דבר מלכות/צו: הבדלים בין גרסאות בדף

ניסן הוא מלשון נס<ref>ראה מדרש לקח טוב עה"פ בא יב, ב: ניסן שבו נעשו נסים לישראל.</ref>, ויתירה מזו: ניסן (בשני נוני"ן) מורה על "נסי נסים"<ref>ראה ברכות נז, רע"א ובפרש"י וחדא"ג מהרש"א שם.</ref> – הנסים והנפלאות שהקב"ה עשה עם בנ"י בחודש זה בהוציאם ממצרים, שמסמלים את ההנהגה הנסית, המיוחדת של חודש זה. וענין זה (של נסי נסים) בא יותר לידי ביטוי בשבת שלפני פסח (שמיני' מתברך<ref>זח"ג סג, ב. פח, א.</ref> חג הפסח<ref>דאף שיום ראשון דחג הפסח חל (בשנה זו) ביום '''השבת''', הרי גם שבת מקבלת (תוספת) ברכה (נוסף להברכה שיש בה מצ"ע) משבת שלפני זה, שמיני' מתברך כולהו יומין, גם יום השביעי, כמובן מתוכן הענין בזהר שם, שמיני' מתברך כולהו יומין בברכת המן, והרי הברכה על יום הששי כולל "לחם משנה" גם על יום השבת (בשלח טז, ה. כב). וראה גם שיחת ש"פ בא (והתוועדויות שלאח"ז) תשד"מ.</ref>), הנקרא "שבת הגדול" "לפי שנעשה בו '''נס גדול'''"<ref>תוד"ה ואותו – שבת פז, ב בשם מדרש (ראה דעת זקנים מבעה"ת בא יב, ג). טור ושו"ע אדה"ז או"ח הל' פסח ר"ס תל.</ref>, הנס של "למכה מצרים בבכוריהם"<ref>[[תהלים פרק קל"ו|תהלים קלו, י]]. וראה מדרש תהלים שם. רש"י ומצו"ד שם.</ref> (כפי שמבאר אדה"ז בשו"ע שלו באריכות<ref>שם. וכ"ה בתוס' שם. – ובטור מבאר תוכן הנס באו"א. וראה לקו"ש חי"ב ע' 33 ואילך בהערות.</ref>), "וקבעו נס זה לזכרון לדורות בשבת וקראוהו שבת הגדול". ויתירה מזו: "בשבת הגדול היתה '''התחלת הגאולה והנסים'''"<ref>שו"ע אדה"ז שם ס"ב.</ref> של יציאת מצרים (שלכן אומרים בשבת זה "עבדים היינו וכו'"<ref>שם, מרמ"א שם ס"א.</ref>).

וצריך להבין<ref>ראה גם לקו"ש חי"ב שם. חי"ז ע' 57.</ref>: מדוע דוקא הנס של "למכה מצרים בבכוריהם" נקרא (א) "נס '''גדול'''" (יותר משאר הנסים); במה מתבטאת גדלות הנס? ועד שזהו (ב) "'''התחלת''' הגאולה והנסים" דיצי"מ, דלכאורה ה"ז רק '''עוד''' נס בין כל הנסים שקרו במצרים.

גם צריך הסברה בשייכות של נס זה עם יום '''השבת''' דוקא, ש"קבעו נס זה לזכרון לדורות '''בשבת''' וקראוהו שבת הגדול", דאע"פ שישנה סיבה על כך<ref>שו"ע אדה"ז שם ס"א, ממג"א שם סק"א.</ref>, מ"מ צריך לומר<ref>ראה גם לקו"ש שם ע' 58.</ref> (ע"פ הידוע גודל הדיוק בכל דבר בתורה ובקביעות הימים ע"פ תורה) שיש לזה גם שייכות פנימית עם תוכן השבת, עד כדי כך שה'''שבת''' נקראת ,"שבת הגדול".

ולהוסיף, שהשייכות ד"(התחלת) הגאולה והנסים" עם '''שבת''' (הגדול) הוא בהדגשה יתירה בשנה זו, שהיום הראשון של פסח (שאז היתה הגאולה והיציאה ממצרים בפועל) חל ביום '''השבת'''<ref>ולהעיר שפסח נקרא שבת בכתוב (אמור כג, טו).</ref>.

ב. אחד הענינים העיקריים בגאולת מצרים המודגש בתורה הוא – זה שהגאולה היתה ע"י '''משה רבינו''', גואלם של ישראל, כפי שהתורה מספרת ובארוכה<ref>שמות ג, א ואילך.</ref> שהקב"ה בחר דוקא במשה<ref>ואהרן הלך עם משה אל פרעה – ש"יהי' לך לפה" (אבל "אתה תהי' לו לאלקים" (שמות ד, טז)) במענה לטענת משה "לא איש דברים אנכי גו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שם, י), ולכאורה משמע שלולא טענת משה, לא הי' אהרן המדבר (וכמובן גם מזה שבתחלה ענה ה' (על טענת משה הנ"ל) "מי שם פה לאדם גו' ואנכי אהי' עם פיך גו'" (שם, יא־יב), ורק לאחרי שאמר משה "שלח נא ביד תשלח", אמר ה' שאהרן יהי' המדבר).</ref> כגואל ישראל. עד שאפילו כשמשה בקש מהקב"ה "שלח נא ביד תשלח"<ref>שם, יג.</ref>, לא קבל הקב"ה את בקשתו, כיון שהקב"ה רצה שדוקא משה יהי' השליח לגאול את בנ"י.

מזה מובן, שלמשה יש שייכות עמוקה לגאולה<ref>ראה שמו"ר פ"ב, ד: משה הי' מתוקן לגאולה, מתחלת ברייתו נתקן לכך.</ref>, ולכן יש בכחו דוקא לגאול את בנ"י.

ועד שחז"ל אומרים על משה "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון"<ref>ראה זח"א רנג, א. שער הפסוקים פ' ויחי. תו"א ר"פ משפטים. וראה בארוכה לקו"ש חי"א ע' 8 ואילך.</ref>. משה נקרא "גואל אחרון" אפילו בנוגע לגאולה האמיתית והשלימה מגלות זה האחרון (שתהי' ע"י משיח צדקנו), שעלי' נאמר<ref>מיכה ז, טו.</ref> "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ובפרט כידוע<ref>ד"ה כימי צאתך ה'תש"ח פי"ב (ע' 164).</ref> שגאולת מצרים היא הראש והשורש דכל הגאולות, כולל גם הגאולה העתידה לבוא – כיון שגאולה (כל גאולה) באה דוקא בכח '''משה'''.

התכלית דגאולת מצרים היא – "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים"<ref>וארא ו, ז.</ref>, ו"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"<ref>יתרו כ, ב. וראה מכילתא ופרש"י שם. שמו"ר פכ"ט, ג.</ref>. ז.א. שהגילוי אלקות למטה בגאולת מצרים הוא, כדי שבנ"י, כפי שנמצאים בעולם, יראו זאת ויכירו וידעו את הקב"ה, ויקבלו על עצמם (אח"כ במתן־תורה) את התורה והמצוות של הקב"ה<ref>וכמ"ש (שמות ג, יב) "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה".</ref>, וע"י ה'''עבודה''' שלהם – לגלות אלקות באופן קבוע ונצחי בחייהם ובחלקם בעולם כפי שנפעל במשכן (התכלית דיצי"מ ומ"ת) – "ועשו<ref>תרומה כה, ח.</ref> לי מקדש ושכנתי בתוכם"<ref>וראה שהש"ר רפ"ה: "ואימת שרתה שכינה עלי' (בארץ) מיום שהוקם המשכן". וראה סה"מ מלוקט ח"ג ע' נז. ובכ"מ.</ref>, ובקביעות יותר – ב'''בית''' המקדש (ראשון ושני), ובתכלית השלימות שתהי' בבית המקדש השלישי, "מקדש אד' כוננו ידיך"<ref>בשלח טו, יז ובפרש"י. ועוד.</ref>, בית נצחי<ref>זח"א כח, א. ח"ג רכא, א. תקו"ז ת"ח.</ref>, בגאולה האמיתית והשלימה, ועי"ז – גם לגלות אלקות בעולם באופן כזה, עד לשלימות בזה לע"ל, כשכל העולם וכל האנשים שבו יכירו ויראו אלקות בגלוי ובשלימות, "ונגלה כבוד הוי' וראו '''כל בשר''' יחדיו כי פי ה' דיבר"<ref>ישעי' מ, ה. וראה [[לקוטי אמרים פרק ל"ו|תניא פל"ו]] (מו, א). ושם: וכבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מ"ת כו'.</ref>.

