שיחת בא תשנ"ב - מוגה: הבדלים בין גרסאות בדף

{{ספר השיחות תשמ"ז-תשנ"ב}}

 

א. דער ציווי ה' למשה "בא אל פרעה" איז די התחלה – און דער נאָמען{{הערה|כן נקראת ("בא אל פרעה") ברמב"ם סדר תפלות כל השנה (בסוף ספר אהבה), ובאבודרהם בסדר הפרשיות וההפטרות.}} – פון דער פרשה וואו עס רעדט זיך וועגן דער גאולה פון אידן בפועל באַ יציאת מצרים{{הערה|משא"כ בפ' שמות ובפ' וארא מדובר אודות ההבטחה וההכנה ליצי"מ.}}, "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים גו' הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם"{{הערה|פרשתנו יב, מא. נא.}}.

דאַרף מען פאַרשטיין די שייכות פון "בא אל פרעה" מיט דער גאולה – דלכאורה איז דאָס אַ פאַרקערטער תוכן: "בא אל פרעה" באַווייזט אַז פרעה שטייט בתוקף, און משה דאַרף צו אים קומען ("בא") און אָנקומען (ביז אַז פרעה האָט אים געזאָגט ווייטער אין דער פרשה{{הערה|יו"ד, כח.}} "לך מעלי השמר לך אל תוסף לראות פני כי ביום ראותך פני תמות"), פאַרקערט פון גאולת מצרים וואָס באַשטייט פון מבטל זיין תוקף פרעה און מנצח זיין אים, און דורך דעם – אויסגעלייזט ווערן, אַרויסגיין און אַוועקגיין פון (פרעה מלך) מצרים?!

יעדער ענין אין תורה איז אַן ענין נצחי{{הערה|ראה [[לקוטי אמרים פרק י"ז|תניא רפי"ז]]. ובכ"מ.}} און (במילא) הוראה נצחית פאַר אַלע דורות. ועפ"ז – וואָס איז די הוראה נצחית פון "בא אל פרעה", לאחרי הביטול והנצחון איבער פרעה (מלך מצרים) בגאולת מצרים, ועאכו"כ לאחרי די גאולה האמיתית והשלימה, ווען "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"{{הערה|זכרי' יג, ב.}}, און עס בלייבט ניט איבער קיין רושם פון פרעה, ומעין ובדוגמת זה – בסוף זמן הגלות, ווען עס האָבן זיך שוין געענדיקט אַלע בירורים פון קליפת פרעה וכיו"ב (ווי גערעדט מערערע מאָל).

אַזוי איז אויך בנוגע צו פרעה: עס שטייט אין זהר{{הערה|ח"א רי, א.}} (אויפן פסוק{{הערה|ויגש מה, טז.}} "והקל נשמע בית פרעה") "בית פרעה דא היא סימניך לעילא, ביתא דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין וכל בוצינין, כל מה דהוה סתים מתמן אתגלי, ובגין כך קב"ה אפיק כל נהורין וכל בוצינין בגיןלאנהרא לההוא קול דאקרי קל בלא וא"ו". און פון פרעה בשרשו דקדושה (דער ענין פון פריעה וגילוי אלקותו ית'{{הערה|ראה תו"א ד"ה ויהי מקץ (לא, א). תו"ח שם רפ"א (עד, א). פ"ו (עז, סע"ד ואילך).}}), ווערט נשתלשל פרעה למטה{{הערה|תו"א שם לא, ג.}}, מיט זיין גאַנצן תוקף בלעו"ז.

אין זהר פרשתנו{{הערה|לד, א.}} איז ער מבאר דעם ענין פון "בא אל פרעה" ווי דאָס איז אין פרעה למטה: "מה כתיב בא אל פרעה, לך אל פרעה מבעי לי', מאי בא, אלא דעייל לי' קב"ה אדרין בתר אדרין לגבי תנינא חדא עלאה תקיפא דכמה דרגין משתלשלין מני', ומאן איהו רזא דתנין הגדול, ומשה דחיל מני' לא קריב אלא לגבי אינון יאורין ואינון דרגין דילי', אבל לגבי' דחיל ולא קרוב בגין דחמא לי' משתרש בשרשין עלאין, כיון דחמא קב"ה דדחיל משה ושליחן ממנן אחרנין לעילא לא יכלין לקרבא לגבי', אמר קב"ה הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו{{הערה|יחזקאל כט, ג.}}, וקב"ה אצטריך לאגחא בי' קרבא ולא אחרא, כמה דאת אמר אני ה'".

