אמרי בינה/שער התפילין (חלק שני)

אמרי בינה
חלק ראשון
הקדמה • פתח השער • שער הקריאת שמע
חלק שני
שער הציצית • שער התפילין
חלק שלישי
שער התפילין
ספר הקיצורים
קיצורים מאת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע

שער התפילין

(כד) והנה אחר שנתבאר בענין הטלית וחוטי הציצית בתכלת ולבן כו' יש להבין שרש ענין התפילין בכלל והן תש"ר ותש"י כמה שכתב וקשרתם לאות על ידך כו' והנה מבואר במ"א ע"פ שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך דכנ"י אומרת להקב"ה בבקשתה שימני כחותם על לבך שזהו ענין תש"ר שלמעלה שהקב"ה מניח תפילין כידוע ותפילין דמארי עלמא מאי כתיב בהו מי כעמך ישראל גוי אחד כו' והרצועות דתש"ר של מעלה תלויין ונמשכין על לבו כמ"ש בזהר דרצועות ש"ר צריכין להימשך ולהיות תלויין על לבא ולזה א' שימני כחותם על לבך (וכמשי"ת דכנ"י הוא בחי' המל' שעומדת בחזה דז"א ולכך תש"י כחותם על זרועך שהקשירה כנגד הלב וכידוע ולזאת א"א שתבקש' להיות עולה בבחי' תש"ר עצמו רק ברצועות דתליין על לבא דז"א כו') וכחותם על זרועך בבחי' תש"י של מעלה שהוא מניח בזרועו השמאלי כמ"ש וקשרתם לאות כו' וכל זה בקשת כנ"י להיות חקוקה כחותם על לבו של הקדב"ה ברצועות דתליין על לבו וכחותם על זרועו שהוא תש"י שבזרועו כו' (וכללות בחי' החקיקה מבואר במ"א שהן רושם אות בעצם ולא כאותיות הכתב והיינו כאותיות החותם שהאותיות חקוקים בעצם אם דרך בליטה שנק' אותיות זכרים אם דרך שקיעה שנק' אותיות נקבות שזהו ב' מיני חותמות שיח' חותם בולט וחותם שוקע) (וכמ"ש במ"א ע"פ לסוסתי סוסוון נוקבן כו' וכמו החקיק' בלבו של אדם דבר הנחמד ואהוב לו ביותר שנחקק בבחי' עצמיות שלא ישכח ויעקר לעולם מלבו וכמאמר אע"ג דאזיל הכא כו' דיוקני אשתאר בך שז"ש שימני כחותם על לבך כמ"ש בזוהר וד"ל) והנה ידוע שיש ב' מיני חותמות א' חותם בולט שהאותיות שבו בולטין וכאשר חותמין בו בשעוה נעשין אותיות הללו משוקעי' והב' חותם שוקע שאותיות שבו משוקעים וכשחותמין בו נעשין אותיות הללו בולטין כידוע הרי בחותם הבולט מבליט' נעשה שקיעה ובחותם שוקע משקיעה נעשה בליטה (ושניהם ענין א' שהוא פעולת החות' לחקוק אותיות שבו בדבר שנבדל הימנו רק זה חותם וחוקק דרך שקיעה שבו וזה חוקק וחותם באותיות בולטין שבו ובעל החותם כשרוצה שיחקקו אותיות שמו בבליטה יחתום בחותם שוקע וכשחפץ באותיות שקועים חותם בחותם בולט וכך גם כאן כשאמר שימני כחותם בב' מיני חותמות הללו אם כמו בחותם שוקע שהאותיות שלו נעשים בולטים או כחותם בולט כו') והנמשל מזה יובן למעלה שזהו ב' מני חותמות שהזכיר כאן שימני כחות' על לבך ברצועו' תש"ר שעל לבו כנ"ל זהו בחי' חותם הבולט שהאותיות שלו עושין אותיות שקועים למטה (אך פי' שימני כחותם היינו שנעשה חותם בולט למעלה ואין בליטה זו נעשה למעלה על לבו רק מבחי' שקיעה דלמטה כמשי"ת וא"כ חותם שוקע הוא שעושה אותיות בולטים למעלה ושניהם אמת כמשי"ת) וכחותם על זרועך שהיא ש"י כנ"ל הוא בבחי' חותם השוקע למעלה על זרועך נעשה מבליטה דלמטה (וחותם שוקע זה שנעשה מבליטה שלמטה עושה אותיות בולטי' למטה ושניהם אמת כנ"ל בחותם הבולט ונמצא דב' חותמות הללו ישנם בכל א' בין בחותם הבולט בין בחותם השוקע מאחר שהחותם הבולט למעלה נעשה משקיעה דלמטה וחותם השוקע למעלה נעשה מבליטה דלמטה הרי חותם הבולט למעלה הי' עצמו הי' חותם שוקע למטה ובחותם שוקע למעלה להיפך שהיה הוא עצמו הי' חותם בולט למטה ושניה' יתפרשו בפי' שימני כחותם בולט על לבך משקיע' דלמטה וכחותם שוקע על זרועך מבליטה דלמטה) והנה להבין ביאור כל זה הנה תחלה יש להבין מהו כחותם על זרועך שהוא חותם שוקע שנעשה מבליטה דלמטה והוא בבחי' תש"י כנ"ל ויובן זה למעלה מעבודה שבלב בתפלה דהנה להבין ענין הבליטה שלמטה שמזה נעשה חותם שוקע למעל' הוא כמו שמצינו ענין התפעלות אהבה האלקית בתפלה שהיתה בהסתר לבוש שק דנפש הבהמית ויוצאת לידי גלוי מן ההעלם ויציאה זאת הוא בבחי' בליטה כו' דהנה ידוע דנה"ב שרשה מנגה דעשי' והוא אביו ואמו שממשיכים נפש טבעיות ברצון ושכל ומדות טבעיים המסתירים על אור אלקי שבנפש האלקית וכשמתפעל באהבה האלקית הרי יוצאת מהעלמה ולכך נק' אהבה המוסתרת שהיתה מוסתרת בטבע נה"ב ועלתה משם בגלוי והוא בבחי' העלאה דוקא ברשפי אש שלהבת יה כמו צמא לך נפשי כו' בארץ ציה דוקא וה"ז עולה בבחי' בליטה כאותיות החותם הבולטים ועד"מ הר שעולה בגובה בשטח הארץ וכמ"ש במ"א בענין לא כאברהם שקראו הר כו' דאהבה דאברהם הי' עולה בבחי' העלאה מלמטה למעלה כמו נצוץ הנמשך מלמטה למעלה ולכך נמשל להר שהוא צומח ועולה בגובה ובולט ונראה למעלה ע"פ שטח כל הארץ המישור להיותו בחי' צומח שבדומם כידוע וכך בחי' התפעלות הלב הוא בחי' צומח שהוא רוח הבל הלב שעולה משטח דומם לצאת ולידבק למעלה כמ"ש כי רוח האדם העול' למעלה כו' וזהו לא כאברהם שקראו הר לפי שמדתו הי' בבחי' אהבה ונק' אברהם אוהבי ומזה הטעם האבו' שהן המרכבה נק' הרי' כמו שמעו הרי' כו' וד"ל. (ושרש הדברי' בענין סיבת הבליט' מבוא' במ"א ע"פ כמראה הקשת כו' כן מראה הנגה כו' דלשון נגה אור הוא בליטת האור כמו שידוע בלה"ק דבחי' בליטה לחוץ הניכר יותר מתוך היפכו נק' הגיון כהגיון המחשבה שאור השכל נעשה בולט יותר ונראה בהשגה בבחי' בליטה יותר דוקא דרך האותיו' דמחשבה נק' הגיון אור השכל שבמחשב' וכמו והגית בו כו' ובתורתו יהג' כו' וכידוע שזהו הגיון אותיות המחשבה כאשר מקושר השכל ביותר במחשבה ועיון עמוק הרי הוגה ובולט אור השכל כמו כאשר הוגה מן המסלה וכן יגיה חשכי (וכך ל' הגה"ה על הספר להוציא לאור יותר בולט מה שנעלם לכאורה שאין הגה"ה השגה לסתו' אלא אדרב' להביאו לאור השכל מוגה ובולט כו') וכן הגיון הלב כמו יהגה לבי וכן והגיון לבי כו' שהוא מה שיוצא בולט מן הלב כו' ושרש הכל הוא כמו ההוגה את השם כו' וכמ"ש במ"א בענין כאשר יאמר הגי כו' והמשל לכל הענין הזה הוא כמראה הקשת ביום כו' שהקשת גוונין שבו אינם עצמיי' כלל רק גווני השמש דוקא שמאירי' לנגד הענן ובלעדי השמש אין גוון כלל בענן והענן אם הוא עב ועכור לא יתראה בו גוון השמש כלל ולהיפך במים צלולי' הגוון נראה כמו שהוא אך בענן צלול יוכר הגוון בגוון בולט יות' מכמו שהוא בשמש עצמו וכמו השכל במשל יוכר ויובן השכל בבליטה יותר מכמו שהוא בעצם לפי שהמשל דבר זר ע"כ מתוכו יובן יותר בולט כו' וכך יגיה חשכי שהאור מתוך החושך יוכר ויהי' בולט יותר וכך כל הגיון כהגיון השכל בבליט' במחשבה כנ"ל וכמ"כ ענין עליי' הנשמה האלקי' מתוך הגשמית הנה"ב שאם החומר עב הרי יסתיר אורה לגמרי אבל אם בחומר של נה"ב בשכל ומדו' כו' מזוכך קצת יהי' מזה דוקא בחי' אור הנשמה בבחי' בליטת אור וזהו כמרא' הקש' כו' כן מראה הנגה כו' שנגה אור בולט והו' מראה דמות כו' שלמעלה בא אור זה ג"כ בבחי' דמות אותיות בולטי' כו' והיינו ג"כ בחי' צומח דהר שהו' צומח שבדומם באותיות המחשבה שהן דומם ובהגיון אור השכל בהם נק' צומח שבדומם שבולט אור השכל ביותר וכן בהגיון הלב שהוא התפעלות הלב שיצא בולט מבחי' דומם שבו כו' וזהו כחותם הבולט שאותיות שלו בולטים ונכרים יוצאים נבדלים משאר שטח דומם המתכת דחותם וז"ש בזוהר ע"פ שימני כחותם אע"ג דאזיל הכא והכא שהן ת"ס דנה"א שמלובש' בנה"ב כל היום מ"מ דיוקני בחי' כתר וצלם כו' אשתאר בך להיות שהן בולטי' ויוצאים מבחי' נוגה כידוע בענין בחי' התקשרות עצמיות שדבוק תמיד למעלה וד"ל):

(כה) והנה כמו שבאבות הן המרכבה בבחי' העלאה מלמטה למעלה בגלוי אור בליטה באהבה ותשוקה כמשל ההר וכמו חותם הבולט כנ"ל כך בכל א' מישראל מה יפה ירושתינו בכא"וא יש אהבה המסותרת ומושרשת בנפשו כמו טבעיו' ממש רק שצריך להוציא' מן ההעלם דנה"ב כו' וזהו בק"ש באמרו שמע ישראל ואהבת כו' דהנה ישראל זה הוא בחי' נצוץ האלקי שירד למטה בחומר גופני מאד ושרש ישראל זה עלה במחשבה למעלה מעלה כידוע וכשא' שמע ישראל פי' שמע ל' אסיפה וקיבוץ כמו וישמע שאול כידוע והוא ענין קיבוץ ואסיפה דנצוצי אור הקדוש' שבנשמה האלקי' שנתקשרה בלבוש שק דחומר הגופני בכמה מיני רצונות זרות במדות רעו' ותאות חומריי' שמגעלי' ומטמאים אור קדושת הנ"הא ויציא' זו הוא נק 'אסיפה וכמו ויאסף כו' שיגבר רצון האלקי דנשמה לקבץ כל מה שנתפזר ממנה לעלות למעלה בשרשו שעלה במח' וזהו ואהבת דקאי הכל לישראל זה שאהבתו לה' יהי' בכל לבבך בשני יצריך שזהו קיבוץ כל הרצונות שכבר נתפזרו למטה כענין לב אחד לאביו שבשמי' וכמ"ש מי לי בשמי' כו' כלה שארי כו' (וע"ז שייך ציווי ואהבת על עליית הרצון שנפל בקליפה דנגה אבל על עצם נקודת הרצון ואהבה שיש בקבע בנה"א א"צ שום ציווי ואהבת זה ממיל' וגם ציווי וכמ"ש במ"א שזהו גי' דואהבת בפ' אור א"י וא"ח) והנ' כל ענין פסד"ז ושתי' לפני ק"ש וק"ש עד אני ה' אלקיכם דסוף ק"ש הכל הוא בבחי' העלא' מלמטה למעל' בבחי' אותיו' הבולטי' ואח"כ בש"ע נעשה בחי' אותיו' שקועים כנ"ל דמבליטה דלמטה נעשה שקיעה למעלה ותחלה יש להבין בענין ק"ש באמרו שמע ישראל שהוא בחי' העלא' כנ"ל אך מ"ש ה' אלקינו מה שייך ענין העלאה בזה והענין הוא דהעלא' שבב' תיבו' הללו עולה על הכל והוא ענין ישראל עלה במחשבה באמרו הוי' אלקינו דוקא וביאור זה הנה יש להקדים תחלה ענין המבואר במ"א בפי' ה' אלקינו שהוא יחוד או"א חו"ב תרין ריעין שהוא יחוד תדירי דלא מתפרשין לעלמין כו' והענין הוא שזהו בחי' ההשפע' מאין ליש (מאין דחכמ' ליש דבינ') שזהו יחוד תמידי בהכרח לצורך העולמו' כמ"ש בע"ח וזהו ענין מחדש בטובו בכל יום תמיד מע"ב שבכל יום מחדש יחו' דאו"ב מאין ליש שנק' מע"ב בכלל כידוע וביאור הדברי' הנה תחל' יש להבין ענין מאין ליש למטה מאצי' לבריא' ומזה יובן למעלה בחו"ב דאצי' כנ"ל דהנה ידוע בהשתלשלות הכללי' שא"א שיתהווה בע"ג מבלתי בע"ג שאין ערוך בניהן כלל כ"א בדרך התהוות יש מאין ולא בדרך התהוות יש מיש נק' עו"ע כו' וביאור זה ידוע שבחי' יש מיש זהו כמו כח הפועל בנפעל שהפעולה ידמה לפועל בהכרח בכמה דברים א' במה שיתפעל מפעולתו בין קודם שפעל לאח"כ א"כ בהכרח שיש ממהות הפועל בנפעל והב' מצערו ויגונו באבדון הפעולה מפני שנמשך ממהותו וגם בפעולות הרוחניו' כפעולת והתפשטו' שכל מכח השכל שידמה לעצם כח השכל כזיו השמש וכך תנועה שביד וכמ"ש במ"א באריכו' וכל זה הוא הנק' יש מיש כידוע ואופן זה א"א לומר בהשתלשלו' בע"ג מבלתי בע"ג שהוא כח האלקי שאם הי' נמשך ממהות כח האלקי' בנברא בע"ג הרי יש לו ערך ושייכו' עמו ויש בזה ודאי שנוי והתפעלו' בכח הפועל האלקי בין קודם שפעל לאח"כ וכתיב אני ה' לא שניתי וכמ"ש אתה הוא כו' באין שנוי כלל בין קודם שברא כו' כידוע (ועוד דהיא גופא קשיא דאם הנפעל ידמה לפועל הרי צריך להיו' הנברא בלתי בע"ג כמו כח הפועל האלקי' ואנו רואי' שהנברא בע"ג ותכלית) אלא מוכרח לומר שאין זה בא ממהות למהות מיש ליש דרך עו"ע כשאר ההשתלשלו' אלא בבחי' התהוות יש מאין וביאור יש מאין ידוע שהוא ההיפך מבחי' שפע והמשכ' שמהות המשפיע נשפע אלא שאין כאן ממהות המשפיע כלל רק בחי' זיוו ואורו לבד שנק' אותיות וכה"ג וביאור הדבר הזה ידוע שזהו כמו אור חיות הנפש שנק' זיו ואור ולא כמו כח הפועל כו' ובזה אין שנוי והתפעלו' כלל כנראה בחיות הנפש בגפה שמה שמתפעל הנפש מפעולות חיות אברי הגוף אין זה נוגע לעצמותה כלל רק גרעון אור או תוס' אור בכלי הגוף לבד (וכמ"ש במ"א באריכות בכמה מופתים לזה מכח המוליד כו' ומענין הגלגולי' וכו' וד"ל) והנמשל מזה יובן למעלה ג"כ בבחי' מל' דאצי' שמחי' מאין ליש ג' עולמות בי"ע כידוע שאין זה כדמיון שכל האנושי כמו שידמה האדם בנפשו כח הפועל בנפעל שנק' שפע והמשכה ממהו' למהות כנ"ל שהרי אין ערוך לנברא עם הבורא כלל כנ"ל אלא מ"ש ואתה מחי' כו' בחי' אור וחיות זה הוא בא בבחי' התפשטות אור וזיו שאינו ממהותו כלל כמו בחי' אותיות שהן נבדלין מן העצם וזהו ואתה שאינו ממהותו כלל כמו בחי' אותיות שהן נבדלין מן העצם וזהו ואתה א' ת' כ"ב אותיות וזהו מלכותך מלכות כל עולמים וידוע שהמל' הוא בחי' אותיות הדבור העליון שבדבר ה' כו' והן י' מאמרות בכלל כמו יהי אור שמא' זה מהווה אור מאין ליש תמיד וכידוע וזהו פי' מאין ליש מאין ומ"ה שלא מעצם ומהות המשפיע וכמ"ש במ"א באריכות ביאור הבדל כללי שבין אור ושפע וד"ל והנה ידוע דהאותיות הוא בבחי' המל' ולכך גם ג"ע התחתון והעליון נתהוו רק מבחי' אותיות רק שג"ע התחתון ממלא דיצי' וג"ע העליון ממלא דבריאה וכמ"ש מלכותך מלכות כ"ע ועד"ז יובן גם למעלה מעלה באצי' עצמו בבחי' אותיות המחשבה דבינה דאצי' שמקבל מאור חכמה דאצי' שזהו ג"כ מאין ליש הרי אין זה ממהות אור החכמה רק בחי' הארה וזיו מן העצמות כמו ענין מאין ליש באותיות דמל' דאצי' לבי"ע והענין הוא דיש בחכמה ב' מדרגות א' מהות החכמה עצמה והב' בחי' גילוי אורה לבד הנק' אין כמו עד"מ גלוי התחכמות שכל שאין זה רק התפשטות אור מעצם כח השכל וראיה ממה דלא קאים אדעתיה דרבי' כו' וזהו מאין ליש דחו"ב דאצי' שבהכרח יחודם תמידי לצורך העולמות דהיינו שכדי שיומשך בבחי' אותיות הדבור לעולמות בי"ע בהכרח שתחלה יהיה מקום לזה בשכל ומחשבה שהן חו"ב עד"מ דבור האדם שמקבל מן המחשבה שחושב באותיות והאתיות דמחשבה הוא לפי אופן ההשגה דבינה דוקא כידוע והשג' זו נק' יש לגבי בחי' אין דחכמה שהוא נקודת אור השכל שנמשך לבא בהשגה אבל צריך להיות תמידי כדי שיומשך בדבור והנמשל מזה יובן למעלה בענין חידוש מע"ב בכל יום דידוע פי' מעשה בראשית שהוא יחוד או"ב דבראשית הוא בחי' חכמה ואבא אמר לאימא שנק' עשיה כמ"ש בחכמה עשית בבינה שזהו גלוי השגת השכל כנ"ל וזהו פי' מעשה בראשית דזוגייהו תדיר ונק' תרין ריעין כו' מאין ליש בלי הפסק לצורך העולמות כנ"ל וד"ל אך מ"ש ישראל עלה במחשבה הנה שרש הנשמות ממו אבא כמ"ש כי אתה אבינו כטפה במוח האב שזהו בבחי' פנימית ועצמות דמהות כח החכמה דאצי' שממנו מקןר מוצא גלוי התפשטות אור דיחוד חו"ב מאין ליש בכל יום כנ"ל וזהו שאומר שמע ישראל דוקא לפי שישראל עלה במחשבה בבחי' יחוד פנימי דאו"א לצורך תולדות הנשמות וזהו יהוה אלקינו דוקא כמו כי אתה אבינו כו' וזהו תכלית עליות הנשמות לשרשם העצמי שמזה יוכל לבא יחוד חו"ג בחצוניות לחדש מע"ב מאין ליש באצי' וכן מאצי' לבי"ע ע"י בחי' המל' שהוא בחי' דבור העליון ולכך שמע ישראל דוקא וכשמוסר נפשו באחד בשרשו עי"ז נעשה יח"ע דאו"א תרין יח"ת דזו"נ שהוא ה' אחד כידוע וד"ל ונמצא שבין בישראל דלתתא שבגוף הוא עולה בהעלא' כנ"ל ובין בישראל דלעילא שעלה במחשבה כו' ועל שניהם אומר ואהבת את ה' כו' דקאי על ישראל שעלה במחשבה שא' שמע ישראל הזכיר ג' מדרגות בכל לבבך בשני יצריך שזהו ישראל שבגוף ובכל נפשך קאי על שרש ישראל שנפשו הוא בבחי' מהו' ועצמות דאור אבא דאצי' כנ"ל והג' בכל מאדך בלי גבול זהו מס"נ באח"פ בעצמו' אא"ס ממש שלמעלה גם מבחי' מהו' ועצמו' אור אבא כו' ששם לא שייך לומר בחי' מקור לנשמו' ע"י בחי' יחוד כו' וזהו מאודך לדבק' בעצמו' אא"ס חיי החיי' של עצמות כמו כי עמך מקור חיי' שלמעלה מבחי' מקור חיים של הנאצלים כו' וכמ"כ למעלה ממקור חיי הנשמות כו' וע"כ אהבה זו בלתי מוגבל בכלי כי אין שם כלי להגביל דלית שום מחשבה תפיס' בי' כו' וישראל אין שרשן רק ממחשבה (אך מ"מ יש לישראל שרש בעצמות ממש אחר שיש להם מס"נ זה בכח לדבקה שם דהיינו בכל מאדך וזה ידוע דכל דבר הנמשך מצד העצם נמשך לשרשו שמשם נחצב כניצוץ לשלהבת וכה"ג דרוח אייתי רוח כו' והיינו שיש לכאו"א גם לקל כו' למס"נ בפ"מ וא"א לומר שאין זה רק מצד שרשם במחשב' שהיא בפנימי' חכמ' שהרי המס"נ הוא דוקא לעצמו' ממש כמו אליך ה' נפשי כו' וראי' ממה שמצינו גם מלמעל' למטה כן לשכל עצמו' אלקו' נמשך לבא בגלוי בנש"י להשיבם בתשוב' שלימה כמו משכני אחריך נרוצה כו' וכן השיבנו כו' שזהו כמו כח המושך כו' ואין זה רק מצד שרשם בעצמות ממש כי חלק ה' ממש עמו כמ"ש במ"א) ונמצא ב' מדרגות יש כאן בנשמו' א' נשמו' שבגוף וב' נשמ' בשרשה במוח אבא כנ"ל וכל א' כלול מג' מדרגות נר"נ שהוא ג' מדרגו' בהתפעלו' הנשמות בבחי' הבטול בג' מדרגות נר"נ שהוא ג' מדרגו' בהתפעלות הנשמות בבחי' הבטול בג' מדרגות דחב"ד חג"ת נה"י כידוע בחי' נפש הוא הבטול בבחי' המעשה בלבד להיו' סו"מ וע"ט בפ"מ כידוע והוא בחי' נה"י כו' עקביי' והב' בטול שבמדות אוי"ר בחי' רוח האדם העולה כו' וג' בטול היש לאין ממש בהתפעלו' המוחים בהשגה והוא בחי' נשמה כמו נשמת שדי תבינם והוא בחי' בינה לבא כו' שהלב מבין ומשיג כו' וזהו בנשמה שבגוף שעל זה א' בכל לבבך כנ"ל הכל לצאת מנרתק חומר הגופני בג' מדרגות הללו דנפש רוח נשמה שנקרא בי"ע והוא חב"ד חג"ת נה"י וכמ"כ בנשמה האלקי' בשרשה באצי' בלתי גוף יש בה ג' מדרגו' דנר"נ הנ"ל והכל בבחי' אלקו' והוא בבחי' נר"נ דאצי' שע"ז א' בכל נפשך א' התפעלו' בטול היש מהכלי לבד שבנפש דאצי' והב' התפעלות המדו' שנק' רוח בבחי' האצי' והג' בחי' בטול היש שבהשגה דבינה בחי' אין דאצי' להיות בחי' אין ששרשו בחו"ב דאצי' והוא כמו בינה לבא למטה וכמ"כ ג' מדרגות הללו בג"ע עליון ותחתון בנשמו' שנהנין מזיו כו' ויש עוד מדרגה ד' העולה על כולנה והוא למעלה מבחי' בטול עצמי דנשמ' בשרשה בחו"ב כו' והוא מס"נ בעצמות ממש כנ"ל שזהו בכל מאדך וע"ד כל זה יש במלאכי' בחיצוניות העולמו' וזהו ענין פסד"ז ושתים לפני ק"ש שהוא הכנה לק"ש בפסוק ואהבת בכל לבבך דקאי בנשמות והוא כמ"ש ואחרי הרוח רעש ואחר הרעש אש והכל לא ברוח ה' ולא ברעש ה' ולא באש ה' עד קול דממה דקה תמן קאתי מלכא ממש וזהו נא' גבי אליהו שהוא בחי' שם ב"ן וכה"ג ממש הי' במשה שם מ"ה כידוע וזהו מ"ש לא ברוח הוי' כו' קאי על ג' מדרגות הנ"ל בעשי' ויצי' ובריא' שהן נה"י וחג"ת כו' ונר"נ בנשמו' דרוח הוי' ורעש הוי' ואש הוי' בכל בנשמות ששרשם בנר"נ דאצי' ולמטה כדוגמתו ממש הוא במלאכי' שנחלקים לג' מדרגות מלאכי' דעשי' ודיצי' ודבריא' בכלל ודרך פרט בכל עולם כלול מג' והן רוח ורעש ואש שהוא אופני' וחיו' הקדש ושרפי' שרפי' בבריאה וחיות ביצי' ואופני' בעשי' כמ"ש כי רוח החי' באופני' כו' וע"ד הנ"ל בחי' בטול במעש' חיצוניו' השתחווא' הוא באופני' וגלגלי' כמו וצבא השמים לך משתחווים וחיות הקודש ביצי' בחי' התפעלות אוי"ר כו' ושרפים או' קדוש הוא כמו בחי' התפעלו' בינה לבא הנ"ל והכל לא ברוח ה' כו' עד ולא באש הוי' שהן השרפים כו' אבל הנשמות ג' מדרגות הללו עצמן הכל בשם הוי' דאצי' כו' וקול דממה דקה כו' הוא כמו בחי' מס"נ דמאדך הנ"ל שעולה על הכל כנ"ל וד"ל:

(כו) והנה כל זה הוא רק בחי' בטול היש מלמטה למעלה שההתפעלו' הוא בבחי' בליטה כלפי מעלה בין במלאכים בין בנשמות עד סוף ק"ש הנה זהו החותם שבבחי' אותיות בולטי' ואתד"לת זאת עושה אתד"לע מלמעלה למטה בבחי' אותיות שוקעים והיינו בש"ע שנק' צלותא בלחש דוקא דהנה עד ש"ע כל בחי' התפעלו' בנשמות ומלאכים הכל הוא ברעש בחי' בליטה ביותר עד בש"ע שהוא בלחש והיינו קול דממה דקה דתמן קאתי כו' וביאור הדברים ידוע שבחי' ג' מדרגות הנ"ל במלאכים ונשמות הכל הוא בבחי' בטול היש לאין ולא בחי' האין בעצם כמו שהוא (וזהו כמשל גווני השמש הנראים בענן שהאור נעשה שם בולט יותר כנ"ל באריכו' משא"כ בהיותו זה הגוון עצמי בעצם אור השמש אינו ניכר כלל וכלל כו') שהרי גם הבטול שבא מצד ההשגה שנק' בחי' נשמ' והוא בחי' חב"ד כמו בחי' בינה לבא הנ"ל שעליון מכלם ה"ז ג"כ בחי' בטול היש דהשגה עכ"פ ואינו נק' בטול בעצם דהיינו דעצם בחי' האין דפנימי' החכמ' שזהו כתר שבחכמ' כמ"ש במ"א בהפרש גדול שבזה כמו היש ה' בקרבנו אם אין בעצם כו' וזהו שאומרי' בשתים לפניה הכל בבטול היש דמלאכי' שאו' קדוש והיינו ברעש גדול וידוע דכל רעש הוא בא מצד הריחוק יותר יתפעל במורגש יותר וזהו הרעש כמו והאופני' ברעש גדול כו' דהשרפי' או' קדוש לא ברעש כ"כ לפי שהמה קרובי' יותר שהן בבחי' בריא' בחי' חב"ד דאימ' מקננ' בכורסיי' כו' ונק' שרפי' מצד רשפי אש דבינ' לבא והוא בטול פנימ' דבחי' ההשגה הנ"ל ע"כ או' קדוש וי"ו דקדש דאין דחכמ' מובדל מהשגת' וזהו בחי' בטול ההשגה שלהם ולכך אינו ברעש אבל חיות הקדש ואופני הקדש שמקבלי' רק מבחי' מדות אוי"ר שנולדים מצמצום השכל וההשגה ולא מן עצם ההשגה התפעלות' בריחוק יותר לכך בולט ויורגש ברעש יותר עד הגלגלים דמשתחווי' ברעש גדול יותר מכולן לפי שרחוקי' יותר מהכל להיותם רק מבחי' נה"י דעשי' שנק' נה"י דנה"י שזהו רק בחי' הודא' חיצוניות כמ"ש במ"א וזהו כל ענין סדר שתים לפניה ביוצר אור מדבר בג' מדרגות בטול היש הנ"ל במלאכי' וחיות ושרפים ובברכה שניה אה"ע כו' מדבר בנשמות אה"ע כמו אהבה טבעי' מקטנות המוחי' שנוגע למעשה להיות סור מרע כו' וזהו ודבר לבנו במצותיך לבלתי נטות ימין ושמאל במעשה עכ"פ ואח"כ ויחד לבבינו לאוי"ר בטול השני במדות שמצד ההשגה כו' בחי' יצי' ובחי' רוח כו' ואח"כ וקרבתנו כו' וליחדך באהבה בבחי' מוחי' דגדלות בשמע ישראל ליחדך בבחי' בינה לבא באמרו שמע ישראל ואהבת כו' ובברכה זו השני' הוא מדבר בבחי' ההמשכה מלמעלה למטה ליתן כח ועוז לנשמה האלקי' כמו אה"ע אהבתנו כמו משכני כו' אה"ע אהבתיך ע"כ משכתיך כו' וכן וייחד לבבינו וקרבתנו כו' שכל זה אינו אלא בנשמות מצד שרשם באלקים חיים שישראל עלה במחשבה באצי' בג' מדרגות דנר"נ כנ"ל עד פנימית אבא כנ"ל משא"כ המלאכי' שנבראו מן הדבור דמל' בחיצוניות חכמה הרי בחינת בטולם מן עולם הנפרד בא מצד עצמם שמשבחים ומפארי' תמיד ע"י שם ומל' כי כך אופן בחינ' התהוותם מאלקי' שחוזרי' ונכללים באור האלקי רק בהגלו' נגלות אור האלקי עליהם כפי מדתם לבד שביתר מכפי המדה מתבטלים לגמרי כמו הושיט אצבעו קטנה יתר מכפי מדתם שמקבלי' בשרש התהוותם ושרפן כו' וד"ל ונמצא עכ"פ שהכנה זו דשתי' לפני' בנשמו' ומלאכי' רק בשביל ק"ש שיעלו למעלה דוקא נשמו' במס"נ באחד ואהבת כו' בכח ובפ"מ בנשמ' שבגוף ובמלאכי' במ"ש ונתתי עשב כו' וענין פסד"ז שלפני שתי' לפניה הוא ג"כ בשביל נשמו' ומלאכי' כידוע דעיקר ענין פסד"ז לזמר עריצי' להכרית יניקו' החיצוני' כמו רוממו' אל כו' וחרב פיפיו' כו' והוא ע"י בהלו נרו עלי ראשי שיאיר אור בתוס' בשם הוי' שבנשמ' בשבחו של מקום וממילא גם במלאכי' שאינם בשם הוי' רק בשם אלקי' נמשך הארת אור בתוס' זה והכל רק לדחות החושך דקליפות שנק' עריצים כו' ולכך נזכר בכל הללויה ענין בטול כל הברואי' וכל המלאכי' אך תחלה מדבר בנשמו' כמו הללי נפשי כו' כי טוב זמרה ואח"כ הציווי על המלאכי' הללוהו כל מלאכיו ולשמים וארץ שיעלו הכל עד כל הנשמ' תהלל יה שכולל כולם וד"ל אך הנה בחי' השקיע' שנעשה מלמעלה למטה ע"י בחי' הבליטה שמלמטה למעלה הוא ענין ש"ע שנק' צלותא בלחש והוא בחי' בטול פנימי דעצם אין דחכמה שנק' בטול במציאו' כמו השתחווא' דר"ע כו' וכידוע דבש"ע הוא השתחווא' שבאצי' (ולמעלה גם כן בבחינות אדם דאצי' כורע בברוך בחי' השתחוות זו היא בחי' השפעה והמשכה למטה והיינו בחי' ח"י חוליו' דז"א שהן ח"י המשכו' במל' שזהו עיקר ח"י ברכות דש"ע) ובחי' בטול זה הוא כמו השקיעה שבחותם שהאותיו' שקועי' וכמו חלל בית קיבול להכיל אור השפע וכמו ולבי חלל בקרבי שהלב חלול ושקוע הרבה מצד עוצם הבטול בעצם אין ומ"ה הפנימי שבלב ומוח ולא שנעשה אין ומ"ה אלא כמו ונחנו מ"ה בעצם ובחי' חכמ' תתא' בטול היש דהשגה בינה לבא הנ"ל אינו אלא בחי' הכנה וכלי לבא לבחי' אין ובטול עצמי הנק' השתחווא' פנימי' דוקא ככריעות והשתחווא' דר"ע שזהו היפך השתחווא' דמלאכי' וצבא השמים שבולט ביותר משום דכל שהוא רחוק יותר ומורגש בבחי' יש יותר ניכר התפעלות הרעש בהשתחווא' שלו כנ"ל ולהיפך כל הקרב יותר לא ניכר כלל בטולו וזהו השתחוואה בפנימי' ובזה הוא עיקר ההפרש בין בטול היש שמחמת ההשגה כמו ואהבת דק"ש עד אני ה' כו' ובין בטול עצמי דש"ע שזהו מצד עצם אור הנשמו' כמו שהן למעלה בחי' בית קיבול בשקיעה עצמית להכיל אור האלקי תמיד כנשמת משה שהי' בחי' ו"ה בעצם בתמידו' בהיותו בחי' כלי בית קיבול להכיל תמיד גלוי אא"ס בנפשו ע"כ הי' כבד פה וכב' לשון מפני שהדבו' הוא בחי' התפשטו' יש במהו' בפ"ע כידוע ולעוצם תכלית אמיתי' בטולו העצמי כנ"ל לא הי' יכול להיות במהו' דבר מה בדבור ולשון וכמו אין מלה בלשוני כו' כמשל העומד לפני המלך בקירוב עצום שמתבטל בעצם לגמרי מכל וכל ולא יוכל להיות בבחי' התפשטות דבר לדבר דבר וחצי דבר גם אם ישאלנו המלך דבר ידום כאבן מגודל בטול המציאו' ואין מלה בלשונו כלל רק ידבר בלחישו וגם זה אינו יודע מה שמדבר בהיותו בלתי רשות שכלו ורצונו כלל איך לדבר רק ע"פ כח ועוז של המלך שמחזקו לדבר וזהו ענין ש"ע אד' שפתי תפתח שאת' תפתח שפתי לדבר כי אין מלה בלשוני מצד איזה כונה מעצמו מעוצם הבטול שאין לו כלום מצד עצמו כי אינו רק בית קיבול להכיל מה שישים ה' בפיו אותו ידבר וזהו ופי יגיד ממילא ולא ע"י הכנת עצמו באיז' כונ' והתפעלו' מעצמו כלל וכלל וכל זה הוא רק מצד בחי' בטול העצמי הנ"ל שנמצ' רק כמו בית קיבול שקוע כענין ולבי חלל כו' כנ"ל וגם שקיע' זאת לא נעש' מצד עצמו בבחי' בטול היש אלא כמו שחוקק אדם בשעוה בחותם בולט שנעשה שקיעה ממילא כו' כך ע"י בחי' הבליטה שמלמטה הוא שנעשה כנ"י חותם שוקע למעלה וזה ענין כחותם על זרועיך שנעשו כנ"י בחי' חותם שוקע על זרועך למעלה והוא ענין בטול עצמי ופנימי הנ"ל שבש"ע וכן בכל ענין פרטי מעשה המצות דכנ"י שהן רק לעשות בחי' כלי בית קיבול להכיל האור אלקי דאצי' כמו רמ"ח מ"ע שהן רמ"ח אברי' כו' כידוע שזהו התלבשו' אורו' בכלים ואמנם בחי' הכלים הללו למעלה הרי הן נעשין מם גופם של מעשה המצות שהאדם עושה למטה שנעשה מזה ממש למעלה בחי' כלי להכיל אור האלקי שבאצי' וה"ז כאותיות שקועי' וחלולין לקבל בתוכן דבר מה ולכך נק' בנ"י חותם שוקע על זרועך למעלה ושקיעה זאת בכנ"י נעשה ע"י בחי' חותם הבולט שהי' תחלה עד סוף ק"ש באויר בולטים מלמטה למעלה כנ"ל וד"ל וביאור פרטי הדברים הנה בח"י ברכאן דצלותא שבלחש דוקא כמו וקולה לא ישמע מצד בטול העצמי כנ"י זהו כענין קול דממ' דק' דתמן קאתי מלכא כנ"ל דהיינו ששם דוקא קאתי ונמשך ח"י ברכות והמשכות עליונות דז"א דאצי' בכל שם משמות הויה שבכל ברכה וברכה כידוע דשם ומל' שבכל ברכות דש"ע הוא שם מיוחד כמו שם הויה בנקוד צירי בהשיבנו ושם הויה בנקוד סגול ברפאינו וכמ"ש במ"א על ענין כשכורעין כורעין בשם כו' וכשכורע בברוך וזוקף בשם הוא אשר נעשה בחי' כלי להכיל ולקבל בנשמתו שם הוי"ה דז"א כו' כנ"ל והיינו בחי' חותם שוקע למעלה (שמזה יהיה חותם בולט אח"כ כמשית') וכך הוא בענין מצות ת"ת באמרו ואהבת ודברת בם כו' דכמו שח"י ברכות דש"ע הן בחי' ח"י המשכו' אורות בכלים שקועים בבטול עצמי הנ"ל כך הוא ענין שרש התורה והמצות שנז' בפ' שמע כמו ודברת בם מצות ת"ת הרי ע"י בליטת אור האהבה הזאת דבכל נפשך כו' נעשה לאדבקא רוחא ברוחא מחשבה במחשבה ודבור בדבור בדבר ה' זו הלכה שנעשה רק בחי' כלי לקבל גלוי אור המשכת אא"ס שבדבר ה' זו הלכה שמדבר בפיו וה"ז כאותיות שקועים שמקבלים בתוכן דבר מה כך אותיות דבר ה' כשתורת ה' בפיו עולין למעלה ונמשך בהן גלוי אור א"ס שבח"ע שבתורה ש"מ שהרי הקדב"ה יושב ושונה כנגדו כו' וכמ"ש ודברי אשר שמתי בפיך הרי דבר ה' נמשך ומלובש בדבור האדם כשמדבר דבר ההלכה וכמא' ג' קשרין ישראל מתקשראן באוריי' ואוריי' בקודב"ה כו' וה"ז ג"כ בחי' חותם שוקע הנ"ל שהאור מלובש בכלי חלל בית קיבול כו' וכך הוא כל המצות מעשיות שנק' רמ"ח אברין דמלכא כנ"ל שהוא התלבשו' אורות בכלים ובחי' כלים שלה' היינו דוקא מה שישראל עושין מצות למטה כמארז"ל ועשיתם אותם אתם כאילו עשאוני ברמ"ח כו' וביאור הדבר ידוע שישראל הן העושין המצות עליונו' למעלה וכענין לעשות ולקיים את כל דברי התורה כו' שהן מקימין ועושין שרש התו"מ למעלה ע"י מעש' המצות בגשמיות שעושין למטה דוקא והענין הוא כידוע דאא"ס מצד עצמו ממש לאו מכל אינון מדות כלל שאינו בא בגדר ותואר מתוארי האדם גם להיות בבחי' מקור למקור לאדם דאצי' וכמא' אנת הוא חד ולא בחושבן פי' ולא בחושבן י"ס כלל דלפני אחד מה אתה סופר וכמ"ש במ"א וגם מבחי' הרצון הוא מושלל וכמו שאומרים יהי רצון מלפניך כו' וכידוע ולהיות מה שנתצמצם בצמצום הראשון הנק' מק"פ להיות המשכת הקו וחוט זהו מצד שנתאו' להיות לו בחי' דירה בתחתוני' בתו"מ שישראל עושין למטה בפ"מ דוקא וכמ"ש סוף דבר כו' כי זה כל האדם דלעילא עד ראשית הקו כנ"ל דסוף מעשה דוק' עלה גם לפני תחלת המח' דמל' דא"ס כו' וכמא' במי נמלך נשמתן ש"צ שבגופי' שמקיימי' תו"מ בפ"מ דוקא הרי מזה נעשה לעצמות אא"ס תחלת המחשבה להקרות בשם חכים ומבין בבחי' אצי' שזהו מה שעלה ברצונו להאציל ע"ס דאצי' להקרות חכים ומבין כו' שנמצא מובן מזה דמה שנאצלו ע"ס באו"כ כמו חכמה מוחא חסד דרועא כו' הכל מפני העלא' דנשמות ישראל שנתאו' להיות כו' א"כ הרי ודאי במעשיהם בפ"מ בקיום התו"מ למטה מעוררים תמיד אור חדש בהתעוררות חדשה מעצמות המאציל להאציל ע"ס בתוס' אורות בכלים מכלים שונים באבי"ע וזהו שארז"ל כאילו עשאוני משום שמצד עצמותו לאו מכל אינון מדות כלל רק ע"י ישראל שעושים בתו"מ למטה נמשך ונתצמצם להיות מקור למקור לע"ס דאצי' באו"כ כמו ע"י עסק ת"ת למטה כמו ודברת בם הרי עי"ז נמשך אא"ס בחכמה דאצי' בתו"מ אור בכלי החכמה דאצי' לפי שבאתדל"ת יעורר אתל"ע כי רוח אייתי רוח כו' והוא מה שהקדב"ה יושב ושונה כנגדו כמ"ש את ה' האמרת כו' שעי"ז נמשך התלבשות אא"ס בחכמה שבתורה ועי"ז נק' חכים בתוס' אור באצי' ועד"ז כל המצות שנק' רמ"ח אברין כנ"ל היינו ע"י מעשה המצוה בפו"מ למטה נעשה למעלה בחי' אתדל"ע בעצמות ממש להמשיך תוס' אורות בכלי למעלה באצי' שנק' אברי' דמלכא והיינו כאילו עשאוני ברמ"ח כו' והיינו שישראל עושין המצות עליונות למעלה להיות כלי מוכן לבחי' עצמות אור המאציל אך איך ביכולת מעשה גשמית בפ"מ שישראל עושין למטה לגרום אתדל"ע שבעצמו' המאציל בהתעוררות חדשה להאיר בתוס' אור באצי' אין זה רק מטעם שישראל עלה במח' והוא בחי' סוף מעשה שעלה במ"ת ע"כ יש יכולת וכח למעשה בפ"מ שלמטה לעורר אור עצמו' המאציל בנאצלי' וזהו מ"ש לעשות כו' וכן למען להקים את דברי התורה שישראל עושין מחדש לשרש הת"מ שלמעלה באצי' מטעם שלזה כו' עיקר הרצון בתחלה כנ"ל וד"ל וזהו ענין חותם שוקע שכנ"י נעשה למעלה ע"י מעשה התו"מ דוקא בהיות שהן עושין במעשה התו"מ בחי' כלים מכלים שונים בבחי' שקיעה וחלל בית קיבול לקבל בתוך מעשיהם בחי' המשכת והתלבשות אא"ס שהוא מתקבל ומתלבש שם בהעלם (ולע"ל יתגלה מן ההעלם כמו ולא יכנף עוד כו' כידוע) וה"ז עד"מ חותם שוקע שאותיות שלו שקועין וחלולי' לקבל בתוכן דבר שהן אורות עצמות המאציל כנ"ל וחותם הזה השוקע נעשה רק מבחי' חותם הבולט שנעשה בכנ"י מחמת אוי"ר בהתפעלות מורגש ובולט בחי' בטול היש מלמטה למעל' עד סוף ק"ש כענין הנ"ל במא' לא כאברה' שקראו הר כו' (וכענין וירש ה' על הר סיני שהר סיני עשן כו' בהעלאה למעל' ועי"ז ירד ה' עליו מלמעל' למטה כו' שמבחי' בליטה דעל כל דבור פרחה כו' נעשה חותם שקוע שזכו לקבל י' הדברו' וכך מכתב אלקי חרות על הלוחות באותיות שקועים כו'):

(כז) וזהו כחותם על זרועך שהוא תש"י ונק' תפלה מיושב שהוא מברכת יוצר עד סוף ק"ש כידוע והענין הוא להיות שכל עיקר פסד"ז וברכת יוצר עד סוף ק"ש הוא רק בחי' העלא' מלמטה למעל' בבחי' חותם בולט כנ"ל ומזה נעשה חותם שוקע שהו' ענין תפלה של יד שע"כ א' ע"ז כחותם על זרועך דוקא כנ"ל דהנה ד' פרשיות שבתש"י הכל הוא בבחי' בטול ושקיעה מלמטה למעלה דוקא וכנגד זה נמשך מלמעלה למט' כמו דרוח אייתי רוח כו' וכמו פ' ראשונה קדש לי כל בכור בחי' חכמה כידוע בני בכורי ישראל וכמו הבכור שנק' ראשית אונו כו' כך החכמ' נק' ראשית והן ישראל שנקראו ראשית תבואתו לפי שנקרא בכורי כו' וזה שכתוב קדש לי כל בכור שהחכמה נקרא קדש מלה בגרמיה וכמו שכתוב קדש ישראל לה' כו' והוא גם בכאו"א מישראל בבחי' כח מ"ה שבנפשו האלקי' כידוע ופי' קדש לי היינו שיהיה מקודש לה' מלמטה למעל' כענין תרומת כל הקדשי' כמו העשירי יהי' קדש כו' וכמ"כ קדש ישראל לה' (כמו נוד' לאלקינו שכל ל' מור' העלאה כלפי מעלה כו') וזהו ע"י מצות ת"ת דחכמה דכנ"י נתעלה לקשר מחשבה כו' ועי"ז נמשך מלמעלה למטה בחי' גלוי אא"ס שבח"ע דאוריי' מח"ע נפק' כמארז"ל שהקב"ה יושב ושונה כנגדו כנ"ל וזהו שנז' בפ' קדש למען תהי' תורת ה' בפיך ופי' בפיך מפני שהוא בחי' כלי לדבר ה' בהיותו בבחי' בטול פנימי ועצמי הנ"ל בחי' שקיעה וע"ז אמר למען תהי' המשכת אור א"ס בח"ע בפיך שיהיה דבר ה' ממש נמשך בפי הקורא ושונה והוא להיותו בחי' כלי חלל שקוע לקבל כו' וכנ"ל דזהו בחי' גלוי והתלבשות האור דחכמ' בכלי החכמ' שהוא בבחי' שקיעה ונמצא דפ' קדש הוא בבחי' בטול והעלאה כחותם שקוע לקבל תורת ה' ח"ע ושקיעה זו נעשה ע"י בחי' בליטה דברכו' ק"ש כנ"ל וד"ל והנה ידוע דקדש והיה כי יביאך הן בחי' חו"ב וע"ד הנ"ל בפ' קדש שנמשך אור התורה מלמעלה למטה כמ"ש למען תהיה כו' כך בפ' והיה הוא בבחי' מוח הבינה דהנה בפ' והי' כ"י נז' יציאת מצרים ופי' מצרים ידוע שהוא מיצר ים שהוא בחי' המיצר והצמצום שמתצמצם התפעלו' האהבה בשכל והתבוננות שנק' אם הבנים וכמ"ש במ"א בענין בצאת ישראל ממצרים שזה בחי' לידה שהמדות יוצאים ונולדים מן השכל משא"כ כשהן בעיבור בשכל והשגה עדיין כעובר במעי אמו נק' מיצר ים כו' והעיקר הוא על בחי' האהבה שנק' ב"ן ולכך נק' בינה בן י"ה שי"ה חו"ב המה המולידי' לבן שהוא האהב' וזהו הנק' אהבה המסותרת פי' מסותרת בעיבור בשכל והתבוננות ולא יצא לגלוי מהו' בפ"ע בלב עדיין רק נכלל ובטל בהתפעלות שבמוח ההשגה כו' וכמו שאנו רואים בחוש במי שטרוד בשכלו באיזה עסק מו"מ וכה"ג שהתפעלות אהבה שבזה נכלל ובטל בהתפעלות המוח כו' (שהן מדו' שבשכל כו') והנה ידוע דחו"ב הן פ' קדש והי' כ"י וחו"ג הן פ' שמע והי' א"ש וכמו שהאוי"ר נולדי' מן השכל וההתבוננו' בגלוי מן ההעלם בבחי' לידה כנ"ל כך ענין ב' פרשיו' דשמע והי' א"ששנז' בהן ב' דברים דאוי"ר האהבה בפ' שמע ואהבת כו' והיראה בפ' והי' א"ש במ"ש שם לאהבה ולעבדו בירא' וכן השמרו לכם כו' וגם לפי מאמר ריב"ק דקדמ' פ' שמע לוהי' לפי שבוהי' מקבל עליו עול מצות ושרשם בירא' דוקא כו' ושתיהן נולדו ממוח הבינה שזהו בפ' והי' כ"י דוקא שנז' בה יצ"מ שזהו בחי' לידה דמדו' אוי"ר מן השכל כנ"ל ונמצא דב' פרשיו' קדש והיה כ"י הן בחי' או"א וכו' ושמע והיה א"ש הן בחי' חו"ג הנולדים מחו"ב והעיקר מפ' והי' שהוא בבחי' בינה שנק' אם הבנים להיות שנז' בה יצ"מ שהוא בחי' התולדה של המדות מן המיצר דבינה כנ"ל וד"ל והנה כתיב אם הבנים שמחה דמשמע שאין השמחה רק בתולדה כשהבנים כבר נולדו מבטן אמם שאז תשמח אם הבנים ולכאורה אין זה מובן דהלא כתיב אם לבינה תקרא הרי הבינה נק' אם הבנים שמחה למה אנו רואי' להיפך שעיקר השמחה הוא בהשגה והתבוננו' מצד עצם המושג דוקא גם בטרם תוליד או"יר כלל ובקיצור המושג כשיולד בלב אין שם התפעלות שמחה מן השכל כלל וכמו שאנו רואים במי שמשיג שכל וסבר' שכל מה שישיגנ' בכי טוב טעם יותר יותר ישמח בה וכשלא ישיג היטב לא ישמח כ"כ א"כ השמח' בשכל עצמו הוא ואיך תלה העיקר בטפל שאם הבנים שמח' מצד הבנים שהן המדו' שבלב שנולדים רק מצמצום אור השכל וההשגה שבמוח הבינ' כידוע אך הענין הוא דיש ב' מדרגות בבינ' א' פנימי' בינה הוא עצם עומק המושג ושם דוקא בא גלוי אור העונג שבחכמה במורגש ביותר כידוע הוא גלוי התענוג והשמחה בכל הבנת השכל מצד עצמו לפי שבהבנה והשגה גמורה בפנים מסבירות בטוב טעם יותר שם יבא גלוי הענג ושמחה מורגשת ביותר משא"כ כשאינו מבינה היטב שנשאר הענג ושמחה בהעל' כו' כמ"ש במ"א והב' חיצוניות בינה שהיא מקור לתולדות המדות שהן ז"ת דבינה כשכל מטה כלפי חסד או דין שמזה יולדו המדות חו"ג שבלב כידוע אין שם שמחה וענג רק כשהוציא השכל לאור הפסק דין לחו"ג בלב דוקא אזי תשמח אם הבנים כו' וכמו שאנו רואים שיש שמחה גדולה בהתפעלות שמחה מורגשת בתוך האהבה שבלב שנולדה מן השכל ולכאורה מאין תמצא באהבה מאחר שלא היה בשכל המולידה כו' אך בהכרח שהשמחה הזאת באה מן ההשגה שבמוח בינה לגלוי באהבה שבלב שז"ש פשט הענין דאם הבנים שמחה כשתוליד דוקא שתשמח האם על הבנים וזאת השמחה אע"פ שהיא למטה מן השכל כי אינה רק שמחה שבלב מ"מ שרשה יותר עליון משמחה שבבינה מצד עצמה עד"מ דאם הבנים תשמח מבניה יותר משמחה שתשמח בבעל' כענין שמח תשמח רעים האהובים שזהו חו"ב שנק' תרין רעין שמח בחכמה תשמח בבינה כענין אשה בעלה משמחה כו' אבל שוש תשיש כו' בקיבוץ בניה לתוכה יותר כו' משו' דתולדת הבנים שרשן בפנימית ועצמות דחו"ב יותר מיחודם לצורך עצמ' כו' (וכמ"ש במ"א בענין אל עליון גומל כו' דבתולדה דנה"י יש מעלה יתירה מגוף המוחי' דחו"ב כו' וזהו לב"ב כו') ובכל זה יובן בבנים דאם שהן בב' פרשיות דשמע והי' א"ש שהן אוי"ר בן ובת שנולדים מבינה שזהו בפ' והי' כ"י כנ"ל ששם דוקא ענין השמחה בלב שהרי בפ' שמע מאחרי שא' ואהבת הרי באהבה זאת ודאי יש שמחה בלב כידוע בכל אהבה שאינ' בלא שמחה בהתפעלות כאהבת איש לאשתו ולרעהו כנפשו שיגיל וישמח בלבו בראותו כמו וראך ושמח בלבו כו' ובפ' והיה א"ש השמחה בעבודה שהיא היראה כמ"ש ולעבדו וכתי' תחת אשר לא עבדת בשמחה וטוב לב הרי העבודה שביראה צריך להיות בשמחה ואע"פ שהיראה והשמחה ב' הפכי' לכאורה אבל הרי אמרו במקום גילה שם תהא רעדה א"כ בגילה ושמחה באהבה יש רעדה וכן להיפך ברעדה יש שמחה וגילה והענין הוא דשמחה זו שבפ' והי' א"ש היינו בשמחה של מצוה דוקא שהמצות בעול ירא' ואימת מלך עכ"ז ישמח במעשה במצוה שעשה נח"ר לאדונו כו' ועל שתי השמחות דבן ובת אוי"ר שבפ' שמע והיה א"ש א' אם הבנים שמחה שכוללת ב' שמחות הללו לפי שממנה מקור מוצאם ואע"פ שאם הבנים שמחה מצד הבנים מ"מ שמחת האם היא (והוא בא מבחי' פנימית ועצמות דבינה יותר כנ"ל) וזהו כחותם על זרועך תש"י דהיינו ד' פרשיות דקדש והיה כ"י בחי' חו"ב שמולידי' אוי"ר שבב' פ' דשמע והי' והכל בבחי' בטול מלמטה למעלה כדי שיהי' נמשך מלמעלה למטה שהן כללות ענין ד' פרשיות דתש"י שבזרוע השמאלי של הקב"ה שהוא בבחי' חותם שוקע ע"ד הנ"ל בפ' קדש כך בפ' והיה כ"י שמוליד המדות אוי"ר הכל בבחי' בטול מלמטה למעלה כדי שיהיה נמשך גלוי אא"ס בבינה ומדות מלמעלה למטה כנ"ל וד"ל והנה ידוע דתפילין של יד שמניח בזרוע השמאלי כמ"ש וקשרתם לאות על ידך כו' הוא בחי' המל' למעלה שהוא ה"א אחרונה דשם הוי' וכידוע בענין ד' אותיות דהוי' יו"ד בחכמה ה"א בינה וי"ו ז"א ה"א בחי' מל' והן ד' פרשיות דתפלה של יד עצמה קדש בחי' יו"ד דחכמה והיה נ"י ה"א בינה שמע וי"ו בחי' ז"א והיה א"ש בחי' מלכות ה"א תתאה והוא בחי' היראה תתא' עול מצות המלך כמ"ש ולעבדו כו' (והוא מ"ש ונתתי עשב שי"ן ע"ב דמל') וכתי' הן יראת ה' היא חכמה דנעוץ תחלתן בסופן בחי' ירא' תתא' עול מצות שבפ' והי' א"ש נעוץ בתחלתן בבחי' חכמה שבתורה שבפ' והי' א"ש נעוץ בתחלתן בבחי' חכמה שבתורה שב"פ קדש כמ"ש למעלה בענין ולמען תהיה תורת ה' בפיך שהוא המשכת ח"ע דתורה שנק' ראשית כמ"ש ראשית חכמה כך ע"י פ' והיה א"ש נמשך היראה בעול מצות המלך שהוא בחי' ומדרגה האחרונה ונעוץ סופן בתחלתן כו' דבחי' בטול בטול חיצוני מגיע בביטול הפנימי ועצמי דבחי' אין דמ"ה דח"ע דאור תורה כו' (ומ"ש וקשרתם לאות על ידך תחלה ואח"כ והיה לטוטפת כו' כמ"ש שמאלו תחת כו' ית' בסמוך) והנה ידוע דהמל' נק' ג"כ בשם צדקה צדק ה"א כו' דפי' צדקה הוא התגלות השפע למקבל דלית לי מגרמי' כלום כמו להחיות רוח שפלי' כאשר מתקבל במקבלים נק' צדקה צדק ה"א בחי' נוק' משא"כ בעודנו אצל המשפיע ולא נמשך למקבלי' נק' צדיק שעושה צדקות ועדיין לא בא בגלוי כו' וכך יובן בענין מעשה המצות שהעוש' ומקיי' כל המצו' נק' צדיק כידוע בענין ועמך כולם צדיקים כו' אך גופה של מעשה המצוה נק' וכמו צדקה תהי' לנו כו' שמזה מובן דכללו' כל מעשה המצו' נק' בשם צדקה שהצדקה נק' מעשה וכמו הי' מעשה הצדקה והמצות בכלל העיקר הוא רק בחי' המעש' כמובן בכמה כתובי' אך לכאור' אין דמיון כלל למעשה זאת של הצדק' להחיו' רוח שפלי' עם מעשה המצות והענין הוא כידוע בענין המצו' דכתי' אשר יעש' אות' האד' וחי בהם הרי ע"י המצו' נמשך חיים העליוני' להחיו' רוח שפלי' דלית לי' חיים כו' וכמו בצדקה דכתי' כן צדקה לחיים פי' כן בסיס שהצדק' נק' בסיס וכן לחיים העליוני' שעל ידה יומשך כל חיים עליוני' שבעצמו' המאציל לאבי"ע לפי שהצדק' נמשך מצד הרחמי' שמשפיל א"ע להרגיש בהתפעלו' רוח הנמוך שאין ערוך לו כמו העני ונבזה כו' להחיותו כו' ובאתדל"ת עושה אתדל"ע שיצמצם עצמות המאציל ויבא בהתלבשו' לצורך שפע העולמו' מצד הרחמנות כו' הגם שבלתי ערוך לו כלל אדרבה מזה עצמו יבא סיבת הרחמי' וכל שיותר רחוק בערך יותר יומשך ר"ר כמו שיש בטבע הרחמים שכל שהדבר נמוך ביותר יותר ירחם כמו לרוח שפלי' ונדכאי' ביותר כו' וכך יובן במצות שיעש' אותם האדם היינו שממשיך אורו' בכלים מכלים שונים ולכך א' וחי בהם משום שזהו כמו להחיו' רוח שפלי' ממש מאחר שמצד עצמו' המאציל לאו מכל אינון מדות כלל אלא שמתלבש בע"ס או"כ מצד בחי' צדקה לבד והוא ע"י המצו' שנק' מעשה שגורמי' למעלה בחי' עשי' זאת שישפיל א"ע בכלים שונים ולכך המצו' נק' צדקה כמ"ש וצדק' תהי' לנו ונק' מעשה כנ"ל וכל זה אינו אלא בקבלת עול מצות בפ' והי' א"ש דנעוץ סופן בתחלתן כנ"ל (ולא עוד אלא שסוף מעשה דמצות עלה תחלה במחשבה ורצון שלמעלה גם מבחי' ראשית דיו"ד דחכמ' וראי' ממ"ש שמאלו תחת כו' כמשי"ת ואח"כ וימינו כו') ובכל זה יובן מ"ש שמאלו תחת לראשי כו' פי' שמאלו של הקדב"ה שהוא בחי' ז"אדאצי' שע"ז א' כחותם ועל זרועך זרועו השמאלי כמ"ש וקשרתם לאות על ידך והקדב"ה כשמניח תפילין מניח תפלה של יד תחלה בזרוע השמאלי שלו כמ"ש וקשרתם תחלה ואח"כ והי' לטוטפת כו' תש"ר כאדם למט' כו' וזהו שא' שמאלו ששם כנ"י נחתם בבחי' חותם שוקע כמ"ש כחותם על זרועך הוא תחת לראשי פי' בחי' הגבהת והעלא' המוחי' דכנ"י שזהו ראשי דכנ"י מגביה הקדב"ה בזרועו השמאלי דוקא וכפשט הכתוב שמאלו מניח תחת לראשי ומגביהו כו' והיינו ע"י בחי' חותם שוקע בבחי' בטול פנימי ועצמי שבתש"י בד' פרשיו' שנק' חותם על זרועך עי"ז דוק' מעלה אותן כו' וזהו לראשי אותיות ישראל כו' וזה בא הכל ע"י בחי' בליט' החותם שבברכות ק"ש שמן הבליטה דוקא נעשה שקיעה כנ"ל ואחר שנעשה כחותם שוקע על זרועו ע"ז א' שמאלו תחת כו' (וכמו הקשירה דתש"י כנגד הלב כמו לבבתני אחותי כלה כו' וד"ל):

