ספר הזכרונות פרק לט

ספר הזכרונות
פרק א • פרק ב • פרק ג • פרק ד • פרק ה • פרק ו • פרק ז • פרק ח • פרק ט • פרק י • פרק יא • פרק יב • פרק יג • פרק יד • פרק טו • פרק טז • פרק יז • פרק יח • פרק יט • פרק כ • פרק כא • פרק כב • פרק כג • פרק כד • פרק כה • פרק כו • פרק כז • פרק כח • פרק כט • פרק ל • פרק לא • פרק לב • פרק לג • פרק לד • פרק לה • פרק לו • פרק לז • פרק לח • פרק לט • פרק מ • פרק מא • פרק מב • פרק מג • פרק מד • פרק מה • פרק מו • פרק מז • פרק מח • פרק מט • פרק נ • פרק נא • פרק נב • פרק נג • פרק נד • פרק נה • פרק נו • פרק נז • פרק נח • פרק נט • פרק ס • פרק סא • פרק סב • פרק סג • פרק סד • פרק סה • פרק סו • פרק סז • פרק סח • פרק סט • פרק ע • פרק עא • פרק עב • פרק עג • פרק עד • פרק עה • פרק עו • פרק עז • פרק עח • פרק עט • פרק פ • פרק פא • פרק פב • פרק פג • פרק פד • פרק פה • פרק פו • פרק פז • פרק פח • פרק פט • פרק צ • פרק צא • פרק צב • פרק צג • פרק צד • פרק צה • פרק צו • פרק צז • פרק צח • פרק צט • פרק ק • פרק קא • פרק קב • פרק קג • פרק קד • פרק קה • פרק קו • פרק קז • פרק קח • פרק קט • פרק קי • פרק קיא • פרק קיב • פרק קיג • פרק קיד • פרק קטו • פרק קטז • פרק קיז • פרק קיח • פרק קיט • פרק קכ • פרק קכא • פרק קכב • פרק קכג • פרק קכד • פרק קכה • פרק קכו • פרק קכז • פרק קכח • פרק קכט • פרק קל • פרק קלא • פרק קלב • פרק קלג • פרק קלד • פרק קלה • פרק קלו • פרק קלז
חלק ג
מבוא • פרק א • פרק ב • פרק ג • פרק ד • פרק ה • פרק ו • פרק ז • פרק ח • פרק ט • פרק י • פרק יא • פרק יב • פרק יג • פרק יד • פרק טו • פרק טז • פרק יז • פרק יח • פרק יט • פרק כ • פרק כא • פרק כב • פרק כג • פרק כד • פרק כה • פרק כו • פרק כז

האם והבת

קטע זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דטקסט והשלימו אותו

תרגום ללשון הקודש

לאחר שעברו שלשה חדשים מאז חשה דבורה שהיא עומדת להיות אם – גילתה בשמחה את סודה לבעלה ר' נחום. הבשורה נתקבלה אצל ר' נחום ברגשות מעורבים: הוא שמח מאד על עצם הידיעה, שלה ציפה זמן רב, אך מאידך חש מועקה מסוימת בלבו, שכן זכר היטב את דבריו של המקובל רבי משה גרשון, וידע כי סופו קרוב, שכן עושרו גדל דווקא באותה תקופה, ופירוש הדבר כי מתוך שני הדברים בהם נתברך, הדבר העומד להילקח ממנו הוא – אריכות ימים.

ר' נחום לא מצא לנכון לספר על כך לאשתו, שכן לא רצה לצערה, אך לכשעצמו החל להגביר את התבודדותו, ולעסוק יותר ויותר בתשובה, תפילה ובלימוד תורה. מדי יום ביומו היה בוכה רבות ואף אומר וידוי. ברם, כשיצא מחדרו היה משתדל להיראות עליז ומעודד, כדי שדבורה לא תחשוד במשהו.

