מאמר באתי לגני תשי"ב - מוגה: הבדלים בין גרסאות בדף

לכלל האש שלמעלה. והוא רשפי אש שבנפש האלקית. שהוא האש שלמעלה. וכמש"נ רשפי' רשפי אש שלהבת י-ה. דשרש האהבה שבנפש האלקית הוא מהאש שלמעלה שלהבת י-ה, ולכן גם האהבה שבנפש האלקית בהיותה למשה, נקראת אש שלמעלה. וביאור הדברים מה שקורא האהבה העליונה ודנפש האלקית שלהבת יה. הנה איתא בספר יצירה דהעשר ספירות הם כשלהבת קשורה בגחלת, ומפרט כ"ק אדמו"ר מהר"ש{{הערה|המשך מים רבים - תרל"ו פס"ב ואילך. ועייג"כ ביאור לד"ה ואולם חי אני הנדפס בסו"ס דרך מצותיך להצמח צדק}} שיש בזה ב' ענינים, שלהבת שבתוך הגחלת ושלהבת שעל גבי הגחלת. והנה השלהבת שעל הגחלת יכולה להיות ג"כ בפני עצמה. אלא שאין בה מציאות וממשות, ולכן אמרו במשנה{{הערה|ביצה לט, א. הובא בהרמב"ם הל' שבת פי"ח ה"ה}} דהמוציא שלהבת פטור. דמזה יודעים ב' העניינים, שישנה לשלהבת בפני עצמה ולכן שייך לדון בדין המוציא שלהבת. אבל אין לשלהבת מציאות וממשות ולכן המוציא שלהבת פטור. והנה קודם שנברא העולם, שכולל בזה גם עד שלא נאצל כדאיתא בס' הקבלה, הי' הוא ושמו בלבד, ואחר כך נאצלו הספירות, דב' ענינים אלו, עשר ספירות הגנוזות במאצילן והעשר ספירות ווי זיי זיינען נאצל געווארן. הם בדוגמת ב' הענינים שבשלהבת. דשלהבת שבתוך הגחלת. אף שהיא בתוקף יותר{{הערה|ראה ג"כ שער היחוד והאמונה לרבינו הזקן פ"ג}}. אבל כמו שהיא בתוך הגחלת. אין שם מציאות של שלהבת, וכל שכן שאין שם פרטי השלהבת. דאין ניכר שם מציאותה כי אם רק מציאות הגחלת. אלא שישנם ראיות והוכחות שישנה שלהבת גם בתוך הגחלת. ואדרבה היא בתוקף יותר, אבל מה שניכר הוא רק הגחלת. וכמו כן, ועוד יותר מזה, הוא בכללות ענין עשר ספירות הגנוזות במאצילן, דמה שישנו שם. הוא רק המאציל, אלא שישנם ראיות מענין עשר ספירות הנאצלות שישנם עשר ספירות הגנוזות במאצילן. ואחר כך נאצלו העשר ספירות, אבל גם לאחר אצילותן קשורים הם במקורם היינו העשר ספירות הגנוזות, וכמו השלהבת שעל הגחלת שהיא קשורה בהשלהבת שבתוך הגחלת. וזהו כל קיומה, ווארום אויב זיי ווערט נפרד ממקורה, תהי' אין ואפס, עס ווערט גאר ניט. וזהו שלהבת י-ה, דכמו השלהבת אשר ישנה כמו שהיא בגחלת. כמו שהיא על הגחלת וקשורה בה, שלהבת שעל הגחלת הרי יכולה להיות ג"כ בפני עצמה בפירוד, כמו כן הוא גם בסדר ההשתלשלות דעשר ספירות הגלויות. אף שהם קשורים במקורם, דאיהו וחיוהי חד איתו וגרמוהי חד, דוגמת השלהבת שעל הגחלת שהיא דבר אחד עם השלהבת שבתוך הגחלת שהיא חד עם הגחלת, מ"מ הנה מצד ריבוי ההשתלשלות אפשר להיות, סוף סוף, נתינת מקום לטעות על פירוד, וכמארז"ל{{הערה|בראשית רבה פ"ח, ח.