|
|
| (4 גרסאות ביניים של אותו משתמש אינן מוצגות) |
| שורה 1: |
שורה 1: |
| {{תניא}} | | {{פרק תניא}} |
| '''אגרת הקודש ד' – אין ישראל נגאלין אלא בצדקה'''
| |
| | |
| ==מבוא לאגרת==
| |
| [[אגרת הקודש סימן ג'|האגרת הקודמת]] ביארה את השפעת הצדקה על '''הגשמיות'''. מוסיפה אגרת זו שהצדקה מועילה גם לפדיית הנפש מהגלות '''הרוחנית.'''
| |
| | |
| ==גוף האגרת==
| |
| {{תבנית:ספר התניא/אגרת הקודש - סימן ד'}}
| |
| | |
| ==סיכום האגרת==
| |
| שכל ורגש הם כוחות '''חיצוניים''' – כשמתגלה '''פנימיות''' הלב בתפילה אין זה תוצאה מעבודת השכל והרגש, אלא '''מתנה'''.
| |
| | |
| מתנה ניתנת רק למי שעושה נחת רוח. החיים האמיתיים (האהבה המסותרת, עצם הנפש, ניצוץ האלוקות שבנפש) הם מתנה לנותן חייו לזולת (צדקה).
| |
| | |
| :על פי הנ"ל מובן הפסוק "צדק לפניו '''יהלך''' וישם לדרך פעמיו". הצדקה '''מוליכה:'''
| |
| * מלמטה למעלה – את '''פניו''' (פנימיות הלב) לה',
| |
| * ומלמעלה למטה – את הפנימיות העליונה שתאיר '''בדרכו''' (במצוותיו),
| |
| * ולכן נקראת "שלום".
| |
| | |
| [[קטגוריה:תניא]]
| |
| [[קטגוריה:אגרת הקודש]]
| |