משנה/מעשרות פרק ב

משנה
מעשרות
פרק א • פרק ב • פרק ג • פרק ד • פרק ה

משנה א

היה עובר בשוק ואמר: טלו לכם תאנים, אוכלין ופטורין. לפיכך אם הכניסו לבתיהם, מתקנים ודאי. טלו והכניסו לבתיכם, לא יאכלו מהם עראי. לפיכך אם הכניסו לבתיהם, אינם מתקנים אלא דמאי.

משנה ב

היו יושבין בשער או בחנות ואמר: טלו לכם תאנים, אוכלין ופטורין; ובעל השער ובעל החנות חייבין. רבי יהודה פוטר, עד שיחזיר את פניו, או עד שישנה מקום ישיבתו.

משנה ג

המעלה פירות מן הגליל ליהודה, או עולה לירושלים, אוכל מהם עד שהוא מגיע למקום שהוא הולך. וכן ביהודה [נ"א: וכן בחזרה]. רבי מאיר אומר, עד שהוא מגיע למקום השביתה. והרוכלין המחזרין בעיירות, אוכלים עד שמגיעים למקום הלינה. רבי יהודה אומר, הבית הראשון הוא ביתו.

משנה ד

פירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן, רבי אליעזר אוסר מלאכול מהם עראי. וחכמים מתירין, חוץ מכלכלת תאנים. כלכלת תאנים שתרמה, רבי שמעון מתיר, וחכמים אוסרין.

משנה ה

האומר לחבירו: הילך איסר זה ותן לי בו חמש תאנים, לא יאכל עד שיעשר, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר, אוכל אחת אחת, פטור. ואם צירף, חייב. אמר רבי יהודה: מעשה בגינת ורדים שהיתה בירושלים, והיו תאנים נמכרות משלש ומארבע באיסר, ולא הופרש ממנה תרומה ומעשר מעולם.

משנה ו

האומר לחבירו: הילך איסר זה בעשר תאנים שאבור לי, בורר ואוכל. באשכול שאבור לי, מגרגר ואוכל. ברימון שאבור לי, פורט ואוכל. באבטיח שאבור לי, סופת ואוכל. אבל אם אמר לו: בעשרים תאנים אלו, בשני אשכולות אלו, בשני רימונים אלו, בשני אבטיחים אלו, אוכל כדרכו ופטור, מפני שקנה במחובר לקרקע.

משנה ז

השוכר את הפועל לקצות (עמו) בתאנים, אמר לו: על מנת שאוכל תאנים, אוכל ופטור. על מנת שאוכל אני ובני ביתי, או שיאכל בני בשכרי, הוא אוכל ופטור, ובנו אוכל וחייב. על מנת שאוכל בשעת הקציעה ולאחר הקציעה, בשעת הקציעה אוכל ופטור, ולאחר הקציעה אוכל וחייב, שאינו אוכל מן התורה. זה הכלל: האוכל מן התורה, פטור. ושאינו אוכל מן התורה, חייב.

משנה ח

היה עושה בלבסים, לא יאכל בבנות שבע. בבנות שבע, לא יאכל בלבסים. אבל מונע הוא את עצמו עד שמגיע למקום היפות ואוכל. המחליף עם חבירו, זה לאכול וזה לאכול, זה לקצות וזה לקצות, זה לאכול וזה לקצות, חייב. רבי יהודה אומר: המחליף לאכול, חייב; ולקצות, פטור.