}} כתוב והרוצה לטעות יטעה, אז דער אויבערשטער זאָגט והרוצה לטעות (ע"י הכתיבה) ישעה. היינו שמצד השלהבת יכול להיות מקום לטעות של פירוד, ושלהבת עצמה שלהבת י-ה, שהיו"ד יש בו גם קוצו של יו"ד, היינו ע"ס הגלויות ועם הגנוזות. שניהם הם שלהבת י-ה. שאין בהם פירוד, ח"ו, והאהבה שבנפש האלקית נקראת ג"כ שלהבת י-ה, דהנה בראשית בשביל ישראל שנקראים ראשית. שכל ההשתלשלות הוא בשביל ישראל, מובן מזה שכל הענינים שבהשתלשלות יש דוגמתם ופועלים בישראל. וכמו"כ הוא גם בעניין שלהבת י-ה שפועלת בישראל שיהי' בהם שלהבת י-ה, אהבה לאלקות. דהנה כתיב כי אהבך הוי' אלקיך, ואיתא הפי' בחסידות<ref>ראה לקו"ת תצא ד"ה ולא אבה. ד"ה השקיפה (קית הש"ת)}} ממשיך להיות בך אהבה ואוהב אותך והא בהא תליא ואהבך הוי' אלקיך קאי על עצמות א"ס ב"ה, אשר מצד השלהבת י-ה דלמעלה נעשה זה גם בישראל. ובזה יש, בכללות, ב' אופני אהבה. דכמו שלמעלה ישנם הע"ס כמו שהם בהמאציל וכמו שהם נאצלים, כמו כן באהבה ישנם ב' אופנים כאלו, דהנה המדות באים מהמוחין, דכאשר מתבונן בענינים המביאים לאהבתו ית' מוליד אהבת הוי'. אמנם כאשר הוא מעמיק את עצמו בההשכלה. כדבעי למדי, און ער איז פארטרונקען און פאַראיינציקט בהשכלה, הנה אז אין מציאות להמדה. דהמדה היא כלולה בעילתה ואינה בפני עצמה, ורק כאשר ער טראגט זיך אפ מהעילה און לאזט זיך אַראָם אל העלול, הנה אז נעשה ההיפך מזה. שבעיקר נרגש מציאות המדה, שהיא בהתגלות. אלא שקשורה בההתבוננות שהולידה אותה. בפרטיות יותר בההתפעלות שכלי שבההתבוננות, וזה נותן חיות ותוקף בהמדה. וכמו במשל השלהבת שעל גבי הגחלת. שקשורה בהשלהבת שבתוך הגחלת. דעל ידי זה יש קיום תמידי וחיות ותוקף בהשלהבת. כמו כן הוא בהאהבה שצריכה להיות קשורה עם האהבה כמו שהיא כלולה בהעילה. וזהו השלהבת י-ה שבה נכללים כל הקרבנות שמקריבים.

'''ד.''' והנה נתבאר לעיל דקרבנות הם לפני הוי' היינו למעלה מהוי'. ובמילא מובן שגם האש שלמעלה שבו נכלל הקרבן, הוא למעלה מהוי'. ובעבודה הוא, שהעבודה היא למעלה מן הטעם ודעת. כמו בעבודת הקרבנות שהי' בבית המקדש הקריבו בהמה דוקא, כמו כן הוא גם עתה. שתפלות כנגד תמידין תקנו, הנה עבודת נפש האלקית צריכה להיות בנפש ברית דוקא<ref>יעויין חולין ה, ב: אדם ובהמה תושיע ה' וכו'.}} ולא עבודת הנשמה מצד עצמה. ודוקא עבודה זו מגיעה למעלה מטעם ודעת, למעלה מסדר ההשתלשלות. ואף שגם עבודת הנשמה מצד עצמה היא ע"י הגוף ובגוף, שהרי מתן תורה הי' דוקא לנשמות בגופים וקיום המצות הוא ע"י הגוף, ואפילו המצוות דחובות הלבבות כמבואר בכמה מקומות <ref>ראה ד"ה המתחיל וכל העם תרצ"ז (קונטרס ע"ט - חה"ש השי"ת)}}, מ"מ אפשר שלא יהיי שייך לגוף, ולא יפעול בו. ועל דרך דוגמא. כשלומד תורה ומתפלל הנה בעת שהוא בד' אמות של הלכה וד' אמות של תפלה שטייט ער אין א איידעלקייט, אבל כשנעתק מזה. שמסיים לימודו ותפלתו, חאפט ער זיך אז ער איז אין די זעלבע גראבקייט כמו שהי' ולפעמים עוד נתוסף ישות מפני השביעת רצון שיש לו בעבודתו. וי"ל שהוא על דרך החילוק דקיום המצוות בדבר הנפרד לקיום המצוות בגוף. קיום המצוות בדבר הנפרד כמו ציצית בצמר גשמי ותפילין בקלף גשמי הרי לא ניכר<ref>ראה תניא קו"א ד"ה להבין מ"ש בפע"ח. ומובן שאין סתירה לזה ממ"ש בתניא פל"ז. בתו"א ריש מגילת אסתר. ועוד.