דבר מלכות/במדבר: הבדלים בין גרסאות בדף

דבר מלכות/במדבר (הצגת מקור)

גרסה מ־16:23, 11 ביולי 2025

נוספו 144 בתים , 11 יולי

מ

החלפת טקסט – "ע"י" ב־"על ידי"

חזותיקוד ויקי

מ. רובין

מפעילי מערכת

2,975

עריכות

@@ שורה 16: / שורה 16: @@
 ויש לומר אחד הביאורים בזה{{הערה|ראה גם (באו"א) תו"א יתרו ע, ג. ויקהל פח, א ואילך. ובכ"מ.}}: שבת ענינה – מנוחה. כמאחז"ל{{הערה|פרש"י בראשית ב, ב. פרש"י מגילה ט, א (ד"ה ויכל). וראה ב"ר פ"י, ט ובמתנות כהונה שם (ד"ה "שאנן") בשם חז"ל.}} "מה הי' העולם חסר מנוחה, באת שבת באת מנוחה". ובלשון ברכת המזון דשבת (מיוסד על לשון המשנה{{הערה|תמיד בסופה.}}) "(הרחמן הוא ינחילנו ל)יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"{{הערה|שכל שבת הוא מעין (והכנה ל) ה"יום שכולו שבת ומנוחה" (ראה המשך תער"ב ח"ב ע' א'קכח. ועוד).}}. ובהדגשה יתירה – בלשון תפלת מנחה דשבת{{הערה|הטעם שאומרים זה דוקא בתפלת מנחה דשבת י"ל – כי אז הוא גילוי דשלימות מנוחת שבת. אבל ענין זה שייך לכל היום, כמפורש בהתפלה: "יום מנוחה".}}: "יום מנוחה . . מנוחת שלום . . מנוחה שלימה שאתה רוצה בה" (ובכמה מקומות עוד לשונות של מנוחה).
-ענין המנוחה בעולם נפעל בשלימותו ע"י מתן־תורה – כמאחז"ל{{הערה|שבת פח, א. וראה גם ע"ז ג, א.}} על הפסוק{{הערה|בראשית א, לא.}} "ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי", "ה' יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו"{{הערה|בראשית א, לא.}}, כמש"כ{{הערה|"הששי משמע הששי המיוחד . . ששי בסיון שניתנה בו תורה" (פרש"י שבת שם).}} "ארץ יראה ושקטה", "בתחלה יראה ולבסוף (במ"ת) שקטה"[17].
+ענין המנוחה בעולם נפעל בשלימותו על ידי מתן־תורה – כמאחז"ל{{הערה|שבת פח, א. וראה גם ע"ז ג, א.}} על הפסוק{{הערה|בראשית א, לא.}} "ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי", "ה' יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו"{{הערה|בראשית א, לא.}}, כמש"כ{{הערה|"הששי משמע הששי המיוחד . . ששי בסיון שניתנה בו תורה" (פרש"י שבת שם).}} "ארץ יראה ושקטה", "בתחלה יראה ולבסוף (במ"ת) שקטה"[17].
-ולכן סבורים כולם ש"בשבת ניתנה תורה", כיון שע"י נתינת וקבלת התורה נפעלה מנוחה ו"שקטה" דעולם, שלימות הענין ד"באת שבת באת מנוחה" (שהי' "חסר" בששת ימי בראשית, קודם שבאה שבת)[18].
+ולכן סבורים כולם ש"בשבת ניתנה תורה", כיון שעל ידי נתינת וקבלת התורה נפעלה מנוחה ו"שקטה" דעולם, שלימות הענין ד"באת שבת באת מנוחה" (שהי' "חסר" בששת ימי בראשית, קודם שבאה שבת)[18].
-ג. הביאור בכך שמנוחה נפעלה דוקא ע"י שבת ותורה (מתן־תורה וקבלת התורה):
+ג. הביאור בכך שמנוחה נפעלה דוקא על ידי שבת ותורה (מתן־תורה וקבלת התורה):
 העולם מצד עצמו נברא באופן דשינוי ותנועה (היפך המנוחה, "חסר מנוחה")[19], ולכל לראש – השינויים דכללות ענין הזמן (יום ראשון, יום שני וכו'), שענינו וגדרו הוא – חילוף ושינוי דעבר הוה ועתיד (ובכללות – קדימה ואיחור), וכל הנבראים שבעולם (שגדרו הוא זמן ומקום[20]) כפופים לשינויי הזמן, באופן כזה שהם משתנים כל הזמן[21]; ונוסף לזה ישנם השינויים הפרטיים של כל נברא בעולם.
@@ שורה 28: / שורה 28: @@
 יום השבת הביא מנוחה לעולם ("באת שבת באת מנוחה")19, כיון שהבריאה נסתיימה בששת ימי בראשית, "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלקים גו' מלאכתו אשר עשה"[24], ונרגש בכל העולם ובכל פרטי העולם – בכל השינויים וחילוקי דרגות דזמן ומקום – איך שהכל נברא מה' אחד[25], הכוונה אחת דהקב"ה בכל פרטי הבריאה, שהיא נעלית משינויי הזמן והמקום[26], ולכן, הרי היא מביאה מנוחה בכל הבריאה, בהיותה קשורה עם "מנוחה", הן בזמן – כידוע[27] ששבת היא עלי' שלמעלה מבחי' זמן, ולכן מתחילים אח"כ לספור שוב: יום ראשון בשבוע וכו', והן במקום – כמ"ש[28] "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי"[29], מנוחה וקביעות במקום[30].
-והשלימות בענין זה נפעלה במתן־תורה – כשבנ"י קבלו את התורה מהקב"ה, כיון שזוהי התכלית שלשמה נברא העולם (בשביל התורה ובשביל ישראל[31]), וכאשר נפעלת בגלוי תכלית כל הבריאה – שהיא תכלית אחת ויחידה – באופן שנרגש בכל העולם, בכל פרטי העולם (זמן ומקום)[32] – הרי זה מביא מנוחה בכל העולם, ע"י קיום התנאי "שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית . . אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין".
+והשלימות בענין זה נפעלה במתן־תורה – כשבנ"י קבלו את התורה מהקב"ה, כיון שזוהי התכלית שלשמה נברא העולם (בשביל התורה ובשביל ישראל[31]), וכאשר נפעלת בגלוי תכלית כל הבריאה – שהיא תכלית אחת ויחידה – באופן שנרגש בכל העולם, בכל פרטי העולם (זמן ומקום)[32] – הרי זה מביא מנוחה בכל העולם, על ידי קיום התנאי "שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית . . אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין".
 והביאור בזה – כפי שהוא בפשטות הדברים, בטבע בני אדם: כאשר אדם אינו מרגיש את הכוונה והתכלית בחייו (ש"אני נבראתי לשמש את קוני"[33]), אינו יכול להיות במנוחה והתיישבות אמיתית, כיון ששינויי הזמן והמקום וכל ריבוי הפרטים ופרטי פרטים שבחייו גורמים אי־שקט תמידי, ש"שובר" אותו; דוקא כאשר הוא מרגיש את המטרה – הכוונה והתכלית – הטמונה בכל הפרטים, הרי זה מביא לו מנוחה, שהיא למעלה מתנועה ושינוי דפרטי החיים, ובמילא – לשלימות האדם, וכפי שרואים בפשטות שאדם נמצא יותר בשלימות כאשר יש לו מנוחה, מנוחת הנפש ומנוחת הגוף.
@@ שורה 50: / שורה 50: @@
 ולכן נאמר הלשון "לעשות רצון אביך שבשמים" – כיון ששלימות העבודה (מתוך מנוחה) היא בכך שבקיום כל המצוות תורגש נקודה אחת ויחידה – שמקיימים בזה את רצונו של הקב"ה.
-ומזה נמשך אח"כ גם בפרטי המצוות, כפי שכל מצוה היא "במקומה" (כמצוה פרטית) – כידוע שכל מצוה כלולה (ויש בה מעין) מכל שאר המצוות, ולכן "העוסק במצוה פטור מן המצוה"[45], כיון שהיא כוללת בתוכה את שאר המצוות, במילא ע"י קיום מצוה זו הרי זה "כמו שמקיים גם זה"[46] (המצוה שני') [47].
+ומזה נמשך אח"כ גם בפרטי המצוות, כפי שכל מצוה היא "במקומה" (כמצוה פרטית) – כידוע שכל מצוה כלולה (ויש בה מעין) מכל שאר המצוות, ולכן "העוסק במצוה פטור מן המצוה"[45], כיון שהיא כוללת בתוכה את שאר המצוות, במילא על ידי קיום מצוה זו הרי זה "כמו שמקיים גם זה"[46] (המצוה שני') [47].
 ה. את הענין הנ"ל רואים בהדגשה במצות אהבת ה' [הכוללת את כל מ"ע[48], וגם את מצות יראת ה' הכוללת את כל מצוות ל"ת48] – "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך"[49]:
-אהבה שבלב קשורה דוקא עם תנועה ושינוי – בבחי' רצוא ושוב. אעפ"כ כתוב שהעבודה צריכה להיות באופן ד"אם רץ לבך שוב לאחד"[50]. ולכאורה אינה מובנת תוספת תיבת "לאחד", דלכאורה הי' מספיק לומר "אם רץ לבך (צריך להיות) שוב", כמ"ש[51] "והחיות רצוא ושוב". ואדרבה: העבודה שבלב קשורה דוקא עם תנועה דרצוא ושוב, עד שחיות האדם ע"י השפעת הדם מן הלב תלוי' בכך שתמיד יהי' דפיקו דליבא, תנועה תמידית דרצוא ושוב, ועד"ז מובן בנוגע לעבודה שבלב (אהבה), שצריכה להיות באופן דרצוא ושוב, הרצוא מביא לשוב (בכלים), ואח"כ מביא השוב לרצוא נעלה יותר, ולאח"ז לשוב נעלה יותר וכן הלאה. משא"כ "שוב לאחד" מדגיש שהשוב צריך להיות לדבר אחד ויחיד – לא לריבוי, ואפילו לא שתי תנועות דרצוא ושוב?!
+אהבה שבלב קשורה דוקא עם תנועה ושינוי – בבחי' רצוא ושוב. אעפ"כ כתוב שהעבודה צריכה להיות באופן ד"אם רץ לבך שוב לאחד"[50]. ולכאורה אינה מובנת תוספת תיבת "לאחד", דלכאורה הי' מספיק לומר "אם רץ לבך (צריך להיות) שוב", כמ"ש[51] "והחיות רצוא ושוב". ואדרבה: העבודה שבלב קשורה דוקא עם תנועה דרצוא ושוב, עד שחיות האדם על ידי השפעת הדם מן הלב תלוי' בכך שתמיד יהי' דפיקו דליבא, תנועה תמידית דרצוא ושוב, ועד"ז מובן בנוגע לעבודה שבלב (אהבה), שצריכה להיות באופן דרצוא ושוב, הרצוא מביא לשוב (בכלים), ואח"כ מביא השוב לרצוא נעלה יותר, ולאח"ז לשוב נעלה יותר וכן הלאה. משא"כ "שוב לאחד" מדגיש שהשוב צריך להיות לדבר אחד ויחיד – לא לריבוי, ואפילו לא שתי תנועות דרצוא ושוב?!
