דבר מלכות אחרי קדושים: הבדלים בין גרסאות בדף

ענין הגאולה מצוין בתורה בביטויים שונים. החל מד' הלשונות של גאולה<ref>שהם גם ד' לשונות של גאולה העתידה (ראה ירושלמי פסחים פ"י ה"א. ד"ה והי' אור הלבנה תרנ"ד. ד"ה לכן אמור לבנ"י תרנ"ח. תרע"ח. וראה ספר הליקוטים דא"ח־צ"צ ערך גאולה ס"ג, וש"נ). וראה גם בחיי וארא ו, ח.</ref> בכתוב<ref>וארא ו, ו־ז.</ref>: "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי", והלשון החמישי – "והבאתי"<ref>שם, ח.</ref>. ואע"פ שכוונת כל לשונות אלו הוא התוכן הכללי דיציאה מהגלות, ישנו עילוי בלשון "גאולה"; וי"ל שבגלל מעלה זו נקראת (כל גאולה, ובמיוחד –) '''הגאולה''' האמיתית והשלימה (בפי כל ישראל) בשם "גאולה"<ref>דאף שכל גאולה (גם גאולה פרטית שאינו "גאולה דגלות . . אלא שיגאלנו מן הצרות כו'") "שם גאולה עלה" (מגילה יז, ב ובפרש"י) – הרי זה חידוש, ומובן (מזה גופא) שעיקר שם גאולה הוא בנוגע ל"גאולה דגלות" (ששלימותה תהי' בגאולה האמיתית והשלימה). וכפשטות דברי רבא בגמרא מגילה שם: "גאולה בשביעית . . מתוך שעתידין ליגאל בשביעית לפיכך קבעוה בשביעית". ורק אח"כ מבאר, ש"מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא".</ref> (סתם)<ref>וכלשון ניגון (חב"ד) הידוע: זאל שוין זיין די גאולה [כפי שניגנו לפני שיחה זו]. ועוד לשונות וניגונים כיו"ב – ע"פ מנהג ישראל.</ref> [דוקא הגאולה האחרונה היא הגאולה '''האמיתית והשלימה''' (בה"א הידיעה)], כיון שמלה זו (גאולה) מבטאת את התוכן דהגאולה האמיתית והשלימה.

ז.  ענין הנ"ל מודגש יותר בזמן זה בשנה: (א) ימי הספירה, ובהם עצמם (ב) השבת הרביעית מה"שבע שבתות תמימות"{{הערה|55}} – מלכות שבנצח, (ג) פרשת השבוע – אחרי־קדושים, והפרשה שמתחילים לקרוא בתפלת המנחה – פ' אמור, (ד) י"ג אייר.

העבודה דספירת העומר – הבירור דשבעת המדות (דנה"ב), עיקר העבודה בזמן הזה (זמן הגלות) {{הערה|56}}– תוכנה הוא, שנוסף על "ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה"{{הערה|57}} – נפעל עי"ז גם בעולם ובכל העולמות: "ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות"57. ועי"ז{{הערה|58}} מתוסף (עוד יותר) בנשמת האדם העובד, כפי שממשיכים בתפלה (לאחרי "יושפע שפע רב בכל העולמות"): "ולתקן את נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו מכל סיג ופגם ולטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה" – ע"ד "אין אתה בא לידי עבירה" (תיקון ועליית האדם) והעבודה בעולם.

וע"י העבודה דספירת העומר – הכנסת האל"ף ב"גולה", ע"י בירור השבע מדות – מביאים את הגאולה, ו"יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו אמן סלה" (כפי שאומרים ב"הרחמן" תיכף לאחר הברכה{{הערה|59}}).

בימי הספירה עצמם – שנחלקים בכללות ל"שבע שבתות תמימות" [ובפרט בשנה זו, שהתחילו לספור "ממחרת השבת"55 כפשוטו] ה"ז נמצא בהדגשה יתירה בשבת הרביעית, שבה מסיימים את הספירה דמדת הנצח, עד שלימותה – מלכות שבנצח [לאחרי הסיום דמדת החסד עד מלכות שבחסד, מדת הגבורה עד מלכות שבגבורה ומדת התפארת עד מלכות שבתפארת] – הנצחון על ה(העלם והסתר דה)גלות, עד נצח שבנצח, והוד שבנצח – היופי שבנצחון, ויסוד שבנצח – היסוד והקביעות דהנצחון, עד מלכות שבנצח – הנצחון דמלכא משיחא בגאולה האמיתית והשלימה.

ח.  בהתחלת פ' אחרי מדובר אודות עבודת אהרן כהן גדול בקדש הקדשים – "בזאת יבוא אהרן אל הקודש גו'"{{הערה|60}}.

מעין ודוגמא למצב הגאולה הוא – הכהן גדול בקדש הקדשים: קדש הקדשים הוא המקום הקדוש ביותר בעולם. מקום שבו אלקות האירה בגלוי (ללא העלמות והסתרים). בו בזמן הי' זה מקום גשמי בעולם הזה, והכהן גדול נכנס לשם כנשמה בגוף [לא כפי שהי' אצל נדב ואביהוא, רצוא בלי שוב{{הערה|61}}].

מעין זה הי' בכל כהן, שבו בזמן ש"הכהנים הובדלו . . שנאמר{{הערה|62}} ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים"{{הערה|63}} (למעלה מעולם), עשה את עבודתו דוקא כנשמה בגוף בעולם, עולם שבו יש מקום להיפך הטהרה – ודוקא שם מקיים הוא את הציווי (בריש פ' אמור) "אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו". ושלימות ענין הטהרה יהי' בגאולה האמיתית והשלימה [ומעין הכנה לזה ישנו גם בזמן הגלות, שכהנים נזהרים מעניני טומאה, וי"ל שזהו גם הכנה לשלימות הטהרה לע"ל{{הערה|64}}, כולל עי"ז ש"אמור גו' ואמרת" – "להזהיר גדולים על הקטנים"].

ונוסף על הזהירות (להזהיר) מהיפך הטהרה, הי' כהן צריך לעשות עבודתו בביהמ"ק (קדושה) לבוש בבגדי כהונה, שהיו "לכבוד ולתפארת"{{הערה|65}} (שלימות בגשמיות). ועפ"ז יש לבאר, מדוע כהן ששימש "מחוסר בגדים" עבודתו פסולה{{הערה|66}}, "בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם"{{הערה|67}} – אע"פ שענינם{{הערה|68}} דבגדי הכהונה הי' (בעיקר) "לכבוד ולתפארת" (שלכאורה אין זה נוגע כל כך לעצם העבודה)? אלא ששלימות העבודה במשכן היא בכך שתהי' בתכלית השלימות וההידור "לכבוד ולתפארת", גם בגשמיות כפשוטה – באופן היפה ומכובד ביותר בכל עד – בגשמיות העולם, מנצלים את כל האפשרויות דעוה"ז עבור העבודה בקדושה.

ועפ"ז אולי יש לומר הטעם לכך שהכהן גדול צריך להיות "גדול מאחיו . . בעושר"{{הערה|69}} – כיון ששלימות הקדושה דכהן גדול קשורה בזה שזה נמשך בשלימות בכל עד בגשמיות העולם (עושר).

וע"פ המבואר במדרש (עה"פ "בזאת יבוא אהרן"){{הערה|70}} "בכל שעה שהוא (הכהן גדול) רוצה ליכנס יכנס רק שיכנס בסדר הזה" ("בזאת") – יש לומר, שמקומו האמיתי של הכהן גדול הוא ב(דרגת) קדש הקדשים, וכך יהי' בגלוי בגאולה האמיתית והשלימה כשתהי' שלימות האדם והעולם וביטול כל הענינים ההפכיים (משא"כ לפני זה אין אנו כלים לזה "בכל שעה"). שאז תהי' שלימות הגילוי דהמשכת קדושה בגלוי למטה (בבית המקדש השלישי), דירה לו יתברך בתחתונים, כנ"ל.