}} לעין בשר הגשמי שום שינוי בהקלף והצמר. השינוים שצריך להיות בהקלף והצמר בכדי שיהיו מתאימים לקיום המצוה הנה שינוים אלו הם ע"י מלאכת האדם. אבל השינוים הנעשים ע"י ההזמנה וקיום המצוה אינם נכרים. ועל דרך זה אפשר להיות בקיום המצוות ע"י הגוף ובהגוף, שיהי' כמו שמקיים עם דבר הנפרד, דהיינו שהגוף יהי' רק אמצעי שעל ידו הנשמה לומדת תורה ומקיימת מצוות. ולא זהו תכלית העבודה כי אם התכלית הוא העבודה בהגוף ונפש הבהמית להפכם מן הקצה אל הקצה, שיהי' ניכר בהגוף שהוא גוף שלומד תורה ומקיים מצוות ומכל שכן שבנפש הבהמית יהי' ניכר זה, אשר אז הרי. לא זו בלבד שלא יהי' שייך לדברים האסורים, אלא גם מדברי מותרות יהי' מושלל, שגם בדברי הרשות וועט זיך איהם לייגן און וועלן נאָר דאָס װאָס איז מוכרח מצר בריאות הגוף כדי לעבוד השי"ת. אבל אם עבודתו היא עבודת הנשמה מצד עצמה. והגוף הוא רק אמצעי בלבד, הנה לא זהו תכלית הכוונה ואין זה קרבן לרצונו לפני הוי', ולכן מוכרחת העבודה בהגוף ונפש הבהמית דוקא, ער זאָל אַרבעטן און איבערארבעטן את הגוף ונפש הבהמית. וכמ"ש<ref>ראה שיחת שמח"ת תרס"ט אות ח' (תורת שלום ע קכז) ואילך בביאור היטב.}} כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע דהנשמה התהוותה מהאורות. דכללות האורות הוא גילוים, והגוף התהוותו מעצמות שמציאותו הוא מעצמותו ואין שום עילה וסיבה קודמת לו ח"ו, והנשמה, שהיא מכירה את מעלת הגוף בזה. וויל בעקומען עצמי, ומשום זה היא רוצה להתחבר עם הגוף ונפש הבהמית און איבעראַרבעטן איהם. לכן הנה רצון ושכל הנשמה עצמה מחייב. מאָנט, להתחבר עם הגוף, לא לעבוד על ידו כמו בדבר הנפרד, כי אם להתחבר עם הגוף, ולעבוד ביחד. אמנם באמת אין זה מספיק עדיין להיות לרצונו לפני הוי', דהרי כל זה הוא עבודה שמצד הטעם ודעת. שהנשמה מבינה העילוי העצמי ולכן רוצה עצמי ולכך עובדת עם הגוף. ואף שהוא טעם ודעת דקדושה. מ"מ הוא טעם ודעת. אבל תכלית העבודה היא שלא תהיי בשביל הטוב והעילוי שיקבל על ידי העבודה. כי אם בכדי לקיים רצון העליון, ורצון העליון הוא שיהי' לו ית' דירה בתחתונים. היינו בעולם הזה דוקא, ולכן הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל, בנים אתם. מרגשת. פילט, את רצון האב ומשום זה הוא עבודתה בהגוף דוקא. ובזה יש ג"כ מעלה אפילו לגבי בחי' עבד, דהנה העבד אף שעבודתו הוא ג"כ לא מצד הטעם והתענוג שיש לו בזה, מ"מ הרי העבד הוא רק מקיים את פקודת האדון, והיינו שהוא יודע פקודת האדון אבל אינו מרגיש את רצונו ואינו יודע למה הוא רוצה את זה, משא"כ הנשמה, בנים אתם להוי' אלקיכם, אף שעבודתה הוא ג"כ לא מצד הטעם, כי אם לקיים רצון האב, אבל היא מרגשת את הרצון ויודעת טעמו. וזהו שאחר אומרו מכם קרבן להוי', מסיים מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן, דמכם קרבן להוי' היינו הנפש האלקית, אבל להיות דרזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס, למעלה מהוי', הנה לזאת צריך להיות מן הבהמה העבודה עם הנפש הבהמית והגוף, וצריך להיות בזה עבודה פרטית דוקא, מן הבקר ומן הצאן, להתבונן ולהעמיק בפרטי עניני נפשו ועבודתו בהגוף ונפש הבהמית, ואז הוא לרצונו לפני הוי'.