מיום ליום הרגיש ר' נחום שכוחותיו הולכים וכלים. כעבור חודשיים תקפה אותו חולשה גדולה, ותוך ימים ספורים שבק חיים.

במלאות חדשי הריונה ילדה דבורה בת, ושמה נקרא בישראל – נחמה, על שם האב ר' נחום.

לפי צוואת ר' נחום חולק העזבון לשלשה חלקים שווים: חלק אחד נועד לחלוקה לצדקה, כפי ראות עיני האלמנה. חלק נוסף ניתן לדבורה, והחלק השלישי יועד לזכות הילד שהיה עתיד להיוולד. ר' נחום אף השאיר מכתב סגור אותו ציווה לפתוח ביום הכנס הילד למצוות.

דבורה גידלה את נחמה באותה רוח בה חינכה את עצמה. משחר ילדותה דאגה גם ללמדה תורה ע"י מלמדים מיוחדים.

בינתיים עברו עשרים וחמש שנים מאז באה דבורה לגור בוויטבסק, ובמשך הזמן חל שינוי גדול במהות הרוחנית של העיר. מספר תלמודי התורה גדל וכן מספר תלמידי הישיבה. שינוי גדול חל במצב הרוחני של הנשים, מרבית הנשים כבר ידעו להתפלל בעצמן, וחלק אף הבין את תוכן התפילות ופירושן.

באמצעות ספר "צאינה וראינה" ויצירות אחרות באידיש התודעו הנשים לשורה של עניני יסוד ביהדות.

כשהיתה נחמה לבת מצוה כבר היו לה ידיעות רבות בלימודי היהדות. הגיעה השעה לפתיחת מכתבו החתום של ר' נחום, וממנו נודע הסיפור על ברכות המקובל. במכתבו גם ביקש ר' נחום שדבורה תייסד ישיבה על שם הילד שייולד, ושהישיבה תוחזק מכספי חלק הילד בעזבון.

בשנת תנ"ז הוקמה ב"גדה הגדולה" של וויטבסק ישיבה על שם "נחמה של ר' נחום בר' טעוול", שבפי הנשים נקראה בשם "ישיבת נחמה של דבורה" לזכרה של האלמנה.

בין הלמדנים הגדולים שהיו אותה עת בוויטבסק היה אחד בשם ר' שמחה זעליג, שנקרא גם "העילוי מסטאוויסק", שבמשך עשר שנים תמימות הסתגר בבדידות ועסק בתורה. עילוי זה מונה כראש הישיבה שנשאה את שמה של יתומת ר' נחום.

תוך שנתיים כבר מנתה הישיבה 130 תלמידים ושלושה רמי"ם, אך ר' שמחה זעליג לא המשיך לעמוד בראשה שכן העדיף ללמוד תורה ביחידות.

אלא שלמרות כל זאת לא הגיעה עדיין וויטבסק לדרגתה של מינסק כמקום תורה. אף לא יכלה להשתוות עם סלוצק ובריסק, שבהן היו ישיבות רבות, ובוודאי לא עם וילנה, שהיתה אז כבר עיר ואם בישראל. קהילת מינסק אף שימשה מקור השפעה להפצת תורה בכל סביבתה. הישיבות בערים כסמילוביץ וסמרגן נוסדו ע"י תלמידים שלמדו בישיבות מינסק.

על מינסק וישיבותיה, וכן על מינסק כמקור השפעה לקהלות אחרות, נודע לברוך רק כאשר הגיע לחג הפסח לדוברומיסל לאליעזר ראובן הנפח. כן נודע לו אז על המעמד הנכבד שהיה לזקנו במינסק, שם התגורר, במוחו של ברוך נולד הרעיון לבקר במינסק בהזדמנות הראשונה. אותו ברוך, שבמשך כל הזמן התרחק ממשפחתו, התמלא עתה תשוקה להתקרב שוב אליה. כן פיעמה בו שאיפה לדעת פרטים נוספים על אמו, שנפטרה בהיותו ילד קטן, אשר היתה ידענית גדולה, כפי שזכור לברוך.

