אמרי בינה/פתח השער

אמרי בינה
חלק ראשון
הקדמה • פתח השער • שער הקריאת שמע
חלק שני
שער הציצית • שער התפילין
חלק שלישי
שער התפילין
ספר הקיצורים
קיצורים מאת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע

(א) להבין ענין הק"ש בכלל הנה ארז"ל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו וי"ל מהו ענין אריכות דאחד ומה ענין של אריכות ימים לק"ש אך הנה תחלה י"ל שרש כללי בענין כונה דק"ש שלכאור' לפי הנז' בס' קבלה עיקר הכונה בפסוק ראשון דשמע ישראל הוא רק בבחי' ההעלאה שהוא בחי' היחוד וההתכללות דע"ס דאצי' במאצילן והוא באמרו ה' אלקינו יחוד או"א וה' אחד שהוא יחוד ו"ק דז"א כו' והיינו למסור נפשו באחד בבחי' אח"פ בדרך העלאה והתכללו' וכמ"ש בספרי ע"פ כה' אלקינו בכל קראינו אליו אליו ולא למדותיו וכו' ומ"ש רז"ל וכי אפשר לידבר בשכינה אלא הדבק במדותיו דוקא היינו בח"י ברכות דש"ע באמרו ברוך אתה ה' שהוא בחי' המשכה ומ"ש אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף היינו בק"ש במס"נ באחד ולזה צריך להאריך בדלי"ת של אחד כידוע שמפני זה הטעם אפי' מי שתורתו אומנתו מפסיק לפסוק ראשון דק"ש כר"י הנשיא שהי' מעביר כו'.

אבל הנה בדרז"ל משמע שעיקר הכונה בפסוק ראשון דק"ש הוא בבחי' ירידה והמשכה מלמעלה למטה דוקא והוא באמרם תמליכהו בשמים וארץ וד' רוחות העולם שזהו להמשיך אא"ס אח"פ בו"ק שהן שמים וארץ בחי' מעלה ומטה והוא אות הח' שהוא ז' רקיעים וארץ וד' דאחד הוא ד' סטרי עלמא מזרח ומערב צפון ודורם ואות הא' דאחד היינו בחי' המקור הראשון שמשם מאיר ונמשך לו"ק דמעלה ומטה כו' והוא הנק' אלופו ש"ע כי עולם הוא בחי' ו"ק כידוע ואלופו של עולם הוא בחי' אלף דחכמ' שממנה מקור להתחלקו' דו"ק שנק' עולם ומקום וכידוע בענין ברוך המקום כו' וכמאמ' הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו כו' וכתיב הנה מקום אתי כו' שבחי' ו"ק דמקום בטל ונכלל לגבי עצמות אא"ס מקור התחלקות הו"ק שנק' מקום כמה שכתוב לך ה' הגדולה והגבורה כו' שזהו בדרך העלאה והתכללו' מלמטה למעל' דוקא ודאי גם זה אמת אמנם לפי דעת רז"ל באמרם תמליכהו היינו בבחי' ירידה והמשכה מלמעלה מן המקום דו"ק להמליכו בו"ק דשמים וארץ וד' רוחות העולם.

והענין הוא כמ"ש אטו האידנא לאו אחד הוא ולמה אמר ביום ההוא יהיה ה' אחד כו' אלא מפני שעכשיו בחי' אלף דאחד מוסתר ונעל' בו"ק ולע"ל יתגלה ויהי' הוי' אחד בגלוי ולזה כל עיקר הכונה ביחוד עליון דק"ש באמרינו תיבת אחד להמליכו בשמים ובארץ כו' שיומשך בגלוי מלמעלה למטה כמו לע"ל אעפ"י שגם עכשיו אחד הוא וכן מ"ש בזהר דאיהו וחיוהי חד ממש וכן אמר אנת הוא דמייחד לון ומקשר לון כו' שזהו ג"כ כמובן ענין היחוד בדרז"ל שהוא בדרך המשכה מלמעלה למטה היפך ענין הכונה שלפי דעת המקובלים שהוא בבחי' העלאה והתכללות מלמטה למעלה דוקא כנ"ל שלזה צריך להיות במס"נ באח"פ דוקא כנ"ל.

והנה באמת שני אופני היחודים הנ"ל ענין א' הוא והא בהא תליא וצריך כל איש מישראל לכוין בב' האופנים הנ"ל תחלה יכוין בבחי' ההעלאה שהוא ביחוד אמיתי דע"ס במאציל איך שהן נכללים ומיוחדים בעצמו' אא"ס ממש כדמיון הנז' בס"י כמו שלהבת הקשורה בגחלת וכה"ג וכמ"ש ע"ס בלי מ"ה בלי מהות כלל וכמו שמסיים ולאו מכל אינון מדות כלל והיינו אליו דוקא ולא למדותיו כנ"ל ואח"כ יכוין ביחוד השני בבחי' היחוד דעצמו' אא"ס במדותיו דאיהו וחיוהי חד ממש שהוא בבחי' ירידה והמשכה מלמעלה למטה כדרז"ל תמליכהו בשמים וארץ כו' וע"כ צריך להאריך בד' של אחד דוקא כנ"ל ושני היחודים אחר הוא ממש והוא הנרמז באות הא' דאחד שהאלף הוא אותיות פלא בהיפך אתוון והענין ידוע שכאשר בחי' החכמ' מאין תמצא לבחי' יש דוקא אז נק' אלף לשון אולפנא למוד שהוא גלוי ההמשכה מאין הנעלם דבחי' הכתר כמו אאלפך חכמ' כו' ואז נעשה בחי' מקור להתחלקות ו"ק מעלה ומטה כו' והיינו אלופו ש"ע כנ"ל שזהו ענין ברוך המקום כו' וענין הוא מקומו של עולם כו' אבל כאשר בחי' החכמ' בבחי' אין בהעלם הכתר שנק' פלא הוא למעלה עדיין מהיות בחי' מקור להתחלקות ו"ק ושם נכללים ובטלי' בחי' הו"ק כמ"ש הנה מקום אתי כו' והוא כמאמר אין העולם מקומו כו' וכמ"ש לך ה' הגדולה כו' והיינו אליו ולא למדותיו כנ"ל וכידוע דבחי' הכתר שנק' פלא הוא נחשב מבחי' עצמות אא"ס דאח"פ דלאו מכל אינון מדות כלל הוא למס"נ באחד ממש כנ"ל וד"ל.

וע"כ צריך תחלה לכוין בבחי' יחוד והתכללות דע"ס באא"ס עצמו בבטול הו"ק ואח"כ יכוין ביחוד דאא"ס בע"ס דאיהו וחיוהי חד כו' והוא אלף אלופו ש"ע כדרז"ל והא בהא תלי' שאם אין העלאה אין המשכה כידוע וד"ל אך א"כ לכאורה ב' ענינים הפכים הן דפלא היפך אלף ואיך יהי' המשכה דאלף מפלא דבר מהיפוכו כו' הנה זהו הנרמז במ"א ז"ש הוא מקומו ש"ע ואין העולם מקומו הרי משמעו דגם בהיותו מקומו ש"ע אין העולם מקומו וכן גם בהיות שאין העולם מקומו שהוא בחי' פלא הוא מקומו ש"ע בבחי' אלף אלופו ש"ע א"כ הכל א' ממש והא בהא תליא דוקא וד"ל:

(ב) ולהבין זה יש להקדים מ"ש בראשית ברא אלקים את השמים כו' וידוע דבראשי' הוא בחי' החכמה כמ"ש ה' בחכמ' יסד ארץ וכתרגומו בחוכמתא ברא כו' וארז"ל במאמר א' ברא ואח"כ נתחלק לי' מאמרות כו' ובראשית נמי מאמר הוא וביאור הענין ידוע שהחכמ' נק' ראשית ובה כלולים הכל כמ"ש כולם בחכמ' עשית והיינו ענין ב' מדרגות הנ"ל באלף ופלא דחכ' שכאשר אור החכמ' נאצל מאין ליש אז נאמר כולם בחכמה עשית שהחכמ' נעשה מקור לכל השתלשלו' העולמו' וכוללם יחד כו' להיותו בבחי' גלוי אור במציאות יש ודבר מה ע"כ יומשך מן כח החכ' כל מציאת יש ודבר מה כשמים וארץ וכל צבאם כו' והיינו מ"ש בראשי' נמי מאמר הוא וכמו שאומר עושה בראשית כידוע ואז בראשית זה דחכמ' ברא הכל.

ואע"פ שהבריאה היא מאין ליש ואיך אנו או' שבחכמה ברא הכל אחר שהחכמ' עצמה כבר היא נבראת בבחי' יש מאין כמ"ש והחכמ' מאין תמצא וכמ"ש בראשית נמי מאמר הוא כנ"ל הענין הוא דגם שהחכמה בבחי' יש לגבי מקור' שהוא אא"ס שבכתר מ"מ נק' החכמ' בחי' אין ומקור כללי לגבי כל הברואים כמ"ש כולם בחכמה עשית בחכמה דוקא אך מה שנקרא החכמה בבחי' יש לגבי מקורה הנעלם היינו לפי שממנה מקור מוצא כל בריאה שהיא בחי' יש גמור אעפ"י שכוללם יחד עדיין בבחי' אין כמ"ש כולם בחכמה כולם יחד וכמ"ש בפי' בראשית ברא את השמים כו' דמשמע שבבראשית זה נברא הכל שמים וארץ וכל צבאם יחד ואח"כ ויאמר אלקים יהי אור כו' וזהו ענין אלף אלופו ש"ע הנ"ל דהנה אנו רואים במאמר זה דבראשי' דחכמה שהוא נעשה מקור לו"ק מעלה ומטה כו' שהרי אמ' בראשית ברא השמים והארץ שהוא בחי' מעלה ומטה שמים מעלה והארץ מטה ואח"כ אמר יהי אור ויהי רקיע שהן בחי' חו"ג יהי אור הוא בחי' החסד כידוע שנאמר בו כי טוב והטוב והחסד א' הוא כמ"ש כי טוב חסדך כו' וכתיב אך טוב וחסד כו' ויהי רקיע הוא בחי' הגבורות והדין שהי' להבדיל בין מ"ע כו' כידוע וזהו בחי' ימין ושמאל דרום וצפון הרי שנמשך מן החכמה מעלה ומטה חו"ג כו' שהן בחי' ו"ק שבאין בהתחלקות מזה המאמר דבראשית דחכמה הגם שהוא בבחי' אין והעלם מקור כללי נתפשט ובא לבחי' התחלקות ו"ק וד"ל.

וזהו ענין אות האלף דחכמ' ל' אולפנא לימוד כאשר באה אור החכמה להתפשטות להיות מקור לעולמות שמים וארץ וד' רוחות כו' ונק' אלופו ש"ע כנ"ל וזהו ויבדל אלקים בין האור והחשך ויקרא לאור יום כו' והבדלה זו נעשית כאשר אור החכמה באה מן ההעלם לגלוי להיות בחי' מקור לו"ק שהן וימ"ב חו"ג כו' אז ממילא נבדל האור מן החשך ונק' מדת יום ומדת לילה בחי' חו"ג כו' אבל טרם שבאה אור דחכמה מן ההעלם דאור הכתר לגלוי יש היה האור והחשך כלולים יחד ולא היה הבדלה ביניהם כלל וכמאמר אור וחשך היו משתמשים בערבובי' כו'.

ובאור הענין ידוע דאור וחשך הן ב' מיני מדות דחו"ג האור בחי' גלוי אור החסד שיורד ומאיר מלמעלה למטה מטה מאד כו' והחשך הוא בחי' הצמצו' וההעלם להעלים ולהסתיר האור בבחי' הסתלקו' למעלה מעלה וזהו ויקרא לאור יום כי חסד אל כל היום ולחשך קרא לילה שהוא בחי' הגבורה והדין והצמצום כו' וב' אלה הפכיים שרשם תחלה בחכמ' שממנו נמשך ב' נטיות הללו דימין ושמאל חו"ג כאשר באה מן ההעלם לגלוי דוקא והיינו מה שנמשך מבחי' החכמה בבחי' מעלה ומטה דשמים וארץ כמ"ש ז"ל במדרש נטה הקב"ה ימינו וברא את השמים ונטה שמאלו וברא את הארץ כמ"ש אף ידי יסדה ארץ יש שמאלו וימיני טפחה שמים כו' הרי שמים וארץ הן ג"כ בבחי' ימין ושמאל שהן חו"ג אע"פ שעיקר ענין שמים וארץ הוא רק בחי' מעלה ומטה לבד שהוא בחי' משפיע ומקבל כידוע וד"ל.

והענין הוא דבחי' אור השפע דמשפיע שהן השמים הוא בא בבחי' החסדים העליונים דאו"י שיורדים מגבוה לנמוך דוקא ובחי' הקבל' דארץ הוא בבחי' הגבורות דאו"ח כו' ועיקר ומקור תחלת הו"ק היינו מעלה ומטה דמשפיע ומקבל שהוא בחי' כללו' אור הנמשך מלמעלה למטה ואח"כ נתפשט לימין ושמאל צו"ד שנק' רוחב (ורוחב זה מקבל מבחי' האורך שהוא מזרח ומער' שהוא ג"כ אור משפי' ומקבל ויש בזה דעות חלוקו' כמשי"ת) וביאור ענין ב' נטיות דימין ושמאל שנמשך מן החכמה ידוע ע"ד שאנו רואים בחכמה שבאדם למטה שמיד שיאיר אור שכל וחכמה מלמעלה מן השכל יש בו ב' הטיות א' שכל מטה כלפי חסד לימין מקרבת להכשיר ולטהר ולזכות כו' ונטי' הב' לדין וחוב כמו ב"ש אוסרים וב"ה מתירין כו' וההכרעה נמשכת מאמצעו' שניהם כו' והחכמה עצמה היתה תחלה בבחי' אור פשוט בלתי חילוק ב' שכליי' הפכיי' כאלה כלל רק כשיצאה לגלוי במציאות התחכמות דבר מה מה תהי' מתפשטת לימין ושמאל לזכות ולחוב כו' שזהו הנק' חו"ג שבחכמה כידוע והיינו ענין אור וחשך שנבדלו בבחי' החכ' דוקא שהן חו"ג אור חסד וחשך דין מדת יום ומדת לילה כו' וטרם שיצאה אור החכ' לגלוי הי' בחי' חו"ג דאור וחשך כלולים יחד בלי שום הבדלה כלל וזהו שהי' אור וחשך משתמשי' בערבוביא כו' עד שהבדילן באמרו ויבדל אלקי' כו' (וכמ"כ שמים וארץ היו כלולים כא' בלי' התחלקו' מעלה ומטה עדיין שהן ג"כ חו"ג כנ"ל כמ"ש בראשית ברא אלקים שהוא מדה"ד שהוא החשך שקדם לאור וכמ"ש והארץ היתה כו' וחשך ע"פ תהום ורוח אלקים כו' וזהו טעם מ"ד דשמים וארץ כא' נבראו בלי התחלקות מעלה ומטה בגלוי עדיין כי הגם ששמים וארץ הן ג"כ בבחי' ימין ושמאל דחו"ג דאו"י ואו"ח כנ"ל היינו לאחר שנבראו בפ"מ דוקא כמ"ש נטה ימינו וברא השמי' כמ"ש אף ידי יסד' ארץ וימיני טפחה שמים אבל בהיותם כלולים עדיין במאמ' דבראשית כלולים כא' היו כמנין אור וחשך משתמשי' יחד כו' וז"ש בראשי' ברא אלקים שהוא בבחי' ההעלם דחכ' שמים וארץ יחד נבראו ואח"כ באו להתחלקו' מעלה ומטה בגלוי והוא לאחר שאמ' יהי אור כו' שהבדיל בין האור וחשך שהן חו"ג דהיינו הך אלא שבשמים וארץ הי' זה בבחי' מעלה ומטה ואור וחשך הן בבחי' חו"ג דבחי' רוחב דדרום וצפון כו' ומ"ד שמים נבראו תחלה לפי שמדבר בבחי' גלוי אור השפע מן החכמ' מלמעלה למטה וע"ד ארץ נבראת תחלה דסוף מעשה עבמ"ת כידוע):

(ג) והנה באמת י"ל בשרש ענין הו"ק מעלה ומטה מזרח ומערב צפון ודרום שלכאור' כללות ענינו אינו רק שהוא גדר מקום שטחי שכולל ו"ק הללו ובלעדי זה אינו נק' בשם מקום כלל כידוע והן ששה גדרים בפרט א גדר מעלה וב' גדר מטה וב' במזרח ומערב וב' בדו"צ והנה העיקר הוא השטח שכולל אורך ורוחב אורך ממזרח למערב ורוחב מדרום לצפון שנק' ימין ושמאל אבל מעלה ומטה ממילא בא ולזה יש דיעה במקובלי' שהמעלה ומטה הוא בבחי' נו"ה ות"ת ומל' מזרח ומערב ודו"צ חו"ג ואמנם ג' ענינים כוללים הו"ק והוא אורך ורוחב ועומק עמ"ר ועמ"ת ויש דיעות חלוקו' אם האורך קודם או הרוחב קודם וההסכם שהאורך קודם לרוחב ומוכח זה מלשון הפסוקים שבכל מקום נק' המזרח בשם קדם כמו ימה וצפונה נגבה וקדמה ולפי שם הזה דמזרח נק' קדם נק' המערב אחור כמו אחור וקדם צרתני וכן בסדר הד' דגלים ובד' מחנות למעלה המזרח קודם היינו שתחלה נמשך בחי' האורך שמתחיל ממזרח דוקא שנק' קדם והולך למערב שנק' ימה ואח"כ נמשך ימין ושמאל שהן צפון ודרום כמ"ש אתה הצבת כל גבולות ארץ כו' צפון וימין אתה בראתם וכן ד' מחנות וכן במרכבה דפני אדם דמזרח ראשון כו' והוא מה שהשמש זורח במזרח כו' וכן במזבח בא לו לקרן דרומי' מזרחית כו'.

והענין הוא כידוע שבחי' האורך נק' ירידת אור השפע והשפלתו מגובה לנמוך כמו צורת הוי"ו שהולך ונמשך מלמעלה למטה הולך ומתקצר כו'כמ"כ ירידת השפלת שכל וסברא עמוקה להיות מתקבלת גם לתינוק קטן שאין זה רק ירידה והשפלה מגובה לנמוך ונמצא יש בזה ב' דברים תחלה וסוף התחלה כמו שיוצאת אור השפע בתמציתה ועומקה מן המשפיע והולכת ונמשכת בירידה שנק' אורך של חוט שיורד כפי מדת אורכו למטה מטה ביותר וכמ"ש בפי' אורך היריעה הא' ך"ח באמה כו' וסוף הוא מה שמתקבל במקבל היותר אחרון שזהו הנק' מזרח ומערב קדם ואחור שראשית האור מאיר מן המזרח שנק' קדם וסופו בא ונמשך במערב שנק' אחור כו' ואמנם אין בתחלה וסוף זה מבחי' הרוחב דימין ושמאל כלל רק בחי' המשכתו מראש לסוף כמו שהוא בלי התפשטו' לצדדים כלל וכמו מי הנהר שהולך מראשית המשכתו כמה מאות פרסאות עד סופו שנופל אל הים זהו נק' אורכו אבל הנה בחי' הרוחב דימין ושמאל כו' כך הוא בענין השפעת שפע שכל וסברא מן המשפיע אל המקבל שמתפשט בהרחבת הענין בהסבר רב שיש בו התפשטות רב לימין ושמאל דוקא כו'.

וביאור הענין הנה בבחי' האורך דמזרח ומערב שהוא תחלה וסוף הרי לזה יש בהכרח ב' מדרגות הנק' פנימי' וחיצוניות פנים ואחור כו' שהרי המזרח נק' קדם והמערב אחור כנ"ל והענין יובן ע"ד דוגמא מהשפעת אור שכל שיורד ונמשך בריבוי ירידות והעלמות שונות כנ"ל הנה ודאי בהכרח שימצא בו בחי' פנימי' וחיצוניו' הנק' אחוריי' כו' וכמו שאנו רואים ברוב ירידת אור שפע שכל לתלמיד קטן שיש בו נקודת תמצית השכל שאינו רק דבור א' רק שצריך להסבירו לפי קטנות התלמיד ברוב דברים מלובשי' בעניני' שונים שכל מה שמרבה בדברים אינו אלא בחי' חיצוניות וטפל לגבי עיקר נקודת השכל הגם שבלעדי ריבוי הדברי' לא יבין התלמיד לנקוד' השכל מ"מ לגבי הגדול א"צ לכ"ז ונק' טפל ואחוריי' לנקודת השכל שנק' פנימי' ואחוריי' וחיצוניו' דהיינו מה שהוא לנקודת ותמצית הסברא ושכל נק' פנימי' ומה שמרבה בהסבר דברי' להוריד בפרטי ענינים הם הנק' טפל ואחורי' אע"פ שיחסר הבנת נקודת השכל בלעדם מ"מ נק' טפל וחיצוניו' מאחר שאינם רק בשביל הבנת נקודת ותמצי' השכל.

וזהו משל להבין מזה ענין מזרח ומערב שנק' קדם ואחור כנ"ל שהוא הנק' בחי' אורך שיש בו תחלה וסוף שהתחלה הוא תמצית נקודת השפע כמו שיוצא מן המשפיע וסוף הוא בירידת אור השפע למקבל להקטינו ברוב העלמות ענינים טפלים שנק' חיצוניו' ואחוריי' כנ"ל וד"ל אבל בחי' הרוחב הכל הוא בעצם אור השפע דמשפיע עצמו מיד שיצא נקודת השכל ותמציתו מתפשט באותו האופן כמו שהוא במקומו בלי הורדת השכל כלל לכמה חלקים רבים בפרטי סברות רבות לימין ולשמאל כמו להטות נקוד' השכל לזכות וחסד בכמה טעמי' וסברות רבות וכן לשמאל להטות הנקודה לדון לחוב ולדין וכמו מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור שכ"ז נק' פנים כו' פנים מסבירות לימין לחסד לטהר ופנים מסבירות לטמא כו' וזהו הנק' רוחב שמתפשט לימין ושמאל כצדדי הנהר שמתרחב כנ"ל והיינו ענין דרום וצפון שמקבלי' מן המזרח שהוא הנקודה ומשם יוכל להבין ולהטות לחו"ג כב"ש וב"ה שמעו דבר א' ואלו מטים כלפי חסד ואלו מטים כלפי דין והכל בטוב טעם ופנים מסבירות כנ"ל בענין ב' נטיות דחו"ג שבחכ' וזהו יש בכל שפע שכל וחכמ' שאותן הדברים הן המדברים בגופו של שכל עצמו ולא בחיצוניו' וטפל שבו שאינו רק להבין השכל על ידם כנ"ל שנקרא אורך אלא בפנימי' השכל דוקא יוכל זה להבין אותו להטות לחסד וזה יבינו להטות לדין כמו שנראה בחוש שמן שכל א' יהופך לדון ממנו לב' הפכי' דחו"ג עד שיהיה הדבר שקול ויצטרכו למכריע כו' וריחוק הקצוות מימין לשמאל זהו כריחוק מדרום לצפון כו' וד"ל ועוד יוכל להיות בחי' חו"ג בדיעה אחת דוקא והוא כמו בשכל של חסד כשעומד לנגד הסותר המנגדו לתרץ לו כל קושיות או לתקן כל טעות ושכל זר המחשיך אור האמת זהו הנק' גבורה שבחסד והוא קו השמאל שבימין והכל א' ויוצאים שניהם מעיקר הנקוד' אלא שזה מאיר אור האמת כמו שהוא בבחי' היושר של חסד וקו השמאל הוא המרחיק כל מנגדו וכל טעות ושקר כו' אמנם עיקר ענין קו השמאל הוא מה שיכול לנטות מן הנקודה להיפך מן קו הימין רק שמסתעף הימנו מה שיכול לנטות מן הדברים מנקודת האמת לדרך זר להקשות קושיו' המסתירים האמת שנק' גבורות קשות שהן בחי' העלמות והסתר על אמיתת השפע כו' כידוע וד"ל:

(ד) ונמצא מובן מכ"ז שיש יתרון מעלה באורך מברוחב במה שעיקר הנקודה כמו שהיא במשפיע יורד אל המקבל בלי נטית לימין ושמאל שאעפ"י שאין בה רוחב כלל ומאוד הורדה בירידת והשפל' בלבושי' וחיצוניו' דחיצוניות מ"מ זהו המעלה שעכ"פ לא יצאה חוץ לנקודת האמת משא"כ ברוחב דימין ושמאל יכול לצאת חוץ מנקודת האמת לחסד או לדין ביתר מכפי המדה (שא' מהן אינו אמת שכל א' מנגד לחבירו כו') אע"פ שהרוחב הכל בפנימי' השפע כנ"ל וכמו לא תסור ימין ושמאל כו' שלא יוסיפו בתוס' בחסד שנק' ימין ולא יגרעו בדין שבקו השמאל וגם שהתפשטות ימין בא בגדר והתפשטות שמאל בא בגדר מ"מ יצאו מעצם הנקודה שבמזרח להלאה לימין ולשמאל משא"כ בחי' האורך שהולך ביושר מנקודה שבמזרח אל המערב כנ"ל וד"ל ויש יתרון מעלה ברוחב מבאורך במה שהרוחב הכל הוא בעצם פנימי' השפע הוא שמתרחב במקומו לימין ושמאל כנ"ל ולא שיורד ונשפל בלבושים והעלמות חיצוניות ואחוריי' כו' משא"כ האורך שהולך ונשפל בדברי' טפלים שלא מן העיקר דנקודה כלל וע"כ מובן ממילא שתחלה נעשה אורך במזרח ומערב שהוא נקודת השפע שבמזרח שנמשך באורך למערב ואח"כ נעשה הרוחב לימין ושמאל שהרי המזרח נק' קדם והמערב אחור ואח"כ דרום וצפון (או להיפך שמנקודה דמזרח נעשה תחלה התפשטות הרוחב דו"צ ואח"כ נמשך ממנו האורך למערב וכמו תמונת אות הד' שהרוחב שבו נעשה תחלה ואח"כ האורך אמנם עיקר הרוחב הוא בימין ושמאל והוא כתמונת אות החית כו') ויהיה איך שיהי' המזרח שנק' קדם ממנו מתחיל ברוחב ואורך ע"כ נק' קדם וד"ל.

אך הנה בחי' מעלה ומטה הוא העולה על הכל ע"כ הוא עיקר בחי' המקום כנ"ל כי הנה כל בחי' אורך ורוחב הנ"ל אינו רק בבחי' אור השפע כאשר יוצא מן המשפיע שתחלתו רק נקוד' ומתפשט באורך ורוחב אח"כ כנ"ל אבל בחי' מעלה ומטה היינו כמו שהשפע במשפיע עצמו בבחי' מעלה מעלה ומוכן לבא ולמשך למטה מטה במקבל כמו שהוא בעצמו' המשפיע בלי שיומשך תחלה בבחי' נקודה פנימי' ולהתפשט אח"כ באורך ורוחב הנ"ל אלא כמו שהוא למעל' תבא למט' זהו הנק' מעל' ומט' שהוא העיקר והעצם שבו כולל כל מה שצריך להיות הילוך אור השפע מן המשפיע אל המקבל דרך צמצום כנקודה וקו ושטח שזהו אורך דמזרח ומערב ורוחב דצו"ד הנ"ל כי כל בחי' אורך ורוחב הנ"ל היינו רק באופן הילוך אור השפע לבד שנק' תחלה וסוף בבחי' אורך פנימי' וחיצוני' ואח"כ ברוחב מתפשט לימין ושמאל אבל הכולל הכל הוא רק עצם השפע דמשפיע עצמו שתבא במקבל כמו שהיא בעצם המשפיע רק כאשר צריך לצאת מהעלם עצמו' המשפיע יהי' אופן ההילוך וההמשכה בדרך אורך ורוחב שהוא דרך נקודה וקו ושטח נקודה במזרח וקו באורך ממזרח למערב ושטח ברוחב דימין ושמאל שזהו ג' אותיות דיו"ד וי"ו דלי"ת יו"ד נקודה וי"ו קו ד' שטח והדלית תמונתו באורך ורוחב אך הרוחב היינו כמו שהוא מתפשט עדיין בתחלת השפע דמשפיע שהוא בחי' קדם דמזרח הנ"ל אבל אין בו ימין ושמאל שהוא דו"צ כלל רק קו א' ברוחב מימין לשמאל וכן הקו האורך שבדלית הוא בצד הימין שבו שאינו בא ונמשך מאמצעית נקודת השפע כאות הוי"ו אך אינו אלא מורה ירידת השפע מן המשפיע למקבל בכלל וכן הרוחב שבקו העליון בכללות ההתפשטו' מימין לשמאל ואין זה אלא רק אורך ורוחב בכלל אבל עיקר גלוי אורך ורוחב שנק' בשם שטח מרובע הוא כאשר מן הקו הרוחב נמשך מב' צדדיו קו באורך לימין ושמאל שב' הקוין הללו שמב' הצדדי' של רוחב נק' ימין ושמאל ממש כתמונת אות החי"ת שב' הקוין שלו מימין ושמאל יוצאים מהקו העליון שבו הנק' רוחב שאז הקוין הללו שנק' ימין ושמאל בבחי' התפשטות והמשכה לכל צד הן ג"כ הנק' אורך להתמשך למט' כלפי מערב שאז נק' שטח מרובע שהוא עיקר שם מקו' שטחי בד' סטרין כאות מ"ם המרובע.

ולזה יש בזה דיעו' חלוקו' שי"א שבחי' מעלה ומטה למעלה מבחי' התפשטו' דאורך ורוחב כלל כנ"ל כי רק עד שתבא העצם של השפע למטה מתפשט באמצעי' ההילוך לאורך ורוחב בימין ושמאל ממש שהן ד' סטרין ע"כ מעלה ומטה הוא העיקר הכללי שזהו כמו המשפיע כאשר לא נודע שפעו עדיין בצרופי אותיות בדברי' שאין בזה בחי' פנימי' וחיצוני' כלל ולא ימין ושמאל זהו הנק' מעלה ואותו עצם השפע הוא שבא במקבל ה"ז בחי' מטה שמקבל ממעלה כמו שהוא למעל' מהתפשטו' ד' סטרין רק שאח"כ מתפשט לד' סטרין בדרך נקודה קו ושטח כנ"ל וע"כ מעלה ומטה עולה על הכל במה שאין באורך ורוחב כלל וזהו כמו ענין אות החי"ת שמורה מעלה ומטה כמו שהוא שהן ז' רקיעים וארץ שמקבל הארץ ממרחב דשמים עצמן כו' כמו תלמיד המקבל כל עצם השפע דמשפיע בלי העלם והילוך דרך נקוד' וקו ושטח וכו' (וזהו מ"ד שמים וארץ כא' נבראו כנ"ל וד"ל) שזה הי' במשפיע תחלה טרם שמשפיע שמובן מזה שבחי' מטה יצא כא' עם בחי' מעלה (כמו הגג והקרקע ששטחן שוה ממש) וי"א בהיפוך שמעלה ומטה הן היות' אחרונים כי מאחר שנתפשט לד' סטרין ממש כשטח המרובע כנ"ל אזי ממילא בא בחי' מעלה ומטה כמשל הבית שמוקף ד' מחיצות מזרח ומערב צפו"ד שנק' שטח מרובע אז הקרקע והגג ממילא נעשי' והיינו שלפעמים נק' מעלה ומטה בבחי' נו"ה שזהו רק גלוי כלות השפע מן המשפיע במקבל דהיינו לאחר שנתפשט לד' סטרין דוקא אזי אינו חסר רק שיומשך זה האורך ורוחב במקבל מלמעלה למטה עד"מ שפע שכל שכבר מוכן בבחי' רוחב ימין ושמאל ובאורך דבחי' פנימי' וחיצוני' יורד ומתקבל במקבל והיינו כאות החי"ת שמורה בחי' מעלה ומטה כנ"ל אבל אות הד' שמורה רק רוחב ואורך כללי היינו כמו שמבואר למעלה בבחי' מעלה ומטה לפי דיעה הא' וד"ל:

(ה) ואמנם הנה שני הדיעות אמת רק שיש הפרש בין עצם השפע דמשפיע כשבא מלמעל' למטה כמו שהוא בעצמו ממש שלא ע"י התפשטו' דאורך ורוחב אז בחי' מעלה ומטה למעלה מבחי' מקום ושטח לגמרי וכמו הנה מקום אתי כו' אבל כאשר השפע דמשפי' הולך ואור מן המיצר והצמצום למרחב בגדר מקום ודאי גם בחי' המעלה ומטה בגדר וגבול כפי אופן השטח דאורך ורוחב כמו הגג שאינו אלא לפי מדת השטח המרובע וכ"ש הקרקע שנגבל ממילא וזהו עיקר ענין ששה קצוות שהן באין כולן בבחי' גדר וגבול ואז אחר שנתפשט בד' סטרין בגדר מקום ושטח מרובע נמשך בחי' מעלה ומטה כדיעה האחרונה הנ"ל בגדר וגבול ואמנם בחי' מעלה ומטה כמו שהוא בלתי גבול הוא שבא בגדר והמשכ' ע"י גבול דשטח באורך ורוחב ושניהם אמת וזהו כמו צורת אות החי"ת שבא בחי' מעל' דמשפי' ג' הקוין לגדר ומדה כו' וכן באות הד' בא הרוחב והאורך לגדר ומדה אבל אין האורך רק מצד הימין ופתוח למטה ובצפון שאין בזה מעלה ומטה במדה רק האורך ורוחב כמו שנמשך מן המשפיע משא"כ בחי"ת שהן ג' קוין א' רוחב וב' אורך לימין ושמאל שנמשכי' מבחי' מעלה הנק' משפיע בגדר ומדה ותחתיו פתוח לקבל מג' הקוין שלזה נקרא המלכות פתח שמקבל מחי"ת שהיא כצורת הפתח וד"ל.

