דבר מלכות/שופטים: הבדלים בין גרסאות בדף

החילוק בין שופטים ושוטרים הוא – בלשון רש"י<ref name=":0">ריש פרשתנו.}}: "שופטים – דיינין הפוסקים את הדין, ושוטרים – הרודין את העם אחר מצותן שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט"{{הערה|וראה רמב"ם ריש הל' סנהדרין: שופטים – אלו הדיינים הקבועין בבית דין ובעלי דינים באים לפניהם, שוטרים – אלו בעלי מקל ורצועה כו'. וברש"י סנהדרין טז, ב (ד"ה שוטרים): חובטין במקלות ע"פ השופטים לכל מי שאינו שומע.}}. כלומר, שהשוטרים ענינם לכפות ולהכריח{{הערה|ראה סהמ"צ להרמב"ם מ"ע קעו (ועד"ז בחינוך מצוה תצא): למנות שופטים ושוטרים '''שיכריחו''' לעשות מצוות התורה ויחזירו את הנוטים מדרך האמת אלי' '''על כרחם''' כו' וימנעו ויחזרו מהרע ויעמידו הגדרים על העובר עד שלא יהיו מצוות התורה ואזהרות נדונות לפי אמונת כל איש.}} את אנשי העם שיקבלו את הדין והמשפט.

'''תורה''' היא למעלה מהעולם (קדמה לעולם{{הערה|ראה שבת פח, ב. פסחים נד, א (וש"נ). מדרש תהלים צ, ד. ב"ר פ"י, ב. תנחומא וישב ד. וש"נ. זח"ב מט, א. וראה סה"מ תש"ח ס"ע 272.}}). תורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה<ref name=":1">תניא פ"ד.}}, שהיא למעלה משייכות לגדרי העולם, כשם שלית מחשבה תפיסא בי' כלל{{הערה|תקו"ז בהקדמה (יז, א).}} [והגם שהתורה "ירדה ונסעה כו'"<ref name=":1" /> ובאה בהתלבשות בהבנה והשגה למטה, עד ש"נקראת על שמו"{{הערה|ראה קידושין לב, ריש ע"ב (ובפרש"י). ע"ז יט, א.}}, אך היא נשארת בעצם מהותה – עצם התורה – למעלה מהבנה והשגה]. ולכן גם אופן פעולת התורה בעולם – הוא בעיקר בדרך ציווי ופס"ד מלמעלה.

משא"כ '''נבואה''' – אע"פ שהיא דבר הוי', ה"ה התגלות אלקות לנבראים, "גילה סודו אל עבדיו הנביאים"{{הערה|עמוס ג, ז.}}, בגדרם הם{{הערה|ראה שער רוה"ק ושער היחודים (להאריז"ל) בתחלתם.}} (אם ישנם התנאים דחכם גבור כו'<ref name=":2">רמב"ם הל' יסודי התורה רפ"ז.}}), שנקלטת '''בדעתו ושכלו''' של הנביא, באופן שמתאחד עם זה{{הערה|ראה בארוכה לקו"ש חכ"ג ע' 86 ואילך.}} – "מתלבשת בשכלם והשגתם במראה הנבואה וגם במחשבתם ודיבורם כמ"ש{{הערה|שמואל־ב כג, ב.}} רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני"{{הערה|שעהיוה"א ספ"ב. ולהעיר מתו"ח בא קמ, ב ואילך.}}, וענין הנבואה צריך לבוא בגלוי דוקא בדיבור, "כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם כו' והוא מגזירת ניב שפתיים{{הערה|ישעי' נז, יט.}} כו'"{{הערה|פרש"י וארא ז, א.}}, לא כתורה שיכולה (מצד ענינה) להשאר במחשבה; וגם לתוכן הנבואה יש שייכות לעולם, "אין{{הערה|רמב"ם שם פ"י ה"ג.}} הנביא עומד אלא להודיענו דברים העתידים להיות בעולם כו'"{{הערה|כולל גם "לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עלי'" (שם פ"ט ה"ב), ואפילו בנוגע לנביא עצמו, "להרחיב לבו ולהוסיף דעתו כו'" (שם ספ"ז) – תכלית ומטרה השייכת להעולם ודהאדם כו'.}}.

