תורה אור (אדמו"ר הזקן) הוספות/מגילת אסתר: הבדלים בין גרסאות בדף

 להבין למה לעתיד יתבטלו כל הנביאים וכתובים לבד מגילת אסתר והלכות שבתו' שבע"פ כמבואר במדרשות רז"ל ובירושלמי פ"ק דמגילה ולכאורה אין שייכות ענין ההלכות למגילת אסתר. וגם בעיקר הענין למה נבדל מגלת אסתר מכל  הנביאים וכתובים אם מפני גודל הנס הרי היו נסים גדולים יותר כמו אבני אלגביש כו'.

ושמש בגבעון וכדומה כו'. בצל השמש בימי חזקיהו כו'. וגם הלא הנס דפורים היה יותר מלובש בתוך הטבע משאר הניסי' הכתובים בנביאים ולמה דוקא מגלת אסתר לא תבטל כמ"ש וימי הפורים האלה לא יעברו כו'. אך הנה יש להבין בשורש ענין אחשורוש מהו למעלה דהנה כתיב עד שיפוח היום ונסו הצללים סב דמה לך דודי לצבי או לעופר האילים על הרי בתר וארז"ל בזכות התנאים שהתניתי עם אברהם אביכם בין הבתרים והענין דהנה ארז"ל גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר למענכם שולחתי בבלה גלו לעילם שכינה עמהם שנאמר ושמתי כסאי בעילם ועילם היינו שושן כמ"ש בספר דניאל בשושן הבירה אשר בעילם המדינה וא"כ היה בזמן אחשורוש התלבשות השכינה בשושן הבירה לפי שכנ"י קיבלו השפע ע"י אותו השר של מדי וזהו ענין שושן מלשון שושן עמק איומה שהיא בחי' כשושנה בין החוחים והנה בשושנה יש תליסר עלין דסחרין לשושנה כמ"ש בזהר ר"פ בראשית ע"פ כשושנה כו' ע"ש ובפ' פנחס ע"פ למנצח על שושן עדות והשושנה אדומה בעצם אך ע"י האש מתלבנת וכמ"ש בזוהר שמות והיינו שע"י גלות מדי נתבררו נש"י וכמ"ש אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו.

והנה כדי שיומשך ההמשכה וההשפעה מהקב"ה לכנ"י בחי' שכינה בהיותה בעילם המדינה שהוא בחי' ירידה גדולה ועצומה מאד כמו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא כי הלא ידוע דא"ס ב"ה למעלה מכל ההשתלשלות דאבי"ע כו' וכולא קמיה כלא כו' וגם מה שנק' בשם סובב וממלא ג"כ הוא דרך ירידה והמשכה בעלמא כידוע וא"כ איך ירד האור כ"כ להתלבש בעומק הירידה בתחתית כל ההשתלשלות שהן עולמות נפרדים שנק' טורי דפרודא וכמ"ש ומשם יפרד כו' דהיינו בהשרים של עובדי גילולים. אך הענין הוא דבאמת א"א שיהי' ירידה כזאת בדרך השתלשלות מעילה לעלול במדרגה מאחר שאין ערוך כלל וכלל כנ"ל כ"א בדרך דילוג גדול שלא בהדרגה כלל וזהו דמה לך דודי לצבי כו' פי' עד"מ הצבי שמרוצתו במהירות ודילוג גדול שלא בהדרגה כלל כך עד"מ בחי' ירידת אור אלקי להיות עם ישראל כשהם בגלות בין עובדי גילולים וכמ"ש ושמתי כסאי בעילם או כמ"ש אנכי ארד עמך מצרימ' וכיוצא ומכש"כ ההמשכה מבחי' קוב"ה סוכ"ע בחי' דודי מה שנמשך ויורד לבחי' שכינה אף גם בהיותה בין החוחים וכמ"ש בזהר בפ' בחקתי קט"ו ב' ע"פ ואף גם זאת כו' לכלתם כתיב ע"ש. הנה הוא בא בבחי' מרוצה ודילוג גדול ע"ד מ"ש הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות כו' שלא בבחי' ההשתלשלות שלא בהדרגה מטעם הנ"ל לפי שירידת האור הנה הוא בא בטורי דפרודא שהן תחתית כל ההשתלשלות שאין בחי' ערך כלל שיוכל להיות המשכה גילוי אלקות שם בהדרגה אלא רק מצד בחי' הדילוג הגדול כמו הצבי שמדלג על ההרים ויוכל לדלוג מהר גבוה לעמק גדול בדליגה א' כו' כך בחי' ירידת אור א"ס להיות נמשך בשכינת עוזו ית' המתלבשת בהשרים הנ"ל שהוא כערך הדילוג מאיגרא רמה  לבירא עמיקתא כנ"ל וזהו על הרי בתר פי' מלשון ויבתר אותם בתוך כו' שהוא לשון כריתה והבדלה כידוע כך בחי' טורי דפרודא הנ"ל הנק' הרי בתר שנבדלו ונפרדו בבחי' יש ודבר בפ"ע כמאמר רז"ל שהפרידן מאחדותו כו' וכדי שיהי' התלבשות אלקות על הרי בתר אז הוא דומה לצבי לפי שצ"ל בדילוג ומרוצה כנ"ל וזהו דמה לך דודי לצבי על הרי בתרפי' כשהוא צריך לירד ולהתלבש דוקא בהרי בתר שנק' טורי דפרודא וזהו כענין הנזכר במד"ר פ' ויחי בענין הרים גבנונים שע"ז נאמר ג"כ ומשם יפרד והי' לארבעה ראשים ואיתא במדרש בענין הד' ראשים פישון זו בבל גיחון זו מדי הגם כי בזהר פ' ויצא פי' דארבעה ראשים הם ד' חיות המרכבה כדלעיל היינו שלגבי אצי' דאיהו וגרמוהי חד נק' עולם הבריאה עולם הפירוד וזהו וכנפיהם פרודות והיינו ששם הוא בחי' יש ובטל אבל עכ"ז הרי שם ביטול היש וכמאמר השבטים כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. אך כמו שנה"ב נמשכה ע"י ריבוי ההשתלשלות מבחי' פני שור שבמרכבה כך מבחי' ד' חיות שבבריאה נמשכו ע"י ריבוי השתלשלות בחי' שמרי האופנים בחי' טורי דפרודא ממש.

וע"כ הירידה על הרי בתר הוא ירידה גדולה יותר לאין שיעור מענין וירד ה' על הר סיני ולכן בהר סיני נאמר כי תרכב על סוסיך שהסוס אעפ"י שהוא רץ במרוצה גדולה עכ"ז אינו רץ כ"כ במהירות עצומה כמו צבי ועופר האילים.  

והיינו להיות נמשך מבחי' עינא פקיחא דלא נאים להיות מתלבש עכ"פ ההשגחה ע"ד נסים דאסתר שמתלבש בלבוש שזהו נק' בעינו אחת כו'. וזהו ישראל בטח בה' דקאי על ישראל דלעילא בחי' ז"א. בטח מלשון וטח את הבית. לשון דיבוק שיתדבק לה' אור א"ס ב"ה עצמו להיות ודמה לך. וזהו סוב בחי' סוכ"ע:(ב. והנה כל זה הוא בבחי' ירידת אור והמשכתו מלמעלה למטה שיורד ומתלבש בסוד גלות השכינה בבבל ובעילם כמו אנכי ארד עמך מצרימה כו' שנמשל לצבי או לעופר האילים כו' מטעם הנ"ל והנה כמ"כ ממש בבחי' העלייה שעולה מהתלבשות ההסתר הזה עולה ג"כ בבחי' מרוצה גדולה שלא בהדרגה כלל כמו עד"מ הצבי או עופר האילים שרץ במרוצה גדולה מנמוך לגבוה כמו מגבוה לנמוך כי הדילוג והמרוצה כח אחד הוא בין שדולג וירוץ בעמק מהר או מעמק להר הכל תלוי במהירות בלבד והוא הקלות אשר ברגלים וכמו בעשהאל שנא' בו ועשהאל קל ברגליו כאחד הצביים בשמואל ב' סי' ב' וכמ"כ יובן עד"מ למעלה בבחי' העלייה מן הגלות שבחי' העלאה זו מלמטה למעלה דומה ממש כמו עד"מ הצבי שרץ מן העמק אל גבוה ההר בדילוג ומרוצה גדולה כך כתיב ברח לך דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בשמים פי' ברח במרוצה גדולה והוא בחי' העלאה מן התלבשות הגלות כנ"ל וכמ"ש ואנכי אעלך גם עלה בגלות מצרים וכיוצא שהוא בבחי' מרוצה ודילוג גדול כ"כ שלא בדרך עילה ועלול בהדרגה מטעם הנ"ל בבחי' הירידה כענין לא ידעתי נפשי וכמ"ש בזהר בענין רישא דלאו רישא ולא ידע ולא אתיידע מה דהוה ברישא דא כו' ועל האי איקרי ברח לך אל מקומך. ועד"ז נאמר ברח לך דודי כו' לפי שהעלייה שלא בהדרגה. וזהו ענין שנאמר ביעקב ברח לך אל לבן אחי כי יעקב באצי' שם יש לעו"ז ז"א דקליפה עשו אבל אל לבן הוא לובן העליון בחי' ושער רישי' כעמר נקי שם אין לעו"ז ונק' זה בשם בריחה לפי שבורח מן השתלשלות העולמות אשר שם יש טוב ונגד זה רע לבחי' שלמעלה מגדר ההשתלשלות א"כ הוא כמו בורח מן הנהגת השתלשלות החיצונית שהורגלו עד עכשיו  לקבל משם חיות ויניקה כו'. ועכשיו בורח מהן לבחי' שאין להם אחיזה שם וזהו שבתחלה אמר בבחי' הירידה מלמעלה למטה סוב ודמה לך דודי לצבי או לעופר על הרי בתר דוקא ואח"כ בבחי' העלאה ממטה למעלה אמר ודמה לך לצבי או לעופר כו' על הרי בשמים דוקא פי' על הרי בשמים עד"מ שיש הרים הגבוהים מאד ששם גדילים עצי בשמים המשיבים את הנפש כידוע בבחי' הריח שהוא המשיב את הנפש מפני עוצם התענוג שמתענג בו הנפש כו' וכל זה דמיון למעלה בבחי' ג"ר כח"ב דאצי' שנק' הרי בשמים ע"ש בחי' פנימית עונג העליון שבא ומתלבש בבחי' ריח הבשמים. וכמ"ש במ"א ע"פ אריתי מורי עם בשמי וזהו ענין שנאמר במשיח והריחו ביראת ה' והיינו בחי' ומדרגה דכח"ב שהארת אור א"ס מאיר בגילוי היותר עליון מכל ההשתלשלות וכידוע וה"ז בחי' עלייה גדולה לכנס"י ושכינה עמהם שיתעלו בעילוי דג"ר כמ"ש ברח לך דודי כו' על הרי בשמים וכמו שאמר ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים פי' שמן המור הוא בחי' התענוג המלובש בחכמה שנק' שמן משחת קדש כידוע ובשמים שהם ריח לבד בלתי התלבשותו בשמן שהוא חכמה שהשמן ראוי לאכילה ג"כ משא"כ הריח עצמו שהנשמה נהנה ממנו ולא הגוף היינו בחי' עצמיות התענוג מה שאינו מלובש בחכמה עדיין כו' וזהו ששה חדשים בבשמים כו' וכך יובן בבחי' הרי בשמים למעלה שהוא בחי' פנימית עונג העליון ולשם העלאת השכינה מן הגלות וההסתר כמו מן העמק לגבוה ההר היותר נעלה כו' שהוא בדרך דילוג שלא עפ"י הדרגה כלל. וכענין מ"ש בפי' ישאהו על אברתו למעלה מבחי' רמ"ח איברים דמלכא שע"י קיום המצות כי ע"י הגלות יזכו לבחי' תשובה. ובמקום שבעלי תשובה עומדים כו' לפי שמבררים מבחי' עומק רע שהם ג"ק שלמטה מטה מנוגה ועי"ז יתעלו בעומק טוב בחי' כתר עליון מה שלמעלה מהחכמה דאורייתא מחכמה נפקת. וזהו ענין סוב כו' על הרי בשמים. בחי' ריח שהוא ע"י התשובה. כמארז"ל ע"פ וירח את ריח בגדיו ריח בוגדיו. ועלייה זו בבחי' מקיף עליון נמשך דוקא ע"י הירידה בתחלה על הרי בתר. וזהו ענין זכו אחישנה לשון מהירות בבחי' מרוצה ודילוג גדול כו':)(ג. וביאור הדברים איך ע"י הירידה על הרי בתר יומשך אח"כ העלייה על הרי בשמים. יש להקדים מאמרז"ל ע"פ וזרעתיה לי בארץ לא גלו ישראל לבין עובדי כוכבים אלא כדי להוסיף עליהן. והיינו בחי' הניצוצים שנפלו מעולם התהו שמבררים ע"י האכילה ושתייה דהנה כתיב יצב גבולות עמים שהן השרים של עובדי כוכבים לנגד ע' נפש דיעקב וכל שר ושר יש לו שורש עליון עד רום המעלות דהיינו עד בחי' ז"ת דתהו שהן הנק' ז' מלכים קדמאין )(ועמ"ש ע"פ וכל בנייך בענין ע' תלוייה דתיבת יכרסמנה מיער) וכמ"ש ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבנ"י שהם בבחי' התיקון כידוע ומבואר במ"א. והנה כתיב בכאו"א מהז' מלכים וימלוך וימת ואמרו בזהר מאן דנפל מדרגיה אקרי מית כו'.