ויש לומר אַז דאָס איז מרומז אויך אין המשך הפרשה: ווען פרעה האָט געזאָגט משה'ן "לך מעלי השמר לך אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות", האָט משה דערצו מסכים געווען זאָגנדיק "כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך"{{הערה|פרשתנו יו"ד, כח־כט.}}. דערפון איז מובן אַז דברי פרעה האָבן אַן אָרט אין תורה און קדושה, נאָר ווי דאָס שטייט אין קדושה איז דאָס טוב בשלימות. און דער ענין אין דעם איז: וויבאַלד אַז דער גילוי פון פרעה דקדושה איז למעלה מכל מדידה והגבלה ("אתפריעו כל נהורין"), דעריבער איז "ביום ראותך פני תמות". מצד דרגת משה ('''מצ"ע'''){{הערה|ולכן הסכים משה לדברי פרעה "כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך", כי לדעתו – מצד דרגת משה – לא יתכן שאדם נברא, נשמה בגוף, יכיל בתוכו הגילוי דפרעה דקדושה. אבל באמיתית הענין – כן הוא בכח העצמות ("בא אל פרעה"), כדלקמן בפנים.}} קען אַ נברא בלייבנדיק אַ נשמה בגוף ניט אויפנעמען דעם גילוי פון "ראות פניך" פון פרעה, צו זעען די פנימיות ("פניך") פון "אתפריעו כל נהורין", אַ גילוי שלמעלה מכל מדידה והגבלה; דער גילוי פון "ראות פניך" איז דוקא ווי די נשמה איז למעלה פון די מדידות והגבלות פון דעם גוף הגשמי והמוגבל.

די כוונה פון גאולת מצרים איז – מתן תורה, ווי דער אויבערשטער זאָגט משה'ן גלייך בתחלת שליחותו: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"{{הערה|שמות ג, יב.}}. דער אויפטו פון מתן תורה איז – נתינת התורה והמצוות למטה צו אידן נשמות בגופים, בכדי מ'זאָל קענען אויספירן די תכלית וכוונה פון בריאת כל העולם: נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים{{הערה|ראה תנחומא נשא טז. שם בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. [[לקוטי אמרים פרק ל"ו|תניא רפל"ו]].}}, אַז אין דער מדידה והגבלה והעלם והסתר פון אַ נשמה בגוף בתחתונים, זאָל זיין גילוי העצמות, (כביכול) אַזוי ווי אַן אדם וואָס געפינט זיך בגילוי בכל עצמותו אין זיין אייגענער דירה<ref name=":0" /> (ומכ"ש אַזוי בנוגע צו דעם אויבערשטן, דער בורא העולם ומנהיגו), ווי עס וועט זיך אויספירן בשלימות הגילוי בגאולה האמיתית והשלימה (ומעין זה איז געווען באַ מתן תורה), כמ"ש{{הערה|ישעי' ל, כ.}} "ולא יכנף עוד מוריך"{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק ל"ו|תניא שם]] (מו, א).}}, ער וועט שטיין בגלוי אין זיין דירה בלי שום לבושים, אפילו ניט לבושים הכי עליונים (כנף העליון).

