דבר מלכות/לך לך: הבדלים בין גרסאות בדף

א.  פרשת לך לך היא פרשה כללית ועיקרית: בפרשה זו מתחילה תקופתו של אברהם אבינו – היהודי הראשון. ראשיתה, בציווי הראשון של הקב"ה לאברהם: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"{{הערה|ריש פרשתנו (יב, א).}}, לאחר מכן, בהמשך הפרשה{{הערה|שם, ד ואילך.}}, בדבר הליכתו ונסיעתו של אברהם לארץ ישראל, וכן, הבטחתו של הקב"ה לתת לאברהם ולבניו את ארץ־ישראל – "לזרעך אתן את הארץ הזאת"{{הערה|שם, ז.}}, "לך אתננה ולזרעך עד עולם"{{הערה|שם יג, טו.}}, וכן – ברית בין הבתרים – "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת גו'"<ref name=":1">שם טו, יח.}}.

עד לסיום הפרשה – שם מסופר אודות הציווי של מצות מילה, וקיומה של מצוה זו ע"י אברהם אבינו, אשר באמצעותה נכרתת ברית בין בני־ישראל ובין הקב"ה – "זאת בריתי גו' ביני וביניכם ובין זרעך אחריך"{{הערה|שם יז, יו"ד.}}, "בריתי בבשרכם לברית עולם"<ref name=":3">שם, יג.}}.

יתר על כן: בכל שנה, מידי קריאת הפרשה בתורה, יש לחיות עימה מחדש{{הערה|ראה שיחת כ"ק אדנ"ע דמוצש"ק לך לך תרנ"א (ספר השיחות תש"ב ע' 29 ואילך. הועתק בקיצור ב"היום יום" ב חשון). ושם הוא בנוגע '''לפ' לך לך'''.}} (במכ"ש מכך ש"בכל יום יהיו בעיניך חדשים"<ref name=":0">פרש"י יתרו יט, א. עקב יא, יג. תבוא כו, טז.}}, עאכו"כ בזמן המיוחד בשנה שבו קוראים את הפרשה כולה בתורה, וברבים, בתוספת ברכות לפני' ולאחרי') – כיון שאז שבים ומתעוררים הענינים המדוברים בפרשה – בדוגמת התרחשותם בפעם הראשונה{{הערה|וע"ד הפירוש הידוע ב"הימים האלה נזכרים ונעשים" (אסתר ט, כח), שבכל שנה כשנזכרים ימים אלו נעשים ונמשכים אותן המשכות שנמשכו בפעם הראשונה (וראה רמ"ז בס' תיקון שובבי"ם. הובא ונת' בס' לב דוד (להחיד"א) פכ"ט. ולהעיר ממשנה ספ"ג דגיטין. שו"ת הר"י אירגס (בסו"ס מבוא פתחים) ס"ה בארוכה). ויש לומר, שכן הוא עוד יותר בזמן קריאת הפרשה בתורה, ובפרט ע"פ מאחז"ל (ראה תדא"ר פי"ח. יל"ש איכה רמז תתרלד) דכל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו, ועי"ז מתחדש הענין גם בפועל, שהרי "אסתכל באורייתא וברא עלמא" (זח"א קלד, סע"א. ח"ב קסא, ריש ע"ב. ח"ג קעח, א).}}. ואדרבה: בהוספה ביתר שאת וביתר עוז (ע"פ הכלל שמעלין בקודש{{הערה|ברכות כח, א. וש"נ. וראה לקו"ש חי"ג ע' 250 בהערה.}}).

[כפי שזה גם מודגש במאחז"ל הנ"ל, שעל כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן, ולאחרי כל דיבור "הוריד טל '''שעתיד''' להחיות בו מתים והחי' אותם"{{הערה|שבת שם.}}, "והוא טל תורה"{{הערה|תניא פל"ו (מו, ב). – ועפ"ז מובן מה שבשמו"ר ובשהש"ר שם מבואר, שחזרה נשמתן ע"י התורה.}}: לאחרי ש"פרחה נשמתן" בדיבור הראשון, כיון שהגיעו לשלימות העבודה (כנשמה בגוף), כנ"ל – הרי שבאמצעות הטל של תחי' (תורה), הוטלה על הנשמה שליחות חדשה ועליונה יותר, ולכן "החי' אותם" כנשמה בגוף, ועד"ז גם אחרי הדיבור השני וכן הלאה – דרגא למעלה מדרגא. ולהוסיף, שה"החזירן" הי' דווקא ע"י טל של תחי' ('''שעתיד''' להחיות בו מתים), הדרגא של "תורה חדשה"<ref name=":4">ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.}} לעתיד לבוא, כדלקמן].

כאשר נתן הקב"ה את ארץ ישראל לאברהם בברית בין הבתרים ("לזרעך נתתי את הארץ הזאת" "כבר נתתי" בפועל), הוא כבר נתן לו בפועל{{הערה|לכאורה כן הוא לפי פשטות לשון הברית. ומ"ש בפרש"י שם, יט (מב"ר פמ"ד, כג) "עשר אומות יש כאן ולא נתן להם אלא שבעה גוים והשלשה . . קיני קניזי וקדמוני עתידים להיות ירושה לעתיד" – י"ל דזהו בנוגע לנתינתן שתיעשנה ארץ ישראל (וקדושתה), לא רק שינוי הבעלות אלא גם שינוי האיכות. וראה הנסמן בלקו"ש חכ"ה ע' 53 הע' 59.}} (באותה ברית) את כל עשר הארצות{{הערה|פרשתנו טו, יח־כא.}} – לא רק את שבע הארצות – "ואת החתי וגו'", אלא גם את ג' הארצות – "את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני". רק ש'''בגלוי''' ובפועל "לא נתן להם אלא שבעה גוים והשלשה כו' עתידים להיות ירושה לעתיד"{{הערה|פרש"י שם, יט.}} – "בימי המלך המשיח"<ref name=":2">ל' הרמב"ם הל' רוצח ושמירת נפש פ"ח ה"ד.}}. אבל הקב"ה נתן הכל מיד '''בבת אחת''' (אלא שבקיום הענין בפועל ישנם שלבים. ע"ד שבנוגע לכיבוש ז' ארצות, לא הי' זה מיד בזמן אברהם, אלא לאחר זמן, ולא בבת אחת אלא בכמה שלבים וכו').

ז.  עד"ז יש לומר גם בביאור הענין של "לך לך" כהכנה והתחלה דמתן תורה – מכיון שהשלימות של מתן תורה תהי' בגאולה האמיתית והשלימה{{הערה|ראה תניא פל"ו (מו, א).}} (כאשר תהי' שלימות ארץ ישראל, כל עשר הארצות, כדלקמן), שאז יהי' הגילוי  של "תורה חדשה מאתי תצא"<ref name=":4" /> – הרי שלפי ערך השלימות של "מתן תורה" דלעתיד לבוא (ש"תורה שאדם לומד בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של משיח"{{הערה|קה"ר פי"א, ח. ועד"ז שם רפ"ב.}}, ועאכו"כ לגבי התורה חדשה מאתי תצא), אוחזים עדיין בהכנה לזה, הכנה של "לך לך".

ח.  שייכותו של קנין עשר הארצות עם מתן תורה (וההכנה לזה ע"י "לך לך") תובן בהקדים הביאור בכך ש"לך לך מארצך גו'", זוהי תחילתה של עבודת ההכנה למתן תורה<ref name=":5">בהבא לקמן, ראה הדרושים שבהערה 11.}}:

יחודיותו של מתן תורה היא בכך שהוא פעל את חיבורם של העליונים והתחתונים (ביטול הגזירה שעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים{{הערה|תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג.}}), שדרגות האלקות שהן לגמרי למעלה מן העולם יומשכו ב"תחתונים", ונבראים תחתונים יהא באפשרותם להתאחד עם ה"עליונים", שע"י קיום המצוות בדברים גשמיים יהפך החפץ הגשמי ויהי' חפצא של קדושה{{הערה|ראה בארוכה לקו"ש ח"ג ע' 887 ואילך. חט"ז ע' 212 ואילך. '''וש"נ.'''}}, עד אשר תתהוה דירה לו יתברך '''בתחתונים'''{{הערה|ראה תנחומא נשא טז. שם בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו.}}, דירה "לו" – לעצמותו ית'{{הערה|המשך תרס"ו ס"ע ג. ובכ"מ – נסמנו בסה"מ מלוקט ח"ב ע' רמא הערה 32.}}.

ענין זה החל עם ציווי ופעולת אברהם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"<ref name=":6">ראה לקו"ת לג' פרשיות עז, א־ב (וראה גם אוה"ת פרשתנו (כרך ד) תרפד, ב. תרפז, ב), ש"ויאמר ה' אל אברם לך לך גו'" הוא כענין ביטול הגזירה דמ"ת. וראה בארוכה תו"ח פרשתנו ד"ה ויאמר גו' לך ספכ"ה ואילך.}}, ובמיוחד – ע"י קיום מצות מילה{{הערה|ראה תו"ח שם פ, ג ואילך; אוה"ת שם (כרך ו) תתרעב, ב ואילך – ש"לך לך גו'" הוא (התחלת) הציווי על ענין המילה ("נצטוה עתה על העתיד"), שענינו הוא – היציאה מההעלם אל הגילוי, עיי"ש. וראה תו"א פרשתנו יא, ב.}} (כדלקמן ס"י):

גם{{הערה|בהבא להלן, ראה גם לקו"ש חכ"ה ע' 47 ואילך. ס' השיחות תשמ"ט ח"א ע' 40 ואילך. וראה גם מאמרי אדה"ז פרשיות ח"א ע' פ ואילך.}} קודם "לך לך מארצך גו'" (כאשר הי' אברהם בן '''ע"ה''' שנים) עבד אברהם את עבודתו בארצו ומולדתו ובית אביו, ובאופן נעלה – הוא הכיר את בוראו{{הערה|לכל הדיעות – נסמנו בסה"ש שם הערה 22 (וראה לקו"ש ח"כ ע' 14 ואילך).}}, עבד את השם ופירסם אלקות בעולם, ומתוך מסירת נפש (כפי שגם בא לידי ביטוי בנסיון של כבשן האש '''באור כשדים'''{{הערה|פסחים קיח, א. ב"ר פל"ח, יג. הובא בפרש"י נח יא, כח. וראה רמב"ם שבהערה הבאה.}}), וכפי שהרמב"ם מאריך{{הערה|הל' ע"ז פ"א ה"ג.}} (בענין גודל מעלתו ועבודתו של אברהם עוד קודם הציווי "לך לך"): "כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו כו' עד שהשיג דרך האמת כו' והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוקה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד כו'". ולהוסיף בדיוק הלשון "איתן" מלשון חוזק ותוקף{{הערה|לקו"ת פ' ראה יח, א. ובכ"מ.}}, שאברהם ניצב בכל התוקף כנגד עולם שלם (אברהם העברי – כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד{{הערה|ב"ר פרשתנו פמ"ב, ח.}}) וכלל לא נתפעל מהם (אע"פ שאז הי' עדיין "אברם", ולא "אברהם" – "אב המון גויים"<ref name=":7">פרשתנו יז, ה.}}, כדלקמן),

ויש לומר, שזהו גם הביאור במה שפרשת לך לך היא הפרשה השלישית בתורה (שלישית ב"אוריאן תליתאי"{{הערה|שבת פח, א.}} עצמה) – שכן התוכן של "לך לך" הוא ההכנה וההתחלה של מתן תורה, הקשורה עם הקו השלישי (האמצעי) המחבר "עליונים" ו"תחתונים": תוכנה של פרשת בראשית – הפרשה '''הראשונה''' [וכמרומז בשמה "בראשית"] – הוא<ref name=":8">ראה בארוכה לקו"ש חט"ו ע' 51 ואילך.}} אודות בריאת העולם שנברא על ידי הקב"ה – "עליונים"; תוכנה של פרשת נח – הפרשה '''השני'<nowiki/>''' [וכמרומז בהתחלתה – "נח נח" '''ב'''' פעמים] קשור עם זיכוך המטה<ref name=":8" /> (על ידי עבודתו של נח איש צדיק, ובפרט על ידי המבול{{הערה|ש"בא בכדי לטהר את הארץ" (תו"א נח ח, ד. ובכ"מ).}}) – "תחתונים"; ופרשת לך לך – הפרשה '''השלישית''' – ענינה הוא חיבור עליונים ותחתונים (כהכנה והתחלה דמ"ת){{הערה|ראה בהנ"ל גם לקו"ש חט"ו ס"ע 83 ואילך.}}.

כמדובר פעמים רבות{{הערה|לקו"ש ח"א ע' 41. ח"ג ע' 757 ואילך. ח"ה ע' 79 ואילך. שם ע' 88 ואילך.}} שהכח שיש לישראל לקיום המצוות לאחרי מתן תורה, שזה יחדור ויקבע את הקדושה בדברים הגשמיים בהם מקיימים את המצוות, הוא מהמצוות שקיימו האבות לפני מתן תורה ("מעשה אבות סימן לבנים"{{הערה|ראה תנחומא פרשתנו ט. ב"ר שם פ"מ, ו. רמב"ן שם יב, ו. לקו"ש חט"ו ע' 76. וש"נ.}}), ובמיוחד על ידי מצות מילה (של אברהם אבינו), שקדושת המצוה (גם לפני מתן תורה) נשארה ב(אבר ו)בדבר הגשמי גם אחרי קיום המצוה [לא כמו שאר המצוות שקיימו האבות, ש"ריחות היו"{{הערה|שהש"ר פ"א, ג.}}. ולכן אמר אברהם "שים נא ידך תחת ירכי"{{הערה|חיי שרה כד, ב.}}, כדי שתהי' זו שבועה בנקיטת חפץ{{הערה|פרש"י עה"פ.}}, כי לפני מתן תורה לא היתה שום מצוה אחרת שנשארה בה הקדושה גם אחרי קיום המצוה{{הערה|אלא שעצ"ע, דלכאורה מסתבר לומר, שגם בקרבנות (וכן בהמזבחות) שלפני מ"ת ישנו הגדר דחפצא דקדושה (וראה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 587 הערה 50. ע' 604 הערה 59).}}].

אחד הטעמים מדוע בחר הקב"ה דוקא במצות מילה, שהיא תהי' נתינת הכח לקיום המצוות לאחרי מתן תורה (בהיותה דוגמתם) – כי במצוה זו יש חידוש לגבי שאר המצוות, שעל ידי קיום מצוה זו נקבע בגלוי בגוף הגשמי והחומרי של יהודי אות וברית עם הקב"ה – "בריתי '''בבשרכם''' לברית עולם"<ref name=":3" />.

ולפיכך דוקא על ידי קיום מצות מילה שינה הקב"ה את שמו של אברהם, שבמקום "אברם" ייקרא "אברהם", "כי אב המון גוים נתתיך" – שכן מצות מילה נותנת את הכח לברר גם את כל אומות העולם, גם בגשמיותם וחומריותם, עד בתחתון שאין תחתון למטה ממנו, שגם שם יאיר גילוי אלקות, כח הפועל בנפעל, ועד – השלימות בזה ד"והיתה לה' המלוכה"{{הערה|עובדי' א, כא.}} בגאולה האמיתית והשלימה.

ועאכו"כ כשמדובר על הגילוי הנעלה ושלא בערך של הגאולה האמיתית והשלימה – הרי מכיון ש"לך לך גו'" וקנין ארץ ישראל היא ההכנה וההתחלה דמתן תורה, ובזה תלוי' השלימות דמתן תורה (חיבור עליונים ותחתונים) – הרי מובן, שכל זמן שחסר בשלימות קנין הארץ (וכפי שזה בזמן הזה, כאשר אין לנו את כל עשר הארצות), חסר גם בשלימותה של פעולת מתן תורה (שלימות קיום התומ"צ); דוקא על ידי שתהי' השלימות ד"לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" וקנין ארץ ישראל בשלימותה (כל עשר הארצות), אז תהי' השלימות דקיום התורה ומצוות, "כמצות רצונך"{{הערה|לשון תפלת מוסף. וראה תו"א ויחי מו, ד ואילך. תו"ח שם צה, א ואילך. אוה"ת שם (כרך ו) תתשכח, ב ואילך. המשך וככה תרל"ז פי"ז ואילך. ועוד.}}, וכפי שזה יהי' בגאולה האמיתית והשלימה.

ולכן: כל זמן שנמצאים עדיין לפני הגאולה – הרי זה נוגע בפועל ממש הציווי ד"לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" והקנין בארץ ישראל השלימה (כל עשר הארצות), גם כהכנה לשלימות התורה והמצוות, "תורה חדשה מאתי תצא" [נוסף למה שהדבר נוגע ל"מתן תורה" בכל יום באופן חדש (נותן התורה לשון הווה), שזה יהי' גם אחרי הגאולה, ואם כן יהי' נוגע גם אז העבודה ד"לך לך גו'"<ref name=":9">וראה אגה"ק סו"ס כו.}}].

בזמן הזה ניתנו לישראל רק שבע הארצות, משום שעתה (עיקר) העבודה היא בבירור המדות; והעבודה דג' המוחין עתה היא בעיקר כדי לפעול על המדות. אבל לעתיד לבוא, כאשר כל ענין בעבודת ה' יהי' בשלימותו הכי מלאה, תהי' העבודה דג' המוחין גם (ובעיקר) עבודה בפני עצמה – להתאחד עם אלקות על ידי היחוד המלא (יחוד נפלא{{הערה|ראה תניא פ"ה.}}) של שכלו עם התורה (חכמתו יתברך, שהוא וחכמתו אחד{{הערה|שם פ"ב. פ"ד.}}), שעל ידי זה (שאורייתא וקוב"ה כולא חד{{הערה|שם פ"ד ורפכ"ג בשם הזהר. וראה זח"א כד, א. ח"ב ס, א. ועוד.}}) נתגלה שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד{{הערה|ראה זח"ג עג, א.}}.

מזה מובן ששלימות העבודה (גם של ז' המדות) היא דוקא כאשר ישנם כל '''עשר''' הכוחות (ג' מוחין וז' מדות, גם כפי שהם כשלעצמם) ובלשון הכתוב{{הערה|ואתחנן ו, ה.}} – "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך (ז' מדות) ובכל נפשך (כל עשר הכוחות) ובכל מאדך" – עבודה למעלה ממדידה והגבלה<ref name=":10">ראה תו"א מקץ לט, ג. ובכ"מ.}} (ע"ד "לך לך"), גם של עשר כוחות האדם{{הערה|בצירוף אדם שהוא למטה מצירוף מאד (ראה המשך וככה תרל"ז פ"כ).}}, ועד כפי שזה קשור עם ה"מאד האמיתי"<ref name=":10" />.

על כל יהודי מוטל החיוב של "לך" בלימוד התורה – "לאפשה לה"{{הערה|זח"א יב, ב. וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב ה"ב. תניא אגה"ק סכ"ו (קמה, א).}}, לחדש בתורה.

עבודת האדם ע"ד הרגיל היא על ידי ניצול כוחותיו הגלויים. בכך אין שום חידוש – שהרי אלו הם הכוחות שיש לו והוא יודע על קיומם, וממילא מובן ופשוט שעליו לנצל אותם במילואם. עד"ז הכוחות הנעלמים, אך בהעלם השייך וקרוב אל הגילוי – אין זה כל כך חידוש; החידוש האמיתי הוא – כאשר הוא מגלה בתוכו ("אותך בעצמך") כוחות נעלמים, שאף אחד (כולל – הוא עצמו) לא ידע ולא שיער שיש לו כאלו כוחות, ועד שהדבר הוא פלא מנין לו דברים שכאלו – וכאשר הוא מנצל כוחות אלו לחדש בתורה, זהו ה"לך לך גו' אל הארץ אשר אראך" האמיתי.

על פי המדובר לעיל, שבדורנו זה במיוחד (הדור האחרון בגלות והדור הראשון של הגאולה) ישנה הדגשה יתירה על העבודה ד"לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך", וקנין כל עשר הארצות – הרי מובן, שהדבר צריך להשתקף לכל לראש בעבודה מעין זה של יהודי, על ידי שהוא מוסיף בלימוד התורה, לא רק לפי ג' המוחין שלו השייכים למדות, אלא גם ג' מוחין בעצם. שזה במיוחד – על ידי הוספה בלימוד פנימיות התורה (כולל בביאור ענינים אלו דעבודת המוחין{{הערה|ראה גם שיחת ח' חשון שנה זו.}}), כולל בעניני הגאולה ומשיח צדקנו.

טו.  ויהי רצון, שעל ידי הוספה בעבודה ד"לך לך גו'" – יקויים תיכף ומיד '''בפשטות''' ה"לך לך מארצך גו'", "קבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ"{{הערה|נוסח ברכת החודש.}}, והולכים כולם "אל הארץ אשר אראך", "לארכה ולרחבה", כולל – בארץ קיני קניזי וקדמוני (אותה מקבלים בדרכי שלום מאומות העולם, כנ"ל),

{{הערות שוליים}}