וזהו גם הטעם לכך שגאולת מצרים באה דוקא ע"י נסים ונפלאות (גלויים) – כיון שדוקא ע"י נס שלמעלה מדרך הטבע, '''מתגלה''' בגלוי (לעיני בשר) הכח הבלתי מוגבל של הקב"ה, שיכירו בגלוי שהקב"ה הוא הבע"ב על טבע העולם, ולכן יש בכחו לעשות נס שלמעלה מן (או נס שמשנה את) ההנהגה הטבעית של העולם (מלשון העלם והסתר<ref>ראה [[לקוטי תורה שלח|לקו"ת שלח]] לז, ד. מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"א ע' שג. ח"ג ע' א'נט. וראה לקו"ש (חלק לד) שופטים תשמ"ז הערה 63. וש"נ.</ref>), שטבע (מלשון "טובעו בים"<ref>לשון הכתוב – בשלח טו, ד. וראה סה"מ מלוקט ח"ה ע' קח ואילך. וש"נ.</ref>) מכסה על כח הפועל של הקב"ה שנמצא בו,

וזה נתן ונותן את הכח לבנ"י (שראו נסים גלויים אלו), שאצלם תהי' גאולה – חירות מהמיצרים (מדידות והגבלות) של העולם ומה"שעבוד" להנחות העולם ומה"עבדות" ל(מצרים מלשון<ref>ראה תו"א וארא נז, ב ואילך. בשלח סד, א־ב. יתרו עא, ג ואילך. ובכ"מ.</ref>) מיצרים וגבולים שונים של העולם בכלל והגלות בפרט, החל מגלות מצרים – שזה נעשה "זמן חירותנו", חירות אמיתית מ'''כל''' ההגבלות, כולל ההגבלות של לבושי הטבע (גם דהנסים המלובשים בטבע, כמו נס פורים<ref>או"ת להה"מ נט, ג. תו"א מג"א צג, סע"ג ואילך. שם ק, א. סה"מ תקס"ה ח"א ע' שע ואילך (נוסחא שני'). ובכ"מ – נסמנו במכתב כ"ה אדר ש.ז. הערה ד"ה כידוע (סה"ש תנש"א ח"ב ע' 883 ואילך).</ref>).

כפי שיהי' בשלימות בגאולה האמיתית והשלימה<ref>בהבא לקמן – ראה מכתב ה' ניסן ש.ז. (סה"ש תנש"א ח"ב ע' 888 ואילך). '''וש"נ'''.</ref>, כשיהי' "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", נפלאות לגמרי למעלה מדרך הטבע (כמו הנסים של יצי"מ), ויתירה מזו – נפלאות אפילו בערך לנסים של יציאת מצרים; ובאופן ד"'''אראנו'''", הקב"ה עצמו מראה אותם, שאז מתגלה '''הכל''', הן השייך לגילוי (נגלה), והן המכוסה (נסתר); נראית האמת והפנימיות של ההנהגה הטבעית, השלימות דהנהגה נסית, עד גם זה שהוא לגמרי "נפלא".

ד. ויובן זה ע"י ביאור תוכן הענין והחידוש ד'''משה''' (שהוא בדוגמת החידוש של ענין הגאולה, ולכן באה הגאולה דוקא ע"י משה) – כפי שמתבטא בספר תהלים מזמור צדי"ק (שמתחילים לומר בימים אלו<ref>ע"פ המנהג לומר בכל יום הקרפיטל תהלים המתאים לשנות חייו (מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר, נדפס ב"קובץ מכתבים" שבסו"ס תהלים אהל יוסף יצחק (ע' 214). אגרות־קודש שלו ח"א ע' לא. ח"י ע' נג. וראה גם מאמרי אדה"ז הקצרים ע' שמא) – מתחילים בי"א ניסן שנה זו אמירת מזמור צדי"ק שבתהלים.</ref>), שמתחיל "תפלה למשה איש האלקים", ומסיים "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו".

מזמור זה מתיחד בחידוש, שהוא נאמר ע"י משה רבינו ("תפלה למשה"); הוא הראשון מבין "אחד עשר מזמורים כו' מכאן עד<ref>ולא עד בכלל. וראה רש"י שבועות טו, ב (ד"ה השיר): אחד עשר מזמורים שאמר משה בספר תהלים מתפלה למשה עד סוף מזמור לתודה.</ref> לדוד מזמור (ש)משה אמרם"<ref>מדרש תהלים ופרש"י עה"פ. פרש"י פקודי לט, מג. ועוד.</ref> – שמזה מובן, שמזמור זה מבטא את התוכן של עבודת ופעולת משה (ע"י תפלתו), כולל – פעולתו בבנ"י ובעולם<ref>ראה בארוכה [[מאמר תפלה למשה תשכ"ט - מוגה|ד"ה תפלה למשה תשכ"ט]] (סה"מ מלוקט ח"ה ע' ריז ואילך. "קובץ י"א ניסן – שנת הצדי"ק" (קה"ת, תנש"א) אות כא).</ref>.

וכפי שאומרים חז"ל<ref>פרש"י פקודי שם, מבמדב"ר פי"ב, ט. וראה גם פרש"י תהלים עה"פ. תו"ש עה"פ פקודי שם (אות לד). וש"נ (וראה ב"פתיחה" לקובץ י"א ניסן הנ"ל הערה 12).</ref>, ש"ויהי נועם ה' אלקינו עלינו גו'" (סיום מזמור זה) הוא הברכה (ותפלה) של משה בקשר עם השראת השכינה במשכן: "אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נועם ה' אלקינו עלינו וגו'". ז.א. שדוקא תפלת משה פעלה את השראת השכינה במשכן<ref>ראה בארוכה ה"פתיחה" שם.</ref>, ובאופן ד"'''כוננה''' עלינו" – '''בקביעות, לדור דור''' [עד כפי שזה יהי' בשלימות בבית המקדש השלישי, כדברי חז"ל<ref>מדרש תהלים עה"פ. וראה הנסמן במכתב הנ"ל הערה ד"ה לעתיד.</ref> עה"פ ש"ומעשה ידינו כוננהו" מכוון על בית המקדש השלישי, שעליו אומר הקב"ה: לעתיד לבא אני אבנה אותו ומשרה שכינתי בתוכו ואינו חרב לעולם].

ה. הביאור בזה – ובהקדים דיוק בכפל הלשון (וענין) בתחילת המזמור ובסיומו<ref>שמזה מובן שתוכן כל המזמור (שבין תחלתו וסיומו) הוא ענין של כפל, ראה לקמן ס"ו. ולהעיר שגם בהמשך פסוקי המזמור יש כמה לשונות כפולים: "בדור דור" (פסוק א). "ומעולם עד עולם" (פסוק ב). "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" (פסוק ג), '''ועוד'''. ואף שכן נהוג בכו"כ מזמורי תהלים לכפול לשונו (כסגנון של מזמור), הרי כל ענינים בתורה הם בתכלית הדיוק (וראה הערה הבאה), ובפרט שבמזמור זה החידוש הוא (לגבי רוב המזמורים) שיש כפל לשון (ענין) הן בתחלת המזמור והן בסיומו.</ref>: מהו טעם הכפל ד"(תפלה ל)משה", ואח"כ תוארו – "איש האלקים". ועד"ז בסיום המזמור: "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו (ואח"כ – פעם נוספת) ומעשה ידינו כוננהו"<ref>ראה ראב"ע שם ששולל פירוש הרד"ק שהוא לשון כפול.</ref>.