וכשם שישנו הציווי לשמוע ל"שופטיך" בכל הזמנים, כמ"ש בפרשתנו: "ובאת גו' אל השופט אשר יהי' בימים ההם" (כנ"ל ס"ו), כן הוא גם בנוגע לנביאים – כמ"ש אח"כ בהמשך הפרשה<ref name=":4">יח, טו.}}: "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך אליו תשמעון", וכפי שמאריך הרמב"ם בספר המדע<ref name=":2" />, ש"מיסודי הדת לידע שהא־ל מנבא את בני האדם", ואודות המצוה לשמוע לנביא, כמבואר שם{{הערה|פרק ז־י.}} פרטי הדינים בזה.

ולכן הלכה היא לדורות – גם בזמן הגלות – ש"'''מיסודי''' הדת לידע שהא־ל מנבא את בני האדם", שתמיד (בכל הדורות) שייך הענין דגילוי הנבואה למטה, עד לדרגת נבואה שהיא מעין דנבואת משה, "נביא<ref name=":5">פרשתנו יח, יח.}} אקים להם מקרב אחיהם '''כמוך'''"{{הערה|דאף שנאמר "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" (ברכה לד, י. וראה רמב"ם שם פ"ז ה"ו), הרי מפרש תומ"י שזהו בענין "אשר ידעו ה' פנים אל פנים". וכמובן מההבטחה בפרשתנו "נביא מקרבך מאחיך כמוני גו'", "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך" (כבפנים), ראה גם לקו"ש חי"א ע' 59.}} – שלימות ענין הנבואה, כמבואר ברמב"ם בארוכה<ref name=":3">שם.}}.

ויתירה מזה: "נביא שהעיד לו נביא אחר שהוא נביא – כפי שהוא בנוגע לנשיא דורנו, וזה נמשך בדור שלאחריו ע"י תלמידיו כו' – הרי הוא בחזקת נביא ואין זה השני צריך חקירה"<ref name=":6">שם ה"ה.}}; וצריכים לציית לו תיכף ומיד עוד "קודם שיעשה אות", ו"אסור לחשוב אחריו ולהרהר בנבואתו שמא אינו אמת ואסור לנסותו יותר מדי כו' שנאמר{{הערה|ואתחנן ו, טז.}} לא תנסו את ה' אלקיכם כאשר נסיתם במסה כו' אלא מאחר שנודע שזה נביא יאמינו וידעו כי ה' בקרבם ולא יהרהרו ולא יחשבו אחריו כו'"<ref name=":6" />, כיון שמאמינים בדברי הנביא, לא משום שאלו דבריו של הנביא, אלא משום שאלו דברי '''הקב"ה''' ע"י נביא '''זה'''!

ע"ד אבן השתי' – שנמצאת במקום מסויים בעולם הזה הגשמי<ref name=":7">יומא נג, ב.}}, וקיימת תמיד בלי שינויים (אפילו לא השינוי דגניזה, כהארון שנגנז<ref name=":7" /> וכיו"ב), ע"ד שופט ונביא שקיים (נצחי) בכל דור (כסימן לגילוי אלקות בעולם באופן תמידי) – שממנה הושתת כל העולם כולו{{הערה|שם נד, ב.}}. ושני הענינים באבן השתי' – (א) נקודה אחת (ב) הכוללת הכל (ממנה הושתת כל העולם) – מרומזים גם באותיות ד"שתי־ה"<ref name=":8">ולהעיר שבשנת ה'שי"ת (שנת הסתלקות כ"ק מו"ח אדמו"ר) התחילה תקופה חדשה בפעולתו ועבודתו כו'. ובפרט לאחרי שעברו יותר מארבעים שנה מאז, כאשר ניתן לבנ"י "לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע" (תבוא כט, ג).}} (ועד"ז בתיבת "ישת" ד"ישת חושך סתרו" כנ"ל): היו"ד מורה על נקודת הביטול (קבלת עול) – ע"ד הענין ד"שופטיך", וה"שתה" מורה על התפשטות – כנראה בצורת האותיות ש, ת וה' – ע"ד הענין ד"יועציך".