לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/תבוא

כי תבוא,  א׳

 היום הזה הוי״ה אלהיך מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך. את ה׳ האמרת היום וגו׳ וה׳ האמירך היום וגו׳. להבין פירוש היום הזה ולא כתיב איזה יום משום דהמקרא מחובר לפרשה שלמעלה הימנה שמסיימת ארץ זבת חלב ודבש שקודם שנכנסו לארץ היה כריתת ברית על קבלת התורה מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב וזהו היום הזה וגו׳ דהיינו בשעת כניסתן לארץ ולכן ודבש היום הזה הוי״ה הוא ראשי תיבות צירוף הוי״ה אחת שהוא״ו של ודבש שבפרשה ראשונה מחובר למקרא שלמטה הימנה כי ככל ענין אחד. והנה בחי׳ ארץ ישראל הוא בחי׳ תורה שבעל פה. כי בחי׳ ישראל הוא בחי׳ אדם. והוא כמ״ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם וגו׳ וזהו תורה שבכתב. וארץ ישראל הוא בחי׳ תורה שבעל פה בחי׳ והארץ הדום רגלי (וע׳ מזה בד״ה השמים כסאי ר״פ בראשית) כי אע״פ שעיקר דיני התורה שבע״פ הוא בבחי׳ עשי׳ גשמיות מ״מ הרי היא כמו בחי׳ רגל וסוף מעשה לבחי׳ אדם הנ״ל אלא שירדה ונתלבשה ממקום גבוה למקום נמוך ונקרא ארץ זבת חלב ודבש. כי דבש וחלב תחת לשונך וזהו סתרי תורה לפי שיש בה מתיקות והן הם טעמי תורה והכל נמשך ונשפע מבחי׳ ארץ הנ״ל כי סוף מעהש במחשבה תחלה ואי אפשרלהשיג טעמי תורה וסודותיה אם לא על ידי ידיעת התורה שבע״פ כמו למשל מלך שבונה בנין מפואר ואי אפשר להשיג חכמתו ורצונו שבבנין בלי שיוגמר בנין הנ״ל בשלימותו. והנה שלימות וגמר הזה הוא בסוף מעשה שהוא על פי תורה שבעל פה אשר בה גילוי רצונו ית׳ כי על פי תורה שבכתב אי אפשר לידע שום דין על בוריו בלתי פירוש הגמרא כמו דרשת טטפת שבתפילין כו׳ וכיוצא בהן. ואיך הם נכתבין וכל פרטי דקדוקיהם (וע׳ באגה״ק קרבו לסופו בד״ה אשת חיל עטרת בעלה וזהו ענין בינה יתירה ניתנה באשה כ׳ו שדרשו רז״ל פ״ה דנדה ע״פ ויבן הוי״ה אלקים את הצלע כו׳ וע׳ בזהר בראשית) (דמ״ח ע״ב) ועמ״ש בפ׳ וארא ע״פ לכן אמור לבנ״י בביאור ענין והבאתי אתכם אל הארץ כו׳ וכם ויבן לשון בנין כמ״ש רז״ל ע״פ ורב שלום בניך א״ת בניך אלא בוניך כי תורה שבעל פה נק׳ ג״כ בית כמ״ש במ״א ונודע דבחי׳ בית שרשו ממקום גבוה מאד כו׳ ועמ״ש בפ׳ נשא סד״ה כה תברכו מענין ורב שלום בניך כו׳ ולכן הוי״ו של ודבד מחובר עם היום הזה הוי״ה להיות בצירוף שם הוי״ה אחת. והנה יש בחי׳ עולם שנה נפש כי כמו שיש בחי׳ זו בעולם כך יש בשנה והוא בראש השנה. ולכן קורין פרשה זו קודם ראש השנה כי היום הזה וגו׳ קאי על ר״ה (עיין בפי׳ הרמ״ז בזהר ר״פ בא) (דל״ב ע״ב) גבי היום דא ראש השנה ובכל שנה קודם ראש השנה צריך כריתת ברית מחדש על קבלת התורה שבראש השנה הוא בחי׳ מצוך לעשות את החקים וגו׳ (לפי שבר״ה הוא ענין אחד עם תורה שבעל פה כי ר״ה הוא בחי׳ שתמליכוני עליכם ומלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה כו׳ לכך כמו שבתורה שבעל פה הוא גילוי הרצון עליון איך יעשו התפילין והסוכה כו׳ כך בראש השנה הוא גילוי רצון עליון ולכן בר״ה הוא בחי׳ מצוך לעשות כו׳) ולכן נקרא ראש השנה ולא תחלת השנה כי כמו שיש בחי׳ ראש בנפש שהוא ראש ושכל לגבי הגוף כך יש בחי׳ ראש בשנה והוא ראש השנה (הוא בחי׳ גלגלתא דחפיא על מוחא שהוא בחי׳ גילוי רצון העליון וכמ״ש במ״א ע״פ תקעו בחדש כו׳ והנה כמו דבתשבע״פ הוא בחי׳ בינה יתירה ניתנה כו׳ כך ג״כ בבחי׳ יראה שהיא בחי׳ ראש השנה אע״ג דיראה נק׳ בחי׳ נוקבא לגבי אהבה וכמ״ש אשה יראת ה׳ וכתיב זכר חסדו אעפ״כ זה השער כו׳ ושרשה מיראה עילאה כו׳ וכן בבחי׳ דיבור שהוא בחי׳ בנין המל׳ שנקרא דבר ה׳ שזהו בחי׳ ר״ה שייך ג״כ בחי׳ זו דבינה יתירה ניתנה  כו׳ והיינו דמ״ש ויבן ה׳ אלהים את הצלע הוא ביום ו׳ למע״ב שהוא ר״ה): ב והנה בשבועות ניתנו לולות הראשונות וביום כפור ניתנו לוחות האחרונות. ולוחות הראשונות ניתנו בקולות וברקים משא״כ לוחות האחרונות. והענין כי יש ב׳ מיני אהבות. האחת בחי׳ פנימיות הלב הנקרא רעותא דליבא. והב׳ בבחי׳ חיצוניות בהתגלות הלב. וע״ד משל בבן אצל אביו יש ב׳ בחינות באהבתו אליו. כי הנה אם הוא שרוי אצל אביו בביתו עדיין אינו ניכר ומתגלה בו בחי׳ ומדת האהבה והרי היא בבחי׳ פנימית הלב לבד מה שאין כן אם הרחיק אביו ממנו אזי נתגלה ויוצא לחוץ בחי׳ האהבה בבחי׳ גילוי רב להיות נפשו צמאה וכלתה אליו. אבל כשהוא שרוי עמו הנה האהבה בטילה ונכללת ברוב השמחה והתענוג שהוא בהיכל אביו. וזהו ענין יום כפור שהוא מעין עולם הבא עולם התענוג שאין בו אכילה ושתיה לפי שכל ישראל מתעלים בו עילוי רב וכדכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם וגו׳ לפני הוי׳ תטהרו. פי׳ שמכפר ומטהר כל העונות המבדילין וקורע כל המסכים ואין שום מסך מבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים וזהו לפני ה׳ תטהרו ואז ישמח ישראל בעושיו בלי שום מניעה ומבלבל בעולם ומרוב השמחה והתענוג נכללה ובטלה מדת האהבה שיש בהם ודי בבחי׳ פנימיות הלב ברעותא דלבא לבד. (כמ״ש בד״ה האזינו השמים). והנה בכדי שיגיע האדם לבחי׳ ומדרגה זו הנה ראשית חכמה יראת ה׳ שהוא בחי׳ ראש השנה להמיך עליו בחי׳ יראה בחי׳ מלכותו שקוראין לו המלך שתהא יראתו ופחדו עלינו (עיין בזהר פנחס רי״ד ב׳ ועמש״ל בד״ה אני לדודי) וזהו אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם כי הנה מלכותך מלכות כל עולמים כתיב והוא ית׳ מניח את העליונים ומוריד וממשיך בחינת מלכותו למטה על ישראל לבד. כמ״ש ה׳ אלהי ישראל מלך וכתיב כה אמר ה׳ מלך ישראל וגואלו וגו׳ וזהו ה׳ מלך גאות לבש כו׳ שהוא שיר של יום הששי שבששי למעשה בראשית נברא אדם הראשון ואז היה ר״ה ביום ו׳ כי זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון. פי׳ שבו נברא אדם הראשון ולכן שר את דברי השירה הזאת ה׳ מלך גאות לבש. פי׳ עד״מ כמו לבוש שהוא מסתיר ומכסה על האדם כך הוא ענין בחי׳ מלוכה שנתלבש ונתצמצם בכמה לבושין וצמצומים עד שנקרא בחי׳ מלך ולהיות מלכותו על ישראל והנה ישראל נמשלו ללבנה שמאירה בריחוק מקום מהשמש דוקא כך כביכול הנה כתיב מרחוק ה׳ נראה לי שע״י ריחוק מקום מאיר בו אור אהבתו ית׳ להיות כלתה נפשו אליו לדבקה בו. (ועיין מענין מרחוק ה׳ נראה לי ברבות שמות פרשה א׳ גבי ותתצב אחותו מרחוק ובזה ח״ב י״ב א׳ ובמק״מ שם ועוד נזכר פסוק זה בזח״א ו׳ א׳ צ״ז א׳ ק״כ א׳ קצ״ו ב׳. ח״ב קכ״ה ב׳ קכ״ו א׳. ח״ג כ׳ סע״ב ל״ה ב׳ נ״ח ב׳ ס״ד ב׳ קע״ד א׳ רמ״ח ב׳ כנרשם כ״ז בס׳ בית אהרן). כי ראש השנה נק׳ כסה שהחדש מתכסה בו פי׳ בטל ונכלל ברצונו לפי שמחמת גילוי אלקותו ומלכותו נתעורר בחי׳ יראה וביטול רצון בחי׳ נקודה שאין בה אור כלל ובריחוק מקום הולך ומאיר בו אור האהבה בגילוי והיינו על ידי שיעשה את עצמו כאלו הוא רחוק מאד מאור פניו ית׳ על ידי שיחשוב כל המחשבות והדיבורים והמעשים אשר לא לה׳ המה שעברו בכל השנה ועל ידי זה יתגלה אהבתו לה׳ בחוץ בבחי׳ צעק לבם יותר מבכל השנה שבכל השנה הוא כמשל האב שנתרחק מעל בנו כנ״ל אבל בעשרת ימי תשובה כתיב קראוהו בהיותו קרוב. ודרשו חז״ל אלו עשרת ימי תשובה שנקרא קרוב אלא שנתרחק ונסתר ממנו והוא כמו למשל בן שהוא אצל אביו בביתו אלא שהאב מסתיר פניו ממנו בכדי שבנו יתן אל לבו האהבה ויתגלה אהבתו ביתר שאת וכאשר יכיר הבן שהאב הוא בכאן ומסתיר פניו ממנו אזי בודאי תגדל אהבתו בבחי׳ גילוי יותר וזהו שאומרים אבינו מלכנו בעשרת ימי תשובה שהוא בחי׳ התגלות האהבה בבחי׳ צעק לבם אבא  אבא. והנה כמו לבנה בהתרחקה מאור השמש סובבת והולכת בעיגולה עד שתחזור ותגיע לאור השמש כך כביכול ע״י ריחוק מקום שנעשים עצמינו כרחוקים הולך וסובב עלינו אור האהבה עד שביום כפור חוזרים ומתעלים עלוי גדול ועצום עד שנהיו לפני ה׳ שהאהבה הוא בחי׳ פנימית הלב ונכללת ובטלה בשמחת ה׳ לפי שאז ביום כפור כנ״י הם בבחי׳ פנים ועיין לקמן בד״ה ביום השמיני שלח: ג אך אי אפשר להגיע לבחי׳ ומדריגה זו בחי׳ פנים הנ״ל כ״א ע״י חיפוש ופשפוש במעשיו בעשי״ת וכמ״ש בקשו פני שתהיה כאבידה המתבקשת שצריך לחפש אחריה ולפשפש במעשיו כנ״ל. וזהו אתם נצבים היום כולכם וגו׳ לעברך בברית ה׳ אלהיך וגו׳ כי בכל מקום שנאמר היום הוא ראש השנה. ובר״ה הוא מעביר בך הברית שהוא התקשרות בנקודת הלב הפנימית (כי עם היות דבר״ה הוא המשכת בחי׳ יראה כנ״ל אך תוכה רצוף אהבה אלא שהאהבה היא בפנימית הלב לבד ע״ד וגילו ברעדה וכמ״ש לקמן ע״פ שוש אשיש בהוי׳ ותגל נפשי באלהי כו׳ ע״ש) ונקרא ברית לפי שאי אפשר לדבקה בו בפנימיות הלב (עם היות שיש בודאי בכל נפש מישראל בחי׳ זו). אלא כ״כ מעביר ערלת הלב. וכמ״ש ומלתם את ערלת לבבכם והערלה היא ההתקשרות בתאוות ושאר גמשיות העולם וכל זמן שיש עליו בחי׳ ערלה זו בלבבו הרי מכסה ומסתיר ממנו אור פניו מלדבק בו בפנימיות לבו כיון שחיצוניותו מקושר ומדובק בהבלי עולם. (וע׳ בפ׳ שלח ע״פ מקושש עצים). וזהו בברית ה׳ אלקיך פי׳ שההתקשרות יהיה שבחי׳ הוי״ה יהיה אלהיך שלך ליבטל אליו מעומקא דליבא. וזהו שאמר ירמיהו הנביא הסירו את ערלת לבבכם והמולו לה׳ פירוש שלימד דעת את העם שלא יפול לב האדם עליו בראותו חיצוניות לבו מקושר בגשמיות העולם לאמר ח״ו נגזרנו אבדה תקותנו אלא הסירו את ערלת לבבכם פי׳ שיש בכל אחד