לקוטי אמרים פרק לד: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה |
|||
| שורה 9: | שורה 9: | ||
==מבוא לפרק== | ==מבוא לפרק== | ||
שלימות השמחה המבוארת ב[[לקוטי אמרים | שלימות השמחה המבוארת ב[[לקוטי אמרים פרק ל"ג|פרק הקודם]]{{הערה|שמתוך אמונת יחוד ה' נקבע במוחו שאכן המלך עצמו גר איתו בקביעות בדירתו.}} שייכת רק אצל האבות והנביאים. בפרק זה יבואר כיצד יכול גם אדם פשוט להביא שמחה זו בליבו. | ||
==גוף הפרק== | ==גוף הפרק== | ||
| שורה 17: | שורה 17: | ||
* כשיתבונן האדם, שהתורה והמצוות{{הערה|ובפרט צדקה.}} הן חכמתו ורצונו של הקב"ה, וכל פעם שלומד תורה ונותן צדקה הוא מארח אצלו את הקב"ה{{הערה|וזה שאינו מרגיש זאת אינו גורע במאומה מהמציאות.}} – יבוא לשמחה אמיתית עצומה. | * כשיתבונן האדם, שהתורה והמצוות{{הערה|ובפרט צדקה.}} הן חכמתו ורצונו של הקב"ה, וכל פעם שלומד תורה ונותן צדקה הוא מארח אצלו את הקב"ה{{הערה|וזה שאינו מרגיש זאת אינו גורע במאומה מהמציאות.}} – יבוא לשמחה אמיתית עצומה. | ||
* בסוף הפרק מסכם רבינו את עניין שלילת העצבות ומעלת השמחה{{הערה|עניין שהתבאר מ[[לקוטי אמרים | * בסוף הפרק מסכם רבינו את עניין שלילת העצבות ומעלת השמחה{{הערה|עניין שהתבאר מ[[לקוטי אמרים פרק כ"ו|פרק כ"ו]] ועד כאן}} ומוסיף: מאחר ושמחת הנשמה שייכת לנפש האלוקית, והמרירות לנפש הבהמית{{הערה|וכזכור, הוסבר ב[[לקוטי אמרים פרק ו'|פרק ו']] שלכל אחת מהנפשות יש שכל, רגש ולבושים משלה – שאינם קשורים כלל לשניה.}} – יכולות להיות אצל כל אחד שתי התנועות בו זמנית. | ||
{{סדרה|הקודם=[[לקוטי אמרים פרק ל"ג|פרק ל"ג]]|רשימה=פרקי לקוטי אמרים|הבא=[[לקוטי אמרים פרק ל"ה|פרק ל"ה]]}} | {{סדרה|הקודם=[[לקוטי אמרים פרק ל"ג|פרק ל"ג]]|רשימה=פרקי לקוטי אמרים|הבא=[[לקוטי אמרים פרק ל"ה|פרק ל"ה]]}} | ||
גרסה מ־20:03, 1 באפריל 2025
| תרשים כולל תניא (עם פירוט פרקים כ"ו-ל"ד) | |
|---|---|
|
פרק לד – השמחה מאמונה ביחוד ה' – גם אצל אנשים פשוטים
מבוא לפרק
שלימות השמחה המבוארת בפרק הקודם[1] שייכת רק אצל האבות והנביאים. בפרק זה יבואר כיצד יכול גם אדם פשוט להביא שמחה זו בליבו.
גוף הפרק
תבנית:ספר התניא/ליקוטי אמרים - פרק ל"ד
סיכום הפרק
- כשיתבונן האדם, שהתורה והמצוות[2] הן חכמתו ורצונו של הקב"ה, וכל פעם שלומד תורה ונותן צדקה הוא מארח אצלו את הקב"ה[3] – יבוא לשמחה אמיתית עצומה.
- בסוף הפרק מסכם רבינו את עניין שלילת העצבות ומעלת השמחה[4] ומוסיף: מאחר ושמחת הנשמה שייכת לנפש האלוקית, והמרירות לנפש הבהמית[5] – יכולות להיות אצל כל אחד שתי התנועות בו זמנית.
| הקודם: פרק ל"ג |
פרקי לקוטי אמרים | הבא: פרק ל"ה |