לקוטי אמרים פרק ל"ד: הבדלים בין גרסאות בדף
יוסף בן מלמד (שיחה | תרומות) מ (גרסה אחת יובאה) |
מ (הפעיל הגנה על הדף "לקוטי אמרים פרק ל"ד": הדף מושלם, ולא אמורים לעשות בו שינויים ([עריכה=רק משתמשים ותיקים מורשים] (בלתי מוגבלת בזמן) [העברה=רק משתמשים ותיקים מורשים] (בלתי מוגבלת בזמן))) |
||
| (6 גרסאות ביניים של אותו משתמש אינן מוצגות) | |||
| שורה 6: | שורה 6: | ||
|תוכן={{עץ תניא/ליקוטי אמרים כו-לד}}}} | |תוכן={{עץ תניא/ליקוטי אמרים כו-לד}}}} | ||
{{תניא}} | {{תניא}} | ||
'''פרק | '''פרק לד – השמחה מאמונה ביחוד ה' – גם אצל אנשים פשוטים''' | ||
==מבוא לפרק== | ==מבוא לפרק== | ||
שלימות השמחה המבוארת ב[[ | שלימות השמחה המבוארת ב[[לקוטי אמרים פרק ל"ג|פרק הקודם]]{{הערה|שמתוך אמונת יחוד ה' נקבע במוחו שאכן המלך עצמו גר איתו בקביעות בדירתו.}} שייכת רק אצל האבות והנביאים. בפרק זה יבואר כיצד יכול גם אדם פשוט להביא שמחה זו בליבו. | ||
==גוף הפרק== | ==גוף הפרק== | ||
{{ספר התניא/ליקוטי אמרים - פרק ל"ד}} | |||
==סיכום הפרק== | ==סיכום הפרק== | ||
* כשיתבונן האדם, שהתורה והמצוות{{הערה|ובפרט | * כשיתבונן האדם, שהתורה והמצוות{{הערה|ובפרט צדקה.}} הן חכמתו ורצונו של הקב"ה, וכל פעם שלומד תורה ונותן צדקה הוא מארח אצלו את הקב"ה{{הערה|וזה שאינו מרגיש זאת אינו גורע במאומה מהמציאות.}} – יבוא לשמחה אמיתית עצומה. | ||
* בסוף הפרק מסכם רבינו את עניין שלילת | * בסוף הפרק מסכם רבינו את עניין שלילת העצבות ומעלת השמחה{{הערה|עניין שהתבאר מ[[לקוטי אמרים פרק כ"ו|פרק כ"ו]] ועד כאן}} ומוסיף: מאחר ושמחת הנשמה שייכת לנפש האלוקית, והמרירות לנפש הבהמית{{הערה|וכזכור, הוסבר ב[[לקוטי אמרים פרק ו'|פרק ו']] שלכל אחת מהנפשות יש שכל, רגש ולבושים משלה – שאינם קשורים כלל לשניה.}} – יכולות להיות אצל כל אחד שתי התנועות בו זמנית. | ||
== | {{סדרה|הקודם=[[לקוטי אמרים פרק ל"ג|פרק ל"ג]]|רשימה=פרקי לקוטי אמרים|הבא=[[לקוטי אמרים פרק ל"ה|פרק ל"ה]]}} | ||
[[קטגוריה:לקוטי אמרים]] | |||
{{הערות שוליים}} | {{הערות שוליים}} | ||
גרסה אחרונה מ־21:31, 1 באפריל 2025
| הצגהתרשים כולל תניא (עם פירוט פרקים כ"ו-ל"ד) |
|---|
פרק לד – השמחה מאמונה ביחוד ה' – גם אצל אנשים פשוטים
מבוא לפרק
שלימות השמחה המבוארת בפרק הקודם[1] שייכת רק אצל האבות והנביאים. בפרק זה יבואר כיצד יכול גם אדם פשוט להביא שמחה זו בליבו.
גוף הפרק
פרק לד והנה מודעת זאת שהאבות הן הן המרכבה שכל ימיהם לעולם לא הפסיקו אפילו שעה אחת מלקשר דעתם ונשמתם לרבון העולמים בביטול הנ"ל ליחודו יתברך ואחריהם כל הנביאים כל אחד לפי מדרגת נשמתו והשגתו ומדרגת משה רבינו ע"ה היא העולה על כולנה שאמרו עליו שכינה מדברת מתוך גרונו של משה ומעין זה זכו ישראל במעמד הר סיני רק שלא יכלו לסבול כמאמר רז"ל שעל כל דיבור פרחה נשמתן כו' שהוא ענין ביטול במציאות הנ"ל לכן מיד אמר להם לעשות לו משכן ובו קדשי הקדשים להשראת שכינתו שהוא גילוי יחודו יתברך כמו שיתבאר לקמן ומשחרב בית המקדש אין להקב"ה בעולמו משכן ומכון לשבתו הוא יחודו יתברך אלא ארבע אמות של הלכה שהוא רצונו יתברך וחכמתו המלובשים בהלכות הערוכות לפנינו ולכן אחר שיעמיק האדם מחשבתו בענין ביטול הנ"ל כפי יכלתו זאת ישיב אל לבו כי מהיות קטן שכלי ושרש נשמתי מהכיל להיות מרכבה ומשכן ליחודו יתברך באמת לאמיתו מאחר דלית מחשבה דילי תפיסא ומשגת בו יתברך כלל וכלל שום השגה בעולם ולא שמץ מנהו מהשגת האבות והנביאים אי לזאת אעשה לו משכן ומכון לשבתו הוא העסק בתלמוד תורה כפי הפנאי שלי בקביעות עתים ביום ובלילה כדת הניתנה לכל אחד ואחד בהלכות תלמוד תורה וכמאמר רז"ל אפילו פרק אחד שחרית כו' ובזה ישמח לבו ויגיל ויתן הודאה על חלקו בשמחה ובטוב לבב על שזכה להיות אושפזיכן לגבורה פעמים בכל יום כפי העת והפנאי שלו כמסת ידו אשר הרחיב ה' לו:
ואם ירחיב ה' לו עוד אזי טהור ידים יוסיף אומץ ומחשבה טובה כו' וגם שאר היום כולו שעוסק במשא ומתן יהיה מכון לשבתו יתברך בנתינת הצדקה שיתן מיגיעו שהיא ממדותיו של הקב"ה מה הוא רחום וכו' וכמו שכתב בתיקונים חסד דרועא ימינא ואף שאינו נותן אלא חומש הרי החומש מעלה עמו כל הארבע ידות לה' להיות מכון לשבתו יתברך כנודע מאמר רז"ל שמצות צדקה שקולה כנגד כל הקרבנות ובקרבנות היה כל החי עולה לה' על ידי בהמה אחת וכל הצומח על ידי עשרון סלת אחד בלול בשמן כו' ומלבד זה הרי בשעת התורה והתפלה עולה לה' כל מה שאכל ושתה ונהנה מארבע הידות לבריאות גופו כמו שיתבאר לקמן. והנה בכל פרטי מיני שמחות הנפש הנ"ל אין מהן מניעה להיות נבזה בעיניו נמאס ולב נשבר ורוח נמוכה בשעת השמחה ממש מאחר כי היותו נבזה בעיניו וכו' הוא מצד הגוף ונפש הבהמית והיותו בשמחה הוא מצד נפש האלהית וניצוץ אלהות המלובש בה להחיותה כנ"ל [בפרק לא] וכה"ג איתא בזהר בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא:
סיכום הפרק
- כשיתבונן האדם, שהתורה והמצוות[2] הן חכמתו ורצונו של הקב"ה, וכל פעם שלומד תורה ונותן צדקה הוא מארח אצלו את הקב"ה[3] – יבוא לשמחה אמיתית עצומה.
- בסוף הפרק מסכם רבינו את עניין שלילת העצבות ומעלת השמחה[4] ומוסיף: מאחר ושמחת הנשמה שייכת לנפש האלוקית, והמרירות לנפש הבהמית[5] – יכולות להיות אצל כל אחד שתי התנועות בו זמנית.
| הקודם: פרק ל"ג |
פרקי לקוטי אמרים | הבא: פרק ל"ה |