דבר מלכות/צו: הבדלים בין גרסאות בדף

ב. אחד הענינים העיקריים בגאולת מצרים המודגש בתורה הוא – זה שהגאולה היתה על ידי '''משה רבינו''', גואלם של ישראל, כפי שהתורה מספרת ובארוכה{{הערה|שמות ג, א ואילך.}} שהקב"ה בחר דוקא במשה{{הערה|ואהרן הלך עם משה אל פרעה – ש"יהי' לך לפה" (אבל "אתה תהי' לו לאלקים" (שמות ד, טז)) במענה לטענת משה "לא איש דברים אנכי גו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שם, י), ולכאורה משמע שלולא טענת משה, לא הי' אהרן המדבר (וכמובן גם מזה שבתחלה ענה ה' (על טענת משה הנ"ל) "מי שם פה לאדם גו' ואנכי אהי' עם פיך גו'" (שם, יא־יב), ורק לאחרי שאמר משה "שלח נא ביד תשלח", אמר ה' שאהרן יהי' המדבר).}} כגואל ישראל. עד שאפילו כשמשה בקש מהקב"ה "שלח נא ביד תשלח"{{הערה|שם, יג.}}, לא קבל הקב"ה את בקשתו, כיון שהקב"ה רצה שדוקא משה יהי' השליח לגאול את בנ"י.

ועד שחז"ל אומרים על משה "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון"{{הערה|ראה זח"א רנג, א. שער הפסוקים פ' ויחי. תו"א ר"פ משפטים. וראה בארוכה לקו"ש חי"א ע' 8 ואילך.}}. משה נקרא "גואל אחרון" אפילו בנוגע לגאולה האמיתית והשלימה מגלות זה האחרון (שתהי' על ידי משיח צדקנו), שעלי' נאמר{{הערה|מיכה ז, טו.}} "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ובפרט כידוע{{הערה|ד"ה כימי צאתך ה'תש"ח פי"ב (ע' 164).}} שגאולת מצרים היא הראש והשורש דכל הגאולות, כולל גם הגאולה העתידה לבוא – כיון שגאולה (כל גאולה) באה דוקא בכח '''משה'''.

התכלית דגאולת מצרים היא – "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים"{{הערה|וארא ו, ז.}}, ו"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"{{הערה|יתרו כ, ב. וראה מכילתא ופרש"י שם. שמו"ר פכ"ט, ג.}}. ז.א. שהגילוי אלקות למטה בגאולת מצרים הוא, כדי שבנ"י, כפי שנמצאים בעולם, יראו זאת ויכירו וידעו את הקב"ה, ויקבלו על עצמם (אח"כ במתן־תורה) את התורה והמצוות של הקב"ה{{הערה|וכמ"ש (שמות ג, יב) "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה".}}, ועל ידי ה'''עבודה''' שלהם – לגלות אלקות באופן קבוע ונצחי בחייהם ובחלקם בעולם כפי שנפעל במשכן (התכלית דיצי"מ ומ"ת) – "ועשו{{הערה|תרומה כה, ח.}} לי מקדש ושכנתי בתוכם"{{הערה|וראה שהש"ר רפ"ה: "ואימת שרתה שכינה עלי' (בארץ) מיום שהוקם המשכן". וראה סה"מ מלוקט ח"ג ע' נז. ובכ"מ.}}, ובקביעות יותר – ב'''בית''' המקדש (ראשון ושני), ובתכלית השלימות שתהי' בבית המקדש השלישי, "מקדש אד' כוננו ידיך"{{הערה|בשלח טו, יז ובפרש"י. ועוד.}}, בית נצחי{{הערה|זח"א כח, א. ח"ג רכא, א. תקו"ז ת"ח.}}, בגאולה האמיתית והשלימה, ועי"ז – גם לגלות אלקות בעולם באופן כזה, עד לשלימות בזה לע"ל, כשכל העולם וכל האנשים שבו יכירו ויראו אלקות בגלוי ובשלימות, "ונגלה כבוד הוי' וראו '''כל בשר''' יחדיו כי פי ה' דיבר"{{הערה|ישעי' מ, ה. וראה [[לקוטי אמרים פרק ל"ו|תניא פל"ו]] (מו, א). ושם: וכבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מ"ת כו'.}}.

וזהו גם הטעם לכך שגאולת מצרים באה דוקא על ידי נסים ונפלאות (גלויים) – כיון שדוקא על ידי נס שלמעלה מדרך הטבע, '''מתגלה''' בגלוי (לעיני בשר) הכח הבלתי מוגבל של הקב"ה, שיכירו בגלוי שהקב"ה הוא הבע"ב על טבע העולם, ולכן יש בכחו לעשות נס שלמעלה מן (או נס שמשנה את) ההנהגה הטבעית של העולם (מלשון העלם והסתר{{הערה|ראה [[לקוטי תורה שלח|לקו"ת שלח]] לז, ד. מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"א ע' שג. ח"ג ע' א'נט. וראה לקו"ש (חלק לד) שופטים תשמ"ז הערה 63. וש"נ.}}), שטבע (מלשון "טובעו בים"{{הערה|לשון הכתוב – בשלח טו, ד. וראה סה"מ מלוקט ח"ה ע' קח ואילך. וש"נ.}}) מכסה על כח הפועל של הקב"ה שנמצא בו,

והכח להביא גאולה לבנ"י (גילוי אלקות למטה) באופן הנ"ל בא דוקא על ידי '''משה רבינו''', גואלם של ישראל, כדלקמן.

ד. ויובן זה על ידי ביאור תוכן הענין והחידוש ד'''משה''' (שהוא בדוגמת החידוש של ענין הגאולה, ולכן באה הגאולה דוקא על ידי משה) – כפי שמתבטא בספר תהלים מזמור צדי"ק (שמתחילים לומר בימים אלו{{הערה|ע"פ המנהג לומר בכל יום הקרפיטל תהלים המתאים לשנות חייו (מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר, נדפס ב"קובץ מכתבים" שבסו"ס תהלים אהל יוסף יצחק (ע' 214). אגרות־קודש שלו ח"א ע' לא. ח"י ע' נג. וראה גם מאמרי אדה"ז הקצרים ע' שמא) – מתחילים בי"א ניסן שנה זו אמירת מזמור צדי"ק שבתהלים.}}), שמתחיל "תפלה למשה איש האלקים", ומסיים "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו".

מזמור זה מתיחד בחידוש, שהוא נאמר על ידי משה רבינו ("תפלה למשה"); הוא הראשון מבין "אחד עשר מזמורים כו' מכאן עד{{הערה|ולא עד בכלל. וראה רש"י שבועות טו, ב (ד"ה השיר): אחד עשר מזמורים שאמר משה בספר תהלים מתפלה למשה עד סוף מזמור לתודה.}} לדוד מזמור (ש)משה אמרם"{{הערה|מדרש תהלים ופרש"י עה"פ. פרש"י פקודי לט, מג. ועוד.}} – שמזה מובן, שמזמור זה מבטא את התוכן של עבודת ופעולת משה (על ידי תפלתו), כולל – פעולתו בבנ"י ובעולם{{הערה|ראה בארוכה [[מאמר תפלה למשה תשכ"ט - מוגה|ד"ה תפלה למשה תשכ"ט]] (סה"מ מלוקט ח"ה ע' ריז ואילך. "קובץ י"א ניסן – שנת הצדי"ק" (קה"ת, תנש"א) אות כא).}}.