והיינו ע"י אתה גבור לעולם אד' שכדי להיות בחי' אד' היא בחי' מלכותו ית' אנת אשתמודע אדון על כולא הוא ע"י בחי' גבור שהוא בחי' ירידות המדרגות שלא בדרך הדרגה מעלה לעלה אלא בבחי' דילוג וקפיצה שירדה השכינה להתלבש בק"נ ונקרא בחי' זו בשם גבורה כי הגבור יכול לרוץ מהר ע"י ריבוי כח וגבורה וכמ"ש כגבור לרוץ אורח כו' וכעובדא דבר דרומא דהוה קפיץ מילא פ"ה דגיטין (דנ"ז ע"א) וכ"ז הדילוג והקפיצה הוא כדי להיות מחיה מתים הם הניצוצים שנפלו מעולם התהו ור"ת אתה גבור לעולם אד' אגל"א. שהוא ענין משכיל אל דל כמ"ש במ"א בסידור בענין המקוה וזהו ענין ורב להושיע פי' אחר שאמר מחי' מתים כו' בא ליתן טעם לזה דלכאורה איך אפשר להעלות מאכל גשמי שיוכללו ויתאחד באחדות ה' ע"י מס"נ אחר שהמאכל מצד עצמו גשמי הוא וכנראה בחוש שהאדם יתגשם מן האכילה כי שורש המאכל מעה"ד טו"ר כו' כנודע הנה לזה אמר ורב להושיע פי' בבחי' רב הוא יכול להושיע ולהעלות גם המאכל וכיוצא דהנה אמרו כל רב מבבל ורבי מא"י כו' ולהבין רמז זה המאמר. הנה יש להקדים בפי' רב כי הנה לשון רב הוא ענין הרבוי בוודאי וכמו לגוי גדול עצום ורב כו' דהיינו כמו רוב עם שהן ריבוי החלקים וכמו רוב דברים שהן ריבוי אותיות שכ"ז ענין התחלקות וריבוי כו' אך הנה מ"מ לשון רב הוא לשון יחיד שהרי לא אמר רבים שנאמר ג"כ על ריבוי הדברים משא"כ לשון רב שהוא לשון יחיד והענין הוא דגם שפי' רב הענין ריבוי החלקים כנ"ל אבל עכ"ז היינו שכל החלקים מתאחדים והי' לאחדים ואגודה אחת וכענין מ"ש ע"פ והנה אנחנו מאלמים אלומים שעושים מהרבה שיבולת נפרדים אלומה ואגודה אחת וזהו שנאמר בעשו לשון רבים נפשות עשו ובשבעים נפש דיעקב אע"פ שהן שבעים נפש לשון יחיד ולא אמר נפשות לשון רבים לפי שהן מתאחדים כאלו הן נפש אחד בלבד כו' להיותם בבחי' היחוד וכמ"כ בבחי' רב הוא מורה בחי' היחוד גם שהוא ענין הריבוי ג"כ כנ"ל ולכך אומר רב לשון יחיד (והוא כענין שפי' בזח"א ויחי )(דרמ"ז ע"א) בפי' רבות בנות כו' ורברבין על כולא וזהו מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית כי הנה השתלשלות וריבוי הוא ע"י אותיות כי הנה בחכמה כח מ"ה עדיין היא עצם ההשכלה ואין בה בחי' אותיות וע"י הקול מתחלקים האותיות והקול הוא עדיין קול פשוט בלתי התחלקות לצירופי אותיות רק בה' מוצאות  הפה מתחלקי' הקול כמו אחה"ע מהגרון וגיכ"ק מהחיך כו' ונעשו צירופי אותיות הרבה מאד ושורש ההתחלקות נמשך מה"ג מנצפ"ך המפרידות הקול בה' מוצאות כמ"ש במ"א באריכות וכך יובן למעלה שריבוי התהוות הנבראי' הלא הוא רק ע"י בחי' צירופי אותיות הרבים שמתחלקים באותיות הדיבורים ביו"ד מאמרות וכל צירוף יש לו כח מיוחד להיות נברא פרטי עד דצירופי אותיות דשם אלקים היותר אחרונים מהווים דברים התחתוני' כמו אותיות לחם מהוה הלחם וכיוצא וכ"ז מצד בחי' הריבוי ההתחלקות והוא הנק' בחי' גבורות וצמצומים שמחלקים האור ומצמצמם להיות צירופי אותיות פרטי כ"ב. וזהו מה רבו מעשיך ועמ"ש מזה בת"א (פ' וארא) בד"ה וידבר אלקים כו' וארא. וריבוי רבבות ההתחלקות הוא בחי' ורב להושיע היינו בכדי להעלות מבחי' רשות הרבים טורי דפרודא לבחי' יחוד העליון. ועמ"ש ע"פ תהלתו בקהל חסידים ולאחר שנתבררו ועלו מבחי' רה"ר לבחי' הביטול נק' ורב לשון יחיד דפי' רב הוא ענין יחוד של הרבוי ועי"ז יוכל להושיע להעלות כל פרטי הניצוצות גם אותן היותר אחרונים בהשתלשלות כמו המאכל הגשמי ששרשו בצירופי אותיות לחם גם הוא יתעלה ויוכלל באחדות ה' ע"י מס"נ כנ"ל גם שהוא גשמי לפי שהוא ורב להושיע להביא הכל אל בחי' היחוד כו' ולולי זה הי' הלחם מטמטם ומגשם עד שלא הי' יכול לומר אחד אחרי אכלו ממנו ועתה נהפך הוא כמארז"ל עד דלא אכלי בשרא דתורא כו' וזהו ענין כל רב מבבל ורבי מא"י כו' דהנה בא"י הי' עדיין בחי' גילוי אלקות גם לאחר החורבן כמו בימי רבינו הקדוש וכיוצא וכמארז"ל ע"פ ותשבע ותותר בימי רבי כו' וא"כ הגם שהי' בחי' התחלקות וריבוי גדול בפיזור ופירוד החיות בדצ"ח שהיו משועבדים תחת השר כנ"ל בכל הצטרכותם כמאכל ולבוש וכיוצא ועכ"ז לא היה בזה בחי' פירוד ח"ו כי כולם עלו ונכללו באחדות ה' וביחוד האלקי ע"י תורתם ועבודתם לפי שבא"י מקום המוכן לגילוי יחוד העליון כמ"ש עיני ה' אלהיך בה וזהו פי' רבי כלו' רב יו"ד שאעפ"י שיש בחי' רבוי בהתחלקות צירופי אותיות רבים בדצ"ח כו' אעפ"כ כולן באין בבחי' הביטול והיחוד והוא בחי' יו"ד שהוא המורה היחידות כמו אכלתי דברתי שמדבר בעדו בלשון יחיד אומר ביו"ד נוספת משא"כ כשאומר בלשון רבים אומר אכלנו וכיוצא וגם כאן פי' רבי בחי' הריבוי בא לכלל בחי' היחידות והוא בחי' הביטול באחד כנ"ל והיינו פי' רבי ביו"ד משא"כ בבל בהיות ששם אין שם גילוי אלקות כ"כ כו' אלא אדרבה שם הוא בחי' ההסתר פנים מאד כי בגלות האור אלקי בבחי' צמצום והסתלקות בבחי' שינה כמ"ש במ"א ואז מתהוה בחי' הפירוד מריבוי התחלקות אך אעפ"כ חוזר לבחי' היחוד כנ"ל וע"כ אמרו כל רב מבבל בלא יו"ד נוספת אך מ"מ בפי' רב יש בחי' היחוד ג"כ כנ"ל בפי' ורב להושיע. והענין דאיתא במא"א (אות רי"ש ס"ז) ז"א כשמאיר בו מבחי' בינה נק' רב וכשמאיר בה חכמה נק' רבי בתוספת יו"ד המורה על חכמה וכן פי' במא"א (מ"ס סמ"ד) מלך רב נק' בינה כו' והענין י"ל כמ"ש בלק"ת בד"ה מצה זו שמוחין באימא זהו מקור סדר ההשתלשלות וזהו ג"כ ההפרש בין קדושה וברכו ע' בה"ז (פ' בלק) על המאמר שם בזהר (דק"צ ע"ב) ע"פ ברכו ה' מלאכיו וזהו ג"כ ענין רב ורבי כי רבי נק' הסמוך איש מפי איש עד מרע"ה אזי דוקא נק' רבי  משא"כ בבבל אין שייך סמיכה כדפרש"י פב"ת דגיטין (דפ"ח ע"ב) גבי מאמר אביי לרב יוסף אנן הדיוטות אנן וע"י הסמיכה מפי משה נמשך הארת יסוד אבא בהנסמך כמ"ש בבה"ז ר"פ כי תשא ויובן זה עוד עם מ"ש במ"א בפי' ואצלתי מן הרוח כו' אשר ע' זקנים הם לגבי משה כמו בחי' ע"ס דאצי' לגבי הכתר שהוא בחי' מאציל לגבי אצילות.

וזהו דאיתא ר' זירא צם מאה תעניות דלישכח תלמוד בבלי. ופי' בת"א פ' יתרו בד"ה מראיהם ומעשיהם שזהו ע"ד כשעולים מג"ע התחתון לגע"ה צריך לשכוח לגמרי ההשגה שבג"ע התחתון כו' ועכ"ז גם בחי' רב נמשך ממנו הבירור וזהו ורב להושיע ועמ"ש בסידור גבי בהמ"ז בד"ה להבין כו' פתח במזבח וסיים בשולחן דבירור שבשולחן הוא ע"י הבינה ושבמזבח ע"י החכמה כו' ועד"ז יובן ההפרש בין רב לרבי. גם י"ל ענין רב מבבל כמש"ל שבחי' ומשם יפרד התחלתו בראש הבריאה ד' חיות וכנפיהם פרודות ונק' ג"כ הרי בתר אך באמת זהו קדושה גמורה ולשם העלאת הניצוצים מטורי דפרודא דק"נ כנודע מענין אריה דאכיל קרבנין כו' וזהו ענין ורב להושיע כל רב מבבל ועמ"ש בד"ה וכל בניך בענין פי' ורב שלום. ובזח"ג אמור (דפ"ט ע"א) ובפי' הרמ"ז שם ע"פ אני מדבר בצדקה ורב להושיע פי' צדקה הוא המ' ורב להושיע ה"ס בחי' ז"א בעצמו שהוא גדול מן הצדקה שבגבורותיו הנק' ישועות ממתקה עכ"ל:(ד. וזהו ענין אחשורוש כי הנה מבואר למעלה בפי' דומה דודי לצבי כו' שהתלבשות השכינה בגלות בבל ומדי בהשרים באה דרך ירידה בבחי' דילוג גדול שלא בהדרגה במהירות עצומה כמשל הצבי שמדלג כו' שלא בהדרגה כלל וזהו פי' אחש לשון מהירות כמו מהרה חושה אל תעמוד בשמו"א )(סי' כ' ל"ז) לעזרתי חושה (תילים כ"ב ב') כי גז חיש ונעופה (תילים צ' יו"ד) והיינו כי גלו לעילם שכינה עמהם וכמ"ש ושמתי כסאי בעילם ולכך נאמר לשון מהירות דהיינו ענין אחש לבא בבחי' דילוג ומהירות גדולה כו' וכמ"כ לענין בחי' העלאת הניצוצים מן הגלות ג"כ בבחי' מהירות גדולה וכנ"ל בפי' זכו אחישנה ועד"ז ג"כ פי' וחש עתידות למו. ופי' ורוש לשון מרירות כמו ענבימו ענבי רוש פ' האזינו (ל"ב) פרש"י עשב מר וכן שרש פרה ראש ולענה בפ' נצבים פרש"י שרש מגדל עשב מר והיינו מרירות השעבוד ונאמר עמו אנכי בצרה א"כ נתלבש מבחי' אחש בבחי' ורוש וגם פי' ורוש לשון עניות ולרש אין כל בשמו"ב (סי' י"ב) והיינו בחי' הדלי"ת דלית לה מגרמה כלום (ובפרדס שער האותיות הוא שער )(כ"ז פ"ג) בענין ריש מלשון ריש ועושר אל תתן לי והנה חילוק גדול בין דלי"ת לרי"ש עם היות שרמז שתי האותיות בה אל הדלו"ת והעוני אך כי הדלי"ת יש בה עוקץ והעוקץ הזה רמז אל היסוד כדפי' בפ"ז אבל רי"ש אין בה עוקץ כלל לרמוז אל העניות יותר שאפילו היסוד אינו עמה אלא היא לבדה עכ"ל.