בביאור טענת משה צו דעם אויבערשטן "לא{{הערה|שמות ד, י.}} איש דברים אנכי גו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי", און דעריבער איז "שלח{{הערה|שם, יג.}} נא ביד תשלח"{{הערה|"ביד מן דכשר למשלח" (תרגום אונקלוס עה"פ), "שלח נא ביד אדם מדבר צחות שיהי' כשר וראוי לשליחות נכבדות כזאת כו'" (רמב"ן שם).}} – ווערט ערקלערט בכ"מ{{הערה|זח"ב כה, ב. ד"ה ויאמר גו' מי שם פה באוה"ת שמות ע' עה. ד"ה הנ"ל תרכ"ז (ע' עה ואילך). תרנ"ח (ס"ע עו ואילך).}}, אַז אין גלות מצרים איז "דיבור (משה) הוה בגלותא"{{הערה|לשון הזהר שם.}}, און דעריבער האָט משה גע'טענה'ט אַז דורך אים קען ניט זיין די גאולה למטה{{הערה|וראה ד"ה ויאמר גו' מי שם פה תרע"ח (ע' קלח), שפליאת משה היתה "איך יכול להיות גילוי אוא"ס עד למטה מטה, וגם ראה הקליפה הקשה דמצרים שמונע ומעכב ביותר כו'". וראה ד"ה זה תרל"ד (ע' קכ). תשי"ט.}}.

און אויף דעם האָט אים דער אויבערשטער געענטפערט "מי שם פה לאדם גו' הלא אנכי הוי' גו' ואנכי אהי' עם פיך והוריתיך אשר תדבר"{{הערה|שמות ד, יא־יב.}}: מצד עצמותו ית' וואָס ער איז כל יכול (און ער איז דער מקור אויף כלי הפה דעולם התיקון און אויף די אורות מרובים דתהו), קען ער אויפטאָן אַז אויך אין גלות מצרים, און אויך באַ משה (וואָס מצ"ע איז ער העכער פאַר גילוי בכלים), זאָל זיין דער גילוי אין דיבור בפה, "ואנכי אהי' עם פיך", "פי', אף שמצד שרשך מתהו אין לך כלים כאלו אבל אנכי הוי' שעשיתי את הכלים דתקון ואת עולם התהו אני יכול להפך הדבר להת־ ערב בחי' תהו ותקון יחד היינו המעלות דשניהם, שיהיו האורות מרובים כמו בתהו כו' וגם בחי' המעלה דתקון שיהיו הכלים מרובים מאד"{{הערה|תו"א שם נב, סע"ב־ג. וראה תו"ח שם בסופו (סח, א): "הלא אנכי כו' כי כל יכול לעשות מתהו תיקון ומתיקון תהו . . יכול לעשות ג"כ היפך האור לכלי והכלי לאור . . ויכול להיות היש בבחי' אין והאין בבחי' יש כו'".}}.

נאָר דעמולט – אין מצרים – איז "ואנכי אהי' עם פיך" געווען אַ גילוי בדרך נס – אַז בשעת משה האָט גערעדט מיט פרעה "יהיו דבריו נכונים"{{הערה|שמו"ר פ"ג, טו. הובא באוה"ת שבהערה 42.}} [און דערצו איז אויך "אהרן אחיך יהי' נביאך"{{הערה|וארא ז, א.}}, "ודברת אליו ושמת את הדברים בפיו גו'"{{הערה|שמות שם, טו.}}, "הוא יהי' לך לפה"{{הערה|שם, טז.}} – בכדי אַז עס זאָל אַרויסקומען אין גילוי הדיבור בשלימות, אויך ע"ד הטבע]. אָבער ער איז דעמולט ניט נתרפא געוואָרן{{הערה|דב"ר רפ"א. זח"ב שם. רמב"ן שמות ד, יו"ד. וראה גם שמו"ר שם.}}, וואָס דערפאַר האָט משה דערנאָך געזאָגט "אני ערל שפתים"{{הערה|וארא ו, יב. ל.}}. און דאָס איז געוואָרן דורך דעם גילוי פון "'''אנכי''' (אהי' עם פיך)" פון מתן תורה (התחלת עשרת הדברות{{הערה|שם=:3|סד"ה מי שם פה תרנ"ח (ע' פז).}}, און דאָס ברענגט דערנאָך – דעם גילוי הדיבור באַ מתן תורה, "אנכי ה' אלקיך"<ref name=":2" />, וואָס דעמולט{{הערה|דב"ר וזהר שבהערה 54.}} איז משה נתרפא געוואָרן לגמרי<ref name=":3" />.