(כח) ומעתה הנה יש להבין ענין החותם השני הנק' חותם הבולט כנ"ל והוא במ"ש שמני כחותם על לבך שהן רצועות דתש"ר דתליין על לבא כנ"ל דהנה מבואר למעל' בהפרש שבין ב' חותמו' דבחותם השוקע כשחותמין בו בשעוה נעשה שם אותיות בולטים ובחותם הבולט להיפך והנה מאחר שמבואר על חותם השוקע שהוא נעשה למעלה בש"ע מבליטה דלמטה על ידי קריאת שמע וברכותי' א"כ ודאי חותם שוקע זה שבא מלמטה למעלה בש"ע גם הוא נעשה בחי' בולט והוא בתש"ר (ומה שהקדים לומר כחותם על לבך בחי' בולט לפני כחותם על זרועך שוקע שלפ"ז ראוי להקדים כחותם על זרועך שהוא השקיעה דש"ע כו' ית' בסוף הענין) בהיות מבואר למעלה בבחי' בטול דשקיעה בש"ע שזהו ענין ובחי' בטול הרצון בעצם מכל וכל ולא שעושה א"ע בטל בטול היש כו' והוא ענין הכריעות והשתחוואות דש"ע כו' שנק' בטול עצמי כו' אך לכאור' יש להבין דאם כל עיקר ענין הש"ע אינו רק עצם הבטול פנימי שאינו בולט כלל בחיצוניות א"כ למה צריך להראות בטול חצוני דוקא בהכרנת ראשו וגופו בכריעה והשתחוואה חיצונית דוקא כידוע אך הנה יש להקדים לזה ענין המבואר במ"א בענין מ"ע ול"ת דשרש ל"ת בי"ה גבוה ממ"ע בו"ה כו' לפי שכל ענין הל"ת אינו רק בחי' העדר לבד שזהו שב ואל תעשה דבר שנגד הרצון כמו לא תלבש שעטנז לא תאכל חלב ודם וכה"ג והוא ענין הלאו שקודם להן דמ"ע כו' וביאור הדבר ידוע דבמ"ע לכאורה ההתקשרות בדבר מה שהוא בא בבחי' המשכות גלוי אור אלקי ממש כמו תפילין וציצית ושבת וכו' שקדשנו במצותיו שנמשך גלוי אא"ס ברצונו הפנימי העצמי שבכל מצות כו' וזהו העוה"ב להנחיל אוהבי יש ממש כו' ולמה יש יתרון מעלה למל"ת שאינו אלא בהעדר שב ואל תעשה כו' אך הענין הוא דבהשג' קירוב אלקות יש ב' מדרגות הא' ההשגה ותפיסה במה שנמשך מהותו אחריו והוא במה שנמשך אחר רצונו הפנימי כמו מ"ע וכן יוכל אדם להשיג אלקו' ע"י הדביקו' בהתבוננו' ותשוק' הרצון בהתפעלו' רב כו' אך אין כ"ז נק' השג' ותפיס' בעצם מהותו דלית מחשב' תפיס' כלל בעצמו וגם בבחי' רצונותיו הפנימי' במ"ע אין זה מהותו העצמי עדיין וכמו עד"מ במלך ב"ו שיראו מה שנמשך אח"ז ברצון פנימי עדיין אין יודעין מזה עצם מהותו ממש כו' אך במה ששנאוי בעיניו ולא יחפוץ בו ויקוץ בו ביותר מזה ידעו יותר מהותו העצמי ולא שידעו מהותו העצמי ממש רק שידעו ממנו ממה שרואין שזהו היפוכו ונק' זה ידיעה דרך שלילה מצד היפוכו לבד כמו שיכולי' להשיג במהות הרוחני כשיודעין היטב על כל היפוכו בתוארי הגשם איך שהגשם היפוך הרוחני כו' ובזה יובן ענין הלאו שקודם להן דהיינו שבלאו שהוא היפוכו כמו ל"ת בזה יוכר יותר פנימי' עצמותו הרבה יותר מבהן דמ"ע שנמשך רצונו שם כו' וד"ל ויובן זה דרך קצרה שבחי' הקירוב באה"ר וכליון הנפש ממש עדיין לא ישיג במהות ועצם אלקי' אלא רק בבחי' בטול עצמו כשנעשה כאבן דומם בלתי התפעלו' כלל בחי' בטול המציאו' שנק' קול דממה דקה כדומם ממש בלא רצון ושכל לגמרי תמן קאתי מלכא שבזה הוא נעש' כלי לגלוי עצמו' אלקי' ממש כי מצד הרוממו' ערך אלקו' על הנברא בע"ג א"א שישיגנו בעצם מהותו בבחי' איזה יש ודבר מה גם ע"י אה"ר או מ"ע וכה"ג רק ע"י בטול הרצון בבחי' שקיעה כמו העדר דל"ת שב וא"ת כו' בזה דוקא יכולי' להשיג בעצמו כו' וד"ל ומענין לאו דקוד' להן בל"ת ומ"ע יובן ג"כ בענין כריעו' והשתחוואו' דש"ע דודאי לעולם גילוי אלקו' בעצמו א"א שיהיה הקירוב אליו בש"ע באיזה יש ודבר מה גם לא בהתפעלות רצון באה"ר כו' או בדביקות גדולה בהשגה עמוקה כו' רק בבחי' הבטול במציאות לבד כנ"ל ולפ"ז יובן דבהכרח צריך להיות הבטול הזה בש"ע שיתראה בחיצוניות דוקא כמו בגילוי תנועת כפיפת ראשו וגופו הגשמי דוקא שזהו בטול גשמי שמראה היותו כאבן דומם בלי התפשטות כלל וכלל שזה דוקא יותר מעלה מבטול הפנימי שבמוחו ולבו כמו שבטול הרצון והלב בתשוקה ואה"ר לא ישיגו כנ"ל כך גם בבטול המציאות אם הוא בפנימית המוח ולב גם זה לא ישיגנו כו' אלא דוקא כריעה בחיצוניות כמו לפני מלך ב"ו שכריעה על אפים ארץ יותר ירצה בעיני המלך מבטולו הפנימי שבלבו ומוחו דכלא חשיב בעצם כו' וכמו יען כי נכנע אחאב כו' ובזה יובן עיקר ענין השקיעה שבש"ע שהוא בחצוניות כאותיות חותם שקוע שקיעה גשמית שזהו בגופו ולבו הגשמי חלול ושקוע כמו בכריעה בברוך בראשו הגשמי דוקא וד"ל וזהו ההפרש בין תש"י לתש"ר דתש"י הוא בחי' שוקע כנ"ל ומבחי' שקיעה דתש"י נעשה בליטה דתש"ר שהן בולטים על הראש כו' הנקרא חותם הבולט כנ"ל ולהבין ביאור ענין הבליטה דתש"ר יש להקדים תחלה ענין א' והוא המבואר במ"א בענין אותותינו לא ראינו כו' שזהו בזמן הגלות דוקא אבל בזמן בהמ"ק אותו' ומופתי' העליוני' היו באין בגלוי למטה וראינו בעינינו וזה פלא גדול לכאורה דהנה ודאי אנו מוצאי' שהיו ניסים ונפלאות הרבה גם בזמן הגלות כמו בזמן בהמ"ק ונס דאסתר ומרדכי יוכיח שהי' בזמן הגלות וכה"ג ולמה יאמר אותותינו לא ראינו בזמן הגלות דודאי ראינו בגלות כמו בזמן בהמ"ק ראשון ושני וגם בכל דור ודור נעשו נסים ונפלאו' ה' לרבים מישראל וליחידי' כידוע ומפורסם ואם נאמר דהכונ' כך הוא דאותן נסים ונפלאות ממש שיהי' בימי' הקדמוני' ראו הכל שלא עפ"י התלבשות בדרך הטבע כלל ונגלה לעין כל כח אלקי ממש שלמעלה מן הטבע לגמרי כקריעת י"ס וכה"ג משא"כ בזמן הגלות דאותותינו שהן כמו אותן נסים ונפלאות שבימי קדם לא ראינו כמו שהן בלתי העלמה אלא הן מתעלמין ומתלבשי' בדרך הטבע כמו נס דמרדכי ואסתר שהי' מלובש בדרכי הטבע באהבת אסתר וכה"ג וכן נס דחנוכה במלחמת בני חשמונאי אמנם גם זה לא יתישב כלל דהרי א' אבותינו ספרו לנו פועל פעלת בימי קדם וכמו שמספר אדם לבנו יצ"מ כו' דמשמע שנסי' כאלה לא ראינו כלל רק אבותינו ספרו לנו שהי' בימי קדם וזה פלאי דודאי גם אם ההתלבשות הוא בדרך הטבע מ"מ הרי הוא אותו הנס שהיה בימי קדם ממש וראיה לדבר ממה שחייב אדם לבר' על הנס שנעש' לו לבדו במקו' שניצול כו' גם אם הי' הנס מלוב' בטב' אבל בחי' השגחה אלקי' הי' כו' אך הענין הוא כידוע בענין עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא כו' דאלקי' גי' הטבע היינו מה שהנס נעשה בהתלבשות דרך הטבע ממש שהטבע מסתיר עליו לגמרי כאילו יוכל לומר טבעיות הוא לגמרי ואמנם כאשר כח האלקי הוא המושל על כחות הטבע לשנותם מהיפוך להיפוך כמו מי שא' לשמן וידליק יאמר לחומץ כו' זהו בחי' ההארה וההמשכה מעלמא דאתכסיא שמאיר בעלמא דאתגליא והוא הנק' נס נפלא ומחודש להיות שבחי' אין עצמו שלמעלה לגמרי מן הטבע נראה בעולם הטבעי בבחי' אור חדש ונפלא ע"כ הכל תמהין עליו ומתפעלי' ביותר אבל כמו שהאור הזה עצמו במקומו אינו נפלא ומחודש כלל וכלל כמו החידוש דמקום ארון אינו מן המדה שבשטח מקום לא יתפס הארון מקום הגם שהארון עצמו נתפס בגדר ושטח כו' וכה"ג בכל הנסים ונמצא הרי מלובש אור האלקי שלמעלה מן הטבע בחי' אין עצמו בלבוש זה שהוא דבר שנעשה בו הנס שהוא מעולם הטבע אע"פ שאינו מסתיר אלא אדרבה נגלה בו רק שאין זה גלוי עצם האור כמו שהוא למעלה במקומו רק אור המתנוצץ דרך נקבי המסך שהאור הבוקע הזה מחודש לעין הרואה לבד וכמ"ש במ"א שזהו ענין נצוצי אורות החסדים דשם הוי' שבוקעי' בשם אלקי' כמו כ"ו כל"ח כידוע וזהו ההפרש בין זמן הגלות לימי קדם שבימי קדם היה בא גלוי אור העליון למטה כמו שהוא בלי העלם ולבוש שיתראה בו ועל ידו כמו מנוח שראה מלאך ה' במהותו כמו שהוא במקומו וכן הנביאי' במראות אלקים כו' וכך היו כל הנסי' שפעל בימי קדם אשר אבותינו ספרו לנו שראו האור דעצמות כמו שהוא משא"כ עכשיו אותותינו אלה ממש מלובשים במראה ודמות שבזה העולם שבו נעשה הנס אע"פ שיוצא מגדרי הטבע ונק' נפלא מ"מ אינו נראה בעינינו כמו שהוא בעצם ממש כו' ובזה מתורץ הקושיא הנ"ל וד"ל והנה עפ"י אופן זה יובן ג"כ בענין השקיעה והבליטה דתש"י ותש"ר הנ"ל דהנה ע"ד הנ"ל בנסים ואותות יש הפרש כללי כזה בין גלוי אלקות למטה עכשיו בין גלוי אלקות למטה לע"ל דעכשיו ג"כ יש גלוי הוי' סובב כ"ע באלקים ממלא כ"ע כמ"ש כי ה' הוא האלקים אך זהו בא דרך הארה והתלבשות בשם אלקי' כנ"ל אבל לע"ל כתיב ונגלה כבוד הוי' שיתגלה למטה כמו שהוא למעלה ממש בלי שינוי המהות ובלא התלבשות ע"י שם אלקים כלל וכמארז"ל שיוציא חמה מנרתקה שזהו כמו שמש ומגן ה' אלקי' דאלקי' נרתק לשם הוי' כו' וכן נא' לע"ל ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות כו' בחי' ראי' זו שלא ע"י לבוש אמצעי כלל וכלל וד"ל וע"ד כל זה יובן בהפרש שבין שקיעה לבליטה הנ"ל דתש"ר הוא כמו חותם הבולט דהיינו שהוא בולט בגלוי כמו שהוא בעצם בלי לבוש וכלי שעל ידו יאיר כו' (וכמ"ש וראו כל ע"ה כי שם הוי' נק' עליך דוקא בבחי' בליטה ע"ג הראש דבמוחי' שבראש יש או"כ חלל המוחים וגופי המוחי' שהן כלים לאורות כמ"ש בזהר פ' ואתחנן באריכות וע"פ שד' בתים דתפילין ג"כ הן כדוגמתן בחלל ובית קיבול לפרשיות והפרשיות עמן כלים מכלים שונים לאורו' דאו"א וזו"נ כנ"ל בתש"י היינו דוקא בתש"י שבזרוע השמאלי שצריך להיות בהצנע בלתי מגולה כמ"ש לך לאות ולא לאחרים לאות כו' אבל תש"ר נהפוך הוא שצריך שיהיו מגולי' לכל עין רואה שהרי הוא בבחי' בליטה ע"ג המוחי' כו') וביאור זה הדבר הנה יובן ממה שמבואר למעלה בענין חותם שוקע למעלה שזהו בתו"מ שבאין האורות בבחי' התלבשות בכלים מכלים שונים כנ"ל בד' פרשיות דת"שי דפ' קדש הוא להמשיך בחי' גלוי אא"ס בח"ע כמ"ש למען תהיה תורת ה' בפיך כו' וכחותם שוקע לקבל כך בחי' דבר ה' שמדבר הוא אותיות שקועין בחי' חלל בית קיבול לקבל גלוי אא"ס שבחכמה כשהקדב"ה יושב ושונה כנגדו כו' הרי עכ"פ יש בחי' לבוש אמצעי להלביש ולהכיל לגלוי אא"ס שבו והוא בחי' החכמה שבדבר ה' זו הלכה כו' מאחר שהדמיון הוא כמו אותיות שקועים שמוסתר בהן האור כו' וכידוע דגם כללות בחי' חכמה עילאה דאור תורה בחי' לבוש הוא שמתלבש בה עצמות אא"ס ב"ה וכמ"ש עוטה אור כשלמה (שאע"פ שהשלמה ולבוש זה הרי אינו בחי' מסתיר כלל כנ"ל בענין לבושיה כתלג כו' בפ' ציצי' מ"מ בחי' כלי ואמצעי הוא שעל ידו יאיר עצם אורו כו') וכך הוא ג"כ בכל המצות מעשיות שנק' רמ"ח אברי' שזהו כמשל אברי האד' שהאו' וחיו' נמשך ומתקבל בכלי האבר הרי מוסתר ונעלם בכלי כו' וכמו מצות ציצית שבחוטין וטלית הן בחי' כלי ולבוש שעל ידן יאיר אור ל"ב נ"ח וכן מצות סוכה בחי' מקיפי' עליוני' דאימא שמתלבשי' ומאירי' בסכך כו' וכך כל המצות (כי מצוה בחילוף א"ת ב"ש שם הוי' מ"צ הוא י"ת שנעלם בלבוש מ"צ ולע"ל יתגלה כמ"ש במ"א( אך הנה לע"ל נא' ולא יכנף עוד כו' כנ"ל שלא יבא עוד בלבושי' דמצות מעשיות אלא עיניך רואות כו' פי' בחי' עצמות אור האלקי כמו שהוא במצות בחי' רצונו הפנימי והעצמי שבהן יהיו עיניך רואות בלי לבוש אמצעי שעל ידו יאיר שהוא גופה של מעשה המצוה וכמ"ש דוד בפקודיך כו' ואביטה אורחותיך ארחין דגלגלתא דא"א כו' שהן פנימי' רצונו שבמצות כמו שהן למעלה (אך הנה אמרו שכר מצוה מצוה עצמה פי' שכר מצוה הוא הנהנה מזיו ואור העליון הפנימי שגנוז במעשה זאת דמצוה כנ"ל ומעשה המצוה עצמה שהוא לבוש מכסה יותר גדול מן השכר עד שגזר אומר דשכר מצוה הוא המצוה עצמה שבפ"מ כמו עכשיו דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא גופה של מצוה בפ"מ זהו שכרה כו' וזה פלא לכאורה אך האמת הוא שזהו ההפרש בין ימות המשיח לעוה"ב דבימה"ש יתגלו טעמי מצות הנגלות לנו ע"י משה כנ"ל בענין יבא טוב כו' שזהו כמו בחי' אותיות חותם בולט דתש"ר כנ"ל אבל עוה"ב דעצמות אא"ס שלמעלה מרצונותיו הפנימיי' יתגלה אין לו כלי רק דוקא גופה של מעשה המצוה שלמטה בפ"מ משום דסוף מעשה דוקא עלה לפני תחלת הרצון כו' ולכך גזרו אומר דכ"י יש להם חלק לעוה"ב מצד גופי המצות בפ"מ גם בלי כונה כלל) וזהו ענין תש"ר שהוא כמו חותם הבולט דהיינו בחי' גילוי עצמות האור האלקי שבא בבחי' בליטה כמו שהוא בעצם ולא כמו שהשקיעה היא בחי' כלי וחלל לקבל ולהעלים כו' כי זהו כמ"ש לע"ל ולא יכנף עוד כו' ואע"פ שבודאי העוסק בתורה ממשיך אא"ס בחכמ' אבל היא בחי' כלי ולבוש כנ"ל ולע"ל יהיה גלוי זה עצמו בלי כלי ולבוש כו' וכך הוא ענין דתש"ר שהן בבחי' בולט בלי כלי מקבל כו' (שהוא בחי' דכר האור עצמי בלא כלי קיבול כו') וזהו ענין בליטת חותם דתש"ר שבא אחר בחי' השקיעה דש"ע הנ"ל וכמ"ש למעלה שמבחי' שקיעה דלמטה נעשה בחי' חותם בולט למעלה שזהו תש"ר כנ"ל וד"ל:

(כט) וזהו שימני כחותם על לבך וארז"ל מנין שהקב"ה מניח תפילין כו' ותפילין דמארי עלמר מה כתיב בהו ומי כעמך ישראל כו' ויש להבין לכאורה דמה ענין ישראל בתש"ר שהקב"ה מניח כו' ולפי הנ"ל דכחותם על לבך היינו תש"ר שלו זהו שנז' שם ישראל והיינו מצד בחי' הבטול רצון ושכל כו' בבחי' שקיעה דלמטה שמזה נעשה בחי' בליט' דתש"ר למעלה לכך בתפילין דמארי עלמא נאמר מי כעמך ישראל דוקא וזהו מטעם שישראל עלה במחשבה בחי' מקיף בתש"ר כו' שלכך נק' גוי אחד בארץ כמו שהוא יחיד ואח"פ למעל' כו' וד"ל אך הנה עיקר ענין מה שאמ' שהקב"ה מניח כו' זהו בחי' סובב כ"ע בכלל ע"ד הנ"ל בענין שמתעטף בציצית כמ"ש לבושי' כתלג כו' כך הוא מניח תפילין והיינו בחי' המשכת אורות מקיפי' מעצמות אא"ס בתש"ר שלו שמניח שהוא בא בבחי' בליטה וגלוי אור העצם כמו שהוא בלי התלבשו' בכלי ולבוש המעלים כאורו' פנימי בכלים כשאר מצות אלא כמו לע"ל דכתיב ולא יכנף עוד כו' כנ"ל באריכות והיינו כמו תש"ר למטה שע"ז נאמר כי שם הוי' נק' עליך דוקא כמו שהוא למעלה כו' ולכך נק' התפילין פאר כידוע וד"ל והנה מעתה יש להבין ענין רצועות דתליין על לבא כנ"ל שע"ז א' כחותם על לבך דוקא ולא א' כחותם על ראשך שהן תש"ר עצמו הבולט ע"ג הראש דהנה עיקר ענין החותם הרי הוא בא בבחי' אותיות בין שהוא חותם שוקע או בולט העיקר הוא אותיות החותם ויש להבין תחלה שרש האותיות כו' והוא בבחי' האותיות שנכתבים ע"ג הקלף בד' פרשיות דתפילין שידוע דכל אות ואות הוא בחי' המשכה מיוחדת באופן מיוחד בפ"ע כל א' נבדל מזולתו רק שנצטרפו בצרוף תיבה א' ולכך אסור להיות דבק ונגיעה אות באות שהנגיעה והדבק מבלבל המשכת כל אות כמו שהוא ולא עוד אלא שצריך להיו' ריוח פנוי מכל צדדי האות מכל רוחותיה וכמ"ש ז"ל דכל אות שאין גויל מקיף לה מד' רוחותיה פסולה והענין הוא דהאות עצמו הוא בא בבחי' המשכת אור פנימי באופן מוגבל בשחור ולבן שבתוכו כמ"ש במ"א והגויל המקיפו מכל צדדיו הוא בחי' המקיף שלו שמקיף לאותה ההמשכה שבו כו' כי הנה הגויל שהוא עור הקלף לבן פשוט וחלק בלי אותיות כי הוא עצמי ואותיות הדבוקים עליו הוא מדבר נבדל כדיו שנכתב על הקלף הפשוט (ולא כאותיות החקוקים בחותם שהן עצמיים כו') ומוחק וכותב וחוזר ומוחק כו' וכל זה אין שנוי בגופו של קלף שלמעלה מתואר האותיות הכתובים אמנם הרי הקלף הוא סובל ונושא עליו כל תוארי האותיות הנכתבים עליו כולם יחד בשוה כו' וע"כ נק' הקלף מקיף היולי שמקיף לכל האותיות בכללה וגם ממילא מם הקלף נעשה בחי' מקיף בפרט לכל אות ואות כי האותיו' מפורדי' מטעם שכל א' מור' על המשכ' בפ"ע והגויל המקיף לה הוא בחי' המקיף של זה האות מכל ד' רוחותיה כי הגויל מקיף בכלל להיותו העצם הפשוט הסובל עליו הכל ולכך כל אות שאין גויל מקיף לה מד' רוחו' פסולה לפי שבמקום הנגיעה והדבק באות הסמוכה אין שם הקפת הגויל שהוא המקיף בפרט לאות זה ואין לאות זה על מה לסמוך בעצ' מקור מקום מעמדו ומחצבו כו' וד"ל וכך יובן למעלה בבחי' אותיו' שבפרשיו' דתפילין למעלה שהגויל הוא הקלף שלהן הוא בחי' מקיף העליון הפשוט בתכלית וסובל כולם וכל אות יש לו מקיף בפרט מכל ד' רחותיו שהוא מקור מעמד זה האות ולכך כל שאין גויל מקיף לו מד' רוחותיו פסול כנ"ל וד"ל ומעתה יש להבין בענין הרצועות דהנה הרצועות אע"פ שהן נמשכין למטה על לבא ואינן אלא כטפילין לגבי תש"ר עצמו ללבוש על ידן התש"ר להדקן בראש ונק' תשמישי קדושה כו' מ"מ הרי הן נעשו' מעור בהמ' כמו הקלף הנק' גויל שבהן האותיו' דפרשיות נכתבי' רק שקלף דפרשיות מעובד ולבן ורצועו' שחורו' הל"מ כו') דהיינו בבחי' מקיף ג"כ וזהו שהרצועות תליין על לבא בבחי' מקיף על הלב דוקא והענין הוא בהיות שבתש"ר עצמו הרי הגויל הוא בחי' מקיף שלמעלה מבחי' האותיות דפרשיות כנ"ל דהנה האותיות דד' פרשיות דתש"ר הוא ענין בחי' חותם הבולט הנ"ל שזהו בחי' בליטה דתש"ר שבו גלוי עצמות אא"ס בא למעלה מבחי' התלבשו' אורות בכלים אלא גלוי האור כמו שהוא בעצם בלי כלי מקבל כנ"ל וזהו עיקר ענין ד' פרשיות דתש"ר שמניח הקב"ה בראשו כו' כנ"ל אך החי' המקיף של הד' פרשיות שבאין בבחי' אותיות הוא הגויל והקלף מטעם הנ"ל וממדרגה זאת נמשך גם ברצועות דתש"ר שהן מעור בהמה ג"כ שהקלף דפרשיות נעשי' ממנה כנ"ל ולהיות כי הרצועות ג"כ מהמקיף דקלף הפרשיות ע"כ תליין על לבא בבחי' מקיף שלמעלה מבחי' אותיות דחותם (כי הלב הוא מקבל מן המוח כידוע הטעם שנק' לב לפי שמקבל מל"ב חדרים שבמוח שהן ל"ב נ"ח כו' שנחלקים ע"י הדעת כמ"ש ובדעת חדרים ימלאון כו' וזהו בבחי' או"פ שבמוחים דחו"ב כו' הוא שמתיישב בכלי הלב בהתפעלות לפי הכלי כמו שאנו רואים בהתפעלות הלב שנולד מהתפעלות השכל שבמוח ממש אם לאהבה או לירא' ופחד כו' אבל בחי' מקיפים דמוחים דחו"ב לא יתיישב בכלי הלב בהתפעלות מורגשת אלא בבחי' מקיף על הלב מלמעלה וענין מקיף המדות ידוע כמו אה"ר שבין איש לרעהו אע"פ שכבר נשכח מאתו מרוב הזמן עדיין נשאר בחי' המקיף של אהבה שנק' אה"ר בהעלם למעלה מגלוי שלה באו"פ בכלי הלב וזהו הנמשך ממקיפי' דחו"ב המולידי' המדות כו' וגם כאן ברצועות דתליין על לבא בבחי' מקיף על הלב היינו להיותם נמשכי' ממקיפי' דד' פרשיות דתש"ר כנ"ל וד"ל) וביאור הדבר הנה ידוע דשרש האותיות הוא בבחי' בינה שנק' פתוחי חותם כו' שכל השגה במורגש יעשה אותיות במחשבה בהכרח וגם בפנימית ההשגה דבינה שמקבלת מחכמ' שנק' מאין ליש כידוע עכ"פ יש ודאי מקור לאותיות דבינה אבל בבחי' הרצון שלמעלה מן השכל לגמרי אין שם גם מקור לאותיו' והוא כמו אה"ר שברצון בעצם שאינו מוגבל כלל בבחי' אותיו' השגה כלל רק אור פשוט ועצמי והוא הנק' מקיף דחו"ב וכמ"ש כצנה רצון תעטרנו כידוע והוא ענין הקלף והגויל דפרשיות כנ"ל ומשם נמשך בחי' רצון במדות ג"כ בבחי' מקיף על המדו' שבלב הנק' רעותא דלבא שלמעלה מבחי' אותיות ההשגה והטעם שבמדות שמקבלי' מהמוח כו' והוא הנק' מקיף על הלב וכנרא' בחוש שהרצון שבלב למעל' מהתפעלו' או"יר שבלב שנולדי' מן השכל כי או"יר שנולדי' מן השכל יש להו הפסק וביטול כשיבוטל הטעם ורצון הלב אין לו ביטול להיותו מהרצון שלמעלה מן הטעם לגמרי כו' וד"ל ולהיות כן א"א שיבא בחי' מקיף דרצון הלב בבחי' אותיו' עדיין ולכך אה"ר זו שברצון הלב הוא שורה על הלב בבחי' מקיף כי או"יר שבלב שנולדו מהשכל לא יכילו כלל לאור אה"ר זאת שברצון הלב וז"ש וימינו תחבקיני פי' עד"מ מחיבוק שמחבק אדם לחבירו מבחוץ שלא נכנס הארת אור אה"ר זו שבחיבוק בתוך לבבו רק מקיפו מבחוץ ותועלתו הוא שע"י חיבוק הזה שורה עליו אה"ר בבחי' מקיף על לבו לבלתי יוכל להפריד בלבו דגם שלבו ירצה לפרד לא יניחנו המקיף דחיבוק הזה לעולם והיינו ענין רצועות דתליין על לבא בבחי' מקיף על הלב כימינו תחבקני כו' שלא יבא הלב לידי פירוד כו' וזהו כחותם על לבך בבחי' מקיף כמשל החיבוק כנ"ל ושמאלו תחת לראשי הוא מ"ש כחותם על זרועך כנ"ל וד"ל אך הנה באמת כל זה סותר לפשט הכתוב דמ"ש שימני כחותם על לבך כחותם ממש קאמר שבא באותיות דוקא והוא באותיות בולטין כחותם הבולט עכ"פ ואיך נאמר שזהו בחי' מקיף על הלב ברצועות דתליין על לבא כנ"ל שהוא דוקא למעלה מבחי' אותיות דא"כ מה זה שאמר כחותם על לבך אין זה כחותם רק בחי' מקיף לבד כענין וימינו תחבקני כנ"ל:

(ל) אך הנה בזהר א' ע"פ שמיני כחותם על לבך כהאי חותמא כו' משום דאע"ג דאזיל הכא והכא דיוקני אשתאר בך ופי' אזיל הכא והכא מבוא' במ"א בענין אך בצלם יתהלך איש דצולמא דב"נ קאים עליה תדיר כו' והוא בחי' מזלי' חזי דהיינו שרש נשמתו למעלה והוא שנק' דיוקנא שנשאר דבוק תמיד למעלה ואע"ג דט"ס דנפש האלקי' מחכמ' ולמטה אזיל הכא והכא בהתלבשות ברהיטי מוחי' כו' בנה"ב בכל צרכי גופו ועסקיו כל היום מ"מ בחי' כתר שבה דבוק למעלה וזהו דיוקני אשתאר בך ממש (וכך יובן בכללו' נ"י שהוא בחי' מל' למעל' דכתר מל' דבוק תמיד למעלה) וז"ש שימני כחותם על לבך שחקוק דיוקני ואשתאר בך לעול' כמו עד"מ ב' או"נ בנפשם שדיוקן וצלם דנפש איש חקוק בלוח לבו של חבירו כך לשמות ישראל חקוקות תמיד בלוח לבו של הקדב"ה שהוא בחינת ז"א כו' אע"ג דאזיל הכא והכא בגלותא בשיעבוד פרנסה מ"מ שרש עצם רצונם חקוק ודבוק בלבו למעל' כו' ולפ"ז בחי' חותם זה שעל לבך דדיוקנא אשתאר שם היינו בבחי' חקיקה באותיות שקועי' דוקא כמו שאדם חוקק בלבו אהבת רעהו כנפשו ולמעלה מבואר שז"ש כחותם על לבך חותם הבולט הוא אלא צריך לומר דבחי' בטול הרצון בעצם בכנ"י הנק' שקיעה כנ"ל הוא העושה בחי' בליטה בחי' חותם בולט בלבו וזהו מ"ש דיוקני אשתאר בך לא בבחי' חקיקה אלא ששקיעה דלמטה עושה בחי' אותיו' בולטו' (כאותיו' שמות השבטי' על חשן המשפט על לבו של כה"ג) וזהו שימני כחותם שיהי' בולט ולא כחותם בולט שנעשה ממנו שוקע (והפשוט מורה כך שיהי' בליט' אור הנשמה חקוקה למעלה) ובזה יתורץ ענין הנ"ל דברצועות דתליין על לבא אין הכונה רק ששם עולות כללות הנשמו' כמ"ש דיוקני אשתאר בך וא"א שיבאו שם בבחי' או"פ כי עליות שלהן בבחי' בטול הרצון שהוא מקיף דא"ח כו' אלא הן שם בבחי' מקיף ולא מקיף ממש שלמעלה מאותיות אלא שאותיות זה החותם הבולט נמשך ממקיף זה וזהו על לבך ומ"מ כחותם באותיות והוא אותיות בולטים מן המקיף דהיינו מן הרצועות דתליין על לבא נעשה כחותם בולט על לבו של הקב"ה משום דדיוקנא דכנ"י אשתאר שם בהעלם ומקיף וכדוגמא זאת יהיה לע"ל דכתיב ולא יכנף עוד כו' ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה כל א' מרא' באצבע כו' אע"פ שזהו בחי' אור מקיף שבא לגלוי לכל ולכל א' כפי מדרגתו לפי שבא בבחי' אותיות כו' והוא ענין וימינו תחבקני על כל אחד ואחד לפי מדרגתו שזהו ענין הרשימו בהעל' שנשאר אחר התפלה הגם שכבר חלפה ועברה התפעלות אהבה כו' לבלתי יוכל להפרד כנ"ל מצד דיוקן החותם של נשמתו למעלה על לבך דאשתאר בך וכמ"ש כי עזה כמות אהבה וד"ל ובכל זה מובן המשך הפסוק הזה דשימני כחותם על לבך כחותם על זרועך דבקשת כנ"י שתהי' כחותם על לבו של הקדב"ה בתש"ר וברצועות דתניין על לבא כנ"ל וכמ"ש וימינו תחבקיני וכחותם על זרועך שהוא בחי' תש"י שמניח בזרועו השמאלי שע"ז א' שמאלו תחת לראשי כנ"ל ע"י ק"ש וברכותי' שמבחי' בליטה בהתפעלות ברעש באוי"ר כו' נעשה בחי' שקיעה למעלה בש"ע ומשקיעה נעשה בליט' בחותם על לבך כו' כנ"ל (וש"ע הוא הממוצע בין בליטה דלמטה לבליטה דלמעלה דבק"ש באוי"ר בחי' בליטה דלמטה כנ"ל ובש"ע הוא השקיעה ומזה נעשה החותם בולט למעלה ולפ"ז לא יתיישב במה שא' שימני כחותם על לבך ברצועו' כו' כשקורא ק"ש קודם ש"ע דלפ"ז בליטה דלמעלה קודם לשקיעה דלמטה אך באמת בש"ע נעשה שקיעה למעלה כנ"ל) אך עדיין אינו מובן סדר הפסוק הזה מה שהקדים המאוחר ואיחר את המוקדם דלפי כל הנ"ל הל"ל תחלה כחותם על זרועך שהן תש"י ואח"כ כחותם על לבך שהן תפילין של ראש מאחר שמבליטה דלמטה בק"ש וברכותי' נשעה כחותם על זרועך תחלה שנק' תפלה מיושב כנ"ל ואח"כ נעשה כחותם על לבך ברצועו' דתליין על לבא כנ"ל ואיך הקדים המאוחר שהוא כחותם על לבך כו' ועוד דאין זה כסדר המניח תפילין שמניח תש"י תחלה וכמ"ש וקשרתם לאות על ידך והדר לטוטפת כו' כידוע ולפי סדר הפסוק הזה דכחותם על לבך תחלה מניח תש"ר תחלה כו' וכן לפי סדר הפסוק דשמאלו תחת לראשי תחלה שהוא תש"י שמניח הקדב"ה בזרועו השמאלי כנ"ל ואח"כ וימינו תחבקיני בחי' תש"ר היפך סדר של הפסוק דכחותם על לבך כו' אמנם הנה באמת זה הפסוק דכחותם על לבך שמדבר בהנחת תפילין שהקב"ה מניח שנק' תפילין דמארי עלמא כנ"ל הוא היפך הנחת תפילין דלמטה שהאדם מניח דכתיב וקשרתם לאות כו' תש"י תחלה ואח"כ תש"ר משום דמלמטה למעל' מכנ"י שהן בחי' מקבל מאור האלקי בד' פרשיות דתפילין וכמ"ש כי שם הוי' נק' עליך צריך להיות הסדר כך דוקא בתש"י תחלה כנ"ל אבל מלמעלה למטה שזהו ענין הנחת תפילין למעלה שהקב"ה מניח התפילין הסדר בהיפוך שמניח תש"ר תחלה ואח"כ תש"י שהרי לא א' רק לכנ"י דוקא וקשרתם לאות תחלה כו' אבל כשהוא בעצמו מקיים מצות תפילין מניח תש"ר תחלה ואין זה פלא כלל שהרי גם גופו של תפילין אין תפילין שלו בד' פרשיו' דקדש כו' כתפילין שלנו אלא תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו בהו ומי כעמך ישראל כו' מפני שישראל עלה במחשבה שבראש בתש"ר תחלה כו' וביאור הדברים יובן מענין ההפרש הידוע בין עכשיו לע"ל דעכשיו מאתדל"ת אתדל"ע דכל מה שנתעור' ונמשך אור ושפע מעצמות המאציל באבי"ע הכל תלוי במעשה התחתוני' באתעדל"ת מלמטה למעל' לפי אופן העלא' מ"ן כו' אבל לע"ל יהי' גלוי אלקות למטה כמו למעלה בשוה ולא מצד אתדל"ת כלל אלא מצד עצמו בלבד כמו שהי' בתחלת ההשתלשלו' שהי' חפץ חסד מצד עצמו שלא מצד אתדל"ת כלל וכלל וכמ"כ יובן בענין ההפרש בין תפילין דכנ"י שזהו באתדל"ת מלמטה למעלה דכתיב שמאלו תחת כו' תש"י תחלה להעלות את כנ"י וכן וקשרתם לאות כו' תחלה כדי שיהי' אח"כ בחי' ההמשכה מלמעלה למט' בתש"ר דהיינו וימינו תחבקני כו' ע"י רצועות כו' וכל זה כנשמו' שבגופי' הוא שמצות הנחת תפילין שלהם ב"ד מוחי' קדש והי' כ"י שיומשך עליהם מלמעלה ע"י אתדל"ת תחלה בתש"י בד' פרשיו' דקדש בבחי' שקיעה בחותם שעל זרועיו שמאלי תחלה כו' אבל מצות תפילין שהקב"ה מניח הוא כמו לע"ל אתדל"ע מצד עצמו כי חפץ חסד הוא שא"צ העלא' בתחלה כלל כו' אדרבה התעוררות מעצמו דוקא וזהו שמניח תש"ר תחלה ומה כתיב בהו ומי כעמך ישראל כו' דהיינו מה נמלך בנשמתן ש"צ דמזה היה לו חפץ חסד מעצמו וכמ"ש חפצי בה כי תהיו אתם ארץ חפץ היינו חפץ ורצון עצמי פשוט שמחמת זה עלה ברצונו מצד עצמו להאציל ואין זה נק' העלא' מלמטה מאחר שלא היו נשמות למטה עדיין בבחי' בריאה מאין ליש כלל רק עצמיות התקשרות בשרש דישראל שעלה במחשבה כו' זהו לא נק' העלאה כו' וז"ש ומי כעמך כו' גוי אחד בארץ למטה למהוי אחד באח"פ כו' ולכך מניח תש"ר תחלה ומתש"ר ברצועות דתליין על לבא נמשך לתש"י שבזרועו השמאלי מלמעלה למטה לכנ"י שהן מקבלים משמאלו כמ"ש שמאלו כו' והוא כשקושר תש"י כנגד לבו ולכך הקדים כחותם על לבך תש"ר תחלה ואח"כ כחותם על זרועך כמו לע"ל וד"ל (אך כנ"י מבקשת שימני בגלותא דוקא דדיוקני אשתאר בך אע"ג דאזיל הכא והכא כו' הענין הוא כידוע בענין חותם המתהפך מימין לשמאל ומשמאל לימין בסדר האותיות כו' כך כנ"י שעולה דיוקן שלה כחותם מלמטה למעלה ואשתאר למעל' הרי נהפך למעלה מן המוקדם נעשה מאוחר והמאוחר נעשה מוקדם ולכך החותם שנעשה למעלה תש"ר קודם לתש"י וזה נעשה מהעלאת מ"ן דכנ"י בגלותא בהיפך תש"י קודם כו' והיינו הענין הנ"ל בהפרש דעכשיו בגלו' לע"ל אבל הא בהא תליא והיינו אך ממש וד"ל):

(לא) ולהבין בתוס' ביאור ענין ב' חותמות הנ"ל הנה באמת אין הענין כנ"ל דמבליטה דלמטה נעשה שקיע' למעלה כמו שחותמין בחום בולט שנעשה שוקע (וכן להיפוך כו') דאם הי' פי' כחותם על לבך כפשוטו כמו שנחתם בחותם ממש על לוח כו' ודאי הי' הענין כך דמאותיות בולטים נעשה שוקעים כנ"ל אבל ענין שימני כחותם כו' הוא בדרך העלאה והמשכה קאמר משום דרוח אייתי רוח ואמשיך רוח רוח כמוהו ממש וכמו אם ישים אליו לבו כו' (והיינו כאשר דיוקני אשתאר בך שאז ממילא נזכר גם הוא ונמשך רוח לבבו כרוח העולה ממש כמים הפנים כו' וה"ז כמו ב' או"נ בנפשם שמפני שרוח לב זה קשור ברוח לב זולתו אייתי ואמשיך רוח חבירו אליו תמיד משא"כ בלתי או"נ בנפשם דדוקא בבחי' אתדבקות רוחא ברוחא מעורר זה לזה וכמ"ש במ"א בענין השיבנו ה' כו' אם תעירו ואם תעוררו כו' וכמ"כ עד יערה עלינו רוח ממרום) ויובן דבר זה בהקדים הידוע בענין ב' מדרגות בעבודה בחי' רצוא ושוב כמו והחיות רו"ש כו' ובחי' רצוא זהו ענין כחותם על זרועך שנעשה בבחי' שקיעה מבליטה דלמטה כנ"ל אבל לא כפי המבואר למעלה דנתהפך להיות שוקע אלא אדרבה כמו רוח העולה מלמטה בבחי' רצוא שהוא בולט כהר כו' כנ"ל בהתפעלות ברעש יש מי שאוהב ברשפי אש מורגש רוח העולה כאש שזהו בחי' חותם בולט דוקא כנ"ל הנה רוח הזה התחתון עולה למעלה ואייתי ואמשיך רוח מלמעלה ממש כמו רוח זה התחתון העולה ג"כ בבחי' בולט מלמעלה ממש כמו רוח זה התחתון העולה ג"כ בבחי' בולט מלמעלה רק ע"י התעוררות רוח התחתון דהיינו כמו שמהתעוררות אהבה שנק' הר מלמטה למעלה אייתי ואמשיך רוח אהבה אהבה עליונה מאצי' לבריא' והרי לפי אופן רוח העולה שמעורר כך יתעורר רוח הנמשך מלמעלה כמוהו ממש כמו יהי חסדך ה' כאשר יחלנו לך מלמט' לא יוסיף ולא יגרע כו' (כמו השאלה שמשיבין לפי אופן השאלה לבד כמ"ש במ"א בענין תלמוד המחכים את רבו) ולפ"ז רוח העליון שנמשך כמים הפא"פ כן לב האדם כו' בא למטה בבחי' בליטה כמו רוח התחתון שנתעורר מחמתו א"כ למה נק' כחותם על זרועך שהוא תש"י בחי' חותם שקוע כנ"ל הענין הוא דאין פי' כחותם על זרועך שלמעלה הוא זה החותם השוקע אלא שכנ"י תהי' כחותם שקוע לקבל אור האהבה העליונ' שנמשך מלמעלה בבליטה כדוגמת רוח התחתון שמחמתו בא כנ"ל והיינו ענין התלבשות האורות בכלים שהכלים מגבילים ומעלימי' האור הבולט הזה שבא מלמעלה וכמו אותיות שקועי' שחלולים שמעלימים לאורות הבולטים שנכנס לתוכן והרי גם אורות עליונים הבאים בבחי' בולט נתעלמו עכ"פ בכלים מכלים שונים שהוא בחי' יש ודבר מה (כמו אור אהב' פשוטה שבולט בלי כלי ולבוש כנל וכשבאה בבחי' לבוש וכלי נראית ליש ודבר כמו ברוב טובה וחסד בפ"מ בכלים מגבילי' כו' ניכרת אור האהבה בבחי' יש יותר משא"כ בהיותה אור פשוט בלי כלי מגבילה כו') (ולפ"ז מה שמלמטה למעלה הרצוא הבולט נק' יש זהו ברוח העליון הנמשך מלמעלה בחי' אין היפך היש רק כשהאור העליון הנמשך מלמעלה בא בכלי נק' יש כערך בחי' ישות הרוח העולה כו' וד"ל) וזהו כחותם על זרועך בבחי' שקיעה שהן בחי' כלים מגבילים לאור אהבה שנמשך מלמעלה בבחי' בולט שנעשה מבליטה דלמטה כנ"ל ומעתה יש להבין ענין ובחי' מדרגה הב' בעבודת ה' מלמטה למעלה ג"כ הוא בחי' שוב דהיינו בחי' הבטול שהוא ענין השקיעה דלמט' בהיות ידוע שיש ב' מיני התפעלות בתפלה א' האהבה בהתפעל' דבר מה שמצד השגה שיש מי שמשיג ואוהב כו' והב' התפעלות הבטול שהוא ההיפוך מזה והוא שנעשה בטל כאבן דומם בהעדר הרגשת עצמו בשום דבר התפעלות לא בשכל ולא בלב מפני שניזוז ממקומו לגמרי כמו מלך ושר שבא אליו פתאום שמתבטל ממציאותו ונעשה בהעדר ההתפשטות והעדר הרגשת עצמו לגמרי מכל וכל הוא הנק' בטול במציאות כידוע שהוא בטול שלמעלה מן הטעם שזהו בטול דחכמה שלמעלה מבטול דהשגה כו' וכידוע בענין דחילו ורחימו כו' יראה עילאה בושת כו' בהעדר צמצום עצמו שלמעלה גם מאהבה עלא' דכתי' הן ירא' ה' היא חכמ' שירא' זו הנק' בטול במציאו' היא חכמ' שבבחי' ראי' כו' ואהבה עילא' שמתאחדת ממש בהשגה דבינה ונק' בינה בן י"ה למטה הרבה מאור יראה עלא' זו לפי שאהבה עלא' שהוא מתאחד בה"א דהשגה באה בבחי' התפשטו' אורך ורוחב היפוך היו"ד דחכמ' שהוא בבחי' העדר ההתפשטו' כידוע ורחימו הב' שנולדה מן השכל יש גמור הוא במהו' התפעלו' בדבר מה כו' ומכ"ש יראה חיצוניות עול מ"ש ה"א תתאה (ובאמת מאחר שבחי' שוב קאי על הנשמ' ונר ה' נשמת אדם כלולה מד' אותיו' הוי' הרי ודאי כל הד' בחי' הכל בבחי' בטול ושקיעה כיו"ד דחכמ' כי גם בטול דהשגה נק' שקיעה עכ"פ וגם האהבה הנולד במורגש בטול רצון יש בו כנ"ל בפי' ואהבת אבה וכן גם בירא' תתא' עמ"ש לבטל רצונו שפ"מ כמאמ' בטל רצונך כו' שכל זה בבחי' שקיעה ובטול העצמו' רק שיו"ד בטול פנימי יותר) והנה מבואר למעה דרוח אייתי ואמשיך אוח מלמעלה כמוהו ממש דוקא וכך יובן ברוח העולה מלמטה הכל בבחי' שקיעה שהוא בטול העצמות והעדר התפשטות (ברצון ושכל ומדות כו' שכולל שם הוי') כל יומשך רוח העליון מלמעלה למטה ג"כ בבחי' ואופן זה ממש דהיינו לא שנמשך בבחי' גלוי והתפשטות אור שהוא בחי' יש ודבר מה אלא נמשך מבחי' העצמות שבאא"ס שאינו מתיישב בכלי ויש כלל מאחר שרוח העולה לא היה בבחי' יש ודבר מה אדרבה בבחי' בטול העצם כנ"ל כך אייתי ואמשיך רוח והיינו שנמשך עי"ז בחי' אור העצמות שהוא בא מבחי' צמצום העצמות והעדר התפשטותו למטה למקבלים והוא מבחי' צמצום הראשון שלפני ההשתלשלות שבא בהתפשטות כו' ואע"פ שזהו נק' צמצום עצמו אין זה כמו שקיעה דלמטה דדוקא מלמטה למעלה נק' שקיעה אבל מלמעלה למטה נהפוך הוא שזה האור הבא מן הצמצום בעצמו כאשר יבא למטה נק' אור בולט דהיינו שנמשך האור העצם כמו שהוא בלי כלי שהוא בחי' ההתפשטו' הנק' יש שמעלים ומלביש האור העצם אלא אדרבה מגלה כל עיקר האור כמו שהוא בעצם תקפו והוא הנק' בחי' בליטה אור שאיננו בא בבחי' כלי ולבוש מעלים כלל כנ"ל וזהו הבליטה דלמעלה שנעשה משקיעה דלמטה היפך בחי' שקיעה דלמעל' שהן כלים לאורות שנעשה מבליטה שהוא בחי' הרצוא דלמטה כנ"ל משא"כ משוב דלמט' נמשך אור העליון כמו שהוא בלי כלי כלל וד"ל (ועדיין אין זה מתיישב דאם רוח אייתי רוח כמוהו ממש כנ"ל א"כ כמו רוח התחתון בבחי' שקיעה בעצמו וכמו דיוקני אשתאר חקוק בך שחקיקה זו בבחי' שקיעה וכמו גליף גליפו וחקיקה בטה"ע וכמכתב אלקי' חרות על הלוחות שזהו בחי' חק תוכו' כו' וכך באמת מכל בחי' שקיע' דלמט' הי' צריך להיו' בחי' שקיעה למעל' ולא להיפך שנמשך בחי' בולט ומה שדומה כמו השקיעה דלמט' מצד שאיננו מוגבל ובא בכלי ולבוש מעלים הנה ודאי זה לא נק' שוקע בעצם מה שבא בשקיעת וחללה דכלי אדרבה בולט יקרא וכידוע וכן ענין הנ"ל בבחי' רצוא דלמטה שנעשה שוקע למעלה במה שבא האור בכלי גם זה לכאור' אינו מתיישב לנכון דאם רוח אייתי רוח כמוהו ממש ראוי שיומשך אור בולט כמו שהוא בלא כלי שקוע המגבילו כרוח התחתון כו' אלא שרש הדברי' הללו כלי שקוע המגבילו כרוח התחתון כו' אלא שרש הדברי' הללו כמשי"ת בסמוך):

(לב) וביאור הדברי' הנה לע"ל כתיב ולא יכנף עוד מוריך כו' שלא יהי' גלוי אלקו' עוד בבחי' לבוש וכלי מעלים כלל דהנה עכשיו כל המצות מעשיות הן כלים לאורות העליוני' כמו רמ"ח פקודי' רמ"ח אברי' להלביש ולהעלים עצם האור וסיבת זה הדבר ידוע לפי שמה שנמשך האור באצי' ע"י המצוה ה"ז בא ע"י אתדל"ת שעושה אתדל"ע וזהו כפי אופן אתדל"ת כך יהיה אתדל"ע דרוח אייתי רוח כו' וכמו שבאתדל"ת מלמטה למעלה נתעורר בבחי' יש ודבר מה כך באופן אותו הדבר נמשך אתדל"ע מלמעלה למטה בבחי' יש שזהו או"כ למעלה ודוגמא לדבר מצות הצדקה למטה הוא להחיות רוח שפלים בפשוט לעני ונדכא דלית ליה כלום יתעורר מזה אתדל"ע באותו אופן ממש שזהו ענין להחיות רוח שפלים למעלה דהיינו מדת הרחמים למעלה באצי' להחיות מאין ליש מאצי' לבריא' בבחי' חסד עליון זה שנמשך מצד אתדל"ת בא בהתלבשות בכלים מכלים שונים בבי"ע ממדרגה למדרגה מרוחניות לגשמיות עד שהוא זן ומפרנס כל הברואים בחסד גשמי ושרש הראשון הוא חסד עליון דאצי' ונמשך תחלה מאצי' לבריאה כמו בג"ע העליון להנות מזיו כו' לנשמות דבריאה ויורד ומשתלשל מעילה לעילה בכל עולם בכלים מכלים שונים עד חסד דמל' דעשיה לזון העולם בגשמיות כו' וכל זה אינו רק בחי' העלמו' ולבושי' לאור העצ' דחס' דאצי' כמו שהו' באצי' ותקונ' דדרוע' כמשל היד שמקביל החסד שבלב הוא הכלי הראשון בבחי' האצי' ומש' יורד ומשתלשל כו' וכך בכל המצות כמקיפים דסוכה שנתלבש אור מקיף העליון דאימא בסכך כענין ופרוס עלינו סוכת שלומך וכה"ג במקיף דטלית מקיף לחכמה כנ"ל בפ' ציצית שכל זה בחי' התלבשות בכלים המסתירים לעצם האור כו' וכה"ג בכל רמ"ח מ"ע הן רמ"ח כלי' שנעשו באתדל"ת לעורר אתדל"ע באצי' להיו' או"כ בזה האופן ממש כו' וכל זה שבא האורו' בכלים ע"י בחי' הכלים דמ"ע למטה זהו ע"י בחי' אהבה בחי' רצוא הנ"ל כידוע דאהבה שרש כל רמ"ח מ"ע שהן ה"ח כו' אבל הנה בחי' השוב בחי' בטול במציאות הנ"ל ששרשו למעלה מעורר אתדל"ע בבחי' המשכת אור העצמו' כמו שהוא שלמעלה מהיות הגבלה בכלי ולבוש הנה זהו מ"ש ל"ל ולא יכנף עוד מוריך שלא יתלבש בלבוש וכלי כמצות מעשיו' אלא עיניך רואות כמו שהו' וכמו וא' הנה אלקינו זה ממש כו' והיינו רק מצד שהי' אתדל"ת בבחי' בטול היש שהוא העדר הכלי הנק' בטול במציאו' ברצון ושכל ומדו' כו' כנ"ל (ומעין ודוגמא זו דלע"ל יש גם עכשיו במצות ל"ת דלאו קודם להן כנ"ל כידוע דשרש הל"ת בי"ה שלמעלה ממ"ע שהן בו"ה כי הלאו דל"ת אינו ענין המשכה בדבר מה כמו במ"ע הן כו' אלא רק העדר הכלי שלא יעשה כלי לדבר שנגד הרצון כמו לא תאכל חלב ולא תלבש שעטנז וכה"ג שזהו רק למנוע השפע והמשכה בכלי יהי' שב ואל תעשה בהעדר התפשטו' וכמ"ש במ"א שזהו בארץ לא זרועה כו' וד"ל) ובכל זה יובן מה שאנו או' בש"ע וזוכר חסדי אבות כו' למען שמו באהבה דוקא דהנה מבואר למעלה בבחי' אהבה דכנ"י מלמטה למעלה בבחי' רצוא שמעורר כמ"כ מלמעלה למטה בחי' אהבה עליונה דאצי' מלמעלה למטה כמו אה"ע אהבתנו כו' דרוח אייתי ואמשיך רוח כמוהו ממש כו' וזהו ואהבת ב"פ אור גי' ואהבת שזהו בחי' או"י ואו"ח בחי' הרצוא מלמט' למעל' או"ח ואור אה"ע מלמעלה למטה נק' או"י (ובענין נעוץ תחלתן בסופן וסופן כו' מבואר בפרד"ס המשל מהליכת מים ממעיין הנובע בהר לבקעה שחוזר ועולה למקום מקור המעיין ולא הגבה למעלה הימנו ולפ"ז או"י קודם לאו"ח ובאמת כן הוא והוא ברכת אה"ע אהבתנו כו' עד החתימ' הבוחר בעמו ישראל באהבה שזהו בחי' אהב' עליונה שנמשך מלמעלה למטה בבחי' או"י דוק' ואח"כ בק"ש ואהבת ב"פ אור או"י ואו"ח יחד שאו"ח דאהבת כנ"י עולה למקור חוצבו בתחלה דנעוץ סופן כו' והיו לאחדים ממש והוא הנק' היכל אהבה והוא באהבה שסיים בברכת אה"ע כו' והכיל אהבה דואהבת הכל א' שמכח א' באו ועד"ז יובן ענין היכל הרצון שבאמת ויציב והיכל ק"ק דגאולה לתפלה כמשי"ת) והנה ענין אמת ויציב הוא בחי' היכל הרצון שהוא בחי' אתדבקות רוחא ברוחא כידוע והענין הוא דזהו באה"ר שבנקודת הרצון שלמעלה מן השכל והתבוננו' וזהו ענין נשיקין דוישק יעקב לרחל שאה"ר שבלתי מתיישב במוח ולב יוצא בהבל נשיקין כאב שנושק לבנו מרוב אה"ר שלא יכיל בלבו כו' והיינו מצד בחי' התקשרות עצמיו' דנשמות באלקות כמו כל הנשמה תהלל כו' ונק' קטרת קשורא דנשמתון ורוחין מצד עצם מהותן שלזה א"צ ציווי ואהבת ביגיע' ע"י התבוננות אלא ממילא ומאליה כו' ולכך ענין אמת ויציב הוא לאמת את אמת הראשון שבואהבת כמו יציבא מלתא כו' שנקודת התקשרות עצמות ברצון פשוט הוא המאמת לאמת דע"י השגה וזהו ומתוקן ומקובל וטוב כו' שבודאי כבר מתוקן ומקובל מצד עצם אמיתתו ולכך נק' היכל הרצון שלמעל' מהיכל אהבה וגם בו אתדבקו' רב"ר הוא משפיע ומקבל שהן ב' מיני אהבות דאו"י ואו"ח הנ"ל באהבת דק"ש (ובסמיכת גאולה לתפלה הוא בהיכל ק"ק ששם גופו של יחוד משפיע ומקבל שלמעלה מאה"ר דרצון שבאמת ויציב וכמ"ש ביאור כל זה במ"א באריכות) וזהו וזוכר חסדי אבות פי' אבות הן חו"ב המולידים המדות ונמשך מהן מוחי' חדשי' תמיד שנק' חסדי (כמו יזכור חסדי אבות לבנים כך גם לאחר הסתלקו' אורו' דאו"א כמו כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני להותו זוכר חסדי אבות לבנים כו') ומביא גואל גם לב"ב פי' בנים הן מדות ודבור בן ובת בחי' זו"נ וב"ב הן הנולדי' מיחוד זו"נ והוא התולדה מבחי' נה"י דזו"נ וב"ב כבנים להביא גואל להם כמו אם יגאלך טוב שהוא בחי' יסוד כו' וזהו שבחי' יסוד דאו"א מאיר עד כל נשמ' פרטי' שנולדה מיחוד זו"נ דאבי"ע ונק' בשם צדיק יסוד עולם וז"ש ומביא גואל לב"ב כו' עד גם מי שאין לו רק נפש דעשי' נמשך בחי' הגאולה הזאת שנק' גואל ישראל וכמו שכתוב ועמך כולם צדיקים (וגואל ראשון בחי' יסוד אבא בחי' משה וגואל אחרון משיח יסוד ע"י ושניהם נקרא טוב כנ"ל) וכל זאת ההמשכה רק למען שמו באהבה פי' למען שמו שהוא בחי' המל' שרש כנ"י למטה והכל באהב' דהיינו ע"י יחוד ב' אהבו' דאו"י ואו"ח הנ"ל שבהיכל הרצון דאמת ויציב ואהבת דק"ש שמזה נמשך מוחי' חדשי' גם לאו"א להיו' נק' חסדי אבות והוא ע"י מזל ונוצר ונקה שמקבלי' מאל עליון בחי' א"א דאצי' כידוע בענין אל עליון קונה שמים וארץ וזהו אל עליון גומל חסדי' טובי' דע"י וכמו ונוצר חסד ועושה חסד לאלפי' חו"ב כו' שזהו קונה הכל כמו קונה שמי' וארץ משפיע ומקבל יחד (כענין קנה חו"ב וב"פ קנה ש"י וב"פ ש"י תר"ך שזהו בחי' אור הכתר עצמו שכולל הכל) וכל זה בא מהתחלה הראשונה דהעלא' מ"ן דכנ"י מלמטה דכנ"י מלמטה למעלה בבחי' בליטה באהבה דרצוא הנ"ל משום דרוח אייתי רוח כמוהו בחי' אור עצמות חסד עליון להיות זוכר חסדי אבות לב"ב כו' והיינו מ"ש למען שמו באהבה דרצוא הנ"ל שמזה נמשך ממילא אה"ר העליונ' להיו' בוחר בעמ"י באהבה מלמעלה למטה כו' ונמצא פי' למען שמו באהבה יתפרש על ב' אהבו' דרצו' ואהב' עליונ' שנמשך עי"ז דרוח אייתי רוח כו') ובאמת באהבה זה קאי על עצמו' האהבה כמו שאוהב א"ע כב"י וכמו ואהבתיך כו' וזהו למען שמו גי' רצון הוא רצון דאה"ר העצמי שישראל עבמ"ת והכל א' וד"ל):

(לג) והנה מכל הנ"ל נתבאר ביאור ענין ב' חותמו' הנ"ל ע"ד העבודה בב' מדרגות דרו"ש ומעתה יש להבין שרש ענינם ע"ד הקבלה איך שהוא למעלה והקדמה לזה יש לבאר תחלה בענין א' הנז' בע"ח בכמה דוכתי בענין עליות העולמו' שנק' בשם העלאה כמו עליות העולמו' בשבת וכמו לע"ל כו' היינו שעולם התחתון עולה למעלה להלביש לעולם העליון הימנו הרי ודאי שהעלא' זאת שהתחתון עולה הוא עולה בבחי' פנימי' שבו דוקא כדרך כל עלול שמתקרב לגבי עילתו בבחי' הפנימי' שבו דוקא ומה הוא מלביש ודאי אינו מגיע להלביש רק לבחי' חיצוניות שבעליון כי לפנימי' שבעליון לא ישיג לעולם (כמו בחי' ה"ס ראשונו' דעלול מלביש ה"ס אחרונות דעילה כמ"ש בפרד"ס בכל עו"ע שהתחתון מלביש לעליון רק לחציו האחרון וכן רק חציו האחרון דעילה מלובש בחצי העליון דעלול כו') וכמו בחי' כחב"ד דמל' מלביש לתנה"י דז"א וכן כחב"ד דז"א מלביש לתנה"י דאימ' כו' וממילא אינו מלובש רק תנה"י דז"א במל' כו' (אך א"כ איך נק' העלא' מאחר שדרך ההתלבשו' כן היא דחיצוני' שבעליון מלובש בתחתון ופנימי' שבתחתון מלבישו דודאי זהו כל עיק' ההשתלשלו' דעו"ע דמחיצוניו' העליון נעשה בחי' פנימי' לתחתון כמו מנה"י דאימ' נעשה מוחין לז"א וכן מנה"י דז"א לנוק' כו' ולפ"ז מהו ענין עליו' העולמות כמו בשבת שעשי' עילה ביצי' ויצי' בבריאה ובריא' באצי' מהו ענין עלי' זאת אם פנימי' עשי' עולה להלביש לחיצוניות דיצי' וכן מיצי' לבריאה ומבריאה לאצי' אין כל חדש בזה שגם ביומין דחול חיצוניו' דיצי' מלובש בעשי' בפנימי' שבה כו' ועד"מ משפיע ומקבל שבודאי רק חיצוניו' השפע שבמשפיע נעשה ונמשך במקבל להיו' לו לפנימי' אור וחיות וכמו שכל הנמשך בדבור למקבל שבדבור אין שם רק בחי' חצוניו' השכל ולמקבל מן הדבור נעשה לו מוחי' השג' פנימי' שלו וראי' ממה דלא קאים אדעתי' דרבי' כו' וד"ל אך הענין הוא כידוע דג' עולמות בי"ע זהו כמו מחשבה ד"ומ למטה חיצוני' אותוית הדבור מלובש במעשה נעש' מזה פנימי' העשי' שהוא רצון ושכל ומדות דעשי' כחב"ד וחו"ג כו' דעשי' וכן ביצי' שהוא הדבור מלובש חיצוניות אותוית המח' דבריאה שמזה נעשה פנימי' מוחי' בדבור ונק' מחשבה שבדבור כו' וכמ"כ ממדות שבלב ודבור כו' וכך הוא במדות שבלב לדבור מהשגה חיצוניו' דבינה ובינה מחכמה וחכמה מרצון ורצון מלמעלה מן הרצון כו' וכל זה נק' התלבשות עליון בתחתון בדרך ירידה מלמעלה למטה (שזהו בחי' יושר משא"כ בחי' עגולי' בחי' התכללו' נהפוך הוא מן ההתלבשו' כמו האופן בתוך האופן שלא ישיג העלול לעילתו כלל אדרבה מוקף הוא בתוכו ונק' בחי' התכללות תחתון בעליון כמ"ש במ"א והעליון מכולם משובח מהכל והוא הרצון שבו מוקף מרחוק השכל ובתוכו המדות וזהו בי' חותם השני כמו שית' בסמוך כו') והנה בשבת שאז זמן עליות העולמו' דעשי' עולה ביצי' כנ"ל הענין הוא דבחי' המוחי' שבמעשה עולה למעלה לדבור שביצי' וכן מיצי' לבריאה היינו שבחי' פנימי' שבדבור שהוא כמו כחב"ד שבו עולה למעלה במחשבה דבריאה וכמו ממצוא חפצך ודבר דבר שבפנימי' הדבור עולה למעלה כו' עד"מ כששובת אדם מפועל ידיו דמה שהיה בזה שכל ורצון כו' הכל עולה למעלה בנוחו מהתייגע בשכלו עוד בעשי' זו (הגם שפועל בידיו כמתעסק כו') וכך כששובת הצמצום שכלו בדבור הרי עולה מחשבת שכל ה שבדבור למעלה במחשבה ונמצא בחי' חיצוניו' המחשבה שהיה מצומצ' בדבור עלה למקומו במוח המחשב' ונעשה מפנימי' התחתון חיצוניות להלביש עצם כח המחשב' ואע"פ שהיה נחשב מחשבה זו בחי' פנימי' בדבור בעלותו למעלה נק' חיצוניות אמנם לא שנכלל ממש אלא מלביש לעצם כח המחשבה וכן במחשבה עצמה הרי בחי' פנימי' המוחי' שבה עלה למעלה ומלביש לעצם כח השכל בבחי' חיצוניות כו' וא"כ לכאורה יש להבין בזה מה יתרון יש לעליי' מחשבה זו שבדבור כשמלבשת למעלה לעצם כח המחשב' הלא גם טרם ירידתה בדבור היתה מלבשת לפנימי' המחשבה ברוחניו' ודקו' אותיו' המחשבה כו' וגם בירידת' בדבור הוא אותה המחשבה עצמה עו' הענין הוא דבדבור מלובשת בהעלם ולא בגילוי ובעלותה למקומה מאירה בגלוי אור (וכמ"ש במ"א בענין לדוד בשנותו שפושט בגדי חול ולובש בגדי שבת שהוא אור הבריא' כמו שהוא טרם התלבשותו ביצי' משא"כ בחול שמלובש בהעלם בדבור בחי' יצי' כו') וכמ"כ עליי' יצי' שבעשיה למקומו שהדבור בא בהעלם בהתלבשות במעשה כמו לצוות לעשות ויוצא מהעלמו כו' (וכך עליי' המחשבה מהתלבשותה בהעלם באותיות מחשבה דבריאה שהוא עליי' בריא' באצי' כו') ונמצא יש יתרון מעלה בעליות הללו בשבת דוקא כנ"ל ואמנם מובן מזה דפנימית שבתחתון שנעשה מחיצוניות שבעליון שירד ממקומו להתלבש בתחתון בהעלם היא שעולה לעליון להלביש שם בבחי' חיצוניו' שזהו עיקר ענין העליות בשבת משא"כ בחול שבאים דרך ירידה מעליון לתחתון כו' ובזה מתורץ הקושיא דלעיל מה שנקר' העלא' היפך דרך התלבשות מחיצוניות שבעליון כידוע שעיקר העליות הוא בפנימית העולמות וד"ל והנה בחי' העלא' דפנימית שבתחתון למעלה להלביש לעולם העליון הימנו נקרא בשם בליטה כאותיות חותם הבולט וכבליטת ההר העולה בגובה כו' מאחר שעולה מלמטה למעלה ממיצר וצמצום שלו בתחתון כו' למעלה ממדרגתו הרי ודאי ענין יציאתו זה נראה בולט ביותר ככל דבר העולה מנמוך לגבוה (וכמו כן עליות הנשמות והמלאכים מנמוך לגבוה בכל שבת כמו מג"ע התחתון לג"ע העליון דכתיב והיה מדי חודש כו' דרך העמוד נראה בולט כו' כמו יוצאין בשיר כו') והיינו בבחי' התפעלות יש ודבר מורגש בעלותו כמו בחי' רצוא הנ"ל ומבואר למעלה דרוח אייתי ואמשיך רוח כמוהו גם כן בבחי' יש כו' הענין הוא כידוע דבשבת יש עלי' וירידה (שאחר עליות העולמות בליל שבת נמשך מלמעלה למטה ביום כו' והיינו ב' שבתות כהלכתן כמ"ש במ"א) והרידה הוא לחזור האור העליון שיומשך ויבא בתחתון (להיות מזה ו' ימי חול כידוע) בבחי' התלבשו' בהעלם וצמצום כמקדם דהיינו חיצוניות שבעליון שעלה למעלה הוא שחוזר ויורד להתלבש בתחתון להיות שם בהעלם וצמצום עד"מ בשביתה יש ב' הפכי' תחלה ישבות בהעלאה שכח המעשה המתפש' יעלה אל העליון הימנו וכן יעלה לעליון הימנו וכך הוא בכל חלקי נרנח"י והב' השבית' שנק' נייחא כמו שתשוב רוחו אליו שזהו בבחי' ירידה והתפשטות למטה) והנה בחי' ירידה זו שיורד למטה הוא בא ג"כ בבחי' יש ודבר כו' מאחר שמתצמצם ובא בהתלבשות בכלים דהיינו מה שנעשה בחי' אור וחיות פנימי לתחתון לפי הגבלת הכלי שלו שזהו בבחי' כמו בחי' שוב הנ"ל בהתלבשות אורות בכלים ע"י המצות שנק' בחי' שקיעה ולא בליטה שהרי התלבשות זו באה בהעלם שמתעלם האור ונכנס בתוך עולם התחתון להיות לו לאור וחיות פנימי כמו אותיות השקועים שמקבלים כנ"ל והיינו לפי שההעלא' היה בבחי' יש להלביש לעליון כנ"ל ע"כ אייתי רוח כמוהו לבא ג"כ מעולם התחתון בעליון בבחי' יש דהיינו בבחי' לבוש וצמצום כנ"ל וד"ל (ויתרון התלבשות זו שאחר העליי' ידוע בענין התשבחות דכל שבח נמשך אור חדש לחדש מע"ב שלא הי' עדיין כו' וכמ"ש במ"א):

(לד) וזהו בחי' חותם הראשון שמבחי' בליטה דלמטה נעשה בחי' שקיעה דהיינו שלמעלה נמשך האור בתחתון בהתלבשות בכלי כנ"ל (והוא מפני שמלמטה למעלה עלה בבחי' יש בב' דברים א' גופה של ההעלא' שעולה מצמצום דלמטה עולה בבבחי' יש כנ"ל והב' והוא העיקר שהוא דלאחר שעולה הוא מלביש לעליון דהלבשה זו בחי' יש בולט יותר להעלים בתוכו פנימית העליון כמו אותיות מחשבה שמלביש לפנימית הכוונה שבמחשבה) וזה מובן ע"פ הקדמה הנ"ל בענין ההעלא' דעליות העולמות הנז' בע"ח ומעתה יש להבין ענין החותם השני שהוא בהיפוך דמשקיעה דלמטה נעשה בחי' בליטה מלמעלה כנ"ל וזהו יובן ע"פ הקדמה אחרת הנז' בע"ח ג"כ בענין העלא' בהיפוך מהעלא' הנ"ל דהנה העלאה הנ"ל אין עיקר ענינה רק בהתלבשות שמלביש לעליון בעלותו שנראה ליש ודבר נגלה מבחוץ להעלים בתוכו הפנימי' שבעליון כנ"ל אבל ענין ההעלאה אחרת יש שנק' בחי' התכללות תחתון בעליון כשעולה שם נכלל ומתאחד בו ונתבטל מהותו שם כאילו אינו במציאות בפ"ע כלל וכלל כו' והוא כמו בחי' עיבור הולד בבטן אמו שנכלל בה ולא ניכר במציאות כלל כו' כך התחתון נכלל בעליון ממש ולא שהו' מלבישו כהעלא' הנ"ל וזהו הכלל לכל בחי' העלאת מ"ן בכל מקום שזהו בחי' התכללו' דעלול בעילתו (כדוגמת בחי' עלולי' הנ"ל שהשכל נכלל ברצון והמדות נכללים בשכל כו' כידוע שהרצון למעלה מן הטעם ומה שיש טעם לרצון נכלל בו בהעלם ועיבור ולא ניכר במציאות כלל וכן בשכל יש בחי' מדות בהעלם ועיבור (ונק' עיבור ז"א בבטן אימא כמשי"ת) וכמו אותיות השכל שנכללים בעצם המושכל ולא ניכרים כלל וכך נכלל הדבור במחשבה והמעשה בדבור כו') ויובן דבר זה מבחי' ז"א שהוא המדות שהוא בבחי' עיבור בבטן אימא כו' דהיינו שבהשג' דבינ' נכלל התפעלות המדו' בהעלם כמו שאנו רואי' באדם שטרוד בעצם השכל נכלל ועולה שם התפעלות הלב ואינו נק' העלא' זו הלבשה לשכל אדרבה העלא' זו התכללות ובטול מהות המדות בשכל וכן בטול והתכללות השכל וטעם ברצון כו' שהוא בחי' בטול בתכלית (וכמ"ש במ"א בענין ואל משה אמר דלא ידיע' בשם וכן א' זעירא דויקרא וכה"ג) ובחי' עיבור דתלת גו תלת כו' היפך זה דחב"ד וחג"ת מתעלמי' בהעלם בנה"י שזהו כמו במדו' טבעיים דתינוק יש בו בהעלם ועיבור אור העליון מהם שהוא המושכל של המדו' כשיגדל ויבאו בגלוי דלפי שכלו יהולל איש כידוע וקודם שיגדל המוחי' בהעלם כו' ה"ז העלם ועיבור דעליון בתחתון כענין התלבשו' הרצון בשכל וטעם שהוא בא שם בצמצום והעלם והטעם מלביש לרצון וכך השכל בהעל' במדות כו' שזהו כענין הנ"ל בהתלבשות עליון בתחתון דרך ירידה כו' שזהו היפך מענין התכללות תחתון בעליון דכאן כו' ומה שית' דלידת הולד בא מצד העלמו בבטן היינו מחמת העלם המדות בשכל הנק' התכללות ולא מחמת שהוא תלת גו' תלת כו' דהעלם זה מעליון לתחתון (ובאמת דוקא מצד העלם דתלת גו כו' יבא סיבת הלידה שמתהפך ויוצא כו' ושרש ענין זה מבואר במ"א בענין תיבת נח כו' ובענין עמדתי לפניו דאליהו דאשתוהי אשתהי יב"ח כו' דהיינו העלם המוחי' יותר גורם לידת המוחי' כו') והנה על דרך משל מהעלם הולד בבטן אמו שנכלל באמו ונתעלם שם בהתכללו' כו' מזה העיכוב בהעלם ט' חדשי' בעיבור בא סיבת לידת הולד כך הוא ענין לידת המדות מן השכל שנק' בינה אם הבנים שזהו ענין בצאת ישראל ממצרים ממיצר מי דבינה שהי' ז"א בבחי' עיבור בבטן אימא כמבואר במ"א באורך וביאור זה דרך קצרה היינו בחי' העיבור והתכללו' המדו' בהשגה תחלה שמזה דוקא יבא בחי' לידה של המדו' שהוא ענין גילוי מציאו' שלהם במהות בפ"ע כידוע (ודוקא ממה שהי' הולד מקופל ראשו בין ברכיו כל ימי העיבור שזהו ענין תלת גו תלת הנ"ל ואמנם אין פי' העלם דתלת גו' כו' כנ"ל דהיינו העלם המוחי' חב"ד וחג"ת בנה"י כהעלם עליון בתחתון כו' אלא אדרבה זה ההעלם הוא בבחינות התכללות תחתון בעליון ממש דהיינו שהמוחי' דולד ומדותיו הן בהעלם בהתכללו' למעלה שזהו כמו דוגמת השינה שאדם בשעה שישן שכלו ומדותיו בהעלם ג"כ והיינו שהן בבחי' עלי' והסתלקות והתכללות בנפש ולא באין להאיר במוח ולב רק ברשימו בעלמא כמו כח המדמה שבמוח וכן קיסטא דחיותא שבלב בחי' רשימו מהמדו' כו' כך הוא בחי עיבור דולד שראשו בין ברכיו כו' דודאי כל מה שיש בו מוחי' ומדו' הכל הוא בבח'י עלי' והסתלקו' שזהו בחי' התכללו' ממש באמו שהרי אוכל מה שאמו אוכלת כו' וכירך אמו הוא כו' כמ"ש במ"א ומ"ש תלת גו' כו' דחב"ד וחג"ת מתעלמי' בנה"י הוא עד"ז דוקא דהיינו שהן בבחי' ההעלם והתכללו' למעלה במוחין דאמו כו' ומ"ש דמתעלמים בנה"י לא שמתלבשין ושורין שם כהתלבשות הרצון בשכל הנ"ל אלא שהן שם בכח והעלם ולא בגילוי וכאשר יולד יוצאים מעט מעט לגילוי במשך זמן גדלותו כידוע וא"כ לפ"ז נהפוך הוא דאדרבה משום שהיו המוחים דולד בהעלם ועיבור ט"ח שהוא דוקא בחי' ההתכללות ממש בבטן אמו לזה בא סיבת לידת הולד במהו' בפ"ע דהיינו בחי' לידת המוחין כנ"ל כמשי"ת וד"ל) והנ' ע"י בחי' התכללו' המדות תחתון בעליון עי"ז נמשך אח"כ מן העליון בחי' מוחי' חדשי' לגמרי למדו' בבחי' אור חדש ולא האו' הסתלקות נה"י דאימא כו' ונמשך מוחי' חדשים למדות שנולדים והיינו שלא בא האור העליון למטה בבחי' לבוש וצמצום והעלם כלל אלא בחי' גלוי אור חדש שאינו בא בבחי' כלי ולבוש כלל (עד"מ ע"י התכללות השכל והשגה הראשונה למעלה מן השכל בכח עצם השכל ההיולי נמשך עי"ז מכח המשכיל אור שכל חדש (כמ"ש במ"א בענין סייג לחכמה שתיקה שהשתיקה הוא התכללות ובטול השגה הראשונה לכח השכל ועי"ז נמשך מוחי' חדשי' לגמרי כו' או עד"מ תלמיד דטריד למיבלע שנכלל בכל כח שכלו בבחי בטול המהות בשפע שכל ששומע מרב מזה נמשך לו אור שכל חדש להשכיל חדשות במה שקיבל שנק' תולדה כו') (אך מה שבא האו' בלי לבוש וצמצום כלל זהו בא מצד התכללו' בעצם שממשיך רוח חדש מעצמו' בלי לבוש חצוני כלל משום דרוח אייתי ואמשיך רוח כמוהו ממש ואם ההעלא' הזאת באה בבחי' בטול המהות בלי לבוש ויש אדרבה הפשטת היש בהיותו נכלל בעליון והי' כלא כו' מזה נמשך רוח העליון ג"כ בזה האופן שהוא בלי מהות ויש כו' דהיינו שאינו בא בהתלבשות חיצוניות כלל (ומובן זה בלידת המדות שהמוחי' שנולדו עם המדות הן בחי' עצמיים כמו שהמה ממקורם וראיה לזה ממש שיגדלו מעט מעט מעצמם ואם היה בדרך לבוש וצמצום לא היה נתוסף גידול שכל ומדות כלל רק כמו הראיה שמתלבש בכלי העין שלא יוסיף ויגרע וכן לבוש המחשבה במוח וכלי הדבור בגדול כו' (ומה שהתנוק יגדלו איבריו וכן יגדלו לבושיו דמחשבה דו"מ זהו ג"כ מצד הלידה מאחר שנולד בחומר וצורה הרי כמו שהצורה תגדל להיותם בבחי' עצמיי' כך יגדלו כליהם) ומכל זה יובן ענין החותם השני שהוא בהיפוך מהותם הראשון דהיינו שע"י בחי' השקיעה דלמטה נעשה בליטה מלמעלה כנ"ל דהיינו בחי' בטול והתכללות שנכלל ובטל בעליון רוח אייתי ואמשיך כמוהו רוח העליון שיומשך בבחי' בליטה מלמעלה דהיינו בחי' גלוי אור חדש מעצמו' המאציל באצי' שלא בא בבחי' כלי ולבוש כלל וכמו שיהיה לע"ל דכתיב ולא יכנף עוד כו' כנ"ל שזהו למעלה מאור הגנוז ומלובש ברמ"ח איברין דמלכא ע"י מעש' המצות וכל זה מפני שהעלאה זו שנק' העלאת מ"ן כנ"ל אינה באה למעלה בבחי' יש להלביש העליון כו' וגם בעלותו מלמטה אינה בבחי' יש אדרבה הכל בבחי' המהות רק בעלותו מלמטה נק' בטול היש לבד ובעלותו שנכלל ובטל ממש בעליון היינו בחי' התכללות ובטול בעצם ממש ולזאת רוח אייתי רוח כו' להמשיך אור העליון בבחי' בליטה דהיינו שאינו מתלבש בבחי' כלי בהעלם וצמצום כו' (וכנ"ל בהפרש שבין בחי' רצוא ושוב בדרך העבודה)