ואחד מישראל בחי׳ פנימיות הלב אלא מכיון שהערלה שולט על חיצוניותו הנה גם הפנימי׳ נסתר ונתעלם בו אבל כשתסירו את הערלה ממילא יתגלה הברית וההתקשרות בהמולו לה׳ ואז יהיה גם חיצוניות לבו בהתגלות לה׳ כרשפי אש שלהבת העולה מאליה. (וזהו ענין ויחד לבבנו כמ״ש בד״ה מי מנה ועמ״ש בפ׳ בראשית סד״ה להבין ענין הברכות ולזאת צ״ל המשכת החותם כו׳ ע״ש. ומזה יובן ענין החותם דיוהכ״פ שלפי שיוהכ״פ הוא בחי׳ פנימית הלב לכך זוכים אז לבחי׳ החותם שהוא בחי׳ ויחד לבבנו ע״ש וגם הוא בחי׳ חותם בברוך דתשבע״פ כמבואר שם בענין חתום תורה בלמודי וזהו ענין הכריתת ברית על קבלת התורה שקודם ר״ה שבכלל זה הוא להיות עסק התורה לשמה ע״ד זכה נעשה לו סם חיים כו׳ וע״ז נמשך גמר החותם ביוהכ״פ כו׳ ועמ״ש בפ׳ עקב בענין וצריך שיזכיר ברית ותורה בברכת הארץ). וזהו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו שלכאורה אינו מובן הלא אין לו דמות הגוף ח״ו וגם מהו בצלמנו לשון רבים. ויובן עם הנ״ל כי הנה הקב״ה סתים וגליא פי׳ גליא כמ״ש אתה הראת לדעת כי הוי״ה הוא האלהים אין עוד מלבדו מפני שנראה בראיה חושיית דכולא קמיה כלא חשיב ותמיד מהוה ומחיה אותם מאין ליש ואלו הי׳ מסתלק חיותו כרגע היו חוזרים להיות אין ואפס ממש. וא״כ נראה תמיד האין והאפס שבהם ונגלה כבוד ה׳ בהתגלות כי אפס זולתו. אך אעפ״כ הוא סתימו דכל סתימין לית מחשבה תפיסא ביה ועמ״ש מזה בד״ה וידעת היום. וכמו כן עשה את האדם בשתי לבבות בחי׳ פנימיות וחיצוניות הנ״ל. (ברבות הובא פסוק נעשה אדם בראשית ס״פ ח׳ ר״פ חקת פ׳ ואתחנן ובקהלת בפסוק כי אדם אין צדיק. זהר ח״א כ״ב א׳ כ״ג א׳ ל״ד ב׳ וע״ש מ״ז א׳ ח״ב נ״ה א׳ ק״כ א׳ ח״ג י״ב א׳ ל״ג ב׳ ל״ה סע״ב וע״ש בהרמ״ז  מ״ב א׳ ק״ד א׳ וע״ש בהרמ״ז רי״ט ב׳ רל״ח ב׳ רע״ח ב׳). וזהו ושמרת ועשית אותם בכל לבבך דהיינו בשני לבבות הנ״ל וזהו בחי׳ בצלמנו כי צלם הוא בחי׳ עצמיות ומהות ממש ועמ״ש בד״ה כי תצא וכדמותנו הוא ענין בכל נפשך שיש שתי נפשות נפש השכליות ונפש המדברת החיונית ושתי הנפשות הם בחי׳ אותיות אלא שזו היא בחי׳ אותיות המחשבה וזו בחי׳ אותיות הדיבור וזהו ובכל נפשך שצריך להיות כולו לה׳ בשתי הנפשות דהיינו להעמיק דעתו בתורה בכל שכלו עד מקום שיד שכלו מגעת שיהיה כולו מקושר ומדובק בתורת ה׳ לדבקה בו וגם שיהיה דיבורו בתורה להמשיך כח המחשבה העליונה מהעלם אלהגילוי בפיו בדיבורו בתלמוד תורה וזהו כדמותנו שהאותיות יש להם בחי׳ דמות וציור המצייר את השכל ומלבישו ואינו עצם הדבר ומהותו. וזהו את ה׳ האמרת היום כי האמרת הוא פועל יוצא כלומר הפעלת את ה׳ שיאמר מאמר זה בצלמנו כדמותנו כי ע״י שיהיה עמלו בתורה ומוציאה בפה ממשיך מההעלם אל הגילוי דבר ה׳ לאמר מאמר נעשה אדם בצלמנו וגו׳ כנודע דבאתעדל״ת כו׳ ורוח אייתי רוח כו׳ (ועמ״ש מענין את ה׳ האמרת בד״ה לסוסתי ברכבי פרעה גבי שה״ש וע״פ וארשתיך לי) וכל זה למה כדי להיות לך לאלהים פי׳ שיהיה אלהים שלך פי׳ שיוקבע ענין אלהותו במחשבתך ובלבך היטב ליבטל וליכלל ברצונו ית׳ וה׳ האמירך היום כי יתן דיבורו לך לישא וליתן בדבורו של מקום כמ״ש ואשים דברי בפיך שבזה תתעלה עילוי רב (ועמ״ש מענין זה בד״ה זאת חקת התורה ובדבור השני שע״פ ביום השמיני עצרת ועיין מענין וה׳ האמירך ברבות כי תשא ר״פ מ״ה) ולתתך עליון כל כל הגוים וגו׳. פי׳ הגוים ואויבים שבקרבך להכניע׳ שלא יהיה מונע מבית ומחוץ ולהיות מאיר בך חכמתו ובינתו של א״ס ב״ה (ועיין ברבות וישלח פ׳ ע״ה) וזהו לתהלה ולשם ולתפארת כי תהלה מלשון בהלו נרו שהוא לשון אורה בחי׳ חכמה ראיה ושם הוא בחי׳ בינה שנקרא שם הגדול ותפארת הוא בחי׳ דעת שהוא כולל חסד וגבורה כו׳ (וע׳ בזהר דמשפטים) (דקכ״ג ע״א) שנקרא הדעת בשם תפארת וגם כמ״ש הרמ״ז ר״פ ויקרא דדעת אסהיד באנפין ובאדר״ז (דרצ״ג סע״ב) ומהאי נהיר אנפוי כו׳ והוא בחי׳ יאר ה׳ פניו אליך שמזה נמשך לך אמר לבי בקשו פני רעו״ד כו׳ וכמ״ש לעיל ע״פ כי תצא ובפ׳ ויצא בד״ה אם לא תדעי לך כו׳ וע׳ מענין לתהלה במ״ש לקמן ע״פ יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים ומענין שם הגדול ע״פ אני כו׳ דפ׳ ציצית. וע״פ ראה אנכי כו׳:

כי תבוא,  ב׳