בחג הפסח של אותה שנה השכיל ברוך ללמוד הרבה בביתו של הנפח על תבל ויושבי בה. הרבה למד על אופיו המעניין של ר' אליעזר ראובן עצמו. אליעזר ראובן היה נוהג בכל יום שישי בשבוע, בין בקיץ ובין בחורף, להפסיק את עבודתו ולסגור את הנפחיה שעה אחת לפני חצות היום. כל האכרים בכפרי הסביבה כבר ידעו ש"ראובקה", כפי שכינוהו, לא יבצע שום עבודה אחרי אותה שעה. ביום שישי היו באים, איפוא, השכם בבקר, עוד בטרם חזר ר' אליעזר ראובן מתפלת שחרית במנין הראשון, וממתינים לו בפתח בית־המלאכה לשם ביצוע העבודות להן היו זקוקים.הוא מצדו היה נוהג בסיום העבודה של יום שישי לכבד כל אכר שנוכח בנפחיה בכוסית משקה ופרוסת עוגה. לדבריו – גם על הגויים לדעת על שבת קודש שיש לנו. לאחר מכן היה הולך לבית המרחץ ובחזרו שוכב לנוח משך שעה או שתיים, ומתחיל להתכונן, בדביקות ובכוונה גדולה, לקראת שבת קודש.

ר' אליעזר ראובן היה גבה קומה ובעל הדרת־פנים, מעוטר בזקן לבן כשלג. חיוך קל ריחף תמיד על פניו והוסיף לו לוויית חן. כאשר לבש ביום שישי לפנות ערב את בגדי השבת, רחוץ וסרוק למשעי, היה משאיר רושם עמוק על כל רואיו.

אותו יום שישי, ערב שבת־הגדול, הלך ר' אליעזר ראובן, כדרכו לאחר סיום עבודתו, לבית המרחץ, כשהוא לוקח אתו את אחיו של חתנו, ילד בן תשע, בשם ישראל חיים, שבא אף הוא להתארח בחג הפסח אצל הנפח. עבר זמן ממושך ור' אליעזר ראובן טרם שב מבית המרחץ, והנה מופיע ישראל חיים הילד ומספר כי בהיותם בבית המרחץ, נשמעה לפתע צעקה שרב העיר, ששהה שם אותה שעה, התעלף. היתה בהלה, הנפח והילד התלבשו בחפזון ומיהרו יחד עם הקהל הרב לבית הכנסת כדי לומר תהלים ולהתפלל לרפואת הרב. מאוחר יותר הלך ר' אליעזר ראובן יחד עם עוד יהודים לבית־הקברות ועל הילד פקד לחזור הביתה. יותר מזה לא ידע הילד לספר.

ברוך ואחד מחתניו של הנפח יצאו העירה כדי לברר את שלומו של הרב. היה זה מאורע שהסעיר את רוח כל בני הקהלה. כל אחד ידע היטב מיהו רבה של דוברומיסל והכל הכירו בגדלותו, יחוסו ועברו המפואר. היה זה רבי זבולון מרדכי, שירש את כסא הרבנות מחותנו, רבי גבריאל. הוא היה אהוב ונערץ על כל בני הקהלה. אין פלא שכאשר התרחש המאורע, והרב לקה בשיתוק פתאומי בבית המרחץ, השתררה בהלה גדולה בעיירה.

שעה קלה לפני הדלקת הנרות הגיעה הבשורה שהרב פקח עיניו והכרתו חזרה אליו. כוח הדיבור שב אליו אף הוא, אם כי דיבורו עלה לו במאמצים מרובים. ברם, עדיין בשאר משותק ברוב חלקי גופו. הרב הזמין אליו את ר' דוד משה הדיין ואת נכדו ר' שלמה, וביקש מהם שר' שלמה ישמיע למחרת בבית הכנסת.את דרשת שבת הגדול, ושר' דוד משה יסייע בידו להכין אותה, שכן כרגיל היתה דרשה כזו צריכה להוכיח למדנות מופלגת.