(לה) ומעתה יש להבין ענין מארז"ל דכל אות שאין גויל מקיף לה מד' רוחו' פסול' הנ"ל והנה תחלה יש להקדים בשרש בחי' האותיו' מה הן בהיות נודע בפי טעם קריאת שם אות על היות שכל אות הוא ענין המשכה שהוא רק ענין הגלוי מן ההעלם שבעצם והוא ענין ביאה בלה"ק שתרגומו ואתא כמו כאשו יבא אדם לבית שזהו ענין גלויו לכל ואין כל חדש בעצם מהותו רק שלא הי' נגלה לכל ובביאתו נתגלה ולכך תרגום של ובא ואתא וזהו פי' אות ל' אתא שבתרגום כו' ובאמת פי' אות בלה"ק היא בחי' הסימן וכמו רושם ציון לדבר מה שיהי' לאות ולזכרון כל הימי' על עצם הדבר שבראותו האות יהי' נזכר עליו כמו אות הוא ביני כו' וכן בקשת והי' לאות כו' (וגם פי' אות ומופת כמו ולכל האותו' והמופתי' כו') והיינו ג"כ רק ענין סימן וראי' לדבר מה הנעלם מעין כל שעי"ז האות בא לידי גלוי מהעלמו והוא ג"כ ענין האותיו' שהן כמו רק רשומי' וציונים לדבר מה הגנוז ונעלם שהוא אור החכמ' שהאות מורה עליו לפי מה שהוא כאות האלף שאופן ציורו ותמונתו מורה כמו רושם וציון לבד על עצם האור הגנוז בו כמו שהוא דוקא וכמו אאלפך חכמ' בחי' הכתר דחכמ' וכה"ג אות בי"ת באופן ציורו מציין לדבר הנעלם שהוא אור החכמ' בבינה כמו בחכמ' יבנה בית כמו שא' הדרדקי אלף בית אלף בינה כו' (ומבואר במ"א בהפרש שבין עצם התמונה של אות כמו שבא בכתב לקריאת שמו בע"פ כמו אלף בתוס' ל"פ בקריא' שנק' מילוי וגם זה צריך טעם למה יקרא תמונה זאת בשם זה ותמונה זולתה בשם אחר כמו ציור זה דא' שמו אלף וציור הב' שמו בית ולא להיפך וה"ז כמו קריאת שמות אדם ראובן או שמעון שהשם שייך לעצם שזהו שמו דוקא והכל עולה לסגנון א' דאותיו' הן רק הוראה וגלוי אור העצם כמו שהוא דוקא ע"כ בא אופן ציורו כך וכך ולא באופן אח' וא"א להיו' בקריא' שם אחר ואמנם לא כרושם בעלמא שאינו מורה כלל לפי העצ' ממש רק בחי' זכרון לבד אלא אדרב' האות מגל' ומורה על העצם הדבר כמו שהוא בלי שינוי כלל רק שאינו עצם הדבר אלא בחי' גלויו (ולא כמו ובא בלה"ק שהעצם בא) ונהנה מעתה יש להבין בבחי' האותיות למעלה כמו אותיות שנבראו בהן שמים וארץ וכל צבאם כידוע דאותיות יהי אור מהווה את האור מאין ליש בכל רגע וכן אותיות יהי רקיע מהווה את הרקיע מאין ליש בכל רגע כו' וכך בכל הברואי' שבכל העולמות הכל מתהוו' רק מאותיו' וצרופי' שונים וכידוע במא' דס"י ה' אבנים בונות ק"ך בתים כו' וכמ"ש בדבר ה' שמים כו' וכל אות ואות הוא בחי' המשכה מיוחדת דוקא וצירוף האותיות הוא בחכמה דאבא יסד ברתא והיינו בראשי' נמי מאמר הוא כידוע שהוא הצירוף בחכמה שנק' בראשית מאמר אחד שכולל הכל כו' ודרך כלל ו' ימי בראשית מא' יהי אור כולל אלף שנה כמ"ש כי אלף שנה כיום כו' והיינו מבחי' חסד דאצי' שנק' יום א' נמשך מא' יהי אור וכן מא' יהי רקיע ביום ב' מאצי' לבי"ע כולל אלף כו' מבחי' הגבורה דאצי' וכך ו' ימים דאצי' מקוריי' כלליי' לו' אלפי שני דהוי עלמא כידוע ולפי זה הרי מובן עכ"פ בין דרך כלל ובין דרך פרט הרי האותיות שנבראו בהן הכל הן בחי' ממוצעי' בין העצמות להעולמו' והברואי' מאחר שנבראו מהן הכל נקראו האותיו' האלקיי' בחי' בורא ומהווה כמו אותיו' יהי אור הן אותיו' אלקיי' שמהווה ובורא את האור מאין ליש כנ"ל וכך דרך כלל בו' אלפי שני כו' הרי אותיות יהי אור הכולל אלף שנה שנמשך מבחי' חסד דאצי' הוא בחי' ממוצע בין עצם אור חסד דאצי' לעולמו' ומלאכי' שנבראו מבחי' אותיו' הללו דמדת החסד כו' וכך הוא בחי' האותיות דיהי רקיע שנמשך מבחי' אור הגבורה דאצי' נק' ממוצע עד"ז ממש כו' וד"ל וענין ממוצע ידוע שהוא המחבר ומקשר עליון בתחתון ובכאן ג"כ הענין של אותיו' האלקיי' דיהי אור ויהי רקיע וכה"ג הן ממוצעי' להביא ולחבר העליון בתחתון שזהו להביא ולהמשיך מעצמו' אורו' דחו"ג דאצי' להיות בחי' התפשטו' וגלוי שפע האלקי להוות העולמו' כמו אור ורקיע למטה בפרט ולמעלה הן ב' אלפי שנה כו' וגלוי והתפשטות אור האלקי להוות הבריאה ליש בתמידו' הן הנה גופי האותיו' האלקיי' הללו שמהן ועל ידן דוקא נמשך שפע האלקי וכנ"ל (ואין זה מובן לכאורה דאין זה דומה לממוצע שהממוצע מביא ומחבר לעצמו' העליון בתחתון כידוע ובכאן הרי השפע שנמשך לעולמו' אינו רק מבחי' האותיו' עצמן שנק' מהווה כנ"ל ולא מבחי' העצמו' דאורו' דאצי' ואיך נק' ממוצע כו' אך שרש הדברים הוא כמבואר במ"א דהאותיו' הן בחי' כלים מגבילי' האור כמו אותיו' השכל שמגבילי' לאור העצם ואע"פ שהן מתארים תואר השכל אין זה רק לגבי העלול מן השכל כמו התפעלו' המדו' שנולדי' מן השכל שהמדו' מהות אחר נבדל ומרוחק בערך ממהות השכל והנה אנו רואי' בחוש שבלעדי אותיות השכל לא הי' חיבור וקשר כלל בין השכל והמדו' שיהי' התפעלו' המדו' מן השכל כי לא קרב זא"ז כלל ואם הי' מתבונן בדבר מה אם לטוב או לרע הי' נשאר הענין בשכל ולא הי' בא לכלל התפעלו' מדו' אוי"ר אהבה לטוב וירא' מן הרע כו' רק ע"י אותיו' השכל שהוא גילוי השכל ותוארו הבא בהגבלה הוא המביא שפע השכל לבא ממהו' למהו' שהוא בחי' המדו' והיינו שאנו רואי' שמיד שיתבונן באותיו' באותיו' מחשבת שכל לטו"ר מזה יתפעל במדו' שהוא אוי"ר ולפ"ז עיקר המביא עליון בתחתון הוא אותיו' השכל ולכך נק' בחי' ממוצע וגם זה אמת שהאותיו' עצמן נמשכי' ומתפשטי' במדו' ולא גופו ומהותו של השכל כמו שהוא שא"א שיתפעל במדו' במהו' שכל ממש כו' אבל עכ"ז האותיו' הביא ו תולדה זו מן השכל למדו' וה"ז עד"מ הכלי שהוא ממוצע לחבר ממהות למהות זולתו ככלי הסכין שמחבר התנועה שביד בנחתך וכה"ג כלי ההבטה שמחבר הראי' למרחוק וזה נק' כלים פשוטים ואותיו' השכל נק' כלים מקבלים שמקבלי' אור השכל ומשפיעי' למדו' ככלי הכוס שמריק מה שבתוכו כו' וכך הוא באותיו' המדו' שבלב להיו' שהמדו' בלב ג"כ הן אורו' פשוטי' ומוגבלי' באותיו' הנק' כלים שנק' אמ"ר רוחני שבלב שמביא ממהו' הלב למהו' דבור והוא נק' קול כידוע והיינו סיבת החיבור שיש לאותיו' הדבור וכמו באותיו' הבל הדבור שמקבל מהבל הלב (וכן אותיות המחשבה שנק' הרהורי לבו כידוע) ונק' ממוצע בחיבור קשר ממהות הלב למהות דבור ע"י אותיות הבל הלב שהן בחי' כלים מגבילים לאורו' כו') (ויובן כל זה למעלה בכל התהוו' עו"ע שא"א להיו' כ"א ע"י ממוצע כמו אורות חו"ג דאצי' כשבאו במאמרות יהי אור ורקיע הוא נמשך ע"י ממוצע שהן אותיות דיהי אור כו' כנ"ל דהבל הלב ואותיות הדבור שנבראו מהן האור והרקיע הרי הן מחברי' ומקשרים המדות באור ורקיע תמיד להיות התהוותם תמידי' מאין ליש כו' וכך הוא למעלה מזה גם במקור האורות דחו"ג דז"א שהן בחי' אותיות דבינה שנמשך למדו' דז"א דאצי' שזהו עד"מ למטה כשנמשך אותיו' השכל במדות להחיותם שבחי' גילוי זה מן השכל למהו' מדה נק' ממוצע לפי שמביא ממהו' שכל למהו' מדה כנ"ל וכך הוא בכל עו"ע עד רום המעלות כידוע) (וכמ"ש במ"א בענין ז' הבלי' עלאי' וז' הבלי' תתאי' שהן בג' מדרגות הנ"ל ז' הבלי' דבינה במדו' וז' הבלי' דמדות בדבור וז' הבלי' דדבור בעולמות וכל א' מאלה נק' הבל דמיני' אתעביד קלא רק שזה נק' קלא פנימא' כו' ועתיד לצאת בגלוי כו'):

(לו) והנה יש בענין האותיו' ב' מדרגות א' כמו אותיו' החקיקה שהן אותיו' בעצם כאותיו' החותם וכה"ג והב' אותיו' שהן כתובי' בדיוע"ג הקלף שהן דבר נבדל מן העצם דקלף (כנ"ל באות כד) והדמיון לזה הוא נמצא גם באותיו' השכל ומדו' ומו"ד דאותיות העצמיים שבשכל הוא שנתפשטו במדו' וכמו שטבע השכל בעצם להתחקק באותיו' שנק' גלוי אור השכל כמ"ש במ"א נק' אותיו' העצמיי' שבו ומה שנתפשט הארתן במדו' להיו' שם לאור וחיו' הרי זה כאותיות החותם שנחקקו' בדבר נבדל כו' וכן אותיות עצמיי' שבמדות כשנחקקי' במחשב' וכן אותיות עצמיי' שבמחשבה בדבור וכן מאותיות הדבור שנחקקי' בהבל האויר לחוץ ממש ונקרא בחי' התפשטו' מעצם האות למהו' נבדל הימנו בשם דילוג הערך וצמצום גדול ומכ"ש מאותיו' מו"ד כשבאין בציור תמונה בכתב שהוא דילוג יותר מדילוג הערך דהבל הדבור כשיוצא נפרד בהבל אויר הארץ שעכ"פ השומע קול הברה זו מקבל מגופו של הבל חי שבדבור שיצא לאויר משא"כ באותיו' הכתב שאין בהן רק רושם מעצם חיות התנועה שביד הכותב ע"פ אותיו' הדבור או המחשבה כו' (ולכך רחוק ערך המקבל מתוך הכתב למקבל מתוך הדבור דעכ"פ קאים אדעתי' דרבי' כו' כמ"ש במ"א) והנה ידוע שהבל הדבור דמיני' אתעביד קלא היותא לאויר העולם שהוא בבחי' נפרד ואינו רק מותרו' וחיצוניו' חיו' הדבור מ"מ יש בו גם מפנימי' החיו' שבהבל הלב שמלובש בדבור שהרי דברי' שיוצאי' מן הלב נכנסי' ללב שומע קול הדבור הנפרד וגם אור פנימי' הרצון ועונג ושכל שבלב נכנס ללב המקבל כו' א"כ ודאי גם בדילוג ערך זה אינו נק' הפסק והבדל לגמרי אדרבה יוכל לבא שם כל הפנימי' והעצמו' אע"פ שאותיו' דשכל ומדו' ומו"ד העצמיי' אינם נמשכי' בגלוי זה שמתגל' מהם כמו מאותיו' השכל למדו' כנ"ל מ"מ יוכל לבא כל פנימי' השפע למקבל מן הבל נפרד של הדבור כנ"ל משא"כ בחי' אותיו' הכתב שנבדלים לגמרי מכח וחיו' אותיו' המו"ד וגם מאותיו' התנועה והמעשה דכתב כבר נפסק ולא נמצא שם רק רושם בעלמא שהוא בהעלם גדול כידוע וד"ל (משא"כ אותיות החותם שחוקק בשעוה שהרי עשה חקיקה עצמי' בשעוה ולא רושם בהעלם כמעשה הכתב כו' וכמו כן הכותב בדיו דרך חקיקה שחוקק בהן קולמסו כו' וכמו והמכתב כו' חרות על הלוחות כו') והנה יש עוד מדרגה הנחשב לבחי' אותיות והוא כמו ממוצע בין בחי' אותיות עצמיי' הנ"ל לאותיות הכתב והיינו כמו אותיות היוצאים מהבל הפה לאויר העולם אך שנעשית נבדלים לגמרי אבל יש כדוגמתן ואינם נבדלים כלל אדרב' אחוזים וקשורים במקור חוצבן ואינן נק' אותיות עצמיי' ולא כאותיו' המתפשטים מן העצם כאותיות השכל שמתפשט במדו' וכן ממדו' למו"ד כו' שזה בא בגילוי עכ"פ אלא הן באים בבחי' דילוג גדול ובצמצום ובהעלם כערך אותיות הכתב הנ"ל והוא ענין ובחי' השערות שיוצאים וצומחים ממותרי מוחים כידוע שיש לכל שער' ושערה גומא מיוחדת בפ"ע במוח שמשם שרש חיות יניקתה ואמנ' השערה עצמה דבר נבדל לגמרי מעצם החיות שהרי כשחותכין אותו לא ירגיש כאב כלל כידוע אך כשימשוך אותה ירגיש כאב מצד שרש יניקתה בעצם הראש והמוחים שבו הגם שאינו רק בחי' מותרות בעלמא מ"מ אחיזתה בעצם החיות ממש כצמיחת האילן משרשי יונקותיו וכה"ג וכידוע שהשערות נק' בחי' צומח שבחי כו' (וכן צמיחת צפורן רק שהצפורן בא צמיחתו ממותרי לחלוחי' מוח שבעצמות והשערות ממותרי הדם) והנה החיות המצומצם ביותר בחלל השערה (וכמו הזיעה שנסחט מן השערה דרך חללה כך החיות נתצמצם בא מגומא שבראש כו') ה"ז כדמיון הבל הדבור שיוצא באויר העולם הנבדל ועכ"ז אינם דומים זע"ז דהבל הנבדל באויר יוצא והולך לו ואין לו אחיזה ויניקה וחיבור עם הבל הפה מקורו (הגם שמתפעל השומע ממנו כמו מקול ערב דניגון שיוצא מהבל הלב כנ"ל זהו מצד קצת החיו' הנשאר בו אבל נפסק ונבדל וקול הכינור יוכיח שמתפעל ממנו ג"כ) משא"כ בחיו' שבשערה הגם שהוא מצומצם ביותר אבל הוא אחוז וקשור בשרש יניקתו בגומא כו' כנ"ל עד שמרגיש במשיכת השערה כו' ומכ"ש שאין לשערות דמיון עם אותיות הכתב שאין שם רק רושם בעלמא ובהפסק וריחוק גמור כנ"ל וגם זה א"א לומר שיהיו בערך אותיות עצמיי' ממש כי אינן רק חיצוניות ומותרות שבאו בבחי' צמיחה לבד כו' הגם שצמיחה זו עצמי' כצמיחת העלין על האילן וכעשב השדה מ"מ נק' לבוש חיצוני בלבד כידוע (ומ"מ נחשב מותרות עצמיות מצד שצמיחתן בלתי מוגבלת שחותכן וחוזרין וצומחין עד אין שיעור כעשב השדה כו') אך צריך לומר שהן בחי' ממוצע בין אותיות העצמיי' (ככלי המוחי' וככלי הגלגל' כו') ובין אותיות נפרדים לגמרי וגם לא כמו אותיות שמתפשטים מן העצם שבאי' בגלוי נבדל שהרי אינן נבדלים וגם אינן באי' בגלוי כלל כי אור וחיות שבשערות הוא בהעלם וצמצום גדול בדילוג הערך ביותר (וגם אין להם דמיון לאותיות הכתב שמתגלה בהן עכ"פ הכל בחיצוניו' כו') אלא אמיתית דמיונם הוא כמו ענין הארת אור השכל במשלים וחידות שהמשל דבר זר והארת השכל מתעלם שם תכלית ההעלם והצמצום ומה שמבין השכל מתוך המשל בא אחר העלם המשל (ולא כאותיות הכתב שבהן נגלה אור השכל כמו באותיות הדבור רק שהחיות מצומצם בהעלם) וכך חיו' המוחים מצומצם בהעלם גדול בחלל השערה (ולא כאותיות המתפשטים משכל במדות שבאים בגלוי כו' ולא כאותיות מחשבה בדבור וכה"ג כנ"ל אלא כאותיות הדבור שנבדלים באויר אבל המשל מן השכל אינו נבדל כלל שמשל בלא נמשל כגוף בלא חיות כלל ולא כחומר וצורה שזהו כאותיות עצמיים הנ"ל שהרי אין המשל רק לבוש לנמשל כידוע ועכ"ז אינו נבדל אדרבה אחוז וקשור בנמשל ומשם חיותו והוא בא במותרות ונובלו' בלבד כמו השערות ממש) ואמנם הנה ידוע הכלל בכל שפע ע"וע שכל שהשפע באה בקירוב הערך יותר יבא באופן בחי' אותיות שהן גלוי עצמות השפע בכל המדרגות דהיינו כמו בחי' אותיות שהן גלוי עצמות השפע בכל המדרגות דהיינו כמו בחי' אותיות עצמיי' הנ"ל או אם ישפיע בריחוק יותר בערך מצד ערך ריחוק המקבל כו' יומשך באותיות המתפשטים מן העצמות כנ"ל כאותיות השכל במדות ואותיות המדות במחשבה ואותיות המחשבה בדבור כו' ובריחוק יותר עד אותיות שנמשכים בהבדל והפסק מן הפה לאויר העולם שזהו האחרון מכולם וגם זה יותר קרוב מאותיות הכתב שלא נשאר שם רק רושם חיצוני אע"פ שבא שם הכל בגלוי (וכמ"ש במ"א בראיה לזה מאובנתא דלבא שנשכח בפסק דין שנגמר בע"ש כשכותבין אותו אחר שבת דלכך אין יושבין בע"ש כו') ואמנ' בחי' אור ושפע שנמשך כמו ע"י שערות וכמו התלבשות השכל במשל וכה"ג הגם שהוא רחוק יותר גם מאותיות הכתב שבאותיות הכתב הכל בא בגלוי ואינו חיצוניות כ"כ כחיצוניות החיות המצומצם שבשערות כו' מ"מ יש בהן יתרון מעלה במה שאחוזים וקשורים בשרש יניקתם בפנימית ועצמות ומה גם שיוכל להיות בהם דוקא מצד המשכת שרשם יותר פנימית ועצמות מפנימית ועצמות שנמשך בהעלם באותיות הדבור מאותיות מחשב' ומדות עד פנימית הרצון וחכמה שיוכל לבא למקבל כו' וכמ"ש במ"א דהיינו משום שיצאו בבחי' מותרות זהו הוראה על היות שרשם מבחי' פנימית ועצמו' ביותר דזהו הכלל גדול בהשתלשלות דכל שהשפע הולך ממקום הגבוה במדרגה ביותר יותר יבא בצמצו' והעלם בדילוג הערך ביותר מצד ריחוק ערך המקבל אליו וכל שקרו' אליו ערך המקבל יותר יותר יומשך למקבל בקירוב הערך כו' ולפ"ז השפע דשערות וכאותיות הכתב באים ממקום גבוה במדרגה ביותר מכל שפע הנמשך ע"י אותיות עצמיים ואותיות המתפשטים הנ"ל וד"ל) והנמשל היוצא מכל הנ"ל בחלוקי מדרגות שבבחי' אותיות שנק' ממוצעים לחבר העליון בתחתון כנ"ל הנה בחי' אותיות שנבראו בהן העולמות שנמשך מאותיות הדבור העליון כי' מאמרות יהי אור ויהי רקיע הנ"ל ה"ז בחי' האחרונה שבדבור שהוא הבל הנפרד לאויר מהבל הפה העליון (ולכך דבר אלקינו יקום לעולם ואין כל חדש תחת השמש רק ברצון חדש כו' וכמ"ש דברי אשר יצא מפי יצא ממש והיוצא מהווה כו') וזהו נק' הבלי' תתאין דמל' בעולמות בחי' ממוצע בין אותיות הדבור עצמן לנבראים כו' והעליון מזה אותיות הדבור עצמן שמקבלין מהבל הלב כנ"ל וגם בזה יש ממוצע בין אותיות עצמיים שבמדות הלב ובין אותיות הדבור ונק' קול הבל הלב קלא דלא משתמע בדבור וקלא דמשתמע הוא הנמשך בדבור ומשתמע לחוץ כנ"ל והעליון גם מזה הוא אותיות גדולים הבלי' עלאי' דבינה שנק' אותיות השכל במדות וגם בזה יש ממוצע ע"ד הנ"ל באותיות המדות לדבור וכן משכל למחשבה או ממדות למחשבה כו' והעליון גם מזה הוא אותיות עצמיים שברצון שמתהווה השכל כמו והחכמה מאין כו' ויש בזה ב' מדריגות א' אותיות עצמיים שברצון שחוקקים לצורת השכל לזכות או לחוב כמו השוחד שיטה הרצון בעצם ויהווה שכל לזכות כו' ויש מדרגה ב' שבא מפנימית הרצון יותר ע"כ יבא בדילוג הערך ובריחוק יותר כפי הכלל הנ"ל והוא כמו ענין ובחי' השערות שהוא כדמיון אור השכל שמתעלם במשל כנ"ל באריכות ויובן זה למעלה בדרך כלל בהפרש שבין השתלשלות העולמות מדבור ומדות וחכמה ורצון העליון הגם שיוכל לבא גם פנימית הרצון וענג בהבל חיצוני שבדבור כנ"ל מ"מ ע"י בחי' אותיות הכתב ומכ"ש בבחי' שערות הגם שבא שם האור ושפע בדילוג ובריחוק הערך יותר כנ"ל אדרבה היא הנותנת שבאה השפע והאור ממקום גבוה ועליון מפנימית ועצמות המאציל ביותר שלזה לא יוכל לבא גם באותיות עצמיי' דרצון וחכמה ומדות וד"ומ כו' רק בהעלם גדול דשערות או מעשה הכתב כו' והיינו ענין שרש התורה דאור תורה נאמ' בו עוטה אור כשלמה בבחי' לבוש וגם נק' משל הקדמוני שזהו דמיון לבחי' שערות כנ"ל וכאשר נק' משל הקדמוני היינו למעלה גם מבחי' ירידת אור דתורה להיות בבחי' אותיות כמו מימינו אש דת כו' אש שחורה ע"ג אש לבנה שנק' אותיות הכתב עכ"פ וגם למעלה מאותיות החקיק' דחרות על הלוחות כו' וכן כשנק' בבחי' לבוש כמו עוטה אור כשלמה שכל זה ענין מקיף בלבד שלא בא האור רק דרך העלם ולא בגלוי כלל כהגבלה בכלים ואותיות אבל מעשה הכתב הוא גלוי ההעל' דמקיף וכך דרך בחי' שערות עכ"פ יש קצת גלוי העלם המקיף רק שהוא בא בבחי' צמצום גדול ובהעלם יותר מאותיות הכתב כנ"ל משא"כ אותיות דרצון ושכל ומדות הנ"ל באי' כסדר השתלשלות דאו"פ בהגבלת כלים מעילה לעלול כנ"ל וד"ל:

(לז) ומעתה הנה יש להבין בשרש ענין התהוות החכמה מלמעלה מן החכמ' שהוא מאין כו' כמ"ש והחכמ' מאין כו' שהוא ע"י מזל ונוצר כידוע שזהו כמו בחי' דילוג השפע שע"י שערו' הנ"ל ולכאורה יש להבין למה יש הפרש בין שפע אור הכתר לחכמה לשפע חו"ב ומדות שמכתר לחכמה בא דרך דילוג הערך דהיינו העלם דמקיף הבא לגלוי בצמצום והעלם דשערה כו' כנ"ל ולא דרך ע"וע כמו מחכמ' לבינה ומבינה למדו' כו' (ולכאורה אנו מוצאי' שגם אור החכמה נאצלה ע"י בחי' אותיות דוקא כמו ע"י שם ע"ב במילוי יודי"ן ומבואר במ"א דכמו שכלי החכמ' הוא בחי' שם ע"ב כידוע בענין ד' שמות דע"ב ס"ג כו' כך בחי' שרש התהוות אור החכמ' נאצל ע"י אותיות מעצמו' המאציל והוא ג"כ ע"י שם ע"ב כו' וכן אור הכתר כו') אך הענין הוא להיו' שאור הכתר בכלל נק' בחי' מקיף והגם שנק' ממוצע בין עצמו' המאציל לנאצלי' הרי נק' בחי' גלגלת' כגלגלת עצם הראש שמקיף למוחי' שבו כו' וכל בחי' מקיף א"א שיומשך ממנו אור ושפע למקבלי' בבחי' גלוי גמור כמו שהוא בע"וע כו' אלא דוקא בדרך דילוג הערך כמו ע"י בחי' שערות הנ"ל וזהו ענין מזל ונוצר כו' אותיו' צינור כצינור דק שנובע בדקות והעלם וצמצום גדול וכמ"ש במ"א בענין הכל תלוי במזל אפי' ס"ת בהיכל כו' וכמו מזל מחכים שזהו כח העלם השכל הנובע בהעלם לגלוי אור השכל הנק' סברא שלא נודע ונגלה מקור זה הממציא השכלה גלויה זאת ואינו רק כמו צינור מעצם כח המשכיל ההיולי הפשוט הנק' ח"ס בכלל והוא הנק' בחי' צומח שבח"ס לבד והן כמו בחי' שערו' הנ"ל והיינו ענין מזל ונוצר דא"א כידוע דאבא יונק ממזל הח' כו') וכידוע בענין י"ג ת"ד דא"א ששרם ממו"ס בדרך דילוג הערך ולכך נק' מזלות לפי שהן יוצאים מבחי' מותרי מו"ס דרך בחי' שערו' כו' וכל זה אינו אלא מטעם שהכתר הוא בחי' מקיף בכלל כעצם הגלגלת כו' כנ"ל וכל מקיף א"א שיבא למטה כ"א בדרך דילוג הערך ולא בבחי' עו"ע כנ"ל וד"ל (ובאמת עדיין אין זה מובן דלפי המבואר במ"א בענין אורו' הנאצלים מעצמו' המאציל הכל שוין בזה שנאצלו ע"י בחי' אותיות ושמות עכ"פ כמו שם ע"ב ס"ג כו' ולכך נק' ע"ס בכלל רזא דשמא קדישא שכולן אינן רק בבחי' שמות דעצמו' כו' כי מצד עצמו לאו מכל אינון מדו' כלל כידוע א"כ למה מכתר לחכמ' בא דרך דילוג בבחי' שערו' כו' אך הענין ידוע שע"ס דאצי' יש בהן ב' מדרגות א' כמו שנאצלו מעצמו' ולא זה מזה בהשתלשלות והב' כאשר באו בסדר השתלשלו' זא"ז מכתר לחכמה כו' וביאור הדברים ידוע שבחי' עצם נקודת מציאותן הראשון לא נתהוו זה מזה רק הכל מן העצמו' כמו עד"מ נקודת עצם החכמה לא נתהווה מכתר שנק' רצון שהרי יש מציאת שכל בלא רצון כלל אלא מעצם הנפש שנק' נפש השכלית כו' וכן החסד והדין לא נתהווה עיקר עצם מציאות נקודתן הראשונה כמו שהוא מתחלת הוייתן מן השכל שהרי יש מציא' אוי"ר בלא שכל המוליד כלל וכלל כידוע ולכך שוין הכל בלי חילוק כלל לגבי העצמו' וכולן מקבלי' התהוותן רק מבחי' אותיו' ושמות העצמו' כנ"ל וכמו עד"מ מן התהוות הרצון מן הנפש ששוה עם התהוות עצם השכל והמדות מן הנפש כו' דהנפש עצמה מושללת מכל בחי' מציאת דבר מה כו' וכך ע"ס נק' ע"ס בלי מה כו' כידוע אך כ"ז כמו שהע"ס נאצלו מן העצמות אבל כמו שהן באי' בהשתלשלו' זה מזה ה"ז עד"מ באדם למטה כמו שמן הרצון נמשך שכל ומן השכל מדו' כידוע שכבר יש עיקר נקודת מציא' רצון ושכל ומדו' מן הנפש רק שבשעה שהנפש מתפעלת מתפעלת ברצון תחלה ומן הרצון יומשך טעם ושכל ומן השכל מדות כו' אזי יש חילוק מדרגות באופן הילוך השפע מזה לזה דמרצון לשכל בא דוקא דרך דילוג הערך כנ"ל דא"א שיתמשך גופו של רצון בשכל כי הרצון נבדל ערכו ממהו' שכל לגמרי כי אין טעם לרצון כלל כידוע והשפלתו וירידתו בשכל בא דרך העל' וצמצום להיותו בחי' מקיף כנ"ל ואמנם משכל למדות בא דרך עו"ע יש מיש אע"פ שהשכל נבדל בערך ג"כ מן המדות אבל יש מציאת מדות בשכל תחלה שזה נק' יש מיש משא"כ ברצון לא יש מציאת שכל והטעם ושכל לרצון שיש בו בהעלם בא ע"י בחי' צומח דהיינו מזל ונוצר כנ"ל וזהו הנק' יש מאין כידוע) והנה מעתה יש להבין ענין כל אות שאין גויל מקיף לה מד' רוחות פסולה הנ"ל בהיות ידוע בענין מזלות דא"א שהן רק מבחי' מותרי מו"ס שבגלגלתא ושרש צמיחתן מעצם הגלגלתא כנ"ל וידוע שיש ב' מדרגות ארחין וחוורתי כו' ובחי' חוורתי דגלגלתא דא"א הוא בחי' חסד דע"י שמלובש בגלגלתא כו' וארחי' הוא מקום צמיחת שערות כו' והנה בחי' חוורתי הנ"ל הוא בחי' מקור לצמיחת השערות הנק' ארחי' כידוע (וביאור הדברים ידוע שזהו בחינת העונג הפשוט הנעלם שממנו מקור נעלם ופשוט לרצון כי הרצון הוא בחי' המשכה עכ"פ ומקורו הוא בעונג פשוט ועצמי והוא הנק' חסד דע"י כו' וכה"ג ובכלל נק' חוורתי דע"י דבחי' לובן החסדים הטובים הפשוטים שכוללי' בהעלם כל מיני שפע רצון טוב לחסד וי"ג חוורתי הן מקור י"ג ת"ד כידוע וגם הן מקור לתרי"ג מצות ששרשם בתרי"ג ארחי' דגלגלתא כידוע ומבואר במ"א באריכות) והיינו כמו ענין הנ"ל בקלף שכותבין עליו אותיות שהקלף הוא לובן פשוט ועצמי מקיף וסובל כל ציור והמשכת הקוין הנמשכין בו בציור כל תמונת פרטי אותיות הנכתבים בו וכל אות מיוחד לו מקום בפ"ע בקלף לבן זה ומוקף בד' רוחותיו מקלף לבן זה כו' וכך הוא למעלה בבחי' הארחין ושערות שהן כמו בחי' אותיות הנמשכי' כו' כך כל שערה המשכה מצומצמת שמיוחד לה מקום בבחי' חוורתי הנ"ל שהוא כעצם הגלגלת כי עצם הגלגלת חלק והוא כמו דמיון קלף הלבן שסובל כל קוין וציור האותיות מקיף לכללותם יחד ומקיף לכאו"א בפרט כך בחי' לבנוני' העליון מקיף לכל בחי' שערות הנמשכות משם וסובל הכל כאחד ומקיף לכאו"א בפרט כי יש לכאו"א גומא מיוחדת (וכמ"ש בשערה בין כו') וכך יובן בענין האותיות הנכתבים בד' פרשיות (כמבואר למעלה שב' ענינים הללו דאותיות הכתב ובחי' השערות הוא בחי' צמצום המשכות מבחי' המקיף דוקא שאין זה בע"וע כו') דלכך כל אות שאין גויל מקיף לה מד' רוחו' שלה דוקא פסול' להיות שהגויל הוא קלף הלבן כמו בחי' מקיף דלובן העליון כו' ויש לכל אות ואות מקום מיוחד באופן שיהי' מוקף מבחי' לובן הקלף מד' רוחותיו דוקא שאז המשכתו בבחי' מקיף דוקא להיותו מוקף מכל ד' רוחותיו מלובן דקלף אבל כשנגע באות הסמוך לו אין לו הארת המקיף אליו מכל צד ופוסל הכל כו' וד"ל) וכמו פ' קדש היא בבחי' אור ח"ע דאצי' כנ"ל כמו בנאצל בבחי' דילוג והעלם אותיו' בקלף המקיף כו' צריך לכל אות שבה גויל מפ' זו מקיף לה מכל ד' רוחותי' וא"ל פסול וכך הוא בפ' והי' כ"י שהוא בבחי' בינה שנז' בה יצ"מ כנ"ל וכמ"כ בפ' שמע והי' א"ש שהן בבחי' חו"ג שהן ד' מוחי' דבחי' מקיפי' דחב"ד דז"א בתפילין שבראש כנ"ל ובבחי' מקיפי' העיקר הוא הקלף של הפרשיו' שהוא כמו אור מקיף העליון דלובן העליון דהיינו שהוא אור פשוט שע"ג נחקקו האותיו' שבפרשיו' שהן בחי' המוחי' והקלף מקיף כל המוחי' שבו כמו שהגלגלת מקיף למעלה כו' (וזהו בין בתש"ר בין בתש"י הגם שתש"י הוא בבחי' מוחי' דנוק' שכלולי' בבית א' להיות' על יד שמאל כנגד הלב ומתאחד' בתש"ר והיו לאחדי' כידוע):

(לח) והנה יש להבין מעתה בענין הרצועות דתליין על לבא שע"ז א' שימני כחותם על לבך כנ"ל וידוע דהרצועות כשרי' גם מן הקלף כו' רק שרצועו' שחורו' דוקא הל"מ כו' והענין הוא להיו' כי שרש בחי' הרצועות שהן מעור הבתים המקיף לד' פרשיו' כו' הרי בהכרח שגם הרצועות בבחי' מקיף דד' מוחי' שבפרשיו' ולכך תליין על לבא דוקא בבחי' מקיף כנ"ל ולהבין זה הנה יש להקדים תחלה ענין המאמ' דס"י בג' דברי' כו' בספר וסופר וספור כו' וידוע דספר הוא בבחי' בינה שנק' פתוחי חותם כידוע והענין הוא דשרש בחי' התהוות האותיו' הוא בבינה דוקא והיינו כאשר נבקע בחי' יסוד אימא כו' שזהו הנק' פתוחי חותם כו' וביאור הדברי' ידוע שבחי' יסוד אימא הוא בחי' ההתקשרו' במושכל היטב לעומק דהנה זהו כלי קליטת המושכל שקולט השג' המושכל נק' יסוד אימא ויש בזה ב' מדרגו' הא' כאשר הוא סתום שאז אין בו בחי' אותיו' עדיין ולא מקור לאותיו' מצד סתומתו בהעלם עדיין כו' וכמו שאנו רואי' בחוש שכאשר אדם טרוד ביותר באיזה מושכל עמוק להיות שכלי קליטת השכל קשור ומוטרד ביותר באור שכל זה עדיין אין שם בחי' אותיות כלל רק עיון וסקירה הנק' מחשבה עיונית שאינה בבחי' אותיות כלל רק בחי' מחשבת שכל ומה שחושב ומעיין בשכל בא דרך סקירה בבת א' ולא בבחי' התחלקות אותיות במחשבה זו כלל (וכשיטרד יותר דהיינו שעדיין אינו מושג לו השכל ורוצה להשיגו שעדיין אין השכל בא בבחי' מחשבה הנק' מחשבה עיונית כנראה בחוש שתשתומם מחשבתו כרגע עד שיבא להשיג השכל אז נק' עיון מחשבה עכ"פ וזהו סתימת יסוד אימא בהעל' מצד קוצר המשיג ועומק המושג ועי"ז דוקא נבקע יסוד זה שהוא מה שבא לכלל השגה כו') אך אחר שנבקע בחי' יסוד אימא הנ"ל הוא עוצם התקשרו' כלי' הקליט' במושכל כאשר יבקע מצד שנתרבה בו אור ירידת השפע לבא מהעלם שלו ולא יכול עוד להצפינו בהעלם וסתימות כו' אזי יתהווה אותיו' במחשבה זו והוא בחי' התחלקו' גלוי אור המושכל בחלקים דהיינו בהתחלקו' אותיו' המחשבה שמיד שנבקע בחי' יסוד אימא הנק' חותם בא בחי' התחלקו' אותיות במחשבה והוא בחי' ה"ג מנצפ"ך דאימא שמחלק אותיות המחשבה כידוע והנה מסיבת בחי' הבקיעה דיסוד אימא נחלק אור השכל להיות בבחי ד' מוחין שהן ד' פרשיות דתפילין כידוע וכנרא' בחוש שהטיי' עצם השכל להטות כלפי חו"ג ע"י הדעת נוטה כידוע אין זה אלא כאשר מתהוו' אותיו' השכל במחשבת שכל הנ"ל וטרם שבא לכלל אותיות רק הוא נסקר בעיון כו' אין שם גם בחי' התחלקו' השכל לחו"ג שלא ידע איך יפול דבר המשפט של השכל אם לזכות או לחוב כו' וכמ"ש במ"א וד"ל וזהו שרש ענין ד' פ' דתפילין שנק' ספר שבא מבחי' אותיות דבינה שנמשך לחו"ג כו' והן שמע והי' א"ש ולכך כל הד' פ' כתובים באותיות ע"ג הקלף שנק' ספר מטעם הנ"ל אך הנה שרש הרצועות אע"פ שהן מעור פשוט יש בהן יתרון מעלה מד' פ' שהן ד' מוחי' לפי שהרצועו' נעשי' מעור הבתים המקיף לד' פ' שהוא למעלה מבחי' אותיות (וגם למעלה מן הקלף וגויל דנק' מקיף לאותיות עכ"פ ועור הבתים מקיף כללי כגלגלת המקפת כללו' המוחין שבד' חדרים כו') וזהו טעם שהרצועות תליין על לבא מבחי' מקיף על הלב דלב מקבל מל"ב חדרי' שבמוח לבד כידוע ואמנם הרצועות נמשכים מתש"ר מעור הבתים שלמעלה מעלה מבחי' המוחי' דד' פ' כנ"ל וז"ש כחותם על לבך שזהו רצועות דתש"ר דתליין על לבא דוקא כנ"ל וד"ל ולהבין זה בתוס' ביאור הנה יש להקדים מאמר בידוע באד"ר דז"א בע"י עצמו אחיד ותליא (פי' למעלה מחו"ב שהן מקבלין מב' מזלו' ונוצר ונקה שאינן רק חיצוניו' ע"י שמצומצם ברצון הנמשך לשכל שנק' ונוצר אבל המדו' שרשם בפנימי' ע"י כמשי"ת) דהנה לכאורה אנו רואים שעיקר ומקור חיות המדות הוא נמשך מבחי' האותיו' דמח' דבינה שמתפשטת במדו' להחיותם ע"י הדעת המתפשט (דדעת גניז בפומא דאימא כמ"ש כי כו' מפיו דעת ותבונה כמ"ש במ"א ומ"ש במ"א דדעת גניז בפומא דמלכא היינו הך דבינה נק' מלך כו') בהיות שאנו רואי' מופת לזה מגידול המדו' שתלוי בגידול השכל דוקא דלפי שכלו יהולל איש כידוע דהקטן ששכלו קטן מדותיו קטני' וכשיגדל בערך השכל כך ממש יגדלו ערך מדותיו להיות שהמדו' נולדי' רק מן השכל וכאשר שכלו גדול להשכיל עניני' גדולים כממון וכבוד וכה"ג כך יולדו המדו' בבחי' גדלות הערך לאהוב הכבוד והממון וכה"ג כי מתאחדי' כא' ממש שהרי מיד שיעלה במוחו הבנת טוב ענין הדבר מיד יאהוב בלבו לאותו הדבר והקטן להיותו קצר השכל להשיג טוב דבר החשוב ממילא אין בלבו אהבה לזה ולא יתפעל ממנו כלל וכשיגדל וישיג טוב הדבר החשוב לפי ערך טוב השגתו בשכלו כך יתפעל בלב אליו כידוע ונמצא שהשכל והמדו' כמהו' א' הוא וראי' שגם התינוק לפי קוצר השגתו בדברי' קטני' פחותי הערך כך יולד בלבו התפעלות אליהם לפי שהמדו' נגררי' בגידולם אחר גידול המוחי' כמו שיגדל העלה עם הפרי וכמו העץ וקליפתו כו' וכמ"ש במ"א בענין כי האדם עץ השדה כו' ומכ"ז מובן דעצם מציא' המדו' עיקר התהוותם בעצם וגידולם הוא בא רק לפי ערך התהוות וגידול השכל תחלה כו' ואם לא מציאת השכל אין מציאות מדות כלל וכלל ולפ"ז משמע דעיקר התהוות עצם מציאו' המדות נתהוו רק מן השכל ובאמת יש סתיר' גדולה לזה שאנו רואי' שיש למציאו' המדות בלא שכל כלל שהרי מדו' הנולדי' באדם בתולדתו בטבעיות כמו למאוס ברע ולבחור בטוב ודאי מציאות המדו' הללו ישנם בטבע בלא שכל וטעם המוליד כלל כי גם אם לא יתבונן ברע המזיק לו כאש ונחש ולסטי' שונא בטבע לרע זה ומואס ובורח ממנו רק שע"י ההתבוננו' יותר יברח כי גם התינוק ובהמה יברחו מן האש כמו הגדול בשכל ממש רק שהגודל בשכל ודעת יבחין יותר איכות ומהות הרע המזיק יתפעל יותר וכן באהבת דבר הטוב ונחמד מדה זו יש בטבע הבריאה ובאדם ביותר גם בקטן כמו בגדול לאהוב ולחמוד דבר הטוב ולרוץ אחריו כמאכל ולבוש טוב ודבר שבממון וכבוד ושאר תענוגי עוה"ז רק שהשכל המתבונן בטובו ביותר יתפעל יותר כו' ונמצא מואס ברע ובוחר בטוב שיש בכלל בכל טבע בריאה אינו נמשך מצד הדעת עיקר תחלת מציאותו רק נולד כך בטבע והדעת והשכל הוא רק כמורה ומבחין יותר לטו"ר ולהורות ולהבחין בטו"ר ואין זה רק כמו שהאור הנר יגלה והבחנה טובה ביותר בין אוצר טוב שבדרך ללסטים ומזיק רע או בור גם שהשכל מבחין יותר אין זה בעצם מהות הדבר שזה א"צ שכל וטעם כלל רק להורות ולהבחין מי הוא הטוב ומי הרע כו' וכשבא להבחנה זו מטבע הבריאה למאוס ברע כו' וא"כ אין השכל רק כמו האור שמגלה הדרך ילך בה שלא יפול בבור כו' וכך בעסק דבר מה לילך בהשכל שלא יפול ברע כו' ולכך החכמה נק' אור שמאיר למדות איך לבחור בטוב כו' אבל עצם מציאת המדו' למאוס ברע כו' לא נתהווה מן השכל כלל אלא הן בטבע תולדה מבטן כו' וד"ל אך מזה עדיין אין ראיה למדות שנולדים רק מצד השכל והרי המופת הנ"ל מה שתינוק יאהוב דברים קטנים מצד שכלו מטה לאהוב דבר קטן כו' כנ"ל זהו גם במדות טבעיו' הרי גם הטבע דמדות משתנים עפ"י השכל עכ"פ כשהשכל גדל כו' (כי גם השכל טבעי כמו המדות שבשכל לטו"ר טבעי הוא יש חכמים להרע מצד טבע שכלם ולהטיב לא ידעו כלל כו' וכן יש שכל מתפעל כך ויש כך כו') ובאמת גידול השכל וגידול המדות שבאי' כא' כנ"ל היינו רק מדות שבשכל דכאשר עצם השכל מתרחב במוח ממילא מתרחב מדות שבשכל לדברים גדולים יותר ואז ממילא מדות שבלב הוא שמתפעלים לדברים גדולים ובתינוק מדות שבשכלו לדברים קטנים כמו לשחוק והוללו' כו' כי עד יג"ש הגידול רק במדות לבד כו' (ואמנם טבע מדות שבשכל לטו"ר משתנה ג"כ בגידול השנים ובסיבה זאת משתנה טבעי המדות לטו"ר שנולדו מבטן כו' דלפי שכלו יהולל כו') אך הנה אנו רואים מופת גמור גם במדות שנולדו רק מן השכל ואם לא השכל וההתבוננות לא היה מתפעל כלל שגם שם יש מציאות המדות בעצם שאינם מתהווים מן השכל אלא אדרבה גדול כחם הרבה מכח השכל עד שלא יוכל השכל למשול בם להפוך אותם כהורא' השכל כו' דהנה אנו רואים במתפעל מן השכל דוקא אם לא היה ערך גידול המדה רק לפי ערך גידול השכל ולא יותר אפי' כקש"י א"כ ודאי לא תמצא מציאת התפעלות המדה יותר מהתפעלות השכל ולמה אנו רואים בחוש שכאשר יתפעל אדם בלב באהבה לדב' מה מצד שהתבונ' בשכלו ונתפעל בשכלו תחל' שמז' הוליד התפעלו' הלב ויוכל להיות שתתגבר התפעלו' הלב ביותר מכפי המד' שבשכל דהיינו שנתגבר התשוקה וחמדה בלב נפלאה ורבה ועזה ביותר שלא היה במוח ערך בזה התפעלו' השכל כלל עד שיכול להיות שגם אם יטה שכלו אח"כ בהיפוך מהתפעלו' זאת שבלב לא יכול המוח לשלוט על הלב ולא יעצור רוחו בשו' אופן ע"ד דוגמ' כשמתפעל במו' בטוב המו"מ או הבנין וכה"ג ויולד מזה התפעלו' בלב אז תתגבר התפעלו' הלב בלא טעם ושכל רק טבעיו' כבהמה עד שגם אם יגזור השכל היפוכו שלא טוב הדבר כלל וכלל לא יוכל להפוך לבבו כלל ואם היה עיקר תחלת התהוות מציא' ההתפעלו' בלב רק מהשכל איך יהיה כח הנולד גדול מכח המוליד ולא עוד אלא שיעש' היפוכו ממש כו' אין זה רק שבהכרח לומר שיש למציא' מדו' בעצם תחלת התהוותם למעלה מעלה מן השכל אלא שהשכל מורה למדו' אופן ואיכות ההתפעלו' לטו"ר כך ולא כך כמו לאהוב דבר זה מצד טובו שנתברר לו בשכל כו' ולמאוס ולשנוא דבר זולתו מצד שמאסו הבחנת השכל כו' אבל עצם המדו' לטו"ר טבעיי' הם מבטן כו' כנ"ל ע"כ גם אם כלה כח המוליד' שהוא השכל הרי טבע עצמותם גובר על הוראת השכל ולזאת גם אם השכל יורה להיפך אח"כ לא יועיל כי כח עצמותם הגבה למעלה ממדו' שבשכל כו' וזהו הסיב' שתתפשט התפעלו' המד' יות' ממדו' שבשכל כנ"ל (וכמו שאנו רואים באו"נ איש לרעהו מצד הטובות וחסדים שעשו זע"ז כשירחקו זמן רב ויתראו פנים תגדל האהבה ושמחה ביתר מכפי ערך השכל וטעם לאהבתם כו') ומכ"ז הוראה עכ"פ שמדות טבעיים שרשם למעלה גם ממדות שבשכל שהרי גידול מדו' שבשכל שעושה גידול מדות שבלב אין זה גורע ולא מוסיף כלל במדות טבעיי' ועצמיי' כי כלל גדול הוא דטבע המדות העצמיים שרשם ברצון ועונג העצמי שלמעלה מרצון שמצומצם בשכל וטעם כמשי"ת ע"כ גם טבע המדות שבשכל אין להם ערך לטבע המדות שבלב רק שגידולם באים כא' והשרש לכל הוא מה שיש יתרון לשרש המדות שבלב בעצמות טבע המדות שברצון שלמעלה ג"כ ממדו' שבשכל וטעם לרצון כמשי"ת וד"ל:

(לט) והנה עפ"י כל הנ"ל יובן ענין המאמר דלעיל דז"א בע"י אחיד ותליא כו' אך יש להקדים עוד ענין א' והוא בענין ובחי' ח"ס דא"א שזהו ענין טעם כמוס לרצון כידוע בזהר בכמה דוכתי דאית רצון ואית רצון כו' דהיינו רצון פשוט ורצון מורכב רצון פשוט היינו שלמעלה גם מטע' כמו' לרצון והו' נק' עצם הרצון שאין טע' לרצון כלל ורצון מורכב בשכל וטעם כמוס כו' (וכן בעונג שברצון כידוע) והנה ידוע דעצם הרצון נק' כתר שבכתר והוא למטה באדם בחי' יחידה ונחלק גם הוא למדות חו"ג אך הן עצמיי' ממש כטבע הטוב בעצם להיות לו רצון תמיד למעלה מן הטעם לגמרי ומה שיתפעל ברצון מורכב בשכל וטעם כו' הכל מצד טבעו הטוב בעצם הוא בא וכן להיפך כו' ומבחי' מדות שבעצם הרצון והעונג משם נמשך טבע המדות בתולדותם שזהו למעלה ממדות שברצון המורכב בשכל וטעם ולכך הגם שלפי שכלו יהולל כו' דגידול מדו' הטבעיי' בא עם גידול השכל שהן מדות שבשכל וטעם לרצון הנ"ל אבל עצם מהותם נתהווה בעצם הרצון ששם המדו' עצמיי' עד שגם מדו' שבשכל בטבעם להטיב ולהרע כנ"ל הרי נמך שרשם העצמי ממדות העצמיי' שבבחי' יחידה כטבע הטוב בעצם ששכלו בטבעו מטה כלפי טוב כו' ובזה יובן הכל גם מה שמשתנ' טבעי המדות עפ"י שינוי טבעי מדות שבשכל בגדולתו אין זה שינוי בעצם מהותם כלל שהרי גם זקן שקנה חכמ' אין שינוי כלל בעצם טבעי רצונותיו לחו"ג כמו שנולד כו' ומה שמדותיו שבחכמתו נשתנה במה שנתגדלו בגדלות השכל אין זה שינוי בעצם המדות כלל דהיינו כמו מי ששכלו מטה כלפי חסד מצד גדלות השכל היפך טבעו במדות שביחידה אין זה שינוי כלל בעצם טבעי מדות דיחידה כלל וד"ל (וז"ש דוד ואני בהמות כו' בהמה רבה שלמעלה משכל היותר עליון שבא להיות טעם לרצון כו' וכמ"ש במ"א) ובכל זה יובן טעם התגברו' המדו' מכח עצמם הגם שנולדו מן השכל שיוכל להיו' יותר מכפי ערך כח השכל שמולידם כנ"ל לפי ששרש ומקור הראשון של התהוות עצם מהו' המדה הוא בעצם הרצון ועונג שלמעלה לגמרי מן השכל אלא שעוברי' דרך השכל דרך מעבר בלבד דהיינו מה שלא יתפעל אדם בלבו אם לא שחייבו השכל תחלה בין לחסד בין לדין וכמו שגדולן כא' כנ"ל הרי זהו רק דרך מעב' לבד אבל עיק' מהו' המדה באה מן עצם הרצון והעונג שלמעלה מטעם ושכל לרצון כו' שהוא הנק' רצון ועונג פשוט כנ"ל וד"ל ועם כל זה יובן הנמשל למעלה בבחי' ז"א דאצי' שהן בחי' ו"ק הנולדי' מן השכל שהוא בחי' בינה כנ"ל בענין אותיו' השכל במדו' שזהו חיותם וקיומם ולכאורה שרשם הראשון הוא בבחי' מזלות ונוצר ונקה שהן שרשי המוחי' דחו"ב המולידי' המדות כידוע והמזלות הללו הן רק במדו' שברצון מורכב בשכל וטעם כמוס שנק' ח"ס דא"א כידוע דשרש החכמה מחסד דא"א בקו הימין כו' ושרש הבינה מגבורה כו' ולמעלה מזה הוא מזל ונוצר ונקה שמבחי' ח"ס עצמו כידוע ומבואר במ"א אך הנה כ"ז אינו רק דרך מעבר בלבד ששפע הח"ס מאיר למדו' שברצון ומשם לחו"ב דאצי' וחו"ב מולידי' המדו' כו' אבל עיקר שרש הראשון למדו' דאצי' הוא בבחי' פנימי' ע"י וא"א שלמעלה מח"ס כו' והוא בבחי' עצמיי' שברצון ועונג הפשוט כנ"ל וזהו שא' דז"א בע"י אחיד כו' דז"א אחיד ותליא בשרשו הראשון בהעל' העצמו' של המדו' דע"י וא"א שלמעלה משרש חו"ב דאצי' רק בבחי' גלוי עובר דרך חו"ב כו' וד"ל (ולפ"ז לא יובן מ"ש ויוציאנו ה' כו' ביד חזקה ובזרוע כו' שהן בחי' חו"ג דא"א כמבואר בפע"ח בענין בצאת ישראל ממצרים ובענין עבדי' היינו אנו בני ז"א כו' דאם שרש ז"א בע"י עצמו שלמעלה מזרועות דא"א שנק' יד הגדולה ויד החזקה כידוע וכן מ"ש במ"א בענין המא' דרישא דמלכא בחו"ג אתתקן שזהו בחו"ג דא"א לבד כו' אך מכ"ז אין סתירה כלל דלכאורה לפי הנ"ל ביותר יקשה המא' הידוע במה תצעק אלי שהוא ז"א בע"י תליא כו' דאם שרש מהו' ז"א בע"י עצמו מהו שא' בעתיקא תליא הלא גם ז"א עצמו בע"י אחיד ותליא כו' אלא צריך לומר שיש הפרש בכל זה בין בחי' המוחי' לבחי' המדות עצמם דמדו' דז"א שרשם במדו' העצמיי' שבפנימי' ע"י וא"א שלמעלה מחו"ב דא"א וע"י כו' כנ"ל אבל בחי' המוחים שבמדו' דז"א הן מקבלי' מחו"ב שהוא מוחי' דאו"א והן מקבלים ממדות דא"א ששרשם בחו"ב דא"א וע"י כו' והיינו רישא דמלכא בחי' חב"ד דז"א בחו"ג דא"א אתתקן כו' וכמ"כ חו"ג דא"א שנק' יד הגדולה כו' לפי שבחי' המוחי' דמדות שהוא שכל וטעם שבמדה שרשה במדו' שבשכל עד מדו' שבשכל וטעם כמוס לרצון הנק' ס"ס שמשם שרש הראשון בטעם לחוב או לזכות שכל זה אינו רק בחי' רצון מורכב לחו"ג עפ"י טעם כמוס לרצון כנ"ל וז"ש דרישא דמלכא דוקא בחו"ג דא"א שמקבלי' מח"ס אתתקן דפי' תיקון הוא המשכת בחי' מוחין חדשי' לאו"א ומשם לז"א בחי' מוחי' חדשי' כו' וכה"ג ענין ובחי' לידת ז"א בבחי' מוחי' למדו' שנק' מוחי' דיניק' כו' והוא ע"י יד חזקה וזרוע נטויה דא"א שהוציאו ממיצר העורף דפרעה כו' כידוע אבל בחי' המדו' עצמם שרשם למעלה מח"ס שברצון והוא בעצם הרצון והעונג הפשוט שבלתי מתלבש בשום שכל וטעם כלל כנ"ל זהו למעלה משרש המוחים דמדות שאינו רק במזלות או זרועות דא"א כנ"ל ובזה יתורץ גם ענין המא' דמה תצעק אלי הנ"ל בהיו' ידוע בענין ה' איש מלחמה כו' כמארז"ל דבים נדמה כבחור עושה מלחמה כו' ובמ"ת נדמה כזקן במלחמתה של תורה כו' להיו' שטענה מדה"ד מה נשתנו אלו מאלו כו' ולא הי' כח במוחי' שבמדו' עליונו' דז"א להציל' ממה"ד אך כתי' תפאר' בחורי' כחם העצמי שבמדו' עצמיי' והיינו שבמלחמ' נצח למדה"ד דכח זה אינו בא מצד המוחי' שבמדו' שהרי גברה חיוב מדה"ד באמ' מה נשתנו כו' וגם בשרש הראשון למוחי' שבמדו' שהוא מוחי' עליוני' דא"א במדו' שברצון כנ"ל גם שם לא נמצא מקור מוצא לזכות להטות הרצון לטוב לישראל ולדין למצרים אך ורק מצד עצם כח המדו' כמו שהן בשרשם למעלה מטעם לרצון אלא ברצון עצמי ופשוט הנ"ל ששם דוקא עלו ישראל להיות בבחי' חסד וטוב בלא טעם כלל כמ"ש אך טוב לישראל כו' למעלה מן הטעם לגמרי רק בבחי' עצמיות וטבעיות כו' כידוע בענין ישראל עלו במחשבה פי' עלה בעצם הרצון הנק' מחשבה סתימאה והוא עתיקא דעתיקין או עתיקא סיתימאה בחינת כתר שבכתר כנ"ל) ומחמת זה דוקא נמצא כח מלחמתה של תורה במתן תורה שנדמה כזקן כו' משום דבחי' המוחי' שבמדות דתורה ג"כ נמשך שרשם מעצמו' החכמה הקדומה שבעצמו' הרצון ממש ואע"פ שנק' חש"מ עכ"ז חכמתו העצמי' היא וכמ"ש ואהיה אצלו אצלו ממש ואע"פ שהמדות שמסתעפים מן החכמה למטה ממדות העצמיים היינו בבחי' גלוי רצון ושפע למטה אבל בעצמות אא"ס ממש הוא ורצונו וחכמתו ומדותיו הכל א' בבחי' עצמיות ממש ואין לחלק ביניהן ולפ"ז מה שנא' ה' איש מלחמה בים להכריע בהצלת ישראל מצד כח טבעי המדות הכל א' עם מלחמתה של תורה כשנדמה כזקן שקנה חכמה ממקורה שגם זה למעלה מבחי' ח"ס הנ"ל מטעם הנ"ל (וז"ש תפארת בחורים כחם הוא שעושה הדר זקנים שקנה חכמה (ומה שבסנהדרין היו זקנים דוקא כי סבא דעתיה סתים ולא יתערב בשכל מטבעי המדות לחו"ג כלל וכלל היינו במשפט התורה שירדה למטה לברר לעה"ד טו"ר שבמדות שלמטה מן החכמה יש תערובות טו"ר כו' משא"כ במדו' עצמיים שלמעלה מן החכמה שהוא מקור אמתי לח"ס להטות הרצון לחו"ג כו' כנ"ל וז"ש מה תצעק אלי שהוא בחי' ז"א מדות שלמטה מן החכמה שאין בכחם מצד צמצום המוחים שבהם להכריע לזכות גם בשרש המוחים בח"ס כנ"ל ולא מצד עצמם כשהן למטה מלובשים במשפט התורה לברר לעה"ד כו' אלא בעתיקא עצמו תליא ששם כח המדות העצמיי' למעלה מטעם וחכמה ומשם עיקר כח עצם המדות שלמטה מן החכמה ולא יצאו דרך החכמה רק דרך מעבר כנ"ל והכוונה כך היא מה תצעק אלי בהיות המדות מקבלי' מחו"ב בע"י תליא ושם שרש עצם המדות ושם אני דוקא ילח' לכם וכמ"ש ה' ילחם מטע' הנ"ל וד"ל)

(מם) והנה אחר כל הנ"ל יובן ג"כ שרש ענין הרצועו' דתליין על לבא הנ"ל דהנה מבוא' למעל' בשרש עור הרצועות שהן מעור הבתים שלמעלה מעלה מבחי' הד' מוחי' שבד' פרשיות דתפילין דהיינו מבחי' המקיף דכתר שנק' ע"י וע"כ הרצועות תליין על לבא בבחי' מקיף למדו' שבלב כי א"א שיבאו להאי' במדו' בבחי' או"פ כי המדות שבלב מקבלים מחו"ב שלכך נק' לב ע"ש ל"ב נ"ח שבל"ב חדרים שבד' מוחין כידוע ושרש הרצועות מבחי' מקיף דבתים כנ"ל ולכך תליין על לבא בבחי' מקיף למדו' שזהו ענין בחי' המדות כמו שהן בשרשן הראשון בעצם והוא ברצון ותענוג הפשוט (שלמעל' גם מח"ס דא"א המקור למדות שברצון ע"י ב' מזלות כנ"ל שזהו פי' המאמר דלעיל דז"א בע"י עצמו אחיד כו' בבחי' פנימית ע"י שנקרא כתר שבכתר בכלל אך להיות הרצועות נמשכין מן הבתים לימין ושמאל כו' והוא מצד שרש במדות שברצון הפשוט שמקיף למוחים שבד' פ' כו' ע"כ הרצועו' בחי' מקיף למדות דוקא וזהו הטעם דתלייא על לבא שע"ז א' שימני כחותם על לבך כנ"ל (דכמו שהבתים מקיף כללי לכללות הד' מוחים שבד' פ' ששם נראה לל"ב חדרים כו' כך הרצועות מקיפים למדות שבלב שמקבלים מן המוחי' בבחי' או"פ) (וכמ"ש במ"א בענין מצנפת מקיף דראש ואבנט מקיף דלב הרי האבנט ל"ב אמ' כפלים כמצנפת כו) אך מעתה לכאורה אינו מובן הטעם ברצועות שיהיו שחורות דוקא והל"מ הוא כמארז"ל רצועות שחורות הל"מ כידוע וגם עור הבתים מבואר בפוסקים שצ"ל שחורות דוקא וזה פלא גדול לפי הנ"ל דשרש הבתים והרצועות הן בבחי' מקיף דמוחים ומדות כו' ועוד יותר יפלא דאם אפשר לומר בתירוץ הקושיא הזאת משום דכל בחי' מקיף הוא בהעלם דוקא וכמו ישת חשך סתרו ושחור מראה עמוקה היא בהעלם וחשך היפך האור שהוא בגלוי הו' אך א"כ למה בהיפוך הוא בגויל שבפרשי' דכל אות שאין גויל מקיף כו' כמבואר למעלה שהגויל הוא בבחי' מקיף של האותיות ולמה הגויל לבן דוקא ואם מקיף דכללות המוחין שבד' פ' כעור הבתים שחור הוא ומקיף דמוחין שבאותיות בפרטות הוא במראת לבן וידוע דהלובן מורה על בחי' חוורתי דע"י שהוא מקיף עליון יותר כו' אך הנה התירוץ האמיתי לב' הקושיות דלעיל הוא ענין הידוע בבחי' מקיף שיש בו ב' מדרגות א' התלבשותו בבחי' חיצוניות בלבד כמו שערות הראש וכעצם הגלגלת דאע"פ שהגלגלתא בחי מקיף על המוחין מ"מ חיצוניות המקיף הוא כי אינו אלא עצם דומם בעלמא כו' רק שחיצוניות שבעליון מקיף לתתחון שהן המוחין שבו אבל מ"מ המוחין הן פנימיי' יותר אע"פ שהן למטה מן הרצון שבגלגלתא (וכמ"ש במ"א בטעם מה שלפעמי' משמע דתורה למעל' מן המצות כו' וכמ"ש והחכמה תחי' בעליה בעלי' דחכמה כו') והב' בחי' הארת המקיף כמו שהוא בבחי' הפנימי' שבו והוא ההפרש שבין מראה לבן ומראה שחור דכאשר בא הארת המקיף בהתלבשות חיצוניות בא בגוון שחור (וכמו ישת חשך סתרו וכמו ומשה נגש אל הערפל כו' וכמו הנני בא אליך בעב הענן וכה"ג בסכך דסכה כו' שמתעלם ובא בהעלם בלבד כו') אבל כאשר בא אור המקיף בבחי' פנימית ועצמות שבו כמו שהוא בא בגוון לבן דוקא וכמו לבושיה כתלג חוור כו' וכמו עוטה אור כשלמה אור המאיר ומבהיק בבחי' לובן כו' (ובתורה מאמר מימינו אש דת כו' אש שחורה ע"ג אש לבנה שהן ב' מיני מקיפי' הנ"ל והוא מצד ששרש התורה בעה"ח כמ"ש עוטה אור כו' אור לבן וגם באה בעה"ד טו"ר לברר במדות שבה טמא טהור כו' והוא אש שחורה כידוע באש דהר סיני כו' וד"ל) והנה גם בכאן בענין הבתים והרצועות הגם שהם בבחי' מקיף כנ"ל אבל הרי הוא בחי' התלבשו' וירידת המקיף בחצוניות בלבד שהרי הבתים הן כמו כלי' חיצוניי' לפרשיות המונחים בהן ע"כ מראה הבתים שחור מטעם הנ"ל דכל בחי' מקיף בירידתו למטה לבא בהתלבשות בחיצוניו' הוא בא במראה שחור (וכמו במרכבת יחזקאל סוסי' שחורים דקאי בזמן הגלות דמלובש שם בהעלם וכן שחורה אני ונאוה בגלות דוקא וכה"ג אך זה סותר לכאורה ענין וראו כל ע"ה כי שם ה' נקרא עליך שזהו תש"ר שהן מגולין דוקא וכמו לע"ל דכתיב ולא יכנף עוד כו' שזהו כמו אור בלא כלי ומראה השחור דבתים היפך זה לכאורה ובאמת אדרבה מזה מוכח דמקיף דתפילין בא בירידה והתלבשות למטה דוקא בחיצוניות שהרי א' וראו כל ע"ה דגם ע"ה יראו אות המקיף דתפילין שזהו תש"ר דוקא ולא תש"י שצריך להיות מכוסה ולא מגולה כמ"ש לך לאות ולא לאחרים לאות כידוע ע"כ צריך להיות הבתים שחורות וכו' ומה שאמרז"ל ע"פ וראית את אחורי מלמד שהרא' לו קשר של תפילין ש"ר שמאחוריו דמשמע דמ"ש ופני לא כו' קאי בתש"ר כו' ודאי כמו שיהיה לע"ל דלא יכנף עוד כו' וגם תפילין דמארי עלמא שהקב"ה מניח נק' פאר שהוא מקיף העליון כמו שהוא בבחי' פנימי' דוקא וראיה ממקום התפילין בראשו של כה"ג שהוא בדוגמא העליונה ממש שהי' בין ציץ למצנפת כמו ב' אצבעות מקום שמוחו של תינוק כו' וציץ שעל מצחו לרצון תמיד כו' ודאי בחי' מקיף דפנימי' הרצון והעונג הפשוט כו' ותפילין בא בק"ו מציץ לענין היסח הדעת כידוע וד"ל) אבל הנה בחי' המקיף שבא כמו שהוא בבחי' הפנימי' ע"כ מראהו לבן כנ"ל והיינו לפי שבבחי' אותיות דפרשיות כמו קדש והיה כ"י כו' הן בבחי' פנימית המוחי' שאע"פ שהן למטה מן הגלגלתא כנ"ל מ"מ הן בבחי' פנימי' ביותר ולפ"ז בחי' מקיף שלהן שהוא הגויל הוא מקיף העליון שהוא בבחי' הפנימי' כמו שנוא שאינו בא דרך ירידה והתלבשו' בחיצוניו' אע"פ שהוא מקיף למוחי' בלבד (ועיקר כענין לפי שהמקיף דאותיו' עצמן הוא בבחי' מקיף דכתר כי כל אות בפ"ע שרשה בבחי' עצם אור הכתר כידוע וגויל המקיף לה הוא עצם אור הכתר והוא למעלה ממקיף דמוחי' שבפרשיו' כבתים וכה"ג לכך הגויל לבן) ועוד יש טעם בזה לפי שהמקיף דרצועות הוא רק מקיף על המדו' שבלב כמ"ש דתליין על לבא והמדו' מקבלי' מן השכל אע"פ ששרשם במדו' שבכתר כנ"ל מ"מ בירידת המקיף במדו' שלמטה מן השכל להיו' בחי' מקיף עליהם צריך שיתעלם האור ויתלבש ג"כ בלבוש שחור וגם מדו' שבע"י אין ערוך לבחי' עצמו' אור הכתר כמו שהוא למעלה מן המדו' שנק' ז"ת דע"י כידוע דג"ר דע"י נבדל בערך כו' שהן מקיפי' למוחי' שבד' פ' מ"מ בא בבחי' ידירה בהתלבשו' חיצונו' להיו' מקיף למוחי' שבד' פ' שהן מקור המדו' כידוע דקדש והי' חו"ב מהן נסתעף חו"ג דשמע והי' כו' משא"כ בחי' הגויל דפרשיו' שהוא מקיף לאותיו' דפרשיות הרי הוא מקיף לבחי' הפנימי' ע"כ הוא לבן ממש כדוגמת בחי' לובן העליון דחוורתי דרישא דע"י כו' כנ"ל וד"ל (ועדיין אין כל זה מתיישב לנכון דלמה יהי' יתרון מעלה באותיו' דד' פרשיות שהמקיף שלהן יותר עליון ממקיף דמוחין שבהן כמו הבתים כו' וד"ל):

(מא) והנה אחר כל הנ"ל יש לבאר שרש ענין תש"י ותש"ר דהיינו תפלה מיושב מיוצר אור עד ש"ע זהו בחי' תש"י כידוע וש"ע הוא בבחי' תש"ר דנק' תפלה מעומד כמ"ש בפע"ח בהיות מבואר למעלה דשמאלו תחת כו' הוא ביוצר אור עד ש"ע וימינו תחבקני הוא בש"ע והעניו מבואר למעלה דבחי' הרצוא מלמטה למעלה בבחי' בליטה ממשיך מלמעלה בחי' שקיעה שהוא התלבשות אורות בכלים והיינו כחותם בגדול זרועך שהוא בחי' תפלה מיושב דיוצר אור שהוא רק בחי רצוא בהעלאת מ"ן דאהבה כמו שמספרים איך שהמלאכים משבחים ואומרים קדוש כו' ועי"ז נמשך בחי' מ"ד אה"ע אהבתנו מלמעלה למטה בחי' שקיעה עד שבק"ש דנמשך אורות עליונים בכלים ממש הן רמ"ח תיבין דמ"ח ומחברין כו' שזהו כל עיקר בנין דהשתלשלות באורות וכלים דוקא דהיינו שהאור מתיישב ונעלם בתוך הכלי המלבישו כו' וזהו כמו בחי' תש"י שנא' בהן לך לאות ולא לחרים לאות שצריכים להיות מכוסים ולא מגולים כידוע לפי שזהו מבחי' התלבשות האור בתוך כלים מכלים שונים כמ"ש את האור כי טוב פי' טוב לגנוז האור בכלי כו' (וכמו מאדני הקרשים שהן בית קיבול כו' כך בחי' מל' שם אד' לקבל האור בכלי כו') וזהו הטעם ג"כ שנק' תפלה מיושב דוקא שבחי' ישיבה הוא בבחי' ירידה והתלבשות שבא מלמטה כמו באשה קרא מושב שהוא בחי' המל' בחי' דנק' בחי' אותיות וכלים המגבילים כו' וכידוע בדברי רז"ל דאין ישיבה אלא בבחי' המל' דווקא כמארז"ל שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד וכו' וכה"ג למעלה בבחי' המל' נא' ישיבה כמו וישב ה' מלך לעולם כו' וכך הוא ענין תפלה מיושב שהוא בבחי' המל' בחי' התלבשות אור בכלי דוקא כמו באשה קרא מושב כו' להיותו גורם בחי' השקיעה שהאור נעלם ולא מגולה שזהו כתש"י שנא' לך לאות מכוסה דוקא כמ"ש כבוד אלקים הסתר כו' וד"ל אך הנה בחי' תש"ר הוא בש"ע שנק' תפלה מעומד דוקא ולא מיושב כו' כמו תש"ר שהן מגולים בבחי' בליטה על הראש בגלוי ולא' בהעלם והענין הוא כידוע דש"ע נק' צלותא בלחש כמ"ש חנה וקולה לא ישמע והיינו מצד בחי' בטול היש בתכלית כך שהוא בהעדר הרגשה עצמו לגמרי כמו אין מלה בלשוני רק אדני שפתי תפתח כו' וזהו כמו הנגש לפני המלך דקרוב שנתבטל ממציאותו לגמרי ואין בו כח לדבר רק בחשאי מאד כו' לפי שבש"ע הוא בבחינת גלוי עצמות אלקות תמן קאתי מלכא לכך קול דממה דקה לא ישמע בהרגש כלל וכלל בתכלית בטול המציאות ולכך כל המשמיע קולו בש"ע ה"ז מקטני אמנה שנק' קטנות המוחים שבריחוק שמתפעל בהרגש ברעש ואש כו' כידוע וזהו ענין הכריעות בברוך שהוא בטול העצמות מכל וכל ולכך נק' תפלה מעומד דוקא כי כל עמידה הוא בחי' בטול בעצם כמו העומד לפני מי שגדול הימנו הרבה שבעמידה זו הורה על בחי' התפשטות ויש בפ"ע דוקא היפך הבטול) דלכך אין ישיבה בעזרה רק למלכים שהמל' בבחי' יש כו') וכמו אשר עמדתי לפניו וכן ואברהם עודנו עומד כו' וכן במלאכים כתי' בעמדם תרפנה כו' בהעדר התפשטות בתנועות ידיו שיהא נראה כאבן דומם כמו רבא פכר ידי' ומצלי כידוע וכל זה מורה רק בטול הכלי הנק' שקיע' שהוא דרך כלל העדר ההתפשטות והיש משא"כ הישיבה כו' ולכך בחי' ש"ע הוא גורם ענין הבליטה שהוא גלוי האור בלא העלם בכלי כלל אדרבה גלוי עצם האור כמו שהוא דוקא כתש"ר שהן מגולים דוקא כנ"ל וזהו ענין וימינו תחבקני פי' ימינו הוא בחי' רב חסד העליון דפנימית ע"י שמאיר כמו שהוא בלתי התעלמות והתלבשות בכלי שמתפשט למטה מטה ולא יחשך אורו כלל (כי אור החסד העצמי כמו שהוא בלא כלי אינו מתעבה גם ברבוי ההשתלשלות עד למטה מטה ביותר כמו וימינך פשוטה לקבל שבים הגם שהן בשאול תחתית מגיע לשם רב חסד העליון לקבלה וכמו גבי מנשה שחתר ברקיע כו') והתפשטות זאת מתפשטת למטה יותר מן התפשטות הרצועות שאינן נמשכין רק על הלב כו') וראיה ממ"ש בתש"ר וראו כל ע"ה ויראו גם הם שהתש"ר נק' שומר שהחיצונים בורחין ממנו כשרואין אותן ע"ג הראש כו') וכל זה רק מצד בחי' ביטול היש בתכלית בש"ע שמזה יבא האור העליון ממיל' כמו שהוא מבלי התלבשות בכלי דאתעדל"ת עושה אתעדל"ע כמוהו ומאחר שנתבטל היש מלמטה בא מלמעלה ג"כ בלא כלי כו' ולכך נק' ש"ע תפלה מעומד דוקא בלי ישיבה להתלבש בכלי ויש כלל (אך לכאורה יש סתירה לזה במה שאנו מוצאי' בח"י ברכאן דש"ע שהן ח"י המשכות בכלים דוקא כמו רפאינו ברך עלינו שהן שאלת צרכים שבאי' בכלי ויש דוקא ונק' בגמ' חיי שעה כידוע בדברי רז"ל וגם במדרש שמפני מה ישראל צועקין בתפלתן ואינן נענין שכשהן קוראין אין קוראין ומכוונין בשם והוא שמות מיוסדי' דכל ברכ' כמו רפאינו יש לכוין בשם הוי' בניקוד חולם בהשיבנו בשם הויה בניקוד צירי ובברך עלינו בהוי' בניקוד חירק כמ"ש לעיל באריכות אך האמת הוא דיש הפרש בזה בין כשכורע בברוך לזוקף בשם דהכריעה בברוך הוא השתחווא' בטול היש בתכלית כנ"ל ונעשה עי"ז ח"י המשכות עליונות בח"י חוליות כידוע בענין הקב"ה מתפלל כו' (וח"י חוליות הוא עושה חבור ובנין בכללות הגוף וכמו שכתוב במ"א דלכך התפלה אינה נחשבת מרמ"ח מצות עשה דתפלה דרבנן משום דשרשה בחוט שבמוח ההולך בח"י חוליו' שהוא מעמד ומצב כל הרמ"ח אברי' כו') וכשזוקף בשם ה"ז בא בבחי' כלי דשם הוי' כמו שם הוי' בנקו' צירי או סגול כנ"ל שבא בהשתלשלות שפע ממש כנ"ל (ולמעלה מבוא ש"ע הוא כמו ממוצע שנק' בחי' שקיעה לגבי בליטה דתש שהוא אור בלא כלי כלל ולפ"ז בטול היש דש"ע גורם המשכה בכלי) ואין זה מתיישב עדיין רק שבהכרח לומר דבש"ע הוא מעין דלעתיד דכתיב ולא יכנף עוד כו' ולא כעכשיו דתפל' נק' חיי שעה וראי' ממי שתורתו אומנתו פטור מן התפלה שהתורה נק' חיי עולם ויש בכלל מאתים מנה ואע"פ שגם אור התורה בא בבחי' כלים כסדר מועד נשים כו' מ"מ לא בא לכלל המשכה גשמי' בחיי שעה דש"ע לכך מי שתורתו כו' אבל המצות באים בכלי ממש וכמו התפלה ולע"ל דכתיב לא יכנף עוד כו' שיהיה אור בלא כלי כלל לכאורה היינו למעלה מעלה מן בחי' הכלי' דמצות ובאמת עיקר העוה"ב שעין בעין כו' בא מן המצו' דעכשיו כמ"ש כ"י יש להם חלק לעו"הב שנא' ועמך כולם צדיקי' וצדיק אינו רק בקיום מצו' בפ"מ ואפי' פושעי ישראל מלאי' מצות כו' כידוע הענין הוא דבאמת לע"ל נא' א"ח עט"ב דהמצות שנק' מצות המלך וכן התפלה שהמה בבחי' מל' יתעלו למעלה מבחי' ז"א בעלה כידוע דב"ן יעלה למעלה בס"ג שלמעל' ממ"ה כו' ומ"ש ולא יכנף כו' היינו דמצו' עצמ' יהיה שם הויה דבחילוף א"ת ב"ש נעשה מי"ה מ"צ כו' וכך התפלה לע"ל למעלה מחיי עולם דתורה מטעם זה וכמ"ש במ"א ע"פ אני בצדק אחזה פניך כו' ובזה מתורץ הקושיא הנ"ל דאע"ג דעכשיו התפלה נק' חיי שעה שרש' למעלה בבחי' עצם האור שלמעלה מן הכלי כו') ובזה יובן ג"כ מ"ש שימני כחותם בתש"ר תחלה לתש"י היפך מ"ש וקשרתם תחלה כנ"ל דלע"ל יוציא חמה מנרתקה הוא שיתגלה שם הוי' דז"א בלי לבו' והסת' דשם אלקי' וכמ"ש ולא יכנף עוד כו' משא"כ עכשיו דשם אלקי' מסתי' על שם הוי' וכמ"ש כי שמש ומגן ה' אלקי' כידוע והיינו תפילין דמארי עלמא דלע"ל אחר הבירור דב"ן שיעלה למעלה לעטרת ופאר דתש"ר שנא' בהן ומי כעמך ישראל וכן ישראך אשר בך אתפאר בפאר דתש"ר דווקא כי לכך תש"ר קודם לתש"י לע"ל וז"ש שימני עכשיו בגלות כמו לע"ל שתש"ר קודם כו' אבל עכשיו תש"י דשם אלקים מלבוש לשם הויה הרי מלמטה למעלה בחי' המל' קודם והוא תש"י דוקשרתם תחלה כו' וד"ל (ולכאורה היה ראוי להיות להיפך דמאחר שמצד א"ס עט"ב נאמר אשר בך אתפאר כו' הרי צריך להניח תש"י קודם לע"ל דוקא ובאמת עיקר הטעם הוא לפני שלע"ל יבוא האור מלמעלה למטה דתש"ר קודם וכמבואר למעלה ואמנם זה יבא מצד בירור דב"ן וכמ"ש אשר בך דווקא אתפאר וד"ל:

סליק שער הציצית והתפילין