בכדי לפעול המשכת וגילוי אלקות למטה באופן של '''קביעות''' ("ושכנתי בתוכם" באופן ד"כוננה עלינו") נדרשים שני ענינים, שני קצוות, וחיבורם יחד: (א) כח שהוא נעלה מההנהגה הרגילה, ההנהגה הטבעית של העולם, שיש בו הכח להכניס בעולם '''גילוי אלקות''' (שאינו בגילוי בעולם (מלשון '''העלם והסתר''') מצ"ע), ועד ל'''שנות''' את העולם, שיהי' "כלי" לגילוי אלקות. ובפרט באופן של קביעות ונצחיות – שלכך נדרש כח מיוחד, כיון שמצד גדר העולם – שמורכב משינויים (זמן) – '''משתנים''' כל הנבראים<ref>וכמאמר הידוע: התינוק משנולד מתחיל להתייבש (ראה בחיי בראשית א, כח).</ref> בהמשך הזמן, עד ש"כל הוה נפסד"<ref>ראה לקו"ש ח"ה ע' 98 בהערות. חט"ו ע' 428. וש"נ.</ref>, (ב) הכח צריך לרדת ולהתלבש עד שיהי' '''בערך''' לגדרי העולם [כידוע<ref>ראה סה"מ מלוקט ח"א ע' קפז. וש"נ.</ref> שהמברר צריך להתלבש בלבושי המתברר], שדוקא אז יש בכחו לעשות מזה (מהמתברר) '''כלי''', מקום '''קבוע''' לקבל '''בפנימיות''' את הגילוי (משא"כ אם הגילוי הוא שלא בערך למקבל, הוא לא ישאר שם בקביעות, רק באופן מקיף וכיו"ב, עד שבמשך הזמן יכול להסתלק).

ו. שני ענינים אלו – וי"ל שאלו הם שני הענינים בכפילות שבתחילת וסיום מזמור צדי"ק – היו בשלימות ובגלוי אצל משה רבינו – שהוא ה'''ממוצע''' '''המחבר''' בין הקב"ה ובנ"י, "אנכי עומד בין ה' וביניכם"<ref>ואתחנן ה, ה.</ref>, וממוצע צריך להיות בו משני הענינים שהוא מחבר<ref>ראה בארוכה ד"ה פנים בפנים תרנ"ט.</ref>:

על "איש האלקים" אומרים חז"ל<ref>דב"ר פי"א, ד. מדרש תהלים עה"פ (במדרש תהלים שלפנינו הובא רק בבא הראשונה "ממחציתו ולמטה נקרא איש". אבל במדרש תהלים באבער הובא כל המאמר). וראה "קובץ י"א ניסן" הנ"ל אות ב. וש"נ.</ref> "אם אלקים למה איש ואם איש למה אלקים כו', מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה האלקים". ובהיות אצלו שני ענינים אלו – "איש (ו)האלקים" – יש בכח משה לחבר אלקות עם העולם (כפי שהי' בגלוי במשכן משה).

אע"פ ש"איש האלקים" הוא חיבור של שני קצוות ("איש" ו"האלקים") כפי שהם באדם אחד (משה)<ref>דאף שמפשטות הלשון משמע, שבמשה היו ב' ענינים נפרדים, "איש" ("מחציו ולמטה"), ו"האלקים" ("מחציו ולמעלה"), והחידוש במשה הוא, שהוא "האלקים" "מחציו ולמעלה" (משא"כ שאר בני אדם הם כולו בבחי' איש, גם מחציו ולמעלה) – הרי, מפשטות לשון הכתוב ("משה איש האלקים") מובן, שהיות שמשה הוא איש אחד, נשמה בגוף אחד, הרי הוא "איש האלקים" '''בכל''' מציאותו* (ראה ד"ה פנים בפנים הנ"ל, מע"ח שער לאה ורחל בסופו. וראה "קובץ י"א ניסן" שם), שגם "מחציו ולמטה" (בעסקו בענינים גשמיים) הוא חלק מ"(איש) האלקים", וגם "מחציו ולמעלה" (בעסקו בענינים רוחניים) הוא חלק מ"איש (האלקים)" (משא"כ בשאר בני אדם, אף שיש להם ב' חלקים – נשמה וגוף, נשמה היא "חלק הוי' עמו", "חלק אלוקה ממעל ממש", וגוף הוא נברא גשמי).{{ש}}'''*) ראה פי' מהרז"ו לדב"ר שם, שמפרש מאחז"ל זה ע"פ הפדר"א (פמ"א) משה הי' רגליו עומדות בהר וכולו בשמים, וקורא לחלק שעמד בארץ איש ולחלק שבשמים אלקים.'''</ref> אבל מ"מ שם אלקים בגימטריא '''הטבע'''<ref>פרדס שער יב (שער הנתיבות) פ"ב. ר"ח שער האהבה פ"ו ד"ה והמרגיל (קכא, ב). וראה שם שער האהבה ספ"א ד"ה וכדי להבין (נב, ד). של"ה פט, א (דאיתא בזהר); קפט, א (ומרומז בזהר); שח, ב. שו"ת חכם צבי סי"ח. [[שער היחוד והאמונה פרק ו'|שעהיוה"א רפ"ו]].</ref>, זוהי הדרגא באלקות ש"מתלבשת" ומחי' את טבע העולם. ולכן נאמר "איש '''האלקים'''", כיון שבחי' "איש" ("מחציו ולמטה") של משה, כפי שהוא קשור עם העולם, מתאחד (רק) עם "האלקים" (אלקות שבערך הבריאה)<ref>ולאידך גיסא יש לומר: מכיון שזהו "איש '''האלקים'''" (אלקות שבערך הבריאה), הרי "איש" ("מחציו ולמטה") לא מתאחד לגמרי עם "האלקים" ("מחציו ולמעלה"), וגם לא נמשך האלקות למטה מבחי' איש (בבחי' אנוש וכיו"ב); משא"כ ע"י התאחדות משה עם עצמותו ית', שזהו התוכן ד"תפלה למשה", בכחו לאחד "איש" ו"האלקים", וגם להמשיך אלקות למטה מבחי' איש כו', כדלקמן בפנים סעיף י.</ref> אבל לא עם הוי' (שם העצם<ref>כס"מ הל' ע"ז פ"ב ה"ז. פרדס שער יט (שער שם בן ד') פ"א. מו"נ ח"א פס"א ואילך. עיקרים מאמר ב' פכ"ח.</ref> כו'), גילוי האלקות שלמעלה מהעולם (שנברא בשם אלקים, בראשית ברא אלקים<ref>בראשית א, א.</ref>).

אמנם "'''משה'''" (שנאמר לפני "איש האלקים") הוא על שם "כי מן המים משיתיהו"<ref>שמות ב, י.</ref> – משם מ"ה<ref>תו"ח שמות קטז, א. אוה"ת תצוה ע' א'תרה. ע' א'תרכג. וראה גם תו"א יתרו סט, ריש ע"ב. מג"א צט, ג. ובכ"מ.</ref> (ונחנו מה<ref>בשלח טז, ז. ח.</ref>), שם '''הוי''''<ref>ראה סה"מ תקס"ב ע' קלז. אוה"ת וארא ע' רג. ובכ"מ.</ref> (למעלה מ"איש '''האלקים'''"<ref>ראה [[תורה אור יתרו|תו"א יתרו]] שם. [[לקוטי תורה ואתחנן|לקו"ת ואתחנן]] ג, ד. אוה"ת עקב ע' תקצט. ובכ"מ.</ref>), אלקות שלמעלה מהבריאה. וידוע הפירוש בזה<ref>ראה תו"ח ואוה"ת שבהערה 57. ובכ"מ.</ref>, ששרש נשמת משה הוא מדרגא גבוהה מאד, בחי' מים (עלמא דאתכסיא<ref>[[תורה אור בשלח|תו"א בשלח]] סב, א־ב. ובכ"מ.</ref>), שלמעלה מארץ ויבשה (מקום מושב האדם), ומשם – "מן המים – משיתיהו" בגלוי ב(עלמא דאתגליא, עד ב)עולם הזה הגשמי. כך שכפי שהוא נמצא כנשמה בגוף פה למטה ה"ה בגלוי "מן המים", דבוק בגלוי למקורו למעלה (בדוגמת דגי הים שתמיד קשורים בגלוי למקור חיותם – מי הים<ref>וראה ע"ז ג, ב: מה דגים שבים כיון שעולין ליבשה מיד מתים, אף בני אדם כיון שפורשין מד"ת ומן המצוות כו'. וראה גם ברכות סא, ב.</ref>).

