דבר מלכות/ויצא: הבדלים בין גרסאות בדף

אבל צריך ביאור – במה מתבטאת המעלה והשלימות בזה? שלימות עבודת הצדיק היא הרי שלימות '''ברוחניות''' – דבר שלכאורה אינו קשור ואינו תלוי בשלימות ימיו הגשמיים, כידוע{{הערה|תניא אגה"ק ביאור לסי' ז"ך (קמו, ב).}} ש"חיי הצדיק אינם חיים בשריים כי אם חיים רוחניים שהם אמונה ויראה ואהבה כו'", וממילא מובן, שאצל צדיק יכולה לכאורה להיות שלימות העבודה (ברוחניות), אפילו כאשר שנותיו (הגשמיים) אינם ממולאים "מיום ליום" – וכפי שרואים זאת אצל רוב הצדיקים, שהסתלקותם לא היתה ביום הולדתם.

ג. ויש לומר: שלימות עבודת הצדיק היא כאשר השלימות הרוחנית משתקפת גם בשלימות '''גשמית''' – שלימות בזמן עבודתו, בשנים ובימים הגשמיים שלו. ובלשון חז"ל{{הערה|ב"ר רפנ"ח וביפה תואר שם.}}: "יודע ה' ימי תמימים{{הערה|תהלים לז, יח.}} . . כשם שהן תמימים כך שנותם תמימים".

והטעם לזה הוא, כיון שתכלית ושלימות העבודה דתורה ומצוות של יהודי (שזוהי הרי עבודת הצדיק – תכלית ושלימות העבודה{{הערה|ראה ספר הערכים־חב"ד מערכת אותיות – אות צדי"ק ס"ח. וש"נ.}}) מתבטאת בזה, שיברר ויזכך את גופו הגשמי, באופן שאין שום חלקים נפרדים בחייו שאליהם אין עבודת השם שלו מגעת ח"ו (אין שום "הפסק" ו"פירוד", שום הפרדה בין נשמתו לגופו, בין רוחניותו לגשמיותו), אלא כל הפרטים בחייו חדורים ברוחה של נשמתו ורוחניותו. עד אשר הגשמיות נעשית טפלה ובטלה לנשמה ולרוחניות (עושים נפשם עיקר וגופם טפל{{הערה|ראה תניא פל"ב.}}), באופן שכל הגשמיות היא כמו "כלי" ו"לבוש" – ועד כמו מרכבה{{הערה|ראה תניא פכ"ג. ועוד.}} – שמשקפת ומבטאת את שלימות עבודתו הרוחנית.

ולכן "הקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום" – כיון ששלימות העבודה של צדיק חודרת ומשתקפת (גם) בשלימות בגשמיותם (בהתאם לשלימותם ברוחניות), שהרי '''גדר''' העולם הזה הגשמי מורכב מזמן (ומקום){{הערה|שעהיוה"א פ"ז (פב, א).}}, המתחלק לימים{{הערה|ועיקר התחלקות הזמן הוא לימים, כמרז"ל (נזיר ז, א) "יומי מפסקי מהדדי". וראה אוה"ת בלק ס"ע תתקמח ואילך.}}, ימי השנה – כמאמר חז"ל{{הערה|שמו"ר פט"ו, יא.}} "משבחר הקב"ה '''בעולמו''' קבע בו ראשי חדשים '''ושנים''' וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ראש־חודש של גאולה". דהיינו, שקביעות ה"שנים" קשורה ב"עולמו"{{הערה|ויש לומר ש"בחר הקב"ה בעולמו" קאי על בחירת ה' (נתאוה הקב"ה) לעשות לו ית' דירה בתחתונים (ראה תנחומא נשא טז. ועוד. תניא רפל"ו. ובכ"מ), "בעולמו".}} (גשמיות העולם), בניגוד לקביעת "ראש־חודש של '''גאולה'''", שקשורה עם "בחר ביעקב ובניו" (הכוונה הרוחנית בבריאת העולם); '''ושנה''' (מלשון שינוי{{הערה|רמ"ז לזח"ג רעז, ב. שרש ישע ערך שנה. עבוה"ק ח"ד פי"ט. וראה אוה"ת מקץ שלח, סע"א. (כרך ה') תתקעו, א.}} ומלשון משנה{{הערה|ראב"ע בא יב, ב. ס' השרשים לר' יונה בן ג'נאח ולהרד"ק ערך שנה. רמ"ז שם. וראה אוה"ת מקץ שם.}}) מקיפה וכוללת בתוכה את כל שינויי הזמן – ולכן מתבטאת שלימות העבודה (הרוחנית) של צדיק ("כשם שהן תמימים") בזה שגם שנותיו תמימות ("כך שנותם תמימים"), ש"הקב"ה יושב וממלא שנותיהם . . מיום ליום", וכל יום הוא ניצל בשלימותו (ע"י בירור ה"לבוש" שכנגד אותו יום, כידוע{{הערה|ראה בכ"ז אוה"ת משפטים ע' א'קכב. שבועות ע' צא. בלק שם. פינחס ע' א'קצט. ד"ה ואברהם זקן תשל"ח (סה"מ מלוקט ח"א ע' רפט ואילך). וראה לקו"ש ח"ד ע' 1194.}} ש"אי חסרא יומא חדא חסר לבושא חדא", וימי האדם קצובים לו בהתאם לשיעור הלבושים שהוא צריך להשלים ולתקן){{הערה|ויש לומר, שכיון שבשנה (מלשון שינוי) נכללים כל השינויים, לכן, השלימות של הלבושים (ימים) היא בסיום השנה (מזמן הולדת האדם). ועפ"ז "ממלא שנותיהם מיום ליום" (שגמר עבודת הצדיק ביום הסתלקותו הוא ביום הולדתו) מורה על שלימות עבודתו בבירור הימים (הלבושים) שניתנו לצדיק זה.}}, כך שהשלימות והתמימות של הצדיק היא ברוחניותו ובגשמיותו (ימים ושנים גשמיים) '''בשווה'''. התמימות שלו בשני חייו הגשמיים היא המשך אחד לתמימות בעבודתו הרוחנית – "כשם שהם תמימים כך שנותם תמימים".

ושלימות זו היתה בגלוי אצל האבות (ש"מ"ד בניסן נולדו בניסן מתו כו'"{{הערה|ר"ה שם.}}), ואצל משה רבינו ("היום מלאו ימי ושנותי"), ש"בשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד"{{הערה|קידושין שם.}} (נוסף לזה ששנותיו היו מלאים – מאה ועשרים שנה{{הערה|כמ"ש (בראשית ו, ג) "והיו ימיו מאה ועשרים שנה".}}) – כיון שבהיותם רועי ישראל הראשונים, ובפרט משה – ה"רעיא מהימנא" של בני ישראל{{הערה|ומשה הוא "כללות כולם" של כל ה"שבעה רועים הממשיכים חיות ואלקות לכללות נשמות ישראל" (תניא פמ"ב).}}, התבטאה אצלם התבטאה השלימות של עבודת הצדיק, כפי שהיא משתקפת ב"מלאו ימי ושנותי".

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" מרמז בכללות את ירידת הנשמה בגוף{{הערה|אוה"ח פרשתנו כח, יד. הובא ונת' בקיצורים והערות לתניא ע' נז. ד"ה ויצא תר"ל (ע' כט ואילך).}}. נשמתו של כאו"א מישראל – "נשמה שנתת בי טהורה היא"{{הערה|שם=:1|תניא פל"ו.}}, המעלימים ומסתירים על אלקות, ועל קדושתה ורוחניותה של הנשמה, ועד יתירה מזה – ביכולתם ר"ל להזיק ליהודי (כפי שיעקב פחד{{הערה|ב"ר פרשתנו פס"ח, יא. הובא בפרש"י שם כח, יא.}}).

כאשר נשמתו של יהודי יורדת למטה להתלבש בגוף גשמי בעולם הזה הגשמי, "עולם" מלשון "העלם"{{הערה|לקו"ת שלח לז, ד. ובכ"מ.}} – מיד יש את ה"כי בא השמש", העלם על הגילוי של "שמש ומגן הוי' אלקים"{{הערה|תהלים פד, יב.}}, שכתוצאה מזה נעשה "וישכב במקום ההוא" – שענין השכיבה מורה{{הערה|ראה גם מכתב כ"ה מנ"א תש"ח*. סה"מ מלוקט ח"ד ע' קסג.

'''*) אגרות־קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"ב ע' שעא.''' המו"ל'''.'''}}, ש"ראש" האדם (המעלה שבו) משתווה אל "רגל" האדם (המטה שבו) [כדלקמן סעיף ז], על־ידי ההעלם וההסתר של "עולם הזה הגשמי והחומרי ממש והוא התחתון שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו ית' וחושך כפול ומכופל"<ref name=":1" /> [ובפרט בחושך וליל הגלות{{הערה|כידוע ש"ויצא יעקב גו'" מרמז על גלות עם ישראל (ראה ב"ר פרשתנו פס"ח, יג. זהר פרשתנו קמט, ב. של"ה רצב, ב). וראה לקו"ש חכ"ה ס"ע 153 ואילך. וש"נ.}}, כאשר "אותותינו לא ראינו"{{הערה|תהלים עד, ט.}}, ובמיוחד '''בעקבתא''' דמשיחא, כאשר נמצאים במצב של שינה ושכיבה, כשהכוחות הגלויים נמצאים בהעלם, וממילא הראש והרגל הם בשווה].

והיות ש"מקום משכן נפש האלקית הוא '''במוחין שבראש, ומשם''' מתפשטת לכל האיברים"{{הערה|תניא פ"ט.}} – לכן עיקר גילוי '''תוקף''' הנשמה והרוחניות – "אבנים" – הוא דוקא ב"מוחין שבראש", "מראשותיו".

כולל – כמנהג רבותינו נשיאינו{{הערה|"היום יום" כח כסלו.}} – לקיים מסיבות לבני הבית בימי חנוכה, ולחלק "דמי חנוכה" לבני הבית{{הערה|ראה סה"ש תשמ"ח ח"א ע' 163. וש"נ.}}, ובפרט לילדים, לבנים ובנות. כי כאשר כל אחד מקיים מנהג זה – בפרסום המתאים – ועוד בהוספה והרחבה על־ידי הוספה בנתינת "דמי החנוכה" בריבוי (שעל־ידי זה מתוסף בהשמחה אצל הילדים) – מתקשרים עוד יותר (על־ידי קיום מנהג זה) עם רבותינו נשיאינו, שזה נותן תוספת כח להחדיר את תורתם, הוראותיהם, ומנהגיהם אל חיי היום־יום הפרטיים.