'''ה.''' והנה הקדמת פרשת הקרבנות הוא ויקרא אל משה, שהוא הנתינת כח<ref>ראה לקו"ת ד"ה ויקרא פ"ב}} על עבודת הקרבנות. דאף שמכם קרבן להוי', מכם ובכם הדבר תלוי להיות קרבן להוי', אבל להיותו בשפל המצב וכל מה שמתבונן יותר, רואה יותר את שפלותו וריחוקו ונופל ברוחו, הנה לזאת הפתיחה הוא ויקרא אל משה, שהוא נתינת יכולת וכח לכל איש ואיש להיות קרבן להוי', ואפילו לפני הוי', ולכן לא נאמר מי הוא הקורא<ref>ראה זח"א קב, ב. לקו"ת ריש פ' ויקרא.}} כי הוא ממקום עליון ונורא מאד אור א"ס הסובב כל עלמין, אתה קדוש שלמעלה משמך קדוש. דהנה משה הוא רועה ישראל, ואיתא במדרש<ref>שמות רבה פ"ב, ב.}} שניסו אותו בזה שטיפל עם קטנים ביותר, דמזה דוקא ראי' שהוא רועה כדבעי, וכמו כן הוא בכל דור ודור, דאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, שהם רועי ישראל שבכל דור, הנה הם הממשיכים כח על עבודת הקרבנות, להיותם ממוצע<ref>ראה תורת שלום שיחת שמח"ת תער"ג (ע' קנח).}} המחבר, ממוצע בין הוי' וביניכם. שהוא ממוצע המחבר, פאראיינציקט. עולמות מיט אלקות על ידי נשמות. וזהו עשיית הדירה לו ית' בתחתונים. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוך כל אחד ואחד, המוטלת על כל אחד ואחד. ומעבודות העיקריות בזה היא עבודת הקרבנות, וכנ"ל, להתבונן במעמדו ומצבו אדעתא דנפשי' ניט גענאַרטערהייט, ומ"מ אומרים לו מכם ובכם הדבר תלוי לתקן שיהי' שלם בלי מום, ולהקריב מכם קרבן וקרבן מן הבהמה, והוא על ידי ההתקשרות, שמוסיף בה ועולה, בהאתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא, שבאתפשטותא זו נמצא גם העצמי, ועל ידי זה הוא מתקשר עם הויקרא אל משה, דלית מחשבה תפיסא בי' כלל, ונמשך שלהבת י-ה, אש של מעלה, דבזה נכלל הקרבן ועל ידי זה ושכנתי בתוכם. וכן גם בנוגע לדורנו, הנה רועה ונשיא ישראל שהוא הורה לנו את הדרך הישרה, אשר נלך בדרכיו ואורחותיו, את המעשה אשר יעשון ואת המעשה אשר לא יעשון, הנה על ידי זה ניתן והומשך הכח. אשר כל אחד ואחד בכל מצב ומצב שהוא נמצא בו, הנה בשעתא חדא וברגעא חדא, אפשר להכון להקריב מכם קרבן להוי', אשר הכחות והחושים שלו יוכללו בהאש של מעלה, ועוד יותר שגם הגוף ונפש הבהמית, מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן, יקריב ועל ידי זה יהי' לרצון לפני הוי' למעלה מהוי'. וכמ"ש כ"ק אדמו"ר בהמאמר, דכד אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, דסובב כל עלמין שהוא בשוה בכולהו עלמין, יומשך על ידי העבודה דאתכפיא סטרא אחרא, העבודה עם הגוף ונפש הבהמית. וכאשר כל אחד ואחד<ref>ראה תניא פל"ז, ל"ו.}} יקיים זה, אזי גם כללות החיות של עולם הזה תעלה לקדושה, וימלא כבוד הוי' את כל הארץ, שזהו תכלית ימות המשיח ותחיית המתים תכלית ושלמות בריאת העולמות. במהרה בימינו.