דבר מלכות/צו: הבדלים בין גרסאות בדף

ניסן הוא מלשון נס{{הערה|ראה מדרש לקח טוב עה"פ בא יב, ב: ניסן שבו נעשו נסים לישראל.}}, ויתירה מזו: ניסן (בשני נוני"ן) מורה על "נסי נסים"{{הערה|ראה ברכות נז, רע"א ובפרש"י וחדא"ג מהרש"א שם.}} – הנסים והנפלאות שהקב"ה עשה עם בנ"י בחודש זה בהוציאם ממצרים, שמסמלים את ההנהגה הנסית, המיוחדת של חודש זה. וענין זה (של נסי נסים) בא יותר לידי ביטוי בשבת שלפני פסח (שמיני' מתברך{{הערה|זח"ג סג, ב. פח, א.}} חג הפסח{{הערה|דאף שיום ראשון דחג הפסח חל (בשנה זו) ביום '''השבת''', הרי גם שבת מקבלת (תוספת) ברכה (נוסף להברכה שיש בה מצ"ע) משבת שלפני זה, שמיני' מתברך כולהו יומין, גם יום השביעי, כמובן מתוכן הענין בזהר שם, שמיני' מתברך כולהו יומין בברכת המן, והרי הברכה על יום הששי כולל "לחם משנה" גם על יום השבת (בשלח טז, ה. כב). וראה גם שיחת ש"פ בא (והתוועדויות שלאח"ז) תשד"מ.}}), הנקרא "שבת הגדול" "לפי שנעשה בו '''נס גדול'''"{{הערה|תוד"ה ואותו – שבת פז, ב בשם מדרש (ראה דעת זקנים מבעה"ת בא יב, ג). טור ושו"ע אדה"ז או"ח הל' פסח ר"ס תל.}}, הנס של "למכה מצרים בבכוריהם"{{הערה|[[תהלים פרק קל"ו|תהלים קלו, י]]. וראה מדרש תהלים שם. רש"י ומצו"ד שם.}} (כפי שמבאר אדה"ז בשו"ע שלו באריכות{{הערה|שם. וכ"ה בתוס' שם. – ובטור מבאר תוכן הנס באו"א. וראה לקו"ש חי"ב ע' 33 ואילך בהערות.}}), "וקבעו נס זה לזכרון לדורות בשבת וקראוהו שבת הגדול". ויתירה מזו: "בשבת הגדול היתה '''התחלת הגאולה והנסים'''"{{הערה|שו"ע אדה"ז שם ס"ב.}} של יציאת מצרים (שלכן אומרים בשבת זה "עבדים היינו וכו'"{{הערה|שם, מרמ"א שם ס"א.}}).

ולהוסיף, שהשייכות ד"(התחלת) הגאולה והנסים" עם '''שבת''' (הגדול) הוא בהדגשה יתירה בשנה זו, שהיום הראשון של פסח (שאז היתה הגאולה והיציאה ממצרים בפועל) חל ביום '''השבת'''{{הערה|ולהעיר שפסח נקרא שבת בכתוב (אמור כג, טו).}}.

ב. אחד הענינים העיקריים בגאולת מצרים המודגש בתורה הוא – זה שהגאולה היתה ע"י '''משה רבינו''', גואלם של ישראל, כפי שהתורה מספרת ובארוכה{{הערה|שמות ג, א ואילך.}} שהקב"ה בחר דוקא במשה{{הערה|ואהרן הלך עם משה אל פרעה – ש"יהי' לך לפה" (אבל "אתה תהי' לו לאלקים" (שמות ד, טז)) במענה לטענת משה "לא איש דברים אנכי גו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שם, י), ולכאורה משמע שלולא טענת משה, לא הי' אהרן המדבר (וכמובן גם מזה שבתחלה ענה ה' (על טענת משה הנ"ל) "מי שם פה לאדם גו' ואנכי אהי' עם פיך גו'" (שם, יא־יב), ורק לאחרי שאמר משה "שלח נא ביד תשלח", אמר ה' שאהרן יהי' המדבר).}} כגואל ישראל. עד שאפילו כשמשה בקש מהקב"ה "שלח נא ביד תשלח"{{הערה|שם, יג.}}, לא קבל הקב"ה את בקשתו, כיון שהקב"ה רצה שדוקא משה יהי' השליח לגאול את בנ"י.