ענין ראש השנה ויום הכפורים. ויפל ה׳ אלהים תרדמה על האדם ויבן ה׳ אלהים את הצלע וגו׳ ואמרו רזל מלמד שנתן בינה יתירה כו׳. הענין דבר״ה נעשו מוחין לנוק׳ שלא ע״י ז״א כ״א מבינה עצמה וזהו ענין הצמצום בחי׳ אור גדול כמו הבינה נמשך בבחי׳ מלכות וכמ״ש ה׳ מלך גאות לבש ולכן החודש מתכסה בו שהוא בחי׳ ביטול רצון והיינו ביטול מהות הנפש מפני היראה ולא שייך שם בחי׳ אהבה אבל בעשרת ימי תשובה נק׳ מרחוק ה׳ נראה לי. שנתגלה בחי׳ אהבה מחמת ריחוק מקום שאין האור שם בהתגלות כ״כ שהרי אינו יו״ט דבכל יו״ט הוא התגלות מוחין דאו״א בנוק׳. אלא שהם ע״י ז״א משא״כ בר״ה. (ועיין מ״ש בביאור ע״פ והי׳ מדי חדש בחדשו) ולא משום התגלות הארות המוחין עצמם דהא כתיב בכל קראנו אליו ולא למדותיו אלא משום התגלות אור א״ס ב״ה. ולפי שהארת המוחין הוא יותר מעולה לכן הוא יו״ט משא״כ הארת המדות שהאור מאיר ע״י ריחוק מקום יורת מהמוחין מחמת שהארה שבו אינו רק לתיקון המדות להחזירם פנים בפנים. וזהו ענין הנסירה (עיין בד״ה כי אברהם לא ידענו ובאדם עצמו ג״כ הנפש החיונית  חפצה כו׳ אבל בשכל כו׳, ועיין מענין זה דאב״א ופב״פ ע״פ זכור את אשר עשה לך עמלק כו׳ אחריך כו׳ ע״ש) וכן למטה בכללותישראל הוא זמן תשובה קראוהו בהיותו קרוב וז״ש (במלאכי סי׳ ג׳) שובו אלי ואשובה אליכם היינו פב״פ אבל אינה הארת המוחין ולכן נופל עליו שם יש ודבר בחי׳ אהבה כו׳ שיהא יש מי שאוהב כו׳. אך הנה יש ב׳ בחינות אהבה שהם חסדים מגולים וחסדים מכוסים והמכוסים הם למעלה ביסוד אימא ששם הם בהתקשרות בעולם התענוג לפי ששם הוא התגלות עתיק [ועמ״ש מענין חסדים המכוסים והמגולים בביאור ע״פ אלה מסעי ובביאור ע״פ והיה מספר בני ישראל]. וזהו ענין יוה״כ לפני הויה תטהרו שהנוקבא מקבלת ה״ג כו׳. וכל העליות דרך אימא עד הדיקנא כו׳ והוא בחי׳ רעותא דליבא כו׳ משא״כ המגולים הוא אחר צאתם בהתגלות כו׳. והנה למעלה בחזה יש שם זיווג כו׳ לפי ששם יש ג״כ בחי׳ יסוד כו׳, ועמ״ש בד״ה עיני כל. והוא ענין נקודת פנימית הלב והתקשרותו לדבקה בו ובהשתלשלות למטה ע״י התלבשותו בחיצוניות חופף עליו בחי׳ ערלה ערלת לבבכם לכן עשי״ת קודם יוהכ״פ להסיר בחי׳ ערלה הנ״ל ע״י נחפשה דרכינו כו׳ ואז יתגלה פנימיות הלב כו׳. וזהו בצלמנו כדמותנו כי צלם ז״א הוא מבחי׳ החסדים המכוסים והמגולים הנ״ל ומקורם הוא מאו״א כו׳ דצלם כו׳ בחי׳ סתים וגליא כו׳. וכן למעלה מעלה עד רום המעלות עד אין קץ כו׳ ואפילו למעלה מן הפרסא כו׳ ואפילו בא״ק כו׳. וכדמותנו היא בחי׳ לאה ורחל. לאה היא נפש השכלית מאחוריים דאימא. ורחל היא נפש החיונית מחיה עולמות כו׳ שהם הם בחי׳ דמות ותמונת אותיות כו׳ והם מלבישים לז״א. וזהו בכל לבבך בחי׳ הצלם הנ״ל ובכל נפשך בחינת הנפשות כדמותנו הנ״ל. והוא ענין תורה שבעל פה בחי׳ דבור כו׳, וזהו את ה׳ האמרת היום וגו׳. כי בעת בריאת העולם ואדם אין כו׳ כד סליק ברעותי׳ כו׳, אבל עכשיו ע״י מעשה התחתונים כו׳ וכפי ערך העלאת מ״ן במעשינו ובעבודתנו בתורה ותפלה של כל השנה רוח אייתי רוח ואמשיך רוח מלמעלה מההעלם אל הגילוי בדיבור נעשה אדם בצלמנו כדמותנו להיות בחי׳ ר״ה מלך על כל האדם וזהו שתמליכוני עליכם. כי הנשמות עלו במחשבה עליונה. וכמו שמוציאים מחשבתם מכח אל הפועל בדיבור תלמוד תורה ותפלה. כך את ה׳ האמרת היום וגו׳. ור״ל שיאמר מאמר זה נעשה אדם וגו׳ כי בחי׳ תורה שבע״פ ובחי׳ ר״ה הוא ענין א׳ בחי׳ דיבור בחי׳ נוק׳ כו׳ וה׳ האמירך וגו׳ כי העלאת מ״נ זו כתיב (תלים קמ״ז) לא עשה כן כו׳ והנשמות עלו במחשבה מפני כי ה׳ הוא הנותן להם כח בדיבורם קבעם בפה כו׳ לתהלה לשם ולתפארת שיעשו מוחין לנוק׳ בחי׳ חב״ד וכו׳ וד״ל:

כי תבוא,  ג׳

תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה וגו׳. ולהבין הלא זה הוא מדרגות הצדיקים כמ״ש שמחו צדיקים בה׳ כו׳ ואיך יגיע כל אדם לזה. אך הנה יש ב׳ מדרגות בעבודת ה׳ מדת יום ומדת לילה בחינת יעקב ובחינת ישראל ובדרך פרט הם בחינת תורה ובחינת תפלה. (עיין מ״ש מענין מדת יום ומדת לילה בד״ה רני ושמחי גבי רננא ברמשא ושמחה בצפרא, ובד״ה ענין חנוכה גבי בבקר כתיב בהיטיבו ובבין הערבים כתיב בהעלות, וסד״ה להבין ענין הברכות סד״ה וידעת היום. ועיין זח״א) (קע״ד א׳) בענין יעקב וישראל. והענין דהנה אמרו רז״ל זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד שתפלה נקרא חיי שעה ותורה חיי עולם. ולהבין ענין התפלה דכתיב וישכם אברהם בבקר דהיינו שאהבה מסותרת שבלב כל אחד ואחד מישראל היא בהעלם ובהסתר ובבחינת שינה וצריך לעוררה משינתה כמו שכתוב אם תעירו ברי״ש אחד ואם תעוררו בב׳  רישי״ן. פי׳ אם תעירו ברי״ש אחד היינו חיצוניות הלב ואם תעוררו בשני רישי״ן היינו פנימית הלב עיין בלק״ת מהאריז״ל בשה״ש. את האהבה עד שתחפץ (ע׳ זח״ב ט׳ א׳ קמ״ו ב׳ ת״ז תיקון למ״ד) שיש זמן ועת לחפיצה ותשוקה של אהבה מסותרת הנ״ל דהיינו בשחרית. וזהו וישכם אברהם בבקר (עיין זח״א ע״ב א׳ ר״ג א׳ רמ״ז ב׳. ח״ג ויקרא כ״ב ב׳ נ״ב סע״ב ר״ד סע״א רמ״ב א׳). וענין השינה של אהבה זו הוא כמו למשל אדם הישן שהמחשבה שלו היא בבחינת הסתלקות למעלה מהמוח ואינה מלובשת במוחו כלל ולכן החלומות הם דמיונות בלבד (עמ״ש בד״ה שיר כו׳ היינו כחולמים) אבל בהקיצו נכנס המחשבה זו בתוך המוח ומלובשת בתוך מוחו לחשוב בהם כרצונו. משא״כ בחלום אין בו בחירה ורצון כלל כמ״כ הענין באהבה זו כשהיא בבחי׳ שינה אף שזוכר את ה׳ בלבו ויודע דרך כלל שמכה״כ. מ״מ יכול לעשות דבר עבירה שהוא נגד רצונו ית׳ ואפילו באותה שעה כמארז״ל גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא שיצליח בגנבתו והוא מפני שאין זכירה זו אלא דרך דמיון והעברה בעלמא על המוח ואינו מלובש ונכנס בתוך מוחו וצריך האדם לעורר את האהבה משינתה ולהכניסה בתוך מוחו ומחשבתו ע״י התבוננות רבים מהתחלת התפלה עד קריאת שמע. וענין התבוננות שבתפלה הוא איך שהוא ית׳ אל עולם ולא אל העולם שאין העולם ענין בפ״ע אלא שהן בחי׳ התפשטות הארה וזיו מאורו יתברך כמו זיו השמש שהאיר ממנו ית׳ כשעלה ברצונו לברוא את העולם. ולמשל כמו כח הצומח רוחני אשר בארץ שממנו יצמח עשבים ואילנות ופירות שבודאי הפרי הנצמח שהוא גשמי אינו ממהות ועצמות הכח רוחני הצומח אלא בחי׳ הארה בלבד המת פשטת מעצמות ומהות הכח רוחני הצומח והארה זו נתעבה ונתגשמה כ״כ עד שנעשה פרי גשמי בטעמים נרגשים לחיך מתיקות וכו׳ מה שאין ערך זה נמצא ברוחני כלל, ואין התפשטות זו כמו התפשטות המים הנמשכים ממקום גבוה למקום נמוך שהמים הנמשכים לא נשאר מהם במקומם הראשון כלל משא״כ בכח רוחני הצומח לא נחסר כלל בצמיחת הפרי ויכול הוא לחזור ולהצמיח פעמים רבות אין מספר ולכן קראו חכמי האמת להתפשטות זו בשם הארה כמו למשל מחשבות האדם שנמשכים מנפשו ונשמתו שאין תופסים מקום כלל ולא שינוי וגירעון כלל בנפשו מחמת המחשבות ויכולה היא לחשוב מחשבות עד אין קץ. כך העולם הוא רק הארה והתפשטות ממנו ית׳ וכולא קמיה כלא חשיב ואין תופסים מקום נגדו ית׳ ואין בו שינוי ח״ו כמ״ש אני ה׳ לא שניתי ואתה הוא קודם שנברא העולם כו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה קול דודי בשה״ש), ובזה הוא מעורר את האהבה בתפלה. וזהו שאומרים הודו לה׳ קראו בשמו כו׳. פי׳ שאנו מודים על זה שהשם הוא אל עולם כנ״ל. ועמ״ש בד״ה שובה ישראל עד גבי בא״י אלהינו מלך העולם. ועל ענין זה סובב והולך כל התפלה שצריך לחזור ע״ז פעמים רבות עד שיקבע בלבו בבחי׳ ראי׳ ממש ושיאריך בזה כל או״א לפי שכלו, יש שמוחו מגושם יותר צריך להעמיק בזה יותר. ובקשות שבאמצע פסוקי דזמרה ושבחים תקנו אנשי כנה״ג מחמת שיש קטרוגים על האדם ודנין אותו אם הוא ראוי לכך וגם כי יש כמה מניעות וסיבות המטרידות את האדם מהתבוננות זו וע״ז אנו מבקשים רחמים הושיעה את עמך וגו׳ ורעם ונשאם כו׳ והוא רחום וגו׳ (ועמ״ש מזה בפ׳ פנחס סד״ה צו את בנ״י). וכל הענין עד ק״ש הוא לעורר את האהבה ובק״ש אומרים הויה אלקינו אחד. ואיתא בגמ׳ אנשי יריחו היו כורכין את שמע ולא היו מפסיקין בין אחד לואהבת בדבר אחר לפי שהם תלוין זה בזה שלפי ערך התבוננותו באחדותו יתברך ככה תתעורר מדת האהבה, לפיכך היו כורכין את שמע כו׳ אלא שאין הלכה כאנשי יריחו שבשכמל״ו לא הוי הפסק משום שגם זה רזא דאחד. ועד הוא רזא דאחד בחילופי אתוון  וגו׳ ונק׳ יחודא תתאה כנודע (ועמ״ש מזה בד״ה בחדש השלישי): ב והנה יש שני מיני אהבות אהבה שנעשית מאליה ע״י התבוננות בהוי׳ אחד והיא כשלהבת העולה מאליה ובוערת כרשפי אש ואין בה שום מבוקש. (והוא כמ״ש בסש״ב ח״א ספ״י ולא כדי לדבקה בו ית׳ בלבד לרוות צמאון נפשם הצמאה לה׳. אלא איזהו חסיד המתחסד עם קונו כו׳ ע״ש. ועיין בד״ה כתיב מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים. ועמ״ש לקמן סד״ה והקרבתם עולה אשה. גבי ובחינה זו נק׳ בשם עולה לפי שעולה מאליה כו׳ ע״ש). ואהבה השנית הוא שחפץ ומשתוקק לדבקה בו ית׳ וזה יש בלב כל אחד ואחד מישראל. וזהו ואהבת דהיינו שתתאוה שיהיה הוי׳ אלקיך כנודע (משא״כ האהבה הראשונה היא מעלת ומדרגת בני עלייה כמ״ש בסש״ב שם ובד״ה מה יפית הנ״ל וע״ז נאמר שמחו צדיקים בה׳. ועיין סד״ה זה יתנו כו׳ מחצית השקל). וזהו קבלת מ״ש בק״ש רק שא״א לדבקה בו ית׳ כי לית מחשבה תפיסא ביה שהוא ית׳ סתימו דכל סתימין וטמירא דכל טמירין. פי׳ שיש עולמות שנקראים סתימין והם למעלה מבחי׳ עוה״ב והוא ית׳ סתים ונעלם מהם שאינם משיגים אותו וכן טמירא דכל טמירין כ״א ע״י התורה. וזהו ודברת בם כו׳ שאותיות התורה מלובש בהם התפשטות והארה ממנו ית׳. כמשל כח הצומח ואותיות המחשבה הנ״ל כמ״ש במן כי טל אורות טלך ונתגשם עד שדכו במדוכה וכו׳. ועמ״ש מזה בפ׳ עקב סד״ה ויאכילך את המן. וזהו ותורה אור שהיא הארה מא״ס ב״ה ואי לזאת יהיה השמחה גדולה בעסק התורה והמצות כי בזה ירוה צמאונו מה שחפץ ומשתוקק לדבקה בו יתברך. וכמ״ש מזה באריכות בד״ה צו את בני ישראל כו׳ את קרבני לחמי בענין הקטר החלב ע״ג המזבח ובענין פקודי ה׳ ישרים משמחי לב וע״ז נאמר תחת אשר לא עבדת כו׳ בשמחה ובטוב לבב (ועיין זח״א קט״ז א׳ קע״ז א׳) כי בחינת שמחה זו מהעבודה בתורה ומצות שבזה מרוה צמאונו יוכל כל אדם להגיע אליה וכנ״ל. אך הנה יש ב׳ בחי׳ בלימוד התורה. אחד תיכף אחר התפלה כשמעורר את האהבה ולומד התורה בנפש צמאה כצמא למים ואז הוא בודאי שמח בעבודתו. ועמ״ש בד״ה אוסרי לגפן עירה גבי כי התענוג הוא שייך אחר מילוי הרצון כו׳ ע״ש. ובחינה השנית הוא כשנופל מבחי׳ האהבה הן בעל עסק כשעוסק בעסקו או יושב אוהל כו׳. אעפ״כ יכול לשמוח א״ע בלימודו ע״י התבוננות כי התורה הוא אור א״ס ב״ה ואורייתא וקוב״ה כולא חד אף שהוא רחוק מה׳ בתכלית הריחוק כיון שהוא עוסק בעניני העולם ומו״מ מ״מ מאחר שהוא בהיתר יכול לחזור לה׳ ולעבודתו כיון שאינו אסור וקשור בידי החיצונים ולכן נקרא בשם היתר ר״ל כמו למשל האדם הניתן ביד שונאו רק שאינו חבוש ויכול לילך ואפשר לו לברוח אם לא שנכשל בדבר איסור ח״ו ואם נכשל אז אין לו תקנה אם לא בהרהורי תשובה באמת וכמ״ש במ״א. ואדרבה כל מה שיתבונן היטב איך הוא רחוק מה׳ ע״י שיכיר מקומו וידע ערכו שאפילו הוא יושב אוהל כו׳ שהרי יכול לדבר דברים בטלים באמצע לימודו באין מונע מכש״כ אם נכשל בדבר איסור בחטאת נעורים כי ידע אינש בנפשיה, ואף שהרהר ועשה תשובה אם עדיין לא עשה תשובה שלימה וסיגופים הממרקין יותר וכל מה שיאריך ויעמיק בענין פחיתת עצמו ויהיה נבזה בעיניו נמאס וישים עצמו כשיריים למה הוא נברא בעולם, אזי תהיה שמחת הנפש בעסק התורה כפולה ומכופלת ביתר שאת (ועיין בסש״ב פל״א ל״ד וסד״ה ויחפרו עבדי יצחק בענין באר מים חיים) והעצבות הוא כשמבקש גדולות דוקא להגיע למדריגת רשב״י שתורתו אומנתו כמו שאמר בחד קטירא אתקטרנא נשמתא ביה אחידא ביה להיטא וכו׳ פי׳ שלא היה בבחינת שינה ולא היה צריך לעורר את האהבה ולכן היה פטור מתפלה. וזהו  שכתוב ועובר על פשע לשארית נחלתו למי שמשים עצמו כשיריים ענין גודל עוצם שפלות הנ״ל התורה אור א״ס ב״ה עובר על פשע שאין פשעיו תופסים מקום כלל, וכמשל הארת אור השמש על הארץ שבמקום שכלה זריחת האור שם הוא יותר חמימות אור השמש כמו על הארץ ממש הוא חם יותר ובגובה האויר יש טורא דתלגא וכו׳. וכן עד״מ בהארת אור תורה הוא יותר במי שהוא בחינת שיריים ומותר בעולם כו׳ וזהו ועובר על פשע רק שיהיה חטאתי נגדי תמיד ולא מלובש בהם דרך ישר ע״ד אוילים מדרך פשעם המבואר במ״א בד״ה בהעלותך את הנרות וכמ״ש דרך אויל ישר בעיניו. והנה בחינה זו נקרא יעקב משא״כ בחי׳ ישראל כי שרית עם אלקים (עמ״ש בד״ה מה טובו אוהליך יעקב וגו׳) והוא ענין עת התעוררות אהבה רבה בתפלה ובתורה שאחר התפלה ואזי השמחה היא בנקל יותר וזהו ולישרי לב שמחה ע״ד אשר עשה האלהים את האדם ישר כו׳ וזהו בחי׳ ישראל ישר אל (ועמ״ש מזה בד״ה בפרשת נסכים כתיב. ומ״מ גם מבחינה זו דישראל מאיר בכל אחד בשעת התפלה כנ״ל וגם שבת בכללו הוא בחי׳ ישראל כמ״ש בד״ה לא הביט און ביעקב כו׳ וע״ש דיעקב נק׳ עבדי. וזהו תחת אשר לא עבדת בשמחה ועמ״ש ע״פ ועתה יגדל הא׳ וע״פ אחרי ה׳ אלקיכם תלכו וע״פ לכן אמור לבני ישראל וע״פ רני ושמחי הנ״ל מענין עבדו את ה׳ בשמחה כו׳ ובד״ה שוש אשיש. אמנם בחי׳ שמחו צדיקים בה׳ זהו ע״ד מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים הנזכר לעיל ואין כל אדם זוכה לזה, אבל שמחה של מצוה ותורה מה שעל ידי זה מרוה נפשו הצמ אה ליוצרה ע״ז מצווה כל אדם, ועיין בסש״ב ס״פ מ״א גבי אבל יחוד נפשו כו׳ בזה חפץ כל אדם מישראל באמת לאמתו כו׳ ע״ש, ועמ״ש ע״פ בהעלותך מענין ההפרש בין אהבה שמבחינת אברהם ומבחי׳ אהרן ומבואר לעיל ענין וישכם אברהם בבקר מדת יום ובחינת אהרן הוא בבקר בהיטיבו והוא בחינת הטבה יותר מבקר דאברהם מצד עצמו. והיינו לבוא לבחינת ומדרגת שמחו צדיקים כו׳. ועוד י״ל בענין ההפרש שבין בחי׳ השמחה בעבודת ה׳ של כל ישראל מה שעליה נאמר תחת אשר לא עבדת כו׳ בשמחה ובין השמחה דשמחו צדיקים בה׳, והוא ע״ד שנתבאר במ״א בד״ה ה׳ לי בעוזרי בענין פי׳ מועדים לשמחה כי בכל השנה השמחה גנוזה בעבודה וזהו אשר לא עבדת בשמחה ועושין מהעבודה עיקר והשמחה היא שמחה של מצוה אבל ביו״ט השמחה היא בהתגלות וישמחו בך ישראל. וע״ש הטעם כו׳. ועל דרך זה יובן גם כאן כי להיות וישמחו בך ממש זהו מעלת הצדיקים אלא שביו״ט יכולים כל ישראל להגיע לבחינה זו וכענין מ״ש במ״א בענין גביע הכסף שהטמין יוסף הצדיק באמתחת בנימין שהוא ענין נכסף נכספתה כו׳. ודרך זה קרוב ג״כ לדרך הראשון. ועמ״ש בביאור ע״פ וכל בניך בענין המדרש בשה״ש רבה על פ׳ נגילה ונשמחה בך הא חדותא שלימא כו׳ ע״ש): ג והנה קודם התפלה צריך כובד ראש שהוא המרירות על שאין בחי׳ ישראל לי ראש מאיר בו בגילוי מחמת עונותי עברו ראשי. וזהו בחי׳ כובד ראש והיינו שיבא לידי הכנעה והשפלות ופחיתות עצמו במוח בידיעה היטב וא״צ שיהיה בלב דוקא, ולא כמו שסוברים העולם שקודם התפלה יוכל להיות טמטום הלב כי א״א להיות בשחרית קודם התפלה כמשארז״ל אידלי יומא אידלי קצירא שהחסד מתעורר בבקר דאברהם. וג׳ דברים הם להסיר כל המונעים בתפלה א׳ מקוה וכמו שמצינו במשנה ספ״ח דיומא מה מקוה מטהר. והנה הרי״ף פ״ג דברכות ותר״י כתבו בשם רב האי דלא בטלו טבילת בעל קרי אלא לד״ת אבל לתפלה צריך טבילה ואע״ג דאנן לא קיי״ל כן כמ״ש בש״ע מ״מ כתב תר״י שלדברי הכל התפלה מקובלת יותר עם הטבילה.  ויש לומר קצת טעם לזה מ״ש תפלה מתורה והוא ע״פ גירסת הירושלמי במשנה סוף מסכת סוטה הטהרה נטלה את הריח. וכן בגמרא דידן בסוטה (דמ״ט א׳) מורחינא ריחא דחנוניתא א״ל בני טהרה יש בך. הרי דבחינת ריח דוקא נמשך מענין הטהרה והוא משום כי ענין טומאה וטהרה הוא בחי׳ מקיפים ועל כן שייך הטהרה דוקא לענין הריח שהוא ג״כ בחינת מקיף כמ״ש בד״ה אלה מסעי בענין ירדן יריחו. והנה הקרבנות נקרא ריח ניחוחי. וכתיב וירח ה׳ את ריח הניחוח. ובזה יובן מארז״ל פרק הניזקין שנכנס לו יתוש בחוטמו. והיינו מדה כנגד מדה לפי שהחריב בהמ״ק וביטל הקרבנות שהיו בחי׳ ריח ניחוח להקב״ה וכתיב ותהלתי אחטם לך ועמ״ש בד״ה באתי לגני בענין אריתי מורי. והנה התפלה היא במקום קרבנות והיא ג״כ בחי׳ ריח ניחוחי ולכן אמרו לבעל החוטם אני מתפלל כמ״ש בזח״ג (נשא ק״ל ע״ב). וכיון שכן לכן צריך לזה טהרה כנ״ל שהטהרה שייך לבחינת ריח. וריחא דחנוניתא זהו כענין לבעל החוטם אני מתחנן. וע״כ לדברי הכל התפלה מקובלת יותר עם הטבילה ועיין בר״ח שער האהבה פי״א ג״כ טעם לזה כי התורה כו׳ אמנם תפלה כו׳ יעו״ש. הב׳ צדקה כמו ר״א יהיב פרוטה כו׳ בצדק אחזה פניך מפני שיש קטרוגים על האדם ודנין אותו אם ראוי לכנס להיכל ממ״ה הקב״ה בתפלה וצדקה תציל כו׳ וצדקה תרומם גוי ועמ״ש סד״ה וארשתיך לי. והג׳ הוא עסק ולימוד דברי מוסר ובפרט דברי מוסר הנמצאים בזוהר מלשון הארה שמאיר במקום החושך שהוא חכמת אמת אשת חיל עטרת בעלה היא האמונה שמלא כה״כ אף בלי התבוננות יקרה מאד למעלה מצד דירה בתחתונים וכו׳ והיא עטרת בעלה. פי׳ בעלה היא אהבה רבה שאחר התבוננות באמונה זו הפשוטה לדבקה בה׳ אחד סובב כ״ע שאהבה רבה זו הוא בחי׳ דכר כמ״ש זכר חסדו וכו׳. ומפני שנתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים היא האמונה הפשוטה נעשית עטרת לראשו כו׳:

כי תבוא,  ד׳

ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם אתם ראיתם כו׳ המסות הגדולות אשר ראו עיניך כו׳ ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות וגו׳. והוא תמוה דמתחלה אמר אתם ראיתם כו׳ ואח״כ אמר ולא נתן כו׳ ועינים לראות וכו׳. ולהבין זה הנה כתיב ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה׳ אל עולם (נזכר ברבות וירא ס״פ נ״ד ויגש פצ״ד זח״א ק״ב ב׳ ח״ג כ״ב ב׳ נ״ב ב׳). דהנה כתיב רם על כל כו׳ מי לא יראך וגו׳ (ירמיה סי׳ יו״ד) דגם עובדי כוכבים קרו ליה אלקא דאלקיא כמ״ש ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי וגו׳. אך הם בבחינת פירוד להיות בחינת יש ודבר בפני עצמו ואברהם הנה היה עומד וצוח בשם ה׳ אל עולם. פי׳ שהשם הוי׳ הוא אל עולם כולא חד ולא אל העולם שהעולם הוא יש ודבר בפ״ע והוא המחיה אותם אינו כן אלא כמו ששמו של אדם אינו מעצמיות האדם אלא שהחיות שלו מלובש באותיות שמו שהרי אנו רואים שכשקורין אותו בשמו הוא מתעורר כמו כן שם הוי׳ ב״ה הוא מתלבש תוך כ״ע והם רק לבושים וטפלים אליו ית׳ וכולא חד ממש. וזהו אל עולם כמ״ש ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד יהי״ה ב׳ פעמים י״ה שלא יהיה בבחינת ו״ה כי הוא״ו הוא בחינת המשכה שיוכל להשתלשל למטה עד שיוכל להיות יש ודבר בפ״ע אלא שיהיה הכל בחינת י״ה למטה כמו למעלה ועיין בלק״ת בזכריה על פסוק זה ומ״ש מזה בביאור ע״פ והיה מספר בני ישראל ומ״ש סד״ה ששים המה מלכות גבי תמתי אך הנה כתיב ונרגן מפריד אלוף (במשלי סי׳ י״ו כ״ח) ועיין זח״ג (י״ו א׳) וברבות בראשית רפ״כ לתאוה יבקש נפרד שכשאדם משים רצונותיו בתענוגי העולם או בנצחונות  ומדות רעות ח״ו הוא בחינת נפרד שלא יוכל להיות בבחי׳ ה׳ אחד ושמו אחד הנ״ל. והנה כתיב יאר פניו אתנו סלה. פי׳ בחי׳ הארת פנים הוא כמשל אדם הנותן לאוהבו האמיתי איזה דבר הוא נותן בעין יפה ורצון הטוב וצהבו פניו מרוב אורה ושמחה. משא״כ לשונאו נותן כמאן דשדי בתר כתפוי בע״כ. וזהו יאר ה׳ פניו אליך שישפיע החיות מבחינת הארת פנים הנ״ל משא״כ גבי כו׳. אך הארת פנים הנ״ל הוא אתנו דוקא פי׳ כשאנחנו ג״כ בבחי׳ הארת פנים כמ״ש כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם כו׳. פי׳ האדם התחתון הוא כנ״י כמ״ש ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם. אתם קרוים אדם כו׳ לאדם פי׳ לאדם העליון שעל דמות הכסא כו׳. ובחי׳ הארת פנים אצל ישראל הוא כמ״ש ישמח ישראל בעושיו כמו שהוא ית׳ שש ושמח בנו כמ״ש ומשמחתך ששמחת בו קראת כו׳. והיא חדות ה׳ מגדולתו שאין חקר. כמשל האדם שצהבו פניו מרוב אורה ושמחה כשרואה את אוהב ו האמיתי בבחי׳ הארת פנים הנ״ל ושוכח לגמרי על צערו ויגונו שיש לו מחמת השמחה ותענוג מראות פני אוהבו. כך כשיזכור האדם על ה׳ שהוא אוהבו האמיתי בבחינת הארת פנים הנ״ל ויתבונן בגדולתו אשר ממלא כ״ע וסובב כ״ע וכולא קמיה כלא חשיב ישכח ע״ע לגמרי אפילו יש לו צער ממילי דעלמא כו׳ וישכח הצער מפני השמחה בה׳ כו׳. כמ״ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ לבטל כל חפץ ותשוקה זולת התשוקה בה׳ אחד. והנה זמן התעוררות הארת פנים הנ״ל הוא בר״ה יושב על כסא רחמים ואז כתיב שמאלו תחת לראשי התחלת התקרבות עד שביוה״כ ושמחת תורה הוא וימינו תחבקני כו׳ ובעשי״ת צריך האדם להתבושש מפני ה׳ אשר הוא יתברך מקרב אותנו בבחי׳ הארת פנים הנ״ל ואנחנו בתכלית הריחוק ממנו מפני עונות המבדילין כמ״ש בושתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך וכמ״ש בזהר ס״פ בחקתי ע״פ ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם. לכלתם כתיב למשל ככלה שהיא בשוקא דבורסקי ומחמת עוצם אהבתו אליה דמי ליה כשוקא דרוכלין בריחין טבין וזהו שאנו מבקשים מחל לנו שלא יריח ריח הרע שבבורסקי דהיינו ע״י שיזרוק עלינו מים טהורים להרחיץ את הריח הרע שבבורסקי וכו׳. וענין מים טהורים הם י״ג מדה״ר י״ג נהרי דאפרסמונא דכיא והם נמשכים ממקום הנקרא טמירא דכל טמירין רעוא דכל רעוין פי׳ למשל מקור המעין שאינו נראה ונגלה רק נהרות הנמשכות ממנו הם הנראים. כך הוא ית׳ נקרא טמירא דכל טמירין שהי״ג מדות הרחמים הם נמשכים ממנו. ולכן נקרא יושב על כסא רחמים שהוא רעוא דכל רעוין. והנה בחי׳ זו רעוא דכל רעוין ישנו אצל כל או״א מישראל והוא בחי׳ נקודת הלב שלמעלה מן הדעת והיא נקראת יחידה. וזהו שכתוב מיד כלב יחידתי להוציא בחי׳ חפצו ורצונו מעניני זה העול׳ ולדבק בדביקה וחשיקה רצון של כל הרצונות לה׳ אחד לבדו. ובשופר הוא מעורר בחי׳ זו שהיתה בבחי׳ שינה שישנו אצל כל אחד ואחד מישראל. וע״י בחי׳ זו נמשך בכל יום מעשי״ת בחי׳ י״ג מדות הרחמים שהם נהרות הנ״ל שנמשכים ממקורם הנ״ל וד״ל ונקראים מים טהורים שמרחיצים את הריח הרע וכו׳ שופר מאריך אריכא דאנפין דרך כלל ובדרך פרט בכל יום מעשי״ת חוזר פנים בפנים אחד מן י״ס שבאדם שהם חב״ד ומדותיו. והנה ארז״ל דרשו ה׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב אלו עשרה ימים שבין ר״ה ליוהכ״פ. פי׳ בהיותו קרוב כשהוא בבחי׳ הארת פנים הנ״ל אתערותא דלעילא שמאלו תחת לראשי כנ״ל ואז בנקל יכול להיות אתערותא דלתתא כמ״ש כאן ליחיד פי׳ בחי׳ יחידה הנ״ל. והנה בזמן ההוא מקבלים כל ניצוצות מישראל בחי׳ דחילו ורחימו מלמעלה (עזח״ג רי״ד ב׳) והוא בחי׳ דחילו ורחימו עליונים מאד שאי אפשר להשיג ע״י אתעדל״ת. וכמ״ש לב טהור ברא לי אלקים בחי׳  בר לבב לא יוכל להיות אצל בחי׳ נברא מצד עצמו באתערותא דילי׳ כ״א מתנה שנותנים לו מלמעלה בעת בחי׳ הארת פנים הנ״ל (ועמ״ש בד״ה כי תצא בפי׳ יהבין לי׳ ברתא דמלכא וסד״ה וידעת היום בענין והנורא) וצריך הכנה לזה ע״י עינוים וסיגופים. ולכן בעשרת ימי תשובה מתענים ולא משלימין שאין חשוב תענית אלא עינוי שלא יהיה בנפש שביעה וכרס מלאה שלא יוכל לקבל בחי׳ לב טהור כשאוכל לשובע וכרס מלאה כו׳. וזהו שאמר אתם כו׳. פי׳ שעד הנה הייתם אתם  הרואים כו׳ עא״י עתערותא דלתתא אבל ולא נתן ה׳ כו׳. פי׳ בחינת לב טהור שנותנים מלמעלה שלא יכול נברא להשיג על ידי אתערותא דיליה. וזה היה ענין המן דכתיב ויענך וירעיבך כו׳ שע״י המן ועל ידי עינויים וסיגופים זכו למעלה עליונה יותר לקבל בחי׳ לב טהור (ועמ״ש בפרשה עקב ע״פ ויאכילך את המן כו׳) וכן הוא הענין בעשרת ימי תשובה. ולכן קורים פרשה זו קודם ר״ה: