ספר הזכרונות פרק נא

דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים.

ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה.

ספר הזכרונות
פרק א • פרק ב • פרק ג • פרק ד • פרק ה • פרק ו • פרק ז • פרק ח • פרק ט • פרק י • פרק יא • פרק יב • פרק יג • פרק יד • פרק טו • פרק טז • פרק יז • פרק יח • פרק יט • פרק כ • פרק כא • פרק כב • פרק כג • פרק כד • פרק כה • פרק כו • פרק כז • פרק כח • פרק כט • פרק ל • פרק לא • פרק לב • פרק לג • פרק לד • פרק לה • פרק לו • פרק לז • פרק לח • פרק לט • פרק מ • פרק מא • פרק מב • פרק מג • פרק מד • פרק מה • פרק מו • פרק מז • פרק מח • פרק מט • פרק נ • פרק נא • פרק נב • פרק נג • פרק נד • פרק נה • פרק נו • פרק נז • פרק נח • פרק נט • פרק ס • פרק סא • פרק סב • פרק סג • פרק סד • פרק סה • פרק סו • פרק סז • פרק סח • פרק סט • פרק ע • פרק עא • פרק עב • פרק עג • פרק עד • פרק עה • פרק עו • פרק עז • פרק עח • פרק עט • פרק פ • פרק פא • פרק פב • פרק פג • פרק פד • פרק פה • פרק פו • פרק פז • פרק פח • פרק פט • פרק צ • פרק צא • פרק צב • פרק צג • פרק צד • פרק צה • פרק צו • פרק צז • פרק צח • פרק צט • פרק ק • פרק קא • פרק קב • פרק קג • פרק קד • פרק קה • פרק קו • פרק קז • פרק קח • פרק קט • פרק קי • פרק קיא • פרק קיב • פרק קיג • פרק קיד • פרק קטו • פרק קטז • פרק קיז • פרק קיח • פרק קיט • פרק קכ • פרק קכא • פרק קכב • פרק קכג • פרק קכד • פרק קכה • פרק קכו • פרק קכז • פרק קכח • פרק קכט • פרק קל • פרק קלא • פרק קלב • פרק קלג • פרק קלד • פרק קלה • פרק קלו • פרק קלז
חלק ג
מבוא • פרק א • פרק ב • פרק ג • פרק ד • פרק ה • פרק ו • פרק ז • פרק ח • פרק ט • פרק י • פרק יא • פרק יב • פרק יג • פרק יד • פרק טו • פרק טז • פרק יז • פרק יח • פרק יט • פרק כ • פרק כא • פרק כב • פרק כג • פרק כד • פרק כה • פרק כו • פרק כז

הוקרה ליהודי פשוט

לאחר שזבולון בנימין הצליח לעצור את המגיפה שפרצה בדוברומיסל ופגעה קשה בילדים, וגם בבהמות, להבדיל, גזר הרב תענית צבור כדי להביע הודיה ושבח לרבון העולמים על החסד שגמל לעיירה, ולהתעוררות תשובה לימים הבאים. היה זה בערב ראש־חודש אלול, לתפלת "יום כפור קטן" התאסף כל הצבור בבית הכנסת, והרב השמיע דרשה שהשאירה רושם רב על השומעים. בין השאר שבח את זבולון בנימין כשליח מן השמים להצלת ילדי ישראל. בענין זה השתמש כהוכחה לכך שכל יהודי מסוגל להיות שליח להביא ישועה והצלה לכלל ישראל.

כדרכו התייפח הרב מרה בדרשתו. הוא אמר כי המגיפה היא תוצאה של חטאים, ואם הצבור חטא הרי זה באשמתו, ככתוב: "ואשימם בראשיכם", שאשמת העדה על חטאיהם תלויה בראש מנהיגיה וראשיה, וברור שבעניננו הרי זה הרב, וזאת משום שלא מילא חובתו להדריך את הצבור כראוי. מאידך, הביע שמחתו על כך שהקב"ה שלח ישועתו דווקא על־ידי יהודי פשוט כזבולון בנימין.