כיון שאצל משה (ממוצע המחבר) היו שני הענינים ("משה" ו"איש האלקים") – שלכן ישנו אצל משה למטה ענין הנצחיות והקביעות (כח הבל"ג) בגלוי [כמרומז בהמשך המזמור<ref>ולהעיר מסיום מזמור שלפני זה (מזמור פט): ברוך ה' לעולם אמן ואמן, שאמן בכלל מורה על קיום הדבר (גמר הנצחון – ראה נזיר בסופו), ואמן בכפליים מורה על הקיום והתוקף באופן נצחי. וענין זה נמשך '''לעולם''', בפירושו מקום וזמן (ראה סה"מ תש"ח ע' 160. ובכ"מ), וגם בפירושו נצחיות (ראה המשך מים רבים תרל"ו פנ"ז ואילך). וראה יהל אור ע' תשכד השייכות ד"אמן" עם עיסקא דשבתא כפול (דלקמן בפנים).</ref>: "מעון אתה היית לנו '''בדור ודור''', בטרם הרים ילדו גו' '''ומעולם עד''' '''עולם''' אתה א־ל גו', כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול גו'" – וכך נמשכת הנצחיות בזמן גם אצל "משה איש '''האלקים'''"<ref>ומה שבהמשך המזמור מדבר בקוצר זמן האדם ("כל ימינו פנו בעברתך גו' ימי שנותינו בהם שבעים שנה גו'") – הוא חלק מהעונש כאשר "זרמתם שנה '''יהיו''' גו' שתה עונותינו גו'".</ref> בהיותו בטל לאלקות], נצחיות במשה עצמו, ש"משה לא מת"<ref>סוטה יג, סע"ב. זח"א לג, סע"ב. וראה בארוכה לקו"ש חכ"ו ע' 6 ואילך.</ref> (ובכל דור ודור ישנו אתפשטותא דמשה<ref>זח"ג רעג, א. תקו"ז תס"ט. וראה [[לקוטי אמרים פרק מ"ד|תניא פמ"ד]] (סג, א). ועוד.</ref>, נוסף על בחי' משה שבכל א' מישראל<ref>ראה [[לקוטי אמרים פרק מ"ב|תניא רפמ"ב]].</ref>), וכן בכחותיו ופרטיו<ref>כי שלימות ענין הנצחיות היא דוקא כשנמשכת וניכרת בכל הפרטים, דבאם פרט א' אינו נצחי ה"ז מורה על "חלישות" גם בהענינים שהם נצחיים, כי יש נתינת מקום ואפשריות להיפך הנצחיות.</ref>, עד שגם "מעשי ידי משה (משכן שעשה משה) נצחיים"<ref>סוטה ט, סע"א. וראה לקו"ש חט"ז ע' 465, ובהנסמן שם. לקו"ש חכ"ו שם.</ref> –

לכן הי' דוקא למשה את הכח להמשיך את השכינה למטה<ref>ראה שהש"ר רפ"ה: עמד משה והורידה (השכינה) לארץ . . ואימת שרתה שכינה כו' (כדלעיל הערה 27). וראה המשך ההילולא באתי לגני ה'שי"ת.</ref> ע"י תפלתו "ויהי נועם גו'", "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם", באופן ד"'''כוננה''' עלינו" – '''בקביעות''', לדור דור (עד שבזה ("ומעשה ידינו כוננהו") מרומזת ה'''נצחיות''' דבית המקדש השלישי, שאינו חרב '''לעולם''', כנ"ל).

וכשם שאצל משה עצמו ישנם שני ענינים אלו ("משה" ו"איש האלקים"), כך ישנם שני הענינים (כפל) בברכת ותפלת משה ("ויהי נועם גו'") – (א) המשכת השכינה במשכן, אלקות שלמעלה מעולם, (ב) באופן שזה מתלבש בפנימיות שלמטה – ויש לומר שהם מרומזים בכפל הלשון (א) "ומעשה ידינו כוננה '''עלינו'''" – באופן של מקיף מלמעלה, "להיותו בלי גבול ותכלית"<ref>תניא [[אגרת הקודש סימן כ"ג|אגה"ק סכ"ג]].</ref>, (ב) "ומעשה ידינו כוננהו", שהוא מחזק את "מעשה ידינו" '''עצמם''', ז.א. שה"כוננהו" חודר בפנימיות גם ב"מעשה ידינו" (ולא רק באופן ד"כוננה '''עלינו'''")<ref>וראה גם פי' האלשיך עה"פ.</ref>.

– ויומתק בזה שכפל בכלל מורה על קיום הדבר באופן נצחי – כפליים לתושי'<ref>לשון הכתוב – איוב יא, ו.</ref> (שהוא לא רק פעמיים ככה, אלא יתירה מזה באיכות ובתוקף). וכפל קשור גם עם הגאולה<ref>ראה יל"ש ר"פ לך לך (רמז סד). וראה ד"ה ויאמר גו' לך לך באוה"ת תרדע, א. תרכ"ז. תר"ל – הובא בסד"ה נחמו עת"ר.</ref> – גאולה נצחית<ref>ראה מכילתא בשלח טו, א. הובא בתוד"ה ה"ג ונאמר – פסחים קטז, ב. ועוד.</ref>.

ח. ובפרטיות יותר – ע"פ ביאור רש"י<ref>עה"פ תהלים כאן.</ref> בכפל זה: "ושני פעמים ומעשה ידינו כוננהו, א' על מלאכת המשכן שבירכן לישראל והתפלל שתשרה שכינה במעשה ידיהם במשכן, וא' שתהא ברכה במעשה ידיהם". ועפ"ז י"ל, שכפל זה מרמז על ברכה כפולה של משה ש"מעשה ידינו" יהיו נצחיים – הן "מעשה ידינו" בעניני קדושה (בדוגמת מעשה המשכן), והן ב"מעשה ידינו" בעניני רשות וחול, "מעשיך"<ref>אבות פ"ב מי"ב. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג. טושו"ע או"ח סרל"א.</ref> ו"דרכיך"<ref>משלי ג, ו. וראה רמב"ם וטושו"ע שם.</ref>, שהגם שאלו מעשים הקשורים עם הנהגת העולם, מכניס בהם משה את כח הנצחיות – "ומעשה ידינו '''כוננהו'''".

ולהוסיף: "תפלה למשה" הוא חלק מתפלת שבת. ועפ"ז מובן, שלתפילה זו יש שייכות מיוחדת עם שבת<ref>ויומתק בזה שעיקר העבודה דשבת היא עבודת התפלה (ראה ירושלמי שבת פט"ו ה"ג. ספר היראה לר"י אות שיט. הובא ונתבאר בתו"א קיג, א. לקו"ת צו יא, ד. סידור עם דא"ח רצז, ד. ועוד). ובפרט תפלת משה – שחוזרין אליו האלף אורות בשבת (וזהו "ישמח משה במתנת חלקו" (סידור האריז"ל במקומו. פע"ח שער השבת פ"ח)). ומבואר בכ"מ השייכות דתפלה למשה לתפלת שבת – ראה אוה"ת ויצא תתמב ב ואילך. ד"ה תפלה למשה תר"ס. ועוד.</ref>. ובפרט ש"מזמור שיר '''ליום''' '''השבת'''"<ref>[[תהלים פרק צ"ב|תהלים מזמור צב]].</ref> הוא חלק מתפלת משה (מי"א המזמורים שאמר משה), עד ש"בא<ref>ב"ר ספכ"ב ובמ"כ שם.</ref> משה וחדשו על שמו מזמור שיר ליום השבת (ר"ת למשה)"<ref>וראה פע"ח שם: וכשתאמר מזמור שיר ליום השבת תכוין בר"ת שהם למשה.</ref>.