ועד שחז"ל אומרים על משה "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון"{{הערה|ראה זח"א רנג, א. שער הפסוקים פ' ויחי. תו"א ר"פ משפטים. וראה בארוכה לקו"ש חי"א ע' 8 ואילך.}}. משה נקרא "גואל אחרון" אפילו בנוגע לגאולה האמיתית והשלימה מגלות זה האחרון (שתהי' ע"י משיח צדקנו), שעלי' נאמר{{הערה|מיכה ז, טו.}} "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ובפרט כידוע{{הערה|ד"ה כימי צאתך ה'תש"ח פי"ב (ע' 164).}} שגאולת מצרים היא הראש והשורש דכל הגאולות, כולל גם הגאולה העתידה לבוא – כיון שגאולה (כל גאולה) באה דוקא בכח '''משה'''.

התכלית דגאולת מצרים היא – "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים"{{הערה|וארא ו, ז.}}, ו"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"{{הערה|יתרו כ, ב. וראה מכילתא ופרש"י שם. שמו"ר פכ"ט, ג.}}. ז.א. שהגילוי אלקות למטה בגאולת מצרים הוא, כדי שבנ"י, כפי שנמצאים בעולם, יראו זאת ויכירו וידעו את הקב"ה, ויקבלו על עצמם (אח"כ במתן־תורה) את התורה והמצוות של הקב"ה{{הערה|וכמ"ש (שמות ג, יב) "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה".}}, וע"י ה'''עבודה''' שלהם – לגלות אלקות באופן קבוע ונצחי בחייהם ובחלקם בעולם כפי שנפעל במשכן (התכלית דיצי"מ ומ"ת) – "ועשו{{הערה|תרומה כה, ח.}} לי מקדש ושכנתי בתוכם"{{הערה|וראה שהש"ר רפ"ה: "ואימת שרתה שכינה עלי' (בארץ) מיום שהוקם המשכן". וראה סה"מ מלוקט ח"ג ע' נז. ובכ"מ.}}, ובקביעות יותר – ב'''בית''' המקדש (ראשון ושני), ובתכלית השלימות שתהי' בבית המקדש השלישי, "מקדש אד' כוננו ידיך"{{הערה|בשלח טו, יז ובפרש"י. ועוד.}}, בית נצחי{{הערה|זח"א כח, א. ח"ג רכא, א. תקו"ז ת"ח.}}, בגאולה האמיתית והשלימה, ועי"ז – גם לגלות אלקות בעולם באופן כזה, עד לשלימות בזה לע"ל, כשכל העולם וכל האנשים שבו יכירו ויראו אלקות בגלוי ובשלימות, "ונגלה כבוד הוי' וראו '''כל בשר''' יחדיו כי פי ה' דיבר"{{הערה|ישעי' מ, ה. וראה [[לקוטי אמרים פרק ל"ו|תניא פל"ו]] (מו, א). ושם: וכבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מ"ת כו'.}}.

וזהו גם הטעם לכך שגאולת מצרים באה דוקא ע"י נסים ונפלאות (גלויים) – כיון שדוקא ע"י נס שלמעלה מדרך הטבע, '''מתגלה''' בגלוי (לעיני בשר) הכח הבלתי מוגבל של הקב"ה, שיכירו בגלוי שהקב"ה הוא הבע"ב על טבע העולם, ולכן יש בכחו לעשות נס שלמעלה מן (או נס שמשנה את) ההנהגה הטבעית של העולם (מלשון העלם והסתר{{הערה|ראה [[לקוטי תורה שלח|לקו"ת שלח]] לז, ד. מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"א ע' שג. ח"ג ע' א'נט. וראה לקו"ש (חלק לד) שופטים תשמ"ז הערה 63. וש"נ.}}), שטבע (מלשון "טובעו בים"{{הערה|לשון הכתוב – בשלח טו, ד. וראה סה"מ מלוקט ח"ה ע' קח ואילך. וש"נ.}}) מכסה על כח הפועל של הקב"ה שנמצא בו,

ד. ויובן זה ע"י ביאור תוכן הענין והחידוש ד'''משה''' (שהוא בדוגמת החידוש של ענין הגאולה, ולכן באה הגאולה דוקא ע"י משה) – כפי שמתבטא בספר תהלים מזמור צדי"ק (שמתחילים לומר בימים אלו{{הערה|ע"פ המנהג לומר בכל יום הקרפיטל תהלים המתאים לשנות חייו (מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר, נדפס ב"קובץ מכתבים" שבסו"ס תהלים אהל יוסף יצחק (ע' 214). אגרות־קודש שלו ח"א ע' לא. ח"י ע' נג. וראה גם מאמרי אדה"ז הקצרים ע' שמא) – מתחילים בי"א ניסן שנה זו אמירת מזמור צדי"ק שבתהלים.}}), שמתחיל "תפלה למשה איש האלקים", ומסיים "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו".

אע"פ ש"איש האלקים" הוא חיבור של שני קצוות ("איש" ו"האלקים") כפי שהם באדם אחד (משה){{הערה|דאף שמפשטות הלשון משמע, שבמשה היו ב' ענינים נפרדים, "איש" ("מחציו ולמטה"), ו"האלקים" ("מחציו ולמעלה"), והחידוש במשה הוא, שהוא "האלקים" "מחציו ולמעלה" (משא"כ שאר בני אדם הם כולו בבחי' איש, גם מחציו ולמעלה) – הרי, מפשטות לשון הכתוב ("משה איש האלקים") מובן, שהיות שמשה הוא איש אחד, נשמה בגוף אחד, הרי הוא "איש האלקים" '''בכל''' מציאותו* (ראה ד"ה פנים בפנים הנ"ל, מע"ח שער לאה ורחל בסופו. וראה "קובץ י"א ניסן" שם), שגם "מחציו ולמטה" (בעסקו בענינים גשמיים) הוא חלק מ"(איש) האלקים", וגם "מחציו ולמעלה" (בעסקו בענינים רוחניים) הוא חלק מ"איש (האלקים)" (משא"כ בשאר בני אדם, אף שיש להם ב' חלקים – נשמה וגוף, נשמה היא "חלק הוי' עמו", "חלק אלוקה ממעל ממש", וגוף הוא נברא גשמי).{{ש}}'''*) ראה פי' מהרז"ו לדב"ר שם, שמפרש מאחז"ל זה ע"פ הפדר"א (פמ"א) משה הי' רגליו עומדות בהר וכולו בשמים, וקורא לחלק שעמד בארץ איש ולחלק שבשמים אלקים.'''}} אבל מ"מ שם אלקים בגימטריא '''הטבע'''{{הערה|פרדס שער יב (שער הנתיבות) פ"ב. ר"ח שער האהבה פ"ו ד"ה והמרגיל (קכא, ב). וראה שם שער האהבה ספ"א ד"ה וכדי להבין (נב, ד). של"ה פט, א (דאיתא בזהר); קפט, א (ומרומז בזהר); שח, ב. שו"ת חכם צבי סי"ח. [[שער היחוד והאמונה פרק ו'|שעהיוה"א רפ"ו]].}}, זוהי הדרגא באלקות ש"מתלבשת" ומחי' את טבע העולם. ולכן נאמר "איש '''האלקים'''", כיון שבחי' "איש" ("מחציו ולמטה") של משה, כפי שהוא קשור עם העולם, מתאחד (רק) עם "האלקים" (אלקות שבערך הבריאה){{הערה|ולאידך גיסא יש לומר: מכיון שזהו "איש '''האלקים'''" (אלקות שבערך הבריאה), הרי "איש" ("מחציו ולמטה") לא מתאחד לגמרי עם "האלקים" ("מחציו ולמעלה"), וגם לא נמשך האלקות למטה מבחי' איש (בבחי' אנוש וכיו"ב); משא"כ ע"י התאחדות משה עם עצמותו ית', שזהו התוכן ד"תפלה למשה", בכחו לאחד "איש" ו"האלקים", וגם להמשיך אלקות למטה מבחי' איש כו', כדלקמן בפנים סעיף י.}} אבל לא עם הוי' (שם העצם{{הערה|כס"מ הל' ע"ז פ"ב ה"ז. פרדס שער יט (שער שם בן ד') פ"א. מו"נ ח"א פס"א ואילך. עיקרים מאמר ב' פכ"ח.}} כו'), גילוי האלקות שלמעלה מהעולם (שנברא בשם אלקים, בראשית ברא אלקים{{הערה|בראשית א, א.}}).

אמנם "'''משה'''" (שנאמר לפני "איש האלקים") הוא על שם "כי מן המים משיתיהו"{{הערה|שמות ב, י.}} – משם מ"ה{{הערה|תו"ח שמות קטז, א. אוה"ת תצוה ע' א'תרה. ע' א'תרכג. וראה גם תו"א יתרו סט, ריש ע"ב. מג"א צט, ג. ובכ"מ.}} (ונחנו מה{{הערה|בשלח טז, ז. ח.}}), שם '''הוי''''{{הערה|ראה סה"מ תקס"ב ע' קלז. אוה"ת וארא ע' רג. ובכ"מ.}} (למעלה מ"איש '''האלקים'''"{{הערה|ראה [[תורה אור יתרו|תו"א יתרו]] שם. [[לקוטי תורה ואתחנן|לקו"ת ואתחנן]] ג, ד. אוה"ת עקב ע' תקצט. ובכ"מ.}}), אלקות שלמעלה מהבריאה. וידוע הפירוש בזה{{הערה|ראה תו"ח ואוה"ת שבהערה 57. ובכ"מ.}}, ששרש נשמת משה הוא מדרגא גבוהה מאד, בחי' מים (עלמא דאתכסיא{{הערה|[[תורה אור בשלח|תו"א בשלח]] סב, א־ב. ובכ"מ.}}), שלמעלה מארץ ויבשה (מקום מושב האדם), ומשם – "מן המים – משיתיהו" בגלוי ב(עלמא דאתגליא, עד ב)עולם הזה הגשמי. כך שכפי שהוא נמצא כנשמה בגוף פה למטה ה"ה בגלוי "מן המים", דבוק בגלוי למקורו למעלה (בדוגמת דגי הים שתמיד קשורים בגלוי למקור חיותם – מי הים{{הערה|וראה ע"ז ג, ב: מה דגים שבים כיון שעולין ליבשה מיד מתים, אף בני אדם כיון שפורשין מד"ת ומן המצוות כו'. וראה גם ברכות סא, ב.}}).

כיון שאצל משה (ממוצע המחבר) היו שני הענינים ("משה" ו"איש האלקים") – שלכן ישנו אצל משה למטה ענין הנצחיות והקביעות (כח הבל"ג) בגלוי [כמרומז בהמשך המזמור{{הערה|ולהעיר מסיום מזמור שלפני זה (מזמור פט): ברוך ה' לעולם אמן ואמן, שאמן בכלל מורה על קיום הדבר (גמר הנצחון – ראה נזיר בסופו), ואמן בכפליים מורה על הקיום והתוקף באופן נצחי. וענין זה נמשך '''לעולם''', בפירושו מקום וזמן (ראה סה"מ תש"ח ע' 160. ובכ"מ), וגם בפירושו נצחיות (ראה המשך מים רבים תרל"ו פנ"ז ואילך). וראה יהל אור ע' תשכד השייכות ד"אמן" עם עיסקא דשבתא כפול (דלקמן בפנים).}}: "מעון אתה היית לנו '''בדור ודור''', בטרם הרים ילדו גו' '''ומעולם עד''' '''עולם''' אתה א־ל גו', כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול גו'" – וכך נמשכת הנצחיות בזמן גם אצל "משה איש '''האלקים'''"{{הערה|ומה שבהמשך המזמור מדבר בקוצר זמן האדם ("כל ימינו פנו בעברתך גו' ימי שנותינו בהם שבעים שנה גו'") – הוא חלק מהעונש כאשר "זרמתם שנה '''יהיו''' גו' שתה עונותינו גו'".}} בהיותו בטל לאלקות], נצחיות במשה עצמו, ש"משה לא מת"{{הערה|סוטה יג, סע"ב. זח"א לג, סע"ב. וראה בארוכה לקו"ש חכ"ו ע' 6 ואילך.}} (ובכל דור ודור ישנו אתפשטותא דמשה{{הערה|זח"ג רעג, א. תקו"ז תס"ט. וראה [[לקוטי אמרים פרק מ"ד|תניא פמ"ד]] (סג, א). ועוד.}}, נוסף על בחי' משה שבכל א' מישראל{{הערה|ראה [[לקוטי אמרים פרק מ"ב|תניא רפמ"ב]].}}), וכן בכחותיו ופרטיו{{הערה|כי שלימות ענין הנצחיות היא דוקא כשנמשכת וניכרת בכל הפרטים, דבאם פרט א' אינו נצחי ה"ז מורה על "חלישות" גם בהענינים שהם נצחיים, כי יש נתינת מקום ואפשריות להיפך הנצחיות.}}, עד שגם "מעשי ידי משה (משכן שעשה משה) נצחיים"{{הערה|סוטה ט, סע"א. וראה לקו"ש חט"ז ע' 465, ובהנסמן שם. לקו"ש חכ"ו שם.}} –

וכשם שאצל משה עצמו ישנם שני ענינים אלו ("משה" ו"איש האלקים"), כך ישנם שני הענינים (כפל) בברכת ותפלת משה ("ויהי נועם גו'") – (א) המשכת השכינה במשכן, אלקות שלמעלה מעולם, (ב) באופן שזה מתלבש בפנימיות שלמטה – ויש לומר שהם מרומזים בכפל הלשון (א) "ומעשה ידינו כוננה '''עלינו'''" – באופן של מקיף מלמעלה, "להיותו בלי גבול ותכלית"{{הערה|תניא [[אגרת הקודש סימן כ"ג|אגה"ק סכ"ג]].}}, (ב) "ומעשה ידינו כוננהו", שהוא מחזק את "מעשה ידינו" '''עצמם''', ז.א. שה"כוננהו" חודר בפנימיות גם ב"מעשה ידינו" (ולא רק באופן ד"כוננה '''עלינו'''"){{הערה|וראה גם פי' האלשיך עה"פ.}}.

ולהוסיף: "תפלה למשה" הוא חלק מתפלת שבת. ועפ"ז מובן, שלתפילה זו יש שייכות מיוחדת עם שבת{{הערה|ויומתק בזה שעיקר העבודה דשבת היא עבודת התפלה (ראה ירושלמי שבת פט"ו ה"ג. ספר היראה לר"י אות שיט. הובא ונתבאר בתו"א קיג, א. לקו"ת צו יא, ד. סידור עם דא"ח רצז, ד. ועוד). ובפרט תפלת משה – שחוזרין אליו האלף אורות בשבת (וזהו "ישמח משה במתנת חלקו" (סידור האריז"ל במקומו. פע"ח שער השבת פ"ח)). ומבואר בכ"מ השייכות דתפלה למשה לתפלת שבת – ראה אוה"ת ויצא תתמב ב ואילך. ד"ה תפלה למשה תר"ס. ועוד.}}. ובפרט ש"מזמור שיר '''ליום''' '''השבת'''"{{הערה|[[תהלים פרק צ"ב|תהלים מזמור צב]].}} הוא חלק מתפלת משה (מי"א המזמורים שאמר משה), עד ש"בא{{הערה|ב"ר ספכ"ב ובמ"כ שם.}} משה וחדשו על שמו מזמור שיר ליום השבת (ר"ת למשה)"{{הערה|וראה פע"ח שם: וכשתאמר מזמור שיר ליום השבת תכוין בר"ת שהם למשה.}}.

ויש לומר השייכות: עה"פ "מזמור שיר ליום השבת" אומרים חז"ל{{הערה|מדרש תהלים שם. יל"ש עה"פ (בשלח טז, כט) ראו כי ה' נתן לכם השבת (רמז רסא).}} "עיסקא דשבתא '''כפול'''". ומבואר בכ"מ{{הערה|[[לקוטי תורה בשלח|לקו"ת בשלח]] ב, ג. יהל אור ריש ע' תרכט. שם בהשמטות ע' תשכד ואילך. ד"ה לך לך תרכ"ז. תר"ל. ובכ"מ. וראה [[מאמר אלה תולדות נח תנש"א - מוגה|ד"ה אלה תולדות נח תנש"א]] (סה"מ מלוקט ח"ה ע' מז ואילך).}}, שהכפל הוא שתי הדרגות (שתי שבתות{{הערה|שם=:1|ראה מאמרי אדהאמ"צ תצוה ע' ת ואילך.}} (וע"ד ענין עשיית המשכן<ref name=":1" />) – "ומעשה ידינו כוננה עלינו", "ומעשה ידינו כוננהו", הן מנוחה בערך ליגיעה דמעשה ידינו, והן מנוחה בעצם (עלינו). ובכללות יותר: כוננהו ב"מעשה ידינו" דימי החול ("ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך"{{הערה|יתרו כ, ט.}}), "ומעשה ידינו כוננה '''עלינו'''" ביום השבת, כש"כל{{הערה|פרש"י יתרו שם, ממכילתא שם. טושו"ע או"ח סש"ו ס"ח. שו"ע אדה"ז שם סכ"א.}} מלאכתך עשוי'"{{הערה|ולהעיר מפי' הראב"ע עה"פ: "טעם כוננה עלינו – לתקן סבות ועלילות שלא יהי' טורח להם ועמל בכל מעשיהם, וטעם כוננהו – שיהיו שלם, ע"ד אם ה' לא יבנה בית ([[תהלים פרק קכ"ז|תהלים קכז, א]])".}}.

השלימות המלאה בחזקה דשלשה (פעמים) גופא היא – '''תשעים''', שהוא שלש פעמים שלשים, שלש פעמים שלש פעמים עשר: השלימות דכל מספר היא כאשר הוא כלול מעשר, כיון שעשר הוא שלימות המספר{{הערה|ראב"ע שמות ג, טו. פרדס שער ב פ"ב.}}, שמורה על שלימות הענין [ולכן תהי' הגאולה העתידה – גאולה נצחית – קשורה עם מספר עשרה: "עלי עשור"{{הערה|[[תהלים פרק צ"ב|תהלים צב, ד]]. ערכין יג, ב. וש"נ.}} וכו'{{הערה|ראה מכילתא בשלח טו, א. וש"נ (שירה העשירית). תנחומא (באבער) תשא ח. ועוד (מנין העשירי). רמב"ם הל' פרה אדומה ספ"ג (פרה העשירית). ועוד.}}]. ועפ"ז – שלשים (עשר פעמים שלש) הוא שלימות בחזקה (שלימות יותר משלש, שש, תשע וכיו"ב); ותשעים (שלש פעמים שלשים) הוא השלימות '''המלאה''' בחזקה.

הקב"ה ברא את האדם והעולם באופן שישנם שני צדדים ("זה לעומת זה"{{הערה|שם=:3|[[לקוטי אמרים פרק ט'|תניא רפ"ט]].}}) ויצר הרע (בצד שמאל<ref name=":3" />). כיון ש"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"{{הערה|ברכה לג, ד.}} לכאו"א מישראל, מובן א"כ ש"צדי" – הצד שלי (הצד דבנ"י) – הוא תורה ומצוות, פסקי דיני התורה איך צריך יהודי להתנהג בעולם (משא"כ לצד שכנגד אין שום שייכות אליו, ועאכו"כ שאין זה הצד שלו).

אבל לאידך גיסא הרי זה נקרא "צדי", רק '''צד''' שלי (ולא מציאותי, וכיו"ב) – כיון שהקב"ה ברא את העולם (בשם אלקים) כ"צד" בפני עצמו (זה לעומת זה עשה '''אלקים'''<ref name=":2" />), עולם המעלים ומסתיר על אלקות, תחתונים, עד "תחתון שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו ית'"{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק ל"ו|תניא פל"ו]] (מה, ב).}}, ולא נרגש בו (מצ"ע) שצריכים לציית להוראות התורה, עד שיתכן שיתנהגו היפך התורה ח"ו. והכוונה בזה היא – שיהפכו את העולם, שגם ה"צד" דעולם מצד '''ענינו הוא''' "יסכים" להוראות ופס"ד התורה (ודוקא אז ה"ז נקבע בפנימיות בתחתונים).

ועפ"ז יכולה להתעורר השאלה (אפילו בנוגע לדבר של רשות, אפילו לא הצד שכנגד): כיצד יכול יהודי לצאת ולהפוך את ה(חפצא ד)עולם והאנשים בעולם, שהם – מצד ענינם הם – יתנהגו ע"פ הוראות ופס"ד התורה (עד "לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח"{{הערה|שם=:4|רמב"ם הל' מלכים פ"ח ה"י.}}) – הוא הרי "נוגע בדבר" בזה, כיון שתורה '''תלוי' בישראל''' וניתנה '''בשביל ישראל''' (ולכן מחשבתן של ישראל קדמה לתורה{{הערה|ראה תדבא"ר פי"ד ופל"א. ב"ר פ"א, ד.}}), כמ"ש בתורה "צו את בני ישראל", "דבר אל בנ"י" (וכיו"ב), והחיות של יהודי תלוי' בתורה (היא חיינו ואורך ימינו{{הערה|נוסח ברכת אהבת עולם דתפלת ערבית – ע"פ לשון הכתוב (נצבים ל, כ) "כי הוא חייך ואורך ימיך".}}) – והשאלה: בהיותו "נוגע בדבר", כיצד יכול '''הוא''' לפעול ולעשות דירה לו ית' '''בתחתונים'''{{הערה|ראה תנחומא נשא טז. שם בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. [[לקוטי אמרים פרק ל"ו|תניא שם]].}}, '''מצד ענינם הם?!'''

לכן עשה הקב"ה שיהודי (כפי שירד למטה בעולם כנשמה בגוף) עומד בגלוי '''כאילו מן הצד''', ששייכותו (העצמית) לתורה ומצוות אינה '''מכריחה''' אותו ואינה גורמת לנטי' כל שהיא (בגלוי) שיתנהג כך, אלא הדבר נמסר לבחירתו החפשית, ש'''הוא''' '''יבחר''' "ובחרת בחיים"{{הערה|נצבים ל, יט.}} בצד דתומ"צ, ובמילא אין הוא "נוגע בדבר" כלל, כיון שאין הוא מוכרח להתנהג באופן אחד דוקא, יש בו הן צד טוב והן צד שכנגד, ו"זה וזה שופטן"{{הערה|ברכות סא, ב.}} (לא "מושלים"{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק י"ג|תניא רפי"ג]].}}, גם לא נפשו האלקית);

אבל מוסיפים יו"ד ל"צד", כיון שהכוונה בזה היא – "ובחרת בחיים", שיבחר שצד ימין יהי' "צדי", הצד שלו{{הערה|וראה ס' ברוך שאמר שם, ש"צד"י", צד י', פירושו – צד ימין, ע"ש היו"ד שבצד ימין של הנ' באות צ'.}} [ואז – כשהוא בוחר לציית לנפש האלקית – הרי "הקב"ה עוזרו"{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק י"ג|תניא שם]]. וראה סוכה נב, ב. קידושין ל, ב.}}, "כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו"{{הערה|[[תהלים פרק ק"ט|תהלים קט, לא]].}}].

וזהו ע"ד שני הענינים במשה – "משה" ו"איש האלקים" [ומעין זה – הנשמה והגוף דכאו"א מישראל]: בהיותו "משה" ע"ש מן המים משיתיהו (למעלה מעולם) ה"ה קשור בגלוי רק עם אלקות, עם "אין מים אלא תורה"{{הערה|ב"ק יז, א.}} ("זכרו תורת משה עבדי"{{הערה|מלאכי ג, כב.}}), שתורה היא בעה"ב על העולם, "בראשית", בשביל התורה ובשביל ישראל{{הערה|פרש"י ר"פ בראשית. ובכ"מ.}}, ובכח זה יכול הוא להפוך את העולם ולהמשיך שם גילוי אלקות; בהיותו "'''איש'''" ("מחציו ולמטה") ה"ה "נדמה בחומריותו לגופי אוה"ע"{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק מ"ט|תניא פמ"ט]].}}, ולכן ה"ה כאילו עומד מן הצד, והוא '''בוחר''', "ובחרת בחיים", שכפי שהוא נמצא כ"איש" נעשה הוא "איש האלקים" – "צדי".

ידוע הפירוש{{הערה|ראה [[לקוטי תורה בלק|לקו"ת ר"פ בלק]] (סז, א ואילך). תו"א מג"א צה, סע"ב ואילך. סה"מ תר"ן ע' רעט ואילך. תרנ"ח ע' ריב. ה'שי"ת ע' 122. סה"מ קונטרסים ח"א רמא, א ואילך.}} ב"בה"א נברא העולם הזה"{{הערה|מנחות כט, ב.}}, שהעולם נברא בה"א, שיש לה שלשה קוים, כנגד ג' הדרגות בעולם – בריאה יצירה עשי', מחשבה דיבור ומעשה: הגג והרגל הימיני (המחוברים) הם כנגד מחשבה ודיבור, והרגל השמאלי הנפסק הוא כנגד עשי', שעלי' נאמר "אף עשיתיו"{{הערה|ישעי' מג, יז.}}, אף המפסיק.

ה"ז צריך לעורר אצל יהודי עוד יותר רצון וכחות לעשות את עבודתו באופן דנס, עד נסי נסים – אין זה מספיק שיתעלה ממצבו עד עתה בלימוד התורה וקיום המצוות בהידור, אלא צריך להתעלות בכ"ז מעלה מעלה, "ילכו מחיל אל חיל"{{הערה|לשון הכתוב – [[תהלים פרק פ"ד|תהלים פד, ח]].}}, עד שמגיע ל"נס גדול" האמיתי הקשור עם "גדול הוי' ומהולל מאד"{{הערה|[[תהלים פרק מ"ח|תהלים מח, ב]].}}.

ומשה נותן כח לכאו"א מישראל – בפרט ע"י בחי' משה שבו (המשפיעה על עבודתו בפועל) – '''שיגלה''' בעצמו את ה"צדיק" שבו, "ועמך כולם צדיקים"{{הערה|ישעי' ס, כא.}}, כפי שהוא קשור עם "צדיק ה' בכל דרכיו"{{הערה|[[תהלים פרק קמ"ה|תהלים קמה, יז]].}}, ועי"ז – לעשות בשלימות את עבודתו של "צד"י", להתמסר לגמרי לצד התורה, כך שזה נעשה "צדי" לגמרי (כך שאין שום מקום לקס"ד של צד נוסף), הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע להשפעה על יהודים אחרים, בהפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה, וגם – להשפיע גם על אוה"ע בנוגע לשבע המצוות שלהם<ref name=":4" />,

{{הערות שוליים}}