"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", "כאילו כל ימיו בטובה"<ref>תדבא"ר פ"ה.</ref> (ויש לומר, שעל ידם השיג גם שנות חיי אבותיו, שבקמ"ז שנותיו הגיע לתכלית השלימות<ref>כהשלימות דחיי שרה, "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", כתר (מאה שנה), מוחין (חכמה ובינה, עשרים שנה) ומדות (שבע שנים), ויתירה מזה, שהמוחין (ע"י התורה) היא (לא רק באופן של עשרים שנה, אלא) בהשלימות דארבעים שנה (קמ"ז), שמספר '''ארבעים''' מורה על השלימות ד'''ד'''' מוחין (חכמה ובינה, ודעת שנחלק לחו"ג)* כפי שכ"א מהם כלול מעשר, תכלית השלימות דהמוחין (וראה הערה 141).{{ש}}'''*) "שיש בו מבחי' פנימיות הכתר ממש שלמעלה מגדר התחלקות קוין ומשו"ז כולל בחי' הקוין דחו"ג" (סה"מ עת"ר ע' קכג).'''</ref>, כולל גם השלימות דק"פ שנה<ref>ע"ד שמצינו בנוגע לרבי בון (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ח) ורבי אלעזר בן עזרי' (ברכות יב, סע"ב. כח, רע"א).</ref>).

וההסברה בזה [הסיבה שבק"ל שנות יעקב לא הי' הענין ד"בא בימים" כמו באברהם] בפנימיות הענינים – שכיון שענינו של יעקב הו"ע '''הגאולה''', ומשנולד יוסף<ref>ראה פרש"י ויצא ל, כה.</ref> הי' מוכן לחזור מבית לבן לארץ מגורי אביו, לישב בשלוה, הרי, כל זמן שעדיין לא באה הגאולה בפועל ("קפץ עליו רוגזו של יוסף"), נחשבו אצלו ימי שנות חייו "מעט", ימים חסרים, כיון שחסר בהם העיקר (הגאולה)<ref>ואף '''שיעקב מצדו''' הי' מוכן להגאולה, הרי, הענין ד"בא '''בימים'''" קשור עם שלימות העבודה דבירור וזיכוך '''העולם''', שהוא בגדר הזמן, "ימים".</ref>.

וענין זה הודיע יעקב לפרעה – שלא יטעה לחשוב שיעקב ובניו יסתפקו בכך שיושיבום "בארץ מצרים במיטב הארץ"<ref>ויגש מז, יא.</ref> ויתנו להם "את חלב הארץ"<ref>שם מה, יח.</ref>, כיון שהעיקר אצלם הו"ע '''הגאולה''', ובמילא, גם ישיבתם במצרים משך זמן אינה אלא לצורך שלימות הגאולה, כיון שע"י הבירור דמצרים (עי"ז ש"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה") תהי' הגאולה ("אעלך גם עלה"<ref>שבזה נכללת גם העלי' דהגאולה האמיתית והשלימה (תו"א ר"פ שמות).</ref>) באופן נעלה יותר, בתכלית השלימות, ואז יהי' "ויחי יעקב" לא רק קמ"ז שנה<ref>וע"פ האמור לעיל (הערה 134) שארבעים (מ') מורה על שלימות המוחין (יותר מעשרים), תומתק השייכות דק'''מ'''"ז שנות חיי יעקב (יותר מק'''כ'''"ז דשרה) להגאולה, כיון שבהגאולה "יהיו כל ישראל '''חכמים''' גדולים . . וישיגו ('''בינה''') '''דעת''' בוראם", תכלית השלימות דמוחין (וראה גם ד"ה אל תצר את מואב במאמרי אדהאמ"צ דברים ח"א בתחלתו).</ref>, ולא רק ק"פ שנה, אלא חיים נצחיים.