ויש לומר השייכות: עה"פ "מזמור שיר ליום השבת" אומרים חז"ל<ref>מדרש תהלים שם. יל"ש עה"פ (בשלח טז, כט) ראו כי ה' נתן לכם השבת (רמז רסא).</ref> "עיסקא דשבתא '''כפול'''". ומבואר בכ"מ<ref>[[לקוטי תורה בשלח|לקו"ת בשלח]] ב, ג. יהל אור ריש ע' תרכט. שם בהשמטות ע' תשכד ואילך. ד"ה לך לך תרכ"ז. תר"ל. ובכ"מ. וראה [[מאמר אלה תולדות נח תנש"א - מוגה|ד"ה אלה תולדות נח תנש"א]] (סה"מ מלוקט ח"ה ע' מז ואילך).</ref>, שהכפל הוא שתי הדרגות (שתי שבתות<ref name=":0">ראה [[מאמר אלה תולדות נח תנש"א - מוגה|ד"ה אלה תולדות גו' הנ"ל]] בתחלתו. וש"נ.</ref>) בכל שבת – מעלי שבתא ויומא דשבתא<ref>זח"א (בהקדמה) ה, ב. ח"ב קלח, א.</ref>, מנוחה בערך ליגיעה, ומנוחה בעצם<ref>ראה אוה"ת נח נז, ב ואילך. ד"ה תפלה למשה תר"ס. ועוד.</ref>, ע"ד החילוק בין שם אלקים (אלקות בערך הבריאה) ושם הוי' (אלקות שלמעלה מהבריאה); ובשבת באים שניהם יחדיו, כפול. וי"ל שזהו ע"ד הכפל בתחלת המזמור – "(תפלה ל)משה" (הוי') ו"איש האלקים", ובסיום המזמור – "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו", שנועם היא הדרגא דשבת<ref name=":1">ראה מאמרי אדהאמ"צ תצוה ע' ת ואילך.</ref> (וע"ד ענין עשיית המשכן<ref name=":1" />) – "ומעשה ידינו כוננה עלינו", "ומעשה ידינו כוננהו", הן מנוחה בערך ליגיעה דמעשה ידינו, והן מנוחה בעצם (עלינו). ובכללות יותר: כוננהו ב"מעשה ידינו" דימי החול ("ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך"<ref>יתרו כ, ט.</ref>), "ומעשה ידינו כוננה '''עלינו'''" ביום השבת, כש"כל<ref>פרש"י יתרו שם, ממכילתא שם. טושו"ע או"ח סש"ו ס"ח. שו"ע אדה"ז שם סכ"א.</ref> מלאכתך עשוי'"<ref>ולהעיר מפי' הראב"ע עה"פ: "טעם כוננה עלינו – לתקן סבות ועלילות שלא יהי' טורח להם ועמל בכל מעשיהם, וטעם כוננהו – שיהיו שלם, ע"ד אם ה' לא יבנה בית ([[תהלים פרק קכ"ז|תהלים קכז, א]])".</ref>.

ושבת – בדוגמת משה – קשורה עם ענין הנצחיות, כידוע<ref>ראה המשך תרס"ו בסופו (ע' תקמב). המשך תער"ב ח"ב ע' א'קכז. ועוד.</ref> שבכל שבת ישנו מעין ד"יום שכולו שבת ומנוחה '''לחיי העולמים'''"<ref>תמיד בסופה.</ref>, כשתהי' שלימות הגילוי דמנוחה בעצם, מנוחה נצחית. והגאולה ("מיד נגאלין") באה עי"ז ש"משמרין שתי שבתות כהלכתן"<ref>שבת קיח, ב.</ref> (שתי דרגות אלו בכל שבת<ref name=":0" />, שעיסקא כפול).

'''בתלתא''' זימני הוה חזקה<ref>ב"מ קו, ריש ע"ב. וש"נ.</ref>. ענין ה'''חזקה''' (מלשון חוזק) הוא, שב(המשכיות או חזרה ד)שלש פעמים נעשה הדבר קבוע, הוא מתחזק ("כוננה") וכך ישאר לעד.

השלימות המלאה בחזקה דשלשה (פעמים) גופא היא – '''תשעים''', שהוא שלש פעמים שלשים, שלש פעמים שלש פעמים עשר: השלימות דכל מספר היא כאשר הוא כלול מעשר, כיון שעשר הוא שלימות המספר<ref>ראב"ע שמות ג, טו. פרדס שער ב פ"ב.</ref>, שמורה על שלימות הענין [ולכן תהי' הגאולה העתידה – גאולה נצחית – קשורה עם מספר עשרה: "עלי עשור"<ref>[[תהלים פרק צ"ב|תהלים צב, ד]]. ערכין יג, ב. וש"נ.</ref> וכו'<ref>ראה מכילתא בשלח טו, א. וש"נ (שירה העשירית). תנחומא (באבער) תשא ח. ועוד (מנין העשירי). רמב"ם הל' פרה אדומה ספ"ג (פרה העשירית). ועוד.</ref>]. ועפ"ז – שלשים (עשר פעמים שלש) הוא שלימות בחזקה (שלימות יותר משלש, שש, תשע וכיו"ב); ותשעים (שלש פעמים שלשים) הוא השלימות '''המלאה''' בחזקה.

האופן הרגיל שבו כותבים חז"ל וכו' אות זו (במילוי) הוא – "'''צד"י'''"<ref>ראה שבת קג, ב: שלא יכתוב . . גמין צדין, צדין גמין. ושם קד, א: צד"י כפופה וצד"י פשוטה. '''ועוד'''.</ref> (ללא ק' בסוף). ובכמה מקומות כותבים "צדי"ק"<ref>ראה זח"א ב, ב (בהקדמה): אמר לה (הקב"ה) צדי צדי אנת וצדיק אנת* (נתבאר בספר הדרת מלך סי' עה (לד, א). אוה"ת נ"ך ע' תתקכ ואילך). ובאור הלבנה גריס: א"ל צדי צדיק אנת וצדיק אתקריאת. ובפרדס שער כז (שער האותיות) פכ"א (הובא באוה"ת שם ס"ע תתקכא): וכן לא נקרא צדיק אלא בהיותו מתייחד בצדק. וכן מפורש באותיות דר"ע אות צד"י: אל תקרי צד"י אלא צדק. וי"ג: צדיק. וראה הערה 103.{{ש}}'''*) ראה גם בס' שערי גן עדן להמקובל הר"י קאפל (קארעץ, תקס"ג) אות צד"י (פתח א): הרי שאמר (בזהר) ב' לשונות צד"י וצדי"ק. וכן הוא נמצא בגמרא שלנו כו'. ולכאורה י"ל דכוונתו להא דאיתא בשבת שם: "צד"י כפופה וצד"י פשוטה צדיק כפוף צדיק פשוט". אבל לכאורה אין להביא ראי' מזה, "דהתם אות''' קמייתא '''קא דריש" (מגן דוד להרדב"ז אות צד"י), כדמוכח משאר האותיות דדריש בגמ' שם.'''</ref> (מצרפים לצד"י את האות שלאחרי זה – ק'<ref>ראה הערה הבאה.</ref>), שזה קשור<ref>ראה מגן דוד שם: אות צ' מורה ביסוד כאשר נבאר בע"ה (וראה הנסמן בהערה 105) וא"ת שהרי אין קריאת האות צדיק אלא צד"י בלא ק', דהכי תניא בברייתא (דלעיל הערה 100) . . לא קשיא שהרי הק' לאחרי* הצ' וכאילו אתה מחברה אצל הצ' ומשלים קריאת צדיק, ומלמדי תינוקות של ספרד מלמדין צדיק בק'.{{ש}}'''*) בנדפס שם: לפני. ולכאורה הוא טה"ד.'''</ref> עם הדרגא דצדיק, בחינת יסוד כמ"ש<ref>משלי י, כה.</ref> "צדיק יסוד עולם"<ref>ראה פרדס שם: פירש בס' התמונה (תמונה ג אות צד"י) כי רמוזה בצדיק יסוד עולם. וכ"ה בקה"י מערכת צ'. אוה"ת נ"ך שם. לקוטי לוי"צ לתנ"ך וכו' ע' ז.</ref>.

ואיתא בספרים<ref>ראה מגן דוד שם: צד"י הוא מלשון צד כמו מצד הארון ולצדי המשכן. וראה גם ברוך שאמר (לרבינו שמשון ב"ר אליעזר) אות צד"י – כח, א ("הצדקות שינטה מקו האמצעי השוה לצד ראש ימיני").</ref> (ע"פ הידוע בגודל הדיוק בכל עניני התורה, ובפרט קדושת האותיות, שלכל אות במילוי יש פירוש), ש"צד"י" הוא מלשון צד, ולפ"ז מובן ש"צדי" פירושו צד שלי.