כן ביקש הרב שעשרה יהודים יגשו לבית הכנסת, ולאחר בקשת מחילה מאחד מספרי התורה, יעטפו אותו בטלית ויביאוהו בליווי מנין היהודים לביתו, כדי שיוכל להתפלל בצבור ולשמוע קריאת התורה. הרב הסביר שכל ימיו לא החסיר אף תפלה אחת בצבור ולכן רצה גם עתה לקיים תפלתו בצבור.

הדיין והנכד מלאו בקשת הרב והם בחרו לשם כך בספר התורה שהיה מוכר בדוברומיסל בשם "ספר התורה של היתום העשיר", או "ספר התורה של ר' אלימלך החסיד".

ספור מופלא קשור בספר תורה זה: היה זה בשנת תט"ז.

בדוברומיסל השתקע אז יהודי עשיר בשם ר' ישעיה שלמה, אתו באר אשתו וילדו בן הארבע, כן התלווה אליהם קרוב משפחה בשם ר' נפתלי, ששימש כעוזרו. אמרו שאותו ר' ישעיה שלמה היה ממגורשי ספרד, אחרים אמרו שהוא בא מגרמניה, וכי הוא ממגורשי פרנקפורט.

כעבור ארבע שנים נפטר ר' ישעיה שלמה, וילדו, אלימלך, גודל ע"י ר' נפתלי. הילד התגלה מיד כבעל כשרונות גדולים וחשק רב ללימודים. כשהגיע לגיל המצוות סיגל לפתע לעצמו דרך חדשה: הוא התנזר מדיבורי חולין והתרחק מחברת בני אדם. קרובו־מגדלו ר' נפתלי וכן כל מחנכיו ניסו להניאו מדרך זו ולא עלה בידם.

כשהתבגר – הסכים להשתדך רק עם יתומה עניה. תקופת נישואיו נמשכה חמש שנים, ובמהלכה נולדו להם בן ובת. אז הודיע לרעייתו כי הוא מעוניין להתגרש, בהסבירו כי רצונו להיות משוחרר מן החובות המשפחתיות המוטלות עליו על־פי התורה. הוא העניק לה חלק גדול מרכושו והתחייב לפרנס את ילדיו.

ר' נפתלי עזב את דוברומיסל, ואז התגלה כי ר' אלימלך אינו רוצה כלל ליהנות מכספו. את ביתו הועיד לאכסניה להכנסת אורחים, והוא עצמו עבר לגור אצל ר' תנחום הסנדלר, שביתו היה ליד בית המדרש. בכל שעות היום ובחלקן הגדול של שעות הלילה בילה ר' אלימלך בבית־המדרש, על התורה ועל העבודה. מדי ערב, כשכל האנשים עזבו את בית־המדרש היה נוטל מטאטא ומכבד בו את הרצפה. מזונו היחיד בכל ימי השבוע היה לחם ומים, מלבד בשבת וחג.

בשנת ת"מ עלה ר' גבריאל על כס הרבנות בעיר. מפיו נודע לר' אלימלך כי בפולוצק נמצא סופר סת"ם, ירא שמים גדול ו"מקובל". הלך, איפוא, ר' אלימלך אל אותו סופר, ר' שמעיה זרחיה, אחיו של המקובל ר' בצלאל אורי וסבו של הרב הצדיק רבי ישראל מפלוצק, מתלמידי המגיד ממעזריטש, והזמין אצלו ספר תורה. ארבע שנים עברו עד שר' שמעיה זרחיה סיים את כתיבת ספר התורה, כאשר ר' אלימלך נמצא אצלו כל אותה עת. המגיה ר' פתחיה הגיה אז את ספר התורה, וכשהכל הושלם לקח ר' אלימלך את ספר התורה וחזר אתו לדוברומיסל, שם מסר אותו לרב, שהכניסו לבית־המדרש.