וכך הוא ענין אור התורה הוא נק' מזון רוחני הנה הוא ג"כ בבחי' פרוסה בהתחלקות דהיינו בחי' אור פנימי וד"ל. משא"כ בחי' הלבוש שאדם לובש לבוש שלו כולו בבת אחת ולא בחלקים רבים והיינו בחי' אור מקיף שמקיף כולו כא' כידוע שהמקיף שורה על הלבוש דוקא. וזהו שורש בחי' המצות שהן נעשי' בחי' לבושי' לנפש בג"ע כידוע והיינו בחי' מדי שהוא לשון לבוש כמו ולבש הכהן מדו בד וילבש שאול את מדיו (בשמו"א סי' י"ז ל"ח). וזהו ג"כ ענין הסיפור דמעשה ז' הנערות הראויות לתת לה מבית המלך שהן בחי' ז' היכלות דנוק' והיינו פי' הראויות לתת לה כו' כמ"ש בזהר בפ' פקודי (ד' ר"ס ע"ב) ובפ' מקץ (ד' קצ"ד ע"א) ע"פ והנה מן היאר עולות שבע פרות יפות מראה כו' ובפ' פנחס (דרנ"א סע"א). וזיי"ן הסריסים המשרתים את פני המלך הן בחי' ז' היכלות דדכורא כו' (וע' מזה במא"א אות זיין סל"א) והיינו כי מאחר ששכינה עמהם יש הכל גם ז' נערות כי פי' אסתר  מלשון אסתיר כמ"ש אסתיר פני ביום ההוא כו'. והוא בחי' התלבשות השכינה בבחי' הסתר פנים:(ה. והנה כללות ענין הסיפור הוא כך אשר המן היה רוצה לאבד את כל היהודים מתוך שנאתו אשר מתייחדים באחדות ה' בכל יום ולזה אמר ישנו עם אחד כו' שאומרים ה' אחד בכל מקום והמן היה מבחי' קליפת עמלק המנגד לזה כו'. ועיקר סיבת הצלת היהודים הי' מפני שהיה להם מס"נ באחד בזמן ההוא כי הרי לא רצו היהודים להמיר דתם בשום אופן גם שיהרגו כולם וא"כ הרי מסרו ממש נפשם באחד כו' וזהו פי' קימו וקבל היהודים וכתיב וקבל בלא וי"ו לשון יחיד דהנה בזמן מ"ת הגם שהי' להם מס"נ ג"כ עד שעל כל דבור ודבור פרחה נשמתם וכידוע בענין כפה עליהם הר כגיגית אבל מ"מ זה לא היה רק בנשמותיהן אבל בגופם לא היה הביטול כ"כ ולכן כפה עליהם הר. אבל בזמן אחשורוש שעמדו על נפשם למסור גופם להריגה על אחדות ה' והי' אז להם בחי' ביטול בתכלית מכל וכל כו' ע"כ אמר קימו וקבלו היהודים את אשר החלו לעשות פי' החלו בזמן מ"ת בנשמות שלהן קבלו עכשיו גם בגופים שלהם ולכך נאמר וקבל לשון יחיד להיות שנכלל כולם כאיש א' באחדות כו'. וזהו ג"כ מארז"ל קימו וקבלו קימו מה שקבלו כבר פ"ט דשבת )(דפ"ח ע"א) ובפ"ק דמגלה (ד"ז ע"א) אמרו קימו למעלה מה שקיבלו למטה. ובמכות (דכ"ג ע"ב). וזהו מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם כו'. פי' כי ע"י שמסרו נפשם ממש באחדות כנ"ל לכך זכו שבחי' מ"ה העליון יגיע אליהם ממש כו'. וביאור הענין מ"ה העליון הנה ידוע שיש ב' מדרגות למעלה בחי' מ"ה ובחי' ב"ן וענין בחי' ב"ן הוא המתברר מבי"ע מרפ"ח ניצוצים דתהו שנפלו כו' כנודע בפי' הפסוק ותקם בעוד לילה ותתן טרף רפ"ח ע"ה כו' ובחי' שם מ"ה הוא המברר לב"ן והיינו בחי' כח החכמה דוקא כמ"ש בזהר דבחכמה אתברירו כל הבירורים דב"ן כו' (וע' מזה בת"א בהביאור ע"פ ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר ובלק"ת פ' פנחס בהביאור ע"פ צו את בנ"י כו' את קרבני לחמי דרוש הראשון) והנה ידוע שבחי' שבה"כ לא הי' רק בבחי' ז"ת דבינה אבל בבחי' חכמה לא הי' בחי' שבירה כלל וכמ"ש ימותו ולא בחכמה (וע' מזה בלק"ת פ' תזריע בד"ה קא מפלגי במתיבתא דרקיעא ושם רפ"ד ור"פ מצורע ובהביאור ע"פ לא הביט און ביעקב) שבחכמה לא הי' שום בחי' מיתה ונפילה מעולם התהו להיותן בחי' הביטול בבחי' אין וכמ"ש והחכמה מאין תמצא ולכך נק' חכמה כח מ"ה בבחי' ביטול כו' וסיבת השבירה לא היה רק מבחי' יש כמו אנא אמלוך כו' וכמ"ש במ"א.

והנה מאחר שמבואר למעלה שנמשך ג"כ בהתלבשות בשושן ז' היכלות הנק' שבע הנערות וכן א"פ וא"מ הנקראים פרס ומדי כו' א"כ גם כל פרטי המשכות אורות העליונים הגנוזים ומלובשים בתושב"כ הכל בודאי יש גם במגלת אסתר אלא ההפרש ביניהם הוא רק שהתורה נקראת ספר והמגלה נקראת אגרת ולפעמים נקרא ג"כ ספר וכמ"ש בגמ' פ"ב דמגלה (די"ט סע"א) מגלה נקראת ספר ונקראת אגרת כו'. וההפרש בין בחי' ספר לבחי' אגרת הנה יובן עד"מ ממה שאנו רואים שהספר הוא נצחי תמיד בלתי יבוטל לעולם וזהו ענין ספר התורה וכמו שאמר ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת אך האגרת אינו נכתב אלא לפי שעה בלבד ולא להתקיים כלל כי הרי אחר קריאתו את האגרת יקחנו וישרפנו או משליכו ואין צריך לו עוד לעולם כי אין ענין האגרת רק לקרות בו דבר הצריך לו לידע לפי שעה בלבד כו' והדוגמא מזה יובן בהפרש שבין תושב"כ למגלת אסתר דהנה התורה נקרא ספר כמ"ש לא ימוש ספר התורה כו' והיינו שהוא בבחי' נצחי לעולם והטעם הוא כי בתושב"כ נמשך אור א"ס בבחי' אותיות שבא בבחי' המשכה והלבשה נצחיות בלתי ביטול לעולם ולכך אם יחסר אפי' אות אחת אינו נק' ספר תורה וגם אין רשאי לחדש עליו ולא לגרוע ולא להוסיף. משא"כ בחי' המגלה הגם שבוודאי נתלבש כל מה שנתלבש בס"ת מטעם הנ"ל אבל אין התלבשות זו רק לפי שעה דהיינו רק בשעה שהיו אז בגלות אחשורוש לפי שגלו לאדום ששכינה עמהם מטעם הנ"ל אבל מיד שעלו מן הגלות הרי אין טעם להתלבשות זאת ונסתלקו מיד כל האורות שהיו נמשכין בכנ"י בשעת הגלות כו' ולכך אין מגילת אסתר נקראת בשם ספר אלא בשם אגרת עד"מ האגרת שקורין אותו לפי שעה בלבד ואח"כ אין צריך לו כו' (הג"ה ובפע"ח שער הפורים פ"ה כ' וז"ל וזהו שארז"ל בענין המגלה נקרא ספר ונקראת אגרת כי מגלה לשון גילוי והוא יסוד אבא כשמאיר ומתגלה ע"ד ויעבור מרדכי כו'. וכשהוא במקומו בז"א נקרא ספר. וכשהוא במל' נקרא אגרת וע' במא"א אות א' סעי' ט"ו עכ"ה) אך המגלה נקראת גם בשם ספר כנ"ל והענין כי באמת הרי כל מה שנתלבש באותיות תשב"כ נתלבש באותיות מגלת אסתר מטעם הנ"ל ונקראת ספר לפי האמת רק לענין בחי' הנצחי' אין נקרא ספר כמו ס"ת.