די שלימות פון גאולת מצרים איז – ברענגען מתן תורה (צו אויספירן די כוונה פון דירה בתחתונים –) דער גילוי העצמות ("אנכי") למטה צו אידן נשמות בגופים, אַ נשמה בריאה בגוף בריא [כידוע{{הערה|תנחומא יתרו ח. במדב"ר רפ"ז. וראה גם מכילתא (הובא בפרש"י) עה"פ יתרו כ, טו. ובכ"מ.}} אַז באַ מ"ת זיינען אַלע אידן נתרפא געוואָרען (כולל משה, כנ"ל). וי"ל אַז דאָס איז אויך מרומז אין דעם וואָס דער אויבערשטער זאָגט אָן אידן פאַר מ"ת "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"{{הערה|יתרו יט, ו.}}, אַז אויך ווי זיי זיינען אַ "גוי" בעולם הזה הגשמי, זיינען זיי "קדוש", ביז בדרגת "ממלכת כהנים" – "כהנים גדולים"{{הערה|בעה"ט עה"פ. וראה אגדת בראשית פע"ט [פ].}}, וואָס אַ כהן גדול דאַרף זיין בשלימות הן בגופו והן בממונו{{הערה|ראה יומא יח, א. וש"נ. רמב"ם הל' כלי המקדש רפ"ה.}}, ואפילו בלבושיו – "לכבוד{{הערה|תצוה כח, ב.}} ולתפארת"{{הערה|ויש לומר, שבדרגת הספירות, "כבוד" ו"תפארת" (מלכות ותפארת, הכוללות כל הספירות) הם ע"ד בלי גבול וגבול, כידוע שתפארת (ז"א) הוא "קצה אוא"ס", ומלכות (שרגלי' יורדות) הוא מקור לעולמות בי"ע (תו"א תרומה פא, א). ובבגדי כהונה שהם "לכבוד ולתפארת" נעשה חיבור שניהם יחד.}}], אַז ווי אידן שטייען אַלס נשמות בגופים זיינען זיי "כולא חד" מיט דעם אויבערשטן.

כידוע אַז תורה ומצוות מצד עצמן זיינען בעצם למעלה ממדידה והגבלה (חכמתו ורצונו של הקב"ה{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק ד'|תניא פ"ד]] ואילך.}}). און דער חידוש בזה איז – אַז (ניט נאָר ווי זיי זיינען מצד עצמם, נאָר) אויך ווי זיי קומען אַראָפּ למטה (באַ מ"ת) אין מדידה והגבלה, און זייער קיום ושלימות איז אָפּהענגיק דוקא אין דער מדידה והגבלה – איז זייער מדידה והגבלה גופא למעלה ממדידה והגבלה: הן אין תורה – סיי תורה שבכתב וועלכע האָט אַ הגבלה: אַ מספר מסויים פון אותיות וכו', און סיי תורה שבעל פה וואָס לימודה דאַרף זיין דוקא בשכלו והבנתו המוגבלת של האדם (וואָס דוקא דעמולט קען מען מאַכן אַ ברכת התורה){{הערה|הל' ת"ת לאדה"ז ספ"ב. וש"נ.}}, ועאכו"כ אין מצוות וואָס יעדע מצוה האָט אַ מדידה והגבלה (די ריבוי פרטי הדינים (והידורים) בכל מצוה לפי ענינה) – איז די מדידה והגבלה גופא פון "כל נהורין" ("נר מצוה ותורה אור") באופן פון "אתפריעו" למעלה ממדידה והגבלה[ע"ד "והי' מספר גו' אשר לא ימד ולא יספר מרוב"{{הערה|הושע ב, א.}}, וע"ד "'''מקום''' ארון אינו מן המדה"{{הערה|יומא כא, א. וש"נ.}}].