 ויש לומר הביאור בזה: שלימות העבודה היא דוקא מתוך מנוחה, עד שאפילו במקום דשינוי ותנועה (רצוא ושוב), יהי' ענין המנוחה. וזה נפעל דוקא עי"ז שנרגש רצון ה' – רצון אחד (הכוונה והתכלית האחת) – בכל פרטי העבודות. ולכן אומרים ש"אם רץ לבך שוב לאחד": תכלית השוב צריכה להיות לא (רק) בכדי להגיע לרצוא נעלה יותר, אלא "לאחד" – לקיים את רצונו של הקב"ה. דהיינו, שהוא מרגיש בזה לא את שינוי התנועה דלבו (רצוא או שוב), אלא את קיום רצונו של הקב"ה שהוא "אחד" (ובזה אין שום נפק"מ אם זה רצוא או שוב). ויתירה מזה (כלשון הידוע[52]): – אפילו נצטווינו לחטוב עצים.
@@ שורה 60: / שורה 60: @@
 ועי"ז נמשך אחר־כך ה"לאחד" גם בפרטי העבודות ופרטי תנועות הלב, רצוא ושוב.
-ו. וזה נפעל ע"י ביטול האדם להקב"ה, שהוא מרגיש שכל מציאותו היא רק עבד לה' "לשמש את קוני". ודוקא ע"י ביטולו כעבד לה' – נעשה "עבד מלך מלך"[53], שנעשה (דבר אחד עם) מציאות המלך (כביכול).
+ו. וזה נפעל על ידי ביטול האדם להקב"ה, שהוא מרגיש שכל מציאותו היא רק עבד לה' "לשמש את קוני". ודוקא על ידי ביטולו כעבד לה' – נעשה "עבד מלך מלך"[53], שנעשה (דבר אחד עם) מציאות המלך (כביכול).
 וע"ד הפירוש הידוע בחסידות[54] על "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו"[55], שתוכן ה"תפלה לעני" הוא בזה ש"לפני ה' ישפוך שיחו", כיון שעי"ז שעומד בתכלית הביטול, הרי תפילתו היא דוקא לדבר עם הקב"ה בעצמו.
@@ שורה 70: / שורה 70: @@
 משא"כ תפלה לעני – אחד כזה שעומד בתכלית הביטול (כעני) – הרי דוקא בגלל ביטולו (והעדר ההשגה בהגילויים שלמעלה), מתבטאת תפלתו ב"לפני ה' ישפוך שיחו", לדבר עם המלך בעצמו, עצמותו ית', ע"ד אני מתפלל לדעת זה התינוק[58], שתינוק אינו יודע אודות ספירות וגילויים וכו', אלא אודות "אלוקה מצוי"[59] עצמותו ית', שאינו שייך (שלמעלה) מכל הגילויים והתוארים.
-ודוקא ע"י תכלית הביטול דעבד – שעי"ז נעשה "עבד מלך מלך" (כנ"ל) – מקבל הוא אח"כ גם את כל הגילויים ועשירות מהקב"ה, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה[60] [כפי שהי' אצל משה רבינו, שע"י הביטול בתכלית שלו, "ונחנו מה"[61], היתה אצלו גם עשירות[62], "תפלה למשה"[63], תפלת עשיר[64]]. באופן שגם בחילוקי הדרגות דסדר השתלשלות נרגשת אחדותו ית', וגם במקום דשינוי ותנועה יש לו שלימות המנוחה.
+ודוקא על ידי תכלית הביטול דעבד – שעי"ז נעשה "עבד מלך מלך" (כנ"ל) – מקבל הוא אח"כ גם את כל הגילויים ועשירות מהקב"ה, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה[60] [כפי שהי' אצל משה רבינו, שעל ידי הביטול בתכלית שלו, "ונחנו מה"[61], היתה אצלו גם עשירות[62], "תפלה למשה"[63], תפלת עשיר[64]]. באופן שגם בחילוקי הדרגות דסדר השתלשלות נרגשת אחדותו ית', וגם במקום דשינוי ותנועה יש לו שלימות המנוחה.
 ויש לומר שענין זה מרומז גם בתיבת "מלך" ("עבד מלך מלך"), ר"ת מוח לב כבד[65]:
-החילוק בין מוח ולב הוא, שהמוח אינו מתנענע. ואדרבה: שלימות המוחין היא דוקא ע"י מנוחה והתיישבות. לעומת זאת הלב מתנענע בתמידות (רצוא ושוב דדפיקו דליבא), ודוקא בזה מתבטאת חיות הלב והשפעת הדם אל הגוף, ועד"ז המדות שבלב (אהבה וכו') – שנמצאות בתנועה ותשוקה, בבחי' רצוא ושוב (כנ"ל).
+החילוק בין מוח ולב הוא, שהמוח אינו מתנענע. ואדרבה: שלימות המוחין היא דוקא על ידי מנוחה והתיישבות. לעומת זאת הלב מתנענע בתמידות (רצוא ושוב דדפיקו דליבא), ודוקא בזה מתבטאת חיות הלב והשפעת הדם אל הגוף, ועד"ז המדות שבלב (אהבה וכו') – שנמצאות בתנועה ותשוקה, בבחי' רצוא ושוב (כנ"ל).
-ע"י עבודת העבד (ביטול) – נעשה "עבד מלך מלך", החיבור דשני הענינים: מנוחת המוח ותנועת הלב, שמנוחת המוח נמשכת וחודרת גם בתנועת הלב (המדות) באופן ד"מוח שליט על הלב"[66], ויתירה מזו – שסוף־סוף אין זה באופן דשליטה (בעל־כרחך), אלא באופן פנימי (ברצון). והכח לזה הוא ע"י ביטול העבד – שמגיע ברצון המלך עד בעצם המלך, שלמעלה מהתחלקות גם דמוחין, וזה נותן כח להמשיך מנוחה אמיתית ("מנוחה שלימה") בכל כחות הנפש, ולחבר את מנוחת המוח עם תנועת הלב. וי"ל שזה מרומז ב"כבד", שבו נקרש הדם[67] (שבא מהלב) במקום אחד (באופן של מנוחה).
+על ידי עבודת העבד (ביטול) – נעשה "עבד מלך מלך", החיבור דשני הענינים: מנוחת המוח ותנועת הלב, שמנוחת המוח נמשכת וחודרת גם בתנועת הלב (המדות) באופן ד"מוח שליט על הלב"[66], ויתירה מזו – שסוף־סוף אין זה באופן דשליטה (בעל־כרחך), אלא באופן פנימי (ברצון). והכח לזה הוא על ידי ביטול העבד – שמגיע ברצון המלך עד בעצם המלך, שלמעלה מהתחלקות גם דמוחין, וזה נותן כח להמשיך מנוחה אמיתית ("מנוחה שלימה") בכל כחות הנפש, ולחבר את מנוחת המוח עם תנועת הלב. וי"ל שזה מרומז ב"כבד", שבו נקרש הדם[67] (שבא מהלב) במקום אחד (באופן של מנוחה).
-ז. וענין זה – הגילוי דעצם המלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה ע"י ביטול העבד (בנ"י) – נפעל בשלימות ובגלוי במתן־תורה:
+ז. וענין זה – הגילוי דעצם המלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה על ידי ביטול העבד (בנ"י) – נפעל בשלימות ובגלוי במתן־תורה:
-במ"ת הי' הגילוי ד"אנכי ה' אלקיך"[68], גילוי עצמותו ית' בראי' חושיית[69], "אתה הראת לדעת"[70], וההקדמה לזה היתה הביטול בתכלית דעם ישראל, על ידי זה ש"הקדימו ישראל נעשה לנשמע", שעי"ז קשרו המלאכים לכאו"א מישראל "שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע"[71], ובפרטיות יותר – ישנם את ה"ג' עטרות" שבני המדינה עשו למלך, שבנ"י נתנו להקב"ה, ו"נתן בראשו אחת ושתים בראשם של בניו"[72]. דוקא ע"י ביטול העם נעשה הכתרת המלך, כיון שביטולם מגיע "לפני הוי'", בעצמותו ומהותו ית', ושם מתעורר ומשם נמשך רצונו להיות מלך, ועל ידי זה מתהווה כל סדר השתלשלות, עד עשי' למטה (כמבואר בדרושי ראש השנה[73]).
+במ"ת הי' הגילוי ד"אנכי ה' אלקיך"[68], גילוי עצמותו ית' בראי' חושיית[69], "אתה הראת לדעת"[70], וההקדמה לזה היתה הביטול בתכלית דעם ישראל, על ידי זה ש"הקדימו ישראל נעשה לנשמע", שעי"ז קשרו המלאכים לכאו"א מישראל "שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע"[71], ובפרטיות יותר – ישנם את ה"ג' עטרות" שבני המדינה עשו למלך, שבנ"י נתנו להקב"ה, ו"נתן בראשו אחת ושתים בראשם של בניו"[72]. דוקא על ידי ביטול העם נעשה הכתרת המלך, כיון שביטולם מגיע "לפני הוי'", בעצמותו ומהותו ית', ושם מתעורר ומשם נמשך רצונו להיות מלך, ועל ידי זה מתהווה כל סדר השתלשלות, עד עשי' למטה (כמבואר בדרושי ראש השנה[73]).
-וכפי שהי' במתן־תורה בפשטות, שיחד עם זה שהי' "קבלו מלכותי" – נקודה אחת בכל הענינים, הי' אח"כ "אגזור עליכם גזירות"[74], פרטי המצוות. אבל באופן שבכל הפרטים ישנה מנוחה שבאה ע"י הנקודה האחת שבכל המצוות.
+וכפי שהי' במתן־תורה בפשטות, שיחד עם זה שהי' "קבלו מלכותי" – נקודה אחת בכל הענינים, הי' אח"כ "אגזור עליכם גזירות"[74], פרטי המצוות. אבל באופן שבכל הפרטים ישנה מנוחה שבאה על ידי הנקודה האחת שבכל המצוות.
-ועד"ז בתורה עצמה – נוסף על גילוי התורה מלמעלה, "וירד ה' על הר סיני . . וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר"[75], ניתנה התורה באופן ש"לא בשמים היא"[76], אלא דוקא למטה, ופס"ד התורה נעשים דוקא ע"י הכרעת השכל דב"ד שלמטה, "ובאת אל הכהנים . . ואל השופט אשר יהי' בימים ההם"[77], כפי שהם מעריכים את התנאים ומצב העולם. ודוקא שם ממשיכים את המנוחה ושלום דתורה, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם[78].
+ועד"ז בתורה עצמה – נוסף על גילוי התורה מלמעלה, "וירד ה' על הר סיני . . וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר"[75], ניתנה התורה באופן ש"לא בשמים היא"[76], אלא דוקא למטה, ופס"ד התורה נעשים דוקא על ידי הכרעת השכל דב"ד שלמטה, "ובאת אל הכהנים . . ואל השופט אשר יהי' בימים ההם"[77], כפי שהם מעריכים את התנאים ומצב העולם. ודוקא שם ממשיכים את המנוחה ושלום דתורה, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם[78].
 ומזה נמשך הכח דמתן־תורה לפעול מנוחה ("שקטה") בכל העולם כולו, עי"ז שמתגלית התכלית והכוונה דכל הבריאה, כנ"ל.
@@ שורה 121: / שורה 121: @@
 ועאכו"כ בשנה זו, כאשר נכנסים הישר משבת לזמן מתן תורתנו ביום ראשון – החידוש בזה צריך להיות ביתר שאת וביתר עוז, ובשני הקצוות: קבלת התורה מחדש מתוך הכרה בנותן התורה, ושהתורה היא תכלית כל הבריאה כולה, ובמילא מביא זה לחידוש בהמנוחה אצל יהודי בעבודתו ומביא מנוחה בעולם; וביחד עם זה – להמשיך את המנוחה דהתורה בכל פרטי המצוות, בכל פרטי הכחות שלו ובכל פרטי עבודתו, עד בכל פרטי העולם.
-החל מזה שמתוסף אצלו חידוש בלימוד התורה שלו מתוך הכרה בנותן התורה, ובמיוחד – ע"י לימוד פנימיות התורה, "דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם"[98], וביחד עם זה – לימוד התורה בהבנה והשגה דשכל האדם. ובפשטות: כאו"א מישראל יוסיף חידוש – בכמות ובאיכות – בלימוד התורה,
+החל מזה שמתוסף אצלו חידוש בלימוד התורה שלו מתוך הכרה בנותן התורה, ובמיוחד – על ידי לימוד פנימיות התורה, "דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם"[98], וביחד עם זה – לימוד התורה בהבנה והשגה דשכל האדם. ובפשטות: כאו"א מישראל יוסיף חידוש – בכמות ובאיכות – בלימוד התורה,
 הן בשיעורים הכלליים השוים לכל נפש, כולל ובמיוחד בזמנים אלו – באמירת פרקי אבות בכל שבתות הקיץ, ומה טוב – שילמדו משנה אחת (או כמה משניות) בעיון, בהבנה והשגה,
@@ שורה 127: / שורה 127: @@
 וכמו"כ בשיעורי חת"ת הידועים – ללמוד בכל יום את שיעור החומש (כפי שנחלק לימי השבוע), שיעור תהלים (כפי שנחלק לימי החודש) ושיעור תניא (כפי שנחלק לימי השנה) – ששלשה שיעורים אלו הם כנגד ג' הרועים הקשורים עם חג השבועות: חומש – כנגד משה רבינו שקיבל תורה מסיני[99]. תהלים – ספרו של דוד המלך, שמת בעצרת[100], ותניא – ביאור בתורת ישראל הבעש"ט שגם יום ההילולא שלו הוא בחגה"ש[101];
-וגם מה טוב ונכון וכו' בלימוד הרמב"ם (כפי שנחלק לשנה אחת (בערך) ע"י לימוד ג' פרקים ליום, או לג' שנים ע"י לימוד פרק אחד ליום, או בספר המצוות),
+וגם מה טוב ונכון וכו' בלימוד הרמב"ם (כפי שנחלק לשנה אחת (בערך) על ידי לימוד ג' פרקים ליום, או לג' שנים על ידי לימוד פרק אחד ליום, או בספר המצוות),
 והן בשיעורים הפרטיים בכל חלקי התורה של כל אחד ואחת, כל אחד לפום שיעורא דילי'.
@@ שורה 145: / שורה 145: @@
 ועיקר טעם הדבר הוא – כנ"ל – כיון שרואים בפועל, ומעשה רב, שעי"ז מתוסף ב"יגדיל תורה ויאדיר", בחיות ותענוג בלימוד התורה, הן בנוגע לעצמו, כפי שרואים בפשטות את התועלת שמתוספת בלימוד התורה עי"ז שצריכים לכתוב זאת לאחרים, והן בנוגע לאחרים ("קנאת סופרים תרבה חכמה"[109]) – שזו (התועלת שבזה) היא הבחינה הטובה ביותר לצורך הדבר.
-וכאמור, הגם שיתכן שהחידוש אינו מתאים לגמרי לאמיתתה של תורה (כנ"ל), הרי זה כדאי. ובפרט שניתן למנוע גם את זה ע"י שלא יפסקו מסקנא להלכה, או אפילו אם כותבים מסקנא – יכולים להוסיף שזהו: לפענ"ד, או אין לסמוך על זה, וכיו"ב.
+וכאמור, הגם שיתכן שהחידוש אינו מתאים לגמרי לאמיתתה של תורה (כנ"ל), הרי זה כדאי. ובפרט שניתן למנוע גם את זה על ידי שלא יפסקו מסקנא להלכה, או אפילו אם כותבים מסקנא – יכולים להוסיף שזהו: לפענ"ד, או אין לסמוך על זה, וכיו"ב.
 ולהוסיף, שכאשר מפרסמים את החידושים בדפוס לאחרים – הרי טבע בן אדם (מפני כבוד עצמו, ומנהג העולם), גם דנה"ב, שיזהר עוד יותר ויסתכל ויעיין שוב במה שכותב ומפרסם.
@@ שורה 155: / שורה 155: @@
 עד שזה יביא בקרוב את המנוחה האמיתית והשלימה – ד"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", ביטול הגלות דבנ"י, שגלות היא ההיפך הכי גדול דמנוחה והתיישבות דבנ"י – "אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם"[111], שמתבטלים הן טלטולי הגלות והן היפך המנוחה דהגלות פנימי בעבודת השם,
-כולל ופשוט – הביטול דכל ההעלמות והסתרים דגלות, וכל השאלות בפרטי הגאולה ומשיח צדקנו, שזה בא מצד הגלות עצמה, מצד זה שנולדנו בגלות וגדלנו בגלות, במילא הרי אנו "אנשי גלות" ר"ל, ונמצאים ב"מצב־גלותי" – שכל זה יתבטל, ויתהפך (ע"י תשובה אמיתית), ע"י גילוי אצל עצמו והדגשת הנשמה (חלק אלוקה ממעל ממש[112]), שנמצאת למעלה מגלות, ונמצאת במצב של מנוחה, מעין שבת ומנוחה לחיי העולמים.
+כולל ופשוט – הביטול דכל ההעלמות והסתרים דגלות, וכל השאלות בפרטי הגאולה ומשיח צדקנו, שזה בא מצד הגלות עצמה, מצד זה שנולדנו בגלות וגדלנו בגלות, במילא הרי אנו "אנשי גלות" ר"ל, ונמצאים ב"מצב־גלותי" – שכל זה יתבטל, ויתהפך (על ידי תשובה אמיתית), על ידי גילוי אצל עצמו והדגשת הנשמה (חלק אלוקה ממעל ממש[112]), שנמצאת למעלה מגלות, ונמצאת במצב של מנוחה, מעין שבת ומנוחה לחיי העולמים.
 וזה בא באופן דמיד – "מיד" ר"ת משה, ישראל (הבעש"ט), דוד מלכא משיחא, ג' הרועים הקשורים עם חג השבועות (כנ"ל) – ותיכף ומיד ממש: תיכף לת"ח ברכה[113], מיד ר"ת כנ"ל, ממש – באופן של ממשות, בגשמיות וחומריות העולם, באופן שעושים מחומריות גשמיות, ואת הגשמיות – כלי לרוחניות, עד לרוחניות הכי נעלית, עד כביכול לעצמותו ית', הקשור דוקא עם היש הגשמי[114],
-בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ובאופן של זריזות – לפעול ולעשות ענין זה, ודוד מלכא משיחא יבוא ויגאלנו וכל אחד מאתנו אומר למשיח צדקנו "שלום עליכם", עליכם לשון רבים – כולל כל הנשמות דכל בנ"י שבדור הגאולה, והוא משיב לכל אחד בנפרד "עליכם שלום" ["עליכם" לשון רבים כולל – מעשינו ועבודתינו דכאו"א מישראל], ו"עליכם שלום" לכל בנ"י יחדיו, ועוד והוא העיקר – מיד.
+בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, ובאופן של זריזות – לפעול ולעשות ענין זה, ודוד מלכא משיחא יבוא ויגאלנו וכל אחד מאתנו אומר למשיח צדקנו "שלום עליכם", עליכם לשון רבים – כולל כל הנשמות דכל בנ"י שבדור הגאולה, והוא משיב לכל אחד בנפרד "עליכם שלום" ["עליכם" לשון רבים כולל – מעשינו ועבודתינו דכאו"א מישראל], ו"עליכם שלום" לכל בנ"י יחדיו, ועוד והוא העיקר – מיד.
 {{הערות שוליים}}