והוא בחי' אור הכתר שנקרא רצון וכתיב ואור פניך כי רציתם. פי' שיש אור שמאיר לפנים ונק' הארת הפנים וזהו באור פניך כו' והוא ע"י הרצון כי רציתם והיינו בחי' אור א"ס שמאיר בפנים דחכמה לכך כי רציתם. וזהו יאר ה' פניו אליך וד"ל:(ב. והנה ענין ת"ח זה שעבודתו באוי"ר בחכמה וביטול כנ"ל אמרו שצ"ל בו שמיני שבשמינית מגסות הרוח וזה יפלא לכאורה כו' אך הענין יובן בהקדים תחלה מהו ענין המשל דסאסאה לשבולתא דהנה שבולת החטה הגשמית יש לה מוץ ונק' סאסאה וגוף החטה עצמה הוא הנק' שבולתא. והנה החטה צומחת ע"י זריחת השמש וע"י הגשמים כידוע ואמנם הרי ע"י שרב וחום השמש המכה על החטה היתה נשרפת וכלה. וכן ע"י רבוי לחות הגשמים שהיו נוטפים עליה היתה מתרקבת כי הרקבון שולט מן הלחלוחית והשרפה והכליון מן החום היבש כידוע אשר לזה הטעם הוא המוץ הגדל סביב החטה שהוא נעשה לה לשומר לשומרה שלא יוכל האור והחום של השמש לשרוף החטה ושלא יוכלו הגשמים לרקב אותה והוא ע"י שהמוץ מקבל בעצמו כל החמימות של השמש וכל הכאת השרב וגם מקבל בעצמו כל הלחות של הגשמים שלא יפול על החטה ועד שתגמר גידולה המוץ שומר לחטה מכל אלה מן החום ומן הלחות ואחר שתגמר גידול החטה אזי המוץ נופל ע"י דישה ולא נשאר רק החטה בעצמה וכידוע בדיני המעשר שאין החטה חייבת במעשר עד שימרח הכרי וכל זמן שלא נמרח הכרי פטור מן המעשר מפני המוץ והתבן שבהם כי המוץ והתבן פטורים מן המעשר ולא עוד אלא שפוטרים באכילת ארעי עד מירוח כידוע. וכל זה מפני שהמוץ אינו אלא שומר לחטה בלבד והוא רק כמו קליפה לפרי. ולהיות כי ענין המעשר ידוע שהוא בחי' קדש העליון דכתיב העשירי יהי' קדש לה' בכל דבר כי גם בפרטי ההשתלשלות לא יש קדושה העליונה אלא בבחי' העשירי' שבכל דבר מטעם שנעוץ תחלתן בסופן כו' וד"ל. ולהיות כן השראת הקדושה במעשר אינה אלא על גוף הפרי ולא על הקליפה והוא המוץ שהוא רק כשומר לחטה כנ"ל כי אין בחי' הקדושה בדבר הטפל כמו הקליפה אלא על בחי' הפנימי' שהוא גוף החטה ולכך עד שלא נמרח הכרי גם החטה פטורה מן המעשר מפני המוץ שבהם שפוטרם כי אין קדושת המעשר שורה בהם מטעם הנ"ל וד"ל. והנה לכאורה יפלא האיך לא יחשב המוץ כלל לבחי' עיקר אלא דוקא לטפל והלא בלעדו לא היתה החטה צומחת כלל כנ"ל. אך הענין הוא דבאמת סיבת הצמיחה באה ע"י המוץ מפני שמקבל בעצמו החום והלחות אך לאחר שנגדל הפרי א"צ לשומר וזורקין אותו בבחי' פסולת. אמנם  בשעת גדילת החטה מעטרא ליה המוץ לחטה כעטרה המקפת להראש וזהו המשל דמעטרא ליה כסאסאה לשבולתא דהסאסאה מעטרת לחטה בבחי' מקיף כנ"ל וד"ל:)(ג. והנה הנמשל מכל זה יובן בעבודת ה'. דהנה מבואר למעלה בבחי' ת"ח שהוא המתפעל באוי"ר מפני התבוננות בחכמה בחי' ביטול מפני שאור א"ס שורה בחכמה כו' והנה ענין הנמשל מגוף החטה שהיתה נשרפת ונרקבת לולי המוץ כו' הענין הוא דאנו רואים שכל מי שמתחיל בעבודת ה' בעבודה שבלב זו תפלה א"א לו בלתי אמצעות מדות הגסות והוא במה שעושה א"ע לבחי' יש ודבר מה שצריך להיות עובד ה' ויש מי שעובד וכו' ומניעת העבודה יצר לו מפני שאינו חפץ להיות נפרד כו' הגם שזהו בחפץ ורצון אמיתי שחפץ בקרבת ה' ואינו רוצה להתרחק מ"מ יש בזה בחי' גסות כי נחשב בעיניו לאיזה דבר שבעבודתו יתקרב ויהי' לנח"ר למעל' ובהיפוך כו' שבכל זה הרי יש מי שתובע ממנו והוא הנתבע והרי יש טענה ותביעה כו' ויכול לפטור א"ע כו' וכ"ז מפני צד הריחוק של האדם מה' עד שהוא בבחי' נפרד בפ"ע לכך הוא יש ודבר בעבודתו וכאלו פורע מה שחייב וכו' אבל באמת אם הי' דבוק בה' בתכלית הדביקות האמיתית הרי א"צ לטענות וטעמים כלל כי אין בזה טעם. אחר שדבוק הוא בעצמות אלקות דאין לפניו בחי' נפרד לעצמו כלל כי אין עוד מלבדו כתיב ולא יש מי שחייב שצריך לפרוע כו' ולא שייך ענין טו"ת כלל אלא רק אחד פשוט בלבד ואין דבר זולתו כלל וכענין שמצינו באברהם שהיה לבבו נאמן לפני ה' וכמ"ש ומצאת את לבבו נאמן לפניך כו' פי' לבב נאמן שאינו בכלל בחי' נפרד כלל להיות בב' לבבות יצ"ט ויצה"ר אלא רק לב אחד ורצון אחד פשוט ולא שייך ענין טו"ת כי אין עוד מלבדו כו' וזהו לפניך כו' וכאשר לבבו נאמן בלא טעמים אז וכרות עמו הברית לתת לזרעו הכנעני והחתי כו' ז' מדות רעות כי בטילים ממילא משום דקמיה ממש כולא כלא חשיבא ואין דבר נפרד כו' והיינו לתת לזרעו שנתונים ומתבטלים בכח הביטול האמיתי כי ע"י לבבו הנאמן דאברהם אין טענה וסברא כלל להיות נפרד אלא שרצה להתקרב כי מעולם לא היה דבר נפרד כו' וד"ל. ואמנם לא כל אדם זוכה למעלת אברהם בתחלה כי לבבו נאמן זה הוא לאחר שנשלם אברהם במעלה ונק' אברהם בתוספת ה"א והיינו לאחר שנימול משא"כ קודם שנמול שנק' אברם הרי יצא ממנו ישמעאל שהוא בחי' קליפה דחסד עליון דקדושה לפי שאברהם היה מרכבה לבחי' חסד עליון דקדושה ולכך אמר לו ישמעאל יחי' לפניך שהן בחי' מותרי החסד דהיינו שיהא אור החסד מתפשט גם למטה להיות ישמעאל לפי שבכח החסד העליון לירד ולהתפשט עד תכלית המדרגה היותר תחתונה כי לפ"ע הרוממות והגדולה שנק' חסד אינו תופס מקום לפניו כחשיכה כאורה כו' וכענין שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך משום דהשממית לעוצם קוטן ערכה היא בהיכלי מלך המרומם ולא מקפיד עליה כו' וד"ל. וזהו הטעם שצריך ת"ח להיות בו גסות הרוח חלק א' מס"ד כו' כי הנה ידוע דע"י אתעדל"ת אתעדל"ע נעשה באותה הדוגמא ממש כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח כו'. והנה באתעדל"ת זה בת"ח נעשה אתעדל"ע להיות למעלה ג"כ בחי' גיאות והתנשאות בקדושה העליונה כי ע"י שנמצא בחי' גסות בת"ח במה שאינו  רוצה ליפרד כנ"ל וחפץ בקירוב כו'. כך למעלה נתעורר ג"כ להיות מואס בהרשעים וכמ"ש ואת עשו שנאתי מפני כי גאה גאה כלומר מתגאה ומסתלק מן הגיאים והם הרשעים כו' ולא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל לפי שמצד הרוממות כלא חשיב כו' דהיינו דוקא כשאיננו מתגאה ומתרומם אבל כשמתגאה ומתרומם אזי נותן לב לדקדק שלא יצא אור ההשפעה להרשעים. ואע"פ שנאמר שממית בידים תתפש כו' היינו כשהיא שם בבלתי השגחה שאין המלך הגדול משגיח על דבר קטן בערך כזה אבל כשרוצה להשגיח יצוה להסירה מהיכלו וזהו רק כשבא לכלל גיאות והתנשאות דוקא אז יקפיד שלא יקבל הקליפות משא"כ כשהוא בבלתי התנשאות הרי כולא קמיה כלא ואינו תופס מקום ויכולים הכל לקבל כנ"ל וד"ל. וזהו ה' רמה ידך בל יחזיון. פי' דוקא כאשר רמהידך בבחי' רוממות וגאות כו' אזי בל יחזיון הרשעים אור האלקי מפני שמסלק מהם בהשגחה שלא יקבלו גם הם וכמ"ש רם על כל גוים ה' מה שנעשה מהם רם ומתנשא לפי שהוא גאה גאה דוקא כנ"ל:)(ד. ואמנם זהו דוקא בהתחל' העבוד' אבל לאחר שנמצא לבבו נאמן א"צ לאתעדל"ת זאת בבחי' הגסות כו' וד"ל ואברהם שיצא ממנו ישמעאל גם בתחלה לפי שנמצא לבבו נאמן גם בהתחלת עבודתו ואזי יצא השפע גם למי שאינו ראוי אחר דכולא קמיה כלא כו'. אבל ת"ח צ"ל בתחלת עבודתו בחי' גסות גם במה שמתבונן בהשגת אלקות בבחי' ממלא וסובב ומחמת זה מתפעל באוי"ר כו' גם זה נחשב בחי' יש ודבר כי יש מי שמשיג ונדמה לו ההשגה לאיזה דבר מה כו' ובאמת לית מח' והשגה תפיסא בי' בעצמות אלקות כי הוא למעלה מבחי' ממלא וסובב ולמעלה מכל בחי' השתלשלות וכו' ולכך גם התבוננות זאת טפל בסוף כשנשלם במעלת העבודה וזכה לידבק בעצמות ומהות אור א"ס שלמעלה מן ההשתלשלות עד שיחשב בעיניו כמו מוץ ותבן לגבי העיקר כו' כך כל הטעמים שהיו לו בהשגות והתבוננות כל ימי העבודה באוי"ר בתחלתו אינם אלא כטפל בעלמא לגבי העיקר כי בהגיעו לבחי' עצמות אא"ס כל הטעמים שהוא בחי' ממלא וסובב כו' כלא חשיבא ממש לגבי עצמותו וכמ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ כו' וד"ל:)(ה. ועתה יתבאר ענין המשל מן המוץ שסביב לחטה דהנה כמו המוץ שהוא שומר לחטה מן החום ומן הלחלוחית כך הנמשל בניצוץ האלקי שנק' אור זרוע והוא צומח מלמטה ואמנם היה כלה ונאבד אורו מפני ריבוי חום במותרות תענוגים חיצונים והן חמימות התאוה וכיוצא או מפני ריבוי הקרירות והוא כמו העצלות שהוא דמיון הרקבון של הגרעין כו' אך ע"י בחי' המוץ מתקיים וצומח וגדל באוי"ר בלתי מונע והיינו בחי' הגסות וההתנשאו' שיש לאדם בתחילה שלא ירצה להיות נפרד והוא כמו הרקבון או לשרוף בחמימות התאוות וכיוצא וגסות זו סובלת כל מה שיש בנה"ב מן החום ומן הלחות עד"מ ומחמת זה אור ניצוץ האלקי הולך וצומח וגדל תמיד באוי"ר כו' עד שנגדלה בשלימות וכמ"ש רבבה כצמח השדה כו' ותרבי ותגדלי כו'. ואחר שנשלמת נזרק ממנה המוץ ואז העשירי יהי' קדש לה' כו'. והנמשל הוא שבהגיעו לשלימות הגידול אזי הוא דבוק בעצמותו ומהותו יתברך וגם כל הטעמים וההשגות שהי' שומר לפרי בטלים ונופלים כו' מפני שהוא ענין לבב  נאמן הנ"ל וכמ"כ מלמעלה למטה באתעדל"ע הנמשל הוא כך דבתחלה נעשה אתעדל"ע בבחי' גיאות והתנשאות והוא הנקרא מוץ ותבן למעלה בכדי שעי"ז לא יפול האור ברקבון וכליון החום והם מיניקת החיצונים והקליפות לפי שהוא רם על כל כו' ואחר שנגדל אור הזרוע לצדיק ח"י עלמין א"צ לבחי' מוץ ותבן זה וכו' וכל זמן שלא נמרח הכרי פטור מן המעשר כנ"ל וד"ל. וזהו דת"ח צ"ל בו גסות שמיני שבשמינית והוא חלק ס"ד ולא חלק ס"ג והוא גס אך אעפ"כ בחלק ס"ד יש בו מן הגסות אמנם מעטרא ליה כסאסאה לשבולתא פי' מעטרא ליה בעטרה דגיאות והתנשאות ומזה נשמר מכל דבר רע והולך ומתגדל וכמ"כ למעלה מעטרא ליה לאור הזרוע לצדיק כו' בבחי' עטרה דגיאות העליון וכמ"ש ה' מלך גאות לבש כו' וד"ל:)(ו. וזהו כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה. סוסיך הן ב"פ סוס דהיינו ב"פ ס"ג כי שם ס"ג דקדושה ידוע שהוא הוי' במילוי אלף כו' והיינו כאשר הוי"ו דש' הוי' הוא במילוי אלף והרמז בזה הוא ענין לבחי' רוממות להמשכה עליונה בוי"ו דשם הוי' שלא יומשך האור למי שאינו ראוי כו' והוא מפני בחי' הגיאות כנ"ל והיינו בחי' ס"ג דקדושה והוא גס בהיפוך אתוון והיינו הסוס הראשון שהוא מלמטה למעלה כי ההתנשאות הוא בבחי' עלייה מלמטה למעלה כידוע ואתעדל"ע זה בא מחמת אתעדל"ת בבחי' גסות דת"ח בהיותו מנשא את נפשו כנ"ל )(וענין הסוס הב' יתבאר בסמוך) ואזי נאמר כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה שהישועה מיוחדת לכנס"י בלבד ולא יקבלו הרשעים מטעם הנ"ל וד"ל. וזהו סוס ורוכבו רמה בים ויש בפי' רמה ב' ענינים א' ענין רוממות וא' ענין השלכה והכל ענין אחד דלפי שע"י הסוס הוא מתרומם וכמ"ש כי גאה גאה גיאה על גיוותניא וכמ"ש רם על כל גוים כו' ואזי נאמר רמה ידך בל יחזיון כנ"ל ונשלכו בים כל מרכבות פרעה וחילו והכל מטעם א' כנ"ל דמפני הרוממות יבא לכלל הקפדה שלא יהי' יניקה וחיות למי שאינו ראוי כו' ואין מההכרח כו' וכנ"ל וד"ל.