ט. ע"פ הנ"ל וועט מען אויך פאַרשטיין דאָס וואָס משה האָט געזאָגט פרעה'ן בהמשך הפרשה{{הערה|יו"ד, כה.}} "גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלקינו", און דערנאָך – דאָס וואָס דער אויבערשטער האָט אָנגעזאָגט משה'ן "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מעת רעותה כלי כסף וכלי זהב, ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם"{{הערה|יא, ב־ג.}}, און דערנאָך חזר'ט דאָס איבער די תורה ווען אידן האָבן דאָס מקיים געווען בפועל: "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים גו' וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום וינצלו את מצרים"{{הערה|יב, לה־לו.}} [נוסף אויף דעם ערשטן מאָל וואָס דאָס שטייט בפ' שמות{{הערה|ג, כא־כב.}}. קומט אויס אַז די תורה חזר'ט דאָס איבער '''דריי''' מאָל!],

דלכאורה אינו מובן: פאַרוואָס איז נוגע צו גאולת מצרים אַז "גם אתה תתן בידינו גו'", און אַז דער "וינצלו את מצרים" זאָל זיין דוקא באופן פון "וישאילום", און נאָכמער – דוקא מתוך חן, ביז אַז דער אויבערשטער אַליין פאַרזיכערט אַז עס זאָל אַזוי זיין ("וה' נתן את חן העם בעיני מצרים")? בשעת אידן האַלטן ביי אַרויסגיין פון מצרים, נאָך הונדערטער יאָרן שעבוד, האָט מען געדאַרפט זוכן וועגן וואָס שנעלער שוין פון דאָרט אַנטלויפן, און ניט זיך אָפּהאַלטן צוליב... נושא חן זיין באַ די מצריים?! אפילו אויב עס האָט געדאַרפט זיין "וינצלו" (בכדי מקיים זיין הבטחת ה' לאברהם{{הערה|לך לך טו, יד.}} "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"), פאַרוואָס דאַרף דאָס זיין דוקא באופן פון שאילה [זיי האָבן דאָך געקענט נעמען די כלים בשעת מכת חושך, וכיו"ב] און דוקא מיט נשיאת חן{{הערה|וראה נחלת יעקב פרשתנו (י, כב), שהנשיאת חן בעיני מצרים נעשתה מזה שהמצריים ראו שבנ"י לא לקחו מעצמם הכלים בעת מכת חושך.}}?

י. אין גאולת מצרים איז אָבער ניט געווען די שלימות בירור התחתון, כמובן דערפון וואָס עס האָט געדאַרפט זיין "כי ברח העם"{{הערה|בשלח יד, ה.}}, "בחפזון יצאת מארץ מצרים"{{הערה|פ' ראה טז, ג.}}, ווייל דער רע איז נאָך געווען בתוקף כו'{{הערה|ראה [[לקוטי אמרים פרק ל"א|תניא פל"א]] (מ, ב).}} (כמובן גם מזה וואָס דערנאָך "וירדוף (מצרים) אחרי בני ישראל"{{הערה|שם=:6|בשלח יד, ח.}}, און יצי"מ איז ניט נשלם געוואָרן ביז "וירא{{הערה|שם, ל.}} ישראל את מצרים '''מת''' על שפת הים"{{הערה|שעד אז היתה אימת מצרים עליהם (שהרי "איקטורין שלח עמהם" – פרש"י בשלח יד, ה, ממכילתא עה"פ). וראה גם סה"מ מלוקט ח"ד ע' רכו הערה 16.}}).

שלימות בירור העולם וועט זיין דוקא בסוף גלות זה האחרון, בגאולה האמיתית והשלימה, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", וואָס דעריבער וועט די יציאה פון דעם גלות אין דער גאולה זיין באופן אַז "לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון"{{הערה|ישעי' נב, יב.}}, ווייל "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", און דעריבער וועט מען אַרויסגיין פון גלות (בזריזות, אָבער) באופן פון מנוחת הנפש ומנוחת הגוף, בתכלית השלימות והבריאות – נשמות בגופים, און מ'גייט גלייך איבער (בלי הפסק כלל) צו חיים נצחיים פון נשמות בגופים בגאולה האמיתית והשלימה (תכלית ושלימות השכר, כנ"ל).

ס'איז ידוע אַז אין דעם יום ההילולא פון אַ צדיק איז זיין נשמה עולה למעלה, צוזאַמען מיט "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו"{{הערה|תניא [[אגרת הקודש סימן כ"ז|אגה"ק סי' ז"ך]] (קמז, א־ב).}}, און דאָס איז "מתגלה ומאיר בבחי' גילוי מלמעלה למטה . . ופועל{{הערה|[[תהלים פרק ע"ד|תהלים עד, יב]].}} ישועות בקרב הארץ"{{הערה|[[אגרת הקודש סימן כ"ח|אגה"ק סכ"ח]] (קמח, א).}}.