ט.  כבכל עניני התורה (מלשון הוראה{{הערה|71}}), גם בזה ישנה הוראה לכאו"א מישראל: כל בנ"י הם "ממלכת כהנים"{{הערה|72}}, "כהנים גדולים"{{הערה|73}}, ובגלוי ובשלימות יהי' זה בגאולה האמיתית והשלימה{{הערה|74}}. ובמילא יש לכאו"א מישראל שייכות – כנשמה בגוף – להקדושה דקדש הקדשים (שלימות הקדושה). וכפס"ד הרמב"ם{{הערה|75}} "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש . . אשר נדבה רוחו אותו . . ה"ז נתקדש קדש קדשים כו'".

[ויומתק ע"פ הסיפור בנביאים{{הערה|76}}, שבזמן הסכנה החביאה יהושבע את יואש (שהי' מזרע הממלכה) ומניקתו "בחדר המטות"{{הערה|77}}, "בעליית בית קדשי הקדשים"{{הערה|78}}, "ויהי אתה בית ה' מתחבא שש שנים גו"{{הערה|79}}. שמזה מובן, שבהיותו בקדש הקדשים היו לו שם כל צרכיו הגשמיים: אכילה ושתי' ושינה{{הערה|80}}. ויש לומר, כיון שבאמיתית הדברים הרי מקומו של כאו"א מישראל הוא בקדש הקדשים (כפי שיהי' בגלוי בגאולה האמיתית והשלימה). אלא שזה התגלה בפועל – ע"י הירידה (סכנה), ע"ד עילוי הגאולה שבא ע"י העבודה ב"גולה"].

כמובן גם מהציווי (ונתינת כח) בהתחלת פ' קדושים [הפרשה שקראו בשבת זו ביחד עם פ' אחרי] – "קדושים תהיו כי קדוש אני": בהיותו נשמה בגוף בעוה"ז הגשמי (ששם שייך הציווי ד"קדושים תהיו", "הוו פרושים"{{הערה|81}})

– נמצא יהודי במצב של קדושה, עד הקדושה הכי נעלית דקדושתו של הקב"ה, כפירוש החסידות{{הערה|82}} על דרשת חז"ל{{הערה|83}} "יכול כמוני, ת"ל כי קדוש אני" – "יכול כמוני" בניחותא, בדרגת הקדושה ד"קדוש אני".

י.  ויש לקשר כל זה גם עם שם בעל היארצייט{{הערה|84}} די"ג אייר{{הערה|85}} – ישראל ארי־ה ליב.

ובהקדים, אע"פ שלכאורה ה"ז שם של איש פרטי, יש לו שייכות עם כל בנ"י{{הערה|86}} (כיון שכל בנ"י הם מציאות אחת, קומה אחת שלימה{{הערה|87}}). ובפרט ששמו הראשון הוא ישראל – השם הכללי של כאו"א מישראל ושל כלל ישראל [וכידוע{{הערה|88}} גם שנשמת יעקב (ששמו ישראל{{הערה|89}}) "כלולה מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם"].

וע"פ הוראת אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע הידועה{{הערה|90}}, ש"עניני עבודה שיכולים לקשר בדברי התניא . . מותר לדבר ולהרחיב בהם הדבור" (אע"פ שבכלל ישנה זהירות באמירת פירושים בספר התניא{{הערה|91}}) – הרי עד"ז מובן בנדו"ד: כדאי ונכון לבאר הוראה משמו של בעל היארצייט – כשזה יכול להוסיף ביראת שמים ועבודת ה'.

"ישראל"{{הערה|92}} – השם הכללי דבנ"י (כנ"ל) – כולל בתוכו שני ענינים הפכיים לכאורה: (א) "ישראל" ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה"{{הערה|93}}, כיון שישנם ששים ריבוא נשמות ישראל כלליים (וכל אחת מהן נחלקת לששים ריבוא נשמות פרטיות{{הערה|94}}), וכל נשמה היא כנגד אות אחת מהששים ריבוא אותיות לתורה, ואות זו היא מקור חיותו כו'. ו(ב) "ישראל" הוא על שם "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל"89.

הענין ד"שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל" מורה על העבודה ומלחמה נגד העולם – "עם אלקים" (שרו ומלאך של עשו{{הערה|95}}), "ועם אנשים" (עשו ולבן{{הערה|96}}) – שזהו לכאורה ההיפך הגמור מכך ש"ישראל" הוא ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה", כפי שנשמות ישראל קשורות עם תורה שלמעלה מעולם.

בנוסף לכך עליו לדעת, ששלימות עבודתו (כישראל) היא בכך, שאין הוא מתנתק מהעולם שסביבו, אלא "הסתכל בשלשה דברים": נוסף על עבודתו עם עצמו ("ישראל" קשור עם האות שלו בתורה), צריך הוא לעשות את העבודה דלעשות לו יתברך דירה בתחתונים – כישראל, ע"י יציאה (ביחד עם הוראות התורה) לעולם, והתעסקות עם "אלקים" (מלאך) – הכחות הטבעיים בעולם (כמאחז"ל{{הערה|97}} "אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל"), ו"אנשים", "עשו ולבן" (אומות העולם) – ושם לבנות דירה להקב"ה ע"פ הוראות התורה (דיש ששים ריבוא אותיות לתורה), עי"ז ש"שרית עם אלקים ועם אנשים", הוא שר, מושל על העולם ואוה"ע,

ובאופן ד"ותוכל" – גם מלשון כל וכלול וכליל, שעבודתו (ד"שרית") אינה ע"י ביטול מציאות העולם, או התגברות על העולם בעל־כרחו, אלא באופן שהוא מנצל את הכחות הטבעיים עצמם בעבודת ה', ופועל על אוה"ע שהם מצד עצמם יעבדו את הקב"ה, באופן ד"מלכותו ברצון קבלו עליהם"{{הערה|98}}, עד שהעולם עצמו יאמר ש"ותוכל", העולם בעצמו מסייע לעבודתו (כדלקמן סי"ב),

וע"י העבודה בבירור וזיכוך העולם נעשה גם "ותוכל" מלשון יכולת, שמתוספת אצל היהודי עוד יותר יכולת, כמבואר בכ"מ{{הערה|99}} שע"י העבודה דנפש האלקית כפי שהיא מתלבשת בהגוף ונה"ב ועושה את עבודתה בעולם, מתוספת בה כח וחיות ויכולת חדשה, מצד זה ש"רב תבואות בכח שור"{{הערה|100}} (דנה"ב).

והאופן לעשות את העבודה ד"ישראל" – הוא ע"י "ארי' ליב": "הוי . . גבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים"{{הערה|101}} (כדאיתא גם בריש ותחלת השולחן ערוך{{הערה|102}}), הוא מתגבר על כל ההעלמות וההסתרים בעולם; ונוסף על ההתגברות שלו בעבודתו בעניני קדושה ("ארי'" בלשון הקודש), ישנה אצלו התגברות גם בעבודה בעניני רשות וחול, העבודה בעניני העולם ("ליב" בלע"ז).

ולהוסיף, ש"ליב" הוא גם אותיות לב עם יו"ד באמצע, שמרמז על לבו של אדם (לב), ועשר כחות הנפש (י'), [ובפרטיות יותר כותבים לפעמים "לייב" עם שני יודי"ן, כנגד שתי הדרגות בנשמה: יעקב, ישראל{{הערה|103}}], כיון שהעבודה (ד"ישראל") דעשיית דירה בתחתונים נפעלת ע"י עשר כחות הנפש, כפי שהם מוקפים בלבו של אדם – ולב ישראל הוא תמיד בשלימות{{הערה|104}}, "אני ישנה ולבי ער"{{הערה|105}}. ועוד י"ל, שה"לב" המקיף את הי' – הוא ג' הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה, המקיפים את עשר הכחות, ומבטאים אותם בעבודת האדם בפועל למטה{{הערה|106}}.

ויש לקשר זה גם עם היום די"ג אייר: י"ג הוא בגימטריא אח"ד, שמרמז על העבודה דלפעול "והי' ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד"{{הערה|107}}, גילוי מלכותו ית' ואחדותו ית' בעולם, עד באופן ד"מלכות שבנצח", כנ"ל (ס"ז).

* {{*}} {{*}}