ובכ"ז יובן הדוגמא למעלה בבחי' ששה קצוות הרוחניי' שנק' מקום למעלה כמו הנה מקום אתי כו' דהנה לפי כל הנ"ל מובן בו"ק גשמיי' שתחלה נמשך בחי' מעל' ומטה שהוא עצם דמשפיע ומקבל ומהם נמשך בחי' אורך שהוא מזרח ומערב וכך למעלה בו"ק הרוחניי' הרי בחי' מזרח ומערב שנק' קדם ואחור נבראו מן המעלה ומטה שהן שמים וארץ שע"ז מורה אות החי"ת דאחד ז' רקיעי' וארץ ומן בחי' האורך דמזרח ומערב נמשך הרוחב דימין ושמאל העליון שהוא צפון ודרום והיא אות הדליטת דאחד שהן ד' סטרי עלמא כידוע שציור אות הד' כולל אורך ורוחב דד' סטרי עלמא ולכך צריך להאריך בד' של אחד דוקא לפי שכל הד' סטרי' כלולים יחד בסוף הכל שהוא השטח שבארץ שכולל ד' סטרין והוא בחי' מטה ממש שנעוץ תחלתן בסופן והוא בחי' מעלה שקדם להכל גם לקדם דמזרח כמובן מכל הנ"ל (לפי דיעה הא') וזה שארז"ל תמליכהו בשמים וארץ ובד' רוחות העולם פי' תחלה תמליכהו בשמים ובארץ שהוא ז' רקיעים וארץ שמורה אות החי"ת והוא בחי' מעלה ומטה (בשני האופנים אם בתחלה כמו שהוא בעצם בלתי מדה וגבול או בסוף כשבא בגבול כנ"ל) ואח"כ בד' רוחות העולם שהוא בחי' התפשטות דאורך ורוחב שבמזרח ומערב צפו"ד שהוא סוף הכל כנ"ל וד"ל.

אך הנה מ"ש לשון תמליכהו בשמים וארץ כו' הנה זהו בחי' ירידה והמשכה מעצמות אא"ס שלמעלה מבחי' מקור לו"ק מעלה ומטה כו' (ואע"פ שנזכר לשון מעלה ומטה גם בעצמות אא"ס שהוא למעלה מעלה עד אין שעור ולמטה מטה עד אין תכלית כידוע היינו בחי' עומק רום ועומק תחת שהוא בלתי מוגבל כלל כמו שמים לרום וארץ לעומק כו' והיינו תמליכהו ממקורא דכולא שבלי גבול למעלה ולמטה שיבא ויומשך להיות בבחי' מקור לו"ק הבא בגדר וגבול דמעלה ומטה כו' והיינו ברוך המקום פי' ממקומו העצמי כמו ברוך כבוד ה' ממקומו וכמ"ש הנה מקום אתי שבבחי' א"ס כו' להיות נק' אלופו ש"ע באבי"ע וזהו שארז"ל הוא מקומו ש"ע להיות בחי' מקור לעולם דאצי' ובריאה כו' עד שמים וארץ וד' רוחות העולם השפל ואין העולם מקומו כו' וד"ל) וזהו ל' תמליכהו כמלך שיושב על הכסא כו' והיינו כמו בחי' מרכב' דפני ארי' ופני שור שהן חו"ג ופני נשר בחינות ת"ת כו' ועל הכסא דמות כמראה אדם כו' ויש ב' מיני אדם א' בבחי' המרכבה עצמה והוא בחי' פני אדם לארבעתן כמו שבד' מחנו' שכינה למטה ג"כ והוא בא בבחי' פנים ואחור וימין ושמאל כו' שהוא קדם ואחור דמזרח ומערב וחו"ג דדו"צ כנ"ל אבל בחי' אדם שעל הכסא הוא שרש ועיקר הכל שהוא רק בחי' מעלה ומטה הכולל לד' סטרין כנ"ל שהוא כמו אות וי"ו ויו"ד בראשו כו' וד"ל (אבל למעלה מבחי' אדם מ"ה וב"ן היינו מה שלמעלה מבחי' משפיע ומקבל לגמרי והוא מבחי' עצמות אא"ס כמו שהוא למעלה מן החכמ' דאדם אז הוא למעלה מהיות מקור להתחלקות הקוין דו"ק גם בבחינת מעלה ומטה וכנ"ל בענין אור וחשך שהיו משתמשים בערבובי' ע"כ גם שמים וארץ כא' כלולים יחד במאמ' דבראשי' קודם שנמשך מאין ליש בגלוי גמור בחילוק חו"ג דחכ' כי' כנ"ל בענין ויבדל כו' וד"ל).

וזהו פי' תיבות אחד האלף הוא בחינות אור גלוי החכמה מאין דכתר שנקרא אולפנא להיות מקור לו"ק דמעלה ומטה וד' סטרין והוא הנק' אלופו של עולם כנ"ל והיינו אלופו של חי"ת וד' שנק' עולם שהחי"ת הוא בחינת מעלה ומטה ז' רקיעים וארץ והד' הוא ד' סטרין כנ"ל וזהו אחד א"ח ד' א' דחכמ' מאיר בחי"ת שהוא ציור ג' קוין דרוחב ואורך להשפיע למקבל והמקבל הוא הד' רבתי שהוא סוף הכל בקבלת האור מעצמות אא"ס שבא ומאיר מלמעלה למטה ע"י ג' שמות הללו דהוי' אלקינו הויה באמצעות הא' לחי"ת כנ"ל וד"ל.

ובכ"ז יתורץ ענין שני אופני היחודי' הנ"ל בפלא ואלף איך שמבחי' פלא שלמעל' מהיות מקור לו"ק במדה נמשך להיות דוקא אלופו ש"ע וכפי' תמליכהו בשמים וארץ ואין זה דבר מהיפוכו כלל משום דגם בהיותו מקומו ש"ע אין העולם מקומו וכן להיפך גם בהיות שאין העולם מקומו הוא מקומו ש"ע וכמ"ש אטו האידנא לאו אחד הוא אך שצריך להמשיך מן ההעלם דמקומו העצמי שבבחי' הא"ס כנ"ל להיות מקומו ש"ע ועכ"ז אין העולם מקומו וכמ"ש לך ה' הגדולה כו' אבל הא בהא תליא דוקא שאם אין בחי' העלאה למעלה אין המשכה וירידה למטה כנ"ל וראיה לזה ממע"ב דבכל יום מחדש ונמשך ממקור הראשון שהוא מאמר דבראשית שבו ברא שמים וארץ מעלה ומטה כא' ומתפשט אח"כ בגלוי בחי' מקום דמזרח כו' בחינת רוחב וצריך בכל יום ויום להיות בחי' חידוש דמאמ' בראשית מאין הנעלם שלמעלה ממקור העולם להיות עושה בראשית שהוא החכמה שזהו להיות אלופו ש"ע כנ"ל והיינו כללות ענין מצות ק"ש בפסוק ראשון להאריך באחד בב' אופני יחודי' הנ"ל דוקא משום דהא בהא תליא מטעם הנ"ל וד"ל:

(ו) אך הנה להבין זה בתוס' ביאור דלכאור' עדיין אין זה מובן איך יהיה דבר והיפוכו כא' דהגם שבחי' פלא שלמעלה מהיות אלופו ש"ע יכול להיות יורד ונמשך להיות אלופו ש"ע אבל איך גם בהיותו מקומו ש"ע אז אין העולם מקומו כו' דלזה ב' היחודי' דהעלא' והמשכה א' הוא ממש כנ"ל והנה אנו מוצאים שכבר הי' כן בגלוי גמור דבר והיפוכו כזה ממש במקום גשמי והוא בהיכל ק"ק בבהמ"ק שהי' במדה גשמי' והארון הי' עומד בו ואינו תופס מקום כלל כי היה עשר אמות לכל רוח כידוע וזה דבר פלא ביותר איך לא היה מקום ארון מן המדה אחר שבא בבחי' מקום ומדה בעצם מהותו ועומד במקום מדה ואם מפני שהשכינה בלוחות שבארון שהוא למעלה מבחי' מקום ומדה גם הארון אינו תופס מקום ומדה הרי הי' נתפס במקום כי לא הי' במקום אחר זולת בהיכל ק"ק הרי נתפס במקום ואינו תופס מקום שם כלל שהו דבר פלא ביותר שזה אינו פלא מה שיוכל להיות אור אלקי למעלה מגדר מקום להיותו למעלה מכל גדר וגבול ומקום ואינו נתפס בכל עולם אך מ"ש איהו תפיס בכלהו עלמין ולמדת"ב כלל זהו דבר והיפוכו בנושא א' כמו המאמ' דהוא מקומו ש"ע ואין העולם מקומו כנ"ל דגם זה יפלא ביותר ממקום ארון שאינו מן המדה כו' איך נתפס בכ"ע ולמדת"ב וכה"ג מ"ש השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית אשר תבנו לי כו' דגם בזה יש דבר והיפוכו כא' דשמים כסאי משמע שעכ"פ נתפס ויושב בשמים כמו על הכסא וכן בארץ הדום רגלי השכינה ואח"כ אמ' אי זה בית כו' דהבית הוא גדר מקום בעל ו"ק איך יהי' נתפס ושוכן שם אא"ס שבלתי בע"ג אין לו תחלה כו' הלא לפ"ז גם השמים ושה"ש לא יכלכלוהו ואיך אמ' השמי' כסאי כו' אלא צ"ל דזהו כמ"ש איהו תפיס בכ"ע ולמדת"ב כך השמים כסאי כו' ועכ"ז למדת"ב כלל כי אין העולם מקומו גם בהיותו מקומו ש"ע כנ"ל וד"ל ולפ"ז לא יובן מ"ש איזה בית כו' דא"כ הרי יכול לצמצם שכינתו בין ב' בדי הארון בהיכל ק"ק ועכ"ז אינו נתפס שם כמו השמים כסאי כו' וכאשר הי' כן באמת שצמצם שכינתו בהיכל ק"ק בבהמ"ק ראשון ושני כו' אלא צריך לומר דה"ק השמים כסאי כו' לשכון בתחתונים בדרך ירידה ודילוג הערך ממקומה העצמי שבלתי גבול להיות אלופו ש"ע כו' אבל שיהי' משכן אור עצמותו ממש כמו שהוא בלי גבול ושיעור למעלה ולמטה כו' איזה בית אשר תבנו לי לי ממש כענין נתאוה להיות לו ממש דירה בתחתונים כו' ואי זה מקום מנוחתי העצמי כו' שגם שה"ש לא יכלכלוהו כו' אך מ"מ בהיכל ק"ק היה שורה כל בחי' מוה"ע היינו כמו שהוא בבחי' מקומו העצמי כענין ברוך ה' ממקומו כו' הלכך גם עכשיו אין לו בעולמו רק ד"א של הלכה במקום ארון ולוחות שבהיכל ק"ק שנק' מקומו ממש ובזה לא יפלא כלל על ענין מקום ארון שלא היה מן המדה היינו גם בהיותו במקום ומדה ונתפש שם אינו נתפס במקום זה כלל וכלל משום דבארון ולוחות היה שורה מבחי' עצמות אור הא"ס להיות לו דירה שם כמו במקום מנוחתו העצמו' ממש כנ"ל ששם אין זה ב' הפכים כלל וכלל דגם שבשמים וארץ נתפס ואינו נתפס מ"מ זהו נראה כדבר והיפוכו משום שבא האור הזה דרך דלוג עכ"פ ועכ"ז אע"פ שנתפס אינו נתפס דלמדת"ב גם בהיותו נק' אלופו ש"ע מאחר שגם שם מופלא הוא עד שגם בהיותו מקור לעולם אין העולם מקומו אין זה חידו' כלל מצד עצמו מה דלמדת"ב כלל ומה שיורד ונתפס אע"פ שהן ב' הפכים לגבי התחתונים אך עכ"ז הרי העולם הוא בגדר גבול ומקום עכ"פ היפוך האור דא"ס הבלתי בע"ג כו' אבל מה שהארון אינו מן המדה זהו יותר פלא הרב' כי גם בחי' הגבול ומדה דארון הי' בבחינות בב"ג להיות נתפס ואינו נתפס כמוהו אין זה רק מצד שכינת אור עצמותו ממש בארון וד"ל.

ונמצא מובן מכל זה שיש כאן ב' מדרגות הא' איך שמפלא נעשה אלופו ש"ע כמאמ' דהוא מקומו ש"ע כו' ואיהו תפיס כו' וכענין השמים כסאי כו' כנ"ל והב' איך שמבחי' עצמות אא"ס ממש כמו שהוא שמקומו ויבא למטה בבחי' גבול ומדה במקום כמו היכל ק"ק ואז גם בחי' הגבול הוא בא בבחי' ומדרג' הבלתי בע"ג כמו הארון שאינו מן המדה ומ"מ נתפס שם וז"ש איזה בית אשר תבנו לי ממש כו' וב' מדרגות אלו יובן בתוס' ביאור עפ"י הנ"ל בהפרש שבין מעלה ומטה כמו שהוא בעצם שכל מרחב העצמות שבמשפיע תחלה נמשך למקבל שלא ע"י צמצום דאורך ורוחב דמזרח ומערב צו"ד כלל שזהו כמו ענין השמים כסאי והארץ הדום רגלי שהן בחי' מעלה ומטה בכללות אור השפע מן המשפיע אל המקבל שלא ע"י ד' סטרין מזרח ומערב כו' ואח"כ נק' אלופו של עולם בבחינות ו"ק ממש להיות נתפס שם ואינו נתפס כנ"ל והוא מה שבלתי בע"ג נתפס בגבול עכ"פ כמו חי"ת ד' כנ"ל והמדרגה הב' היינו למעלה מזה והוא למעלה מבחינות משפיע ומקבל בבחינות מעלה ומטה אלא מה שבעצמותו הוא למעלה עד אין שיעור שנק' עמ"ר ולמטה כו' ולד' סטרין בלתי גבול כלל כנ"ל אין יזה בא להתלבש ולהתצמצם להיות בבחינת אלופו של עולם כלל וכלל אלא כמו שהוא במקומו במקומו העצמי ממש בא ושוכן למטה כמו בהיכל ק"ק שגם הגבול יחשב בלתי בע"ג וכמו שאמר ופרצת ימה כו' וכענין פרזות תשב ירושלים כו' כמו שהשטח המרובע לא היה לא גדר כלל לצפון הוא מתפשט עד אין שעור וגבול כלל וכן לדרום אין לו גבול כלל וכן למזרח ולמערב ששטח כזה שאיננו מוגבל בגדריו לד' סטרין כלל ממילא מובן שהרום והעומק אין לו שעור למעלה ולמטה כלל כו' כעיר הפרזי שאינה מוקפת חומה כלל שיושביה מתפשטים לכל צד בלתי מוגבל כלל וכך ימין ושמאל תפרוצי וקדמה וימה בלי גבול כי כנ"י יהיו לע"ל בחינות בית קבול רחב מאד בלתי מוגבל כלל לקבל אור העצמו' דא"ס ממש כמו שהוא בעצם בלתי מוגבל בעמ"ר וכו' וכמ"ש כי תהיו אתם ארץ חפץ שכל חפצו העצמי בה כו' שאז לא יתכן בחינות משפיע ומקבל שצריך לבא האור בדילוג אלא כמו שבמשפיע ממש כך הוא במקבל רק שבהיכל ק"ק נתלבש בדרך צמצום והעלם הבלתי בע"ג במקום וגבול רק שמקום הארון לא היה מן המדה כו' ולע"ל יבא בגלוי למטה בכנ"י בבחינות בלתי גבול כמו למעלה ממש וזהו כללו' ענין המאריך באחד מאריכין ימיו כו' כמ"ש יקימנו ונחי' לפניו ממש והוא יום שכולו ארוך בראשו כמו בסופו כו' כמשי"ת בעז"ה וד"ל:

(ז) והנה מעתה יש להבין ענין ד' רבתי דאחד שצריך להאריך בו שהוא ד' סטרי עלמא שכולל אורך ורוחב כנ"ל דהנה ידוע בדרך כלל שבשית תיבין דפסוק ראשון הוא בחינת יח"ע שבו"ק דאצי' ובבשכמל"ו בחינת יח"ת דמל' בבי"ע והדלי"ת רבתי הוא בחינת מל' דאצי' עצמה טרם שמתפשט להיות בבחינות מקור לבי"ע וע"כ הדלי"ת רבתי שהוא גדלות הדבור וביאור הענין ידוע שבחי' ו"ק יש בשני מדרגות א' בבחינת המשפיע שהוא בבחינת מדות דאצי' שנק' בחינת ז"א וזהו הוי' אחד א"ח ט"ס דז"א והד' בחינת המל' דאצי' כו' וענין היחוד בו"ק דז"א היינו בחינת יחוד והתכללות דבחינת מקום העליון כמו שהוא באצי' בבחינת מעלה ומטה וד' סטרי' דשם שע"ז אמ' תמליכהו בשמים וארץ וד' רוחות העולם דאצי' שזהו בשני אופני היחודים שתחלה יכוין בבחינת העלאה וביטול ואח"כ בבחינת המשכה וירידה תמליכהו כו' דהא בהא תליא ושניהם א' מטעם הנ"ל והוא ג"כ ענין יחוד העליון בע"ס דאצי' בג' הקוין ימין ושמאל ואמצע שזהו לאכללא שמאלא בימינא וימינא כו' והוא ע"י בחינת גלוי אא"ס שבשם מ"ה דמלגיו דאיהו אורח כל האצי' כו' ובכללות היינו בחי' הקו"ח שע"י מתייחדים כל הג' קוין כמו אור החסד בכלי הגבורה ואור הגבורה בכלי החסד כו' וכמ"ש אנת הוא דמייחד לון ומקשר לון מלגיו ומלבר כל ספי' שהוא בבחי' או"כ כי איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד וחיוהי וגרמוהי הן או"כ דאצי' כידוע וזהו מלגיו ומלבר וכ"ז מצד גלוי אור העצמות בקו"ח העובר בכל האצי' (שהוא בציור וי"ו בכלל שנק' קו המדה שמודד כל או"כ כו' והוא עצמו אינו מן המדה כי יש בו מעצמות אא"ס הבלתי גבול וכולל גם בחינת הגבול ב' הפכי' כענין הנ"ל בארון (וכמ"ש במ"א) וכמ"כ עד"ז יש התכללו' ויחוד בו"ק במעלה ומטה ומזרח ומערב כו' מזה לזה כמו בציור ג' קוין וכידוע שזהו הנק' י"ב ג"א כמו רומית מזרחית עם תחתית מערבית ורומית דרום עם תחתית צפונית שנק' ששה כפולות והכל ענין א' וד"ל.

וזה היחוד שנעשה מצד ההמשכה וגלוי האור דשם מ"ה מלגיו כו' הנה הוא בא מצד היחוד וההתכללות שבבחינת ההעלאה תחלה כנ"ל וכמ"ש לך ה' הגדולה והגבורה כו' כי כל בשמים ובארץ דלך ה' הוא בבחינת ההעלאה והביטול דו"ק וחילוק הקוין דחג"ת כו' ועי"ז נמשך להיות כי כל בשמים דתרגומו דאחיד בשמיא וארעא שהוא בחינת יסוד שנק' וי"ו זעירא כידוע בפירוש את השמים ואת הארץ אני מלא דהיינו אותיות אהו"ה גי' טוב שהוא בחינות יסוד כידוע וכן בראשית ברא את השמים ואת הארץ דכמו שבחינת מעלה ומטה מתחברי' יחד בתחלת אור השפע שכולל כל מה שמתפשט אח"כ לד' סטרין באורך ורוחב כנ"ל והוא הנק' וי"ו רבתי שהוא כללות אור השפע מן המשפיע אל המקבל כמו שהוא בלי נטי' עדיין לאורך ורוחב כלל כנ"ל כך הוא בגמר וכלות כל אור השפע שנתפשט לד' סטרין הרי יש בחינות ממוצע המחבר ומקשר ומביא אור גלוי השפע מן המשפיע אל המקבל והוא הנק' וי"ו זעירא שהוא אור שפע המצוצם רק כפי כלי המקבל והיינו דאחיד בשמיא וארעא שמקשר השפע דשמיא במקבל שהוא נקרא ארץ הוא בחינת מטה ממש שמקבל הדלי"ת רבתי דאחד שהוא באצי' עצמו עדיין (כמשי"ת) וזהו כי כל בשמים אחר שאמ' לך ה' בבחינת ביטול והעלאה שגורם ההמשכה וד"ל.

ומעתה הנה יובן מזה גם בבחינת יח"ת דמל' דאצי' בבי"ע בבשכמל"ו שהוא ג"כ ממש ע"ד הנ"ל ביח"ע דפסוק ראשון דשמע כו' דהיינו בחינות יחוד והתכללות בבחינת ו"ק דמל' בבריאה כו' וכמ"ש כגונא דאינון מתייחדין לעילא בו"ק דאצי' אוף הכי איהי אתייחדת לתתא בכורסיי' שהוא מל' דאצי' בבריאה אחר בקיעת המסך שבין אצי' לבריאה שזהו ענין בשכמל"ו כידוע והוא ענין ועד בחלופי אתוון דאחד ממש וכמ"ש ביום ההוא יהיה הוי' אחד יח"ע ושמו אחד למהוי אחד באחד ממש כידוע וד"ל וביאור זה ידוע בפי' לך ה' הגדולה בה"א שזהו בחי' המדות דנוק' שהיא בחי' מקבל ונק' ימות עולם והן ששה קצוות דעולם הבריאה שמקבלים מי"ק דאצי' שנק' ימי עולם כו' והענין הוא עד"מ הדבור באדם שבא בו המדות שבגלוי לזולתו דוקא בהתפשטות לחוץ כך בדבר ה' שמים נעשו כו' והן י' מאמרו' כמו ויאמר אלקים יהי אור שהוא בחי' אור החסד ויהי רקיע בחי' אור הגבור' כו' ונק' גדולה וגבורה בה"א שהוא בא בבחי' התפשטו' וגלוי מאין האלקי ליש ממש כידוע והאור האלקי דבחי' מל' דאצי' שהוא דלי"ת רבתי בחי' גדלות הדבור העליון יורד ונמשך להיות מקור לעולם הבריאה כמו ענין אלף דאחד ביח"ע שנק' אלופו ש"ע האצי' וזהו ועד בחילוף הא' דיח"ע נעשה ביח"ת וי"ו להיותו יורד מאצי' לבריאה שנק' מעלה ומטה בכלל והן שמים וארץ בכלל וז"ש כי כל כו' וי"ו זעירא הנ"ל דבחי' יסוד ז"א מתצמצם להאיר למטה ביחוד זו"נ דעולם הבריאה והיינו אוף הכי איהי אתייחדת לתתא בכורסיי' בהיכל ק"ק דבריאה כו' כידוע.

והנה בכל הנ"ל בפרטי אופני יחוד עליון דו"ק מעלה ומטה ומזרח ומערב צו"ד באצי' כך הוא ממש ביח"ת דמל' בבריאה שמתחלה נמשך בחי' מעלה ומטה בכללות והוא הע' דועד בחילוף החי"ת דיח"ע דמה שאור החכמה ביח"ע נמשך באצי' לג' קוין דחי"ת דרוחב ואורך להשפיע למל' שהוא דלית רבתי כך ביח"ת נמשך ע"י החכמ' שבמדות דמל' להיות בחי' אורך ורוחב בעולם הבריאה בבחי' יש מאין והוא הע' דועד בחילוף החי"ת דאח' וכמשי"ת בפנים באריכות (בסימן עיין וע"ג) בכל זה החילוף דחי"ת לעיין ומא' לוי"ו ובדלי"ת אין חילוף כלל מטעם שאותו אור השפ' שבאצי' הוא שמתצמצם ומאיר מאצי' לבריאה וכמ"ש באורך נראה אור רק שעתה נראה אור ע"י מסך ולע"ל יהיה הויה אחד ושמו אחד יח"ע ויח"ת שוין ממש כמ"ש למהוי אב"א ממש וכמ"ש והיה אור הלבנה כאור החמה כו' וכידוע וד"ל:

(ח) אך הנה לפ"ז יש להבין דודאי ענין הו"ק דיח"ת באורך ורוחב בימין ושמאל שוה ממש ליח"ע בו"ק דאצי' כי מאחר שהשפע נמשך מו"ק דאצי' לו"ק דבריאה וכמ"ש כגוונא דאינון מתייחדין לעילא אוף הכי ממש אתייחדת לתתא כו' וגם בפרטי כל היחודים כמו בענין יחוד י"ב ג"א כנ"ל כמו באצי' כך הוא בו"ק דבריאה (וכידוע בענין י"ב שבטים שהן בשני מדרגות א' בו"ק דבריאה והן ששה כפולים ועולים באצי' וכמ"ש ששם עלו שבטים שבטי י"ה בו"ק דאצי' וזהו שאמרו השבטים דעולם הבריאה ליעקב שהוא בו"ק דאצי' כשם שאין בלבך אלא אחד שהוא יח"ע כך אין בלבינו בו"ק דבריאה אלא אחד יח"ת שזהו בשכמל"ו כו') וכמ"ש כי עמך מקור חיים בע"ס דאצי' באורך נראה אור בע"ס דמל' בבריאה וא"כ למה אנו מוצאים היפך זה בבהמ"ק ששם היה השכינה במערב דוקא כי היכל ק"ק היה בכותל מערבי ולשם היו משתחווי' דהיינו ממזרח למערב דוקא היפך ענין השתחוואה שלנו עתה למזרח וא"כ נהפך הסדר דימין ושמאל דעתה הדרום נקרא ימין והצפון שמאל לפי שהמזרח נקרא קדם ומשתחוים ועומדים כלפי מזרח שכאשר עומד אדם פניו למזרח צד הדרום לימינו וצפון לשמאלו אבל כאשר הופך פניו למערב ואחוריו למזרח הרי הצפון לימינו והדרום לשמאלו ונהפך מימין לשמאל ומשמאל לימין וא"כ זהו היפך כל ענין הנ"ל בשרש ענין מזרח ומערב שנקרא אורך שהמזרח נקרא קדם וממנו מתחיל תחלת נקודת אור השפע והמערב נקרא אחור שאז דרום לימין וצפון לשמאל ובבהמ"ק שהיה גלוי השכינה במערב נהפוך הוא שהמערב עיקר המקור המשפיע ונקרא המערב קדם ומזרח אחור כאשר עומד פניו למערב כו' ונעשה הצפון לימין ודרום לשמאל וזהו שהי' מצות הקרבן על ירך המזבח צפונה דוקא כו' ולא כן הוא או' צפון וימין אתה בראתם דמשמע שצפון הוא שמאל ודרום ימין וכן בענין המנורה והשולחן היה השולחן בצפון העולם (כמו המזרח נקרא קדם שאז צפון לשמאל והמנורה בדרום העולם וכשמשתחוים למערב שולחן לימינו ומנורה לשמאלו כו').

אך הענין הוא כידוע שבירידת אור השפע מן המשפיע אל המקבל יש בזה ב' אופנים א' בשעה שיורד אור השפע מן המשפיע אל המקבל שהעיקר הוא לפי סדר ומעמד המשפיע בימין ושמאל שלו דוקא שידו הימנית עיקר המשפיע כמו פשט בעה"ב את ידו שהעשיר משפיע לעני ביד ימינו כו' וכך יובן למעלה בהיות אור השפע הולך מגבוה לנמוך מו"ק דאצי' ששם העיקר בהיותו משפיע ע"כ נק' אורך ממזרח למערב דוקא כנ"ל וצו"ד הדרום לימין שמשם יתחיל אור החסד דוקא כמ"ש וזרח השמש כו' במזרח ובא השמש במערב הולך אל דרום תחלה כו' וכן ובא לו לקרן דרומי' מזרחית כו' ולכך ד' סטרי עלמא הולכים אחרי בחינת ו"ק דאצי' שמשם מקור החחים והשפע לכל העולמו' דבי"ע והמדרגה הב' היינו כאשר כבר נתקבל אור השפע במקבל השפע שאז נהפך הסדר מימין לשמאל ומשמאל לימין כמו העשיר שמשפיע חסדו לעני גם שנמשך השפע מימין העשיר אבל העני העומד לנגדו לקבל השפע ממנו הרי שמאל העני לנגד ימין העשיר וימין העני לנגד שמאל העשיר (וכן ביחוד זו"נ גשמיים הרי בשעה שמקבלת הנוק' שמאלא לנגד ימין דדכורא כו' וכך הוא ביחוד עליון דזו"נ ימינא ושמאלא דמשפיע לגבי ימין ושמאל דמקבל כמו שמאלו תחת כו' ובינייהו כלה ימין דילה נגד שמאל דדכורה ונעשה ימין שמאל ושמאל ימין) וכמו אותיות החותם שנחקק בשעוה שנהפך סדר האותיות דחותם מימין שבחותם נעשה שמאל בשעוה כידוע או כמ"ש שימני כחותם על לבך כו' כחותם המתהפך שימין אותיות שבחותם נעשה מן שמאל החוקק ושמאל שבחותם כו' אך היינו דוקא כאשר נתקבל השפע במקבל דוקא וזהו בזמן בהמ"ק שהי' גלוי אור עצמות אא"ס נתקבל בהיכל ק"ק במערב דוקא ששם השכינה שהוא בחינת מקבל נהפך שם הימין העליון נעשה שמאל לפי אופן בחי' המקבל דוקא כי ההשתחוואה היה למערב ששם עיקר גלוי אור השפע הנמשך במקבל ממש כמו שהיה גלוי אור הולך ממזרח שהוא המשפיע רק שנהפך הסדר מימין לשמאל (ודוגמא לדבר באוי"ר שמן המשפיע אל המקבל שמאלו תחת לראשי ואח"כ ימינו תחבקני ומן המקבל האהבה והתשוקה קודם כמו ואל אישך תשוקתך ואח"כ היראה וכמ"ש והחיות רצוא באהבה ואח"כ שוב ביראה ומלמעלה למטה שמאל תחלה כדוגמא שאמרו תינוק ואשה שמאל דוחה וימין מקרבת כו' וכן בענין תשב"כ ותשבע"פ דכתיב לא תסור כו' ימין ושמאל אפילו יאמרו על שמאל שהוא ימין לפי שחכמי ישראל בבחי' מקבל מתשב"כ כי תשבע"פ מל' קרינן לה כידוע ונהפך מימין לשמאל כמו אלה מועדי כו' אשר תקראו אותם דוקא אפילו מוטעין כו' וכן לענין מועדים בירח תלוי בקדוש ב"ד ולא בשמש כמ"ש עשה ירח למועדים כו' כי ישראל מונין ללבנה אע"פ שהלבנה מקבל מן השמש המקבל עיקר לאחר קבלתו השפע דנעוץ תחלתן בסופן דוקא וע"כ היה השכינה במערב דוקא בזמן בהמ"ק ועכ"ז דרום וצפון שבבהמ"ק הי' לצו"ד העולם לפי אופן המשפיע שהמזרח עיקר שאל"כ הי' ראוי שיהי' השולחן בדרום העולם שהוא צפון כשעומדי' כלפי מערב והמנורה בצפון העולם שהוא דרום כשעומדים כלפי מערב כו') ואמנם בזמן הגלות שאין השכינה במערב כמו בהיכל ק"ק המזרח עיקר שנק' קדם וע"כ אנו משתחווים כלפי מזרח וצו"ד לפי אופן המשפיע וכן לענין מזונות דשולחן בצפון כו' והשמש סובב הולך אל דרום דוקא וכו' ולע"ל כשיהיה אור הלבנה כאור החמה ממש ויהיה שמו אחד כהויה אחד יח"ת שוה ליח"ע כמו למהוי אב"א לא יהיה בבחי' מקבל ומשפיע כלל אז יהיה גם במל' הד' סטרין כמו בו"ק דאצי' ולא כמו עכשיו ששם הוי' בהעלם בשם א"ד שיו"ד דהויה נעשה אחרון בשם א"ד כו' ועוד עליה שלישית למל' כשתהיה א"ח עט"ב למעלה משם הויה דז"א והיינו בשם אהיה דפנימי' הכתר שלמעלה מהקוין דחי"ת וד' הנ"ל והוא ענין אריכות דאחד כמשי"ת בע"ה וד"ל:

(ט) ומעתה יש להבין ענין המאריך באחד מהו ענין האריכות באחד ומהו ענין מאריכין ימיו כו' דהנה כל המבואר למעלה בענין יח"ע ויח"ת בבחי' ביטול ו"ק מעל' ומטה כו' שנק' מקום הכל הוא רק בחי' ביטול היש לאין כי המקום הוא רק בחי' מציאת התפשטות דבר מה שנתפשט ונמשך מאין ליש להיות בו קצוות אלה מזרח ומערב כו' והיינו רק לגבי האד' שהוא בגדר מקום דהיינו שנתפס בד' אמותיו ויש בו פנים ואחור ימין ושמאל דכאשר עומד כך המזרח לו לפני' והמערב לאחו' וכשיעמוד למערב יהופך לו המערב לפני' והמזרח לאחור וממילא יהופך הימין ושמאל כנ"ל שכ"ז אינו רק לגבי מי שנתפס בגדר מקום בד' אמות שזהו נמצא ונתפשט מאין ליש כו' אבל לגבי מי שלמעלה מגדר מקום אין המזרח לו לפנים ולא להיפך ו א בחינת מעלה ומטה כלל והיינו מי שברא את המקום מאין שהוא עצמו אינו בגדר מקום כלל וכמו הארון שלא הי' מן המדה כנ"ל באורך וכך יובן בכלל בכח אור האלקי עצמו אע"פ שברא את המקום מאין ליש כמו בראשית ברא שמים וארץ מעלה ומטה וד' רוחות עולם כו' אבל הוא עצמו אינו נתפס בגדר מקום עד רום המעלות וכמ"ש השמים ושה"ש כו' ואיזה בית אשר תבנ' לי כו' רק בהיכל ק"ק היה נתפס ושוכן שם וצמצם שכינתו בין ב' בדי הארון כי כל יכול הוא ויכול לצמצם א"ע גם בבחינות מקום וגבול אע"פ שאין העולם מקומו כנ"ל.

וכ"ז צריך להתבונן באחד בכלל שכ"ז רק בחינת ביטול היש לאין האלקי עד רום המעלות עד לפני הצמצום דקו"ח שנק' יחיד שלמעלה מאחד הוא ענין המאריך באחד כו' ויובן זה בהקדים תחלה מהו ענין מאריכין ימיו כו' שזהו כמו יום שכולו ארוך דלע"ל כו' דהנה מבואר למעלה בענין ויבדל אלקים בין האור ובין החשך שהיו אור וחשך משתמשים בערבוביא כו' ויובן זה בתוס' ביאור על פי הקדמה בתחלה בשרש ענין אור וחושך דכתיב יוצר אור ובורא חשך הרי החשך בבריא' שקדם ליצי' וכן הוא או' ויהי ערב ויהי בקר יום א' הרי אין יום אם לא שקדם הערב לבקר דוקא ויש להבין למה לא נק' יום רק כשכלול מערב ובקר ולא כשכולו יום או כולו לילה ודוקא לילה קודם ליום כמו שחשך קושם לאור שנא' והארץ היתה כו' וחשך ואח"כ ויאמר יהי אור כו' וגם השנים אינן נמנין רק עפ"י ימים שהן כלולים מלילה ויום והנה שרש הענין הוא כידוע שבשרש ומקור הבריאה מאין ליש הי' ג"כ ע"י ערב ובקר חשך קודם לאור והוא משארז"ל כברייתו ש"ע ברישא חשוכא דוקא והדר נהורא והוא מ"ש ויהי ערב כו' להיות שתחלת הרצון לברוא יש מאין היה ע"י מדה"ד תחלה כמו שאמ' בתחלה עלה במחשב' לברוא במדה"ד כו' שהרי אמ' בראשית באר אלקים שהוא מדה"ד כו' ובאמת הרי עיקר שפע האלקי לחדש הבריאה יש מאין הי' עפ"י מדת החסד דוקא וכמ"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה חסד דוקא וכמ"ש והוכן בחסד כסא כו' אך הוכרח להיות בחי' צמצום ודין תחלה וקודם לחסד זה והוא שם אלקים כו' והטעם הוא כי א"א להיות מציאת אור ושפע חסד כזה להמציא יש מאין בע"ג מבלתי ב"ג כ"א עפ"י צמצום האור העצמי תחל' ואח"כ יומשך אור חסדו לחדש הבריאה מאין האלקי והיינו מה שכתב ז"ל כברייתו ש"ע מאין ליש ברישא חשוכא דוקא כו' וז"ש באורך נראה אור ע"י צמצו' והסתר בעצמות אורו הבלתי בע"ג וכמ"ש במ"א וזהו יושב בסתר עליון דהיינו מה שכתוב ישת חושך סתרו ואחר כך בצל שדי יתלונן להיות נמשך אור חסד עליון בצל שדי שהוא בחינת כח האלקי הנמשך בכל בריאה מאין ליש כידוע.

ונמצא מובן עכ"פ שיש בכל התהוות כל בריאה בפרט מחיבור ושיתוף ב' מדות אלה ההפכיים שהן חו"ג ובחינת הדין וצמצום תחלה ואח"כ בחינת החסד והוא חשך שקדם לאור וערב לבקר בכל השפע' אלקי' בפרט וזהו ויהי ערב ואחר כך ויהי בקר בכללות ברישא חשוכא וכן בכל פרט ופרט (ולזה הטעם נמצא בבחינת חיות האלקי שבכל הריאה בפרט בחינת רו"ש כמ"ש והחיות רו"ש לפי שרצוא זה בא מבחינת הצמצום ושוב מבחינת ההתפשטות דחסד והוא לפי שבכללות מקור החיות האלקי שנמשך בשביל בשביל הנבראים בא בדרך צמצום והתפשטות שהוא חשך ואור כנ"ל) וזהו הנק' בשם מדת יום ומדת לילה והוא אחר שהבדיל בין אור וחשך ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה כו' שאז נמשך בחינת חיבור שתי אלה בכל העולמות עד עוה"ז השפל שבכ"מ החשך קודם לאור כמו שהלילה קודם ליום בעוה"ז הגשמי לפי שזהו הי' בתחלת הבריאה וכמו שאנו רואי ם בחוש בכל הענינים בעולמות העליונים הרוחניים ועולמות התחתונים הגשמיים עד עוה"ז החומרי דהנה אנו רואים בעולמות הרוחניים כמלאכים וכל צבא השמים שאומר שירה שתחלה מתפעלים ביראה ופחד והיינו מדת לילה הקודם למדת יום וכמ"ש ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני האלקים שמיד שעולה השחר מתפעלים ברינה וחדוה לפי שקדם להם החשך דלילה כו'.

ויובן זה בעבודה שבלב בנשמות שבגופי' דהנה אנו רואים בחוש שא"א להיות שום עבודה תמה שבלב ומוח בהתפעלות שמחה אלקים לאמתתה כ"א בהקדים לה ההיפוך והוא עוצם המרירות ותכלית השפלו' וההכנעה שנכנע לבבו לפני האלקים בתכלית העומק לעומק כו' וכמאמר אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש וידוע שהתפלה היא קרבת אלקים בשמחה בהתפעלות רשפי אש האלקים וכמו בפסוד"ז וכה"ג שהוא רק להאיר אור האלקי בנשמת האלקים כמו בהלו נרי ולכך נק' הללו כמ"ש במ"א ואור זה היינו להאיר את החשך דוקא והוא מחשך חומר הגוף שהוא מקושר בכל תאוו' חומריות ורחוק מאד מאור פני מלך כו' ויתמרמר נפשו מזה מאד ויכנע לבבו ביותר תחלה בעומק לעומק וכל שיהי' עומק המרירות יותר שנק' חשך יותר יאיר אור השמח' האלקית אח"כ בהתבוננות בגדולת ה' כמו שהאור אינו בא רק החשך דוקא כן השמחה אלקית בהתלהבו' אור הוא המאיר את חשך העוצב והמרירות שקדם כמו שאמ' בזהר בכיא תקיע בלבא בסט' דא וחדוה בסט' דא והיינו ענין תש"ת ותש"ע שכל שהבכי' מצד הריחוק העצום יותר בעומק כן יהי' יותר האור והשמחה אלקית בחדות ה' כמו קדרותא דצפרא שקודם אור השחר החשך גובר יותר מפני שיבא אור הבקר כו' וכך הוא במלאכי' ברן יחד כו' שבא האור האלקית עליהם אחר שקדם החשך והצמצום וכמו שא"א לתש"ע דגלוי אור אלקי בנשמה כ"א בתש"ת במרירות והכנעה ושפלות גדולה תחלה ולכך גזרו או' דאין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש שהוא עוצם הכנעת הלב מח"נ וכה"ג וזהו כמו שא"א לאור בלא חשך הקדום כך א"א לאהבה ושמחה בלא מרירות והכנעה קודם וכל זה מטעם שכך היא המדה בתחלת ההשתלשלות ברישא חשוכא כנ"ל וד"ל:

(יוד) וזהו ויהי ערב ויהי בקר כשערב קדם לבקר נק' יום שברישא חשוכא דוקא כו' מטעם הנ"ל ובזה יובן מה שמצינו גם בעליות הנשמות בג"ע שא"א להם לעלות בלתי שיטבלו בנהר דינור תחלה לפי שלא יוכלו לבא לקבל האור כי טוב שבג"ע כ"א בהקדם תחלה הצער בנהר דינור דלפום צערא אגרא דלפ"ע קבלת העונג האלקי שלהם שנהנין מזיו השכינה כך יוקדם לזה הצער בנהר דינור וכמשל הרוצה לכנס בהיכל המלך שלא יכנס עד שיצטער הרבה כמה ימים שלא יכניסוהו כו' משום דכל עלי' צ"ל ירידה ושפלות תחלה לפ"ע העלי' דוקא שהוא החשך שקודם לאור כנ"ל ואנו רואי' דבר זה גם במילי דעלמא שלא יבא אדם לאיזה עלי' אם בממון או בגדולה או בבנים או שאר הצלחת דבר מה כמו גם בחכמה בלימודו וכה"ג בלתי שיוקדם לו תחלה היפוכו דוקא שהוא השפלות והצער והנזק וכה"ג לפ"ע אותה מדרגת העלי' דוקא אם רב או מעט כי גם העוסק בלמודו לא בנקל יבא לשלימות למודו כ"א אחרי היגיעה הרב' והצער הנפשו עד היותו מרוחק כמו יאוש בנפשו לעמוד ע"ד החכמ' ומצטער בשפלות עצומה ויגע ללבו בדאגה יתירה על העדר ההשגחה עד שיחלה בגופו וכה"ג אז דוקא יבא ע"ד החכמה לעומקה באור המאיר בפנים מאירות ומסבירות כו' וכמא' אין ד"ת מתקיימי' אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר אדם כי ימות באהל וכן אמ' ומיץ חלב יוציא חמאה במי אתה מוצא חמאה של תורה במי שמקיא חלב שינק משדי אמו כו' ואין אדם עומד ע"ד הלכה אא"כ נכשל בה תחלה כו' וכה"ג רבי' במאמר ז"ל על עוצם השפלות והענוה והצער בלמודו שמזה יבא לתכלית שלימותה כמו שלא תמצא בגסי הרוח וכמ"ש יהב חכמתא לחכימין למי שיש בו בטול וענוה כו' וכמו שאנו רואי' גם בעסק פרנסה שלא יצליח שום אדם בלי יגיעת הנפש וצער רב בתחלה עד שיאמר נואש בנפשו כו' אז ימצא ריוח וברכה רבה וכמו הזורע תבואות השדה כשמתייאש ויצטער שלא יפסיד הכל אז ימצא ברכה דוקא כמ"ש הלך ילך ובכה נושא משך הזרע אז יבא ברינה נושא אלומותיו וכן בפיזור הון רב לכל עסק מו"מ הרי יבא לכלל צער גדול בנפשו תחלה ובזיעת אפו ואיבוד כל כוחו עד שיתייאש לומר שיפסיד הקרן אז דוקא ימצא ריוח גדול כי בנפשו יביא לחמו ובזיעת אפו דוקא יאכל לחם וכך הוא בגוף העסק שצריך להוציא הוצאות ולהפקיר ממון רב וגם ודאי יהיו כמה מונעים ומפסידים העסק עד שבסוף ימצא הריוח כי אין אדם יודע במה משתכר וכו' וכמו בזורע בארץ שיבא להפסד תחלה בכמה דברים הצריכים לתקון ובירור התבואה בחרישה וקצירה עד שימצא ברכה במעשיו כו' וכ"ז מפני שכך היא המדה בכל שפע ואור הנמשך בעולמו' העליוני' עד גם למטה מטה בשפע אלקי היותר אחרון שהוא בחי' חסד עליון שיורד למטה להיות זן את כל עוה"ז השפל כמ"ש נותן לחם לכ"ב כל"ח וכמו שאנו אומרים בבהמ"ז הזן את העולם כו' בחן ובחסד דוקא וכן מכלכל חיים בחסד כו' ומאחר שנק' בשם חסד עכ"פ הרי צריך להיות קודם לו הפוכו והוא מדה"ד והוא בחי' העדר ומניעת הטוב בבחי' צער ושפלות עד שיתייאש כמו החושך שקדם לאור דאין אור בלא חשך היפוכו שקדם לו כך אין אור החסד הזה שבפרנסה בא כ"א בהקדים לו היפוכו שהוא יגיעתו ורוב המונעים שהוא כמו חשך ממש שלפום צערא אגרא כמו בחסד העליון הרוחני האלקי שנק' אור לנשמות בג"ע שא"א לבא להם כ"א בהקדים להם החשך והעדר האור בטבילה בנהר דינור וכה"ג וכן המלאכים שיאמרו שירה בבקר אחר החשך דוקא כנ"ל וע"כ בהשגת החכמה שנק' אור כידוע ג"כ בלא קדימת החשך תחלה שהוא רוב היגיע' והצער בנפשו כמו אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו דלפ"ע האור כי רב הוא יותר כמו בסתרי תורה אין מוסרי' רק למי שלבו דואג בשפלות יותר וד"ל.

ובזה יובן ג"כ ענין ערב ובקר שהוא מדת לילה ומדת יום שאין יום בלא לילה קודם כנ"ל גם בענין הגליות דהנה ידוע שהגלות נק' לילה כמ"ש בזהר ע"פ נפשי אויתיך בלילה כו' דכתיב העם ההולכים בחשך ראו אור גדול וקאי זה על גלות מצרים שהיו בחשך בנש"ט דקליפת מצרים ויצאו לאור גדול בקבלת התורה פב"פ בקולות וברקים דודאי אור גדול הזה בא להם אחר קדימת החשך הגדול שהי' להם במצרים וכמו שאנו אומרים מאפילה לאור גדול לפי שזהו כמו מדת לילה שקדם למדת יום שהגלות נק' לילה בכלל שאז בחי' הסתר גלוי אור האלקי כמו שאור השמש אינו מאיר בלילה וכמ"ש ביום ההוא הסתר אסתיר פני ואמ' בזהר דקוב"ה בגלותא אסתלק לעילא לעילא כו' ולפ"ע ביאת האור האלקי ממקום ומדרגה גבוה ביותר כן הוא ערך החשך דגלות שנק' לילה וכמו קדרותא דצפרא שגובר אז החשך ביותר בהיות שהאור השחר קרוב לבא כך כל מה שיתחשך בהסת' גדול יותר זהו מפני שצריך לבא אור גדול ביותר וכמו מ"ת שקדם לו החשך בגלות מצרים כך גלות זה האחרון שמתארך ביותר ודאי ההסתר גדול ועצום ביותר זהו מפני שצריך לבא אור גדול יותר מגלוי האור שהי' במ"ת והוא ביאת משיח ב"ב שנק' גואל אחרון שהוא גדול מגואל ראשון דמשה דלפום צערא אגרא שלפי ערך החשך יוכר גודל האור שאחריו כי רב הוא ביותר וכמו שכתוב וזרח השמש זה משה ובא השמש בגלות שנק' לילה וחוזר וזרח השמש זה משיח שיהי' אז בתכלית העילוי ונק' יום הגדול כמ"ש לפני בוא יום ה' הגדול כו' יום שכולו ארו' כו' (וכמשי"ת) וע"כ נק' הגלות בשם עיבור והגאולה בשם נדה כמ"ש במשיח אני היום ילדתיך ובמצרים היו כנ"י בבחי' עיבור ובגאולתם נא' ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך כו' וגם גלות זה האחרון נק' בשם עיבור כמאמר ז"ל אפי' בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה כו' וענין העיבור והלידה היינו ג"כ כמו ענין חשך ואור ממש כמו שהחשך קודם לאור כך העיבור קודם ללידה שבעיבור הולד הוא בהעלם וצמצום ראשו בין ברכיו וכל ט"ת הולך ועולה בלתי יבא למטה להיפוך מן הלידה ובפרט צירי' וחבלים דלידה שמונעים ומעכבים הלידה וכל צער העיבור אינו רק היפך הלידה והיינו כל צרות ישראל בגלותם האחרון כמ"ש כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה כו' ובגאולתם הוא בחי' הלידה כידוע והיינו ממש כמו החשך שקדם לאור שלפ"ע האור דוקא כי רב הוא ביותר כך ערך החשך שקדם כך לפי ערך הצער הגדול ביותר בצרות ישראל מאויביהם בכל גלות זה האחרון בכל דור ודור אינו רק לפ"ע אור הגדול ביותר שהי' בזמן הגאולה כשיבא משיח שנק' בחי' ליד' כמ"ש בו בני אתה אני היום ילדתיך כידוע וד"ל וזהו כי הוא יך וירפאנו אחר מכה רפואה ואחר צרה ישועה ונחמה כו' כי כך היא המדה מטעם הנ"ל וד"ל:

(יא) אך הנה כ"ז אחר ההבדלה שהבדיל אלקי' בין האור והחשך ויקרא לאור יום ולחשך קרא לילה והוא ערב ובקר שאין יום בלא לילה תחלה כו' מטעם הנ"ל אבל קודם הבדלה היה אור וחשך כלולים יחד ולע"ל כתיב לעת ערב יהי' אור משום דקמי' כחשיכה כאורה ולילה כיום יאיר ונמצא יהיה יום גדול מן כ"ד שעות הכל יום ולא לילה כלל וכמו שכבר היה לעולמים בימי יהושע כשעמד השמש בחצי השמים ולא אץ לבא כיום תמים שהוא מע"ל שלם מכ"ד שעו' דכתי' ולא היה כיום ההוא כו' וזהו שנק' יום הגדול וכמ"ש לפני בוא יום ה' הגדול וכן מ"ש כי גדול יום יזרעאל וכה"ג משא"כ עתה שי"ב שעות הללו הן י"ב צרופי א"ד וקודמים לי"ב שעות שהן י"ב צרופי הויה וכמארז"ל י"ב שעו' הוי היום ג"ש ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה כו' עד יושב וזן את העולם כולו משום דחסד אל כל היום דוקא ובלילא רוכב על כרוב קל שלו ושט כו'.

ובאמת אין זה מובן כלל איך יהיה לע"ל שלא כסדר ההשתלשלות העולמות שהיה בתחלת הבריאה דברישא חשוכא והדר נהורא דוקא וכמ"ש ויהי ערב כו' וכידוע שרש הענין שזהו בחי' צמצום הראשון שנק' מק"פ כו' שהוא מ"ש ישת חשך סתרו כו' ואח"כ מגלה עמוקות מני חשך שהוא בחי' האור הראשון דקו"ח מקור כל ההשתלשלות דאבי"ע וזהו יוצר אור כו' בכללות הכל וגם זהו שרש ענין התהו והתיקון כמו דכתיב והארץ היתה תהו וחשך כו' ואח"כ ויאמר יהי אור דהיינו בחי' הקו"ח בכללו' ואיך יהיה היפך שרש ההשתלשלות דגם החשך יאיר כמו האור אחר שלילה כיום יאיר ממש בשוה וכמ"ש גם חשך כו' כחשיכה כאורה ממש בשוה (ואין ראי' מעמידת השמש והירח שהיה כולו יום לפי שלא אץ לבא כו' והיה בהם בחי' בטול לגמרי אבל בהילוך השמש והירח בהכרח שיהיה ביאת השמש בסוף היום ויהי ערב ואח"כ בקר וכך חוזר חלילה ואם מפני שיהיה אור הלבנה כאור החמה ממש ע"כ יאיר אור האור דלבנה בלילה כמו אור השמש ביום זה גופא יש להבין איך יהיה שלא כמו בתחלת ההשתלשלות דחשך קדם לאור כו' ועוד הרי אמ' לא יבא עוד שמשך וירחך לא יאסף דמשמע שהשמש יאיר אורו בלילה כמו ביום ממש מאחר שלא יבא אורו כו' וכן ירחך לא יאסף כו' ועוד הרי אמ' לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם כו').

אך הנה באמת זה יהיה עיקר החידוש לע"ל מה שבחי' הצמצום והחשך העליון יאיר והוא בחי' ההעלם שיבא לידי גלוי כמו שהוא ולא כמו עתה שנאמ' באורך נראה אור ע"י בחי' צמצו' ודין בתחל' כמ"ש בראשית ברא אלקים דוקא כנ"ל דהיינו מפני שיהי' גלוי אור עצמות אא"ס למטה כמו שהוא למעלה ממש (וזהו מ"ש לא יהי' לך עוד השמש כו' כי שמש ומגן הוי' אלקים ולע"ל יוציא הקב"ה חמה מנרתקה כו' שהוא שם אלקים שנק' נרתק להסתיר על שם הוי ששרשו צמצום הראשון שלפני גלוי אור דקו"ח כו' (דהנה כתיב כי אמרתי עולם חסד יבנה שתחלת הרצון שנק' אמירה והוא כאשר עלה ברצונו הפשוט להאציל ולברוא כו' הי' זה עפ"י התעוררו' חסדו העצמי ורב טובו היינו כמו שמטבע הטוב להטיב והוא מפני שחפץ חסד הוא בעצם כו' ובחי' חפץ חסד זה הי' כלול בהעלם עצמותו ממש שזהו התכללות האור וחשך יחד בהיות שההעלם בעצמו' נק' חשך כידוע ואמנם מפני שחסד זה הי' בבחי' א"ס ממש ולא הי' נמשך בבחי' קו"ח כפי הנצרך לבנין העולם הוצרך להעלים ולצמצם אור חסד זה בהעלם עצמותו שנק' חשך סתרו ונמצא היו אור וחשך כלולים יחד עד שיצא לאור גלוי אור חסד זה אחר הצמצום הראשון ואז חשך קודם לאור וכמ"כ מאצי' לבריאה ברישא חשוכא כו' וכך הוא בכל גלוי אור האלקי למטה גם במ"ת ובגלוי הנבואה לנביאים בענן וערפל כמ"ש ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקי' וכן ענן הקטורת ביו"כ כתיב כי בענן אראה כו' אך ורק אור הגנוז לצדיקים לע"ל שנק' אור ז' הימים הוא למעל' מאור חסד עליון שיצא ע"י צמצום הראשון והוא מה שגם החשך יאיר דהיינו כמו שאור החסד הוא בהעלם העצמו' כשאינו בא ע"י צמצום כלל וזהו שההעלם עצמו כמו שהוא מאיר בגלוי אור וזה הי' קצתו בשעת קי"ס דכתיב ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה שדוקא החשך האיר הלילה וכמו לע"ל דלילה כיום יאיר וכידוע שבקי"ס הי' מעין ודוגמא דלע"ל (שהרי הי' חשך למצרים ואור לישראל וכמו לע"ל כשיוציא חמה מנרתקה שהוא שם אלקים דשם אלקים יאיר כשם הוי' שאז צדיקים מתרפאין בה ורשעי' נידונין בה ב' הפכים כא' כמשי"ת בסמוך).

והנה בחי' חסד זה שהי' כלול העצמות בהעלם כשיוצא לגלוי היינו כמו שהוא בבחי' א"ס ממש ולא ע"י צמצום הוא הנק' יום שכולו ארוך כו' והוא ענין אריכות דאחד שמאריכין ימיו ואע"פ שהימים הן בבחי' המדות אבל אינן בבחי' גדר וגבול אע"פ שבאים בבחי' התחלקות עבר הוה כו' והוא ענין ועד בחילופי אתוון דאחד שהזמן יהי' נצחי בבחי' נצחיו' דאא"ס ממש וכמ"ש לא יהי' עוד כו' ה' יהי' לך לאור עולם ונק' חיי עולם וזהו הרבותא שבחי' אח"פ דאריכות דאחד שהוא בחי' עצמו' חסדו כמו שהוא ממש כנ"ל יאיר מהעלמו לגלוי בהתחלקו' זמן דימים ושנים שהן בבחי' גדר וגבול אך לא יוגבלו כלל כי יקבלו בחי' אור חסדו העצמו' כו' והיינו כללות ענין החידוש שיהיה לע"ל שלילה כיום יאיר והוא העוה"ב שנק' חיי עולם כו':

(יב) דהנה ידוע בכלל בפי' אל דעות ה' שהשפע באה בשני אופנים הא' בבחי' מאין ליש והוא בהכרח אחר הצמצום דעצמו' שזהו דעה שמלמטה למעל' והב' שפע שבאה מאמיתת עצמותו שנק' יש האמיתי והוא כמו טובו וחסדו העצמי' שנק' מיש לאין ובחי' כלי לזה להכיל ולקבל כל אמיתת אור העצמו' כמו שהוא כמו אמיתך אלקי כו' היינו מ"ש לילה כיום יאיר דהיינו בחי' מדת יום שהוא רב חסדו שבעצמות יושפע מן ההעלם לגלוי כמו שהוא בכלי שתוכל לקבל עצמו' האור דא"ס והוא מדת לילה שיאיר כיום בלי צמצום האור בתחלה כלל ושניהם כא' ממש חשיבי ולא שיקראו בשם משפיע ומקבל כעכשיו שמדת חסדו בא אחר הצמצום כו' וזהו אל דעות שסובל ב' הדעות והוא מה שעכשיו השפע מאין ליש יהי' לע"ל כמו דיעה עליונה שוין ממש והוא בחי' ועד דאח"פ הנ"ל וכנ"ל וכענין פלא ואלף דבשעה שהוא מקומו ש"ע אין העולם מקומו דבר והיפוכו סובל יחד שזהו בא מאמיתת עצמותו ממש שהוא כל יכול כנ"ל שהי' שורה בהיכל ק"ק בבחי' הגבול כו' כמ"כ יהי' גלוי עצמו' אורו גם בבחי' גבול דימי' בבלתי הגבלה שנק' ועד ונקר' אורך ימים (כמ"ש כי בי חשק בי ממש ואפלטהו כו' עד אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי ממש לעוה"ב כו') וזהו ביום ההוא דוקא יהי' ה' אחד שבעצמו' אח"פ ושמו בגלוי או"כ בימים ושנים ג"כ אחד כמוהו ממש בלי הפרש כלל בין יח"ע ויח"ת משום שאין זה בחי' משפיע ומקבל כלל וזהו כי ה' הוא האלקים כולא חד ממש וד"ל ולא עוד אלא שיהי' בבחי' גלוי אור העצמו' כמו באורך ימים יותר מעלה מכמו שהי' האור בעצם והוא ענין יתרון האור מן החשך וההעלם כשההעל' עצמו יאיר יהי' בו יתרון מעצם האור כו' ושהו נפשי אויתיך בלילה דוקא וכן ובלילה שירה עמי כו' והוא כאשר יאיר בחי' ההעלם עצמו לגלוי שזהו בחי' היחוד דבשכמל"ו שיהי' לע"ל יותר עליון מיח"ע ולכך או' ביו"כ בשכמל"ו בקול רם כו' וד"ל.

ויובן דבר זה למטה בכנ"י שעתה הן מקבלים אור האלקי בנשמתם באופן ההשתלשלות דחשך ואור כנ"ל דא"א לנשמתם להתענג על ה' כ"א בהקדים העדר והעלם וצמצום האור שנק' חשך מפני שעתה שרש הנשמו' הוא מבחי' האור שאחר הצמצום וזהו ישראל עלה במחש' שהוא אור החכמ' כמ"ש כי אתה אבינו בחי' אא"ס שבאור החכמה הקדומה כו' אבל לע"ל יעלו באור העצמו' ממש כמו שהוא בלא צמצום והיינו כאשר ישראל עלה במחש' בעצמו' כמו שהוא בלא צמצום והיינו כאשר ישראל עלה במחש' בעצמו' שלמעלה ממח' הקדומה הכוללת שצופה ומביט כו' כידוע הנה אז לא יוקדם חשך לאור כלל מפני שיתענגו על ה' כמו שהוא בלי לבוש וצמצום כלל וכמ"ש ולא יכנף עוד כו' והיו עיניך רואות כו' ויקראו חפצי בה כו' לקבל אמיתת אור עצמותו ממש בנשמתם והוא העוה"ב שנא' להנחיל אוהבי יש האמיתי כו' וכמ"ש מה רב טובך העצמי אשר צפנת ליראיך שהוא אור הגנוז לצדיקים לע"ל כנ"ל והכל ענין א' וד"ל.

ולהבין זה בתוס' באור הנה יש להקדים לזה ביאור ענין מה שאנו מבקשים ויחד לבבינו לאהבה וליראה כו' מהו יחוד זה ומשמעו לייחד ב' לבבות וכמ"ש בכל לבבך ב' לבבות כידוע שזהו פנימי' הלב וחיצוניות הלב שנתייחד אור האהבה שבחצוניו' הלב הבאה מן השכל עם האה"ר שלמעלה מן השכל הנק' פנימי' הלב והיו לאחדי' ממש דהיינו שאהבה זו הנק' אהבה זוטא שבאה מן השכל תהי' ג"כ באותו אופן ומדרגה של אה"ר ממש להיו' ג"כ למעלה מן השכל וכענין זה אמ' וייחד לבבינו שיהי' חיצוניו' הלב מוכן לקבל אהוי"ר העליונים שבעצמיות הנפש ולכאורה זהו דבר פלא איך יבא הדבר שבגבול לבלתי בע"ג להיות לאחדים כו' אך הנה זהו ענין המאריך באחד מאריכין ימיו שהן המדו' אהוי"ר שיגיעו למעלה מן ההגבלה כנ"ל וד"ל.

ויש להקדים תחלה ביאור ענין פנימי' הלב וחיצוניות הלב בהיות ידוע שיש ב' מדרגות ברצון הנפש הא' רצון פשוט שבעצמו' הנפש ממש שכל הנפש כלולה בו והוא נק' נפש ממש כמו היש את נפשך כו' והוא עיקר ענין מס"נ בכל נפשך כו' והוא הנק' פנימי' הלב ונק' אה"ר שלמעלה מן השכל שבלתי מוגבל כלל והרצון הב' נק' רצון מורכב שמורכב בשכל וטעם לרצון בכלי המוח ובא בגדר וגבול בהתפעלות הלב שנק' רעותא דלבא רצון הנולד בלב ומוח לפי אופן הטעם באהב' התלוי' בדבר בטל דבר בטלה האהב' כו' כידוע וזהו הנק' חיצוניות הלב וע"ז א' בכל לבבך גם בחצוניו' הלב דוקא לפי שכאשר תעלה אהבה ורצון שבחיצוניות הלב למעלה תהי' גם היא למעלה מן הטעם והשכל כמו בחי' אה"ר שברצון הפשוט בפנימי' הלב ממש והיו לאחדים וזהו יפה את רעייתי כתרצה ב' רצונות הללא כאשר יתאחדו בלב רצון העליון הפשוט עם רצון התחתון יחדיו יהיו תמים כו' וד"ל ולכאורה איך אפשר שרצון המוגבל יעלה במדרג' רצון הבלתי מוגבל להתאחד יחד ומה גם שהן ב' הפכים שאה"ר הנ"ל יורדת בבחי' או"י מלמעלה למטה להאיר גם במוח החכמ' ואה"ז שנולדה מן השכל היא העולה מלמטה למעלה בבחי' או"ת וכאש ומים שלא יתאחדו יחד כך א"א לב' מיני אהבות הללו להתחבר יחד לבד מה שזה מוגבל וזה בלתי מוגבל שגם זה ב' הפכי' בנושא א' וד"ל:

(יג) אך הנה יובן עפ"י הנ"ל בענין ההבדלה בין חשך לאור כו' שזהו עכשיו אבל לע"ל לילה כיום יאיר כחשיכה כאורה כמו שהי' קודם ההבדלה ויותר מזה מאחר שחסד העצמו' בא לידי גלוי כמו בנצחיו' דזמן כנ"ל בענין ועד כו' והיינו ענין ב' מיני רצון הנ"ל ויובן זה בהקדי' תחלה שההבדל' הי' בבחי' החכמ' שתמצא מאין ליש ע"כ ימצא בא התחלקות ימין ושמאל בגבול ומדה וכמ"ש בראשית בחוכמתא ברא שמים וארץ מעלה ומטה וד' סטרין ויהי אור בחי' חסד כו' וכנ"ל ומבחי' חכמ' זו בא להיות שרש הגבול בהתחלקות ו"ק לפי שהחכמה מצד עצמה כלולה מחו"ג לזכות ולחוב כו' כנ"ל וזהו רצון המורכב בחכמה שהאהבה הנולד' באה במדה וגבול כלול מדבר בהיפוכו ימין ושמאל וכל א' מוגבל כמו החדוה ומרירות מוגבלים לפ"ע גבול ההשגה ונק' חצוניו' הלב כנ"ל אבל בבחי' רצון העליון הפשוט שבלתי מורכב כלל בחכמ' לפי שלא יכילנו ויגבילנו השכל והטעם כלל וכלל להיות שהוא מבחי' עצם הנפש ממש הנק' אה"ר שבפנימי' הלב כנ"ל שמים רבים לא יכבוה ואין עומד לנגדה כו' הרי בזה הרצון הפשוט אין בו התחלקות חו"ג ולא שאין בו התחלקו' חו"ג כלל שהרי אדרבה יש נטי' בעצם הרצון לחו"ג בתוקף גדול יותר כמו אה"ר לאוהבו כנפשו כבנו ושנאה גדולה לשונאו בתכלית וזהו הכל למעלה מן הטעם ושכל רק בבחי' עצמיו' דוקא וכמו אהבת חיי עצמו להטיב לנפשו למצוא חיי פרנסתו שיחי' ולא ימות וכה"ג והיפוכו לשנוא בתכלית לנוגע לחייו להמיתו ברעב וחרב וכה"ג אבל חו"ג הללו הן בלתי מוגבלים כי ארוכים ביותר בלי מדה וגבול שיגבילו אותם וכנראה בחוש באה"ר שבעצמיו' עד שתכלה נפשו ממש בשמחה וחדוה אלקי' ולהיפך בצער ומרירו' עד הנפש ממש למאוס בחייו על העדר גילוי אור אלקי כו' וגם הן כלולים יחד בלתי התחלקו' כלל שאין להבדיל ביניה' כלל כמו שאין להבדיל ולחלק במה שרוצ' לחיות ואינו רוצ' למו' דהיינו הך ממש כו' ומובן מזה שאין שרש כל התחלקו' המדו' חו"ג ברצון שלמעל' מהגבלת השכל וגם אם יש מדו' גם ברצון הפשוט הזה נק' ימים ארוכי' בלי גבול כלל ובלי התחלקות כלל בין דבר והיפוכו וזהו שאין חושך ואור בא בהבדלה רק מן החכמ' ולמטה כמ"ש ויבדל כו' שהובדלו שם עפ"י החו"ג דחכמ' שבבחי' גבול כו' אבל למעלה מן החכמ' הנק' א"א שם המדות בבלתי התחלקו' חושך ואור ומשתמשים בערבוביא היינו שכלולי' יחד דבר והיפוכו בתכלית ובלי גבול כלל ולכך נק' אורך ימים כו' או יום שכולו ארוך כו' מפני שבחי' ו"ק שברצון העליון הפשוט הם באריכו' מופלגת להיותם למעלה מהגבלה והתחלקו' וד"ל.

וזהו המאריך בא' מאריכין ימיו ושנותיו דהנה עפ"י המבואר למעלה בענין אלף ופלא כו' היינו יחוד ו"ק דחכמ' שנק' אלף אלופו ש"ע להיותו מקור לו"ק גשמיי' כאשר בטלים ונכללי' במקור חוצבם בחכמ' שברא המקום וצריך להתבונן איך שאין העולם מקומו כו' זהו אחד אח ד' שהוא ז' רקיעים וארץ שנכללי' למעלה במקורם בחכמ' כו' אך אין זה אריכות דאחד כי אין זה רק עד בחי' החכמ' שזהו ביטול היש דחכמ' לאין אבל לא למעלה מן החכמ' לגמרי אך האריכות דאחד הוא בו"ק שהן מדות דרצון הפשוט שבלתי מורכב בחכמ' כלל שנק' ימים ארוכי' כנ"ל שאין משם שרש גבול והתחלקו' כלל והוא כמו האה"ר שלמעלה מן השכל לגמרי שגם הן כלולי' ומיוחדי' העצמו' א"ס ב"ה והן ע"ס הגנוזות בעצמו' (כמו המדו' שבעצם הנפש למטה שנק' רצון פשוט ועצמי הנ"ל) דכל מדה ומדה היא בבחי' א"ס ממש כמו חכמ' ובינה שבא"ס עצמו וחו"ג שבעצמותו וכל הו"ק שנק' ימים ארוכי' או ימי קדם ושנים קדמוני' שבלתי מוגבלים כלל וכלל (וכמא' אין קצבה לשנותיך ואין קץ לאורך ימיך וכן ואתה הוא מלך אל חי וקיים כו') והגם שמחולקי' בשמות וחכמ' וחסד אבל כלולים ומיוחדי' זע"ז בתכלית היחוד הפשוט ועצמי כמו עד"מ שכלולי' חו"ג שבעצמו' הנפש כידוע ומבואר במ"א בענין אנת הוא חד שיחוד זה הוא בע"ס שבעצמו' שלמעלה הרבה מיחוד שאא"ס מתייחד בע"ס דאצי' וע"ז א' איהו וחיוהי חד ממש וד"ל.

ובאמת כל אופני היחוד בק"ש הכל רק בבחי' יחוד ע"ס בקו"ח שאחר הצמצום הראשון ובכ"ז אין יוצאי' י"ח היחוד האמיתי שהוא במוה"ע ממש למס"נ באחד ממש וזהו ביחוד בעצמו' מדותיו איך שכלולי' בעצמותו ממש וע"ז א' אליו ולא למדותיו העצמיי' אך היא הנותנת שנמשכים ממדותיו העצמיי' דוקא בח"י ברכות דש"ע כמו חכמה שבעצמותו דלתבונתו אין מספר נמשך בברכה דאתה חונן וכן מעצמו' חסד דאא"ס דחסדי ה' כי לא תמנו שהוא בבחי' א"ס ממש נמשך באמרו ברך עלינו השנה הזאת כו' לפרנסה וכלכלה וכה"ג לפי שכל המשכה חדשה בפ"מ אינו אלא ממדותיו העצמיי' שבמוה"ע דוקא וד"ל) וזהו הנק' המאריך באחד כמו שאמרו גבי ר"ע הי' מאריך בא' כו' שהוא ביחוד מדותיו שבמוה"ע דוקא ומובן ממילא שא"א להגיע לזה היחוד האמיתי שבאמיתת עצמותו ית' כ"א ע"י התקשרו' עצמיות הנפש דוקא שהוא אה"ר שלמעל' מהגבלת השכל והטעם אך א"כ הי' צריך להקדים ואהבת בכל נפשך עד בכל מאדך לפני מס"נ שבאחד כדי שעי"ז יגיע כל אדם למס"נ באח"פ כו'.

אמנם הענין הוא דבאמת יש ב' מדרגות בנש"י הא' מצד שרשם בעצמות א"ס ב"ה ממש טרם שירדו למטה בגופים וכמא' במי נמלך בנשמתן ש"צ כו' והיינו ישראל עלה במח' פי' כבר עלה במח' שבמוה"ע ממש קודם שעלה במח' ורצון להאציל ולברוא כו' (הנק' מח' כללי' כנ"ל) ולא כמו שהן מקבלים עתה משרשם במח' דחכמה הקדומ שהוא פנימית אור אבא בציור אדם כבן הנמשך ממוח האב כו' כי הוא למעלה גם מח"ס דא"א הנק' תעלומות חכמה ולכך ישראל אותיות לי ראש פי' לי בטל ראש ומוחין דאבא כו' משא"כ עתה כאשר נק' ישראל ראשית שמקבל מראש ומוחי' דאבא כו' והוא מאמר דבראשית בשביל ישראל שנק' ראשית כו' לפי שהמחש' כלי להשכל וחכמה ובהכרח בא' בגלוי בדבור ונק' מאמר פתוח כמ"ש פיה פתחה בחכמה והן י' מאמרות דאבא יסד ברתא כידוע אבל מח' סתימא' הוא אור פנימית החכמה שבהעלם שבלתי בא בגלוי באותיות השכל ולא יוכל לבא בדבור כמו בי' מא' והיינו אחור וקדם צרתני קדם למע"ב שהיא הנשמה דאה"ר שהי' במח' סתימאה ויצא' לגלוי ממח"ק כמ"ש קורא הדורות מראש מראש דא"ק כו'.

אך כ"ז אינו אמיתי' הפי' דעלה במח' רק כאשר הי' בעצמות א"ס ב"ה ממש שלמעל' גם ממדותיו העצמיי' כמו רצון וחכמ' שבא"ס שהן ירדו לגלוי מן ההעלם כו' ומזה הטעם יוכל להיות מס"נ על קדה"ש בכל פחו' שבישראל לפי שקדה"ש הוא למוה"ע דוק' כידוע וזהו אמיתית הטעם לקדימת מס"נ באחד קודם שא' ואהבת בכל נפשך משום דאדרבה מצד ששרש נשמה האלקי' באח"פ ממש שהוא למעלה מבחי' אב כנ"ל ע"כ ממילא יוכל להגיע לאה"ר דבכל מאדך במס"נ בגוף בפו"מ מפני שנשמתו שרשה בעצמו' ממש ויש בכלל מאתיי' מנה שבמס"נ דנשמה באח"פ נכלל כח מס"נ שבגוף ועכ"ז הי' ר"ע מצטער מתי יבא לידי ואקיימנה בפ"מ דוקא לפי שהנשמו' דעכשיו שבגופי' שרש' מבחי' אדם שהוא בחי' מח' וחכמ' שנק' אור אבא ולא מעצמותו ממש והוא מדרגה הב' בנש"י שעלו במחש' כנ"ל והוא מס"נ דביטול היש לאין במקו' חוצבו לבד ולא במוה"ע ממש ולזה חפץ ר"ע במס"נ בפו"מ דוקא אפי' נוטל כו' דבזה דוקא יבא לבחי' מס"נ דנשמ' בעצמו' א"ס ב"ה כמו שעלה במח' העצמי' וזהו שהי' מאריך בנשמתו באח' הפשוט עד שיצא' נשמתו ונכלל' באח"פ מצד מס"נ בפו"מ דוקא וד"ל.

וזהו המאריך באחד ביחוד עצם מדותיו שבעצמותו ממש שלמעל' מיחוד דע"ס שע"פ ההשת' לשלו דקו"ח כנ"ל מאריכין ימיו הן המדו' אוי"ר שבלב שגם הן יהיו בבלתי הגבלה והתחלקו' שנק' אריכות ימים כנ"ל והוא מפני שאמ' שמע ישראל לי ראש דוקא פי' ישראל כמו שהוא בעצם שרשו במוה"ע ממש שנק' אריכו' דאחד כנ"ל שזהו הוי' העצמו' הוא אלקינו דוקא גם למטה אחד למעלה בבחי' אח"פ הנ"ל ואחד למטה ליחוד הו"ק א"ח ד' כו' ומזה נמשך ממילא ואהבת בכל נפשך ובכל מאדך מאד בלי גבול שהוא הנק' אריכו' ימים ולמעלה היינו בחי' ימים ארוכי' שבבחי' עצמו' המאציל שנק' יום שכולו ארוך כו' וזהו אורך ימים אשביעהו וכו' כנ"ל וד"ל:

(יד) ובכל זה יובן מ"ש ויחד לבבנו שיתאחד בחי' חצוניות הלב באוי"ר המוגבלים שנולדים מן השכל שיגיעו גם הם לבחי' בלתי גבול שבפנימית הלב שנק' אריכות ימים כנ"ל והיינו שתהי' האה"ז ג"כ למעלה מן הרצון המורכב בשכל כו' אלא בבחי' עצמיות הנפש ממש והענין הוא כידוע בשרש הב' לבבות הנ"ל שז"ש אחור וקדם צרתני שהוא כמו אדה"ר שגופו נברא אחרון למע"ב דאפי' יתוש קדמו והיינו עפר חומר גופו דוקא אבל מ"ש ויפח באפיו נשמת חיים נשמה זו דפרחא מחיי העולמים קדמה לכל מע"ב והוא במחשבה העצמית שנק' מח"ק כנ"ל ומ"ש אחור וקדם צרתני היינו שיחד וחיבר התחלה עם הסוף יחד והיו לאחדם להיות נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן דוקא וזהו יש בכל א' מישראל בב' לבבות הנ"ל שע"ז א' בכל לבבך בשני יצריך בחי' פנימית הלב בחלל הימני שבו משכי רוח החיים ונשמה שבמוח והוא הנק' תעלומ' הלב דהיינו נקודת פנימית הלב מה שנעלם בתוך הלבולא יוכל לבא לגילוי בלב כמו שהיא מפני שלא יכילנו כלי המוח והלב כלל כי צר וקטן מהכיל האור כי רב הוא מאד ונק' אהבה המסותרת הטבעי' ועצמי' שבעומקא דליבא שאינו מאיר ומתגלה כמו שהוא ממש רק בעת נסיון כמו בקדה"ש שגם פחות שבישראל מוסר נפשו מפני תוקף גלוי עצם הניצוץ אלקי וגם בשבת וי"ט ועת הכושר נגלה אפס קצהו וכו' ובעי"ת שמתעוררים הכל בתשובה שלימה כו' ולנגד זה בחצוניות הלב ששם משכן היצה"ר בחום הטבעי בדם הוא הנפש הטבעי' ששם בחי' עומק רע להיות בעפר יסודו והוא יסוד אחור וקדם שאור הנשמ' שבחלל הימני מאיר ונמשך ומתחבר בחצוניות הלב שבחלל השמאלי והיו לאחדים ממש והוא במ"ש ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך שגם בלב הטבעי יאיר אור האהבה האלקית שמאיר מצד אור האה"ר שבחלל הימיני ויש בזה ב' אופנים א' בבחי' הגבלה עפ"י התבוננות הנשמה בשכל והשגה והב' בבלתי גבול כלל והיינו כמו שהנשמ' היא מצד עצמ' אז גם בחצוניו' הלב דלב בשר יהי' אה"ר בלי גבול כלל וכנראה בחוש לכל דורש אלקים באמת ובתמים דגם שתחלת התפעלות אלקי' הוא רק לפ"ע התפעלות המוח אח"ז יגיע לכלל התפעלות עצומה וגדולה שלא יכיל המוח והלב כלל בתמימות ועצמיות הנפש שנק' בכל מאדך כו' והיינו כאשר תאיר עצם הנצוץ בחלל הימיני שנק' נקודה פנימי' בגלוי אור ונעוץ תחלתן בסופן לחלל השמאלי שהוא בחומר הלב החיצוני' יחדיו יהיו תמים ממש אך לא בכל עת תאיר מפנימית הלב אדרבה ברוב העתים היא בבחי' חשך והעלם והוא הנק' תעלומת הלב כידוע והוא הנק' מקיף שבהעלם וחשך כמו צל המגין ומעלי' את הדבר הנסת' בו כאיש המוסתר תחת צל האבן כו' וכך בחי אה"ר המסותרת בחלל הימיני בנקודת הלב בחי' מקיף ומגין בהעלם לדם הוא הנפש חום הטבעי שבחלל השמאלי שלא תכשל בכל דבר רע בהרהור ומעש' כל היום כמ"ש במ"א אך עיקר העבודה בזה העולם אינו אלא להוציא בחי' תעלומות הלב לבא לידי גילוי אור דוקא והיינו שבחי' ההעלם והחושך דמקיף יאיר וכמ"ש כי אתה נרי ה' וה' יגיה חשכי שהוא להאיר את החשך הגס שבחלל השמאלי שיהי' לב אחד ממש כנ"ל.

וזהו ויחד לבבנו שלב חיצוני יתייחד בלב פנימי והיו לאחדים ממש ואז גם בחי' אוי"ר שבלב המוגבל מן השכל יהי' גם הוא בבחי' בלתי גבול כמו עצם אוי"ר שבעצם פנימי' הנשמה משא"כ כאשר הפנימית נקודת הלב בתעלומות שנק' חושך ואינו מאיר רק לפרקים שזהו כמו שהי' אחר ההבדלה דחושך ואור כנ"ל שאז א"א שיהיה לב החיצוני באה"ר העצמית כלב הפנימי כו' אבל כאשר החשך יאיר היינו שחשך ואור שוין הרי זהו למעלה משרש האור הראשון דנשמות והוא למעלה גם משרש נשמת אדה"ר דויפח כו' שנק' קדם למע"ב בחי' חכמה הקדומה אלא הוא מבחי' מהו"ע שלמעלה מבחי' אדם דחכמה כנ"ל ולזה חיבר נשמת אדה"ר בגוף שעי"ז דוקא יהיה עלי' לנשמתו למעלה ממקור חוצבה כי ודאי ירידה צורך עלי' וכך הוא בכל נצוץ בפרט כי ע"י ואהבת בשני יצריך להיות לב אחד דוקא עי"ז תעלה הנצוץ למעלה מעלה באור עצמות א"ס ב"ה ממש וכר"ע שהיה מצטער על קדה"ש בפו"מ דוקא מטעם זה (ואמנם ע"י בע"ת שמהפכים החושך שלמטה לאור הרי זה יעלה ויגיע למדרג' עליונה דצ"ג שממשיכים מהעלם וחושך העליון לאור כו') וזהו המאריך באחד באריכו' דאחד שזהו בחי' מוה"ע שיעלו בבחי' ימים ארוכים דרצון שלמעלה מן השכל והיינו בחי' אה"ר המסותרת הנ"ל שיהי' ביחוד ב' לבבות דוקא וד"ל.

אך הנה לפ"ז מהו שאמר ושנותיו שזה משמע כפשוטו שמאריך ימי שני חייו למעלה מכפי מספר הקצוב לו הענין הוא כידוע שניתן לכל אדם מספר קצוב לימי חייו כמ"ש ימים יוצרו כו' והיינו לפי הנצרך לזמן קיומו בעוה"ז לברר בעה"ד טו"ר ע"י תו"מ שלו ועסק עבודתו באוי"ר ובמצות יחוד עליון דק"ש במס"נ באח"פ בכל יום כו' וכתיב ימים יוצרו ולא אחד בהם שאין בכל יום שורה מאור אחדות ה' במס"נ בגופו כמו בנשמתו בב' לבבות הנ"ל דלפעמים אין כח ועצם הנשמה מאיר כלל רק נשארה בהעלם ובחשך שנק' תעלומת הלב כנ"ל ולפעמים מאיר אור אח"פ בלב באמרו ואהבת בכל לבבך כו' ולזה ניתן מספר קצוב לאדם שיהי' ימים ושנים להמשיך בכל יום גלוי אור האלקי בנפשו ובכל עבודתו בעה"ז גם בפרנסתו שיעל' לה' אחד כמו בצדקה וגמ"ח וכה"ג וכאש' נשלם המספר ימים שראוי לו אין לו חיים עוד מלמעלה אך זהו מצד שרש הנשמות ממקור חוצבם לבד שבא בבחי' אדם בבחי' עולם שנה נפש או"כ כו' יש קצבה ומספר ע"ז ע"פ מאמר דו המדה כידוע אבל מצד שרש הנשמו' בעצמות א"ס ב"ה ממש שלמעלה מבחי' אדם מאיר שם מבחי' נצחיות דאור א"ס ב"ה וז"ש את מספר ימיך אמלא למעלה מן המדה הקצובה וכמ"ש יחיינו מיומיים ביום הג' יקימנו ונחי' לפניו שזהו חיי עולם שאחר תחה"מ והוא העוה"ב שנחי' לפניו ממש והוא הנק' יום שכולו טוב כו' וזהו אורך ימי' אשביעהו ואראהו בישועתי ומעין זה ממש היינו ענין מאריכין ימיו ושנותיו למעלה מן המדה הקצובה לו בימים ושנים לפי שעיקר הגבלת הזמן דימים ושנים בא מהתחלקו' דערב ובקר חשך ואור לילה ויום שבאי' במספר קצוב אבל כמו שלא הי' התחלקו' בין אור וחושך וכמ"ש ולילה כיום יאיר כו' כנ"ל אין קצבה לימים ושנים כלל וכמ"ש במ"א על ענין נער הייתי גם זקנתי שרו של עול' אמרו אבל קמי קודב"ה מי איכא זקנה וכן מ"ש ועתיק יומין יתיב כו' והוא בחי' ועד בחילוף דא' שהזמן ג"כ נצחי מצד הארת עצמו' א"ס ב"ה שהוא חי וקיים לעד וכמו שאמרו אין קצבה לשנותיך ואין קץ לאורך ימיך שזהו בבחי' הא"ס בבחי' ימים ושנים קדמונים דקדמון לכל הקדומים דהיינו בחי' המדות עצמיים שבעצמו' א"ס ב"ה ממש שזהו עיקר מצות היחוד האמיתי שכל אדם מישראל חייב כנ"ל וע"כ במצות ק"ש באריכות דאחד דוקא עי"ז יזכו לאריכות ימים ושני' העליונים שנק' חיי עולם והוא מ"ש יקימנו ונחי' לפניו ממש וד"ל:

(טו) ומעתה יש להבין מ"ש ויחד לבבינו לאהבה וליראה את שמך והרי ברכה זו דאהבת עולם פותח ומסיים באהבה ולמה הזכיר יראה אך הנה כל סדר דברי הברכה הוא רק הכנה לב' פרשיות דק"ש ולפ' ציצית שנכלל' במצות ק"ש כמ"ש ברמב"ם והוא מ"ש בתחלה אה"ע אהבתנו כו' בעבור אבותינו הן האבות אברהם יצחק ויעקב שקיימו כל התו"מ ברוחניות כמ"ש עקב אשר שמע אברהם בקולי כו' כידוע ומכח זה שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים ברוחניות כן תחננו ותלמדנו בקיום המצת בגשמיות אך המצוה הראשונה העקרית ושרשית לכל המצות היא מצות היחוד אלקות בק"ש ולזה אמר רחם עלינו ותן בלבינו בינה להבין כו' וממילא יהיה לנו לב לשמוע לשמור ולעשות כל המצות כנ"ל והוא מ"ש והאר עינינו בתורתיך ודבק כו' שזהו מצות ת"ת וקיום המצות באהבה ודביקות הלב דוקא שנק' כונה ורעותא דלבא והיינו שא' ויחד לבבינו לאוי"ר והל"ל תחלה וייחד לבבינו כו' אלא מפני שכל ענין ברכה זו הוא מה שמסיים וליחדך באהבה ולאהבה את שמך שהוא הכנה לפ' שמע ואהבת שיומשך לנו כח ועוז לזה מאה"ע אשר אהבתנו וזה שחותם בא"י הבוחר בעמ"י באהבה ע"כ הסדר הוא הכל כפי הכתוב בפ' שמע לייחדו באהבה ע"י קריאת שמע ואהבת ואח"כ והיו הדברים האלה מצות ת"ת ומ"ש ויחד לבבינו לאהולי"ר כו' הנה כולל בזה ב' פרשיות דק"ש מצות אהבה בפ' שמע ומצות היראה בפ' והי' א"ש שאמר שם לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם כו' והעבודה היא ביראה כו' כמ"ש עבדו את ה' ביראה כו' וכמ"ש ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כ"א ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך לשמור את מצות ה' ואת חוקותיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך הרי לא שאל כ"א ליראה ונסתעף מן היראה הכל היינו ללכת בכל דרכיו ולאהבה ולעבוד כו' דאע"פ שיראה סוף הכל הרי נעוץ תחלתן בסופן דוקא וכמ"ש סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם כו' והיינו מאמר ריב"ק למה קדמה פ' שמע לוהיה כדי שיקבל עליו עול מ"ש תחל' בפ' שמע הוא מ"ש ליחדך באהבה ואח"כ עול מצות בפ' והיה א"ש ביראה פנימית דוקא שהיא העיקר בעבודה דמצות הוי' ואע"פ שאמר לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו כו' הרי העבוד' היא מאהב' ה"ק לאהבה את ה' כו' ולעבדו בירא' עלאה הפנימית דוקא כמ"ש עבדו את ה' ביראה כו' ומ"ש עבדו את ה' בשמחה שזה דוקא בעובד מאהבה ששמח בשמחה ש"מ כו' שניהם אמת.

ויובן זה בהקדים ענין א' המבואר במ"א שיש ב' מיני עבד כמ"ש בזהר ובכלל נק' עבד ה' ועבד אלקים והענין יובן עד"מ בעבד גשמי דהנה עיקר ענין העבדו' הוא השירו' והשימוש שישמע לכל אשר יצונו לעשות מה שהוא לתועלת ותיקון דבר הצריך לאדון שאין לפי כבודו לעשות בעצמו כלל וכל חסרון דבר יתקן העבד כמו לתקן חסרון כל אשר בביתו ולכבד הבית ולנקות הכלים וגם לחטוב עצים ולשאוב מים ולערוך שולחן ומטה וכה"ג לתקן מלבושיו וזהו הנק' עבד עני שנשכר בשכר מועט להחיות נפשו מיגיע כפו וטורח עבודתו במלאכות גרועות כאלה כו' ששייכים ומיוחדים לפי ערכו השפל ולאט לשר ונכבד ומכ"ש האדון בעצמו שא"א שיעשה מלאכות כאלה בעצמו והעבד הזה טפל ובטל ולא נתפס למהות ודבר בפ"ע מגודל יראת האדון עליו וכל עבודתו ביראה ועול גמור רק שמצפה לשכרו בעת רצון מהאדון כאשר יוכשר טוב עבודתו לפניו ומאשר יראה קבלת עול עבודתו באמת ובאמונה בבטול כל רצונו אליו כו' ועבד הב' הוא בלא שירות ותיקון דבר שנצרך לו לביתו ולבושיו או לשרתו במאכל ומשק' וכה"ג רק העבודה הזאת הוא הנק' מלאכה שהוא כמו האומנות בכל דבר מלאכה יקרה כאורג וטווה במעשה רוקם וכן חושב מחשבות לעשות בחכמה בזהב וכסף ובאבנים טובות ומרגליות כחרש חכם באבן ועץ לעשות מלאכת מחשבת להפליא לעין כל רואה שזהו מלאכות יקרות ונכבדות ביותר שיוכל האדון להתעשר מהם בהון יקר בורב מאוד וכן העבד שנושא ונותן בכל אשר לו למכור ולקנות כדרך מו"מ או בהשגחת הזריעה וקצירה לכל אשר בשדה ובבית יוסף אצל פוטיפר שהיה מצליח והעשירו עושר גדול וכה"ג אליעזר אצל אברהם שנק' עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו הנה עבד כזה הוא הגורם רוב מעלה וחשיבות בעושר וגדולה לאדון שלו שלא הי' ביד האדון להתעשר בכל אלה ונמצא ע"י העבד קנה שלימות יתירה עד שהוא משלים שלימות האדון ונעשה במקומו ממש כאילו הי' האדון בעצמו עושה הכל להרויח לעצמו בכל עסק מו"מ או העבודה בשדה כנ"ל הנה לזה העבד לא יספיק השכר כלל רק שכרו הוא מאשר אהבת האדון אליו כנפשו ממש ומכבדו כגופו ושמח בו ביותר כמו בבנו שיצא מחלציו ולמעלה מזה והוא עבד שלמעלה מבחי' בן ויובן כל זה בעבודת ה' בדרך קצרה דהנה אנו אומרים אבינו מלכנו בחי' בן ובחי' עבד כמ"ש כי לי בנ"י עבדים ויש בזה ב' מדרגות הא' עבד הבא בשכרו שהוא נק' שירות ותיקון בעול גמור כנ"ל והיינו קבלת עומ"ש בירא' להיות סור מרע בפו"מ שזהו התיקון ושירות להיות מפריד כל רע ולהסיר יניקות החיצוני' מבית ומחוץ וכמו משל כיבוד הבי' ונקוי הכלי' וכה"ג בקבל' עול לעבוד' פשוטה כחטיבת עצים כו' ליתן צדקה ביתר מכפי כוחו ולשקוד על ת"ת בהכרח כמו אינו דומה שונה פרקו כו' וזהו ענין הברורי' דרפ"ח כו' בחי' התיקון לז' מדות רעות שנפלו בשבירת הכלי' וכמ"ש אשר ברא אלקים לעשות לתקן ונק' עובד אלקים דוקא לתקן ולברר לשם אלקים להסיר מכל יניקות החיצונים וז"ש ושבתם וראיתם כו' בין עובד אלקי' לאשר לא עבדו וזהו ביראה דוקא וע"ז אמר שמח נפש עבדך שצריך לשמחו לוחזקו וכן הושע עבדך כו' כי עני כו' כעבד שמצפה לשכרו בעת רצון כנ"ל ואמנם עבד הב' הוא מ"ש לאהבה את ה' ולעבדו כו' ובזה אמר עבדו את ה' בשמחה דוקא (ומ"ש בפ' עקב כ"א לירא' ואח"כ אמר ללכת בכל דרכיו ולאהבה כו' היינו בחי' יראה את הוי' שהיא יראה עלאה דחכמה שלמעלה מן האהבה כידוע בפי' הן יראת ה' היא חכמה כו') והוא הנקד עבד ה' דוקא שלמעלה מבחי' בן כמו משה שנק' עבד ה' וכה"ג בכל נש"י והוא כמו העבד שעושה מלאכות יקרות מאד שנתעשר האדון מזה עושר וכבוד גדול כנ"ל והיינו מעשה המצות שנק' מעשים טובים בכלל והן רמ"ח מ"ע שנק' אורחות הוי' ממש וכמ"ש דוד בפקודך אשיחה ואביטה אורחותיך ממש וזהו ללכת בכל דרכיו ממש כמניח תפילין ומתעטף בציצית שה' מניח תפילין כו' ועושה צדקה וכה"ג ונק' מצות ה' ממש כמ"ש אשר קדשנו במצותיו כידוע ובפרט במצות ת"ת שנק' הלכות הליכו' אלי והן ל"ב נ"ח כמו הנתיב כו' וה"ז כמו עבד שהוא נוקב מרגליות ומסתת אבנים טובות כן דבר ה' במצות ת" שעי"ז יהי' ריבוי תוס' אורות באצי' באו"כ שהוא בחי' עבודתו העצמית ונשלם ע"י בני ישראל שנק' עבדי הוי' שזהו בשלימות עושר האדון כנ"ל שאף על פי שהוא י"ת שלימותא דכולא מ"מ בחר בעמו ישראל שיהי' שלימותו ע"י תו"מ שעושין מאהבה ומשמחה בשמחה ש"מ כמ"ש עבדו את ה' בשמחה כו' וכן ישמחו בך ישראל מקדשי שמך כו' אך הנה אמר וגילו ברעדה במקום גילה ושמחה זו תהא רעדה שהוא בחי' ירא' עלאה שהיא עיקר העבודה הפנימית כמ"ש עבדו את ה' ביראה כו' גם בעבדי ה' העיקר הוא ביראה פנימית וזהו לאהבה את ה' ולעבדו ביראה עלאה יראה פנימית וז"ש וייחד לבבינו לאהולי"ר הפנימית דוקא וד"ל:

(טז) ולהבין בתוס' ביאור ענין הנ"ל ב' אופני היחודי' בק"ש מלמטה למעלה ומלמעלה למטה כענין תמליכהו בשמים כו' דהא בהא תליא והכל א' ממש הנה יש להקדים ענין א' המבואר במ"א בעירק ההפרש בין ק"ש לתפלה דלכאורה לפי המובן מכל הנ"ל ביחוד דק"ש באריכות דאחד שהוא רק בשביל המשכת אלקות מלמעלה למטה כענין תמליכהו כו' והיינו ענין ח"י ברכות דש"ע ממש ולמה במי שתורתו אומנתו מספיק לק"ש כר"י הנשיא וכו' ואינו מספיק לתפל' משום דהתפלה מדרבנן ונק' חיי שעה וק"ש מדאוריי' וד"ת שנק' חיי עולם וא"כ למה בתפלה דש"ע צריך כונה בג' ראשונות ומעומד דוקא ובק"ש יושבין וקורין כו' וגם י"א שא"צ כונה רק בפסוק ראשון ובק"ש א"צ כריעות והשתחוואות ובתפלה צריך כריעות כורע בברוך וכו' לענין מי שתורתו כו' ק"ש חמור מתפלה.

ולהבין כ"ז הנה כתיב מי כי מי גוי כו' כה' אלקינו בכל קראינו אליו ואיתא אליו ולא למדותיו כו' (עיין בסידור הנדפס בבארדיצוב) וידוע הקושי' מדברי רז"ל שאמרו וכי אפשר לידבק בשכינה אלא הדבק במדותיו כו' הרי העיקר הדביקות וההתקשרו' הוא במדותיו י"ת שהן ע"ס דאצי' והיינו שא' ומה הוא רחום כו' משום שא"א לידבק במהו"ע אור הא"ס ב"ה משום דלית מחתב"כ וכמ"ש אנת הוא חד ולא בחושבן וכו' וכמ"ש ולאו מכל אינון מדות כלל והדבקיות הוא בדבר המושג במוח ולב כו' ואיך אמ' אליו ולא למדותיו דמשמעו שהדביקות שהוא מ"ש בכל קראנו אינו רק אליו דוקא דהיינו למהו"ע א"ס ב"ה שלמעלה מעלה ממדותיו הנק' י"ס כידוע ובאמת ובאמת לפי משמעות הפסוקים בכמה דוכתי בענין מצות הדביקות הוא דוקא במוה"ע ממש כמו אחרי כו' ובו תדבקון בו ממש וכן את ה' כו' אותו תעבוד ובו תדבק כו' וכן ואתם הדבקים וכן לדבקה בו כו' שכל אלה מורה בדביקות האמיתי שהוא במוה"ע ממש לפי שכל העלאה ובטול והתכללות אינו אלא למוה"ע ממש דוקא וכמו ענין מס"נ בפועל וגם בכח באמרו בכל נפשך אפי' נוטל את נפשך שזה ודאי למוה"ע כמו אליך ה' נפשי אשא אליך ממש וכמו מי לי בשמים כו' וכך הוא משמעות הפשוט דכל קראנו אליו שהקריאה הוא הבקשה והצעקה וכמו יעננו ביום קראנו וכן קרוב ה' לכל קוראיו שזהו אליו ממש ולא למדותיו וכ"ז היפך המאמר וכי אפשר לידבק בו אלא הדבק במדותיו דוקא מטעם הנ"ל דלמתב"כ כו' וצריך לומר דשניהם אמת כי בפי' קראנו אליו יש ג"כ היפוכו שהוא בחי' הקריאה וההמשכה מלמעלה למטה כמו הקורא לחבירו שיבא אליו ויושיענו כו' כך בכל קראנו אליו שיבא אלינו ויושיענו וכן קרוב ה' לכל קוראיו בעת צרתו וכמ"כ יעננו ביום קראנו וכן משמע בפי' הפשוט בפסוק זה בלשון כי מי גוי גדול אשר לו אלקי' קרובי' אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו דמרישא מובן הסיפא שז"ש כה' אלקינו בכל קראנו שהוא קרוב ונמשך לקוראיו כמ"ש ברישא דקרא כי מי כו' אשר לו אלקים קרובי' כה' אלקינו בכל קראנו אליו וכך הוא פי' הפשוט דקרוב ה' לכל קוראיו כו' ולפ"ז פי' כה' אלקינו בכל קראנו כו' היינו בבחי' ההמשכה והירידה שיקרא ויפנה אלינו וזהו היפך העלאה דאליו ממש הנ"ל.

וא"כ יתורץ לכאורה בשני מאמרי' הנ"ל שאינם סותרי' זא"ז כלל דמ"ש אליו ולא למדותיו הנק' ע"ס כו' היינו כמו בענין מס"נ שהוא לא לבדו י"ת וכך הוא במצות הדביקות האמיתי הנ"ל ומ"ש וכי אפשר לידבק דביקות זו היינו לימשך ולילך בדרכיו ולא בבחי' העלאה והתכללות אדרבה זהו בבחי' ירידה והמשכה וזהו שא' וכי אפשר לידבק פי' להדמות למוה"ע דלמתב"כ אלא הדבק להדמו' אליו בדרכיו במדותיו שמתפשטי' מעצמו' א"ס ב"ה בעולמות והוא מתייחד ומתקשר בהם ולא על המדות בלבד הכונה לידבק בהן אלא על בחי' עצמו אא"ס שמלובש בהן ובהיות שכאשר אא"ס בא בבחי' השתלשלות דע"ס דאבי"ע כבר הוא מושג בהשג' ותפיסה למקבלים כמו בחו"ב ומדות חג"ת דאצי' שהיו האבו' מרכבה ומשה ואהרן וכה"ג וע"ז אמר על כל איש מישראל ששרשו במדות' דאצי' הדבק במדותיו בדביקות והתקשרות להדמות בדרכיו ומדותיו הגם שהנשמה בע"ג כי הרי בצלם אדה"ע הוא וכידוע בפי' אדם אדמה לעליון ממש והיינו כאשר נדבק במדותיו י"ת ובחכמתו ורצונו שבתו"מ וכה"ג וד"ל אבל במוה"ע לא שייך להדמות אליו כי נבדל מבחי' המדו' וחו"ב שבי"ס כמ"ש ולאו מכל אינון מדות כלל וז"ש וכי אפשר לידבק בו ממש אבל בחי' מס"נ והתכללות ובטול כל עצמו' הנפש שלמעלה מחו"ב ומדת כידוע זהו דוקא למוה"ע ממש וכמו אליך ה' דוקא נפשי אשא נפשי ממש והוא עיקר מצות הדביקות לדבקה בו ממש שזהו כמו הכליון במס"נ ליכלל במוה"ע ממש וכמו לאשתאבא בגופא דמלכא כו' (וכמו ורות דבקה בה כו' ובנערותי תדבקון כו' ותדבק נפשו בדינה כו' שהוא בטול כל העצמות ממש מכל וכל כו') וע"ז אמר אליו ולא למדותיו שאע"פ דלית מחת"ב אבל עצם הנפש ממש בעלותה בבחי' העלאה והתכללות דוקא אליו תכסוף ותדבק ולא במדותיו וד"ל ונמצא שני הפי' בדביקות א' בהעלאה והתכללות שהוא במוה"ע דוקא והב' בבחי' המשכה וירידה לילך ולידבק בדרכיו שהוא דוקא במדותיו זהו התירוץ האמיתי לתרץ שני המאמרי' הנ"ל שאינם סותרי' זא"ז כלל ושניהם אמת וד"ל.

וזהו ג"כ עיקר ענין ההפרש שבין ק"ש לתפלה אע"פ שלכאורה שניהם ענין א' ממש כנ"ל שהוא בחי' המשכות אלקות לבד וכמא' תמליכהו כו' שזהו ענין ח"י ברכות דש"ע אך באמת הק"ש והתפלה המה ב' הפכי' ממש ומ"מ הא בהא תלי' והי' לאחדי' ממש וע"כ ק"ש קודם לתפלה שאם אין ק"ש אין תפלה ויובן הענין בדרך קצרה עפ"י כל הנ"ל בתירוץ השני מאמרי' הנ"ל בענין שני הפי' הפכיי' שבדביקות הנה מבואר למעלה בעיקר מצות הדביקות הנאמ' בכתוב היינו ליכלל ולהבטל בכל עצם הנפש במוה"ע דלמת"ב כו' שזהו אליו ולא למדותיו וזהו עיקר ענין מצות ק"ש בפסוק ראשון שהוא הכונה ביחוד עליון דע"ס איך שנכללים ומיוחדי' בעצמות המאציל וזהו עיקר הענין בכונות דק"ש עפ"י הסוד והקבלה (כנ"ל באריכות בענין המאריך באחד כו') וכמ"ש לך ה' הגדולה כו' הנה מקום כו' שהוא בטול הו"ק לגבי עצמות שזהו פי' המאמר דאיהו וחיוהי חד כו' (וכן בפי' אחד אח דלי"ת אח ט"ס דז"א שכלולים בעצמות כו') (ועפ"י נגלה הוא מ"ש תמליכהו בשמים וארץ וד' רוחות כו' והכל ענין א' הוא כמשי"ת) והיינו מפני שעיקר הכונה בפסוק ראשון דק"ש הוא למסור נפשו באחד בשעה שמאריך באחד וכן בפסוק ואהבת כו' בכל נפשך אפי' נוטל כו' ולכך אפי' מי שתו"א כר"י הנשיא מפסיק לק"ש כנ"ל וזהו למעלה הרבה מכוונת דח"י ברכות דש"ע שהן רק ההמשכות בע"ס כו' ולזה מי שתו"א פטור מן התפלה וכמ"ש למי שהאריך בתפלה מניחי' חיי עולם ועוסקי' בחיי שעה (וכמשי"ת) אבל שרש ענין התפלה הוא כמו ענין מ"ש וכי אפשר כו' אלא הדבק במדותיו דוקא שהוא בחי' המשכה וירידה מלמעלה למטה דוקא והענין הוא כנ"ל בפי' הב' בדביקות שהוא בחי' ההמשכה והילוך לילך ולידבק בדרכיו כמ"ש הדבק במדותיו וכה"ג הוא ענין הכוונות שבש"ע בח"י ברכות שהן בחי' ח"י המשכות מעצמות אא"ס ב"ה במדותיו רחום וחנון כו' שכללותם הן ע"ס וכנ"ל שלא על המדות עצמן אמ' הדבק במדותיו אלא על אא"ס שמלובש בהן כנ"ל כך באמרו ברוך אתה הוי' הכונה דוקא על המשכת אור עצמות א"ס ב"ה בשם הוי' זה להיות רופא חולי' כו' (וכמשי"ת) וזהו כפי' הב' בקראינו אליו שהוא הבקשה שיבא אלינו מלמעלה למטה דוקא וד"ל.