און אין דעם יאָרצייט בכל שנה ושנה קומט צו אַן עלי' שלא בערך אין דער נשמה פון דעם בעל ההילולא (וואָס דאָס איז דער טעם אויף אמירת קדיש ביום היאָרצייט בכל שנה{{הערה|ראה לקו"ש חכ"ו ע' 329 הערה 15.}}), און אַן עלי' "בעילוי{{הערה|ל' ה[[אגרת הקודש סימן כ"ז|אגה"ק בביאור לסי' ז"ך]] (קמז, א).}} אחר עילוי"{{הערה|ראה לקו"ש שם ע' 329 ואילך. וש"נ.}}.

ובסגנון פון היינטיקער פרשה: אין דעם טאָג פון יו"ד שבט ווערט באַ דעם בעל ההילולא – דער משה רבינו שבדורנו (כידוע{{הערה|זח"ג רעג, א. תקו"ז תס"ט. וראה [[לקוטי אמרים פרק מ"ד|תניא פמ"ד]] (סג, א). ועוד.}} אַז אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא{{הערה|ובב"ר פנ"ו, ז: ואין דור שאין בו כמשה.}}) – "בא אל פרעה", "דעייל לי' קב"ה אדרין בתר אדרין" ("בעילוי אחר עילוי") אל פרעה דקדושה, "דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין". ובכל שנה – ועד"ז בשנה זו – קומט אין דעם צו אַן עלי' נעלית יותר, ביז – שלא בערך.

און דער גילוי פון "בא אל פרעה" באַ דעם נשיא הדור – וואָס "הנשיא הוא הכל"{{הערה|פרש"י חוקת כא, כא.}} – ווערט נמשך ומתגלה למטה און איז "פועל ישועות בקרב הארץ", באַ כל אנשי הדור (ובפרט מצד בחי' משה שבכאו"א מישראל{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק מ"ב|תניא רפמ"ב]].}}), נשמות בגופים דוקא.

ובפרט אַז דורנו זה – ווי דער בעל ההילולא האָט געזאָגט – איז דער דור האחרון פון גלות און דער דור הראשון פון דער גאולה, וואָס דער דור (דעקבתא דמשיחא) איז אַ גלגול פון דעם דור יוצאי מצרים{{הערה|שער הגלגולים הקדמה כ. ל"ת וספר הליקוטים להאריז"ל שמות ג, ד.}}, במילא פאַרשטאַרקט דאָס נאָכמער דעם פאַרגלייך פון דעם בעל ההילולא נשיא דורנו (משה שבדורנו) מיט משה שבדורו – כמאחז"ל{{הערה|ראה שמו"ר פ"ב, ד. שם, ו. זח"א רנג, א. ש' הפסוקים פ' ויחי. [[תורה אור משפטים|תו"א משפטים]] עה, ב.}} אַז משה "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון".

וכמדובר כמ"פ, אַז נשיא דורנו האָט אַ שייכות מיוחדת מיט גאולת כלל ישראל (פון דעם דור און פון אַלע דורות) בגאולה האמיתית והשלימה, ווי ס'איז מרומז בשמו "יוסף יצחק": "וסף על שם שעתיד הקב"ה להוסיף ולגאול את ישראל . . כשם שגאל אותם ממצרים, דכתיב{{הערה|ישעי' יא, יא.}} והי' ביום ההוא יוסיף אדנ"י שנית ידו וגו'"{{הערה|שמו"ר פ"א, ז.}}, און "יצחק" – על שם "כל השומע יצחק לי"{{הערה|וירא כא, ו.}}, וואָס שלימות הצחוק והשמחה וועט זיין אין דער גאולה ("אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה"{{הערה|[[תהלים פרק קכ"ו|תהלים קכו, ב]].}}), ווי מ'האָט געזען בפועל אַז די עבודה והנהגה פון בעל ההילולא האָט זיך אויסגעצייכנט דערמיט וואָס דאָס איז געווען דוקא מתוך שמחה.