העובדה שהרב שיבח כל־כך את זבולון בנימין הרשימה מאד את רוב השומעים. אך היו כאלה שקינאו בגלל זה בזבולון בנימין והחלו להתקלס בו ולהשמיע דברי לעג עליו. אחד מהם התבדח כי עתה יש להלביש את זבולון בנימין איצטלה דרבנן ולהכתירו כ"בעל־שם". אחר אמר כי הרב טעה בהשמיעו דברי שבח כאלה על פושט הנבלות, שכן, לדעתו, כל הצלחתו בעצירת המגיפה באה לו ממכשף שלימדו סודותיהם של צמחים שונים המסוגלים לעצור חולי זה.

אך למרות דברים אלה החלו מרבית תושבי דוברמיסל להתייחס בכבוד רב לזבולון בנימין. היו אף כאלה שרבו עם אלה שלעגו לזבולון בנימין. הדבר הגיע לידי כך שהרב הזמין אליו את הללו והזהירם להימנע מכך, שכן זבולון בנימין עומד בדרגה גבוהה ביותר.

מובן מאליו שר' אליעזר ראובן הנפח וחתנו ר' יצחק שאול היו שבעי רצון במיוחד על עלייתו לגדולה של זבולון בנימין.

במשך כל התקופה שבה התרחשו הדברים שהה זבולון בנימין בכפרי הסביבה, בהם עדיין השתוללה המגיפה. לאחר שהסתיימה עבודתו בענין זה בין יהודי דוברומיסל יצא אל הכפרים כדי להציל גם את ילדי הגויים ובהמותיהם. רק ביום שישי אחרי הצהרים חזר לביתו, ומיהר מיד לבית המרחץ. בהכנסו לבית המרחץ, שהיה אפוף אדים, כך שאיש אינו מצליח להבחין באחר, שמע אנשים מדברים אודותיו. השיחה התנהלה בלי הפרעה משום שלא הבחינו בנוכחותו. מכל זה נוכח זבולון בנימין לדעת כי הרב שיבחו מאד בדרשתו, וכי מרבית התושבים מעריכים אותו מאד. הדברים הללו הכאיבו מאד לזבולון בנימין, שלא יכל לסבול את דברי השבח. הוא הזדרז להתלבש ורץ הביתה.

הוא נכנס אל ר' אליעזר ראובן הנפח והתייפח מרה: "אנשים יקנאו בי מעתה" – אמר בבכי. "נוסף לכך שמעתי פעם כי אנשים הזוכים לכבוד מנוכה מחלקם בעולם הבא, ואינני חפץ להפסיד בגלל זה את זכויותי המועטות" – המשיך, ושאל לדעתו של אליעזר ראובן על כך שיעקור דירתו מכאן ויעבור לגור למקום בו אין מכירים אותו.

הנפח ניסה להרגיעו ולנחמו, שאין לו ממה לחשוש. לאחר שיחה ממושכת הלכו שניהם לעיירה לקבלת שבת. בדרכם שוחחו על נפלאותיו של בורא העולם, בכך שישנם מצד אחד צמחים שבכוחם לרפא ומצד שני צמחים המביאים מחלות, רחמנא ליצלן.

ובענין זה ישנו פלא עצום – אמר זבולון בנימין – שכן הבהמות ניחנו בתחושה המאפשרת להן לבחור בעצמן את הצמחים הטובים להן, ולפסוח על צמחים אחרים. רק במקרים נדירים ביותר משתמשת הבהמה בצמחים המביאים מחלה, אלא שגם אז ניתן להתגבר על המחלה באמצעות האכלתה בצמחים מתאימים אחרים.

זבולון בנימין עצמו ניסה לבטל את חשיבות העובדה שהצליח באמצעות צמחים שונים להתגבר על המגיפה. לדידו לא היה זה אלא תוצאה מן הרפואה שהקדים הקב"ה למכה, וחלקו שלו היה מועט בכך, והתבטא רק בזה שכיוון את המדה והזמן המתאימים לניצול תכונות המרפא שבצמחים אלה.

כתמיד הגיע ר' אליעזר ראובן אל בית הכנסת מן הראשונים. כך נהג שנים רבות. כן היה לו מנהג משנים רבות להביא בערב שבת לבית הכנסת את הפרוטות שהוא ואשתו אספו במשך השבוע לצדקה, כשהן עטופות במטפחת. למן היום הראשון לנישואיהם נהגו שניהם, מדי בוקר ומדי ערב, להפריש פרוטות מכספם לצדקה. כאשר נולד אצלם ילדם הראשון עשו כך גם בשבילו, וכך גם בשביל כל הילדים שנולדו להם אחר כך. כן נהגו לאחר כל ארוחה להפריש לצדקה כסף בשווי ארוחה כזאת לאורח. כל הפרוטות הללו שהצטברו במשך השבוע נשמרו אצל אשת הנפח. ביום ששי לפנות ערב, כאשר ר' אליעזר ראובן הלך לבית הכנסת, היה לוקח אתו את הכסף שהצטבר, ובאין רואים היה משלשלו לקופת הצדקה של הקהלה כ"מתן בסתר".

באותו ערב־שבת, כשהגיעו אליעזר ראובן וזבולון בנימין לבית הכנסת, פגשו את נכדו בן האחת־עשרה של השמש כשהוא מנקה את בית הכנסת. התברר להם שהשמש שבר את רגלו, ושלח את נכדו לבצע במקומו את עבודת בית הכנסת. ר' אליעזר ראובן וזבולון בנימין הזדרזו לעשות את כל המלאכות הדרושות להכנת בית הכנסת לכבוד שבת קודש. ר' אליעזר ראובן לא שכח גם להחליף את פרוכת החול בפרוכת המיוחדת לשבת, כפי שנהג עשרות בשנים, כיוון ששמע פעם ממקובל אחד כי הדבר מהווה סגולה לשלום בית ולאריכות ימים של הילדים.

זבולון בנימין מילא את הכיור מים והדליק נרות בעמוד התפלה ובמנורות התלויות. בינתיים התאסף כל הצבור והוחל בתפלת המנחה. זבולון בנימין תפס את מקומו הקבוע מאחורי הבימה. כשנסתיימו התפלות המשיך זבולון בנימין לעמוד כשפניו אל הקיר, ועסק באמירת פרקי תהלים אותם הורה לו ר' יצחק שאול לומר אחרי כל תפלה.

"שבתא טבא, ר' זבולון בנימין" – שמע לפתע פושט הנבילות קול מאחורי גבו.

הוא הסב את פניו ותדהמה אחזתו. רבה של דוברומיסל הוא אשר עמד מולו, כשהוא מושיט לו את ידו, וחוזר ואומר:"שלום עליכם, ר' זבולון בנימין!"

זבולון בנימין פרץ בבכי. לראשונה בחייו ניתן לו כבוד כזה, ולראשונה שמע את התואר "ר'" מוצמד לשמו.

"רבי" – אמר בקול בוכים – "האם לא ינכו לי עבור כבוד זה מחלקי לעולם הבא?"

"אל תדאג" – השיב לו הרב כשהוא נרגש – "רק הרודפים אחר הכבוד מפסידים על־ידי־כך מחלקם לעולם הבא, אך לך מגיע הכבוד וחלקך בעולם הבא לא ייגרע בגלל זה".

מיד התפשטה על פני בית הכנסת הידיעה כי הרב ניגש אל זבולון בנימין ואיחל לו שבת־שלום, כשהוא מוסיף לו את התואר "ר'". תוך זמן קצר נודע הדבר בכל דוברומיסל, והעיר געשה מן הסיפור המפתיע.

זבולון בנימין הפך לפתע לאדם נכבד בעיני יהודי דוברומיסל. רבים אף החלו לקרוא לו בשם "ר' זבולון בנימין", משום שהרב בכבודו ובעצמו הכתירו בתואר "ר'". לזבולון בנימין לא הביא הדבר כל גאוה, והוא נשאר היהודי הפשוט כפי שהיה. אדרבה: הדבר גרם לו צער רב. רק ר' יצחק שאול, חתנו של נפח, נהנה מאד מהתפתחות זו.