הקב"ה ברא את האדם והעולם באופן שישנם שני צדדים ("זה לעומת זה"<ref name=":2">קהלת ז, יד. וראה [[לקוטי אמרים פרק ו'|תניא רפ"ו]].</ref>): צד הקדושה והצד שכנגד, יצר הטוב (בצד ימין, חלל הימני<ref name=":3">[[לקוטי אמרים פרק ט'|תניא רפ"ט]].</ref>) ויצר הרע (בצד שמאל<ref name=":3" />). כיון ש"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"<ref>ברכה לג, ד.</ref> לכאו"א מישראל, מובן א"כ ש"צדי" – הצד שלי (הצד דבנ"י) – הוא תורה ומצוות, פסקי דיני התורה איך צריך יהודי להתנהג בעולם (משא"כ לצד שכנגד אין שום שייכות אליו, ועאכו"כ שאין זה הצד שלו).

אבל לאידך גיסא הרי זה נקרא "צדי", רק '''צד''' שלי (ולא מציאותי, וכיו"ב) – כיון שהקב"ה ברא את העולם (בשם אלקים) כ"צד" בפני עצמו (זה לעומת זה עשה '''אלקים'''<ref name=":2" />), עולם המעלים ומסתיר על אלקות, תחתונים, עד "תחתון שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו ית'"<ref>[[לקוטי אמרים פרק ל"ו|תניא פל"ו]] (מה, ב).</ref>, ולא נרגש בו (מצ"ע) שצריכים לציית להוראות התורה, עד שיתכן שיתנהגו היפך התורה ח"ו. והכוונה בזה היא – שיהפכו את העולם, שגם ה"צד" דעולם מצד '''ענינו הוא''' "יסכים" להוראות ופס"ד התורה (ודוקא אז ה"ז נקבע בפנימיות בתחתונים).

ועפ"ז יכולה להתעורר השאלה (אפילו בנוגע לדבר של רשות, אפילו לא הצד שכנגד): כיצד יכול יהודי לצאת ולהפוך את ה(חפצא ד)עולם והאנשים בעולם, שהם – מצד ענינם הם – יתנהגו ע"פ הוראות ופס"ד התורה (עד "לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח"<ref name=":4">רמב"ם הל' מלכים פ"ח ה"י.</ref>) – הוא הרי "נוגע בדבר" בזה, כיון שתורה '''תלוי' בישראל''' וניתנה '''בשביל ישראל''' (ולכן מחשבתן של ישראל קדמה לתורה<ref>ראה תדבא"ר פי"ד ופל"א. ב"ר פ"א, ד.</ref>), כמ"ש בתורה "צו את בני ישראל", "דבר אל בנ"י" (וכיו"ב), והחיות של יהודי תלוי' בתורה (היא חיינו ואורך ימינו<ref>נוסח ברכת אהבת עולם דתפלת ערבית – ע"פ לשון הכתוב (נצבים ל, כ) "כי הוא חייך ואורך ימיך".</ref>) – והשאלה: בהיותו "נוגע בדבר", כיצד יכול '''הוא''' לפעול ולעשות דירה לו ית' '''בתחתונים'''<ref>ראה תנחומא נשא טז. שם בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. [[לקוטי אמרים פרק ל"ו|תניא שם]].</ref>, '''מצד ענינם הם?!'''

לכן עשה הקב"ה שיהודי (כפי שירד למטה בעולם כנשמה בגוף) עומד בגלוי '''כאילו מן הצד''', ששייכותו (העצמית) לתורה ומצוות אינה '''מכריחה''' אותו ואינה גורמת לנטי' כל שהיא (בגלוי) שיתנהג כך, אלא הדבר נמסר לבחירתו החפשית, ש'''הוא''' '''יבחר''' "ובחרת בחיים"<ref>נצבים ל, יט.</ref> בצד דתומ"צ, ובמילא אין הוא "נוגע בדבר" כלל, כיון שאין הוא מוכרח להתנהג באופן אחד דוקא, יש בו הן צד טוב והן צד שכנגד, ו"זה וזה שופטן"<ref>ברכות סא, ב.</ref> (לא "מושלים"<ref>[[לקוטי אמרים פרק י"ג|תניא רפי"ג]].</ref>, גם לא נפשו האלקית);

אבל מוסיפים יו"ד ל"צד", כיון שהכוונה בזה היא – "ובחרת בחיים", שיבחר שצד ימין יהי' "צדי", הצד שלו<ref>וראה ס' ברוך שאמר שם, ש"צד"י", צד י', פירושו – צד ימין, ע"ש היו"ד שבצד ימין של הנ' באות צ'.</ref> [ואז – כשהוא בוחר לציית לנפש האלקית – הרי "הקב"ה עוזרו"<ref>[[לקוטי אמרים פרק י"ג|תניא שם]]. וראה סוכה נב, ב. קידושין ל, ב.</ref>, "כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו"<ref>[[תהלים פרק ק"ט|תהלים קט, לא]].</ref>].

וזהו ע"ד שני הענינים במשה – "משה" ו"איש האלקים" [ומעין זה – הנשמה והגוף דכאו"א מישראל]: בהיותו "משה" ע"ש מן המים משיתיהו (למעלה מעולם) ה"ה קשור בגלוי רק עם אלקות, עם "אין מים אלא תורה"<ref>ב"ק יז, א.</ref> ("זכרו תורת משה עבדי"<ref>מלאכי ג, כב.</ref>), שתורה היא בעה"ב על העולם, "בראשית", בשביל התורה ובשביל ישראל<ref>פרש"י ר"פ בראשית. ובכ"מ.</ref>, ובכח זה יכול הוא להפוך את העולם ולהמשיך שם גילוי אלקות; בהיותו "'''איש'''" ("מחציו ולמטה") ה"ה "נדמה בחומריותו לגופי אוה"ע"<ref>[[לקוטי אמרים פרק מ"ט|תניא פמ"ט]].</ref>, ולכן ה"ה כאילו עומד מן הצד, והוא '''בוחר''', "ובחרת בחיים", שכפי שהוא נמצא כ"איש" נעשה הוא "איש האלקים" – "צדי".

וצריך לומר, שע"י "תפלה למשה איש האלקים" (שנותן את הכח להמשכת אלקות באופן של קביעות), ה"ז מגיע גם בתחתון שאין תחתון למטה ממנו, ומהפך גם אותו. ויש לומר שענין זה מרומז בכך שמוסיפים ק' ל"צד"י", שעושה את המלה "צדיק" – וק' יורד למטה מן השורה<ref>ראה ספר הערכים חב"ד מערכת אותיות – קו"ף. '''וש"נ.'''</ref>, וכדלקמן.

יא. על הפירוש הנ"ל (ס"ו) שמשה ע"ש "מן המים משיתיהו" רומז על גילוי שם הוי', שלמעלה מן העולם, עלמא דאתכסיא – נשאלת לכאורה קושיא פשוטה: ה"מים" (שמהם "משיתיהו" את משה) היו מי הנילוס – "ותשם בסוף על שפת היאור"<ref>שמות ב, ג.</ref>, בסמיכות<ref>ראה צפע"נ עה"ת עה"פ, דכיון שהם היו עובדים לנילוס, היתה יוכבד אסורה להשימו בתוך היאור, ולכן "ותשם בסוף על '''שפת''' היאור"; ולאחרי ש"ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור" (שמות שם, ה), "שירדה לרחוץ מגילולי אבי'" (סוטה יב, רע"ב. וש"נ. ועוד), הרי '''ביטלה''' בזה הע"ז, "ושוב באתה התיבה בתוך היאור". וראה גם לקו"ש חט"ז ע' 13.</ref> אל – ה'''עבודה''' '''זרה''' דמצרים<ref>ראה תנחומא וארא יג. שמו"ר פ"ט, ט. פרש"י וארא ז, יג.</ref>! וגם: דוקא '''בת פרעה''' מלך מצרים (– ערות הארץ<ref>מקץ מב, יב.</ref>) הוציאה את משה מן המים, וקראה לו משה על שם "מן המים משיתיהו", ודוקא על שם זה הוא נקרא (אע"פ שי' שמות היו לו<ref>ויק"ר פ"א, ג. ועוד.</ref>) – כיצד מתאים זה עם הפירוש בחסידות, שזהו עלמא דאתכסיא, תכלית ההיפך מע"ז ופרעה וכו'?!

והביאור בזה הוא, שהיא הנותנת: כל הגבוה גבוה ביותר נופל למטה מטה ביותר<ref>שערי אורה ד"ה יביאו לבוש מלכות פי"ב ואילך. פל"ב ואילך. ובכ"מ.</ref>. בכדי להגיע לאלקות שלמעלה מגדר הבריאה, זקוקים דוקא לבת פרעה (וכמרומז בשמה "בתי־ה"<ref>מגילה יג, א.</ref>, מלשון בת (מקבלת) מי"ה<ref>ראה ל"ת להאריז"ל ישעי' כא, ב. ספר הגלגולים פס"ז. עיי"ש.</ref>, שלמעלה משם הוי'], שהיא תוציא את משה ממקום של עבודה זרה (מי נילוס), ועי"ז נעשה הגילוי ד"מן המים משיתיהו", הגילוי דמשה מעלמא דאתכסיא בעלמא דאתגליא.

ועפ"ז יש לומר, שזה שמשה הי' בתיבה "בסוף על שפת היאור", בסמיכות למקום ע"ז (למטה יותר מ"איש" "מחציו ולמטה"), אבל באופן שהי' מוגן ע"י התיבה, ובפשטות היתה התיבה פתוחה מלמעלה<ref>שהרי בודאי היו נקבים בהתיבה לכניסת אויר, ואם כן, למה הטרחא לעשות סתימה ובה נקבים, כשדי להבטיח שנענוע הגלים לא יפילוהו '''מתוך''' התיבה ע"י סתימת רוב גג התיבה. וכפשט הכתוב ("ותפתח ותראהו גו'" – שמות ב, ו) שרצתה לראותו ופתחה חלק התיבה שמנע הראי'.</ref>, ז.א. שמשה בהיותו בתיבה הי' גלוי כלפי שמיא, ובהיותו שם "ראתה (אפילו בהיותה עדיין בת פרעה) עמו '''שכינה'''"<ref>פרש"י שמות שם.</ref>, ולאח"ז "מן המים משיתיהו" בת פרעה דוקא, והוא גדל בבית פרעה מלך מצרים<ref>שם, י.</ref> – הרי זה נתן למשה את הכח, שיוכל לשבור אח"כ את הקליפה וע"ז דמצרים, ולגאול את בנ"י משם.

נמצא שבפסוק "תפלה למשה איש האלקים" כלול גם ענין שלישי (נוסף על העבודה ד"איש האלקים" (גילוי אלקות בערך הבריאה), ו"משה" (גילוי שם הוי' שלמעלה מן הבריאה)) העבודה דבירור התחתון שאין תחתון למטה ממנו. וי"ל שענין זה מרומז בענין ד"'''תפלה''' למשה"<ref>היינו שבבחי' משה ב' ענינים: (א) גילוי שם הוי', עלמא דאתכסיא, אלקות שלמעלה מעולם. (ב) "משה" (הוי') כפי שהוא בדרגת "תפלה למשה", מלשון תפל ומחובר לעצמותו ית'. ואולי י"ל שזהו ע"ד הב' דרגות בהוי': (א) בחי' '''שם''' הוי', (ב) כפי שהוא למעלה מכל ענין של שם (ראה ס' הליקוטים דא"ח־צ"צ ערך הוי' בתחלתו. וש"נ).</ref>, כמבואר בחסידות<ref>ד"ה תפלה למשה תר"ס. [[מאמר תפלה למשה תשכ"ט - מוגה|תשכ"ט]] (סה"מ מלוקט ח"ה ע' ריט ואילך).</ref> שזוהי תפלת עשיר, הקשורה עם עצמותו ית', שלמעלה מהוי' ואלקים (סובב וממלא) והמחבר שניהם יחד, שבכח העצמות (שלמעלה לגמרי ממציאות העולם ומשלילת מציאות העולם) נמשך אלקות בכל העולם ובכל הדרגות שבו, עד בתחתון שאין תחתון למטה ממנו.

וכפי שיהי' בשלימות בגאולה האמיתית והשלימה, כאשר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"<ref>זכרי' יג, ב.</ref>, ו"לא יהי' שם לא מלחמה כו', ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד"<ref>רמב"ם בסיום וחותם ספרו.</ref> – הגילוי ד"ויהי נועם ה' אלקינו עלינו", עלמא דאתי איקרי נועם<ref>זח"א קצז, ב.</ref>, תענוג העצמי<ref>מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"א ע' תיא. שע"ת ד"ה אם יהי' נדחך פכ"א.</ref> (עד שנמשך ב)"ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו", כסיום המזמור<ref>ויש לומר שע"ד התוכן דמזמור "תפלה למשה" – תחלתו וסיומו – הוא גם בספר הרמב"ם* (ששמו משה, וידוע הפתגם ממשה ועד משה לא קם כמשה): בתחלת ספרו – "יסוד היסודות ועמוד החכמות" ר"ת הוי'** (כמ"ש נכדו ר' דוד הנגיד – סה"ד שם. שה"ג להחיד"א מע' רמב"ם. וראה גם "פירוש" לריש הל' יסוה"ת) (וגם ממשיך אח"כ "ואמת הוי' לעולם"), "לידע שיש שם מצוי ראשון", "אמיתת המצאו" (עצמותו ית'). ובסיום ספרו – בהל' משיח, הקשור עם הגילוי ד"נועם" (עלמא דאתי), ובזה גופא – ב' תקופות: שלא יהי' שינוי הטבע כ"א ביטול שעבוד מלכיות בלבד (גילוי אלקים בגימטריא הטבע), ובתקופה שני' נסים למעלה מטבע – כנרמז בסיום הספר "כמים לים מכסים". כמבואר במ"א (הדרן על הרמב"ם סה"ש תנש"א ח"א ע' 98 ואילך).{{ש}}'''*) ולהעיר שיום הולדת שלו הוא בערב פסח (סה"ד ד"א תתקכז).'''{{ש}}'''**) ומהיו"ד ד"יסוד" (כנגד היו"ד דשם הוי') נמשך התיבה "(י)סוד", בגימטריא שבעים, כנגד בירור העולם, שבעת ימי הבנין (בחי' אלקים), וגם שם ממשיכים ומגלים אלקות דבחי' סתום (שלמעלה מהבריאה), ע"י "נכנס יין (בגימטריא שבעים) יצא סוד" (עירובין סה, סע"א), שזהו הגילוי דפנימיות התורה (וע"ד מעשה מרכבה – בפרקים הראשונים דספר הרמב"ם).'''</ref>.

ידוע הפירוש<ref>ראה [[לקוטי תורה בלק|לקו"ת ר"פ בלק]] (סז, א ואילך). תו"א מג"א צה, סע"ב ואילך. סה"מ תר"ן ע' רעט ואילך. תרנ"ח ע' ריב. ה'שי"ת ע' 122. סה"מ קונטרסים ח"א רמא, א ואילך.</ref> ב"בה"א נברא העולם הזה"<ref>מנחות כט, ב.</ref>, שהעולם נברא בה"א, שיש לה שלשה קוים, כנגד ג' הדרגות בעולם – בריאה יצירה עשי', מחשבה דיבור ומעשה: הגג והרגל הימיני (המחוברים) הם כנגד מחשבה ודיבור, והרגל השמאלי הנפסק הוא כנגד עשי', שעלי' נאמר "אף עשיתיו"<ref>ישעי' מג, יז.</ref>, אף המפסיק.