אע"פ ש"איש האלקים" הוא חיבור של שני קצוות ("איש" ו"האלקים") כפי שהם באדם אחד (משה){{הערה|דאף שמפשטות הלשון משמע, שבמשה היו ב' ענינים נפרדים, "איש" ("מחציו ולמטה"), ו"האלקים" ("מחציו ולמעלה"), והחידוש במשה הוא, שהוא "האלקים" "מחציו ולמעלה" (משא"כ שאר בני אדם הם כולו בבחי' איש, גם מחציו ולמעלה) – הרי, מפשטות לשון הכתוב ("משה איש האלקים") מובן, שהיות שמשה הוא איש אחד, נשמה בגוף אחד, הרי הוא "איש האלקים" '''בכל''' מציאותו* (ראה ד"ה פנים בפנים הנ"ל, מע"ח שער לאה ורחל בסופו. וראה "קובץ י"א ניסן" שם), שגם "מחציו ולמטה" (בעסקו בענינים גשמיים) הוא חלק מ"(איש) האלקים", וגם "מחציו ולמעלה" (בעסקו בענינים רוחניים) הוא חלק מ"איש (האלקים)" (משא"כ בשאר בני אדם, אף שיש להם ב' חלקים – נשמה וגוף, נשמה היא "חלק הוי' עמו", "חלק אלוקה ממעל ממש", וגוף הוא נברא גשמי).{{ש}}'''*) ראה פי' מהרז"ו לדב"ר שם, שמפרש מאחז"ל זה ע"פ הפדר"א (פמ"א) משה הי' רגליו עומדות בהר וכולו בשמים, וקורא לחלק שעמד בארץ איש ולחלק שבשמים אלקים.'''}} אבל מ"מ שם אלקים בגימטריא '''הטבע'''{{הערה|פרדס שער יב (שער הנתיבות) פ"ב. ר"ח שער האהבה פ"ו ד"ה והמרגיל (קכא, ב). וראה שם שער האהבה ספ"א ד"ה וכדי להבין (נב, ד). של"ה פט, א (דאיתא בזהר); קפט, א (ומרומז בזהר); שח, ב. שו"ת חכם צבי סי"ח. [[שער היחוד והאמונה פרק ו'|שעהיוה"א רפ"ו]].}}, זוהי הדרגא באלקות ש"מתלבשת" ומחי' את טבע העולם. ולכן נאמר "איש '''האלקים'''", כיון שבחי' "איש" ("מחציו ולמטה") של משה, כפי שהוא קשור עם העולם, מתאחד (רק) עם "האלקים" (אלקות שבערך הבריאה){{הערה|ולאידך גיסא יש לומר: מכיון שזהו "איש '''האלקים'''" (אלקות שבערך הבריאה), הרי "איש" ("מחציו ולמטה") לא מתאחד לגמרי עם "האלקים" ("מחציו ולמעלה"), וגם לא נמשך האלקות למטה מבחי' איש (בבחי' אנוש וכיו"ב); משא"כ על ידי התאחדות משה עם עצמותו ית', שזהו התוכן ד"תפלה למשה", בכחו לאחד "איש" ו"האלקים", וגם להמשיך אלקות למטה מבחי' איש כו', כדלקמן בפנים סעיף י.}} אבל לא עם הוי' (שם העצם{{הערה|כס"מ הל' ע"ז פ"ב ה"ז. פרדס שער יט (שער שם בן ד') פ"א. מו"נ ח"א פס"א ואילך. עיקרים מאמר ב' פכ"ח.}} כו'), גילוי האלקות שלמעלה מהעולם (שנברא בשם אלקים, בראשית ברא אלקים{{הערה|בראשית א, א.}}).

לכן הי' דוקא למשה את הכח להמשיך את השכינה למטה{{הערה|ראה שהש"ר רפ"ה: עמד משה והורידה (השכינה) לארץ . . ואימת שרתה שכינה כו' (כדלעיל הערה 27). וראה המשך ההילולא באתי לגני ה'שי"ת.}} על ידי תפלתו "ויהי נועם גו'", "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם", באופן ד"'''כוננה''' עלינו" – '''בקביעות''', לדור דור (עד שבזה ("ומעשה ידינו כוננהו") מרומזת ה'''נצחיות''' דבית המקדש השלישי, שאינו חרב '''לעולם''', כנ"ל).

עפ"ז מובן, שכיון ש"צד"י" (שתומ"צ הם הצד שלו) בא (לא כ"נוגע בדבר", אלא) על ידי בחירתו, בהיותו (בחיצוניות) "איש", נשמה בגוף גשמי בעולם – יש בכחו להפוך את העולם ותושבי העולם, שגם הם "יסכימו", לציית להוראות התורה, באופן כזה שזה נקבע אצלם בפנימיות, כיון שזהו בערכם, כנ"ל. כך שעי"ז יכולה אלקות להמשך ולהתגלות בכל העולם, באופן של '''קביעות'''.

י. ועדיין צריך להבין: האמור לעיל מדובר ע"ד העבודה ד"צד"י", להמשיך אלקות בחלק '''הרשות''' שבעולם, ב'''טבע''' העולם שמשם אלקים (שאמנם מעלים על אלקות, אך אינו מנגד) – והיות שהעבודה דבירור העולם היא על ידי התלבשות בבחי' "איש האלקים", הרי זה מתקבל גם בגדרי העולם; אבל כאשר אומרים ש''כל''העולם צריך להעשות דירה לו יתברך בתחתונים, דירת '''קבע''', מובן א"כ שלא יכולה להשאר "פינה" בעולם שמנגדת לאלקות ח"ו (כיון שאז חסר בקביעות ונצחיות דכל הדירה). א"כ כיצד יש בכחנו לפעול גם ב"צד '''שכנגד'''", "מקום" שבו כבר הי' מכשול היפך התורה ר"ל?

וצריך לומר, שעל ידי "תפלה למשה איש האלקים" (שנותן את הכח להמשכת אלקות באופן של קביעות), ה"ז מגיע גם בתחתון שאין תחתון למטה ממנו, ומהפך גם אותו. ויש לומר שענין זה מרומז בכך שמוסיפים ק' ל"צד"י", שעושה את המלה "צדיק" – וק' יורד למטה מן השורה{{הערה|ראה ספר הערכים חב"ד מערכת אותיות – קו"ף. '''וש"נ.'''}}, וכדלקמן.

ועפ"ז יש לומר, שזה שמשה הי' בתיבה "בסוף על שפת היאור", בסמיכות למקום ע"ז (למטה יותר מ"איש" "מחציו ולמטה"), אבל באופן שהי' מוגן על ידי התיבה, ובפשטות היתה התיבה פתוחה מלמעלה{{הערה|שהרי בודאי היו נקבים בהתיבה לכניסת אויר, ואם כן, למה הטרחא לעשות סתימה ובה נקבים, כשדי להבטיח שנענוע הגלים לא יפילוהו '''מתוך''' התיבה על ידי סתימת רוב גג התיבה. וכפשט הכתוב ("ותפתח ותראהו גו'" – שמות ב, ו) שרצתה לראותו ופתחה חלק התיבה שמנע הראי'.}}, ז.א. שמשה בהיותו בתיבה הי' גלוי כלפי שמיא, ובהיותו שם "ראתה (אפילו בהיותה עדיין בת פרעה) עמו '''שכינה'''"{{הערה|פרש"י שמות שם.}}, ולאח"ז "מן המים משיתיהו" בת פרעה דוקא, והוא גדל בבית פרעה מלך מצרים{{הערה|שם, י.}} – הרי זה נתן למשה את הכח, שיוכל לשבור אח"כ את הקליפה וע"ז דמצרים, ולגאול את בנ"י משם.