יב. ניט קוקנדיק אויף דעם וואָס באַ דעם בעל ההילולא איז דאָ דער גילוי פון "בא אל פרעה" – איז דאָס איצטער בפועל אין אַן אופן ווי ער שטייט אַלס אַ נשמה למעלה מהגוף. וע"פ המדובר לעיל בארוכה, איז פאַרשטאַנדיק אַז תכלית השלימות בזה איז דוקא בשעת דער "אתפריעו כל נהורין" ווערט נתגלה אין אַ נשמה בגוף, ווי עס וועט זיין באַ דעם בעל ההילולא תיכף ומיד ממש ווען "הקיצו ורננו שוכני עפר"{{הערה|ישעי' כו, יט.}}.

אין דעם טאָג איז געווען די הסתלקות פון כ"ק מו"ח אדמו"ר (נטלו המאורות). אָבער ניט באופן אַז דאָס בלייבט באַ "נטלו" ח"ו, נאָר פון דעם "נטלו" איז געוואָרן גלייך נתלו "שני המאורות הגדולים"{{הערה|בראשית א, טז.}} באופן נעלה יותר – כידוע אַז דורך הסתלקות ווערט נאָך אַ העכערע עלי' וגילוי (מבחי' "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין"{{הערה|ראה [[לקוטי אמרים פרק כ"ז|תניא פכ"ז]] ו[[לקוטי תורה פקודי|לקו"ת ר"פ פקודי]] (מזח"ב קכח, ב. ועוד). [[תורה אור ויקהל|תו"א ויקהל]] פט, ד. [[לקוטי תורה חוקת|לקו"ת חוקת]] סה, ג. וראה ד"ה באתי לגני ה'שי"ת פ"א.}}), און דעמולט איז די נשמה "אשתכח בכלהו עלמין יתיר מבחיוהי"{{הערה|זח"ג עא, ב. הובא ונת' ב[[אגרת הקודש סימן כ"ז|אגה"ק סכ"ז]] וביאורה (קמו, א ואילך).}}; און דורך זיינע חסידים ותלמידים וועלכע זיינען מקושר צו אים אַלס נשמות בגופים דאָ למטה אין דעם דור התשיעי (תשיעי מיט אַ תי"ו, ע"ד דער תי"ו פון "נתלו" לגבי דעם טי"ת פון "נטלו") – ווערט אויפגעטאָן אויך למטה די שלימות פון "נתלו המאורות", "אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" אין אַ נשמה בגוף למטה.

דערפון איז מובן דער חידוש פון אונזער דור – דער דור התשיעי לגבי כל הדורות שלפני זה, ביז אויך בדור שלפנ"ז (דור השמיני): וויבאַלד אַז די גאולה איז דעמולט ניט געקומען בפועל, איז דער "בא אל פרעה" (דער גילוי פון "אתפריעו כל נהורין" למטה) ניט געווען בתכלית השלימות אַלס נשמה בגוף בריא (ס'איז געווען די הסתלקות הנשמה מן הגוף, און אויך די נשמה בגוף איז געווען במצב אַז דער "הדיבור הוא בגלות" וכו'); משא"כ בדורנו זה – דער דור האחרון פון גלות ודור הראשון פון גאולה – ווערט תומ"י "נתלו המאורות", אַז ניט נאָר וואָס עס פעלט ניט ח"ו אין די מאורות הגדולים פון גילוי תושב"כ און תושבע"פ{{הערה|ראה של"ה בהקדמתו טז, סע"א. מס' שבועות שלו קצא, א. וראה לקו"ת שה"ש יא, ד. אוה"ת בראשית יד, א. לו, סע"ב. במדבר ע' מו. מג"א ע' ב'שמא (בהוצאת תש"נ – ע' קמט). נ"ך ע' ריז. ועוד. וראה לקו"ש ח"ל ע' 10 ואילך.}}, נאָר אדרבה – עס קומט צו נאָך אַ העכערע שלימות בזה [ניט באופן פון "כבד פה מאורייתא שבע"פ וכבד לשון מאורייתא שבכתב", זייענדיק למעלה מזה], באופן אַז אַלס נשמות בגופים נעמט מען אויף בפנימיות "אתפריעו כל נהורין" וואָס "נתלו" איצטער, דורך דעם וואָס עס קומט גלייך משיח צדקנו, "שלח נא ביד תשלח", וילמד תורה את כל העם כול{{הערה|ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ט ה"ב. [[לקוטי תורה צו|לקו"ת צו]] יז, א ואילך. ובכ"מ.}}, ביז "תורה חדשה מאתי תצא"{{הערה|ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.}},