יב. מההוראות מהאמור לעיל בנוגע למעשה בפועל:

– הן מצד פרשת השבוע, פרשת "מקץ", "קץ הימים" ו"קץ הימין" (כנ"ל ס"ט), והן מצד ימי חנוכה שנקבעו על נס השמן, שהו"ע "בשמן קדשי משחתיו" (כנ"ל ס"ח), ובפרט בשבת חנוכה (ששבת<ref>ובפרט לאחרי חצות, זמן דסעודה שלישית, ששייכת במיוחד ליעקב (זח"ב פח, ב), השלישי שבאבות, שקשור עם הגאולה השלישית וביהמ"ק השלישי (כנ"ל ס"י).</ref> קשור עם גאולה<ref>כמודגש בשירו של יום – "מזמור שיר ליום השבת", "מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" (תמיד בסופה).</ref>), ובקביעות שנה זו<ref>נוסף על מעלת כללות השנה – הי' תהא שנת נפלאות בה, בכל מכל כל (וראה לקמן הערה 155).</ref> שהוא לאחרי נר חמישי<ref>בערב שבת – "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" (ע"ז ג, סע"א).</ref>, יום גאולת רבינו הזקן ממאסרו השני<ref>בשנת תקס"א (כנ"ל הערה 59). – ולהעיר ששנה זו היא לאחרי מלאות "'''קץ'''" שנה (תקס"א־תשנ"ב), "'''מקץ'''".</ref>, ובראש חודש, שמורה על החידוש דישראל ש("דומין ללבנה" ו"מונין ללבנה"<ref>ראה סוכה כט, א. ב"ר פ"ו, ג. אוה"ת בראשית ד, סע"ב ואילך. ועוד.</ref> ו)"הם עתידים להתחדש כמותה"<ref>נוסח ברכת קידוש לבנה (סנהדרין מב, א).</ref> בהגאולה האמיתית והשלימה –

יש להוסיף מיום ליום (כהוראת ימי חנוכה<ref>ובאופן של פעולה נמשכת גם לאחרי ימי חנוכה – שהרי "מעלין בקודש ו(עאכו"כ ש)אין מורידין" (שבת כא, ב).</ref> ש"מכאן ואילך מוסיף והולך"<ref name=":0" />) בהענינים המביאים את הגאולה בפועל ובגלוי.

חיזוק האמונה התשוקה והצפי' לביאת המשיח, עד כדי כך, שנרגש אצלו שכל זמן שמשיח צדקנו עדיין לא בא בפועל ובגלוי, ימיו חסרים, כדברי יעקב<ref name=":5">שבשמו דוקא (ולא ע"ש אברהם ויצחק) נקרא כאו"א מישראל.</ref> שאפילו מאה ושלושים שנה הם "מעט", כיון שעדיין לא באה הגאולה בפועל (כנ"ל סי"א).

וכפשוט – ההוספה במבצע חנוכה כפשוטו, כולל גם עריכת התוועדויות של שמחה, כדעת הרמב"ם שימי חנוכה הם "ימי '''שמחה''' והלל"<ref>כנ"ל הערה 5.</ref>, והוספה בקיום המנהג דנתינת מעות חנוכה<ref>ביום ראשון, ז' דחנוכה, בסמיכות לתפלת מנחה והדלקת נר ח' דחנוכה (החל מלפני מנחה, ובעיקר לאחרי מנחה) – נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א לכאו"א מהאנשים והנשים והטף שיחיו, מטבע של דולר (דמי חנוכה) ושטר של דולר (לצדקה). ולמחרתו ("זאת חנוכה", לאחרי מנחה ומעריב) נתן עוה"פ כנ"ל לכל הנאספים שיחיו. ('''המו"ל''').</ref> וכיו"ב.

יג. ובכל זה – כההוראה המיוחדת מקביעות שנה זו ששבת חנוכה חל (בר"ח, ור"ח הוא ב' ימים, שאז חל שבת חנוכה) ביום א' דר"ח:

ובהקדמה – שענינו של נר חנוכה, ש"מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ", "פתח הסמוך '''לרשות הרבים'''"<ref>שו"ע או"ח סתרע"א ס"ה.</ref>, "עד '''דכליא''' רגלא דתרמודאי", מודגש ביותר '''בשבת''' חנוכה – שגם ב"רשות הרבים", שניכר במיוחד בפרטי דיני רה"ר '''בהלכות שבת''', נעשה מעמד ומצב של כלות הנפש ("כליא"), שמודגש בהכליון דיום השבת, "'''ויכולו'''"<ref>בראשית ב, א. וראה אוה"ת עה"פ.</ref> מלשון כליון, וגם מלשון גמר ושלימות ("כל"<ref>ובהדגשה יתירה בשנה זו – הי' תהא שנת נפלאות '''בכל מכל כל'''. – ולהעיר מהשייכות המיוחדת למנחת שבת, "נחלת יעקב אביך", שנאמר בו (לא "בכל" או "מכל", אלא) "'''כל'''" (ב"ב טז, סע"ב ואילך).</ref>).

וכששבת חנוכה (שבו מודגש כללות הענין דחנוכה) חל בראש חודש, מודגשת עוד יותר ההוראה ד"מוסיף והולך" – שההוספה היא באין־ערוך לגמרי<ref>"מוסיף והולך" – הוספה באופן של הליכה, שהליכה אמיתית היא באופן שבאין־ערוך למקומו (מעמדו ומצבו) הקודם (ראה סה"מ תר"ס ע' קז ואילך. ועוד).</ref>, ועד באופן של חידוש ממש, בדוגמת החידוש דרגע המולד (ראש חודש, מלשון חידוש<ref>ראה ראב"ע בא יב, ב. ס' השרשים לר' יונה בן ג'נאח ולהרד"ק ע' חדש.</ref>).

וחידוש גדול יותר כשר"ח הוא ב' ימים, שאז חל יום א' דר"ח בשבת, ובמילא שייך גם יום השני דר"ח<ref>עיקרו של ר"ח – שבו מתחיל מנין ימי החודש.</ref> לשבת<ref>נוסף על מעלתו מצד עצמו – "יום אחד", ש"הקב"ה יחיד בעולמו" (בראשית א, ה ובפרש"י – מב"ר פ"ג, ח).</ref>, כיון שבהפטרה דיום השבת מזכירים גם את היום השני של ר"ח ע"י הוספת פסוק ראשון ואחרון ד"מחר חודש"<ref>ראה בארוכה לקו"ש חלק לה חנוכה תשנ"ב.</ref> (משא"כ כשיום א' דר"ח חל ביום ששי, ויום ב' דר"ח חל בשבת) – שכל עניני חנוכה (המודגשים בשבת חנוכה) הם באופן של '''חידוש כפול''', חידוש ע"ג חידוש.

יד. ויה"ר שעוד לפני ההוספה בעניני חנוכה במעשה בפועל יתן '''הקב"ה''' "מעות חנוכה" (ולא רק באופן של מתנה, אלא גם באופן של תשלום חוב) ל"נער ישראל ואוהבהו"<ref>הושע יא, א.</ref> בהענין הכי נחוץ ומוכרח – להביא את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י דוד מלכא משיחא (ש"בשמן קדשי משחתיו") בפועל ממש, ועל ידו תהי' חנוכת ביהמ"ק השלישי (ש"בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא מן השמים"<ref>פרש"י ותוס' סוכה מא, סע"א. ועוד.</ref>) בפועל ממש.

והעיקר – בסמיכות זמן ממש, עוד לפני תפלת מנחה והקריאה בתורה בפרשת ויגש, שתוכנה סמיכת גאולה לתפלה, באופן שהגאולה באה עוד לפני התפלה (ועאכו"כ לאחרי התפלות על הגאולה גם ביום הש"ק זה), תיכף ומיד ממש, "לא עיכבן כהרף עין"<ref>מכילתא ופרש"י בא יב, מא. ועוד.</ref>.

וכיון שהגאולה תבוא תיכף ומיד, ביום ראשון דר"ח טבת, יהי' העשירי בחודש '''יום טוב''', כפס"ד הרמב"ם בסיום וחותם הלכות תעניות<ref>שיעור היומי דא' טבת.</ref> "כל הצומות האלה עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר<ref>זכרי' ח, יט.</ref> כה אמר ה' צבאות גו' צום העשירי יהי' לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים".

{{הערות שוליים}}