ומעתה הנה יובן שאע"פ שהק"ש והתפלה לכאורה ב' הפכי' הן שבק"ש הוא ההעלאה מלמטה למעלה ובתפל' הוא ההמשכה מלמעלה למטה מ"מ שניהם ענין א' והא בהא תלי' דע"י הכונה שבק"ש בבחי' ביטול והתכללו' במוה"ע דוקא כנ"ל עי"ז דוקא נמשך אא"ס בח"י ברכות דש"ע מלמעלה למטה כידוע דכל העלאה גורם המשכה לפי ערך ההעלאה ממש וכמ"ש רוח אייתי רוח ואמשיך רוח וכתיב אם ישים אליו לבו אליו ולא למדותיו שהוא במס"נ בק"ש רוחו ונשמתו כו' ונמצא שאם לא הקדמת מצות ק"ש בפ' שמע לא היו פועלים המשכת ח"י ברכות דש"ע כי בחי' היחודי' עליונים בבטול והעלאה דע"ס בעצמות ממש היא בחי' המקור והשרש לכל בחי' המשכות אלקות בח"י ברכות דש"ע להיות בכח באמרו בא"י שיומשך אא"ס בשם הוי' בע"ס באו"כ עד ההתלבשות בעוה"ז להיות רופא חולים בפ"מ וכה"ג (כמשי"ת) וזהו שהק"ש שהיא ד"ת נק' חיי עולם להיותו עולה במוה"ע ממש שהוא מקור כל החיים העליונים דאבי"ע כמ"ש כי עמך מקור חיים כו' והתפלה נק' חיי שעה להיות שאינן רק המשכות מדותיו ית' שנמשך רק להחיות העולמות בע"ג שזהו הנק' חיי שעה בבחי' זמן ומקום כידוע וד"ל:

(יז) והנה להבין בתוס' ביאור בענין הק"ש והתפלה יש להקדים תחלה בתוס' ביאור בענין הכונות שבח"י ברכות דש"ע דהנה ארז"ל מפני מה ישראל צועקין ואינן נענין לפי שכשקוראין אין מכוונין בשם כו' להיות ידוע בד' אותיות דשם הוי' הוא בחי' צמצום והתפשטות שהן י"ה דהוי' כו' ואח"כ וי"ו הוא הילוך השפע מלמעלה למטה וה"א הוא הנמשך במקבל ממש וא"כ כל עיקר ענין שם הוי' הוא בחי' הילוך אור השפע שנמשך מלמעלה למטה וע"כ נק' השם בבחי' כלי לאור וכמ"ש בזהר וע"ח בכללות ד' שמות דע"ב ס"ג דשם ע"ב במילוי יודין הוא בחי' כלי לאור החכמה ושם ס"ג כלי לאור הבינה כו' ואמנם יש ב' מדריגות בזה א' לאחר גלוי אור השפע כנ"ל והב' כמו שהאור דשם הויה הוא בעצמות המאציל עדיין ונק' שם העצם ולא שם הפעולה כמו ושמי הוי' לא כו' או אני הוי' הנאמן בכל מקום וכן הוי' אלקיך וכה"ג שאינו ענין המשכה כלל רק הוא שמו העצם וכן ויאמר הוי' אל משה לאמר כו' שאע"פ ששם הוי' הוא אומר ומשפיע דבר תורה דאורייתא מח"ע נפקת מ"מ שם הוי' זה הוא שם העצם והיינו בחי' ע"ס הכלולי' בעצמות המאציל יו"ד חכמה שבעצמות ה"א בינה שבעצמות דלתבונתו אין מספר וכה"ג וכן וי"ו מדות כו' וכמ"ש לך ה' הגדולה והגבורה כו' ולזה הטעם לפעמים השם הוא בבחי' האור ולא בבחי' כלי דהיינו בבחי' הפנימית שבעצמות וזהו עיקר ענין הכונה שבשם כמו שהוא בעצמות שנק' קדוש ומובדל כמו אין קדוש כהוי' כו' והיא מ"ש ברוב המקומות אני הוי' אלקיכם ואהבת את הויה אלקיך שזהו לבחי' הפנימית דהויה כמ"ש את פניך הוי' אבקש וכן מלמעלה למטה יאר הוי' פניו אליך וכמו במ"ת כידוע ועד"ז יובן בכונות דשו"ע באמרו בא"י כו' דאמרו כורע בברוך וזוקף בשם שיש בזה ב' מדרגות א' ענין ההמשכה והשפל' שנמשך ע"י ד' אותיות דשם הוי' בבחי' צמצום והתפשטו' כו' שנק' כלי שעי"ז יומשך בהתלבשות עד למטה מטה בכלי המקבלים כמו בא"י חונן הדעת שמבקש שיומשך לו דעת וחכמה בדרך מתנה וחנינה וכמ"ש וחננו מאתך חבו"ד כו' ה"ז בא בהשתלשלות עו"ע מבחי' אור החכמה והדעת העליון דאצי' ברבוי ממוצעים וכלים שונים וכמו וה' נתן חכמה לשלמה שנתינה זו ירדה מגבוה לנמוך מח"ע דאצי' בנפש שלמה שהיה בגוף גשמי וזה א"א כ"א ע"י בחי' כלי החכמה דאצי' שהוא שם הוי' בד' אותיות יו"ד צמצום וכו' וע"י בחי' כלי זה ירד בצמצומים עוד מאצי' לבריאה עד עוה"ז כו' והמדרגה הב' הוא בחי' האור דהוי' זה שבחכמה והיינו כמו החכמה ודעת הוא בעצמות אא"ס ב"ה ממש דלמת"ב אפי' מחה"ק דא"ק כו' שהוא בחי' החכמה דא"ס ממש והכונה צריך להיות לאור חכמה שבעצמות א"ס ב"ה שיאיר בכלי שהוא שם הוי' זה שאומר בא"י חונן כו' והוא שם הויה בניקוד פתח דוקא כידוע שהפתח בחכמה והקמץ בכתר והטעם הוא כי החכמה מאין תמצא לגלוי יש והוא בשם הוי' דחכמה וכל גלוי יש מאין האמתי דא"ס הוא בא ע"י אותיות שהן בחי' הגלוי ולהיות שהחכמה נמצאת בגלוי לחוץ בדבור בפה ע"כ הוי' זה בניקוד פתח דוקא שהפתח מורה הפתיח' וההתגלות לחוץ כמו שצריך לפתוח השפתיים בניקוד פתח וז"ש פיה פתחה בחכמה וכמו פתח ר' פלוני שפתח הצינור דחכמה כו' מההעלם לגלוי ולזה נק' החכמה ראשית לפי שהוא הראשית בבחי' הגלוי אור כו' משא"כ הנקוד דקמץ הוא כלי לבח' הכתר שהוא שם אהי' אנא זמין לאתגלאה כו' מפני שהוא בחי' ההעלם והסתימות בלתי בא בגלוי כלל והוא אור הרצון והתענוג הנעלם שא"א לבא בגלוי אור דחכ' וטעם כלל ע"כ נקוד' קמץ בקמיצ' וסגיר' השפתי' כו'.

וכך יובן בענין שם הוי' שבברכת השיבנו שהוא בנקוד צירי דוקא שהוא בבינה להיות שצ"ל צמצום והמשכה והתפשטות כו' מלמעלה למטה לעורר כל הנשמות בתשוב' כמ"ש השיבנו כו' והחזירנו בתשובה כו' וזהו הנק' תש"ע שישוב ירחמנו להחזירנו בתשובה ה"ז בא ונמשך בבחי' שם הוי' בניקוד צירי דבינה והוא שם ס"ג וכו' ויש בזה ב' מדרגות דאו"כ כנ"ל והאור הוא בחי' פנימי' דהוי' זה דבינה כמו שהוא בעצמות שירצה בתשוב' כמ"ש בא"י הרוצה בתשובה והוא מהתגלות הכתר בבינה דוקא כו' והכלי הן ד' אותיות דהוי' שנמשך לכלי המקבלי' להחזירם בתשובה ממש ע"י הב"ק שמכריז בכל יום שובו בנים שובבים וכה"ג וד"ל וכך הוא בשם הוי' בניקוד סגול בסלח לנו שזהו אחר החזרת התשובה דוקא שהוא חנון ומרבה לשלוח וידוע דסליחת העוונות בא ממקור הרחמים די"ג מדה"ר וזהו הסולח לכל עוניכי כו' ומתלבש בשם הוי' זה בניקוד זה דוקא כו' ואח"כ בא"י רופא חולי כו' שהוא שם הויה בניקוד חולם שהוא בחי' התפארת שבא אחר סליחת עוונות דוקא כו' כמ"ש הסולח כו' הרופא לכל כו' דהא בהא תליא כו' וכידוע שהרפואה למכה ה"ז בא אחר מדה"ד שנלקה מחמתו ועכ"ז יתרפא ע"י מדה"ר שכלול מחו"ג שזהו הניקוד דחולם כמ"ש כי הוא יך וירפאנו כו' והאור דשם הוי' הוא בפנימית ועצמות בבחי' ר"ר בלי גבול כלל שבא ממקור הר"ר די"ג מדה"ר כמ"ש כי עמך הסליחה כו' רק שיורד למטה יותר להמתיק כל הדינין קשים כו' וזהו בחי' הכלי דשם הוי' זה כו' (וכמו לע"ל שיוציא חמה מנרתקה שהו' שם אלקים המסתיר כו' ואז צדיקים מתרפאים בשם הוי' ורשעי' נידונין כו' וכמ"ש וזרחה כו') וכמ"כ ענין מברך השנים שהוא שם הוי' שבבחי' החסד כמ"ש חסד אל כל היום וזן את כל בחסד כו' וע"כ הברכה לברך השנים בפרי תבואות הארץ מלובש בשם הוי' זה דוקא והוא בחי' הכלי שיצו ה' חסדו לבא בפ"מ בברכת השני' ושרשו למעלה בעצמות אור חסדו שהוא בבחי' א"ס ממש והוא בחי' פנימי' האור דהוי' זה כו' וד"ל (ותקע בשופר גדול לחרותינו הוא בבחי' הגבורות דוקא שזהו קיבוץ גליות וכמ"ש ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים כו' והנדחים שופר גדול דוקא כמ"ש במ"א).

והנה מובן עכ"פ מכל הנ"ל בב' מדרגות דשם הוי' שבח"י ברכות דש"ע צריך לכוין דוקא בבחי' אא"ס שבמדה וספי' מיוחדת שבשם הוי' בכל ברכ' והוא בחי' האור שזהו עיקר השם העצ' כנ"ל כמו בספי' אור החכמה שבשם הוי' בנקוד פתח כצ"ל היינו לבחי' אא"ס שבספי' חכ' שיומשך בכלי שהן אותיות דשם הוי' זה והיינו בחי' האור והחיות השפע שנמשך מאוא"ס להיות מציאת אור החכמה דאצי' מאין ליש כמ"ש והחכמה מאין כו' ואז מכלי אור החכמה נמשך חכמה למטה מטה כמו יהב חכמת' כו' ולא בספירה אור החכמה עצמה תליא מילתא אלא דוקא בבחי' אא"ס שמלובש במדה וספירה זו דחכמה ועד"ז בכל השמות של הספירות שבכל ברכה עיקר הכונה בשמות הללו היינו בבחי' אא"ס שבהן והוא כמו שאותו האור והספירה ומדה היא בבחי' עצמו' א"ס ב"ה ויורד ונמשך מעצמותו בדרך פרט כו' בספי' חכ' נמשך בברכת אתה חונן כו' אור מיוחד מעצמות חכמתו ית' והוא בא בשם הוי' בנקוד פתח דוקא ובאור וספי' בינה בהשיבנו נמשך אור מיוחד בפ"ע מעצמות בינתו ית' וכן בכל פרט ולכך יש שם הוי' מיוחדת בכל ברכה בפ"ע וע"כ מחולקי' זמ"ז בנקוד כנ"ל ולכך צריך לכוין בשם הוי' בכל ברכה כמו שהיא אם להשפעת חכמ' או תשובה או רפואה או סליחה או ברכת עושר ופרנסה וכה"ג להסיר כל קטרוג של הקליפות שהוא ולמלשינים כו' וזהו בא מבחי' הגבורות עליונות דשמאל דוחה לחצונים וכן יש השפעה למזונות שהוא בא ונמשך מבחי' הגבורות דוקא כידוע שהשלחן בצפון ומצפון זהב יאתה כו' ולכך אומרי' מכלכל חיים בחסד בברכת אתה גבור שהוא בבחי' הגבורות מדת יצחק כידוע וד".

ולכל דבר בקשה כמו שהיא באיזה ספירה ומדה למעלה צריך לכוין במדה וספיר' ששייך אליה דוקא כמו ברפאנו בספירת ת"ת ובאתה חונן לספי' חכ' ואמנם אם לא יכוין בדבר שמבקש לאותה המידה והספירה הפרטי' המיוח' לזה למעל' לאותו הדב' דוקא לא יפעול פעולת אור ההמשכה האלקי' לדבר שמבקש כלל כמו אם יכוין לאור החכ' שבא"ס שנמשך בהוי' דאתה חונן והוא מבקש חסד או תשובה ורפואה וכה"ג או אם יבקש לשפע חכ' בכונה לאור וספירת החסד וכיוצא או שמבקש שפע הרפואה ומכוין בספי' חכ' או בינה לא יפעול המשכה ע"ד הבקש' שלו כלל כי לבקשת רפואה צריך לכוין במדה וספי' דת"ת ולבקשת חכ' יכוין בספי' חכ' והטעם הוא כי כל פעולות המשכות הללו צריכי' לבא למטה ע"י בחי' כלים לאור ועד"ז צריך שיכוין בשם הוי' באור כמו שהוא מיוחד למעלה וגם בכלי שהוא ד' אותיו' דשם הוי' המיוחד לזה ואם מחליף הכוונה שלא כפי אופן דבר הבקשה לא יומשך על דבר בקשתו כלל אם לא שיכוין באו"כ דשם הוי' השייך לדבר בקשתו דוקא ויובן זה עד"מ הידוע מענין הפתקין שהן הניתנין בידי השרים הממונים של המלך שהמבקש מן המלך דבר מה צריך לילך לאותו השר הממונה על אותו הדבר ואם יבקש בקשתו משר אחר זולתו שאינו ממונה ע"ז כלל לא יפעול כלום כי המלך נותן כל דבר ביד כל ממונה שמיוחד לדבר פרטי הזה דוקא וזהו הנק' פתקין של הממונים כל א' על דבר מיוחד דוקא והדוגמא מזה הרי ע"ס נק' כלים לאורות והן כמו פתקי' שביד ממונים כו' כי אור א"ס ב"ה מאיר בדרך פרט ופרט כח ואור מיוחד בכל ספי' כנ"ל ולזאת המכוין צריך לכוין ע"ד בקשתו בח"י ברכות דש"ע לאותו האור וספי' ששייך לזה שמשם נמשך לו דבר בקשתו כנ"ל ואם מחליף כוונה אחרת שלא שייך לשפע בקשתו ושאלתו ה"ז כמכוין לבקשת לחם ובא אל הממונה שאינו ממונה על לחם רק על ממון ובגדים וכה"ג וד"ל:

(יח) ובכ"ז יובן מארז"ל מפני מה ישראל צועקין ואין נענין כו' פי' קוראי' ומכוונין בשם היינו בבחי' השם של כל מדה וספירה המיוחד לזה היינו לאותו דבר הבקש' שהוא מבקש דוקא וכמשל הנ"ל בממונים של המלך כו' ומטע' הנ"ל אך א"כ הי' צ"ל שאין מכונין בשמו' שזהו לכוין בפרט כל שם ושם בשמו' הוי' המחולקי' בניקוד כנ"ל כנ"ל ולמה א' בשם סתם וגם הנה מקרא מפורש לכו חזו מפעלות הוי' אשר שם שמות בארץ א"ת שמות אלא שמות והענין הוא דמפעלות הוי' בארץ לפעול המשכות מיוחדות אנו אלא ע"י שמות מיוחדי' וזהו אשר שם שמות בארץ שעל ידך דוקא יפעול כל פעול' אלקות בארץ כו' ואמנם מה שאמר בשם סתם הענין הוא מפני שצריך לכוין בבחי' פנימי' דשם הוי' שבכל ספי' וספי' כנ"ל והיינו בבחי' האור והחיות הפנימי' ועצמיו' הנמשך מאא"ס בדרך פרט כנ"ל בשביל המשכת אותה הספירה והמדה שזה עיקר ושרש שרשה בעצמות כו' א"כ בשם זה הפנימי' שבה דוקא תלוי עיקר שפע ההמשכה וכשאינו מכוין בזה רק לאור וכח הספירה מצד עצם מהותה ובאמ' נק' ע"ס בלי מה כו' ע"כ צועקין ואינן נענין כשאין מכוונין וקוראי' בפנימי' אא"ס שבי"ס שבכל ספי' וספי' בפרט וכמאמ' אנת ממלא כל שמהן כו' אנת מלגיו כל ספי' ומלבר כו' ומייחד לון כו' ואי אנת אסתלק מנייהו אשתארו כגופא כו' וד"ל.

אך עדיין אין זה מתיישב לנכון דעכ"ז למה אמר בשם סתם שהוא שם א' לבד שהרי גם בבחי' פנימי' דאא"ס שמאיר בכל ספירה בפרט הרי ים לכל א' מדרגת אור מיוחד דוקא וכנ"ל דלזה צריך לכוין בכל שם וספי' המיוחד בפרט לאותו דבר הבקשה כו' וז"ש אשר שם שמות שמות רבים ולא שם א' וא"כ לכאורה מאמר זה סותר ענין הנ"ל ועוד דבאמת לאו כולי עלמא גמירי ואינן בקיאים בשמות דע"ס ולכוין בכל שם הוי' בכל ברכה כפי מה שהוא למעלה כנ"ל ואנו או' כי אתה שומע תפלת כל פה כו' ובל' הגמרא נק' התפלה רחמי כמו בעא רחמי ואוקמי' וכל צלותא נק' רחמי בכמה דוכתי בגמ' ובזהר וכן מ"ש בצלותי ובבעותי כו' והרחמי' הוא שם דבר כולל דוקא כל צרה שלא תבא מבקשים רחמים וכסדר תפלת שלמה בבהמ"ק וכה"ג כל איש מר נפש כחנה שהיתה מרת נפש היתה מתפללת ומבקשת רחמים וכל דיני תפלה לומדי' מתפלת חנה ואין זה דבר פרט לכוין באור וספירה מיוחדת כלל רק לבקש רחמים בלבד בהכנעה ומרת נפש דוקא וכמו ואשפוך את נפשי כו' שהתפלה נק' שפיכת נפש כו' אמנם באמת מ"ש שאין מכוונין וקוראים בשם היינו בשמו העצמי ית' שהוא שם הוי' בעצמות ממש שכולל כל שמות הויו' הפרטו' והוא מקור כל הויו' שמחולקי' בניקוד הנ"ל והוא מ"ש בק"ש שמע ישראל ה' אלקינו הוי' אחד שהוא מקור כל הויות דחו"ב וחג"ת כו' רק שבק"ש הכונה במס"נ לידבק ולהכלל בעצמות שמו הוי' אחד ובש"ע בא בבחי' המשכה מלמעלה למטה והא בהא תלי' שאם אין העלאה אין המשכה כנ"ןל מפני שכדי שיומשך שם הוי' הכללי הזה בשמות מחולקי' דח"י ברכות דש"ע הוצרך להיות תחלה העלאת מ"נ במס"נ להוי' אחד זה וכל ח"י ברכות דש"ע הוא שמקבלי' משם הוי' אחד דק"ש דמחמת שבק"ש הי' הכונה אליו ולא למדותיו דוקא עי"ז נמשך שם הוי' זה עצמו בח"י ברכות דש"ע שהוא ענין הדבק במדותיו כנ"ל וזהו שא' שצועקין ואינן נענין בתפלתן בדרך פרט בח"י ברכות על כל צרה שלא תבא מפני שאין מכוונין בשם זה דהוי' שבעצמות שהוא הוי' אחד דק"ש דוקא וד"ל.

ובזה יתורץ שאין כאן סתירה כלל דצריך לכוין בשם הוי' המיוח' לדבר הבקשה בפרט כנ"ל כדי שיומשך המשכה אלקי' בפ"מ אך עיקר הכונה שבלב יקרא אל ה' בעצמו בבקשת רחמים לבד שהוא כללות ענין התפלה ושרשה ויסודה ולזה אנו או' בא"י שומע כו' שם הוי' הזה דרחמים כלליי' שישמע תפלת כו' שומע תפלת כל פה אעפ"י שאינו יודע לכוין בשמות כלל וכמו צלותא דמסכנא שנז' בזהר ע"פ תפלה לעני כי יעטוף דבקע וסליק לעילא כו' וכמ"ש והי' כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני כו' לפי ששערי רחמים לא ננעלו לכל מבקש רחמים כו' ואמנם הכונה והקריאה בשם בתפלה ממקור הרחמים הוא שמתחלק ונמשך לפרטיות השמות הוי' בכל ברכה בפ"ע וזהו ענין כורע בברוך להמשיך לשם הוי' כו' והיינו פי' ברוך אתה הוי' וזוקף בשם לכוין למקור כל הברכות והמשכות דשם הוי' שהוא בא מבחי' פנימי' ועצמות א"ס ב"ה בכל שם הוי' שבכל ברכה וכמ"ש במ"א וד"ל.

אך הנה לפ"ז הרי גם בתפלה העיקר הוא הקריאה והצעקה אל הוי' שבעצמות לעורר ר"ר כו' וזהו פי' הפשוט כה' אלקינו בכל קראנו אליו בתפלה וצעקה כו' ואם כן מהו ההפרש בין תפלה לק"ש שבקריאת שמע הוא גם כן אליו ולא למדותיו כנ"ל אמנם באמת עיקר ההפרש הוא שבקריאת שמע ה"ז העלאת הנפש ליכלל ולידבק באח"פ בלי שום התעוררות לבקש דבר מה לעורר רחמים רק מצד הדביקות העצמיו' שבנשמה האלקי' שתכסוף להתדבק ביוצרה ובוראה כו' שע"ז ודאי ההתכללות הוא במוה"ע ולא במדותיו כנ"ל במ"ש אליך ה' נפשי אשא אליך דוקא אבל בתפלה הגם שהקריאה והצעקה אליו דוקא ולא למדותיו שהן שמות דהוי' שבכל פרט כנ"ל אבל מ"מ הרי יש בקשה בצעקה וקריאה זו והוא שיומשך לנו ברכה ושפע דבר מה שהן ח"י ברכות פרטיות כמו גואל ישראל רופא חולים וכה"ג רק שהבקשה הוא מא"ס ב"ה עצמו דוקא כמו וחננו מאתך חכמה וכאשר חותם הברכה אומר בא"י חונן הדעת שהוא הילוך אור השפע שע"י שם הוי' כשיבורך מעצמו' א"ס ב"ה בתוס' אור להיות חונן הדעת וה"ז נמשך מעצמות א"ס ב"ה במדותיו דוקא כמו בדעת וחכמה להוסיף אור בחכ' דאצי' בדרך פרט וכן ברופא חולים להוסיף אור בספי' ת"ת כנ"ל אך אם לא ההתכללות הנפש בדביקות באחד בק"ש לא היה הקריאה והבקשת רחמים בש"ע פועל כלום הגם שאליל לבדו הוא קורא ומבקש משום שנאמר אם ישים אליו לבו במס"נ באחד כו' דרוח אייתי רוח כו' ונמצא שמיחוד והתכללות בעצמו' שבק"ש הוא שנמשך מעצמות לכל הע"ס תוס' אור בכל פרט והא בהא תלי' כנ"ל (ובאמת פסוק זה כה' אלקינו כו' יתפרש יותר בח"י ברכות דש"ע שקריאה זו להמשיך דבר מה ע"י קבלת ר"ר כנ"ל רק שהקריאה זו אליו דוקא ולא למדותיו וז"ש כה' אלקינו שקרוב אלינו לענות בכל קראנו אליו וכמ"ש בא"י שומע תפלת כל פה אע"פ שאינו מכוין בשמות כלל ומ"ש מפני מה צועקין ואינן נענין מפני שאין מכוונין וקוראים בשם היינו בשם המיוחד שבעצמותו דוקא כמ"ש אליו ולא למדותיו וכמובן בכל ס' תהלים בכל בקשת דוד להצילו מכל צרותיו הוא רק לה' לבדו דוקא כמו תפלה לדוד כו' חנני ה' כי אליך אקרא כל היום כו' ביום צרתי אקראך כי תענני כו' וכן תבא לפניך תפלתי לפניך דוקא וכן אליך ה' שועתי כו' וכה"ג רבים אך עכ"ז צריך לכוין בכל ספי' בפרט כפי אופן בקשתו דוקא כנ"ל ולא מטעם משל הנ"ל בממוני' של המלך שכל א' ממונה על דבר מיוחד כו' כי מאחר שהבקשה והקריאה היא לעצמות א"ס ב"ה והוא כל יכול ויכול לשלוח אור שפעו בחילוף האו"כ מדבר והיפוכו כידוע שאור החסד לפעמים מאיר בכלי הגבורה כו' וכן שלוחי השפע יכול להחליף בדבר והיפוכו כמו והשמיע ה' את הוד קולו להפיל מחנה סנחריב וכמלאכים ששלח להפוך סדום כו' ולהיפך שליח של דין כגבריאל לפעול החסד כמובן בכמה מקומות כו' ואדרבא מה שצועקין ואינן נענין בתפלתם הוא מפני שאין מכונין לשמו המיוחד וכמ"ש דוד אליך ה' אקרא כו' ולכך שומע תפלת כל פה רק כשמעורר ר"ר והוא מר נפש דוקא כנ"ל וד"ל אך הטעם שצריך לכוין בדרך פרט העיקר הוא בשביל גלוי אור המשכה אלקים מלמעלה למטה שנק' ברכה והברכה היא לשם הויה כמ"ש ברוך א"י וזהו שכרוע בברוך להמשיך תוס' אור בשם הויה כידוע והזקיפה בשם להעלות ולייחד בעצמו' א"ס ב"ה שהוא מקור כל הויות ומשם יצוה ה' את הברכה שתהי' נמשכת למטה מטה בפ"מ לדבר בקשה שמבקש בפרט וד"ל).

ובכ"ז יובן מה שבק"ש יושבין וקורין כו' ובתפלה צ"ל מעומד וצריך כריעה כו' ומי שתו"א מפסיק לק"ש ואינו מפסיק לתפלה משום דיחוד עליון דק"ש היינו מה שיש בכח הנשמה האלקית ליכלל ולידבק בעצמו' אלקו' שזה החיוב גם למי שתו"א כי התורה היא בחי' המשכת גלוי אור רצונו וחכמתו במדות כשר פסול כו' וראי' שאחר מס"נ דק"ש נאמר והיו הדברים כו' ודברת בם וא"א להמשכות דאור תורה כ"א בהקדם מס"נ דק"ש אבל לתפלה אינו מפסיק שיש בכלל מאתי' מנה דהמשכות ח"י ברכות דש"ע נכללים בבחי' המשכת אור דתורה שנק' חיי עולם כו' (וכמשי"ת) אך לענין ישיבה ועמידה נהפוך הוא שבק"ש שהוא מצד כח הנשמה שנמשך מאליה כמ"ש שמע ישראל דוקא א"צ עמידה כי העמידה אינו רק בטול חיצוני כעבד שעומד באימה ובטול לפני המלך בשעה שמבקש ממנו דבר מה כו' ובק"ש העיקר הוא בטול פנימי שבנקודה האמיתי עצמיו' הנפש בדביקו' שאינו שייך לענין בטול חצוניו' הגופניות אבל בתפלה העיקר הוא בטול חיצוני בעמידה וידיו למטה או כמו רבא ככר ידים כו' או בפרישת כפים כו' וכמלאכים שנאמר בעמדם כו' ובכריעות והשתחויות בראש וגוף בגשמיות דוקא לפי שעיקר ענין התפלה בקריאה ובקשה ע"ד גשמי שנק' שאלת צרכיו כו' והגם שהקריאה לה' לבדו אעפ"כ עיקרה ענין בקשת ר"ר שצ"ל בהכנעה עצומה והיינו העמידה והכריעה להתחנן ולבקש ואמנם אם לא הבטול הפנימי שבנשמ' בק"ש לא היה פועל כלום בבטול החצוני בתפלה והא בהא תלי' לפי ערך ממש וראיה מכריעות והשתחויו' דר"ע בחצוניו' שהיו מוצאים אותו בזוויות זו כו' מפני שהעלאת מ"נ שלו בק"ש הי' בבחי' הפנימית ביותר ולפי ערך זה יש בכאו"א מישראל בכל א' לפי שרש נשמתו למעלה מגדול עד הקטן שבקטני' מאחר ששומע תפלת כל פה וד"ל:

(יט) והנה עפ"י כל הנ"ל יובן שהכונה בק"ש הוא בהיפוך ממש מן הכונה שבש"ע דבק"ש עיקר הכונה למס"נ באחד ממש שהוא אחה"פ בתכלית שמובדל ומרומם מהיות גם מקור למקור לע"ס דאצי' דהיינו לאור א"ס ב"ה כמו שהו' במוה"ע טרם שצמצם א"ע שלא יתכן לקרות גם בשם סדכ"ס והגם דלמת"ב כלל שייך שם הדביקות שנק' מס"נ כי מס"נ ממש מגיע דוקא במוה"ע שלמעלה מן השגת שכל ועיקר מס"נ הוא בבחי' העצמיו' שאינו מוגבל בטעם ודעת כלל וכלל וראיה לזה מאשר לא מצינו מס"נ בדבר ציווי רק בשמע ישראל בא הדבר ממילא למס"נ באחד וע"כ לא נז' בכל התורה ציווי על מס"נ כי הכרחות היא מצד טבע הנשמות כידוע רק בפסוק ואהבת הוא ציווי הוא מצד הגוף כמ"ש אפילו נוטל את נפשך בפ"מ וזה שהי' ר"ע מצטער מתי יבא לידי ואקיימנה במס"נ בפ"מ הגם שהי' מס"נ בכח נשמתו באמת וע"כ עיקר הכונה בק"ש למהו"ע דוקא ששם יתכן ענין המס"נ העצמיות שבלתי יוגבל במח' ושכל והוא עצמו' א"ס ב"ה שמובדל מערך התלבשות בקו"ח והיינו אהבת בכל מאדך שלמעלה מהגבלת הכלי אך היא אינה באה רק לאחר מס"נ בכח בנשמה ובפועל אפילו נוטל את נפשך אז בא לכלל מס"נ בבלתי ההגבל' בנפש ג"כ שנק' מאדך ולמעלה היינו בחי' מאד העליון כו' כידוע וד"ל.

אבל הכונה בתפלה היפך זה ממש הגם שהוא בקריאתו אל ה' עצמו כנ"ל אבל הכונה העיקרית היא רק להמשיך מעצמות אא"ס ב"ה בע"ס להיות נק' חכים ומבין וחסדן כו' עד שיבא המשכה אלקי' מע"ס דאצי' בבי"ע להיות רופא חולים בפ"מ וזן ומפרנס לכ"ב בפ"מ וכה"ג ועכ"ז הכונות האלה מתאחדים והיו לאחדים ממש שהרי דוקא מסיבות ההתכללות והיחוד של ע"ס בעצמות אא"ס ב"ה ובמס"נ שלמעלה מן הטעם בק"ש הוא עצמו הנותן כח ועוז שיהיה בחי' המשכת עצמות אא"ס ב"ה מלמעלה למטה בח"י ברכות דש"ע בדרך פרט אור חדש בתוס' אור כלל ספירה בפרטות בתוס' מעלה מדרגה מאור הראשון שזהו הנק' ברכה בשם הוי' באמרו ברוך אתה ה' כו' וע"י תוס' ברכה זו יורד ונמשך שפע אלקים והשתלשלות עו"ע בג' עולמות בי"ע עד עוה"ז השפל לזון העני ולרפאות החולה כו'.

אך הנה באמת מאחר שכל עיקר ומקור לבחי' תוס' אור באצי' בח"י ברכות דש"ע הנה הוא בא מבחי' המשכות דאור העצמות דא"ס ב"ה רק בסבת היחוד דק"ש דוקא א"כ מוכרח שבק"ש עצמה בא השרש לבחי' המשכת תוס' אור חדש הזה והיינו בחי' היחוד דק"ש באופן השני' שעפ"י הנגלה כמ"ש תמליכהו בשמים וארץ וד' רוחות שלמעלה למטה שעי"ז נמשך אור חדש ממוה"ע ממש וזה בא אחר העלי' והתכללות דיחוד ובטול ע"ס בעצמות דוקא שהוא בחי' היחוד שעפ"י הקבלה דהא בהא תלי' כנ"ל (וע"כ גם מי שתו"א מספיק לק"ש ופטור מן התפלה שיש בכלל מאתים מנה ולענין עמידה וישיבה נהפוך הוא מפני שבק"ש נמשך האור חדש בבחי' הפנימית ובתפלה בבחי' החיציניות).