כאשר בגרו ילדיו של ר' אלימלך שידך אותם עם משפחות נכבדות, והעניק להם סכומים גדולים מרכושו. הוא עצמו המשיך לנהוג בדרכו, שלא לדבר שיחות חולין ולא לאכול בימי החול שום דבר פרט ללחם ומים. בשנת תצ"ה נפטר בגיל שבעים ותשע שנה, וספר התורה נשאר לנחלת הקהלה, כשהוא נושא את השם "ספר התורה של היתום העשיר". ספר תורה זה הובא עתה, כאמור, לביתו של ר' זבולון מרדכי, רב העיר.

באותה הזדמנות נודעו לברוך תולדות חייה המופלאים והטרגיים של משפחת רבה של דוברומיסל.

ר' זבולון מרדכי היה נצר לרבי משה איסרליש, הרמ"א. ראש המשפחה הגאון ר' זכריה ירוחם, שלמד תורה מפי הרמ"א בעצמו, השתקע, עם משפחתו, לאחר גלגולים רבים, בכפר ליד נמירוב, שם עסקו כל בני המשפחה בעבודת אדמה וחיו על בסיס שיתופי, כשקופה אחת משותפת לכולם. כיוון שחיו באחווה אמיתית ניתן להם השם – "היונים".

משך שלשה דורות ניהלו ה"יונים" את חייהם על הבסיס האמור, בדוגמא מובהקת לחיי משפחה יהודיים, עד שהמשפחה גדלה, והגיעה לשבעים־שמונים משפחות, שאז עברה לגור בנמירוב עצמה. שם המשיכו "היונים" בחייהם השיתופיים. המבוגרים, שהספיקו לעבוד הרבה בחייהם, התמסרו לתורה ועבודה, בעוד שהצעירים יותר עסקו בעבודת האדמה, וכך יכלו להתקיים.

בשנת ת"ח בוצעו, כידוע, הפרעות והשחיטות האיומות ביהודים, בהנהגתו של צורר היהודים צמא הדם בוגדן חמילניצקי. נמירוב היתה אחת מערי ההריגה החמורות ביותר. המוני יהודים הושמדו שם ע"י הרוצחים האוקראינים. כל בני משפחת "היונים" נרצחו. שריד אחד ויחיד נותר בחיים מן המשפחה הגדולה. היה זה זכריה ירוחם, ילד בן 11 שנה, נכדו של אותו ר' זכריה ירוחם שהשתקע לראשונה עם משפחתו על יד נמירוב.

זכריה ירוחם ניצל בדרך נס ממרחץ הדמים. הוא נמלט מנמירוב ולאחר שבועות של נידודים והסתתרויות מן הכנופיות הרצחניות הגיע לבריסק, מדוכא וחסר אונים, פצוע, רעב וקרוע בגדים ונעליים.

כל איוושה וכל הד הפחידוהו, ובקושי הצליח להשמיע מלה אחת או שתים. היה זה שריד טרגי למשפחה שלימה שנהרגה על קידוש השם.

לאחר מאמצים הצליחו להציל מפיו שהוא פליט מנמירוב שנשאר יחידי בחיים ממשפחתו הענפה. הילד נלקח לביתו של אחד מתושבי בריסק ותוך שבועות החל להתאושש. במשך הזמן, בעידודם של אנשים טובים, נתחזק עד כדי יכולת לעבור לפני התיבה, לעילוי נשמתם של קרוביו הקדושים. בהיותו לפני גיל המצוות היה נוהג, לאחר תפלת שחרית, לומר בצבור פרקי תהלים וקדיש לאחריהם. כן למד בצבור מדי יום משניות, ואף השמיע לפני הצבור שיעור במדרש, לאחר תפלת מנחה, ושיעור בתלמוד, לאחר תפלת ערבית, וקדיש לאחר מכן, וכך גם בתיקון חצות. כך היה מספיק במשך כל היום לומר מספר פעמים קדיש לזכר קרבנות ההריגה בנמירוב.