ולכך נקרא קדוש ברוך הוא מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא כו' ולהיותו בחי' קדוש ומובדל בבחי' העלם והוא בא לידי גילוי לכך הדוגמא הוא כענין הרכיבה על הסוס שע"י רכיבה זו הולך המלך ומתגלה בחוץ לכל עין רואה כו'. כך למעלה כתיב הנה ה' רוכב על עב קל כו' וכיוצא בזה ענין מה שהקב"ה רוכב על כרוב קל כו' ופי' כרוב קל היינו בחי' מל' דאצי' שמעלה מ"ן מנשמות כו' ונק' כרוב קל והוא כדוגמת הסוס לגבי הרוכב כו' וכמ"ש כי תרכב על סוסיך כו' אך זהו בחי' סוס הב' שיורד על ידו מגבוה לנמוך כנ"ל שיש במרוצת הסוס ב' דברים א' עלייתו מלמטה למעלה והב' ירידתו מלמעלה למטה והיינו ב"פ ס"ג א' עולה במעלות הרוממות והגיאות כנ"ל ואח"כ יורד ונמשך למטה מטה ובמאמר זה מדבר בב' המדרגות א' בענין הירידה והגילוי והוא  באמרו רוכב על כרוב קל שלו והב' בענין העלייה והוא במה שאמר ושט בח"י אלפים עולמות הענין הוא דהגם שאין פרטי מספר העולמות אלא ד' אצי' בי"ע זהו בדרך כלל אבל בדרך פרט ח"י אלפים הם וישנם למעלה מהאצי' ולמטה מהאצי' ויתכן לשון שט בין בעלי' מאצי' למעלה מאצי' בין בירידה מאצי' לעולמו' שבעלמא דנוק' והוא בבחי' שם אלקים זה שאמר בפסוק רכב אלקים רבותיים אלפי שנאן דהיינו י"ח אלף דרי כו' וכמ"ש בספרי הקבלה וד"ל:(ז. ולהבין ענין דסוס אשר רכב עליו המלך שישנו בפרט בכל יום כדבריהם ז"ל הקב"ה רוכב כו' וגם בכלל לכל שית אלפי שני דהוי עלמא כי הנה אנו רואים בכל דור ובכל זמן יש בחי' גילוי אלקות למטה בעולם השפל שלנו ג"כ בשינויי אופנים שונים דהנה בימי התנאים הי' בחי' גילוי אלקות בתושבע"פ במשנה ותלמוד שלא הי' בחי' גילוי אלקות באופן זה בלימוד תושבע"פ בדורות שקדמו להם ובודאי גם בדורות הראשונים כמו בית ראשון הי' בחי' גילוי אלקות בתורה שבע"פ אלא שלא הי' כ"כ כמו בזמן התנאים ובדברים אחרי' הי' בחי' גילוי אלקות בזמן בית ראשון יותר מבזמן בית שני כמו הנבואה לנביאים וכיוצא וא"כ אנו רואי' שינוי אופנים בבחי' גילוי אלקות עד שאין דור דומה לחבירו כלל שבדור זה מתגלה אלקות בדבר זה ובדור זה בדבר אחר וכמו שאנו רואים שינוי אופנים בגילוי אלקות גם אחר זמן התנאים ואמוראים. והוא מה שבימי הגאונים הי' גילוי אלקות בענין ואופן אחר מכמו שהי' בחי' גילוי אלקות בזמן הפוסקים הקדמונים שאחריהם כמו הרי"ף ורמב"ם ובעלי תוס' ועד"ז הולך ומשתנה מדור לדור עד גם בדורות האחרונים הקרובים לזמנינו הי' שינוי אופנים הרבה מדור לדור עד שבדורות הללו עיקר גילוי אלקות הוא במצות גמ"ח כו' וכיוצא בזה יש זמן ועת פרטי שעיקר גילוי אלקות הוא בתפלה ויש עת וזמן פרטי בתורה ויש עת וזמן במצוה פרטי' כו' והכל הוא רק בחי' גילוי אחר גילוי אלא שהשעה צריכה שיהי' עיקר הגילוי באותו הדבר דוקא והכוונה מכולם אחת היא רק שהכלי להלביש הוא בא בשינוי כו' וד"ל. וזהו ענין רכיבת הסוס בפרט בכל יום ובכל עת ושעה וגם בכלל לכמה דורות יחד איך שיהי' אופן הגילוי מן ההעלם באיזה כלי שהוא רכיבת הסוס עד"מ וזהו ג"כ ענין שט בח"י אלף עולמות בפרט בכל יום דהיינו שהוא שט ומתגלה שם כו' וד"ל. והנה בזמן אחשורוש בגלות בית ראשון אזי היתה התלבשות השכינה בקליפת נוגה בבחי' טוב שבנוגה וכיוצא בזה בענין נתינת הטבעת להמן וכמ"ש ויסר את טבעתו כו' הוא ג"כ ענין אופן התלבשות אלקות ע"י כלים מכלים שונים והענין של הטבעת היינו ענין חותם המלך דהנה עד"מ חותם מלך ב"ו שיחתום בטבעתו ובטבעתו חקוק שמו שאע"פ שאין בחתימה זו רק אותיות שמו בלבד ובודאי אין ערוך כלל לשם האדם לגבי עצמותו כמו עד"מ כשחותם האדם ראובן בן יעקב כו' וכיוצא שאינו מהות ראובן ממש רק שמו בלבד אבל מ"מ נמשך בחתימה זו ממהותו ועצמותו והענין הוא לפי שבחתימה זו מקיים רצונו שבנפשו והרצון שבנפשו נגלה ונחקק בחתימה זו עד שלא יוכל לחזור הדבר בשינוי רצון כו' והרצון הרי הוא מבחי' פנימי' הנפש כידוע והנמשל מובן למשכיל למעלה בענין חותמו של הקב"ה שנק' טבעת המלך ג"כ עד"ז והיינו כענין מ"ש בציץ ופתחת עליו פתוחי חותם וכמ"ש  למעלה והענין הוא דבטבעת זו נחתם גילוי רצה"ע אע"פ שאינם אלא בחי' אותיות בלבד ומטעם משל הנ"ל וזהו אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך אין להשיב כו' וכמ"ש ההוא אמר ולא יעשה כו' ודברי לא ישוב ריקם כו' וכיוצא וד"ל. ופעם ניתן חותם הטבעת להמן ופעם ויתנה למרדכי אע"פ שרחוקים זה מזה בתכלית כי לפני עצמות המלך הכל שוין כמ"ש כחשיכה כאורה כו' וד"ל. וזהו שאמר המן וסוס אשר רכב עליו המלך ואשר ניתן כתר מלכות בראשו פי' כתר מלכות היינו בחי' הרצון שהוא כתר למדת המלכות למעלה דהנה אע"פ שנאמר מלכותך מכ"ע מ"מ צריך שיעוררו בחי' רצון למדת המלכות משום דבאמת אין מלך בלא עם והרי אין דבר נפרד כו' אחר שהוא עצמו ברא יש מאין כו' איך יתכן שיהי' מלך עליהם כו' אלא צריך להמשיך לו תענוג ורצון להיות חפץ בהתפשטות מלוכה זו כו' וכמ"ש במ"א וזהו כמו ענין חותם טבעת שבו גילוי רצונו כו' וד"ל. וזהו ואשר ניתן כתר מלכות בראשו שניתן ונמשך באותיות דסוס זה בחי' פנימית הרצון להיות רצון ותענוג למלוכה כו' שזה נק' כתר מלכות וכמ"ש אליהו כתר מלכות כו' עליה אתמר מגיד מראשית אחרית כו' וד"ל. והנה אחר שניתן כתר מלכות זה בסוס והסוס שרכב עליו המלך העלה אותו לבחי' הרוממות והגיאות הנ"ל עד שמסתלק מן הרשעים ושוכן רק על ישראל בלבד והוא נתינת הטבעת למרדכי היהודי כו' דהיינו להיות אוהב את יעקב ואת עשו שנאתי והוא גילוי הרצון לכנס"י דוקא ולשנא עוברי רצונו כו' וד"ל. והטעם שע"י טבעת דוקא כי הטבעת עגולה היא רומזת לבחי' מקיף וסובב כו' וכנס"י בבחי' מקיף וסובב שלהם המה דבוקים בעצמות אלקות והיינו למעלה מן הטעם ודעת כי הלא אנו רואים בחוש בישראל גם בפחות הערך הגם שיתענג מעושר וכבוד הרבה עכ"ז אין זה עיקר פנימי' רצונו ולא נתמלא כל עיקר רצונו בזה משא"כ בעכו"ם דזהו עיקר רצונם כו' והרי הישראל אינו מרגיש זה עפ"י איזה טעם ודעת אלא דבר זה הוא אצלם למעלה מן הטעם והשכל רק מצד שורש נשמתם למעלה דאע"ג דאיהו לא חזי מזליה למעלה חזי כו' וזהו שאמרה כנ"י שימני כחותם על לבך כו' ואמרו בזה"ק כחותם דאע"ג דאזיל הכא והכא דיוקני אשתאר בך פי' דיוקני היינו אותיות החותם שבו נשאר רשימו מבחי' פנימי' ועיקר הרצון כנ"ל וד"ל:)(ח. וזהו ענין פורים בכלל. דהנה הטעם שנק' פורים הוא ע"ש הפור והפור הוא הגורל כו'. והענין הוא לפי שאנו רואים שכל הימים שהיו בני ישראל בסכנה מפני גזירת המן שנמשך הזמן כמעט משך שנה היו כולם בבחי' מס"נ ממש בכל יום ובכל עת ובכל שעה כי בכל שעה ושעה היו מוכני' למסור נפשם להריגה ולא לעבור דת ח"ו ולא עלה על שום א' מהם מחשבת חוץ ח"ו וזה הענין היה אצלם בודאי למעלה מן הטעם והדעת כי הנה עיקר ענין מס"נ הוא דווק' כשאינו עולה ע"פ הטעם והדעת ומ"ש בספרי היראה דאהבה ע"פ טעם ושכל נק' מס"נ זה אינו דאהבה במס"נ היא למעלה מן הטעם והשכל דוקא. ואפי' מי שמוסר נפשו על קדה"ש בפ"מ אם כוונתו בזה להשיג איזה דבר מה כמו ע"מ לקבל פרס וכיוצא הרי אין זה מס"נ אמיתית כי מה מסר נפשו הלא ירוויח בזה ריוח גדול מה שיקבל פרס וה"ז עד"מ שימסור האדם נפשו כדי למלאות נפשו בהון רב וכיוצא או שיגיע לשררה גדולה  וכיוצא שאף על פי שמסר נפשו באמת מכל מקום אין דוגמת זה מס"נ אמיתי בענין עבודת ה' כי אין זה אלא רק להגיע לחפץ יותר יקר ונכבד וא"כ היא היא שכבר הי' משוקע ברצונותיו הטבעיים אלא שמגיע לחפץ ורצון יקר יותר אלא עיקר ענין מס"נ האמיתית שלא להגיע לשום חפץ ורצון זולת לבדו וכמ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו' וזה א"א כ"א למעלה מן הטעם והדעת וד"ל:) וזהו ענין פורים ע"ש הפור הוא הגורל כו'. דהנה כמו הגורל שיפילו גורלות איך שיפול הגורל כך יקום הדבר שתולה האדם את רצונו בהפלת הגורל שכאשר יפול הגורל הן או לאו כך יהי' רצונו א"כ תולה הוא את רצונו במקור הרצון שנקרא רצון פשוט ובזהר נק' רעוא דכל רעוין שלמעלה מבחי' גילוי הרצון כו' וזהו ענין הפורים שגבוה יותר גם מבחי' יום הכפורים שהרי יוהכ"פ נק' כפורים כלומר כמו הפורים בכ' הדמיון בלבד ולא כמו פורים ממש מכלל שפורים עצמו גבוה מיוהכ"פ והענין הוא כך להיות שהגם ביוהכ"פ היו ענין הגורלות בשני השעירים לפני ה' כו' שזהו ג"כ תלוי בבחי' רצון הפשוט מקור כל הרצונות כו' וכנ"ל. אך מ"מ הי' תלוי באופן התשובה שהרי יוהכ"פ אינו מכפר בלתי אמצעות התשובה דוקא והגם שהתשובה היא בחי' תשו"ע והיא בחי' מס"נ ומ"מ אם אינו עושה תשו"ע אין יוה"כ מכפר כידוע אך בחי' פורים יש בה יתרון מעלה מה שאין ביוה"כ והוא ענין מס"נ שלהם שהי' למעלה מן הטעם והדעת לגמרי כנ"ל דהיינו בהעדר שום חפץ ורצון כו' בלתי לה' לבדו וכנ"ל.

ואמנם המן להיות שרצה לקבל בעצמו מבחי' עצמות אא"ס שנק' רעוא דכל רעוין וסתימו דכל סתימין כו' ע"כ עשה הכל לעומת הקדושה ממש והוא במה שהפיל פור הוא הגורל לפני המן כלומר מפני שהגביה את עצמו בחוצפא והתנשאות יתירה וכמ"ש בעכו"ם אם תגביה כנשר כו' וענין הגבהה זאת הוא ג"כ למעלה מן הדעת והשכל וגם למעלה מן הרצון וזהו שהפיל ג"כ גורלות על איזה יום שיפול כך יהיה והפלת הגורל לפני המן היינו שהפיל הגורל להיות רצונו תלוי בגורל כדוגמת הפלת גורלות בשני השעירים ביוה"כ לפני ה' וכל זה הוא שרצה להתנשאות ולהדמות לקדושה העליונה בכדי שיקבל גם הוא משם כו'. אך ה' השיב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו ותלו אותו ואת בניו כו' ע"כ קראו לימים האלה פורים ע"ש הפור כו' שלמעלה מיוה"כ כנ"ל ואח"כ קימו וקבלו עליהם כו' עד וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים כו' פי' שנשאר בחי' רשימו בחי' חותם מאותה ההארה בבחי' נצחיית בל תמוט לעולם וכמארז"ל כל המועדים בטלים  לפי שכל המועדים הן מבחי' אורות שבכלים עפ"י סדר ההשתלשלות דאבי"ע אבל כשיבוא האור שלפני האצי' לא יכילנו הכלים ויתבטל כו' משא"כ ימי הפורים האלה שהם ימי משתה ושמחה בהם יגיע האור בכלי גם מבחי' אותו האור שלפני כל השתלשלות וכנ"ל הטעם ולכך וימי הפורים לא יעברו לעולם גם לע"ל וזכרם לא יסוף מזרעם וד"ל:(ט. וזהו ויקח המן את הלבוש ואת הסוס כו'. פי' ע"י בחי' המן דוקא נמשך בחי' לבוש מלכות אשר לבש בו המלך וסוס אשר רכב עליו המלך כו' דהנה זהו ענין מארז"ל המן מן התורה מנין דכתיב המן העץ כו' פי' ע"ד הנ"ל בענין מארז"ל דת"ח בשמיני שבשמינית דמעטרא ליה כסאסאה דשבולתא כו' כי באתעדל"ת בבחי' הגסות דקדושה בסו"מ וע"ט כנ"ל אתעדל"ע ג"כ בבחי' גיאות העליון להיות כי גאה גאה כו' שלא ליתן שפע להחיצונים וזהו ויקח המן בבחי' הגסות למטה את לבוש המלך וסוס שרכב עליו שהוא ב"פ גס להיותו גיאה על גאים כו' אך הנה המן דקליפה רצה בזה שיומשך לבוש וסוס המלך אליו וכאשר אמר למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני כו' והוא ע"י בחי' החוצפא וגסות דקליפה כמו שנאמר בעכו"ם אם תגביה כנשר כו' ואתעדל"ת זאת בחוצפא אתעדל"ע להיות גיאות העליון נמשך להמן דקליפה כו' אבל המלך צוה להמן דקליפה שיהופך לקדושה ונעשה ממנו בחי' המן בקדושה האלקי' והוא בחי' שמיני שבשמינית גסות הרוח שבת"ח דמעטרא ליה כסאסאה לשבולתא וכנ"ל. וזהו שארז"ל המן מן התורה מנין פי' בחי' המן דקדושה מנין שנאמר המן העץ כו' וזהו שצוה המלך להמן קח את הלבוש והסוס כו' כי בו הדבר תלוי משום דבאתעדל"ת בגסות דקדושה כך נמשך אתעדל"ע להיות כי גאה גאה כו' וכך עשה ויקח המן את הלבוש כו' וד"ל. ובכ"ז מובן מאמר הזהר דכד אתכפייא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה לעילא כו' פי' ע"י שלוקחין הבירור מן גסות דקליפה להיות מזה גסות דקדושה כו' בזה אתכפייא סט"א מפני גיאות הקדושה וכמ"ש לע"ל ובאו במערות צורים כו' מפני פחד ה' והדר גאונו כו' הרי בזה אסתלק יקרא דקוב"ה פי' אסתלק שנתעלה בחי' הרוממות וההתנשאות בעצמותו עד שאינו חפץ ליתן שפע למי שאינו ראוי כו' והיינו מה שאמר אסתלק לעילא דוקא כי מצד בחי' ירידת אורו וטוב חסדו למטה הי' האור מתפשט למטה עד אין שיעור אך מפני שאסתלק לעילא באה אח"כ אור השפע בדקדוק גדול כו' וכנ"ל וד"ל. וכל זה שגרם להיות אסתלק יקרא דקוב"ה בזמן הגלות בימי אחשורוש הי' רק ע"י שהיו כללות ישראל בבחי' מס"נ שלמעלה מן הטעם והדעת לגמרי כנ"ל שנעשה מזה בחי' א"ח למעל' לעורר עצמות אא"ס הפשוט שלמעלה מכל השתלשלות כו' שאפי' בשעת מ"ת לא היה מגיע אתערותא לשם וכמ"ש קימו וקבלו היהודים אשר החלו כו' דבמ"ת החלו בלבד ובזמן אחשורוש גמרו והטעם הוא לפי שבימי אסתר הגם שהי' בחי' הסתר פנים וכמ"ש ואנכי אסתיר פני כו'. ואמנם זהו מעלה יתירה יותר גם מבחי' הארת פנים שבשעת מ"ת לפי שבהסתר פנים הזה אסתלק לעילא לעילא כו'. ונמשך אור ממקום ומדרגה יותר גבוה כו' וכמ"ש למעלה דמטעם זה יש יתרון מעלה בפורים מה שאין ביוהכ"פ  כו' ולכך נאמר וימי הפורים האלה לא יעברו כו' לפי שבחי' הסתר פנים שבא ע"י בחי' מס"נ מלמטה גדולה היא גם מבחי' הארת פנים וכו' ולכך לא נזכר שם הוי' בכל מגלת אסתר אלא המלך סתם שמורה ומרמז על בחי' עצמות אא"ס הפשוט דמופשט מכל שם וכמאמר אנת ממלא כל שמהן כו' אלא נקרא המלך סתם בלשון סתימות משום שאינו ידוע מי הוא ובחי' אסתר שהוא ענין הסתר הפנים הרי הוא ג"כ מבחי' אור הסתום הזה אלא שיש בה ג"כ חוט של חסד כו' וכמ"ש ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה כו' וכמארז"ל אסתר ירקרקת היתה וד"ל:)

הוספות, מגלת אסתר, ג׳

והנה וקבל היהודים את אשר החלו כו' הענין הוא דאז דוקא נק' יהודים כי יהודה הוא בחי' ביטול הנ"ל והוא למעלה הרבה מבחי' ברכה דהנה ארז"ל חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום פי' מאה פעמים ממש נעשה בחי' ברכה והמשכה מן ההעלם דבחי' סוכ"ע לבחי' ממכ"ע דהיינו מעלמא דאתכסייא לעלמא דאתגליא כמ"ש ברוך ה' מן העולם ועד העולם וידוע שהוא ענין המשכה מן ההעל' לגילוי כו' והיינו ע"י הברכות שאומר ברוך אתה ה' כו' להיות מלך על העולם בבחי' גילוי אור והטעם למאה פעמים דוקא הענין הוא לפי שי"ס כ"א כלולה מי"ס והרי מאה וצריך להמשיך בפרט בכל ספי' כו' מעלמא דאתכסייא לעלמא דאתגליא לכך צריך מאהברכות בכל יום מאחר שבכל יום מחדש מע"ב וד"ל.

והכתיב וקבל לשון יחיד. והטעם הוא לפי שמבואר עיקר הטעם לזה שהיו חשובים כאיש אחד כו' שהוא מפני בחי' הרצון הפשוט שבנקודת הלב שהוא אחד גם ברוב עם לפי שנק' בחי' יחידה בפרט וגם בכלל בכללות נש"י נקרא בחי' יחידה כו' ואמנם זהו דוקא בכתיב שהוא אותיות הכתובים שהן בהעלם ע"ג הכתב ולכך הכתיב וקבל אבל בקול ודיבור שהוא בקריאה של האותיות מן ההעלם לגילוי כו' צריך לקרות וקבלו לשון רבים דוקא לפי שכבר הוכנו להיות כלי גמור לאור שיתיישב  בהן ויתקבל בהן בכאו"א לפושע"ד ממש כמ"ש למעלה באריכות שבזה הי' יתרון מעלה ומדרגה אז בימי אחשורוש יותר מבזמן מ"ת כו' במה שנתקבל בהן האור ונעשו בחי' כלי בית קיבול למעשה המצות כו' והרי יש ס"ר ניצוצות והרי יש כאן ס"ר כלים לאורות ולכך נאמר וקבלו בקרי לשון רבים לפי שיש ריבוי הכלים המקבלים וכמשל המבואר שם שבאותיות המחשב' יש בחי' ריבוי כו'. משא"כ בבחי' רעו"ד כו' וכך הענין כאן דבקריאה בקול ודבור שבא מאותיות המח' הרי כאו"א קורא כדרכו לכך הקרי וקבלו אבל הכתיב וקבל מפני שבבחי' ההעלם שבכנ"י הרי הם רק כאיש א' בלבד כו' וד"ל וזהו שאמר גבי ענין ימי משתה ושמחה דוקא ענין הקרי והכתיב דוקבל וקבלו וכמ"ש להיות עושים את שני הימים ימי משתה ושמחה כו' כי פי' ימי משתה ושמחה היינו בחי' התגלות האורות בכלים דוקא וכמבואר שם דבשמחה נגלה ההעלם בבחי' כלי היפוך הבכיי' שהוא מצד דחיקת המוח כו' ולכך כדי להיות עושים ימי משתה ושמחה נזכר קיימו וקבלו לשון רבים בקרי וד"ל. וזהו שאמר אם ישים אליו לבו לשון יחיד משום שהוא בבחי' ההעלם דיחידה כנ"ל כו' וד"ל:  

ע"כ קראו לימים האלה פורים ע"ש הפור הוא הגורל כו'. הנה יש להבין לכאורה למה קראו ימים האלה דוקא ע"ש הגורל שעשה המן והלא לא הי' זה עיקר הנס וגם מהו ענין הגורל שעשה המן כו'. אך הנה כתיב ראשית גוים עמלק ואחריתו כו'. כי הנה את זה לעו"ז עשה האלקים ונמשך שרש לז' אומות עובדי כוכבים שהם בחי' ז' הפרות רעות שנק' ז' מדות רעות הכנעני החתי כו' אך קליפת עמלק נק' ראשית גוים להיות שרשו למעלה מן המדות וכמשי"ת. אך הנה צריך להקדים תחלה מ"ש בזכריה סי' ה' ואומר אני רואה מגלה עפה ארכה עשרים באמה כו' וארז"ל פ"ב דעירובין שהיא כתובה פנים ואחור כמ"ש ביחזקאל סי' ב' מגלת ספר כו' והיא כתובה פנים ואחור והיינו שזה נאמר על התורה שנק' ג"כ מגלה והיא כתובה פנים ואחור בבחי' פנימית ואחוריים. ולהבין כי הנה כתיב חכמת אדם תאיר פניו בקהלת (סי' ב') וארז"ל במד"ר שם דפי' אדם היינו מ"ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה כו'. ויש להבין זה הלא אין לו גוף ואין לו דמות הגוף כו' וגם הרי כתיב כי לא אדם הוא להנחם כו' אך הענין הוא כמו שארז"ל במדרש ר"פ בראשית שבעה דברים קדמו לעולם תורה ותשובה ובנין בהמ"ק כו' ומחשבתן של ישראל קדמה לכל דכתיב בראשית ברא כו' בשביל ישראל שנק' ראשית כו', והיינו ג"כ מארז"ל ישראל עלה במחשבה פי' עלה שקדמו ועלו בתחלת המחשבה וכמו שאמר במדרש דמחשבתן של ישראל קדמה לכל כו'.

וכיוצא בזה ויובן למשכיל למעלה בבחי' ח"ע דאור א"ס חכים ולא בחכמ' ידיעא כו' שבחכמת התורה שחידש אותה מתענג בה כבי' ומשתעשע בה הרבה מאד עד שיש בחי' הארת פנים העליונים למעלה עי"ז וזהו חכמת אדם העליון בזה שנאמר על הכסא דמות כמראה אדם וכו' תאיר פניו מרוב עונג ושעשועים שמשתעשע בחכמות שבתור' שהרי בכל פ' ופרשה שבתור' ידוע שיש בה אור חכמה עליונה ונפלאה רק שנתלבש הדבר למטה בענין גשמי וכמו פ' חושן ואפוד העשוי מאבנים ידועים אודם פטדה כו' וכיוצא שבודאי יש בזה למעלה חכמה נפלאה שהוא ית' משתעשע בה מאד וכבר קדמו לעולם הנאצל והנברא כו' וכדכתיב ואהי' אצלו אמון שעשועים כו' בבחי' תענוג נפלא וכמ"ש משחקת לפניו בכל עת פי' שעושה בחי' חכמה זו לפניו שחוק ותענוג גדול וכענין צחוק עשה לי אלקי' כל השומע יצחק וכו' וד"ל. אך הנה בחי' הארת פנים הללו העליונים הוא שנמשך מלמעלה למטה ג"כ וכמ"ש יאר ה' פניו אליך פי' בחי' הארת פנים העליונים שנאמר על זה חכמת אדם תאיר פניו כנ"ל יאר אותו האור גם אליך דוקא ולא לעובדי גילולים וכמו שאמר משה ונפלינו אני ועמך כו' וזהו פי' מ"ש משחקת בתבל ארצו כי בתחלה משחקת רק לפניו כמ"ש תאיר פניו כו' ואח"כ ירד העונג גם למטה ומשחקת גם בתבל ארצו להיות נמשך בחי' העונג העליון מחכמת התורה גם לבני האדם למטה וכמ"ש ושעשועי את בני אדם כו', וכמו ענין משלי שלמה כמ"ש וידבר שלשת אלפים משל פי' כדי שיומשך אור העליון שבחכמת התורה מלמעלה למטה הוצרך להמשיך בג' אלפים משל דוקא כי בחי' חכמה שבעולם העליון כשצריכה לבוא למטה הימנו א"א בלתי הלבשה במשל וכאשר יבא אור השפע לתחתון הימנו צריך משל למשל הראשון ועד"ז יורד והולך האור ממשל למשל עד ג' אלפים משל כו' וכ"ז לעוצם רוממת מעלת שורש חכמת התורה למעלה בבחי' חכמת אדם הנ"ל עד שצריך לבא למטה לידי גילוי ע"י ג' אלפים משל כו' וד"ל. וזהו ג"כ פי' הליכות עולם לו וארז"ל (סוף נדה) אל תקרי הליכות אלא הלכות פי' הליכות בחי' המשכה והולכה מבחי' חכמת התורה של מעלה לבא לידי גילוי למטה בענינים גשמיים וכנ"ל בענין שלשת אלפים משל ולכך נק' בשם הלכה וכמ"ש הליכות אלי כו' וד"ל.

וזהו ושעשועי עם בני אדם והמשכה זו מבחי' אור פניך להיות נמשך בתורה שלפנינו יובן זה ע"ד וידבר שלשת אלפים משל. וזהו ענין הליכות עולם לו. וזהו פי' אשר קדשנו במצותיו לכן צ"ל בשמחה ובטוב לבב מרוב כל והוא עדן שנאמר בו עין לא ראתה יפה שעה א' כו':(ב. אך הנה בבחי' הארת פנים שבחכמת התורה שנמשך מלמעלה כנ"ל בפי' חכמת אדם תאיר פניו וכמ"ש יאר ה' פניו אליך כו' זהו א"א שיוכלו הכל לקבל כ"א מי שיגע נפשו בעבודה שבלב זו תפלה בתחלה שנק' בחי' אחור לבחי' הארת הפנים הזה וכמ"ש כתובה פנים ואחור כו' כי הרי אם לא יתעורר לבבו לא יחפוץ להתענג על ה' ולהתדבק בו בעבודה שבלב בה' אחד ובחכמתו ורצונו כו' ע"י התפלה איך יוכל לקבל בחי' הארת הפנים משעשועים העליונים ולהתענג בעונג העליון בחי' הארת פנים כנ"ל כמו עד"מ מי שאינו חפץ להתענג בדבר מה לא יקבל תענוג מאותו דבר כלל כו' וד"ל. ומה שהתפלה נק' בחי' אחור היינו להיות כי עיקר התפלה הוא בחי' הביטול במציאות מחמת גדולת ה' שמתבונן בו כו' עד שאינו מרגיש עצמותו בבחי' יש ודבר כלל כי אם מרגיש התפעלות שלו בבחי' לגרמיה שהוא העובד וכמו שנאמר למען שמי יכבד ה' וכיוצא זהו בחי' ערב רב וכו' וכמ"ש במ"א, אלא עיקר התפלה הוא בהיפך שיבא לבחי' ביטול עצמותו מכל וכל בלא בחי' לגרמיה כלל וכדוגמא זו היה בכל ישראל בזמן אחשורוש שהיו כולם בבחי' ביטול עצמותם מכל וכל אחר שהיו נידונים להרוג וכו'. והי' בהם בחי' מס"נ באמת לאמיתו וזהו שנאמר קימו וקבל חסר וא"ו לשון יחיד כמו ויחן ישראל לשון יחיד להיות שנתכללו כולם כאחד במס"נ וביטול בתכלית להתכלל באחד לכן קיימו למטה מה שקיבלו כבר בזמן מ"ת כמשי"ת וזהו פי' אשר קדשנו במצותיו פי' כדי שיבא לקבלת  הרצון ועונג העליון המלובש במצותיו צ"ל תחלה בבחי' קדש העליון שהוא לשון מובדל שהוא בחי' הביטול הנ"ל שנעשה בתפלה דוקא ולזה הטעם נק' התפלה בחי' אחור כמ"ש לכתך אחרי דהיינו בבחי' הביטול להיות טפל לגבי העיקר כו'. וגם כי התפלה עיקר ענינה התעוררות הרצון אליו ית' וזהו ענין ואהבת לשון אבה שהוא בחי' רצון והרצון הוא בחי' אחור לגבי השעשועים והתענוג שהוא בחי' חכמת אדם תאיר פניו. ועיקר ענין אמיתית הטעם לזה שנק' התפלה בחי' אחור. הענין יובן בהקדים שורש ענין ח"י ברכאן דצלותא. דהנה מבואר בזהר ומרומז גם בדברי רז"ל דח"י ברכאן ש"ע הם לנגד ח"י חוליות שבשדרה וח"י חוליות שבשדרה ידוע שאחוזים ומקושרים כולם בחוט השדרה המחברם והחוט הזה נמשך התחלתו משני פולין שבראש ממול אחורי העורף כמ"ש רז"ל במס' חולין והחוט הזה הנמשך מב' פולין הללו הוא כח המחבר לח"י החוליות עם המוחין שבראש להיותו ממשיך מוחין וחיות מן הראש אליהם ומחברם כולם כא' אל הראש וכמ"ש בספרי הרפואה. והנה ידוע שיש ג' חללי' בראש והן ג' מוחין מוח חכמה מוח בינה מוח הדעת ונקראו תלת חללי גלגלתא באד"ר ומוח הדעת עומד למול העורף לנגד מוח חו"ב כמו סגול והב' הפולין הנ"ל נמשכין ממוח הדעת שעומד סמוך לעורף ומהם נמשך חוט השדרה כנ"ל ונמצא שע"י מוח הדעת נמשך כח התחברות הנ"ל של ח"י חוליות כו' וזהו שאמר בזהר ובפרדס שער ל"א דבחי' הדעת נמשך לבחי' ת"ת שהוא נק' גופא תרין דרועין חסד דרועא ימינא וגבורה כו' וכללותם הן ח"י חוליות אלא שמתחלק בבחי' קווין חסד דרועא ימינא כו' והענין בעבודת ה' היינו בחי' המשכת גילוי אלקות מצד הדעת שהוא ההתבוננות בגדולת ה' להתפעל מזה באהוי"ר שנק' תרין דרועין כו' עי"ז מעורר מלמעלה אתעדל"ע ג"כ להמשיך גילוי אור א"ס באצי' בחו"ג וח"י חוליות ממוחין שבראש כו' ע"י בחי' דעת העליון והוא שורש ענין התפלה באומרו בא"י כו' בכל ח"י ברכות ש"ע שהן בחי' ח"י המשכות מלמעלה למטה בח"י חוליות כו'. וזהו הטעם שנק' התפלה בחי' אחור כי הרי בחי' המשכה הזאת בח"י חוליות מאור א"ס השורה במוח הדעת הנה הוא רק בחי' אחוריים לגבי בחי' ב' המוחין דחו"ב שעומדים למול הפנים כי מוח הדעת הוא מוח הג' שעומד למול העורף כנ"ל, ועל ב' מוחין דחו"ב אמרו דאור א"ס נק' חכיםולא בחכמה ידיעא כלל ומבין ולא בבינה ידיעא כו' אבל ממוח הג' הוא מוח הדעת משם נמשך גילוי הארה והמשכה לח"י חוליות ע"י בחי' החוט המחברם כנ"ל משא"כ בחי' חכמה שבתורה נק' בחי' פנים העליונים למעלה וכמ"ש למעלה פי' חכמת אדם תאיר פניו כו' להיות שורשה בבחי' ב' מוחין חכים ולא בחכמה ידיעא. ואמנם א"א לבא לקבל בחי' הארת פנים שבתורה בלתי שיוקדם תחלה בחי' התפלה להמשיך מבחי' מוח הדעת בח"י חוליות כו' שנק' בחי' אחור וכמ"ש אחרי ה' תלכו לכתך אחרי כו'. כענין זה השער לה'. והאומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו וכענין מארז"ל כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו בהי עייל והענין הוא כי הנה עיקר ההתבוננות בתפלה  היינו ממה שאומרים שתים לפניה כמו ביוצר שאומרים יוצר משרתים ואשר משרתיו כו' שיש ריבוי ורבבות עולמות ומלאכים לאין שיעור והיינו מפני בחי' ריבוי הצמצומים הנק' גבורות עליונים לכך מתהווה ריבוי נבראים וכמו שאנו אומרים אתה גבור לעולם אדני פי' שם אדני היינו מה שהוא ית' נק' אדון על כולא להחיות הנבראים מאין ליש בריבוי גדול והנה כדי שיהי' נקרא בחי' אדון שהוא שם אד' היינו ע"י שהוא בחי' גבור בתחלה דהיינו ע"י בחי' הגבורות והצמצומים לחלק האור והשפע לחלקים רבים מאוד וכמ"ש אתה פוררת בעזך כו' וזהו פי' אתה גבור לעולם אד' ואזי מכל כל חיים כלי בתוך כלי. והנה ע"י התבוננות זאת יבוא ויגיע לבחי' התפעלות באהבה בק"ש באמרו ואהבת בכל לבבך כו' שהוא לשון רצון ותשוקה דהיינו תשוקת הלב בבחי' רצוא ליכלל באחדות ה' כו'. אך הנה איתא בס"י אם רץ לבך שוב לאחד פי' אחד בחי' רצון הנ"ל בתשוקה שבלב למעלה צ"ל בחי' שוב דהיינו בחי' יראה ופחד גדול שהוא בחי' הביטול במציאות ממש כי האהבה הוא עדיין בחי' יש ודבר מה כי יש מי שאוהב עכ"פ אבל בחי' יראה ופחד אינו במהותו כלל כי נתבטל ממציאותו כו' ומבחי' שוב זה ביראה יחזור לבוא לבחי' רצוא באהבה כמ"ש והחיות רצוא ושוב דמשמע שתמיד חוזר חלילה אחרי הרצוא שוב ואחרי השוב רצוא כו' והיינו בחי' אהוי"ר של המלאכים וחיות הקודש שנאמר ובשתים יעופף פי' יעופף עד"מ הצפור שיעוף למעלה שא"א לה לעופף כ"א שתגביה כנפיה כלפי מעלה ומיד תחזור ותורידם למטה ובאמצעות העלייה והירידה זאת תמיד בשעת פריחתה היא מעופפת במהירות גדולה וכמו השט במים שצריך להעלות ולהוריד תמיד בידו וברגלו כו' ואם היו העלאת הכנפיים בלתי ירידה כלל לא הי' ביכולת העוף לעוף אלא באמצעות חיבור שניהם זה אחר זה בלי איחור וכן חוזר חלילה מזה בא סיבת הפריחה. וכך יובן ממש ובשתים יעופף שנאמר במלאכים שהוא בחי' אוי"ר בחי' רצוא ושוב שנק' גדפין כידוע שצ"ל רצוא ושוב דוקא יחד זה אחר זה כנ"ל ובזה דוקא יעופפו המלאכים בדביקות ועילוי אחר עילוי כו' ומלמעלה למטה הוא הנק' בחי' מטי ולא מטי שהוא היפך סדור רצוא ושוב שמלמטה למעלה כי רצוא ושוב רצוא תחלה ואחר כך שוב והיינו בחי' הסתלקות שקודם לבחי' התפשטות והמשכה דבחי' שוב ואמנם מלמעלה למטה נהפך הוא שבחי' מטי ההתפשטו' קודם לבוא לבחי' לא מטי בבחי' הסתלקות והטעם מבואר במקום אחר וד"ל. ואחר בחי' רצוא ושוב שנקרא גדפין כנ"ל יוכל אדם להמשיך בתפילה לאור א"ס ב"ה שיאיר בשמונה עשר ברכאן דצלותא באומרו ברוך אתה ה' כנ"ל וכמו שמבואר במשל הנ"ל שבלתי עלייה וירידה לא יוכל לעוף כך במלאכים כתיב ובשתים יעופף ואזי יאמרו קדוש הוי' צבאות שיומשך בצבאות שכללותם בחי' ח"י חוליות שנק' ח"י כלים לגילוי אין סוף ב"ה כמו רופא חולי ישראל נמשך האור ברפואה ובאתה חונן לאדם נמשך האור בדעת דהיינו להמשיך לאדם דעת באלקות גם למי שאין דעתו חזק בהתבוננות ימשיך ויחונן לו דעת להשיג מגדולתו יתברך ולפי שאין הברכה שורה באתר  ריקנא כמו שכתוב בזוהר ולכך תיקנו ח"י ברכות הללו להיותם בחינת כלים לקבל בחינת גילוי האור כו' וכמו שכתוב במקום אחר על פ' לא הביט און ביעקב כו' וזהו מה שכתוב לעיל שהמגלה כתובה פנים ואחור פי' בחינת פנים היינו בחינת חכמה שבתורה שמלובש בה בחי' הארת פנים העליונים ומשם נמשך בחי' הארת פנים גם לישראל כמו שכתוב יאר ה' פניו אליך וכנ"ל ואחור היינו בחינת התפלה להמשיך גילוי אור אין סוף בבחינת אחוריים בח"י חוליות שנמשך ממוח הדעת כנ"ל על ידי החוט המחברם כו' ואמנם א"א לבא לבחי' הארת פנים דתורה כי אם שיוקדם תחלה בחי' אחור שהוא בחינת התפלה דהיינו בחינת גילוי ההמשכה על ידי בחי' רצוא ושוב דוקא כנ"ל וד"ל. ותוכן הדברים הוא שגם על ידי המעשה יוכל להגיע לבחינת יאר ה' פניו אליך אך אי אפשר לבא לבחי' פנים אלא ע"י שייגע נפשו בתפלה תחילה שנק' אחור ע"ד אחרי ה' אלקיכם תלכו וע"ד לכתך אחרי. ועוד כי ח"י ברכאן דצלותא הם כנגד ח"י חוליות שבשדרה שהם באחור ונמשכים ממוח הדעת שהוא אחור למוחין חכמה ובינה והח"י חוליות וחוה"ש נמשכין ממנו בגוף בין כתפין היינו שמהדעת נמשך חסד וגבורה משא"כ התורה דמחו"ב נפקתנקראת פנים וכמו שאי אפשר ליכנס במפתחות הפנימיות אלא על ידי מפתחות החיצוניות בתחלה והוא ענין התפלה ההתבוננות מבחי' יהללו את שם כו' אתה גבור לעולם אד' כו' ועל ידי זה יבא לאהוי"ר וכמו במלאכים ובשתים יעופף. ועל ידי זה וקרא זה אל זה ואמר קדוש כו' כן עי"ז הרצוא והשוב ימשיך האור בח"י ברכאן דצלותא וזה"ע כתובה פנים ואחור שאי אפשר להמשיך בחינת הארת פנים אלא ע"י הרצוא ושוב בתפלה הנמשך מהדעת שבבחי' אחור שמתחלק לחו"ג שהן אהוי"ר וזהו יאר ה' פניו אתנו היינו שהמשכת הארת פנים נמשך ע"י אתעדל"ת. שישתוקק לזה בתפלה. וזהו אתנו וכמו שכתוב במקום אחר:)(ג. והנה כתיב כי עם קשה עורף הוא וסלחת כו' ויש להבין לכאורה מה שייכות לבחי' קשה עורף ענין הסליחה שתלה זה בזה דמשום דקשה עורף ע"כ וסלחת כו'. אך הענין יובן בהקדים תחלה ענין קשה עורף מהו. דהנה העורף הוא עומד לנגד המצח ששם הארת הרצון כידוע והנה בעורף הוא הכח של הרצון בבחי' המנגדו דהיינו שלא יסבול דבר המנגד לרצונו והוא בחי' העקשות שלא יוכלו להטותו מרצון לרצון מנגד בשום אופן וזהו הנק' קשה עורף שהוא ג"כ בבחי' הרצון שלמעלה מן הדעת ובעבודת ה' היינו בחי' הרצון שלא למרוד בו ית' למעלה מן הדעת וכמו שכתוב במדרש פרשה כי תשא בענין כי עם קשה עורף הוא אתה סבור שהוא לגנאי ואינו אלא לשבח דהיינו אף מי שאין דעתו חזק להתבונן בגדולת ה' ולהתפעל מחמת ההתבוננות הנה מכל מקום מצד הרצון שלמעלה מן הדעת יוכל כל איש מישראל להיות צעק לבו להוי' על אשר רואה את עצמו בבחי' הסתר פנים מאלקים חיים ואינו רוצה להיות נפרד מאחדותו שהוא בחי' מנגד  לאלקי' וכל מי שיודע בעצמו יותר חסרונו ופגמו שפגם ברצון ה' יצעק לבו יותר להוי' בצר לו מזה שיהי' מנגד לה' כו' וכמו שכתוב ויצעקו אל ה' בצר להם וכן צעק לבם כו' שענין צעקה זאת היינו מצד ההסתרה והריחוק כי אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נסתר ממנו אור האלקי בבחי' צמצום והסתר פנים משום שסובר שרחוק ה' ממנו ואינו רואה מעשיו וכמאמר רז"ל יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם ואינו מתבייש מה' כי בשעה ההיא הארת אלקים עליו בהסתר פנים כו' מה שאין כן לעתיד שעין בעין יראו כו' ובאו במערות צורים מפני פחד ה' וכו' ואז יתבייש אדם מלחטוא לה' מפני פחדו יותר מפחד אדם עכשיו כו' ונמצא מובן על כל פנים שהצעקה גם שלא להיות למנגד להרצון העליון הוא ענין הרצון שלמעלה מן הדעת כו' וזהו שאמר כי עם קשה עורף הוא שלא להיות מנגד לרצון העליון כנ"ל על כן וסלחת כי ענין הסליחה הוא החזרת הרצון גם למי שהרגיזו ורצונו כבר סילק ממנו ימחול ויסלח לו ויגלה רצונו בו שאף על פי כן ירצה בו כמקדם ואם כן הסליחה אינו אלא התגברות הרצון מלמעלה גם למי שפגם ועבר על רצון העליון וזה בא מצד אתעדל"ת בבחי' קשה עורף להתגבר להיות בחי' התקשרות הרצון לה' לנגד כל מונע זר ממנו גילוי אלקות כנ"ל. וכמ"כ יהי' אתעדל"ע כו' וד"ל. והנה בחי' קליפת עמלק הוא בחי' המנגד להתגברות הרצון לה' לעמוד נגד כל מונע כנ"ל אלא אדרבה הוא בחי' התגברות הרצון לנגד רצוןהעליון לעשות היפוכו כמו בחי' תוקף התקשרות הרצון בעניני עולם הזה. המסתירים אור אלקי וגם שיתעורר לבו לפעמים בתשובה יתגבר מצד בחי' הקשיות עורף לעמוד לנגד התעוררות זו ולבטל אותה כו' וזהו בחי' עמלק וכמו שכתוב את זה לעומת זה עשה אלקים כו' ולשון עמלק כמו ומלק את ראשו ממול ערפו כו' שהוא בחי' קשיות עורף דקליפה כו' העומדת ממול עורף בבחי' אחוריים דקדושה. ועד"ז וגיד ברזל ערפך וזהו ענין ערפה וזהו שורש המן האגגי משרש קליפת עמלק שעומד ממול עורף כו' ולכך הפיל המן הגורל כי הנה ענין בחי' גורל הוא בחי' שלמעלה מן הדעת כי על ידי הדעת בוחר על פי טעם ושכל ויש בחירה לברור כו' מה שאין כן כשיפול גורל כו' היינו שמבטל הבחירה שעל פי הדעת אלא יתלה הדבר רק כמו שהוא יפיל הגורל גם שיהי' לנגד הדעת והבחירה כו' ואם כן בהכרח לומר שתולה הדבר בבחי' שלמעלה מן הדעת והוא בחי' הרצון שלמעלה מן הדעת וכמו בקדושה ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל א' לה' וגורל א' כו' וכאשר יפול הגורל כן יהי' שהוא גם כן ענין ובחי' הרצון שלמעלה מן הדעת והיינו והעמיד את שני השעירים לפני ה' לפני ה' דייקא ששם אין עוונות מבדילים וזדונות נעשו כזכיות וכך רצה המן בגסות הרוח ובעורףהקשה להגביה את עצמו כנשר והפיל פור הוא הגורל היינו כמו שהוא בשורשו למעלה במול עורף ששרשו מבחי' רצון שלמעלה מן הדעת כו' ומשם רצה להמשיך רצון עליון להיות שורה גם בהיפך המנגד לקדושה האלקי' והענין הוא כי הנה באמת בחי' עצמיו' האור אין סוף נבדל בערך מכל בחי' ההשתלשלו' סובב וממלא  כו' וכולא קמיה כלא כחשיכה כאורה כו' וגם חשך לא יחשיך כו' מפני העדר תפיסת מקום לגבי בחי' עצמות אור אין סוף שוה ומשוה אור וחושך כו' וכענין שממית בידים תתפש כו' ועל כן נאמר ורבו פשעיך מה תעשה לו אם צדקת מה תתן לו כי אין כל העולמות תופסים מקום כלל כו'. ואם כן לפי זה הי' אור אין סוף מאיר לכל בהשוואה א' כחשיכה כאורה כו' והיה אור האלקי נמשך גם לסט"א המנגד כמו לסט' דקדושה אחר שגם חושך לא יחשיך וכחשיכה כאורה ממש כו' ומה שנעשה אתכפייא ואתהפכא חשוכא לנהורא על ידי ישראל כו' לא היה תופס מקום כלל כמו שכתוב אם צדקת מה תתן לו כו' אך הנה לזה צריך שימשיכו לאור אין סוף שישרה בסט' דקדושה דוקא וכמאמר רז"ל שביקש משה שלא תשרה שכינה בעו"ג וכמו שכתוב ונפלינו אני ועמך כו' מפני שמצד רוממות עצמותו כחשיכה כאור' וכמאמר רז"ל ע"פ ארך אפים ארך אף מבעי ליה אלא ארך אפים לצדיקים ארך אפים לרשעים. וכמ"ש מזה בסידור ע"פ והגדת לבנך כו' בעבור זה כו' בענין בקשת משה ונפלינו אני ועמך וענין בחי' המשכה זאת מהאור א"ס שישכון דוקא בישראל היינו מארז"ל נתאוה הקב"ה שיהי' לו דירה בתחתונים וע"כ ישראל עלו במחשבה תחלה וכמאמר במדרש שבעה דברים קדמו לעולם ומחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר כו' וגם שאף מה שישראל יעשה לו דירה ע"י סור מרע וע"ט אין זה תופס מקום כלל משום דקמיה כחשיכה כאורה ומה שמהפכים חשוכא לנהורא אין זה תופס מקום כלל כי אם הי' רצון המאציל להפוך חושך הקליפות לאור הרי הי' ממשיך בחושך מעט אור וכמו נר א' שדוחה הרבה חושך כו' אך כך עלה ברצונו שישראל יהפכו חושך לאור ומזה יקבל עונג והוא ענין דירתו בתחתונים כידוע ומזה יובן הטעם איך שרצה המן להמשיך גם לסט"א מבחי' רצה"ע מאחר דקמיה כחשיכה כאורה כו' היינו דוקא ע"י בחי' הגורל להיות תולה בבחי' רצון שלמעלה מן הדעת כנ"ל. וזהו ע"כ קראו לימים האלה פורים ע"ש הפור הוא הגורל כו' כי הנה זהו עיקר הנס שנתבטל בחי' הגורל שהפיל המן ולא נמשך מבחי' רצה"ע שלמעלה מן הדעת לקליפת עמלק אלא אדרבה נמשך לישראל דוקא ע"י המס"נ שהי' להם בבחי' ביטול שמס"נ באחד וזהו עיקר ענין שמחת הימיםהאלה מה שנתבטל הפור של המן ונשאר גילוי רצה"ע לצדיקים בלבד ולכך נקראו הימים האלה פורים ע"ש הגורל הוא הפור שעשה המן ולא שם אחר ולכן השמחה הוא ביתר שאת מבכל היו"ט כמאמר לבסומי בפוריא עד דלא ידעי בין כו' כי על כל היו"ט כתיב רננו צדיקים בהוי' כו'. משא"כ בפורים שנמשך מלמעלה משם הוי' דהיינו מבחי' עצמותו ית' שאע"פ ששם כחשיכה כאורה מ"מ משם נמשך להיות ארור המן וברוך מרדכי כו'. ופי' לבסומי היינו ביינה של תורה כו' ומה שאמר ע"כ קראו כי הנה בסמוך אמר על כל דברי האגרת הזאת כו' ובוודאי יש הפרש בין על כן ובין על כל כו' דכ"ן מספרו ע' כדפרש"י )(בתילים סי' צ"א יב) ע"פ למנות ימינו כן הודע. וכ"ל מספרו חמשים והיינו כידוע דלפעמים הז' מדות כלולים מיו"ד ולפעמים הם כלולים מז'  וענין ימי שנותינו בהם שבעים שנה זהו נגד ז' מדות שהם כלולים מיו"ד כמ"ש בזח"א פרשה ויחי דרי"ז ע"ב ואפ"ל כי זה שיהיו כלולים מיו"ד נמשך מצד המשכות אור החכמה בהם שהחכמה הוא בחי' יו"ד כו'.

וזהו שאמר ראב"ע הריני כבן שבעים שנה כו'. דהנה המגלה נקראת אגרת ולא נקראת ספר רק לפעמים אמר נכתב בספר והענין הוא כי הנה ארז"ל קיימו וקבלו קיימו מה שכבר קיבלו במ"ת וקבל היהודים את אשר החלו לעשות במ"ת דהנה במ"ת אמרו נעשה ונשמע ג"כ בבחי' הרצון שלמעלה מן הבחירה שע"פ הטעם ודעת שהרי עדיין לא שמעו ואמרו נעשה ואח"כ נשמע כידוע בביאור המאמר מי גילה רז זה לבני אך זה לא היה אצלם מצד מס"נ אלא מצד שורש נשמתם כי חלק הוי' עמו ואמנם בזמן אחשורוש קבלו זה במס"נ ולכך קיימו אז מה שקיבלו כבר במ"ת אבל מ"מ יש הפרש שבזמן מ"ת מפני שהי' גילוי אלקות ג"כ מבחי' רצון עצמי של המאציל כו' ע"כ זכו לקבל התורה להיות לקביעות לעולם והיינו שהתורה נקרא ספר עד"מ הספר שכותבין להתקיים בנצחה בלתי ביטול אפי' אות א' וכמ"ש בספר יצירה וברא את עולמו בשלשה ספרים בספר וסופר וסיפור אך המגילה לא נקראת ספר לקיום נצחי אלא נקראת אגרת ועד"מ האגרת שאינה אלא לפי שעה לקרותו בלבד ואחר הקריאה קורעו או משליכו ואין צריך לו כו' כך מגלת אסתר הגם שקיימו בה כמו שהחלו לעשות במ"ת אבל לא היה בחי' קיום זה רק לפי שעה והיינו מפני שלא היה בהם בחי' גילוי אלקות מלמעלה מבחי' רצה"ע רק מצד מס"נ וכשעבר הזמן של מס"נ נסתלק ההארה כו' ולכך נקרא אגרת ולא נקרא ספר כמו ס"ת ובכהאריז"ל אגרת נקרא המל' כו' והוא כאגרת נשלחת מעולם לעולם לעשות רצון המאציל בסוד לכי ומעטי את עצמך עכ"ל.(וע' בפע"ח שער הפורים פ"ה) וזהו פי' על כל דברי האגרת הזאת. ולפעמים נקראת ספר מפני שיש בה בהעלם כל אותו בחי' גילוי אלקות שהיה בזמן מ"ת מטעם הנ"ל וזהו רמז שקיימו מה שכבר קיבלו כו' ומה שאמר כאן דברי רז"ל שלחה אסתר לחכמים כתבוני לדורות כו' וזהו ג"כ ע"כ קראו לימים האלה פורים על כן על כל דברי האגרת כו'. על כן קאי בזמן מ"ת שהחלו לעשות ועל כל קאי עכשיו כשקיימו מה שכבר קיבלו כו' ומה שאמר כאן כן וכאן כל מובן לי"ח וכמש"ל דענין כן היינו כאשר השבעה מדות כלולים מיו"ד הם שבעים גימט' כן וזהו ענין מתן תורה דאורייתא מחכמה נפקת וכתיב בה חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה כמ"ש במד"ר ר"פ שמיני א"כ אז השבעה כלולים מיו"ד שהוא החכמה כו' ועל כל קאי עכשיו דהיינו על כל דברי האגרת הזאת וכמ"ש במ"א ע"פ לסוסתי ברכבי בפי' כי כל בשמים ובארץ.

וע"ז נאמר ואשים דברי בפיך שמקבל דרך הפה ואין לומר בזה רפאות תהי לשרך כו' וד"ל. וגם מ"ש ושקוי לעצמותיך הוא ג"כ מטעם הנ"ל לפי שהעצמות מן האב כידוע שהוא בחי' אור אבא פנימי' החכמה הגנוז בתורה ונעשה שקוי לעצמות להיות כמוחין שבעצמות תוספת לחלוחית המים  מיסוד המים שבמוח בתמידות כו' וד"ל. וזהו שרמזו רז"ל בענין זה קצת והוא במה שאמר (לפני) ר"ע על כל כוס וכוס חמרא וחיי לפום רבנן פי' חמרא הוא בחי' יין המשמח אלקים והוא המתקת שם אלקים דבינה שהוא בבחי' הפנימי' והוא המאכל שאוכלת כנ"ל. שנכנס יין יצא סוד דהיינו שיוצא בחי' סוד דפנימי' אימא ונמשך מן ההעלם לגילוי להיות למזון גשמי דרך הפה ג"כ להיות ואת דברי שמתי בפיך גם מפנימי' התורה שבאימא עילאה כו' והיינו חמרא וחיי לפום רבנן להיות מקבלים גם בפה מחמרא וחיי זה שהוא בחי' הפנימי' שנק' כי נכנס יין יצא סוד וד"ל: (ופי' חיי היא התורה הפנימי' שנק' חיים כמ"ש חיים שאל ממך כו' וכמאמר מאן בעי חיי כו' כמבואר בכמה מקומות בכתוב שאריכות ימים נאמר בתורה דוקא כמ"ש אורך ימים בימינה כו' כי היא חייך ואורך ימיך כו' והרבה כאלה וד"ל):