ולהבין ענין המשכת תוס' אור חדש בע"ס דאצי' ביחו"ע דק"ש שבאה ממוה"ע ממש שהוא מקור ושרש להמשכת גלוי תוס' אור חדש בח"י ברכות דש"ע הנה יש להקדים מ"ש ז"ל ע"פ ביום ההוא יהי' ה' אחד כו' אטו האידנא לאו אחד הוא וכן יקשה בעיקר ענין היחוד דק"ש לאיזה טעם הוא המצוה בכונה ביחוד חו"ב בשמות דה' אלקינו שזהו יחוד או"א דזיווגייהו תדיר והוא כבר בא מאור המאציל ונק' תרין ריעין שלא מתפרשין בשביל שפע העולמות וגם היחוד זו"נ שנק' הוי' אחד בכל יום הוא וכן יחו"ת דבשכמל"ו שנק' שמו אחד ובזה תלוי כל עיק' מקור השפע לעולמות וע"כ לא נפס' אורם ושפעם אפי' רגע וא"כ לכאורה גם בלא זה היחוד שמייחדים ישראל בק"ש לא נפסק היחוד עליון כו' אך צריך לומר דמ"ש דאו"א זיווגייהו תדיר ה"ז רק לחדש הישינות בלבד והוא כמו מחדש בכל יום מע"ב שהן חו"ב דאצי' כדי להחיות העולמות במדה הקצובה מכבר עפ"י מאמר קו המדה בראשי' ההשתלשלו' כמ"ש בע"ח אבל כדי שיהי' אור חדש ממש נגלה ממוה"ע שלא לפי ערך המדה הראשונה זהו הנק' תוס' אור חדש וזה אינו אלא ע"י מצות היחוד שבק"ש היותר עליון הרבה מהיחוד התדירי כו' וזהו היחוד הוא בב' תיבות דה' אלקינו כדי להוסיף אור חדש ממוה"ע לא בשביל שפע לחדש האור בעולמות אלא הוא בבחי' יחוד פנימי' ועצמו' דאו"א כמ"ש במ"א וד"ל.

וענין היחוד בתחלה היינו בחי' העלי' וביטול שמתייחדי' ונכללי' ע"ס בעצמות ממש כמ"ש למעלה בענין איהו וחיוהי חד ע"ד הקבלה ועי"ז אמשיך רוח אור חדש מן העצמות ממש שלמעל' הרבה גם ממקור הע"ס שבקו"ח אז מחמת זה מתבטלים ממציאותן ונק' ע"ס בלי מה בבטול גמור ואז מתכללי' יחד גם באורות הפכיי' והוא ע"י בחי' שם מ"ה מלגיו כו' שמייחד לון ומקשר לון כו' דהיינו שמתייחדי' ואז מתכללים זע"ז וכידוע שמצד גילוי אור הנעלם ומרומם ביותר מכולם יבא האחדו' והשלום וחיבור גם בין ב' הפכי' כמו עושה השלום בין מיכאל כו' שר של אש ושר של מים ואין מכבין זא"ז כך בחו"ג ובחו"ב דאצי' מתכללי' חו"ב דאו"א וזו"נ כו' מצד עוצם הבטול מהארת אור חדש מן העצמות ממש ונמצא זה היחוד בע"ס הגם שבא מצד הבטול ה"ז מחמת גלוי אור העצמות מלמעלה למטה אבל יחוד הראשון שהוא התכללותם ובטולם בעצמות ממש כמו לך ה' הגדולה כו' הוא עליון הרבה שהוא בבחי' ההעלא' עד שאינם במציאות כלל ונק' ע"ס בלי מ"ה אך מחמת זה היחוד העצמי גורם שיומשך תוס' אור חדש מן העצמו' ונעשה יחוד שני שע"י סיבת ההמשכה היפך ההעלאה ומתייחדי' ומתכללי' בעצמ' והוא מ"ש אנת הוא דמייחד לון כו' אבל על יחוד בעצמות אמר אנת הוא חד ולא בחושבן י"ס כלל וכמ"ש לאו מכל אינון מדות כלל אבל מ"מ הא בהא תליא דמהעלאת היחוד בעצמות הוא שנעשה אופן היחוד השני שבא בבחי' ירידה והמשכה בתוס' אור חדש בע"ס כו' ונמצא בק"ש עצמה יש העלאה והמשכה ובחי' המשכת תוס' אור מעצמו' בע"ס דה' אלקינו כו' הוא המקור ושרש להמשכת תוס אור בח"י ברכות בשביל שפע העולמות לחדש דבר מעיקרו בבני חיי ומזוני כמו לרפאות החולה המסוכן ולזון העני שנפסק שפעו ע"פ קו המדה הראשונה וכה"ג בעולמות הרוחניי' כמו בג"ע העליון כו' דאעפ"י שיחוד או"א תדירי דל"מ לעלמין וכן יחוד זו"נ כו' אינו אלא לחדש האור וחיות ע"פ מדה הראשונה לבדג שהוא תמיד במדרגה א' לא יוסף ולא יגרע כו' אך כשצריך העולם לשפע חדשה יותר משעור הקצוב להם אינו אלא ע"י היחוד שבק"ש בהעלא' והמשכה להאיר אור חדש ממש בפנימי' או"א ומשם נמשך לח"י ברכות דש"ע וד"ל.

ובכ"ז יובן שמארז"ל תמליכהו כו' וכן מ"ש כד אמליכתי' למעלה ולמטה כו' תו לא צריכת שהוא ל' ירידה והמשכה למטה גם ע"ד הקבלה שעיקר היחוד בהעלא' ובטול ע"ס בעצמו' כנ"ל מ"מ גם זה היחוד דתמליכהו כו' הוא העיקר גם ע"פ הסוד והקבלה שהרי כל כונת היחוד בעצמות בבטול והעלאה רק בשביל המשכ' תוס' אור החדש והוא ענין המאריך באחד בא"ח דלי"ת דוקא שהוא ירידת המשכה מא"וא לזו"נ שהן יחוד ט"ס דז"א במל' באותיות אחד ואחד ז' רקיעים וארץ וד' רוחו' הוא עפ"י הנגלה והכל ענין א' אלא שבל' הגמרא מוסתר הענין ומדברי' בו"ק גשמיי' והכונה הוא לו"ק הרוחניי' שרש הו"ק גשמיי' כמ"ש הנה מקום אתי כו' כנ"ל בענין לך ה' הגדולה כו' וכן ד' רוחות הוא ד' רבתי דלאה או רחל כו' וד"ל.

אך עדיין י"ל למה דברו רז"ל ביחוד דק"ש בו"ק גשמיים וע"פ הקבלה עיקר היחוד בו"ק העליונים דאצי' שהן שרש האמיתי דו"ק דבריאה ויצי' עד ו"ק דעוה"ז הגשמי כי הגם שכל דבריהם נבנין ע"פ הסוד דוקא והסתירו דבריהם בלשון הנגלה לכל אדם אבל במצות ק"ש אם עיקר היחוד הוא למעלה היה להם לפר' ולא לסתום כו' אך הענין הוא שבכונה דברו בו"ק גשמיי' דוקא להיות ידוע בפי' לך ה' הגדולה כ' שהן ו"ק דמקו' מעל' ומט' מזרח כו' כשנק' אלופו ש"ע או מקומו ש"ע וכן ברוך המקו' כו' הוא בבחי' ירידה והמשכ' מו"ק הרוחניי' שלפני האצי' בו"ק דאצ' שנק' עול' ומקו' למעלה כמו הנה ה' יוצא ממקומו וכן ברוך כו' ממקומו וכן הנה מקום אתי ממש אבל כשנק' פלא למעלה מהיות אלופו ש"ע כנ"ל והיינו כשאין העולם מקומו שזהו בחי' בטול הו"ק עליוני' ויחודם והתכללותם בעצמות ממש ובהעלאה ובטול זה דוקא הוא שגורם ירידה והמשכה מעצמו' המאציל להיו' אלופו ומקומו ש"ע כו' בו"ק דאבי"ע ונמצא כשמתחדש בכל יום מע"ב מתחדש התהוות המקום דו"ק הגשמיי' מאין ליש ממקור הראשון דו"ק דאצי' וא"כ בכל יום מתחדש מזרח חדש שלא היה אתמול וכן במעלה ומטה כו' לפי שנמצאי' משרש שרשן הראשון לד' רוחות דאצי' שבד' רבתי עד ד' רוחות עוה"ז הגשמי' שלנו וכאשר מחדש המאציל לו"ק דאצי' בא ממילא בסדר השתלשלות מאצי' לבריאה בבחי' טו"ע עד ו"ק דעשי' וא"כ מוכרח להתהוו' מזרח חדש וכן שארי הרוחות מחדש בכל יום מרוחניות לגשמיות אך אין זה כ"א בהקדי' תחלה בבחי' היחוד וביטול דו"ק מיש לאין מלמטה למעלה וכמ"ש לך ה' בבחי' ביטול כו' והוא ביטול מקום דו"ק גשמיי' דעשי' לו"ק הרוחניי' המהווה כו' וכן עולה ונכלל ו"ק דיצי' בבריאה וו"ק דבריאה בו"ק דאצי' ודאצי' בעצמו' כו' ולפ"ז עיקר היחוד תלוי בו"ק הגשמיי' שכאשר התחתון עולה ונכלל בעליון ממילא יעלה הכל עד רום המעלות אך זהו דוקא בבחי' ההעלאה וביטול תלוי בתחתון תחלה ולכך בכוונה ארז"ל בו"ק הגשמיו' דוקא מפני שביחוד שלהן תלוי יחוד דו"ק הרוחניי' העליונים כו' אבל בבחי' ההמשכה מאין ליש מלמעלה למטה נהפוך הוא שהעיקר תלוי בו"ק הרוחניי' היותר עליונים דוקא מאחר שהן שרש הראשון כו' וזה שבענין תמליכהו בשמים כו' יש ב' פי' הפכיי' א' בבחי' הבטול והעלאה מלמטה למעלה שאז הו"ק גשמיי' עיקר כנ"ל והוא מפני שלשון מלוכה הוא בחי' בטול הרצון מכל וכל לקבל עומ"ש שהמלוכה הוא ענין ההתנשאו' הנבדל ומרומם בערך וה"ז בחי' בטול היש לאין כמ"ש במ"א עמ"ש בזהר בענין גבורי כח עושי כו' והפי' הב' היפוכו שהוא מ"ש תמליכהו בשמים וארץ דוקא שזהו בבחי' ירידה והמשכה למטה להיות מלך בשמים וארץ וד' רוחות העולם שיהי' נק' אלופו ש"ע כו' ובאמת הגם שבבחי' ירידה והמשכה מלמעלה למטה העיקר תלוי בעליון יותר אבל בבחי' המלוכה יש ב' דברים הא' ההתנשאו' שמצד עצמו שהוא מרומם לבדו כו' והוא בבחי' ההעלאה דאור א"ס למעלה עד אין קץ כו' והב' התפשטו' מלכותו על עם דוקא שכל שהעם נפרד ביותר בזה יתכן יותר ריבוי התפשטו' המלוכה עד למטה מטה כמו גם בהיכלות דק"נ כמ"ש מי לא ייראך מלך הגוים וכן מלך אלקים על גוים וכתיב מלכותך מכ"ע כו' וזהו ענין בשכמל"ו שיש בו יתרון מעלה מיחו"ע (כמשי"ת בפנים באורך) לפי שנעוץ תחב"ס וסוב"ת שהוא עמ"ר בעמ"ת דוקא ולכך דברו רז"ל בו"ק גשמים דוקא בין מצד ההעלאה בין מצד ההמשכה דתמליכהו שהוא למטה בו"ק גשמיי' דוקא וד"ל:

(ך) ומעתה י"ל ענין בשכמל"ו מהו עיקר הכוונה בו בדרך כללות והוא בחי' יחו"ת כמאמ' כגוונא דאינון מתייחדי' לעיל' בא' אוף הכי איהי אתייחדת לתתא כו' וכמ"ש ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד והוא למהוי אחד באחד כו' וידוע שזהו המאמר שאמרו השבטי' ליעקב כשם שאין בלבך אלא אחד כך כו' (וכמ"ש במס' פסחים בפ' מקום שנהגו (דנ"ו) אמ' רשב"ל כו' ביקש יעקב לגלות כו' עד אמרו לו בניו שמע ישראל כו' כשם שאין כו' פתח יעקב ואמ' בשכמל"ו אמרי רבנן היכי נעביד כו' עד התקינו שיהיו או' אותו בחשאי והטעם הוא כי יעקב הוא בריח התיכון שמבריח מקצה העליון דכתר למל' להיות יחוד עליון דאצי' מאיר גם בבי"ע ולכך פתח יעקב וא' בשכמל"ו ומשה שהו' מלגיו בבחי' דאצי' לא א' בשכמל"ו וע"כ או' בחשאי רק לע"ל יאמרו בשכמל"ו בקול רם לאחר תשלום הברורי' דעה"ד כו' וד"ל).

והנה יש להקדי' לזה ביאו' הפסוק שאו מרו' עיניכ' וראו מי ברא אלה כו' דהנ' לכאור' כבר ידוע לכל שברא ה' שמי' וארץ וכל צבאם יש מאין ומה או' שישאו למרום עיניהם לראות ולהתבונן מי ברא אלה יש מאין כו' אך הנה הנביא מוכיח לישראל שיתבוננו ויראו בחי' גלוי אור עצמו' א"ס ב"ה גם במה שכבר ברא יש מאין בבחי' גבול ותכלית שבזה דוקא יש הארת אור א"ס ממש מפני שהפעולה בדומה לפועל אך אם הפועל האלקי בחי' א"ס איך בבחי' הגבול ימצא בחי' הבלתי בע"ג הרי זהו שא' המוצי' במספ' צבא' שאע"פ שמי ברא אלה מ"מ מוציא במספר וגבול ובזה דוקא יראו שיש בכח זה עצמו כח של א"ס עצמו וזהו וראו מי ברא אלה כו' שאעפ"כ כח עצמו' א"ס ב"ה בפעול' זו וזהו עיקר ענין כונה האמיתי' בבשכמל"ו שברוך זה היינו בחי' ירידה והמשכ' למטה משם כבוד מלכותו כו' ואע"פ שאא"ס למטה עד אין תכלית מ"מ מוציא במספר כו' וכללות הענין הוא דכמו שביח"ע בע"ס דאצי' בהויה אחד ה"ז בחי' העלאה והתכללות לאין שיעור למעלה בעצמותו כנ"ל כך הוא בבחי' הירידה למטה ביחו"ת בבשכמל"ו ג"כ בבחי' א"ס ממש לפי שעצמות אא"ס ממש שורה במדת מל' דאצי' שמסתתר בבי"ע כמו ששורה ביחו"ע דאצי' וז"ש דאיהו וחיוהי חד ביח"ע בע"ס דאצי' ואיהו וגרמוהי חד במל' דאצי' בבי"ע שעיקר ענין השפע זו הוא בבחי' אותיות דמל' שלזה נק' המל' בחי' כלי בכלל ובפרט כידוע דמבחי' מל' של כל ספי' וספי' הוא שנעשה בנין ע"ס דמל' באו"כ כמו מבחי' מל' שבחכ' נעשה חכ' שבמל' וממל' דחסד דאצי' נעשה חסד שבמל' כו' וזהו איהו וגרמוהי הן בחי' הכלים חד ממש כמו ביחו"ע וכמ"ש כי ה' הוא האלקי' כולא חד וזהו ה' אחד ושמו אחד למהוי אחד באחד כו' וזהו שא' השבטי' כשם שאין בלבך כו' וכמאמ' כגוונא דאינון כו' אוף הכי ממש כו' וד"ל.

ולהבין זה הנה לכאורה מובן מכלל זה שבודאי מפני שכח של א"ס עצמו שורה במדה זו דמל' ע"כ יש בכח מדה זו להשפיע מאין ליש בלי שיעור כלל וכלל וכך אנו רואים גם למטה מטה בסוף מדרגות המל' בבי"ע עד בחי' מל' דמל' דעשי' שמהווה ז' רקיעים וארץ שהן צבא השמים המורכבים מד"י רוחניי' וגשמיי' ד"י בארץ שידוע ששרשם מז' מדות דמל' מבחי' חסד דמל' דמל' דעשי' נתהווה רקיע הראשון ומגבורו' דמל' דמל' רקיע השני עד הארץ הלזו נתהווה ממל' דמל' דמל' דעשי' ושרש הכל הוא בחי' מל' דאצי' שנעשה כתר לבריאה כידוע והיינו ענין ד' רבתי דאחד שע"ז אמר תמליכהו בשמים וארץ שהן ז' רקיעים וארץ וארבע רוחות כו' ולכאורה מה צריך עוד לכונה דבשכמל"ו וכמ"ש כד אמליכתי' כו' תו לא צריכת ובאמת הרי אין הלכה כאנשי יריחו שהיו כורכין את שמע אדרב' עיקר הכונה עכשיו ביחו"ת דבשכמל"ו דוקא מפני שיש בו יתרון מעלה מיחו"ע דפסוק ראשון (וכמשי"ת בפנים באורך).

והנה י"ל תחלה ענין הסתירה לזה שמובן לכאורה דאין שיעור בשפע זו דמדת המל' בכל עולם עד למטה בעה"ז א' מה רבו מעשיך ה' כו' וכמו שאנו רואים בשפע רוחניות לגשמיו' כמו מכל עשב שצומח שהמזל מכה ומגדלו מרוחני אל הגשם ויש רבוי רבבות מיני עשבים שצומחים מחדש בכל יום כמ"כ ודאי כחות רוחניי' דמזלות המשפיעי' יש ריבוי רבבות וכל א' כח רוחני מובדל בפ"ע ואדרבה רק חלק העשירית מן כחות המזלות בא לכלל שפע לגדול הגשמיו' והוא בחי' מל' שבהם לבד וא"כ הן י' פעמי' כמוהם וכך שפע המזלו' לכל חי ומדבר כמו מזל מחכים כו' וכפי ערך הגשם של דצח"ם וארמ"ע לגבי רוחניות דמזלות כך ממש ערך המזלו' נק' גשם לגבי כוחות העליונים שעלולים מהם וגם זה בא אליהם השפע רק מחצוני' שבעליוני' שהוא חלק העשירי' לבד וכך העליונים לגבי העליוני' עליהם כאופני' וחיות הקודש שמקבלין דין מן דין כו' ועד"ז הולך ועולה מלמטה למעלה מעשי' ליצי' ומיצי' לבריא' כמו בג"ע בנשמות ומלאכי' עד מקור כל העולמו' כול' שהוא בחי' מל' דאצי' שבבי"ע שכולל הכל היינו שכולל כל רבוי הכחות העליוני' המשתלשלי' ומסתעפים זמ"ז עד סוף דצח"מ דעשי' וזה שכתוב גדול אדוננו ורב כח כו' שכולל כל הכחות העלולים ממנו מאין ליש שהוא ודאי בלי שיעור כלל ואמנם בהיות עדיין הכל בכח ובהעלם במדה זו במל' טרם שיוצא לפועל גילוי השפע הן הנה הנק' בחי' הכלים והוא בחי' רבוי האותיות וצרופי' האלקי' שכלולים במל' והיינו כמ"ש שבצלאל הי' יודע לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ ואותיות הללו יש בהן ב' מדרגות כידוע א' אותיות עצמיי' והוא נק' בחי' כלים פנימיי' כמו מל' שבחסד ומל' שבגבורה שבמדה זו דמל' דאצי' והב' אותיות שיוצאין לחוץ כמאמרות יהי אור ויהי רקיע דאתוון אתגליפו בקול ודבור שמלובש בתוך כל בריאה ממש ונק' כח הפועל בתוך הנפעל וכמ"ש אדני בם ממש כו' ונק' אדון כל המעשי' ממש וא"כ יש להבין דודאי לפי ערך כח א"ס שמאיר במדה זו דמל' גם הצרופי' לאין שיעור וכמ"ש בס"י מכאן ואילך צא וחשוב כו' ולפ"ז הי' ראוי להיות גלוי צרופי' להוות הבריאה ממש ג"כ לאין שיעור ממש כי מאחר דכח הפועל הוא בנפעל ממש וכח הפועל בא מכחו של א"ס עצמו שע"ז א' איהו וגרמוהי הן אותיות וכלים דמל' חד ממש ולמה אמ' המוציא במספר צבאם במספר דוקא שזהו דבר והיפוכו לכאורה דאיך ימצא מספר וגבול מכח ואור א"ס הבלתי בע"ג ולא עוד אלא שהוא עצמו המוציא במספר דוקא אלא צ"ל דהוא י"ת כל יכול וכמו שמכחו נמשך בבלתי גבול כך הוא מוציא במספר וגבול דוקא והן הן גבורותיו כו' שע"ז אמר בסיפא דקרא מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר פי' מפני שהוא רוב אוינם ואמיץ כח בבחי' א"ס בעצמו ע"כ גם זה כל יכול הוא להיות השפע לכל א' כפי מדרגתו דוקא איש לא נעדר לא יחסר לו ולא יוסיף לו הכל במדה ושיעור ואמנם אין קץ והפסק לגוף אור השפע כלל וכלל אע"פ שמוציא אצם מציאת התהוותם ואור שפעם במספר דוקא וד"ל.

ולהבין זה הנה יש להקדים תחלה מה שאנו רואים בחוש שיש בחי' אור א"ס במדת מל' ע"כ אור השפע האלקי' אינו נפסק כלל שהרי אנו אומרי' ובטובו מחדש בכל יום תמיד מע"ב שכל יום מתחדש השפע מאין ליש מריש כל דרגין עד סופן בכל שיתא אלפי שני כו' בעולמו' העליוני' הרוחניי' והגשמיי' לא נעדר ולא נפסק אור שפעם כלל וכלל וכמ"ש מרוב אונים כו' איש לא נעדר להמשיך לו שפע אור חדש וכמו האד' וכל צומח וחי מתחדש אור חיות' בכל יום מחדש ממש וכן במלאכי' הרוחניי' עד רום המעלו' ואע"פ שכשבא השפע האלקי' בתוך כל א' היא במדה ושעור דוקא אבל מ"מ גוף השפע לא נפסק לעולם וזהו כמשל המעיין הנובע שנביעתו בלתי הפסק לעולם ומ"מ המים שיוצאים ממנו מוגבלי' בבחי' רבוי כלים קצובים כל א' במדה דוקא אך מצד המעיין לא יופסק מפני מקורו בתהום שאין לו שיעור בעצם כלל כידוע כך כח נביעת ההשפעה מאין האלקי דבחי' המל' אין לו הפסק מצד שנמשך מכח א"ס עצמו שאין לו שיעור למעלה בעצמו כו' ומ"מ בבוא במקבלי' בא במדה לפי ערך כל עולם כמ"ש המוצי' במספר צבאם כו' וד"ל או עד"מ החכם הגדול שחכמתו בלתי מוגבלת כלל וכלל ודאי אם אין קץ וגבול לחכמתו בעצם ממילא גם אור שפעו למקבלי' מתחדשת תמיד בלי גבול ושיעור כלל כמו מעיין המתגבר כו' ומ"מ תלמידיו המקבלים מקבל כל א' כפי המדה שלו המצומצם לפי ערך הכלי שלו כמים המתכנסים מן המעיין בכלים קצובים כנ"ל וד"ל.

וזהו המוציא במספר כו' שאע"פ שגוף אור שפע האלקי' אין בו קץ לחדש האור בכל יום כל מע"ב בכמה רבוי אופני שיעור בזמן ומקום למעלה ולמטה מ"מ המקבלי' מקבלי' בכלים מכלים שונים בבחי' גבול וגם עצם מציאותם מתחדש מאין ליש במספר וגבול כמ"ש המוציא במספר צבאם עד שכל א' כח מיוחד ומצומצם בפ"ע כנ"ל ולא נמצאו שנים במהות א' וכידוע שאין מלאך א' עושה ב' שליחות כי מיוחד לכל מלאך צרוף אות האלקי המהווה אותו מאין וכמו שכל אות וצירוף בדבור מובדל בפ"ע כו' (ומ"ש היש מספר לגדודיו הרי א' לגדודיו אין מספר כו' וכתיב אלף אלפי' ישמשוני' ורבוא רבבן לפי שבגדודיו הרי בא החידוש בכללות מאין האלקי שאין לו מספר בעצם אבל במקבלים בעצמן יש מספר עכ"פ אלף אלפי' כו') וכ"ז לפי שכך עלה ברצון המשפיע שהוא עצמו' א"ס ב"ה שימצאו במספר וגבול וזהו המוציא שהוא ית' מוציאם בגדר מספר וגבול אבל עצם אור השפע אין לה שיעור וגבול כלל מטעם שעצמו' אא"ס מיוחד במדת מל' מקור כל הנמצאים כנ"ל דז"ש איהו וגרמוהי חד וד"ל:

(כא) וזהו שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה פי' הנביא מוכיחם שישאו עיניה' למרום שהוא בחי' עצמו' אא"ס ב"ה שלמעלה מבחי' מספר וגבול וכמו ואתה מרום לעולם כו' וראו שגם שבבחי' ירידת אורו ושפעו בריבוי הנמצאי' זהו כח הא"ס עצמו וזהו מי ברא אלה (מי אלה אותיו' אלקים ואשר ברא אלקים בפ"מ הוא בא מכח מי אלה ומי ברא אלה ל' נסתר דהיינו מי דלא קיימא לשאלה כו') אלה ל' רבים ברבוי התחלקות מאד כמ"ש מה רבו מעשיך ה' כו' ומ"מ באים במספר וגבול וזהו אע"פ שמי ברא אלה מבחי' כחו של א"ס עצמו מ"מ מוציא במספר צבאם דוקא (והיינו מדרגה הב' דאותיו' שיוצאים לגילוי אבל מדרגה הא' דאותיו' שבעצם המל' אין להם שיעור ומספר כלל וזהו מה שמצד השפע עצמו אין לה שיעור כלל גם כאשר תבא לידי מספר והוא ג"כ ענין החידוש מע"ב בכל יום לאין שיעור כנ"ל) וזהו שמתרץ דבריו בסיפא דאין זה דבר והיפוכו כלל מרוב אונים כו' פי' מרוב אונים שהוא כחו של א"ס בעצמו שאין לו שיעור למעלה ואין לו תחלה כו' שעי"ז ממילא מחייב שאין שיעור לכח התפשטותו למטה (והוא רבוי האותיות לאין שיעור בעצם מדת המל') מאותו הכח עצמו הבלתי בע"ג הוא כל יכול ית' להוציא במספר וגבול דוקא והוא מ"ש מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר לו שפעו כפי המדה דוקא והן הן גבורותיו לצמצם כפי המדה וזהו יותר רבותא וכן יתפרש כפשוטו לא נעדר לא נפסק ונחסר לו השפע שזהו כח החידוש שאין לו הפסק כלל כנ"ל והכל א' וד"ל.

ולהבין זה בתוס' ביאור הנה יובן עד"מ מנביעת האותיו' מן השכל שבמוח שנובעי' ונמשכי' תמיד בלי הפסק כלל היינו לכל אופן גילוי אור השכל מתהווה מיד צירופי אותיות ואין שיעור לנביעה זו ואע"פ שעצם מהות האותיות הן כלים מגבילי' לאור השכל ההיולי שהרי באים בצירופי' ותיבות במספר מוגבל מ"מ גם הן בלתי מוגבלי' כאור השכל שנובע מלמעלה מן השכל ממש מאחר שנביעתם תמידית להגביל בכל אופן שיאיר אור השכל לפי שידוע שהכלים והאותיו' יש להן שרש בבחי' מקור מיוחד כמו שיש שרש להאור וכמו שאין שיעור לאופני מציאת האור כך אין שיעור לרבוי הכלים והאותיו' רק שאופן ריבוי הכלים בא להגביל ואופן ריבוי האור הוא בא בבחי' התפשטות וכך הוא בכל צורה וחומר שנק' או"כ או משל ונמשל שלפי ערך ריבי הארת הנמשל יבא ריבוי המשל כמו וידבר ג' אלפי' משל כו' כידוע שהמשל חומר והנמשל צורה כו' ואדרב' הרי יש כח רב יותר במקור הממציא וממשיך הכלי שהוא המשל יותר מכח שבמקור הממשיך האור שהוא הנמשל ולזה אמר כאשר יאמר משל הקדמוני כו' שהתורה הנגלי' לנו דוקא נק' משל הקדמוני להיותה בבחי' אותיות וכלים מגבילי' שזהו יותר גבוה בשרשו מאור דתורה ונק' תורה הקדומה שקדמה לעולם הנאצל כו' וזהו דוקא בתשבע"פ מל' קרינן לה שבא הדבר במדה וגבול עפ"י דקדוקי סופרים ששרשה בחכ' התורה הקדומה שנאמר בה ארוכה מארץ כו' וז"ש א"ח עט"ב (כמ"ש בד"ח באריכו' בענין זמד"ר כו').

וכך יובן בשרש בחי' האותיות שבמל' ביחו"ת בשכמל"ו שבאים בבחי' גבול ומדה דוקא כמ"ש המוציא במספר שזה בא מכח של עצמות חכ' הקדומה שלמעלה מבחי' יחו"ע בע"ס דאצי' דאיהו וחיוהי כו' וז"ש וראו מי ברא אלה יש מאין באותיות שנבראו בהן בפ"מ דוקא שמוציאם במספר דוקא ולכולם בשם יקרא ה"ז בא משרש כח העצמות יותר והוא מרוב אונים ואמיץ כח כמו גדול אדונינו ורב כח כו' הרבה יותר מכח אור ההתגלות והתפשטות האורות דע"ס כו'.

ונמצא דיח"ת דאיהו וגרמוהי חד שבמל' שרשו יותר עליון מיח"ע דאיהו וחיוהי כו' וע"ד דוגמא בכל מאמר מי' מאמרו' כמו ויאמר אלקי' יהי רקיע הרי זה המאמר בא במדה וגבול לאופן התהוות הרקיע לבד ושרש אותיות יהי רקיע תחלת נביעתן מבחי' אור החכ' שבראש שבא בחכ' בסוף בדבור וקול הרי ודאי יש לאותיות יהי רקיע שרש במקור העליון יותר מגוף מקור האור דחכ' שבראש שנמשך באותיו' השכל ומן השכל שבמוח לדבור כי הכח והשרש להגביל באותיות ממש שרשו עליון מכח ושרש ההתגלות והתפשטות אור מטעם הנ"ל וד"ל (וכל שבא בהגבלה יותר שרשו עליון יותר כמו בלוחות דכתיב והמכתב מכתב אלקים כו' הרי מעשה הכתב של י' הדברות יותר נעלה מי' הדברו' שבדבור העליון שהרי א' חרות חירות כו' וד"ל).

וזהו ג"כ שרש ענין העוה"ב שנא' בו להנחיל אוהבי יש ממש כו' והיינו דוקא כאשר יהיו הגופי' גשמיי' ראויים לקבל חיות אלקי בהגשמת והגבלת החומר מצד עוצם הזדככו' החומר שראוי לקבל הצורה האלקו' במוה"ע ממש הרי זה עליון מכל מדרגו' גלוי אור האלקי בג"ע העליון ולנביאי' שאינו רק מבחי' זיו ואור העצמו' ולא ממהו"ע כו' שנק' השגת המציאו' ולא השגת המהות (כמשי"ת) והיינו ממעשה התו"מ הנגלי' לנו בפ"מ דוקא שמזה דוקא יהי' העוה"ב כידוע והיינו משום דהא בהא תלי' מטעם הנ"ל וד"ל.

וזהו לכולם בשם יקרא פי' זהו עיקר הרבותא מה שבשם יקרא לכולם כו' דהנה הזכיר כאן ג' דברים א' מי ברא אלה שהוא גוף ענין התהוות הבריא' יש מאין האלקי ע"י האותיו' האלקי' שיוצאי' בגלוי דוקא והב' מה שבאים במספר תיבות כנ"ל שהוא מ"ש המוציא במספר צבא' לפי התחלקו' מספר האותיו' והצרופי' שלזה אין מלאך א' עושה ב' שליחות כנ"ל והג' שהוא יותר רבותא מה שלכולם בשם יקרא והענין הוא מטעם הנ"ל דכל שבא הדבר למטה במדרג' הגבול יותר שרשי עליון יותר וגם בכאן מה שיש קריא' שם לכל מלאך בפ"ע זהו בחי' ההגבלה ביותר מעצם התהוות מציאותן בבחי' הגבול כו' דהנה ידוע שכל כח רוחני העליון יקרא שמו רק ע"ש בחי' השפעתו דוקא שהוא כח פעולתו לבד כמו כח רוחני דמזל המגדל הרכבת עשב יקרא בשם עשב (כמ"ש) בזהר ע"פ מצמיח חציר כו' דיש מלאכים שנק' חציר למעל' וכן יש כח רוחני עליון שמגדל הרכבת היסודו' דאש ומים ונק' שר של אש כו' ונק' בשם אש כמו משרתיו אש לוהט ואע"פ שמציאת האש ומים גשמיי' המה לגבי רוחניו' המזלו' וכן גשם התבואה שנא' ממגד תבואות שמש לגבי כח רוחני דשמש וכה"ג מזל מחכים כו' ומזל מעשיר וגם חלוקי תולדו' טבעי החי והמדבר כמו זה חכם וגבור ורחמן וכו' וכה"ג בחי' הנשר רחמני והעורב אכזרי והארי' טבעו כך והשור כך וכל עוף למינהו הכל בא מחלוקי המדרגות דמזלות הרוחניי' ונק' גשמיות לגביהם כנ"ל שהשפע הזא' הרוחניות דמזלו' בגשמיו' דדצח"מ וארמ"ע הוא רק מחלק העשירי' דבחי' מל' שבהן שנק' כח פעולתם לבד מ"מ נק' שמם דוקא ע"ש פעולתם ושפעם המוגבל (וכמו ויקרא האדם שמות לכל הבהמה כו' שזהו ג"כ ע"ש פעולת כל א' דוקא וזהו מ"ש זה שמו העצמי דוקא דהיינו הך מטעם הנ"ל) וכמ"כ המזלות הרוחניי' נק' גשמיי' לגבי המלאכי' העליונים שעליהם שהן האופנים וגם הן נק' שם כל א' ע"ש פעולתו ושפעו דוקא מרוחניות לגשמיות דמזלו' וע' שרים כו' וכך הוא עד רום המעלות דמקבלים דין מן דין מלאכים ואופנים דעשי' מקבלים ממלאכים וחיות דיצי' ומלאכים וחיות דיצי' מקבלים מעליונים עליהם שהן מלאכים דבריאה שנק' שרפים גם הם נק' שמם ע"ש שפעם ופעולתם דוקא וע"כ נק' המלאכים בכינויי שמות רבים ע"ש דצ"ח כמו אז ירננו עצי היער כו' וא' בזהר שהן המלאכים שנק' עצים ויש שנק' חציר ויש שנק' בבחי' דומם כאבנים כמו אבנים שחקו מים שזהו כפי אופן השפעתו אם בבחי' דומם או צומח וחי כו' ודרך כלל מלאכים דעשי' נק' ע"ש בחי' דומם ודיצי' ע"ש בחי' צומח ודבריאה ע"ש בחי' חי כארי' ושור כו' ודאצי' בבחי' אדם וכל עולם כלול מדצ"ח ע"כ גם ביצי' יש בחי' אדם וכמ"ש בנבואת יחזקאל שהיה במרכבה דיצי' ופני אדם לארבעתן כו' וד"ל.

וזהו לכולם בשם יקרא לכל מלאך יקרא בשם המיוחד לו לפי אופן השפעתו דוקא ומי הוא הקוראו בשם זה המיוחד רק לפי אופן שפעו למטה היא מ"ש בתחלה וראו מי ברא אלה הוא המוציאם במספר דוקא והוא אשר לכולם בשם יקרא והוא שרש ומקור המא' דכל מע"ב שזהו בחי עצמות אא"ס שבמדת מל' דאצי' שרש כללו' כל העלולים מאורו בבי"ע הוא שיורד בסוף הכל דוקא והיינו לקרות לכל א' בשם המיוחד לו והיינו תחלת הכל דנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן ומטעם הנ"ל שבהגבל' הכלים ביותר שם הוא מבחי' ומדרגה היותר עליון שבעצמות א"ס וז"ש בסיפא מרוב אונים ואמיץ כח שבעצמותו ממש איש לא נעדר שפעו במדה וגבול המיוח' לו דוקא משום דהא בהא תליא דוקא וד"ל.

והנה מכ"ז יובן ג"כ בשרש כל הברואים שהוא בחי' המל' שהאותיות די' מאמרות שבאים בהגבלה ממש בתוך כל נברא ממש הוא יותר עליון בשרשו מעצמות אור הראשון שבחכמה ורצון דמע"ב שהוא מאמר דבראשית כו' כנ"ל ובזה יובן ג"כ שרש יתרון מעלת יח"ת דבשכמל"ו דאיהו וגרמוהי כו' שזהו קריאת והמשכת האור האלקי ברבוי האותיות דשם כבוד מלכותו עד התהוות דצח"ם דעשי' על יח"ע דאיהו וחיוהי חד כנ"ל וד"ל וזהו לכו מפעלות אלקים אשר שם שמות בארץ א"ת שמות אלא שמות פרטיים דמלאכים שהן ע"ש השפע והפעולה למטה דוקא שנק' מפעלות אלקים בארץ ע"י שלוחי השפע דמלאכים שלכולם בשם יקרא בעצמו דוקא כנ"ל.

והנה ע"ד כל הנ"ל במלאכים דבי"ע כך יובן ג"כ למעלה בעולם האצי' שיש שם ג"כ חלוקי דצח"מ ובחי' דומם דאצי' נק' אבן וצומח נק' עשב או תפוח ועץ וכן בחי' החי והמדבר דאצי' כו' והכל הוא רק ע"ש בחי' ההשפע' והפעולה מאצי' לבריאה וע"כ בחי' המל' שהוא בחי' ההשפעה כללית מאצי' לבריאה לפעמים נק' בשם דומם כמו אבן מאסו הבונים אבן הראשה או סלע ועפר וכה"ג ולפעמים נק' בשם צומח כמו כשושנה בין החוחים כו' ולפעמים בבחי' חי בחי' בהמה וחיה ולפעמים בבחי' מדבר בחי' אדם ובאצי' עצמו נק' המל' בחי' דומם והמדות בחי' צומח וחו"ב חי כו' כידוע והכל ע"ש הפעולה וההתפשטות להיות שעיקר ההתפשטות והפעולה הוא מבחי' המדות חג"ת ע"כ כאשר השפע באה מרוחניות לגשמיות בכלל שהוא מאצי' לבי"ע נמשך מבחי' המדות כמו כשושנה כו' דאית בה ג' גוונין חוור וסומק וירוק ונק' מדות חג"ת שבצומח להיות' בחי' משפיע לג' עולמות בי"ע עד ע' שרים דעשי' והן ענין שית תיבין דיח"ת דבשכמל"ו וד"ל אבל ביח"ע דשמע ישראל הוא ג"כ בבחי' המדות ו"ק מעלה ומטה כו' אך הוא למעלה מזה והוא בחי' מקור המשפיע לבחי' המל' כידוע דועד בחלופי אותיות דאחד וזהו שצריך להאריך באחד דוקא וכמ"ש כד אמליכתי' בשמים וארץ וד' רוחו' פי' אמליכתי' בו"ק הגשמיי' שבבחי' המל' שיושפע מו"ק דז"א וכמ"ש ה' מלך גאות כו' ונק' מלך לעולם כו'.

ויובן זה עד"מ ההפרש בין ג' גוונין דשושנה בחי' צומח לבד לג' גוונין דתפוח חיוור וסומק כו' דאע"פ שהתפוח ג"כ צומח הוא אבל יש בו טעם מתיקות או חמיצות לבד עצם מהות התפוח אבל הוא חיותו ורוחניותו כו' וטעם המתיקות שבו מורה על עצם חיותו בבחי' החסדים שיחי' לנפש וטעם המרירות לבחי' החריפות והוא בחי' הדין והטעם הממוצע הנק' עריבות כו' והיינו בחי' חי שבצומח כידוע שבצומח ודומם יש ג"כ בחי' חי ומדבר בהעלם אבל בגלוי החי שבצומח הן בחי' הטעמי' שמורכב מג' מדרגות דחג"ת כו' וכן במלאכים יש שנק' עצי היער בחי' צומח לבד ויש בהן מבחי' החי והן ג' גוונין דתפוח שגדל בעצי היער והוא בחי' המדות דחי בצומח וכך יובן באצי' עצמו דבחי' המדות חג"ת דאצי' כאשר מאירים במל' נק' בשם תפוח וז"ש כתפוח בעצי היער כן דודי כו' שמשפיע למל' שהן ו' תיבין דבשכמל"ו לפעמים בחסדים ולפעמים בגבורות כמו משל מתיקות וחמיצות שבתפוח כו' והמל' נק' שושנה בג' גוונין דצומח להיות שמשפיע לעולם הנפרד כו' וכמו מדת חג"ת ששייך למעשה בלבד שנק' חג"ת שבנה"י אבל מה דמל' הוא סוף מעשה להשפיע ממש נק' נה"י שבנה"י וזהו ההפרש בין ד' רבתי לבשכמל"ו אך מפני שנעוץ סופן בתחלתן וסוף מעשה עבמ"ת מטעם הנ"ל במ"ש המוציא במספר כו' זהו יתרון מעלת יח"ת על יח"ע וזהו וראו מי ברא אלה בפו"מ דוקא שהוא בבחי' ראיה שלמעלה מבחי' שמיעה דשמע ישראל כו' וד"ל וזהו אכלתי יערי עם דבשי יערי זה פסד"ז ושתים לפניה שהן המלאכים שנק' עצי היער כמ"ש אז ירננו כל עצי היער ודבשי זו ק"ש שיש בה טעם מתיקות שהנשמה תשיג מצד עצמה כמ"ש שמי ישראל כדבש הנוטף מן עצי היער שהן בחי' המדות דחו"ב בחי' חי שבצומח כנ"ל וד"ל:

(ך"ב) והנה כתיב סמכוני באשישות רפדוני בתפוחי' כי חולת אהבה אני שכנ"י בזמן הגלות נק' חולת אהבה ע"כ או' סמכוני באשישות ותפוחי' כו' להיות שאחר שמע ישראל אמ' ואהבת את יהוה דמשמע שיכולים כנ"י לקבל אור עליון דיח"ע בכלי בית קיבול הלב לאהבה את יהוה אלהיך שזהו יחו"ע דהוי' אחד שמלובש ביח"ת דשמו אחד כו' אך בזמן הגלות נק' כנ"י חולת אהבה והענין הוא עד"מ החולה שמתאוה תאות המאכל מאד ואמנם מפני רוע וקלקול כלי העיכול ומצד חולשתו לא יוכל להכיל המאכל ויזיק לו ויקיאנו או שכל גופו יחלה ויקולקל יותר מאכילה זו שאכל אבל יש חולה יותר מזה שיאבד חוש התאוה למאכל עד שכל אוכל תתעב נפשו וזהו חולה שהגיע לשערי מות ונק' מסוכן אך החולה שיתאוה תאות המאכל נפשו בתוקף החשק והאהבה יותר מן הבריא שאינו תאב למאכל כ"י שהרי החולה תתגבר בו האהבה והתשוק' למאכל יותר מבבריא והטעם הוא לפי שכלי הגוף חלושים בחולה ואין בגופו כח לקבל התפשטות האהבה ע"כ תתגבר חשק הנפש ביותר מפני שאינו יכול למלאות תאותו לאהבתו משא"כ הבריא שיש בכלי גופו כח ועוז לקבל תאות ואהבת המאכל תתפשט בו האהבה והחשק ולא תתגבר בנפשו כ"כ וד"ל.

והנמשל יובן באהבה דכנ"י בזמן הבית שהשכינה שורה בהיכל ק"ק וכ"ש בימי משה שהיו כלי גופם בהזדככות החומר ובריא וחזק לקבל אור האהב' האלקית וזהו ציווי ואהבת שאחר שמע ישראל שאמר להם משה שיאהבו את הויה בכל כלי לבבם ונפשם ואם אינו בהתגברות החשק כ"כ אבל זהו אמיתית האהבה כשהגוף כלי להכיל' כברי שתאב לאוכל שמחייהו ומחזקו יות' כמ"ש ולהחיות' ברעב אך מ"ש צמא' לך נפשי כו' זהו בזמן הגלות שכנ"י נמשלים לחולה שגבר בו כח החשק והתאוה אך כלי הגוף רעים וחלשים לקבל ונק' חולת אהבה דהיינו שהנפש האלקי' תכסוף ביותר לאהבה את ה' כמו נכספה וגם כלתה נפשי אבל אין אור האהבה האלקית מתפשטת בכלי המוח והלב מצד רחוקם בערך מפני הפגם שפגמו בעונות שלהם שנק' חולה רעה ברוחניות כידוע וממילא לבד שלא יתחזקו בתאבון זה אלא שיזוקו בנפשם אח"ז והוא הנפילה בלב לומ' לנפשו נואש ויפול הנופל כו' כידוע אך מ"מ הנפש תכסוף בהתגברות יותר וע"כ א' כנ"י בזמן הגלות סמכוני שתוכל לקבל בתוך תוכה האהבה לחיות ממש והיינו באשישות ותפוחים שתתחזק ותבריא (משא"כ מי שאין לו גם החשק לאהוב ה"ז מפני שפגם כ"כ ונק' חולה מסוכן בן מות שכל אוכל תתעב נפשו כו') ושרש הענין הוא לבד סיבת העדר הכלי לקבל הוא בא מצד העדר האור כאשר לא יכול להשיג לאמתתו כמו שהוא ומשיג אפס קצהו שנק' השגת המציאות ולא השגת המהות.

דהנה זהו ההפרש בין זמן הגלות לע"ל דעכשיו לא בא אור אמתת ועצמות א"ס ב"ה בכל העולמו' רק השגת מציאותו לבד שמכירים אותו מצד פעולותיו לבד דהיינו מאשר בא כח א"ס ב"ה לחדש השפע בכל יום מאין ליש בבי"ע אעפ"י שחידוש זה אין לו הפסק וגם הוא בבחינות א"ס מ"מ הרי הוא בא בגבול ומדה וגם זה לא נראה מוה"ע האור שאין זה רק שיודעים ממציאת אור א"ס ב"ה אבל לא שרואים ומשיגים מהותו ממש וגם בג"ע שרואים ומשיגים הנשמות בזיו השכינה בלי הסתר כ"כ היינו רק שמשיגים בשכלם מציאת אור א"ס ב"ה שבמל' דאצילות ע"י בחי' בינה שבמל' כידוע ואין יכולים להשיג המהות ועצמות דאור א"ס לכך תכלה נפשם בתשוקה נפלאה וכן המלאכים דבריאה ויצירה שמרחוק ה' נראה להם שלא יכיל כלי השגתם ע"כ אומרים קדוש והטעם שלא יכלו לקבל השגת המהו' הוא מפני צמצום כלי החומר כו' וכך הוא עכשיו גם ביח"ע דשמע ישראל בשמיעה דבינה לבא לא יוכלו להשיג השגת המהות רק השגת מציאות התפשטו' א"ס ב"ה לבד אבל לע"ל יתגל' מוה"ע אור א"ס ב"ה בכל העולמות עד עוה"ז השפל דכתיב ונגלה כבוד יהוה וראו כל בשר כו' וכתיב כולם ידעו אותי כו' ובפרט בכנ"י דכתיב עין בעין יראו כו' בבחי' ראיי' המהות וכ"ש בעוה"ב דכתיב ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה לנוכח כו' אז לא יהי' הכוסף והתשוקה בכלות הנפש מצד העדר האור אדרבה יהי' כלי גופם ראוי' לקבלו האור שבמוה"ע בבחי' השגת וראייתו המהות לאמתתו וכמו ויחזו את האלקים ויאכלו כו' כך כתיב לחזות בנועם ה' כו' שיקבלו אור וחיות מזה האור האלקי בכלי גופם ממש ולא יזיק כלל אדרבא יחיו ממנו מצד שכלי גופם יהי' בתכלית ההזדככות להיות דעה"ד טו"ר יבורר לגמרי משא"כ עכשיו דעה"ד טו"ר לא נתברר לא יוכלו לקבל בבחי' השגה וראיי' המהות ואם יקבלו יזיק להם (וראי' ממ"ת שבקשו דבר אתה עמנו כו' ומ"מ רק מעין דלע"ל הי' שהרי אמר להם משה (בפ' ואתחנן) ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך כו' ותאמרו הו הראנו ה' כו' כבודו כו' היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי כו' כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי קרב אתה ושמע כו' וישמע ה' את קול דבריכם כו' עד הטיבו כל אשר דברו הרי לא שמעו רק קול אלקים ולא בראיית המהות ולע"ל יראו עין בעין כו' לפי שאז לא נברר עה"ד בעוה"ז הגם שישראל שעמדו בהר פסק מהם זוהמא של נחש הקדמוני לא לגמרי כלע"ל) והוא ענין ק"ש דעכשיו בשמיעה שמע ישראל כו' שלא יוכלו להכיל בראי' כו' ונמצא דהכל א' דהעדר קבלת אור ראי' המהות מצד שלא נשלם הזדככות החומר כראוי דהא בהא תליא ולכךנק' חולת אהבה בתשוק' מצד העדר השגת המהו' וחסרון הכלי ולפ"ז ואהבת בבחי' רצוא דבחי' או"ח לפי שאין עתה רק השגת המציאות דאור א"ס ב"ה ואמנם כתיב והחיות רצוא ושוב וידוע דואהבת גי' ב"פ אור או"ח ואו"י והיינו כאשר אור האלקי דבחי' המל' שנק' חיות כללי בבחי' רצון והסתלקות באו"ח למקורו בחו"ב דאצילות ורק בחי' מציאת פעולותיו ניכר ומושג לנבראים ואז גם הנבראים נשמו' ומלאכי' דבי"ע בבחי' תשוק' מרחו' שלא יכיל לאדבק' כנ"ל כמו בחי' חולת אהב' (כמשל אותיו' הנגלי' למקבל הוא בצמצום גדו' (וזהו ואהב' ברצון ותשוק' דא"ח אבל כאשר בחי' המל' יורד ונמשך בבחי' שוב שהוא גלוי אור העצמות כמו לע"ל כנ"ל אז גם בנבראים האהבה בבחי' שוב שהוא לקבל בתוכם אור האלקי כמו בבחי' השגת המהות הנ"ל וזהו ואהבת ב"פ אור או"ח ואו"י לשון ציווי ולשון ממילא או לשון עתיד שתהי' האהבה בבחי' שוב דוקא מטעם הנ"ל וד"ל (אך בזה יתרון מעלת יח"ת דבשכמל"ו במ"ש בזה וראו מי ברא אלה כנ"ל שזהו בבחי' ראיית המהות כמו לע"ל שלמעלה מבחי' שמיע' דבינה בשמע ישראל משום דנעוץ סופן בתחלתן כנ"ל וד"ל).

וזהו סמכוני באשישו' שהוא יינה של תורה ומצות הן בג' גונין דתפוחין כו' שעי"ז יתחזק הכלי לקבל האור דמוה"ע באהב' דבחי' שוב הנ"ל וזהו שא' והיו הדברים כו' אחר ואהבת כו' דהנה בחי' השגת המהות ועצמות דא"ס ב"ה הוא ע"י עסק התו"מ עכשיו וזהו ודברת בם וקשרת' כו' דהתורה היא מוה"ע חכמתו ורצונו והגם שנובלות חש"מ תורה שבאה לברר עה"ד טו"ר שזהו בחי' חצוניות דח"ע העצמית עכ"ז נחשבת ממוה"ע ממש ולא השגת מציאות לבד שהרי מאחר שבכח חכמה שבתורה לברר לעה"ד טו"ר ודאי שרשה בעה"ח שלמעלה מעה"ד והוא קודם שנפלו חצוניות או"א ונשברו ז' המדות וכמ"ש ימותו ולא בחכמ' וזהו עיקר ההפרש בין חכמה דתורה לכמה שבמע"ב שכולם בחכמה כו' שהוא חכמה דאצילות שבמל' שמסותרת בבי"ע שבשבירת הכלים נפל בחי' אחוריים דחכמה בעה"ד טו"ר והן שרש חכמות חצוניות דקליפה משא"כ חכמה שבתורה הגם שהיא מנובלות חש"מ אבל למעלה מחכמה דאצילות ולא היתה בבחי' נפילה ושבירה כלל וכלל וד".

ויובן זה ממה שאנו רואים בחכמה שבתורה למטה שהגם שמלובשת בענינים גשמיי' דדצח"ם כו' יש בה גלוי אור א"ס ממש בנשמות העוסקים בתורה לשמה עד שזכו לרוה"ק ונבואה כרשב"י ור"ע והלל הזקן וכה"ג מפני שדבר ה' שבתורה נעשי' כלי למוה"עכ א"ס ב"ה וכמ"ש ודברי אשר שמתי בפיך כו' ואינה מסתרת כלל עצמות אורו אדרבה היא בחי' כלי להכיל עצמות אורו ממש וזהו באורך נראה אור העצמות והיינו באור דתור' וכן בתחה"מ מי שעסק בתורה טל תורה מחייהו כו' לפי שבחכמה שבתורה יש בחי' הבטול לא"ס ב"ה בתכלית משא"כ חכמה דקליפה שהגם שיש להן שרש מחצוניות ואחוריים דחכמה דקדושה שנפל בשבירה כנ"ל אין בהם בחי' הבטול לאין האלקי כלל ע"כ לא ישרה שם גלוי אור א"ס כלל מפני עוצם ההסתר דלבוש שק כו' וע"כ עיקר הברור דחכמ' דקליפה הוא ע"י חכמה דקדושה וכיעקב שבירר ללבן הארמי שהוא חכמה דקליפה כו' וגם עתה ע"י תור' הנגלית בכתב ובע"פ נתברר כל שרש יניק' הרע דק"נ שבחכמה אתברירו דוק' והיינו ע"י ההלכות דאו"ה טומאה וטהרה כשר פסול כו' באמרו זה אסור וזה מותר זה כשר וטהור וזה פסול וטמא ה"ז כמלך שגוזר ואומר זה לקרב וזה לרחק כך זה כשר ויעלה למעלה וזה פסול וטמא ויורחק וידחה למטה כי מתניתין מלכתא כו' וכמ"ש ואשים דברי בפיך כו' כידוע דמ"ה דחכמה מברר לב"ן דנוגה כו' ודוקא בדבור מפני שבדבור שלימות הברור להלכה למעשה להבדיל בין טמא לטהור ובין כשר ופסול כו' וזהו שצריך ללמוד הלכה א' כמה פעמים אף שלא הי' ולא יהי' במציאות וד"ל.

ואחר כל זה יובן סדר ענין הפרשה דשמע ישראל כי הנה בפרשה זו נאמר שלשה מצות ואהבת והיו הדברים כו' ודברת בם וקשרתם וקדם מצות האהבה שהיא העבודה שבלב המוטלת על האדם שהן ב' דברים רצוא ושוב בחי' בחי' רצוא היינו ענין ההסתלקות וכלות הנפש למקורא דכולא לאשתאבא בגופ' דמלכא לדבקה במוה"ע ממש שנק' השגת המהות אחר שהתבונן ביח"ע בבטול והתכללות דע"ס במאציל כו' בשמע ישראל בבחי' השגה דבינה שזהו הנק' השגת המציאות כנ"ל ומפני שכלי גופו לא יכיל להדבק במהות ועצמות א"ס ב"ה יגיע לכלל חולת אהבה כנ"ל ואח"כ תתנח' נפשו מצערו ויאמ' ללבו שיוכל לבא להשגת המוה"ע ממש כמו לע"ל ע"י עסק התו"מ שבהם גילוי מוה"ע א"ס ב"ה ממש והיינו מצות ודברת בם שהוא מצות ת"ת ומצות וקשרתם שנכלל בזה כל המצות ויעלה ויבא לכלל שמחה שיגיל וישמח בעסקי בתו"מ שהגיע למחוז חפצו שהוא השגת המהות ועצמות א"ס שמלובש בהעל' בתו"מ וישמח בזה מאד וכמ"ש עבדו את ה' בשמחה שהוא שמחה ש"מ וכתיב ישמח לב מבקשי ה' פי' אחר שיבקש ה' בבחי' רצוא התשוקה וכלות הנפש בחי' חולת אהבה הנ"ל אז אח"כ ישמח ויגל בעסק תו"מ שהוא בחי' השוב כנ"ל.

והנה כמו שמבואר למעלה בענין מוציא במספר כו' שבבחי' המספר וגבול שם דוקא ישכון מעצמות כח הא"ס יותר כך הוא באותיות התורה הנגלית לנו בכתב ובע"פ שנק' ספר וסיפור שם דוקא שוכן עצמות ומהות אא"ס ב"ה וכידוע ע"פ למען אחי ורעי כו' שע"י עסק התורה נק' ישראל אחים ורעים להקדב"ה משום דהקב"ה יושב ושונה כנגדו ואורייתא היכלא עלאה דקודב"ה כמו עד"מ שנים שיושבים בהיכל א' שההיכל מקיף לשניהם מכל צד כך אותיות נק' אבני קדש ויש בזה מעלה ומטה כגג ורצפה ודפנות והן ד' מדרגות טנת"א בחי' הטעמים בבחי' מקיף כגג ההיכל והאותיות עצמן בחי' קרקע וד' רוחות הן המדות ימין ושמאל ואמצע כו' כמ"ש לא תסור כו' ימין ושמאל כו' והקורא בתורה מאחר שכל שכלו מתיישב באותיות התורה ה"ז מקיפו מכל צד מלמעלה ומלמט' וכמו היושב בהיכל והקב"ה קורא ושונה כנגדו גם הוא עמו בהיכל זה ולכך נק' אחים כו' שמקיף לשניהם יחד ולכך מצות ת"ת בקביעות תמיד בשבתך בביתך ובלכתך בדרך כו' מפני שהיחוד הוא עצמי ותדירי משא"כ יחוד דק"ש ושאר המצות רק לזמן ידוע לפי שהיחוד דק"ש הוא רק בו"ק עליונים דאבי"ע וע"ז א' אין העולם מקומו אבל ד"א של הלכה שנק' היכלא עלאה הוא מקומו והיכלו הפנימי העצמי שעיקר דירתו שם הוא ולא לפרקים כו' וע"ז א' השמים כסאי כו' איזה בית כו' רק אותיות התורה הוא ביתו והיכלו כולו אומר כבוד ואין כבוד אלא תורה כו' אך אין זה כ"א בהקדים תחלה אהבה דבכל לבבך כו' שהרי האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו ולא נק' אצלו היכל מקיף כלל וד"ל ומ"מ יש יתרון מעלה בק"ש דאפי מה שתו"א מפסיק לק"ש משום שא"א לקביע' דירה בהיכל דתורה כ"א ע"י יחוד דק"ש ואהבת תחלה אבל פטור מן התפל' שהתפל' נק' חיי שעה והתורה נק' חיי עולם כידוע ויש בכלל מאתים מנה ואמנם לק"ש מפסיק מטעם המבואר למעלה וד"ל:

(ך"ג) ואחר כל הנ"ל יובן ההפרש בין יח"ע דשמע ישראל ליח"ת דבשכמל"ו בכלל דביח"ע הוא בחי' היחוד ובטול דו"ק העליונים וגם בבחי' ההמשכה בתוס' אור חדש כנ"ל והיינו מ"ש דאיהו וחיוהי חד כו' אבל ביח"ת בבשכמל"ו העיקר המכוון הוא בחי' ההמשכה וירידת האור בכלים דוקא שז"ש איהו וגרמוהי חד כו' כנ"ל ויש בזה ב' מדרגות הא' בהשתלשלות העולמות בחצוניות שהוא בחי' האותיות שבמל' שנק' כלים וכנ"ל בענין המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא כו' והב' בבחי' פנימית הכלים שהן המצות שנק' מצות המלך דרמ"ח פקודים רמ"ח אברים וכלים והמל' שהן כנ"י הן בחי' הכלי בכלל ובפרט ולכך אמר בזהר על בחי' המלו' שנק' כנ"י שהיא נקרא' מאנא דמשתמש בה בעלה כענין אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי כו' להיות כנ"י בחי' כלי בית קיבול לקבל כל מצות הוי' שבכל מצוה יש יחוד עליון דקוב"ה ושכינתי'.

וזהו ענין שם כבוד מלכותו הפנימית לכנ"י דוקא שהוא בקבלת עמ"ש שלהם בעול מצות המלך כמ"ש אבינו מלכנו ואעפ"י שנק' עבדים הוא למעלה הרבה מבחי' מלכותו על העולמות כידוע שישראל עלה במחשבה וזהו עיקר סוף מעשה שעבמ"ת וכמאמר במי נמלך בנשמתן של צדיקים שהן נש"י שנק' צדיקים וזהו עיקר מה שא' שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים דוקא ולא בעליונים כמלאכים ועולמו' הרוחניי' ששרשם רק מבחי' דבור העליון כמ"ש בדבר ה' כו' כידוע ולפי שלזה הי' עיקר הכונה בצמצום הראשון להיות לו רצון להאציל ע"ס או"כ כו' כמ"ש במי' נמלך כו' ע"כ יש יתרון מעלה הרבה ביח"ת מיח"ע כי יח"ע דע"ס במאציל באמת הרי אין ערוך כלל לנאצל עם פנימית ועצמות המאציל ולמת"ב כלל אפי' מחשבה הקדומה דא"ק כו' וע"כ אין דבר בעולם עד רום המעלות ערוך לו כלל שיומשך ויתלבש שם כמ"ש השמים ושה"ש לא יכלכלוך וכן אמר אי זה בית כו' אבל בבחי' כלים דרמ"ח מ"ע שירדו ונתלבשו למטה ממש שם ישכון אור מוה"ע ממש מפני שסוף מעשה המצות מפ"מ ע"י כנ"י דוקא הוא שעלה במ"ת ונתאוה להיות לו דירה בהם דוקא כנ"ל ולכך נק' המלה שהוא למטה מצות המלך בכנ"י בקבלת עמ"ש בשם מאנא דמשתמש בה בעלה שהוא בחי' הכלי בכלל כי לולי בחי' הכלי דמ"צ במצות בפ"מ לא היה גלוי אא"ס בע"ס דאצי' ובי"ע כי אין לך דבר שימשיך אותו רק בחי' הכלי שבתו"מ אבל בבחי' האורות העליונים הרי משת"ב כלל וכל הקרב קמי' יותר כלא חשיב כמ"ש דאפילו אור צח כו' ובמה נתפס בכלים מכלים שונים דמצות מפני שנתאוה להיות לו דירה בתחתונים דוקא וז"ש ז"ל תנאי היה להקב"ה בוימ"ב כו' וד"ל (נמצא מובן מזה דבשכמל"ו יותר נעלם ממה שמאריך באחד בד' רבתי להמליכו בשמים וארץ לד' רוחות העולם שאין זה רק בבחי' המל' בחצוניות העולמות ובשכמל"ו הוא בפנימית דוקא וד"ל).

אך הנה יח"ת דבשכמל"ו הוא בבחי' הכלים בכלל וכנ"ל דנק' מאנא כו' ואח"כ מפרש והולך בחי' הכלים בפרט במ"ש והיו הדברים האלה כו' ודברת בם במצות בדבור בדרך פרט ובמעשה וקשרתם כו' והנה סדר הפ' כך הוא בתחלה א' שמע ישראל שהוא ענין הבטול דו"ק העליונים והוספת אור חדש ע"י אלף דאחד להיות אלופו ש"ע כו' ובשכמל"ו הוא בחי' מלכות שמים שאנו ממשיכים בכלים דמצות דוקא כנ"ל ואח"כ מפרש רבוי הכלים שע"י ת"ת אך הקדים תחלה מצות האהבה בפסוק ואהבת מפני שהוא הגורם סבת רבוי המשכו' האורות בכלים שבמצות ת"ת כי פי' ואהבת ב"פ או"ח ואו"י כנ"ל ובחי' הרצוא דאו"ח גורם שיהי' אהבה דאו"י שהוא בחי' התשוקה הגדולה שיהי' בחי' גלוי אלקות מלמעלה למטה ברבוי הכלים דתו"מ ושיהי' כל אדם חפץ ומשתוקק לזה שיהי' גלוי אור א"ס למטה דוקא וזהו פי' ואהבת פועל יוצא שיהא ש"ש מתאהב על ידך בגלוי אורו למטה שנק' או"י דחסד שיורד מלמעלה למטה מן ההעלם לגלוי שלזה הי' עיקר הכונה בתחלה כנ"ל דבאמת איך יתכן לדבקה באהבה גשמית מאחר דלמת"ב אלא עיקר האהבה אלי' הוא שיחפוץ בקרבת אלקים אליו שישכון גלוי אורו וזיוו במוחו ולבו באוי"ר ובעסק תו"מ דוקא ומה גם מפני שצריך להמשיך תוס' אור חדש ביחוד דק"ש כנ"ל שצריך להיות ע"י העלאת מ"ן דבתחלה הי' חפץ חסד מעצמו כו' וזה אינו נעשה ע"י אהבה ודבקיות בבחי' רצוא בכלות הנפש שגורם בחי' העלאה והתכללות בעצמות א"ס ב"ה היפך הירידה וההמשכה דרוח אייתי רוח כו' שכל העלאת מ"נ צ"ל בדוגמא של המשכת מ"ד דוקא וע"כ כדי להמשיך תוס' גלוי אור חדש שבא בדרך ירידה מלמעלה למטה צ"ל העלאת מ"נ באותו אופן דוקא שהוא האהבה שבבחי' הירידה והמשכה דוקא והוא שיחפוץ וישתוקק בהמשכת גלוי אא"ס למטה שוקא כנ"ל וע"כ ע"י זאת התשוקה דוקא יגרום רבוי המשכות אורות ברבוי כלים מכלים שונים בתו"מ וכל שירבה כח התשוקה הזאת רבוי יותר ההמשכות אלקות ברבוי הכלים ביותר כמו בריבוי מיני מצות ובפרט במצות הצדקה כו' וד"ל.

והנה לאחר שדיבר בבחי' הכלים בכלל באמרו והיו הדברים האלה לשון רבים וכללם יחד בסתימות ולא פי' מה הן עד מ"ש ודברת בם שהוא מצות ת"ת שבזה ממשיך גלוי אא"ס ב"ה בכל פרטי הכלים דמצות כו' וע"כ במצות ת"ת נכללו כל המצות וכמ"ש דת"ת כנגד כולן ותלמוד מביא לידי מעשה ואע"פ שאמרו לא המדרש עיקר אלא המעשה הרי נמנו וגמרו דתלמוד גדול מפני שמביא לידי מעשה וזיל בתר טעמא כו' ובפ' זו דק"ש הקדים ג"כ המצוה דגבור בד"ת לוקשרתם שהוא כלל המעשה כמשי"ת מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה וגם אמר אין העולם מתקיים אלא בהבל תשב"ר ואע"פ שא"י מה אומר כי הוא הבל שאין בו חטא כו' ולהבין הטעם הנה ידוע ומבואר במ"א בענין המאמר דאסתכל באורייתא וברא עלמא וכמ"ש ואהיה אצלו אמון אומנא כו' וגם בדרז"ל ת"ח נק' בונים כמ"ש ורב שלום בניך בוניך שעוסקים בבנינו ש"ע כו' והענין הוא כידוע שהחכמה הוא בחי' ממוצע בין עצמות אא"ס לנאצלים ובין האצילות לבריאה וכן מבריאה ליצירה עד עולם העשי' שנאמר כולם בחכמה עשית כי אין התלבשות אא"ס אלא בחכמה דוקא כידוע.

