דבר מלכות/ויגש: הבדלים בין גרסאות בדף

וגם בזה צריכים הסברה: בסיום הפרשה{{הערה|מז, כז.}} כתוב "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד", שזה מראה על התוקף של יעקב ובניו, שאפילו בהיותם בארץ מצרים – שתחת שליטת פרעה מלך מצרים – אומר פרעה "טוב כל ארץ מצרים לכם הוא"{{הערה|פרשתנו מה, כ.}}, וע"פ ציוויו מקבלים הם אחוזה "במיטב הארץ"{{הערה|שם מז, ו. יא.}}, ובאופן ש"ויאחזו בה ויפרו וירבו '''מאד'''". לעומת זאת, "ויגש אליו יהודה" בתחלת הפרשה, מדגיש, שיהודה ואחיו הינם במצב ירוד שהם '''זקוקים להתחנן''' ליוסף, היות שהוא הבעה"ב על כל ארץ מצרים ולפני ש"התודע יוסף אל אחיו"<ref name=":0">שם מה, א.}} – ההיפך הגמור מהתוכן בסיום הפרשה?!

ו. ויובן זה לפי הביאור באופן הנהגת מרדכי היהודי בזמן המלך אחשורוש – שהוא הי' במצב דומה ליהודה{{הערה|ואמרו חז"ל שמרדכי "מיהודה קאתי" ("אמו מיהודה"), ולכן נקרא "איש יהודי" (מגילה יב, סע"ב). וגם להדיעה שהי' כולי' מבנימין (שם יג, ריש ע"א. וראה פי' הרי"ף לעין יעקב שם), הרי בכל אופן שייך יהודה לבנימין, שהרי מלכות יהודה היתה על שבט יהודה ובנימין (וראה אוה"ת פרשתנו תתקפב, א. מג"א ע' ב'רעג (בהוצאת תש"נ – ע' יג)). וענין זה מודגש גם בפרשתנו – שכל עסקו של יהודה עם יוסף הי' בנוגע לבנימין, ש"עבדך (יהודה) ערב את הנער" (בנימין), ולכן "ישב נא עבדך תחת הנער" (פרשתנו מד, לב־לג. וראה אוה"ת פרשתנו שם). ונוסף לזה: "יהודי" הוא (גם) על שם הודאה, שזהו"ע "יהודה" ע"ש "הפעם אודה את הוי'" (ויצא כט, לה). וראה תו"א מג"א צט, א. ספר הליקוטים דא"ח־צ"צ ערך יהודי. וש"נ.}} בעמדו לפני יוסף, מכיון שבנ"י היו אז בגלות פרס ומדי תחת שליטת המלך אחשורוש, "עבדי אחשורוש אנן"{{הערה|מגילה יד, א.}} (לא כבימי חנוכה שהי' בזמן קיום בית שני), ואעפ"כ היתה ההנהגה אצל מרדכי ש"לא יכרע ולא ישתחוה"<ref name=":1">אסתר ג, ב.}}, אף ש"כל עבדי המלך גו' כורעים ומשתחוים להמן '''כי כן צוה לו המלך'''"<ref name=":1" />, ומרדכי עמד כך בתוקף אפילו כשעבדי המלך אמרו לו "מדוע אתה עובר את מצות המלך"{{הערה|שם, ג.}}:

בנוגע למשתה של המלך אחשורוש כתוב במגילת אסתר "כן יסד המלך גו' לעשות כרצון איש ואיש"{{הערה|שם א, ח.}}. אומרת על כך הגמרא{{הערה|מגילה יב, סע"א.}}, שהפירוש הוא "לעשות כרצון מרדכי והמן, מרדכי דכתיב<ref name=":2">אסתר ב, ה.}} איש יהודי, המן דכתיב{{הערה|שם ז, ו.}} איש צר ואויב".

(א) "אמר לו הקב"ה אני איני יוצא מידי בריותי ואתה מבקש לעשות כרצון איש ואיש, בנוהג שבעולם שני בני אדם מבקשים לישא אשה אחת, יכולה היא להנשא לשניהם? אלא או לזה או לזה. וכן שתי ספינות שהיו עולות בלימן, אחת מבקשת רוח צפונית ואחת מבקשת רוח דרומית, יכולה היא הרוח אחת להנהיג את שתיהן כאחת? אלא או לזה או לזה, למחר שני בני אדם באים לפניך בדין, איש יהודי ואיש צר ואויב, יכול אתה לצאת ידי שניהם? אלא שאתה מרומם לזה וצולב לזה". היינו, שאחשורוש עשה בכך טעות, מכיון שאין זה שייך לבצע שני הפכים בבת אחת, הן כרצון מרדכי ("איש יהודי") והן כרצון המן ("איש צר ואויב"). "ולכן<ref name=":3">פי' יפה ענף השלם לאסת"ר שם.}} קנתרו הכתוב כי לא יוכל לצאת ידי מרדכי והמן המתנגדים".

וידוע, שזה כולל לא רק "עבודה זרה" ממש, אלא כל דבר שאינו קשור ל"ועבדתם את ה' אלקיכם"{{הערה|משפטים כג, כה.}} (אפילו אם זה אינו היפך השולחן־ערוך), ה"ז נקרא "עבודה זרה" – "עבודה שזרה לו"{{הערה|ראה ב"ב קי, א: הוא סבר לע"ז ממש, ולא היא, אלא ע"ז עבודה שזרה לו (הוא חשוב והמלאכה נמבזה ומכוערה אלא שאין בה איסור – רשב"ם). – וראה סה"ש תנש"א ח"א ע' 372.}}, הדבר זר ליהודי, מכיון '''שכל''' ענינו של יהודי הוא – לעשות רצון אביך שבשמים{{הערה|אבות פ"ה מ"כ.}}, כמאחז"ל{{הערה|משנה וברייתא סוף קידושין.}} "אני לא<ref name=":4">גירסת הש"ס כת"י (אוסף כתבי־היד של תלמוד הבבלי, ירושלים תשכ"ד) במשנה וברייתא הנ"ל. וכן הובא במלאכת שלמה למשנה שם. ובכ"מ. וראה גם יל"ש ירמי' רמז רעו.}} נבראתי אלא<ref name=":4" /> לשמש את קוני"; והיות ש"נבראתי" הוא כל רגע ורגע של קיום האדם בעולם הזה, הרי מובן שכל פרט של עבודתו בכל רגע צריך להיות "לשמש את קוני", כציווי התורה – "'''כל''' מעשיך יהיו לשם שמים"{{הערה|אבות פ"ב מי"ב. וראה רמב"ם הל' דיעות ספ"ג. טושו"ע או"ח סרל"א.}}, ו"'''בכל''' דרכיך דעהו"{{הערה|משלי ג, ו. וראה רמב"ם וטוש"ע שם. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ב.}}, "'''כל'''" דוקא, ולא רק "כל מעשיך" – כל המעשים שלך, אלא גם שכל מעשה בעצמו יהי' כל כולו לשם שמים, שהרי אם ישנו דבר נוסף מלבד זה (שימוש את קוני) – הרי זו "עבודה שזרה לו" (שהרי זהו ההיפך מ"נבראתי"). ועד השלימות בזה – ש"מעשיך" הם לא רק "'''לשם''' שמים", אלא שב"מעשיך" ו"דרכיך" גופא – "דעהו"{{הערה|ראה לקו"ש ח"ג ע' 907. שם ע' 932. ח"י ע' 104 ואילך. ובכ"מ.}} ו(יתירה מזו –) "שמים" עצמו (ע"ד האכילה והשתי' בשבת, שזוהי גופא '''מצוה''', מצות עונג שבת{{הערה|שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס רמב.}}).

ונמצא, ש"לעשות כרצון איש ואיש" (כרצון מרדכי והמן) היא סתירה מיני' ובי': כשיהודי נמצא בעולם הזה, ובזה גופא – בזמן הגלות ("אכתי עבדי אחשורוש אנן"), שם יש לו הגבלות שונות מצד הנהגת הטבע והעולם וחוקי המדינה ("דינא דמלכותא דינא"<ref name=":5">גיטין י, ב. וש"נ.}}, הגבלות מנהגי המדינה{{הערה|ראה גם סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 6־174 (לעיל ע' 6־124). וש"נ.}} וכו' כשאינם בסתירה לקיום התומ"צ), שמכריחים אותו (ע"פ רצון ה' וע"פ תורה) להתנהג באופן מסויים – אזי לא יתכן הקיום של "כרצון איש ואיש", שהרי "רצון מרדכי" ("לא יכרע ולא ישתחוה", שכן כל דבר חוץ מעבודת השם הוא "עבודה זרה") לכאורה שולל לא רק את קיום רצון המן בפועל, אלא את כל הגישה שצריך להתחשב במנהגו של עולם. ולאידך, אם מתחשבים בכך שהקב"ה שלח את בנ"י בגלות, צריכה אז לכאורה ההנהגה להיות "כרצון המן", מדודה לפי מנהגו של עולם (כשאינו סותר לתומ"צ).

[כיון שמבלי הבט על תוקף העבודה של בנ"י בגלות, ואפילו כפי שהם נמצאים בגלות במצב של גאולה רוחנית, הרי עדיין אין זו השלימות של הגאולה בפשטות, בגלוי ממש בעוה"ז הגשמי, ישנם כל ההנהלות דגלות, "בנים שגלו מעל שולחן אביהם"{{הערה|ברכות ג, סע"א.}}, כולל – זה שבנ"י הינם בתקופה זו כ"עגונה" ר"ל, שבעלה (הקב"ה) הלך למדינת הים{{הערה|תענית כ, א. סנהדרין קד, סע"א. איכ"ר עה"פ (איכה א, א) היתה כאלמנה. זח"ב קכב, א. וראה סידור (עם דא"ח) נח, ב ואילך. אוה"ת נ"ך (כרך ב') ע' א'מז ואילך.}} לאחרי האירוסין<ref name=":6">שמו"ר ספט"ו.}} (ביצי"מ{{הערה|והרי מזכירין יצי"מ בכל יום – ביום ובלילה (ברכות יב, ב במשנה. רמב"ם הל' ברכות פ"א ה"ג. שו"ע אדה"ז או"ח סס"ז ס"א).}}), עד שיהיו הנישואין<ref name=":6" /> בגאולה האמיתית והשלימה{{הערה|והרי ידוע גודל ההשתדלות של רבני ישראל בהיתר עגונות, אשר בשביל זה מחפשים כל היתר האפשרי, ומקילים בזה וכו', ובלשון הש"ס (גיטין ג, ריש ע"א. וש"נ) "משום עיגונא אקילו בה רבנן". ומזה מובן במכש"כ וק"ו בנוגע להעיגון ר"ל דכל בנ"י שבזמן הגלות.}}].