ביז אַז מ'זעט היינט בפועל אַז נוסף לזה וואָס אידן זיינען "הכן כולכם" צו דער גאולה, שטייען אויך די אוה"ע "הכן כולכם" אַז אידן זאָלן שוין אַרויסגיין פון גלות און גיין אין ארץ ישראל בגאולה האמיתית והשלימה, און נשמות בגופים בלי שום הפסק כלל, קומט מען גלייך צו תכלית השלימות פון "בא אל פרעה" בגאולה האמיתית והשלימה, די שלימות הגילוי פון "אתפריעו כל נהורין", "והי' לך הוי' לאור עולם"{{הערה|ישעי' ס, יט.}}.

טף טיילן זיך אויס דערמיט וואָס מ'דאַרף זיי מחנך זיין ביסלעך־ווייז, לויט זייערע כלים, באופן אַז זיי זאָלן דאָס קענען אויפנעמען. ובלשון הכתוב{{הערה|ויגש מז, יב.}} – אַז יוסף (ועד"ז יוסף בדורנו) האָט צוגעשטעלט "לחם לפי הטף". ונוסף לזה: טבע פון טף איז אַז זיי זיינען מפרר את האוכל{{הערה|ראה פסחים י, ב. – וראה מפרשים עה"פ ויגש שם (לק"ט, רא"ם ושפ"ח לפרש"י), דזהו הדגשת הכתוב "לחם לפי הטף", כי מצד טבעם לפרר, צריך ליתן להם יותר משיעור אכילתם. וראה סה"ש תנש"א ח"א ע' 209 הערה 47.}}, וואָס דורך דעם קען דער מאכל אויך אָנקומען צו אַנדערע וואָס קענען דערוויילע ניט אויפנעמען מערער ווי קליינע פירורים.

ויש לומר אַז דאָס איז אויך מרומז אין דער גימטריא פון "נר"{{הערה|ראה זח"ב קסו, ב. לקו"ת [[לקוטי תורה בהעלותך|בהעלותך]] לג, ג. [[לקוטי תורה שלח|שלח]] מד, ד. ובכ"מ.}} – רמ"ח מצוות עשה דורכגענומען און אָנגעפירט מיט די צוויי קוים פון אהבה ויראה.

און אפילו אויב ס'איז דאָ ח"ו אַ הפסק וירידה "ברגע קטן עזבתיך"{{הערה|ישעי' נד, ז.}}, אַז עס פעלט אַ טאַטע אָדער אַ מאַמע ר"ל (וויבאַלד אַז די גאולה איז נאָך ניט געקומען בפועל) – איז דאָס ירידה צורך עלי', נאָר בכדי צוקומען צו אַ העכערע דרגא אין דעם גילוי פון "בא אל פרעה", סיי אין דער נשמה, ועוד ועיקר – אין אירע בני בית, די זין און בעיקר די טעכטער, אַז זיי זאָלן זעען ממלא וממשיך זיין טאָן די עבודה וואָס זי וואָלט געטאָן בחיים, ברוח וואָס זי האָט אין זיי אַריינגעגעבען דורך זייער חינוך, וואָס דורך "זרעה בחיים" איז "אף היא בחיים"{{הערה|ראה תענית ה, ב.}}.

און תיכף ומיד ממש ווערט "בשלח פרעה את העם"{{הערה|ר"פ בשלח.}}, "ובני ישראל יוצאים ביד רמה"<ref name=":6" /><ref name=":5" /> – אַז מ'גייט אַרויס פון גלות און מ'גייט אין ארץ הקודש, אין ירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש השלישי, ולקדש הקדשים, ה' ימלוך לעולם ועד{{הערה|שם טו, יח.}}.

[[קטגוריה:שיחות כ"ק אדמו"ר שליט"א|ת]]