כיון ש"עולם על מילואו נברא"<ref>ראה ב"ר פי"ב, ו. פי"ד, ז. פי"ג, ג.</ref>, מובן שאע"פ שעוה"ז נברא בה"א, שישנו הפסק לפני עולם העשי' (ז.א. העלם והסתר המעלים על חיבורו עם העולמות הגבוהים יותר) – אעפ"כ הרי זה על מילואו, באופן כפי שהקב"ה ברא אותו בשם אלקים, שישנו עולם המעלים על אלקות. והעבודה בעולם מתבטאת ב"צד"י"<ref>וי"ל ש"ד"י" (מתיבת "צד"י") הם כנגד אות ה', שהוא ד' עם י' (רגל השמאלי). וזה בא לאחרי אות צ' שהוא נ' (כפופה) וי' בימינו, שמרמז על העבודה בקדושה ורשות, דאף שנ' ר"ת נפילה, ה"ז נ' כפופה (שאינו יורדת למטה מן השורה), וזהו הירידה בשם אלקים, וצורך עלי' לבחי' נ' ר"ת נשיא, עד לגילוי שער הנ'. ומרומז גם בזה ש"צדי" "הוא מלשון וצודה לי ציד" (מגן דוד שם), בירור ה"ציד" (המותר) דעולם הזה.וע"י הירידה נוספת למטה מן השורה, באות ק' (ע"ד ן' פשוטה), נעשית עלי' שלא בערך, ע"ד משה (ש"מן המים משיתיהו", ממקום של ע"ז), שבכחו לברר גם למטה מן השורה.</ref> – לבחור שתומ"צ יהיו הצד דבנ"י, כנ"ל.

לאח"ז ישנה העבודה דק' (דקדושה) – שמגיעים גם במקום זה (שנעשית ע"י החטא), שמאות ה' ייעשה אות ק', שרגלה השמאלי יורד '''למטה''' מן השורה, למטה מהמקום שבו ברא הקב"ה את העולם לכתחילה. והכוונה בזה היא – "אשר ברא אלקים לעשות, לתקן"<ref>בראשית ב, ג.</ref>, להיות "שותף להקב"ה במעשה בראשית"<ref>ל' חז"ל – שבת י, א. קיט, ב.</ref>, ולברר גם מקום זה, כפי שפעל משה (כנ"ל) – שזהו תוכן שלימות העבודה ד"'''צדי"ק'''", שהוא ממשיך מ"צד"י" (שתומ"צ הוא הצד שלו) גם בק'<ref>וע"ד ההוספה בצדי"ק לגבי פ"א בפסוקי "תהלה לדוד" (שע"פ סדר הא"ב) – "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו": אף שגם ב"פותח גו'" מודגשת הפעולה וההשפעה בעוה"ז (ע"ד באות ה'), שזהו"ע "משביע לכל חי" – הרי ההשפעה היא ביד ימין (ראה יהל אור ע' תקנה); וב"צדיק גו'" מרומזת ההשפעה גם ביד שמאל, למטה מן השורה.</ref> למטה מן השורה<ref>וע"ד משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא (ראה לקו"ת שמע"צ צב, ב. שה"ש נ, ב).</ref>.

דוקא ע"י הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם", שהתוקף דלעו"ז עצמו (בכורי מצרים) מכה את מצרים, ארץ מלאה גילולים<ref>פרש"י וארא ט, כט.</ref> – הבירור דק' (למטה מן השורה) – נפעל ע"י גילוי הכי נעלה דאלקות, למעלה מהנסים שקרו לבנ"י עצמם (או הנסים ש'''הקב"ה''' עשה). עד שזה מגלה עוד יותר את הכח הנצחי וכח הבלי גבול דאלקות, שמגיע אפילו במקום זה.

ולהוסיף, שבקביעות שנה זו (ובכמה שנים) חל שבת הגדול בשבת פ' צו, "אין צו אלא לשון זירוז '''מיד ולדורות'''"<ref>תו"כ (הובא בפרש"י) עה"פ.</ref>, שמדגיש עוד יותר את גילוי ענין הנצחיות למטה – בכח זה שהקב"ה מצוה למשה רבינו: "צו את אהרן", וע"י אהרן ה"ז מגיע לכאו"א מישראל (כיון שאהרן הוא אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה<ref>אבות פ"א מי"ב.</ref>), שיש לו את הציווי ונתינת הכח הבלתי מוגבלת מהקב"ה, הן בהווה (מיד) והן בעתיד (לדורות):

"מיד" – אין לו שום הפרעה או אפילו עיכוב מלפעול את הציווי '''מיד''', כיון שהוא מלובש בזה לגמרי, עד שזהו חייו, חדור תוך תוכו; '''ולדורות''' – ענין זה נמשך, ובאותו אופן דזריזות, גם '''בדורות''' הבאים – ל' רבים; וכאשר ישנה חזקה דשלשה דורות (שלו ועוד שני דורות), ה"ז נעשה ענין '''נצחי''' לכל הדורות, שכל פעולה שהוא עושה תהי' באופן ד"מעשה ידינו כוננהו"<ref>ראה מכתב ה' ניסן ש.ז. (סה"ש תנש"א ח"ב ע' 888 ואילך). וש"נ.</ref>.

שהמלחמות באותו חלק בעולם ("מלך פרס" עם "מלך ארם") הן מהסימנים שמיד באה הגאולה ע"י משיח צדקנו, כדאיתא בילקוט שמעוני<ref>ישעי' רמז תצט.</ref>, ובלשונו, ש"בני אל תתיראו . . הגיע זמן גאולתכם", ו"מלך המשיח עומד על גג ביהמ"ק והוא משמיע להם לישראל ואומר, ענוים הגיע זמן גאולתכם"!

ה"ז צריך לעורר אצל יהודי עוד יותר רצון וכחות לעשות את עבודתו באופן דנס, עד נסי נסים – אין זה מספיק שיתעלה ממצבו עד עתה בלימוד התורה וקיום המצוות בהידור, אלא צריך להתעלות בכ"ז מעלה מעלה, "ילכו מחיל אל חיל"<ref>לשון הכתוב – [[תהלים פרק פ"ד|תהלים פד, ח]].</ref>, עד שמגיע ל"נס גדול" האמיתי הקשור עם "גדול הוי' ומהולל מאד"<ref>[[תהלים פרק מ"ח|תהלים מח, ב]].</ref>.

ומשה נותן כח לכאו"א מישראל – בפרט ע"י בחי' משה שבו (המשפיעה על עבודתו בפועל) – '''שיגלה''' בעצמו את ה"צדיק" שבו, "ועמך כולם צדיקים"<ref>ישעי' ס, כא.</ref>, כפי שהוא קשור עם "צדיק ה' בכל דרכיו"<ref>[[תהלים פרק קמ"ה|תהלים קמה, יז]].</ref>, ועי"ז – לעשות בשלימות את עבודתו של "צד"י", להתמסר לגמרי לצד התורה, כך שזה נעשה "צדי" לגמרי (כך שאין שום מקום לקס"ד של צד נוסף), הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע להשפעה על יהודים אחרים, בהפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה, וגם – להשפיע גם על אוה"ע בנוגע לשבע המצוות שלהם<ref name=":4" />,

בהשגחה פרטית, יצאה בימים אלו החלטה מספר 104 – גימטריא '''צד"י'''<ref>והרי כל דבר הוא בהשגחה פרטית. – ולהעיר מהנהגת גדול א' שהי' לומד הוראה אפילו ממספר הרכבת שבה הי' נוסע!</ref> – מבית הנבחרים של מדינה זו (באי־הכח של המדינה כולה), שיש להם הכח דדינא דמלכותא דינא<ref>גיטין י, ב. וש"נ.</ref> – בקשר לקביעת יום "עשתי עשר יום"<ref>לשון הכתוב – נשא ז, עב.</ref> לחודש ניסן דשנה זו כיום מיועד במיוחד לחיזוק חינוך הטוב וכיו"ב. – יסודות בישוב העולם עבור כל תושבי המדינה וכל תושבי העולם –

והדגשה מיוחדת בענין שהזמן גרמא<ref>ראה שו"ע אדה"ז או"ח ריש הל' פסח סתכ"ט ס"ה.</ref>: סיפוק כל צרכי החג לאלו הזקוקים לזה – צרכי הסדר (מצות, ד' כוסות וכו'), וצרכי יום טוב בכלל (בגדי יום טוב, ומאכלי יום טוב), וכיו"ב.

{{הערות שוליים}}