מאמר באתי לגני תשי"ב - מוגה: הבדלים בין גרסאות בדף

'''ד.''' והנה נתבאר לעיל דקרבנות הם לפני הוי' היינו למעלה מהוי'. ובמילא מובן שגם האש שלמעלה שבו נכלל הקרבן, הוא למעלה מהוי'. ובעבודה הוא, שהעבודה היא למעלה מן הטעם ודעת. כמו בעבודת הקרבנות שהי' בבית המקדש הקריבו בהמה דוקא, כמו כן הוא גם עתה. שתפלות כנגד תמידין תקנו, הנה עבודת נפש האלקית צריכה להיות בנפש ברית דוקא<ref>יעויין חולין ה, ב: אדם ובהמה תושיע ה' וכו'.</ref> ולא עבודת הנשמה מצד עצמה. ודוקא עבודה זו מגיעה למעלה מטעם ודעת, למעלה מסדר ההשתלשלות. ואף שגם עבודת הנשמה מצד עצמה היא ע"י הגוף ובגוף, שהרי מתן תורה הי' דוקא לנשמות בגופים וקיום המצות הוא ע"י הגוף, ואפילו המצוות דחובות הלבבות כמבואר בכמה מקומות <ref>ראה ד"ה המתחיל וכל העם תרצ"ז (קונטרס ע"ט - חה"ש השי"ת)</ref>, מ"מ אפשר שלא יהיי שייך לגוף, ולא יפעול בו. ועל דרך דוגמא. כשלומד תורה ומתפלל הנה בעת שהוא בד' אמות של הלכה וד' אמות של תפלה שטייט ער אין א איידעלקייט, אבל כשנעתק מזה. שמסיים לימודו ותפלתו, חאפט ער זיך אז ער איז אין די זעלבע גראבקייט כמו שהי' ולפעמים עוד נתוסף ישות מפני השביעת רצון שיש לו בעבודתו. וי"ל שהוא על דרך החילוק דקיום המצוות בדבר הנפרד לקיום המצוות בגוף. קיום המצוות בדבר הנפרד כמו ציצית בצמר גשמי ותפילין בקלף גשמי הרי לא ניכר<ref>ראה תניא קו"א ד"ה להבין מ"ש בפע"ח. ומובן שאין סתירה לזה ממ"ש בתניא פל"ז. בתו"א ריש מגילת אסתר. ועוד.</ref> לעין בשר הגשמי שום שינוי בהקלף והצמר. השינוים שצריך להיות בהקלף והצמר בכדי שיהיו מתאימים לקיום המצוה הנה שינוים אלו הם ע"י מלאכת האדם. אבל השינוים הנעשים ע"י ההזמנה וקיום המצוה אינם נכרים. ועל דרך זה אפשר להיות בקיום המצוות ע"י הגוף ובהגוף, שיהי' כמו שמקיים עם דבר הנפרד, דהיינו שהגוף יהי' רק אמצעי שעל ידו הנשמה לומדת תורה ומקיימת מצוות. ולא זהו תכלית העבודה כי אם התכלית הוא העבודה בהגוף ונפש הבהמית להפכם מן הקצה אל הקצה, שיהי' ניכר בהגוף שהוא גוף שלומד תורה ומקיים מצוות ומכל שכן שבנפש הבהמית יהי' ניכר זה, אשר אז הרי. לא זו בלבד שלא יהי' שייך לדברים האסורים, אלא גם מדברי מותרות יהי' מושלל, שגם בדברי הרשות וועט זיך איהם לייגן און וועלן נאָר דאָס װאָס איז מוכרח מצר בריאות הגוף כדי לעבוד השי"ת. אבל אם עבודתו היא עבודת הנשמה מצד עצמה. והגוף הוא רק אמצעי בלבד, הנה לא זהו תכלית הכוונה ואין זה קרבן לרצונו לפני הוי', ולכן מוכרחת העבודה בהגוף ונפש הבהמית דוקא, ער זאָל אַרבעטן און איבערארבעטן את הגוף ונפש הבהמית. וכמ"ש<ref>ראה שיחת שמח"ת תרס"ט אות ח' (תורת שלום ע קכז) ואילך בביאור היטב.</ref> כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע דהנשמה התהוותה מהאורות. דכללות האורות הוא גילוים, והגוף התהוותו מעצמות שמציאותו הוא מעצמותו ואין שום עילה וסיבה קודמת לו ח"ו, והנשמה, שהיא מכירה את מעלת הגוף בזה. וויל בעקומען עצמי, ומשום זה היא רוצה להתחבר עם הגוף ונפש הבהמית און איבעראַרבעטן איהם. לכן הנה רצון ושכל הנשמה עצמה מחייב. מאָנט, להתחבר עם הגוף, לא לעבוד על ידו כמו בדבר הנפרד, כי אם להתחבר עם הגוף, ולעבוד ביחד. אמנם באמת אין זה מספיק עדיין להיות לרצונו לפני הוי', דהרי כל זה הוא עבודה שמצד הטעם ודעת. שהנשמה מבינה העילוי העצמי ולכן רוצה עצמי ולכך עובדת עם הגוף. ואף שהוא טעם ודעת דקדושה. מ"מ הוא טעם ודעת. אבל תכלית העבודה היא שלא תהיי בשביל הטוב והעילוי שיקבל על ידי העבודה. כי אם בכדי לקיים רצון העליון, ורצון העליון הוא שיהי' לו ית' דירה בתחתונים. היינו בעולם הזה דוקא, ולכן הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל, בנים אתם. מרגשת. פילט, את רצון האב ומשום זה הוא עבודתה בהגוף דוקא. ובזה יש ג"כ מעלה אפילו לגבי בחי' עבד, דהנה העבד אף שעבודתו הוא ג"כ לא מצד הטעם והתענוג שיש לו בזה, מ"מ הרי העבד הוא רק מקיים את פקודת האדון, והיינו שהוא יודע פקודת האדון אבל אינו מרגיש את רצונו ואינו יודע למה הוא רוצה את זה, משא"כ הנשמה, בנים אתם להוי' אלקיכם, אף שעבודתה הוא ג"כ לא מצד הטעם, כי אם לקיים רצון האב, אבל היא מרגשת את הרצון ויודעת טעמו. וזהו שאחר אומרו מכם קרבן להוי', מסיים מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן, דמכם קרבן להוי' היינו הנפש האלקית, אבל להיות דרזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס, למעלה מהוי', הנה לזאת צריך להיות מן הבהמה העבודה עם הנפש הבהמית והגוף, וצריך להיות בזה עבודה פרטית דוקא, מן הבקר ומן הצאן, להתבונן ולהעמיק בפרטי עניני נפשו ועבודתו בהגוף ונפש הבהמית, ואז הוא לרצונו לפני הוי'.