דבר נוסף שגרם קורת רוח מרובה לר' יצחק שאול היתה הידיעה שקיבל, מהרקי, מאביו ר' ניסן, שהצליח למצוא חתן לדינה, בתו היחידה של זבולון בנימין. היה זה בחור ישיבה, בן־תורה מופלג, בשם ירמיהו, שהיה יתום. בהתאם למכתבו של ר' ניסן כבר שוחח הוא עם ירמיהו על ההצעה, ויש להמתין מספר חדשים עד שיוכל להגיע לדוברומיסל כדי להתראות עם המדוברת.

כאשר הודיע ר' יצחק שאול על כך לזבולון התמלא שמחה. סוף־סוף הוא חש עצמו כשוה בין שוים: הוא עתיד לזכות לחתן בן תורה.

כעבור זמן קצר שלח זבולון בנימין מרכבה להרקי לשם הבאת ירמיהו, החתן המוצע, והלה מצא חן הן בעיני זבולון בנימין והן בעיני בתו. גם ירמיהו הסכים להצעת השידוך, ומיד נכתבו התנאים ונקבע יום החתונה. זבולון בנימין היה שבע רצון מאד מן השידוך, והוא נתן לירמיהו כסף לכלכלתו והלבשתו עד לחתונה. אחרי הנישואין – אין צורך לומר – לא היה לירמיהו כלל מה לדאוג. זבולון בנימין הבטיח לו "מזונות", החזקה מלאה על שולחנו, לאורך ימים.

זבולון בנימין התגאה מאד בחתנו המיועד. ר' יצחק שאול הבטיחהו נאמנה כי ירמיהו הוא בן־תורה מופלג באמת, לאחר ששוחח אתו ארוכות בדברי תורה, ואף הביאו אל רבה של דוברומיסל שיתהה על קנקנו. ר' יצחק שאול היה מעוניין באמת להיות בטוח כי זבולון בנימין יזכה לחתן למדן.

ברוך – כפי שאנו זוכרים – עקב אחרי התנהגותו זו של ר' יצחק שאול, והדבר הרשימו עמוקות. ברוך היה מעוניין להכיר בצורה מעמיקה יותר את דרכו של ר' יצחק שאול בתורה ובעבודת ה'. היה ברור לו בהחלט כי ר' יצחק שאול צועד בדרך שהיא שונה לחלוטין מן הדרך שבה צעדו אחרים.

עד אז סבר ברוך, כרבים אחרים, שלימוד התורה הוא העיקר, אך מר' יצחק שאול למד באופן מעשי כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. איך הגיע ר' יצחק שאול לידי כך? – ברוך חש משיכה לדרך זו, אך לא ידע אז כי לאמתו של דבר דרך זו מייצגת שיטה חדשה – שיטת החסידות.

מתחלה לא היה ר' יצחק שאול גלוי לב עם ברוך עד כדי כך לספר לו שאביו, ר' ניסן, שייך ל"כת החסידים", שהחלה אז לפעול, וכי הוא חינך גם אותו ברוח החסידות. אך ככל שהיחסים ביניהם היו

קרובים יותר כך גבר גילוי הלב שלו והוא החל לגלות לו על תורת החסידות, וכן פרטי השתלשלות המאורעות שהביאו את אביו להתקרבות לדרך זו.

ר' ניסן היה יליד בוברויסק. כאשר היה בן שש־עשרה שנה היה מן התלמידים המצחינים ביותר בישיבתו של רבי שלום צבי שהתקיימה באותה עיר. מאוחר יותר גלה למקום תורה, אל ישיבתו של רבי יחיאל בהלוסק, שם למד ארבע שנים בשקידה גדולה. משם עבר למינסק, כדי ללמוד בישיבתו של הגאון מפוזנא. לישיבה זו נתקבלו רק למדנים מצויינים. מאוחר יותר שידכו ראש הישיבה עם בתו של חוכר כפרי, מישוב לא־רחוק ממינסק.

שתים־עשרה שנה ישב ר' ניסן בבית חותנו הכפרי ועסק בתורה ועבודה. לאחר מכן חלתה רעייתו ונפטרה, ור' ניסן חזר למינסק. שם תפס רבי יחיאל את מקומו של הגאון מפוזנא, הן כראש בית דין והן כראש מתיבתא. רבי יחיאל קירבו מאד.

עוד כאשר שהה ר' ניסן במינסק בפעם הראשונה נודע לו על קיומה של קבוצה קטנה של למדנים העוסקים בתורת הקבלה, ולאחר מאמצים מרובים הצליח להתקבל לחברה זו. רבי יחיאל היה רבה של חברה זו, ובתורת הקבלה שלימד לפני בני החברה תפס מקום נכבד ענין הגלגולים. לשיטתו באו בגלגולים בדורותינו נשמותיהם של כל הקדושים מכל הדורות, הכתובים בתנ"ך ובתלמוד ובזוהר, החל מן אדם הראשון, האבות והאמהות והנביאים. באופן כזה מתבטאת ההמשכיות של דורנו לדורות הקודמים. בני החברה האמינו כי רבי יחיאל ניחן ברוח הקודש וזוכה לגילוי אליהו, ובדרך זו ידועים לו כל פרטי גלגולי הנשמות.

למרות שבתקנות החברה נאמר כי מתקבלים אליה רק חברים נשואים, התקבל ר' ניסן, שהיה אז עדיין בחור רווק, לחברה כיוצא מן הכלל, לפי הוראתו של רבי יחיאל.

כאשר התחתן ר' ניסן ועבר להתגורר בישוב הכפרי אצל חותנו, חדל לעסוק בתורת הקבלה, לפי הוראת רבי יחיאל שפקד עליו להימנע מלעסוק בקבלה בלי עזרת רב מדריך. מובן, איפוא, שכאשר חזר ר' ניסן – כעבור שתים עשרה שנה – למינסק, התקבל שוב לחברת המקובלים האמורה וחזר שוב לעסוק בתורת הקבלה.

במשך שתים־עשרה השנים התפשטה החברה מאד ונוספו אליה חברים רבים. כעבור שנים־שלושה חדשים נודע לר' ניסן כי לתוככי החברה מצויה חבורה מיוחדת שיש לה דרך משלה בעבודת הבורא. על־פי מה ששמע אין בני חבורה פנימית זו מתמסרים כליל ללימוד הקבלה, ואין הם עוסקים בסיגופים ותעניות. מעיקרי דרך זו בעבודת ה' הוא קיום המצוות בשמחה גדולה. לר' ניסן אף נודע כי זברי קבוצה זו מאריכים בתפלה, ולפני התפלה הם טובלים במקוה טהרה, וכי כל דרכם בצניעות יתירה. הוא גם שמע כי רוב חברי הקבוצה האמורה עוסקים ביגיע כפיהם, וכי גם אלה מביניהם שאינם בעלי מלאכה פשטו את "איצטלא דרבנן" והם לבושים בגדים רגילים של בעלי מלאכה. זאת, כדי שיוכלו להתחבר עם אנשים פשוטים ובדרך זו לקרבם לתורה ולמעשים טובים. עוד שמע כי יש מאלה היוצאים תכופות לערוך גלות, ובסיבוביהם בין אנשי ההמון, לבושים כאנשים פשוטים, הם מעוררים אותם ומדריכים אותם לעבוד את ה' ולשמור את תורתו.

ר' ניסן התעניין מאד בחבורה זו והחל להתחבר עם חבריה, כעבור זמן קצר זכה להתקבל לקבוצה, והחל ללמוד תורתה והדרכותיה שהיו בכתב. בהיותו כבר חבר הקבוצה התברר לו כי אין הקבוצה במינסק יחידה מסוג זה, וכי לאמתו של דבר היא קשורה בשורה של חבורות רבות דומות הקשורות זו בזו. לר' ניסן אף התברר, להפתעתו הרבה, כי בראש חבורות אלה עומד צדיק גדול ובעל מופת, בשם רבי אדם בעל־שם.

לא עברה מחצית השנה ור' ניסן היה מעורה היטב בכל עניני תורת החסידות במתכונתה הראשונית, היא תורתו של רבי אדם בעל־ שם, מי שרבי ישראל בעל־שם־טוב למד ממנו והוכתר לאחר מכן על ידו לממשיכו כמנהיג השיטה המחודשת ביהדות.