דבר מלכות/במדבר: הבדלים בין גרסאות בדף

{{עריכה}}{{דבר מלכות}}

ושבת זו היא גם – שבת פרשת במדבר{{הערה|ש"המנהג הפשוט שיהיו קורין במדבר סיני קודם עצרת" (רמב"ם הל' תפלה פי"ג ה"ב. טושו"ע או"ח סתכ"ח ס"ד)}}.

קביעות כזו מחולקת גם בכך שהיום הראשון דחג השבועות הוא ביום ראשון בשבוע, שהוא בדוגמת יום ראשון דמעשה בראשית, כמובן מהשיר של יום זה{{הערה|ראה לקו"ת שה"ש כה, סע"א: "אנו מונין היום יום ראשון בשבת . . וקשה הרי כבר עברו רבבות ימים משימ"ב עד עתה וא"כ איך אומרים היום יום ראשון כו', אלא . . כל יום א' הוא ממש יום ראשון כמו יום א' של ששת ימי בראשית כו'". וראה גם סה"מ תש"ד ע' 192. וראה הנסמן בהערה 27.}}; ובהמשך לזה באים מיד ליום השני בשבוע{{הערה|ובארץ ישראל יום השני הוא אסרו חג.}}, ולאחרי זה – אסרו חג – ביום השלישי בשבוע.

ב. השייכות דחג השבועות, זמן מתן תורתנו, עם שבת – מודגשת במאמר חז"ל{{הערה|שבת פו, ב.}}: "דכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל".

ויש לומר אחד הביאורים בזה{{הערה|ראה גם (באו"א) תו"א יתרו ע, ג. ויקהל פח, א ואילך. ובכ"מ.}}: שבת ענינה – מנוחה. כמאחז"ל{{הערה|פרש"י בראשית ב, ב. פרש"י מגילה ט, א (ד"ה ויכל). וראה ב"ר פ"י, ט ובמתנות כהונה שם (ד"ה "שאנן") בשם חז"ל.}} "מה הי' העולם חסר מנוחה, באת שבת באת מנוחה". ובלשון ברכת המזון דשבת (מיוסד על לשון המשנה{{הערה|תמיד בסופה.}}) "(הרחמן הוא ינחילנו ל)יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"{{הערה|שכל שבת הוא מעין (והכנה ל) ה"יום שכולו שבת ומנוחה" (ראה המשך תער"ב ח"ב ע' א'קכח. ועוד).}}. ובהדגשה יתירה – בלשון תפלת מנחה דשבת{{הערה|הטעם שאומרים זה דוקא בתפלת מנחה דשבת י"ל – כי אז הוא גילוי דשלימות מנוחת שבת. אבל ענין זה שייך לכל היום, כמפורש בהתפלה: "יום מנוחה".}}: "יום מנוחה . . מנוחת שלום . . מנוחה שלימה שאתה רוצה בה" (ובכמה מקומות עוד לשונות של מנוחה).

העולם מצד עצמו נברא באופן דשינוי ותנועה (היפך המנוחה, "חסר מנוחה")[19], ולכל לראש – השינויים דכללות ענין הזמן (יום ראשון, יום שני וכו'), שענינו וגדרו הוא – חילוף ושינוי דעבר הוה ועתיד (ובכללות – קדימה ואיחור), וכל הנבראים שבעולם (שגדרו הוא זמן ומקום[20]) כפופים לשינויי הזמן, באופן כזה שהם משתנים כל הזמן[21]; ונוסף לזה ישנם השינויים הפרטיים של כל נברא בעולם.

יום השבת הביא מנוחה לעולם ("באת שבת באת מנוחה")19, כיון שהבריאה נסתיימה בששת ימי בראשית, "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלקים גו' מלאכתו אשר עשה"[24], ונרגש בכל העולם ובכל פרטי העולם – בכל השינויים וחילוקי דרגות דזמן ומקום – איך שהכל נברא מה' אחד[25], הכוונה אחת דהקב"ה בכל פרטי הבריאה, שהיא נעלית משינויי הזמן והמקום[26], ולכן, הרי היא מביאה מנוחה בכל הבריאה, בהיותה קשורה עם "מנוחה", הן בזמן – כידוע[27] ששבת היא עלי' שלמעלה מבחי' זמן, ולכן מתחילים אח"כ לספור שוב: יום ראשון בשבוע וכו', והן במקום – כמ"ש[28] "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי"[29], מנוחה וקביעות במקום[30].

ויתירה מזו: זה מביא מנוחה לא רק להאדם עצמו, אלא גם לכל הענינים שהוא עושה בעולם, שהם נעשים בשלימות יתירה וביתר הצלחה כאשר הם נעשים מתוך מנוחה, עד שזה מביא מנוחה בכל העולם כולו.

עד שמזה נמשכת מנוחה גם בפרטי ושינויי הזמן והמקום – ע"ד מנוחת שבת, ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"[36], ששת ימי הבריאה, כאשר עסוקים במלאכת העולם (הסדר דתנועה ושינוי) – שגם כאשר עסוקים עם פרט שבפרט, נמצאים במנוחה, ועושים כל פרט מתוך מנוחה, במילא ה"ז נעשה בשלימות.

ולכן נאמר הלשון "לעשות רצון אביך שבשמים" – כיון ששלימות העבודה (מתוך מנוחה) היא בכך שבקיום כל המצוות תורגש נקודה אחת ויחידה – שמקיימים בזה את רצונו של הקב"ה.

ה. את הענין הנ"ל רואים בהדגשה במצות אהבת ה' [הכוללת את כל מ"ע[48], וגם את מצות יראת ה' הכוללת את כל מצוות ל"ת48] – "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך"[49]:

ויש לומר הביאור בזה: שלימות העבודה היא דוקא מתוך מנוחה, עד שאפילו במקום דשינוי ותנועה (רצוא ושוב), יהי' ענין המנוחה. וזה נפעל דוקא עי"ז שנרגש רצון ה' – רצון אחד (הכוונה והתכלית האחת) – בכל פרטי העבודות. ולכן אומרים ש"אם רץ לבך שוב לאחד": תכלית השוב צריכה להיות לא (רק) בכדי להגיע לרצוא נעלה יותר, אלא "לאחד" – לקיים את רצונו של הקב"ה. דהיינו, שהוא מרגיש בזה לא את שינוי התנועה דלבו (רצוא או שוב), אלא את קיום רצונו של הקב"ה שהוא "אחד" (ובזה אין שום נפק"מ אם זה רצוא או שוב). ויתירה מזה (כלשון הידוע[52]): – אפילו נצטווינו לחטוב עצים.

ו. וזה נפעל ע"י ביטול האדם להקב"ה, שהוא מרגיש שכל מציאותו היא רק עבד לה' "לשמש את קוני". ודוקא ע"י ביטולו כעבד לה' – נעשה "עבד מלך מלך"[53], שנעשה (דבר אחד עם) מציאות המלך (כביכול).

החילוק בין מוח ולב הוא, שהמוח אינו מתנענע. ואדרבה: שלימות המוחין היא דוקא ע"י מנוחה והתיישבות. לעומת זאת הלב מתנענע בתמידות (רצוא ושוב דדפיקו דליבא), ודוקא בזה מתבטאת חיות הלב והשפעת הדם אל הגוף, ועד"ז המדות שבלב (אהבה וכו') – שנמצאות בתנועה ותשוקה, בבחי' רצוא ושוב (כנ"ל).

וביחד עם זה קבלו בנ"י את כל הגילויים דסדר השתלשלות, גילוי מעשה המרכבה[81], וירד ה' על הר סיני על כסא הכבוד שלו[82] וכו', נוסף על הגילויים והשפעות גשמיים ועשירות גשמית שהיתה להם מביזת מצרים וביזת הים, הכל חדור בהכרה ב"שוב לאחד".

בכל שבת נפעל (בדוגמת שבת הראשונה) ענין המנוחה בהבריאה, "באת שבת באת מנוחה". ובכל יום ראשון חוזרים מחדש הענינים שאירעו ביום ראשון הראשון דמעשה בראשית – בריאת כל העולם כולו מחדש (החל מבריאת הזמן מחדש, יום ראשון), "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"[83], "את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותי'"[84].

ועפ"ז מובן שכאשר נכנסים הישר משבת לזמן מתן תורתנו – בלי הפסק דעובדין דחול – נמצאים בהדגשה שני לימודים:

ויתירה מזה: החידוש במציאות העולם נמשך מהחידוש דתורה (בזמן מ"ת), כמאמר[88] אסתכל באורייתא וברא עלמא, במילא מובן שהחידוש דזמן מ"ת בשנה זו קשור עוד יותר עם חידוש בהמשכת מנוחה ("שקטה") בקיום העולם.

י. עפ"ז מובנת גם השייכות המיוחדת עם (שבת) פ' במדבר דוקא:

ויש לומר אחד הביאורים בזה: בעולם גופא (שמצ"ע הוא "חסר מנוחה") העדר המנוחה והתיישבות האדם – הוא במדבר, שמדבר הוא "לא ישב אדם שם"[89]: אם הוא אדם, אזי אין מקומו במדבר, ועאכו"כ אין זה מקומו בהתיישבות ("לא ישב אדם שם"). והחידוש דמ"ת הוא – המשכת מנוחה ("שקטה") אפילו במקום שהוא ההיפך בתכלית ממנוחת והתיישבות האדם ("לא ישב אדם שם"), ועאכו"כ שעי"ז נעשית מנוחה גם בשאר העולם (מקום מושב האדם).

ובהקדמה:

בדורות שלפנינו היו זהירים בנוגע לחידושי תורה (אפילו כאשר אין זה להלכה למעשה, אלא בדרך פלפול בלבד), הן בנוגע לכתיבת חידושי תורה, ועאכו"כ בנוגע לפרסומם בדפוס. וההנהגה היתה ש"לא כל הרוצה כו' יטול"[106], אלא דוקא לאחרי כו"כ תנאים המוכיחים שהחידושים מכוונים לאמיתתה של תורה כו'.

ויישר כחם של כל לומדי תורה ומקיימי מצוות בהידור שינצלו את ההתעוררות דזמן מתן תורתנו להשתדלות לחדש בתורה (ע"פ כללי התורה) ולפרסם את חידושיהם – ויהי רצון ולהתפלל להתקרב ככל היותר לדרגת תלמיד ותיק, שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני[110].

עד שזה יביא בקרוב את המנוחה האמיתית והשלימה – ד"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", ביטול הגלות דבנ"י, שגלות היא ההיפך הכי גדול דמנוחה והתיישבות דבנ"י – "אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם"[111], שמתבטלים הן טלטולי הגלות והן היפך המנוחה דהגלות פנימי בעבודת השם,

וזה בא באופן דמיד – "מיד" ר"ת משה, ישראל (הבעש"ט), דוד מלכא משיחא, ג' הרועים הקשורים עם חג השבועות (כנ"ל) – ותיכף ומיד ממש: תיכף לת"ח ברכה[113], מיד ר"ת כנ"ל, ממש – באופן של ממשות, בגשמיות וחומריות העולם, באופן שעושים מחומריות גשמיות, ואת הגשמיות – כלי לרוחניות, עד לרוחניות הכי נעלית, עד כביכול לעצמותו ית', הקשור דוקא עם היש הגשמי[114],

בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ובאופן של זריזות – לפעול ולעשות ענין זה, ודוד מלכא משיחא יבוא ויגאלנו וכל אחד מאתנו אומר למשיח צדקנו "שלום עליכם", עליכם לשון רבים – כולל כל הנשמות דכל בנ"י שבדור הגאולה, והוא משיב לכל אחד בנפרד "עליכם שלום" ["עליכם" לשון רבים כולל – מעשינו ועבודתינו דכאו"א מישראל], ו"עליכם שלום" לכל בנ"י יחדיו, ועוד והוא העיקר – מיד.

[[קטגוריה:דבר מלכות ספר במדבר|א]]