קונטרס אחרון פרק ו
דוד זמירות קרית להו – מעלתה העצמית של התורה
מבוא לפרק
ארבעת הסימנים בקונטרס אחרון (מכאן ואילך) אינם "פלפול ועיון עמוק על מאמרי זהר וכתבי הארי"[1] (אלא אגרות קודש "רגילות"), ואין בידינו הסבר מדוע שולבו כאן[2] ולא בחלק אגרת הקודש. אגרת זו מהווה אמנם המשך לפלפול שלפניה, אך לא כן שלושת האחרונות (העוסקות בצדקה ובתוכחה).
בסימנים הקודמים הוסברה מעלת התורה[3] מצד פעולתה בעולם, בסימן זה מוסבר שבנוסף לאמור לעיל יש לתורה גם מעלה עצמית.
גוף הפרק
סיכום הפרק
בסימנים הקודמים הוסברה מעלת התורה מצד פעולתה (לברר את העולם ולחיות אותו). בסימן זה מוסיף, שיש לתורה מעלה נוספת, גדולה שלא בערך = מעלה עצמית:
- "פעולת" התורה היא לחיות את העולמות, ובדקדוק קל של מצווה תלוי אם יקבלו חיותם ושפעם או לא. אך כששיבח דוד את התורה בזה נענש בשיכחה, כי מעלה זו היא רק בחינת אחוריים[4] של התורה.
- ולכן נענש דוד:
- א. בשכחה – הבאה מחינת אחוריים שבנפש, מידה כנגד מידה.
- ב. במצוות "נשיאת הארון בכתף" – הרומזת לחיבור בחינת הפנימיות (ארון ולוחות) עם האחורים (כתף).
| הקודם: פרק ה' |
פרקי קונטרס אחרון | הבא: פרק ז' |
הערות שוליים
- ↑ כלשון "בני הגאון המחבר" בהסכמתם לתניא.
- ↑ בפעם הראשונה צורף קונטרס אחרון לתניא (וכן אגרת הקודש) בשנה שאחרי הסתלקות רבינו הזקן (אך לא כפי שהן לפנינו: חלקן צורף מאוחר יותר, וגם בסדרן נעשו עוד שינויים – עד דפוס ראם תר"ס בו נחתם התניא).
- ↑ על פני מצוות ותפילה.
- ↑ דהיינו, זה שהתורה מחיה את העולמות הוא עניין צדדי וחיצוני בלבד. פנימיותה התורה הוא שעשועי המלך. התורה לא רק מאוחדת עם עצמות אין סוף, אלא מיוחדת איתו (מלשון יחיד) – היא ואור אין סוף אינם שני דברים אלא אחד ממש.