דבר מלכות/קרח (א): הבדלים בין גרסאות בדף

בשעתו עדיין לא ידעו אם זהו דבר טוב{{הערה|ובפרט שבשעתו לא ידעו החסידים (משא"כ בעל המאסר והגאולה עצמו – ראה ספר השיחות תש"א ע' 139) שהשילוח לגלות הי' תמורת משפטו להיפך החיים ר"ל (כדלקמן בפנים).}} וכיצד ישתלשל הדבר (כיון שהגם שעיר מקלט הוא מאסר "קל יותר" מבית האסורים, אעפ"כ הרי זו גלות עם כל ההגבלות שבזה{{הערה|ובלשונו במכתב ט"ו סיון הנ"ל: בו ביום (ג' תמוז) '''הוכרחתי לצאת בגולה''' אל עיר מקלטי כו'. – ולהעיר דגלות "שקול כמעט כצער מיתה" (חינוך מצוה תי).}}, ועדיין נותרה הסכנה שיכולים להתחרט וכו'){{הערה|ולכן לא בירך אז ברכת הגומל (עד לאחרי שהגיע לביתו בט"ו תמוז), כי "אין לברך עד שיצא מהסכנה לגמרי" (סדר ברכת הנהנין לאדה"ז פי"ג ס"ה).}}; אבל לאחר מכן, ביום י"ב תמוז{{הערה|יום הולדת בעל הגאולה (בשנת תר"ם).}}, קיבל (בקאַסטראַמאַ) את ההודעה שמשחררים אותו, ותעודת החופש תינתן לו למחרת, י"ג תמוז, ואז – כאשר השתחרר לגמרי – נתגלה, שג' תמוז הי' ה"אתחלתא דגאולה": נוסף על כך שיצא אז מ'''בית''' האסורים והוגלה ל'''עיר''' מקלט (עונש קל יותר) – נודע אח"כ שהגלייתו לקאַסטראַמאַ באה במקום העונש דהיפך החיים ר"ל שנפסק לו לפני כן, דבר שהי' מעמיד בסכנה ונוגע – ר"ל – לכל המשך הענין דהרבצת התורה וחיזוק היהדות בכלל והפצת המעינות חוצה בפרט, ותמורת זה הקלו את העונש והגלו אותו{{הערה|בתחלה היתה הגזירה על עשר שנים גלות ב"סאלאווקי" (מקום גירוש בסיביר), ואח"כ שינו זה לשלש שנים בקאַסטראַמאַ (ס' השיחות שם).}}, עד שזה הוביל לכך ששחררו אותו לגמרי בי"ב־י"ג תמוז. ובגלל נס זה נקבע<ref name=":0">מכתב שבהערה 4.}} '''יום זה''' כ"חג הגאולה" מדי שנה בשנה.

ב. ביום דג' תמוז – שנים רבות ודורות רבים הרבה הרבה דורות לפנ"ז – הי' נס: ביום זה{{הערה|סדר עולם רבה פי"א.}} אמר יהושע<ref name=":1">יהושע י, יב.}} "שמש בגבעון דום", ו"וידם השמש גו' עד יקום גוי אויביו"{{הערה|שם, יג.}}.

כיון שקורה כאן נס, ונס גדול כזה כעצירת השמש (שזהו מהנסים הגדולים ביותר שקרו אי פעם{{הערה|ראה רלב"ג יהושע שם, יב (בתחלת פירושו): אם הי' שהשמש עמד ובטל מהתנועה הנראית לו הנה הי' זה המופת יותר נפלא לאין שיעור מהמופתים שנעשו ע"י משה כו'.}}, עד שהפסוק אומר<ref name=":4">יהושע שם, יד.}} "ולא הי' כיום ההוא לפניו ואחריו") בכדי שיהושע ובנ"י יוכלו להמשיך במלחמה ע"י ראיית האויבים ורדיפתם ("כי בעת ההיא עמד השמש נוכח גבעון וחשש פן ישקע בעונתו ולא יוכלו לרדוף אחרי האויב באישון הלילה, ולזה אמר להשמש שלא ילך מהלכו וימתין עוד נוכח גבעון, במקום שהוא עומד"{{הערה|מצו"ד שם, יב.}}) – הרי הנס הי' יכול כבר להיות נס בשלימות, שבמקום לעצור את השמש בכדי שיוכלו להלחם (בדרך הטבע) לאור היום, הי' הנס צריך להיות (דהיינו, שיהושע הי' יכול וצריך לבקש מהקב"ה) שמלכתחילה ינצחו במלחמה (ולא יזדקקו כלל לעצירת השמש, או באופן שגם בלילה יוכלו להלחם, ע"ד "ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם"{{הערה|בא י, כג.}} כאשר הי' חושך אצל המצריים, וכיו"ב), וכמ"ש בפסוק שלפני זה{{הערה|פסוק יא.}}, ש"'''וה'''' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים גו'"?

ג. וי"ל שעד"ז הוא בביאור על שאלה דומה בפרשתנו – בנוגע להנס ד"פרח מטה אהרן"<ref name=":2">פרשתנו יז, כג.}}:

ונקודת הענין בזה{{הערה|בהבא להלן ראה גם לקו"ש שם ע' 119 ואילך.}}: התכלית והחידוש דנס זה הוא, שהגם שמטה מצד עצמו אינו שייך בטבעו לפריחה וצמיחת פירות, זה יכול להיות רק בכחו של הקב"ה (נס), אעפ"כ, נפעל נס זה במטה אהרן, וזה הי' ונשאר לא סתם ענין נסי שלמעלה לגמרי מהטבע, אלא שזה מתקשר עם '''טבע המטה'''. ולכן הי' אופן הפריחה בסדר טבעי (אבל לא בהגבלת הזמן) דצמיחת פירות{{הערה|וי"ל נפק"מ – שמותר ליהנות משקדים אלו ומהפירות הגדלים מהם, כי אינו מעשה נסים (ראה תענית כד, ב), דבפשטות משמע שהשקדים היו פירות טבעיים, שמהם אפשר לגדול עוד פירות (שקדים).}}: "ויצא פרח (כמשמעו<ref name=":3">פרש"י עה"פ.}}) ויצץ ציץ (חנטת הפרי כשהפרח נופל<ref name=":3" />) ויגמול שקדים ('''כשהוכר''' הפרי הוכר שהן שקדים<ref name=":3" />)".