וכפי שיהי' בשלימות בגאולה האמיתית והשלימה, כאשר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"{{הערה|זכרי' יג, ב.}}, ו"לא יהי' שם לא מלחמה כו', ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד"{{הערה|רמב"ם בסיום וחותם ספרו.}} – הגילוי ד"ויהי נועם ה' אלקינו עלינו", עלמא דאתי איקרי נועם{{הערה|זח"א קצז, ב.}}, תענוג העצמי{{הערה|מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"א ע' תיא. שע"ת ד"ה אם יהי' נדחך פכ"א.}} (עד שנמשך ב)"ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו", כסיום המזמור{{הערה|ויש לומר שע"ד התוכן דמזמור "תפלה למשה" – תחלתו וסיומו – הוא גם בספר הרמב"ם* (ששמו משה, וידוע הפתגם ממשה ועד משה לא קם כמשה): בתחלת ספרו – "יסוד היסודות ועמוד החכמות" ר"ת הוי'** (כמ"ש נכדו ר' דוד הנגיד – סה"ד שם. שה"ג להחיד"א מע' רמב"ם. וראה גם "פירוש" לריש הל' יסוה"ת) (וגם ממשיך אח"כ "ואמת הוי' לעולם"), "לידע שיש שם מצוי ראשון", "אמיתת המצאו" (עצמותו ית'). ובסיום ספרו – בהל' משיח, הקשור עם הגילוי ד"נועם" (עלמא דאתי), ובזה גופא – ב' תקופות: שלא יהי' שינוי הטבע כ"א ביטול שעבוד מלכיות בלבד (גילוי אלקים בגימטריא הטבע), ובתקופה שני' נסים למעלה מטבע – כנרמז בסיום הספר "כמים לים מכסים". כמבואר במ"א (הדרן על הרמב"ם סה"ש תנש"א ח"א ע' 98 ואילך).{{ש}}'''*) ולהעיר שיום הולדת שלו הוא בערב פסח (סה"ד ד"א תתקכז).'''{{ש}}'''**) ומהיו"ד ד"יסוד" (כנגד היו"ד דשם הוי') נמשך התיבה "(י)סוד", בגימטריא שבעים, כנגד בירור העולם, שבעת ימי הבנין (בחי' אלקים), וגם שם ממשיכים ומגלים אלקות דבחי' סתום (שלמעלה מהבריאה), על ידי "נכנס יין (בגימטריא שבעים) יצא סוד" (עירובין סה, סע"א), שזהו הגילוי דפנימיות התורה (וע"ד מעשה מרכבה – בפרקים הראשונים דספר הרמב"ם).'''}}.

כיון ש"עולם על מילואו נברא"{{הערה|ראה ב"ר פי"ב, ו. פי"ד, ז. פי"ג, ג.}}, מובן שאע"פ שעוה"ז נברא בה"א, שישנו הפסק לפני עולם העשי' (ז.א. העלם והסתר המעלים על חיבורו עם העולמות הגבוהים יותר) – אעפ"כ הרי זה על מילואו, באופן כפי שהקב"ה ברא אותו בשם אלקים, שישנו עולם המעלים על אלקות. והעבודה בעולם מתבטאת ב"צד"י"{{הערה|וי"ל ש"ד"י" (מתיבת "צד"י") הם כנגד אות ה', שהוא ד' עם י' (רגל השמאלי). וזה בא לאחרי אות צ' שהוא נ' (כפופה) וי' בימינו, שמרמז על העבודה בקדושה ורשות, דאף שנ' ר"ת נפילה, ה"ז נ' כפופה (שאינו יורדת למטה מן השורה), וזהו הירידה בשם אלקים, וצורך עלי' לבחי' נ' ר"ת נשיא, עד לגילוי שער הנ'. ומרומז גם בזה ש"צדי" "הוא מלשון וצודה לי ציד" (מגן דוד שם), בירור ה"ציד" (המותר) דעולם הזה.ועל ידי הירידה נוספת למטה מן השורה, באות ק' (ע"ד ן' פשוטה), נעשית עלי' שלא בערך, ע"ד משה (ש"מן המים משיתיהו", ממקום של ע"ז), שבכחו לברר גם למטה מן השורה.}} – לבחור שתומ"צ יהיו הצד דבנ"י, כנ"ל.

לאח"ז ישנה העבודה דק' (דקדושה) – שמגיעים גם במקום זה (שנעשית על ידי החטא), שמאות ה' ייעשה אות ק', שרגלה השמאלי יורד '''למטה''' מן השורה, למטה מהמקום שבו ברא הקב"ה את העולם לכתחילה. והכוונה בזה היא – "אשר ברא אלקים לעשות, לתקן"{{הערה|בראשית ב, ג.}}, להיות "שותף להקב"ה במעשה בראשית"{{הערה|ל' חז"ל – שבת י, א. קיט, ב.}}, ולברר גם מקום זה, כפי שפעל משה (כנ"ל) – שזהו תוכן שלימות העבודה ד"'''צדי"ק'''", שהוא ממשיך מ"צד"י" (שתומ"צ הוא הצד שלו) גם בק'{{הערה|וע"ד ההוספה בצדי"ק לגבי פ"א בפסוקי "תהלה לדוד" (שע"פ סדר הא"ב) – "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו": אף שגם ב"פותח גו'" מודגשת הפעולה וההשפעה בעוה"ז (ע"ד באות ה'), שזהו"ע "משביע לכל חי" – הרי ההשפעה היא ביד ימין (ראה יהל אור ע' תקנה); וב"צדיק גו'" מרומזת ההשפעה גם ביד שמאל, למטה מן השורה.}} למטה מן השורה{{הערה|וע"ד משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא (ראה לקו"ת שמע"צ צב, ב. שה"ש נ, ב).}}.

דוקא על ידי הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם", שהתוקף דלעו"ז עצמו (בכורי מצרים) מכה את מצרים, ארץ מלאה גילולים{{הערה|פרש"י וארא ט, כט.}} – הבירור דק' (למטה מן השורה) – נפעל על ידי גילוי הכי נעלה דאלקות, למעלה מהנסים שקרו לבנ"י עצמם (או הנסים ש'''הקב"ה''' עשה). עד שזה מגלה עוד יותר את הכח הנצחי וכח הבלי גבול דאלקות, שמגיע אפילו במקום זה.

ולהוסיף, שבקביעות שנה זו (ובכמה שנים) חל שבת הגדול בשבת פ' צו, "אין צו אלא לשון זירוז '''מיד ולדורות'''"{{הערה|תו"כ (הובא בפרש"י) עה"פ.}}, שמדגיש עוד יותר את גילוי ענין הנצחיות למטה – בכח זה שהקב"ה מצוה למשה רבינו: "צו את אהרן", ועל ידי אהרן ה"ז מגיע לכאו"א מישראל (כיון שאהרן הוא אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה{{הערה|אבות פ"א מי"ב.}}), שיש לו את הציווי ונתינת הכח הבלתי מוגבלת מהקב"ה, הן בהווה (מיד) והן בעתיד (לדורות):

שהמלחמות באותו חלק בעולם ("מלך פרס" עם "מלך ארם") הן מהסימנים שמיד באה הגאולה על ידי משיח צדקנו, כדאיתא בילקוט שמעוני{{הערה|ישעי' רמז תצט.}}, ובלשונו, ש"בני אל תתיראו . . הגיע זמן גאולתכם", ו"מלך המשיח עומד על גג ביהמ"ק והוא משמיע להם לישראל ואומר, ענוים הגיע זמן גאולתכם"!

ומשה נותן כח לכאו"א מישראל – בפרט על ידי בחי' משה שבו (המשפיעה על עבודתו בפועל) – '''שיגלה''' בעצמו את ה"צדיק" שבו, "ועמך כולם צדיקים"{{הערה|ישעי' ס, כא.}}, כפי שהוא קשור עם "צדיק ה' בכל דרכיו"{{הערה|[[תהלים פרק קמ"ה|תהלים קמה, יז]].}}, ועי"ז – לעשות בשלימות את עבודתו של "צד"י", להתמסר לגמרי לצד התורה, כך שזה נעשה "צדי" לגמרי (כך שאין שום מקום לקס"ד של צד נוסף), הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע להשפעה על יהודים אחרים, בהפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה, וגם – להשפיע גם על אוה"ע בנוגע לשבע המצוות שלהם<ref name=":4" />,