וביאור הדברים הנה ידוע דהחכמה נק 'כח מ"ה להיות שהחכמה מאין תמצא ולפי ששרש החכמה בבחי' אין ע"כ ראשית גלוי אא"ס בחכמה דוקא וזהו בראשית ברא בחוכמתא ובכל עולם לפי ערכו ראשית הגלוי אור הוא בחכמה וע"כ נק' ממוצע להיות שרשה בבחי' אין ונמצאת בבחי' יש כמ"ש מאין תמצא שזהו מאין ליש משא"כ שאר הספי' הן בבחי' יש מיש כו' ולפ"ז עיקר ומקור התהוות כל מציאת עולם הוא מבחי' היש דחכמה כאשר כבר נמצאת מבחי' אין ונק' חצוניות חכמה שנמשך במדות כו' אבל שרש החכמה שבתורה הוא מבחי' פנימית חכמה בכל עולם לפי ערכו דהיינו מבחי' האין דחכמה שלא נמשך למטה רק בא בהתלבשות לברר לבחי' נוגה שיש בכל עולם מסיבת השבירה כו' לפי שבפנימית חכמה לא היה נפילה ושבירה כלל וכמ"ש ימותו ולא בחכמה כו' (והוא הנק' עה"ח שלמעלה מעה"ד שבא בהתלבשות לברר לעה"ד כו') וזהו שאמר בזוהר בכמה דוכתי דאורייתא מח"ע נפקת בכל עולם לפי מה שהוא היינו בפנימית חכמה דוקא וכידוע שהתורה באה בהתלבשות בד' עולמות דאבי"ע תורה דאצילות היינו בפנימית חכמה דאצילות ותורה דבריאה בפנימית חכמה דבריאה וכן תורה דיצירה עד תורה הנגלית לנו בעשי' בפנימית חכמה שבמל' דמל' דעשי' שנק' תורה דעשי' וכך הוא עד רום המעלות עד חכמה הקדומה דא"ק ולמעלה בעצמות א"ס ב"ה שהיא בבחי' חכמתו העצמות ממש דלתבונתו אין מספר וע"ז אמר ואהי' אצלו ממש כו' שהתורה קדמה לעולם כו' ונק' משל הקדמוני כו' רק שהתורה ירדה מעצמותו למטה בהתלבשות בכל עולם לפי מה שהוא להאיר בבחי' חכמה שבאותו עולם דוקא לפי שבחכמה ראשית גילוי אור א"ס שבאותו עולם וזהו דאסתכל באורייתא בתורה דבריאה וברא עלמא וכן האציל בבחי' תורה דאצילות כו' דהיינו שהתורה היא בחי' ממוצע בכל עולם בין עצמו' אור א"ס להיות על ידה דוקא הארת אורו העצמי באותו עולם בכל פרטי המדרגות שבו שיהי' להם קיום ותוס' אור חדש וא"ל לא הי' להם קיו' כלל עד תורה דעשי' שהיא בפנימית חכמה דמל' דמל' דעשי' היא בחי' ממוצע שעל ידה יאיר אור א"ס בכל פרטי המדרגות דע"ס דמל' דמל' דשעי' להיות תוס' אור וחיות בכל עולם העשי' עד השפעת דצח"ם הגשמיים וזהו אם לא בריתי כו' חוקות שמים כו' וכן ואשים דברי בפיך לנטוע שמים כו' ואין העולם מתקיים אלא בהבל תשב"ר כו' ות"ח נק' בונים כנ"ל לפי שכל דבור דתורה דעשי' הנגלית לנו הוא פנימית המקור לכל התהוות כך הנמצאים בבחי' חכמה שבמל' דעשי' מטעם הנ"ל שהיא בחי' ממוצע והן הנה כל אותיות התורה שבכתב ושבע"פ שמדברים בכל מיני פרטי הנמצאים דצח"ם שבעולם העשי' כמו כל דיני הלכות או"ה וטומאה וטהרה כו' זאת התורה עיקר ומקור שרש חיותם למעלה וזהו שת"ח עוסקים בבנינו של עולם כשמדברים בד"ת שהיא אמיתית שרש ומקור למקור וחיות כל הנמצאים גם בכל פרטי חלקי דצ"ח כהמות וחיות ועופות למיניהם שהתורה מדברת בהם להבדיל בין טמא לטהור וכן בכל חלקי הצומח שהתורה מדברת בהם אפי' דבור ואות א' זהו שרש ומקור לבחי' החכמה שמהווה אותם שעל ידה יתלבש כח האלקי בחכמה שנק' בחי' ממוצע בכלל וכן בכל פרט ופרט שהחכמה מתפשטת בכל פרט כמ"ש כולם בחכמה עשית כו' הכל ע"י חכמה שבתורה דוקא וד"ל.

ואחר שחכמה שבתורה הוא בחי ממוצע בכל עולם בין אור א"ס ובין בחי' החכמה שבאותו עולם בכלל ובפרט ע"כ מצות ת"ת באה בתמידות דוקא בשבתך בביתך ובלכתך כו' לפי שאף רגע א' בלא תורה אין בחי' ממוצע להמשיך מבחי' פנימית אור א"ס לאבי"ע בכלל ופרט וזהו ודברת בם כו' שת"ת כנגד כל המצות לפי שרבוי הכלים דרמ"ח מ"ע א"א להיות כ"א ע"י מצות ת"ת תחלה להיות שבהמשכת אור א"ס בחכמה שבתורה הרי יש ממוצע שהוא העיקר והשרש גם בפנימית היינו שהוא עיקר ומקור גם לכל הברורים שבעה"ד טו"ר ע"י המצות בכל פרטי היחודים שנע שה ע"י כל מצוה כי התורה הוא בחי' ממוצע בין פנימית ועצמות א"ס ב"ה לחבר ולקשר פנימית שלו במעשה המצות וא"ל אין מי שיחבר ויקשר אור עצמותו במעשה המצות וד"ל.

וזהו כי נר מצוה ותורה אור שאחר אור דתורה יועיל רבוי הכלים דנר מצוה להמשיך אור א"ס בנר מצוה בכל פרט ופרט ונר בלא אור אינו מאיר כלל ולכך מצות ת"ת בדבור דוקא כמ"ש ודברת בם לפי שבדבור יש כח המביא וממשיך מעומק הנעלם לגלוי והוא מפנימי' אור א"ס שבפנימית חכמה שבתורה שיבא לידי גלוי להיות מקור לעולמות כו' ולכך אין העולם מתקיים אלא בהבל קול התינוק כשאומר פרשה ופסוק א' בתנ"ך אעפ"י שאין לו מחשבה וכונה כלל כו' רק כשהוא הבל שאין בו חטא לבד כי בחי' הממוצע הוא הקול והדבור דתורה דוקא להביא מן ההעלם לגלוי ולכך בעון בטול תורה לבד חרב בהמ"ק וכמ"ש על מה אבדה הארץ על עזבם כו' וד"ל.

והנה בפ' שמע הזכיר ג' דברים והן מח' דבור ומעשה כי המצות ניתנו בבחי' המעשה דוקא והדבור אינו רק בחי' ממוצע בין העצמות למקבלים ותחלה א' שמע ואהבת דשמיעה בבינה שהוא מחשבה ואהבת בלב ואח"כ בדבור דד"ת להיות ממוצע לחבר אור א"ס במצות ואח"כ המעשה עצמה שהוא לעשות רבוי הכלים לאחדות ה' הפשוטה שהי' תחלה במח' ולב הגם שהמצות במס"נ באחד ובדביקות ואהבה שבלב מ"מ עיקר שלימות הכונה למעלה במעשה בפ"מ דוקא שלזה נתאווה כו' וסוף מעשה דוקא עבמ"ת וזהו שבחר לזכור ב' מצות אלה וקשרתם במצות התפילין וכתבתם במצות המזוזה לפי שהוקשו כל המצות לתפילין שפ' שמע והיה כו' כתובים בדיו וקלף ומניחו בפ"מ בבחי' המעשה דקשירה כו' (ועוד משום שארז"ל כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בנפשו והיינו מטעם זה שגם שהי' יח"ע בכונה במוח ולב נק' עדות שקר בנפשו אם לא נמצא תפילין בראשו שהוא דוקא נק' עדות להיותו בא במעשה דוקא וכמ"ש בתפילין וראו כל ע"ה כי שם יהוה נק' עליך והוא בתפילין ע"ג הראש דוקא וכמו משל העדות שהוא המגלה הדבר הנעלם מעין כל כך התפילין בראש מגלין לשם הויה הנסתר במוחא ולבא גם שמכוין היטב ומ"מ מצות יחוד אלקו' בק"ש גדולה כמו מצו' תפילין רק שצריך לקרות ק"ש עם תפילין בראשו והפורק עול מ"ע דכונה ביחוד דק"ש ה"ז כפ"י בגופו בקרקפתא דלא מנח תפילין דהיינו הך רק שזה נק' פושע בגופו וזה פושע בנשמתו דכמו שנעוץ תחלתן בסופן כך נעוץ סופן בתחלתן וד"ל) דהיינו מה שהי' בחי' אחדות ה' רק בכונה במוח ולב ובדבור בא במעשה לקשור אותם ביד ובראש ואח"כ במצות מזוזה במעשה הכתב בלבד להניח גם על מזוזות ביתו ע"כ ב' מצות האלה הן כללות כל המצות מעשיות שהן רבוי הכלים אבל אין להם קיום כ"א ע"י הממוצע שהוא הדבור דמצות ת"ת והיינו ודברת בם כו' שקדם לוקשרתם ודבור דד"ת אינו מועיל להיות בחי' ממוצע כ"א בהקדי' תחלה הכונה במוח בינה ולבא בשמע ואהבת ולכך זהו סדר של הפ' דשמע ישראל בג' אלה דוקא מחשבה ודבור ומעשה שהן ג' מיני כלים לאחדות הפשוטה פנימי אמצעי חיצון שהן מחשבה דו"מ וכמ"ש ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו וידוע דהמחשבה בבריאה ודבור ביצירה וכלי החיצון שהוא המעשה עולה על הכל דנעוץ תחלתן בסופן דוקא וסוף מעשה עלה במ"ת כנ"ל וכמ"ש סוף דבר כו' את האלקי' ירא ואת מצותיו שמור בפ"מ כי זה כל האדם וד"ל:

(כד) והנה אחר שנתבאר בשרש ענין הכונה דיח"ע ויח"ת דק"ש מעתה י"ל בשרש ענין הדעת שהוא בחי' ההתבוננות ביח"ע ויח"ת דוקא שהוא בחי' סוכ"ע וממכ"ע דרך כלל וצריך להקדים לזה ביאור הפסוק דוידעת היום כו' הנה כתיב וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים וי"ל דהלא כבר נאמר על שעת מ"ת אתה הראת לדעת כו' ואם כבר היה בהם בחי' הראי' ממש כי ה' הוא האלקים כו' למה יצוה עוד על הידיעה באמרו וידעת היום וכו' ועוד יש לדקדק ענין אמרו וידעת היום מהו היום דוקא וכן מ"ש בק"ש אשר אנכי מצוך היום למה היום דוקא וגם בסוף הפ' אמר ג"כ היום לעשותם וכו' היום דוקא.

ויובן כ"ז בהקדים עוד ענין הפרשה והוא בהיות ידוע שבמשנ' תורה בפ' ואתחנן נאמר על מ"ת פנים בפני' דבר ה' עמכם וכו' והם אמרו למשה אם יוספים אנחנו לשמוע וכו' עד קרב אתה ושמע כו' ואת תדבר אלינו וכו' והקב"ה הסכים לזה והשיבם לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה וכו' עד וזאת המצוה וכו' לעשות בארץ אשר אתם עוברים שמה וכו' ופי' וזאת המצוה קאי על מצות ק"ש שאחר פ' זו לפי שהיא מצוה הראשונה שנצטוו ישראל ע"י משה אחרי חזרת יו"ד הדברות ששמעו מפי הגבורה במשנה תורה כו' והנה מסיים בפ' זו כאשר דבר ה' כו' ארץ זבת חלב ודבש ואח"כ הוא אומר פ' ק"ש שמע ישראל כו' וי"ל ענין הסמיכות זל"ז מה שייכות מצות ק"ש לארץ זבת חלב ודבש ועוד י"ל מה שהזכיר כאן כמה פעמים לעשות המצות בארץ דוקא כמ"ש למעלה ואדברה אליך כו' ועשו בארץ כו' וכן באמרו וזאת המצוה וכו' לעשות בארץ כו' מהו השייכות של מעשה המצות בארץ דוקא.

אך הנה י"ל דכתיב דע את אלקי אביך כו' וכתיב ויאמינו בה' כו' הרי הדעת והאמונ' ב' הפכים הם שהרי האמונה הוא למעלה מן השכל והדעת וא"כ הוא סותר האמונה במה שאמר דע את אלקי כו' אך הענין הוא דאין פי' האמונה כמו שסוברים העולם שהוא להאמין שהקב"ה מחי' כל העולמות ומלא כל הארץ כבודו וכיוצא שהרי זה לא יתכן לקרות בשם אמונה כי הנה ענין האמונה הוא מה שיאמין דבר שלא ראה בעיניו וענין זה שהקב"ה מחי' את כל העולמות הוא בבחי' ראי' ממש אצל כאו"א והגם שאינם רואים בראי' גשמית בעיני בשר מ"מ ה"ז כאלו רואה ממש כי ראיית השכל בדבר שנתאמת אצלו ענינו ה"ז כראי' בעיני בשר כמו מה שנתאמת אצל האדם מענין חיות נפשו בגופו שאין הגוף חי מצד עצמו שאינו אלא חומר דומם בלבד כבשר ועצם גשמי אלא מצד חיות הנפש הרוחניות שהוא רוח החיוני והגם שמעול' לא ראה אדם ממהות רוח החיוני בעיני בשר אך עכ"ז נתאמת אצלו הענין בראיית השכל וה"ז כאלו רואה ממש כך עד"מ הנה כתיב מבשרי אחזה אלוה ופירוש אחזה היינו בחי' ראיה ממש דהיינו כמו הנפש בגופה שנק' בשרי רואה אדם אותה בבחי' ראיית השכל כמו ראיה חושיית כך בחי' אלקות שמחי' כל העולמות שהוא כדמיון התלבשות הנפש בגוף כידוע דכל העולמות נק' בשם גוף ובחי' החיות אלקי שמחי' אותם ומהווה אותם מאין ליש הוא כדוגמת הנפש המחיה את הגוף וכידוע דבדרך פרט יש לכל מלאך חומר גופני ואור מיוחד אליו או כמו מן הארץ לרקיע ת"ק שנה כו' ועד"ז בכללו' העולמות כולם בכלל נק' גוף א' בלבד והחיות אלקי שמחי' אותם הוא כמו נפש אחת לגוף א' בלבד כו' וד"ל וא"כ ע"ז הענין לא יתכן לומר בחי' אמונה שהיא למעלה מן השכל מאחר שראיית השכל תופס אותו החיות שכל העולמות מקבלים ממנו והוא הנק' בחי' ממכ"ע ונתאמת זה כמו בראי' חושיית והגם שלא ראו זה בעיני בשר וכמ"ש מבשרי אחזה אלוה אחזה ממש וכנ"ל וענין זה דבחי' ממכ"ע נק' בשם דעת וכמ"ש דע את אלקי אביך כו' ולא בשם אמונה כו' והענין הוא כך לפי שבחי' הדע' הוא ההרגשה כמ"ש והאדם ידע וכו' וענין ההרגשה היינו העמקת המחשבה כשמעמיק בידועה ולא כשעולה במח' בלתי עיון והעמקה שנק' בשם הרהור כמאמר הזוהר דהרהור לא עביד מידי אבל הדעת הוא ההתקשרות בעומק עד שירגיש בחוש אותו הדבר והוא אשר נק' בשם ראי' חושיית במוח שהוא כאלו רואה בעיני בשר כנ"ל וע"ד מ"ש רק אתכם ידעתי כו' וכמ"ש במ"א וד"ל וגם בבחי' ממכ"ע ההשגה בו הוא בבחי' הדעת ולא בבחי' אמונה בלבד כי הרי יוכל להרגיש בנפשו בהעמקת מחשבתו איך שהוא י"ת מחי' את העולמות כדמיון חיות הנפש בגוף וא"כ כמו שירגיש בחיי נפשו הוא יכול להרגיש עד"ז בחיי החיים כולם כו' וד"ל.

וזהו מ"ש השמר לך פן תשכח כו' שאין האזהרה העיקרית רק שלא לשכוח דהיינו שלא יהי' ענין היסח הדעת להסית ולעקור את עצמו לגמרי מהעמק' זו אבל כשהוא מעמיק דעתו ולא יסיחנה ממילא ירגיש וא"צ אלא זכרון תמיד ושלא ישכח ויסיח דעתו כו' והוא מטעם הנ"ל לפי שהתבוננות בחי' ממכ"ע להיותו כמו הנפש בגוף יוכל לבא לכלל בחי' הדעת בבחי' הרגשה כמו ראי' חושיית ממש והוא היפך ענין האמונה שהרי האמונה לא יתכן על דבר הנראה לעין וכמו שלא יתכן לומר שיאמין האדם שאצבעות ידיו מתנענעים בסיבת חיות רוחני שבה' כו' וכיוצ' וד"ל אלא ענן האמונה הוא על מדרגה שלמעלה מבחי' ממכ"ע והוא בבחי' סוכ"ע שאין שום מח' תפיסה בי' כלל עד שנאמר עליו ומבשרי אחזה כו' כי אינו נתפס בענין ידיע' בדע' והרגשה כו' אלא רק שיש להאמין עליו בבחי' האמונה שלמעלה מן השכל והדעת וע"ז נאמר ויאמינו בהויה פי' בבחי' סוכ"ע שנק' הויה כמ"ש כי שמש ומגן יהוה אלהי' וידוע דבחי' ממכ"ע נק' אלקי' כמ"ש שאו מרו' עיניכם וראו מי ברא אלה ואותיות אלקים הוא אותיות מי אלה דהיינו בחי' כח הפועל אלקי בנפעלים להחיותם מאין ליש אבל בחי' הויה הוא בחי' סוכ"ע שלמעלה מבחי' כח הפועל וביאור ענינו ידוע להיות כי הנה בחי' ממכ"ע הוא רק בחי' ההארה ממדת מלכותו ית' בלבד וכמ"ש מלכותך מכ"ע דהיינו רק בחי' שם בלבד וכמאמר ברוך שם כבוד מלכותו שבחי' שמו ית' הוא עיקר כבוד מלכותו לעולם ועד בג' העולמות הנפרדים הנק' בי"ע כמ"ש ולכבודי בראתיו יצרתיו כו' אבל מדת מלכותו העצמי הוא למעלה מעלה מבחי' ממכ"ע דהיינו למעלה מבחי' דמיון התלבשות הנפש בגוף הנ"ל כי אינה נתפסת ומתלבשת בעולמות שנק' גוף כלל וכמ"ש הודו על ארץ כו' רק הודו וזיוו שלש שם מדת מלכותו אבל לא מלכותו העצמי וכמאמר קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד גם שמו היה בלבד בלתי שיתוף וחיבור עם עולמות כלל וכמו שאנו רואים גם דוגמא זו למטה בנפש האדם בגוף שמה שיתפשט האור והחיות מן הנפש בגוף תתפעל הנפש הזאת המתלבשת ממאורעות הגוף בין יסורי צער לשמח' ותענוג וכו' ומה שהוא מעצמות הנפש שאינה נתפסת ומתלבשת כלל בגוף הנה לא תתפעל כלל ממאורעות הגוף כי אין לה חיבור עמה לפי שהיא שוכנת על הגוף בבחי' מקיף וסובב בהשוואה א' לראש ורגל יחדיו כו' וכמ"ש כ"ז באריכות במ"א וא"כ אינה משתנית כלל משנויי הגוף מפני הבדלה א' לראש ורגל יחדיו כו' וכמ"ש כ"ז באריכות במ"א וא"כ אינה משתנית כלל משינויי הגוף מפני הבדלה שמובדלת מערכי חומרי האברים לגמרי ולא נחשבת לגביו כלל גם לצורה כו' ועד"ז ממש יובן למעלה שבחי' סובב כ"ע הוא בחי' מדת מלכותו ית' העצמי שלמעלה עדיין מבחי' תפיסה והלבשה בעולמות שנק' גוף כנ"ל עד שלא יתפעל משנויי העולמות כולן בזמן ומקום רוחני ומכ"ש בשנוי זמן גשמי כמו קור וחום או מקום גשמי מזרח ומערב כו' לפי שהוא ית' קדוש ומובדל בערך מהם עד שאין בו בחי' מעלה ומטה וע"ז נאמר אני יהוה לא שניתי פי' לא שניתי כלל משנויי העולמות כי אין חילוק כלל בין קודם שנבה"ע לאחר שנבה"ע כו' וכמובן עפ"י משל הנ"ל וד"ל:

(כה) והנה לע"ל כתיב כי מלאה הארץ דעה את ה' כו' פי' הארץ הוא בחי' אמונה הנ"ל ונק' בשם ארץ לפי שנעוץ תחב"ס דוקא פי' כי מפני שמדריגה זו דבחי' סוכ"ע הוא למעלה מבחי' התלבשות בעולמות א"א שתבא מן ההעלם לגלוי בנשמות המוגבלים מאין ליש כ"א רק בבחי' האמונה שיאמינו מה שלא יתפס בעיני השגתם ולהיות כי האמונה שהיא מרחוק במה שלא נודע ונגלה היא בסוף כל המדרגות לכך נעוץ בה דוקא תחלתן והוא בחי' סובב כי מפני עוצם רוממות מדרגות בחי' סובב הנ"ל א"א שיבא לידי גלוי רק בבחי' שהיא סוף כל דרגין שזהו טעם בכל מקום למאמר זה שאמר בס"י דנעוץ תחלתן בסופן דוקא וד"ל ואמנם לע"ל יהיה בחי' התגלות כ"כ לבחי' סובב הנ"ל כמ"ש ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר כו' עד שגם בבחי' הדעת וההרגשה ימצא מדרגה זו דבחי' סובב וזהו וראו כל בשר בבחי' ראיה חושיית משא"כ עכשיו שא"א זה רק שתתגלה בבחי' האמונה בלבד וזהו ומלאה הארץ דעה את הויה פי' שתהי' הארץ מקבלת בחי' סובב הנק' הוי' כנ"ל בבחי' דעה והרגשה כו' ומה שנעוץ תחב"ס עכשיו בבחי' העלם וצמצום באמונה בלבד לע"ל תתגלה ותקבל הארץ ג"כ בבחי' העלם וצמצום באמונה בלבד לע"ל תתגלה ותקבל הארץ ג"כ בבחי' הדעת וכו' וד"ל.

ובכ"ז יובן שרש ענין מצות ק"ש ושעלי' א' וזאת המצוה כו' כנ"ל כי הנה פי' פסוק ראשון דק"ש כך הוא שמע ישראל ה' אלקינו פי' הוי' שהוא בחי' סובב כנ"ל הוא אלקינו בבחי' הגלוי מן ההעלם והוא ע"י האמונה כי ישראל מאמינים בני מאמינים כמ"ש ויאמינו בה' כו' ואחר שהוי' הוא אלקינו עוד נמשך האור מן ההעלם לבא לידי גלוי יותר למטה והוא שיהיה ה' אחד דהיינו בז' רקיעים וארץ וכמאמר הגדול והקדוש בשמים ובארץ כו' כי עיקר ההמשכה דבחי' סובב צריך להיות בארץ דוקא דהיינו בבחי' עלמא דאתגליא ג"כ שנק' ארץ כנ"ל שהוא בחי' ממלא כו' וזהו דוקא מהתבוננות דבחי' סובב דהיינו בענין הנ"ל ע"פ אני הוי' לא שניתי כו' שאין רק בחי' זיוו והודו על ארץ ושמיסכו' וע"כ אמר וזאת המצוה כו' על פ' זו דק"ש דוקא כי הוא היתה מצוה הראשונה כנ"ל הכוללת כל מצות כמאמר רז"ל בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחיה פי' באמונה זו דבחי' סובב כשהיא באה לידי גלוי בארץ דוקא ומזה יהיה חיות ותענוג גדול להשיב נפש הצדיקים כו' כמ"ש בברכה האחרונה להחיות בהן נפש כל חי פי' להחיו' לשון השבת הנפש מחמת גודל מתיקות ותענוג וכמ"ש מי לי בשמים כו' כלה שארי ולבבי כו' וזהו באמונתו יחיה ממש בבחי' השבת הנפש וזהו ג"כ שמסיים לפני פ' ק"ש ארץ זבת חלב ודבש כי הדבש הוא ענין התענוג כידוע והוא כמ"ש אז תתנעג על ה' כו' ועל ה' פי' בבחי' סובב דוקא לפי שמשם יהיה בחי' התענוג על היותו למעלה מן ההשתלשלות אבל מבחי' ממלא כ"ע שהוא תמיד למראה עיני ראיה שכליית לא יתפעל בתענוג כ"כ כי אין התענוג אלא מדבר הנפלא מעין ההשגה כו' וד"ל וזהו מ"ש ארץ זבת חלב ודבש פי' ארץ הוא בחי' גלוי האמונה בבחי' סובב דוקא וכנ"ל שצריך להיות נמשכת בארץ דוקא לפי שנעוץ תחב"ס דוקא והינו מ"ש נמי לעשות בארץ דוקא כו' וכמשי"ת עוד בעז"ה ובהיות מצוה זו בבחי' סובב אין ביכולת כנ"י לקבל כ"א ע"י ממוצע שהוא משה וכמ"ש ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך כל החוקים כו' עד וזאת המצוה כו' שהיא מצוה הראשונה הכוללת כנ"ל.

ופי' ארץ זבת דהיינו שמשפעת בשפע חלב ודבש כו' הענין הוא שצריך להיות האור מוסיף והולך באוי"ר באמונה זו דבחי' סובב דוקא עד שיהיו המדות אהוי"ר בהגדלה ורבוי ההתפשטות וה"ז כמשל יניקת התינוק את החלב שע"י סיבת היניקה מגדלים את אבריו מעט מעט כל ימי משך זמן היניקה עד שנגדלים הרבה כי החלב הוא המגדל שהרי נגדל שלא לפ"ע גידול שלו בימי הגדלות וכמ"ש במ"א וכמו כן בחי' הגדלת המדות אהבה ויראה כו' בהתבוננות הנ"ל שבבחי' סובב (שע"ז נאמר ימין ושמאל תפרוצי כו') וכדי שתתפשט אמונה זו בבחי' הרחבה גדולה במדות רחבות הוא ע"י סיבת יניקה מבחי' חלב והוא התענוג אלקי השופע מארץ זו היא האמונה בבחי' סובב כו' והגם שאהבה אלקי' יש בכאו"א גם בלעדי זה ונק' בשם אהבה המסותרת כידוע אבל היא מצומצמת מאד והלא מצער היא וגם לא נגדלת ולא נתוספה בשום פעם אלא תמיד במדריגה א' היא כמו שהיא נטועה בלב כאו"א כל חד לפום שעורא דילי' בשרש נשמתו כו' אבל ע"י ההתבוננות בבחי' סובב יגדלו המדות ויתרחב ויתוסף אור האהבה להיות בתוס' ערובה מכמו שהיא מתחלת חוצבה וכמשל גידול האברים בולד ע"י החלב ממש וד"ל.

וזהו הודו על ארץ ושמים וירם קרן לעמו כו' ולכאורה מהו השייכות זה עם זה אך הענין הוא דלפי שה אמונה הוא בבחי' סובב דוקא לכך וירם קרן לעמו כו' עם קרובו לפי שקרובים לבחי' עצמותו ממש וע"כ הן למעלה דהיינו מבחי' ההוד והזיו שעל ארץ ומשים הנ"ל שהוא הארץ בחי' מדת מלכותו העצמי כנ"ל וד"ל וכ"ז מהתבוננות בחי' סוכ"ע אבל מבחי' ממלא כ"ע לא תתפעל הנפש כ"כ עד שנתהפך בה ממהות למהות מן הקצה לקצה וכמשי"ת הטעם עוד בסמוך בעזר"ה משא"כ מבחי' סובב כ"ע שיתענג על ה' כו' עד שיכלה נפשו ממש וכמ"ש כלה שארי וכו' וזהו באמונתו יחי' יחי' ממש להיות נק' עם קרובו כו' וד"ל ובכ"ז יתורצו ב' הפסוקים הנ"ל דמ"ש ויאמינו בה' קאי בבחי' סובב ומ"ש דע את אלקי כו' הוא בבחי' ממלא ולע"ל הוא דכתיב כי מלאה הארץ דעה וכנ"ל ושניהם אמת וד"ל (וגם עכשיו יש הארה בגלוי מבחי' סובב בהתבוננות דק"ש כו' וכמשנ"ת) וגם לפ"ז פי' להחיות נפש כל חי יובן שהוא בחי' סובב שמחי' החיים הנק' כל חי כו' וד"ל:

(כו) וזהו ומלאה הארץ דעה את הויה כו' פי' לא כמו עכשיו שאין הארץ מלאה בבחי' הדעת וההרגש' בבחי' סובב כ"א ע"י הארה והשפעה בעלמא דהיינו ע"י שהיא זבת חלב ודבש כנ"ל אמנם לע"ל תהי' הארץ מלאה מבחי' גלוי הארת סובב בבחי' דעה והרגשה ממש כו' אך אמנם איך אפשר זה שיבא בחי' אור שלמעלה מן הכלי להיות בבחי' דעת והרגשה בכלי אין זה אלא מפני עילוי בחי' הכלי שיש במל' עד שתוכל לקבל האור שלמעלה מן הכלי וסיבת העילוי הגדול הזה הוא ע"י תורה ומצות מעשיות לפי שעי"ז ניתקן הכלי תכלית התיקון והוא ע"י שס"ה ל"ת שנתבער הרע מן הארץ וכמ"ש ובערת הרע מקרבך שזהו כללות ענין מצות ל"ת וע"י מצות עשה נמשך למטה בארץ בחי' אורות העליוני' להיות בדוגמא העליונה ממש כמ"ש אדם כו' אתם קרויים אדם ע"י תורה ומצות כי פי' אדם היינו אדמה לעליון וכמ"ש נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כו' והוא לפי שע"י רמ"ח מ"ע נעשה ונמשך בחי' רמ"ח אברים דמלכא שהוא בחי' סובב שזהו פי' עליון כו' וד"ל ולכ"ז הוא עיקר הטעם שנאמר במצות לעשות אותם בארץ דוקא כדי שיהי' נק' אדם בצלמנו כדמותנו כו' וכאשר יבוער הרע מן הארץ לגמרי וגם יהיו נכללים בה כל האורות העליונים כנ"ל ע"י המצות אזי יוכל להיות ומלאה הארץ דעה את ה' עד שגם הארץ תתמלאה בבחי' דעה והרגשה בבחי' כלי מבחי' סובב כ"ע כו' משא"כ עכשיו שאינו אלא ענין הכנה בלבד לעתיד כידוע והוא מטעם זה וד"ל.

וזהו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים כו' כי הנה ארז"ל היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם כו' פי' היום לעשותם דוקא ע"י המצות דהנה כתיב בטח בה' כו' שכן ארץ ורעה אמונה פי' שצריך לפרנס את האמונה מלשון רועה הזן ומפרנס וענין זאת הפרנסה לנפש הוא להמשיך עליו בחי' סוכ"ע ע"י רמ"ח מ"ע שהן רמ"ח המשכו' מבחי' סובב דוקא שנק' הוי' כנ"ל (או ע"י בחי' ההתבוננות בקריאת שמע) ואז נשלמת בחי' האמונ' הנ"ל בהארה שלימ' וזהו ורעה אמונה ע"י ועשה טוב דרמ"ח מ"ע והיינו ג"כ ענין היום לעשותם ואמנם דרך ג' קוין הוא נמשך ונעשה והוא ע"י תורה ועבודה וג"ח תורה הוא בחי' הקריאה והמשכה מלמעלה למטה וג"ח זו צדקה להחיו' רוח שפלים כמ"כ למעלה נמשך עי"ז מבחי' סוכ"ע המשכ' מלמעלה למטה ג"כ להחיות רוח שפלים מאין ליש לכל העולמות כידוע ועבודה הן הקרבנות שהוא בחי' עלי' והסתלקות ברשפי אש שלמעלה שע"ג המזבח ממטה למעלה וגם התפלה שכנגד הקרבן ג"כ עד"ז נתקן והוא ענין פסד"ז ויוצר אור כו' שהוא להגדיל התפעלות רשפי אש התשוקה ועקרו בפסוק ואהבת את ה' בכל לבבך בשני יצרך לאהפכא חשוכא לנהורא כמ"ש מי לי בשמים כו' כלה שארי כו' ובכל נפשך לקשר מחשבה במחשבה כו'.

וזה שא' וידעת היום דוקא כי פי' וידעת הוא ע"ד הנ"ל ע"פ ומלאה הארץ דעה את ה' כו' דהיינו שיהי' בחי' סוכ"ע בבחי' הדעת וההרגשה והגם שכבר נאמר אתה הראת לדעת כו' זהו אינו אלא בבחי' ממכ"ע כנ"ל שע"ז יתכן בחי' הדעת אבל עתה הדעת הוא שיהי' גם בחי' סובב בא בבחי' הדעת והוא ע"י תורה ומצות מעשיות מטעם הנ"ל והיינו כי יהוה הוא האלהים כו ומ"ש היום דוקא להיות כי בעוה"ב לא יועיל המעשה אלא דוקא בעוה"ז וכאמרו ולמחר לקבל שכרם כו' והטעם הוא לפי שעוה"ב הוא בחי' ממכ"ע בבחי' פרצוף מפני היותו בא ונמשך ממדרגה למדרגה ומעילה לעילה ע"י צמצומים כמ"ש להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו וע"כ כבר כל דבר על מקומו הוא בא וא"א לו להשתנות כמו בציור אברי האדם שכבר כאו"א יש לו מקום בפ"ע ולכך אין התשובה רק בעוה"ז אבל בעוה"ב יכול להיות שיהי' מקושר תמיד במחשבתו ודבוריו אשר היו שלא לה' בעוה"ז ולא יוכל לנטות מהם כלל כמו עד"מ מי שהוא טעון בשק וקשור למעלה בחבל רק ע"י כף הקלע הוא שיצא ממאסרו בהיות שענין כף הקלע הוא שיזרקוהו כמו בקלע והוא עד"מ כמו שרוצין להזיז דבר ממקומו יניעוהו בזריקה באויר אנה ואנה כענין הזורה וכיוצא כך יניעוהו לרוח האדם בכף הקלע עד שמחמת זה יותר הקשר שנקשר בו ויצא ממאסרו אבל בעוה"ז מועיל התשובה להפוך מחשוכא מן הקצה לקצה מפני בחי' המקיף ששורה בו כמו ענין והקדוש בשמים ובארץ וכנ"ל וכמ"ש במ"א וד"ל וזהו היום דוקא כי היום בעוה"ז יש בחי' המקיף שיכול המעשה של המצות ומע"ט להועיל להיות עי"ז ורעה אמונה הנ"ל ולא בעוה"ב מטעם הנ"ל וד"ל וזהו ג"כ פי' והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום היום דוקא כי בחי' ממכ"ע הוא בחי' השתלשלות מעילה לעילה ג"ע עליון ותחתון ועוה"ז וה"ז כמשל ראש ולב ורגל ויש הרבה שנויי' מפני שנוי טבעי האברים כו' אבל כדי שיהי' הארת בחי' סוכ"ע שלמעלה מבחי' השתלשלות והוא הנק' אנכי מי שאנכי כידוע זהו אינו אלא היום דוקא כי היום לעשותם דוקא ומטעם הנ"ל וד"ל,

וזהו בשמים ממעל ועל הארץ מתחת פי' בשמים ממעל כמו עד"מ השמים הן עגול כדורי מכל צד כך בחי' סוכ"ע נק' שמים ממעל ועל הארץ מתחת הוא בבחי' ממכ"ע וכמ"ש השמים כסאי והארץ הדום רגלי בשניהם הוא אין עוד פי' כמו עד"מ הדבור בעודינו במחשבת שכלו שבטל ונכלל בשכלו ואינו נפרד ממנו כך בדבר ה' שמים נעשו כו' כידוע שהוא בחי' ממלא אין הדבור יוצא בבחי' נפרד חוץ ממנו אלא נכלל בבחי' העצמות וע"כ כמו בשמים ממעל אין עוד כך על הארץ מתחת אין עוד וכענין הנ"ל על מה שאנו אומרים והקדוש בשמים ובארץ כו' וד"ל:

סליק פתח השער