תבנית:ספר התניא/ליקוטי אמרים - פרק מ"ז: הבדלים בין גרסאות בדף
יוסף בן מלמד (שיחה | תרומות) מ (גרסה אחת יובאה) |
(תיקונים) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
'''פרק מז והנה''' בכל | '''פרק מז והנה''' בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. והיא יציאת נפש האלהית ממאסר הגוף משכא דחויא ליכלל ביחוד אור אין סוף ברוך הוא על ידי עסק התורה והמצות בכלל ובפרט בקבלת מלכות שמים בקריאת שמע שבה מקבל וממשיך עליו יחודו יתברך בפירוש באמרו ה' אלהינו ה' אחד. וכמו שכתבתי לעיל כי אלהינו הוא כמו אלהי אברהם וכו' לפי שהיה בטל ונכלל ביחוד אור אין סוף ברוך הוא רק שאברהם זכה לזה במעשיו והילוכו בקודש ממדרגה למדרגה. כמו שאיתא ויסע אברם הלוך ונסוע וגו': | ||
אבל אנחנו ירושה ומתנה היא לנו שנתן לנו את תורתו והלביש בה רצונו וחכמתו יתברך המיוחדים במהותו ועצמותו יתברך בתכלית היחוד והרי זה כאלו נתן לנו את עצמו כביכול. כמו שאיתא ב[[זוהר]] | אבל אנחנו ירושה ומתנה היא לנו שנתן לנו את תורתו והלביש בה רצונו וחכמתו יתברך המיוחדים במהותו ועצמותו יתברך בתכלית היחוד והרי זה כאלו נתן לנו את עצמו כביכול. כמו שאיתא ב[[זהר|זוהר הקדוש]] על פסוק ויקחו לי תרומה [דלי כלומר אותי והווה ליה לומר ותרומה אלא משום דכולא חד עיין שם היטב]: | ||
וזהו שאיתא ותתן לנו ה' אלהינו | וזהו שאיתא ותתן לנו ה' אלהינו באהבה כו' כי באור פניך נתת לנו ה' אלהינו כו' ולזה אין מונע לנו מדביקות הנפש ביחודו ואורו יתברך אלא הרצון שאם אין האדם רוצה כלל ח"ו לדבקה בו כו'. אבל מיד שרוצה ומקבל וממשיך עליו אלהותו יתברך ואומר ה' אלהינו ה' אחד הרי ממילא נכללת נפשו ביחודו יתברך דרוח אייתי רוח ואמשיך רוח והיא בחינת יציאת מצרים ולכן תקנו פרשת יציאת מצרים בשעת קריאת שמע דווקא. אף שהיא מצוה בפני עצמה ולא ממצות קריאת שמע כדאיתא בגמרא ופוסקים אלא מפני שהן דבר אחד ממש. וכן בסוף פרשת יציאת מצרים מסיים גם כן אני ה' אלהיכם והיינו גם כן כמש"ל:<noinclude>[[קטגוריה:תבניות ספר התניא|א]]</noinclude> | ||
גרסה אחרונה מ־14:59, 25 ביולי 2024
פרק מז והנה בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. והיא יציאת נפש האלהית ממאסר הגוף משכא דחויא ליכלל ביחוד אור אין סוף ברוך הוא על ידי עסק התורה והמצות בכלל ובפרט בקבלת מלכות שמים בקריאת שמע שבה מקבל וממשיך עליו יחודו יתברך בפירוש באמרו ה' אלהינו ה' אחד. וכמו שכתבתי לעיל כי אלהינו הוא כמו אלהי אברהם וכו' לפי שהיה בטל ונכלל ביחוד אור אין סוף ברוך הוא רק שאברהם זכה לזה במעשיו והילוכו בקודש ממדרגה למדרגה. כמו שאיתא ויסע אברם הלוך ונסוע וגו':
אבל אנחנו ירושה ומתנה היא לנו שנתן לנו את תורתו והלביש בה רצונו וחכמתו יתברך המיוחדים במהותו ועצמותו יתברך בתכלית היחוד והרי זה כאלו נתן לנו את עצמו כביכול. כמו שאיתא בזוהר הקדוש על פסוק ויקחו לי תרומה [דלי כלומר אותי והווה ליה לומר ותרומה אלא משום דכולא חד עיין שם היטב]:
וזהו שאיתא ותתן לנו ה' אלהינו באהבה כו' כי באור פניך נתת לנו ה' אלהינו כו' ולזה אין מונע לנו מדביקות הנפש ביחודו ואורו יתברך אלא הרצון שאם אין האדם רוצה כלל ח"ו לדבקה בו כו'. אבל מיד שרוצה ומקבל וממשיך עליו אלהותו יתברך ואומר ה' אלהינו ה' אחד הרי ממילא נכללת נפשו ביחודו יתברך דרוח אייתי רוח ואמשיך רוח והיא בחינת יציאת מצרים ולכן תקנו פרשת יציאת מצרים בשעת קריאת שמע דווקא. אף שהיא מצוה בפני עצמה ולא ממצות קריאת שמע כדאיתא בגמרא ופוסקים אלא מפני שהן דבר אחד ממש. וכן בסוף פרשת יציאת מצרים מסיים גם כן אני ה' אלהיכם והיינו גם כן כמש"ל: