שיחת בהר בחוקותי תנש"א - מוגה: הבדלים בין גרסאות בדף

{{יישור טקסט|שני הצדדים|א.  ענינו של ר"ח סיון (שמתברך ביום הש"ק מברכים החודש{{הערה|נוסף על המשכת הברכה דיום השבת על כל ימי השבוע – "מיני' מתברכין כולהו יומין" (ראה זח"ב סג, ב. פח, א).}}) מפורש בקרא{{הערה|[[שמות פר' יט|יתרו יט, א]].}} – "בחודש השלישי גו' ביום הזה (בראש חודש{{הערה|פרש"י עה"פ (משבת פו, ב: "כתיב הכא ביום הזה באו מדבר סיני, וכתיב התם החודש הזה לכם ראש חדשים, מה להלן ר"ח אף כאן ר"ח").}}) '''באו מדבר סיני'''":

"מדבר סיני" קשור עם מתן־תורה: "סיני" – "משה קיבל תורה '''מסיני'''"{{הערה|[[מסכת אבות פרק א#משנה א|אבות רפ"א]].}}, ו"מדבר (סיני)" – כדרשת חז"ל{{הערה|יל"ש עה"פ (רמז ערה). וראה גם במדב"ר פ"א, ז: "במדבר . . חנם לכל באי העולם".}} "ניתנה '''במדבר''' . . במקום הפקר{{הערה|נוסף על הלימוד '''שהאדם''' צריך להיות "'''כמדבר'''" – "אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו" (עירובין נד, א), "כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל תורה ניתנה לו במתנה" (נדרים נה, סע"א), "כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה" (במדב"ר שם), "מי מקיים את התורה מי שמשים עצמו כמדבר ומפליג עצמו מן הכל" (שם פי"ט, כו. תנחומא חוקת כא). וראה לקמן סי"ב ובהערה 112.}}, כל הרוצה לקבל יבוא ויקבל".

ולכאורה, נתינת התורה לבנ"י היא (לא באופן שהקב"ה '''הסיר בעלותו''' מן התורה ("תורתו") '''והפקירה''' לכל, היינו, שנעשית כדבר '''שאין עליו בעלות''' שכל אחד יכול לבוא ולזכות בו (ע"י פעולה של קנין), אלא) באופן ש"'''נתן לנו''' את תורתו", היינו, שהתורה היא '''בבעלותם''' של כל בנ"י (ללא צורך בפעולה של קנין), כל אחד ואחת מישראל, מגדול ועד קטן, עד לקטן שנולד זה עתה{{הערה|וגם '''לפני''' "תחלת כניסת נפש זו הקדושה היא . . במצות מילה"* (שו"ע אדה"ז או"ח (מהדו"ב) סוס"ד). – כיון שגם אז ה"ה חלק מ"קהלת יעקב".{{ש}}'''*) ודוגמתו בבת – בקריאת השם (כמו אצל בן בעת המילה) שעל ידו נמשך ומתגלה חיות הנשמה בהגוף (ראה לקו"ת פרשתנו מא, ג. ובכ"מ). – ולכן נכון''' להקדים '''קריאת השם בקרה"ת הסמוכה להלידה, גם בימי החול, ולא להמתין לקרה"ת דיום הש"ק.'''}}, שמצד שייכותו ל"קהלת יעקב", ה"ה '''יורש הכל'''{{הערה|כמו בן יחיד (כתורת הבעש"ט (כש"ט הוספות סקל"ג) אודות גודל החביבות דכאו"א מישראל אצל הקב"ה כמו בן יחיד כו') – אע"פ שיחד עמו ישנם ששים ריבוא מישראל, שכל א' מהם הוא בן יחיד.}}, כל התורה כולה{{הערה|ויתירה מזה – '''שלמד''' כל התורה כולה במעי אמו (נדה ל, ב), ובכח זה ביכלתו '''ללמוד''' כל התורה כולה בצאתו לאויר העולם (לאחרי ש"בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כו'" (נדה שם)), במשך כל ימי חייו (ראה עיון יעקב ועץ יוסף לע"י נדה שם. לקו"ת שלח מד, א. ובכ"מ).}}, כמ"ש{{הערה|[[דברים פרק לג|ברכה לג, ד]].}} "תורה צוה לנו משה '''מורשה''' קהלת יעקב"{{הערה|וראה רמב"ם הל' ת"ת רפ"ג (ולאדה"ז רפ"ד): "כתר תורה הרי הוא מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, כל מי שירצה יבוא ויטול", כלומר, כיון שהתורה היא ירושה לכאו"א מישראל, לכן יכול לבוא וליטלה, ללמדה כו', עד שיהי' מוכתר '''בכתר''' תורה.}}.

איתא בזהר{{הערה|ח"ג יא, סע"ב.}} "כתיב{{הערה|[[במדבר פרק ז|נשא ז, פו]]. – ולהעיר, שפרשת נשא קורין בסמיכות למתן־תורה (בשבת שלאחרי מ"ת, ובכמה שנים – בשבת שלפני מ"ת).}} עשרה עשרה הכף בשקל הקודש . . עשרה מאמרות למעשה בראשית כדתנן בעשרה מאמרות נברא העולם, עשרה מאמרות למתן תורה אלו עשרת הדברות"{{הערה|וממשיך לבאר הקשר והשייכות שביניהם: "כתיב (בעשה"ד) אנכי ה' אלקיך, וכתיב במעשה בראשית יהי אור ויהי אור, דא מהימנותא דקב"ה אור אקרי, דכתיב ה' אורי וישעי ממי אירא וגו'", ועד"ז בשאר עשה"ד ועש"מ.}}, "בגין דעלמא לא אתברי אלא בגין אורייתא, וכל זמנא דישראל מתעסקי באורייתא עלמא מתקיים . . אם{{הערה|ירמי' לג, כה.}} לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי"{{הערה|וראה גם שבת פח, א. ע"ז ג, א.}}, ומסיים שעי"ז "אשתכח בי' שלמא", ע"ד מארז"ל{{הערה|רמב"ם הל' חנוכה בסופן (וראה לקו"ש ח"ח ע' 349 ואילך. וש"נ).}} "כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם"{{הערה|ולכן ניתנה התורה "בחודש '''השלישי'''", "אוריאן תליתאי בירחא תליתאי" (שבת שם) – כי, ענינו של "שלישי" לחבר ולאחד ההתחלקות והניגוד ד"שנים", שזהו"ע השלום (ראה בארוכה לקו"ש חכ"א ע' 110 ואילך. ועוד).}}.

במתן־תורה כתיב{{הערה|[[תהלים פרק סב|תהלים סב, יב]]. וראה סה"ש תנש"א ח"א ע' 302 ואילך. וש"נ.}} "אחת דיבר אלקים שתים זו שמעתי", היינו, שבתורה ישנם ב' ענינים: "אחת" ("מאמר אחד") – '''מצדו ית'''' ("דיבר '''אלקים'''"), שכשם שהוא ית' אחד כך גם חכמתו ית' (תורה) היא אחת, היינו, שכל עניני התורה ענינם אחד – חכמתו ית', "אורייתא וקוב"ה כולא חד"{{הערה|ראה זח"ג עג, א.}}; ו"שתים" (ועד להתחלקות דעשרת הדברות, "עשרה מאמרות") – מצד '''האדם והעולם''' ("'''שמעתי'''"), היינו, שחכמתו ית' יורדת ומתלבשת בעניני האדם והעולם שהם באופן של ריבוי והתחלקות (עשרת הדברות, שכוללים תרי"ג מצוות, כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים שבאדם, "עולם קטן"{{הערה|תנחומא פקודי ג. ועוד.}}, ודוגמתו בעולם כפשוטו), כדי לפעול שהמעלה והחשיבות שבפרטי הנבראים שבעולם תנוצל ותהי' ע"פ התורה.

וע"י ה"עשרה מאמרות" שבתורה, שמודגשים בריבוי ההתחלקות דהלכות התורה המלובשים בעניני העולם, ועד ל"כל מעשיך יהיו לשם שמים"{{הערה|[[משנה אבות פרק ב#משנה יב|אבות פ"ב מי"ב]]. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.}} ו"בכל דרכיך דעהו"{{הערה|משלי ג, ו. וראה רמב"ם שם. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ב.}} – מגלים בעולם ה"עשרה מאמרות", היינו, שניכר בעולם שהתוכן והמעלה והחשיבות שבו היא התוכן והמעלה והחשיבות ד"עשרה מאמרות" של הקב"ה, כנגד עשר ספירות עליונות, שלימות הקדושה, כפי שנמשכת ומתגלה בעולם.

מתן־תורה בא לאחרי ההקדמה דיציאת מצרים, ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם"{{הערה|נוסח הגש"פ.}}, כדי ש"בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"{{הערה|[[שמות פרק ג|שמות ג, יב]] ובפרש"י (משמו"ר פ"ג, ד).}}.

התוכן ד"וספרתם לכם ממחרת השבת גו' שבע שבתות גו' תספרו חמישים יום"{{הערה|[[ויקרא פרק כג|אמור כג, טו־טז]].}} בעבודת האדם{{הערה|ראה לקו"ת [[לקוטי תורה אמור|אמור]] לה, ב ואילך. [[לקוטי תורה במדבר|במדבר]] יו"ד, א ואילך. ובכ"מ.}} – ש"ממחרת השבת" (מחרת היו"ט{{הערה|תו"כ ופרש"י עה"פ.}}) מתחילה העבודה בהמשכת גילוי העצמות ("'''בכבודו ובעצמו'''") שלמעלה מה(התחלקות ד)עולם{{הערה|וגם התגלותו בעולם היא "בחצי הלילה" – ש"רגע דחצות לא יש במציאות, שכמה שיש לחלוק בזמן שייך או לחצי הראשון או לחצי השני של הלילה, וחצות עצמו לא יש במציאות, ומ"מ הרי יש חצות, וכמ"ש ויהי בחצי הלילה וגו', א"כ ה"ז למעלה מהזמן, והיינו שמאיר אז מבחי' אוא"ס דלאו מכל אילין מדות איהו כלל, וע"כ הוא למעלה מהזמן" (סה"מ תש"ו ס"ע 72. וראה גם לקו"ש ח"ג ס"ע 868 ואילך).}} (מאמר אחד), שיאיר ("וספרתם" מלשון ספיר ובהירות, אור וגילוי) בפרטי התחלקות המדות (שבע שבתות, ז' פעמים ז') שבאדם ובעולם (עשרה מאמרות), עד שיתגלה ("תספרו" גם מלשון גילוי) ויחדור '''בהם''' הגילוי דיום החמישים, שער הנו"ן שלמעלה ממ"ט השערים ששייכים לעולם, ובשער הנו"ן עצמו – לא רק הדרגא התחתונה שיש לה ערך ושייכות למ"ט השערים (שלכן נכללת עמהם, "חמישים יום"), אלא גם הדרגא העליונה שלמעלה לגמרי ממ"ט השערים{{הערה|ראה [[לקוטי תורה במדבר|לקו"ת במדבר]] יב, א ואילך.}} (מאמר אחד), שנמשכת ומתגלה ביום החמישים{{הערה|ויש לומר, שב"זמן מתן תורתנו" ישנו חיבור ד(מעין) למעלה מהזמן עם זמן – '''שאין לו יום קבוע''' בחודש סיון, שבזמן שהיו מקדשים החודש ע"פ הראי' הי' חל "פעמים חמשה פעמים ששה פעמים שבעה"* (ר"ה ו, ב), ואעפ"כ, נמשך ומתגלה ב"האי '''יומא''' דקא גרים" (פסחים סח, ב).{{ש}}'''*) ולכן, אף שחה"ש הוא יום אחד (דלא כפסח וסוכות), אין אומרים "'''יום '''מתן תורתנו", אלא ,"זמן מתן תורתנו" (וראה השלמה לשו"ע אדה"ז (להר"נ מדובראוונא) רסתקפ"א בקו"א).'''}}.

ויש להוסיף, שבקביעות שנה זו, שהתחלת הספירה היא במוצאי שבת (ממחרת השבת גם כפשוטו) וסיומה ביום השבת, שבועות שמתחילות באחד בשבת ומסיימות בשבת שבשבת, תמימות כימי בראשית (תמימות שבתמימות){{הערה|פסדר"כ פ"ח. פס"ר פי"ח. ראב"ן ספ"ו. ראבי"ה פסחים סתקכ"ו. ועוד. – נת' בארוכה בשיחת [[שיחת אחרון של פסח תנש"א (ב) - מוגה|אחש"פ]] – סה"ש תנש"א ח"א ע' 447 (לעיל ע' 66) ואילך. [[לקוטי שיחות חלק לח חג שבועות|לקו"ש חה"ש תנש"א]].}} – מודגש יותר שהגילוי ד"בכבודו ובעצמו" חודר '''בגדרי העולם''', שבתות תמימות '''כימי בראשית'''.

ויש להוסיף בהשייכות דר"ח סיון למתן־תורה גם מצד ספה"ע דר"ח עצמו{{הערה|נוסף לכך שהוא לאחרי הספירה דיום המ"ד, '''ערב''' ר"ח.}}, יום '''מ"ה''' לספה"ע, שמספר מ"ה{{הערה|ולהעיר, ש"מה" הו"ע הביטול – "ונחנו '''מה'''" (בשלח טז, ז־ח).}} הוא הגימטריא ד"אדם", אותיות א' דם{{הערה|של"ה בהקדמת בית ישראל בית דוד (כא, א).}} – ע"פ הידוע שהתורה נמשלה ל"'''דם'''" שממשיך חיות לכל האברים בשוה{{הערה|[[לקוטי תורה במדבר|לקו"ת במדבר]] יג, א. ובכ"מ.}}, ונקראת גם "'''אדם'''", "זאת התורה אדם"{{הערה|[[במדבר פרק יט|חוקת יט, יד]]. וראה לקו"ש חכ"ג ע' 141. וש"נ.}} (דם בתוספת אל"ף) – דיש לומר, ש"דם", שמתפשט ונמשך בכל אברי הגוף, רומז על ה"עשרה מאמרות" שבתורה (ההתחלקות דפרטי הלכות התורה){{הערה|דאף שהתורה עצמה היא למעלה מהתחלקות, כמו שהדם ממשיך חיות לכל האברים '''בשוה''' – ה"ז "עד"מ בעל הבית מסדר בביתו שכלי פלוני יעמוד במקום פלוני וכלי פלוני במקום פלוני כו'" ([[לקוטי תורה במדבר|לקו"ת שם]], ג).}} ו"אדם", א' דם, רומז על המשכת ה"מאמר אחד" שבתורה שלמעלה מהתחלקות דפרטי הלכות התורה, "אחת דיבר אלקים", שענין זה נעשה ע"י הקדמת הביטול בעבודת התפלה{{הערה|כמארז"ל (ברכות יו"ד, ב) "מאי דכתיב לא תאכלו על הדם, לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם", שהאדם מצ"ע הוא בחינת דם, וע"י התפלה מתחבר עם אלופו של עולם, א' דם (אוה"ת תהלים (יהל אור) ע' שנח. המשך תער"ב ח"ב פשצ"א ואילך. וראה שם פת"ד: "א' הוא בחי' א"ס בנפש שזהו שרש ומקור הנשמה כו', ובא בבחי' דם שזהו הנשמה המלובשת בגוף כו'").}}.

"בהר" – '''גדלות וגבהות'''{{הערה|ע"ד מארז"ל (סוטה ה, א) "ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית". ועיקר – ענין התוקף וההרחבה בקדושה, כמ"ש (דה"ב יז, ב) "ויגבה לבו בדרכי ה'" (וראה לקו"ש חכ"ב ע' 159 ואילך. וש"נ).}}, ונקרא בחי' '''צומח''' שבדומם{{הערה|תו"ח בראשית כ, א. שמות קיב, ב. ועוד.}} – מורה על עבודה באופן של התחלקות לפרטים (עשרה מאמרות), שבזה מודגשת תנועת הצמיחה והגידול מדרגא לדרגא, "ילכו מחיל אל חיל"{{הערה|[[תהלים פרק פד|תהלים פד, ח]].}}.

"מדבר", מלשון דיבור בתוספת מ"ם, מורה על '''האדם המדבר'''{{הערה|ועד שנקרא בתואר "מדבר".}} (מקור הדיבור), וענינו בתורה – הדגשת '''מעלת וחשיבות''' ('''מציאות''') האדם בדיבור התורה, עד כדי כך, ש"כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו"{{הערה|ראה תדבא"ר רפי"ח. יל"ש איכה רמז תתרלד.}}, היינו, שהעיקר הוא דיבורו של האדם, והקב"ה קורא ושונה כנגדו (אחריו) – דרגת התורה שבערך להאדם (עשרה מאמרות); ו"מדבר" מלשון "מִדבר" (מ"ם חרוקה), שהדיבור הוא מאליו, "כלומר, שאין בזו בחי' דיבור בפ"ע (כמו מְדבר, מ"ם בשבא), רק בחי' שכבר נדבר, דהיינו שהדיבור הוא בבחי' '''ביטול''' בדבר ה' המדבר בו"{{הערה|[[תורה אור יתרו|תו"א יתרו]] סז, ריש ע"ד. שם (בהוספות) קט, א.}}, כמו דיבור התפלה שהתחלתה "אדנ־י שפתי תפתח ופי '''יגיד''' תהלתך"{{הערה|[[תהלים פרק נא|תהלים נא, יז]].}} (תפלה אריכתא{{הערה|ברכות ד, ב. – ואולי י"ל הפירוש ד"תפלה אריכתא", אריכות (גדלות ושלימות) בתפלה שנעשית ע"י הקדמת הביטול ד"אדנ־י שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך".}}), ועד"ז בתורה, שהלימוד הוא בתכלית הביטול, בבחינת "תען לשוני אמרתך"{{הערה|[[תהלים פרק קיט|תהלים קיט, קעב]].}}, כעונה אחר הקורא{{הערה|[[תורה אור יתרו|תו"א יתרו]] סז, ב. ובכ"מ.}} – דרגת התורה שלמעלה מהאדם (מאמר אחד).

ובהפסק בין הקללות שבפרשת בחוקותי לעצרת, מודגש ענין '''המציאות''' (עשרה מאמרות) – כי, הצורך בהפסק זה (בפשטות) הוא מפני שהתורה היא מקור כל הברכות, כמודגש בהתחלת התורה באות ב', ר"ת ברכה{{הערה|ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א (קרוב לסופה). וראה לקו"ש חט"ו בתחלתו. וש"נ.}}, החל מהברכה הכי עיקרית שמודגשת בציור דאות ב', ש"סתום מכל צדדיו ופתוח מצד אחד"{{הערה|ירושלמי שם. וראה מקומות שבהערה הבאה.}}, שרומז על העולם שנברא ע"י הקב"ה באופן שמוקף מג' רוחות מלבד רוח צפונית{{הערה|מדרש הנעלם לשה"ש (בזהר חדש). רבותינו בעה"ת וחזקוני ר"פ בראשית. וראה גם ב"ב כה, ריש ע"ב.}}, כדי '''שהאדם''' (ע"י עבודתו) ישלים{{הערה|ע"ד מש"נ "אשר ברא אלקים לעשות", "לתקן" (בראשית ב, ד. וראה ב"ר פי"א, ו ובפי' רש"י).}} ויסבב גם רוח צפונית – שבזה מודגשת מעלת האדם ('''תוקף המציאות'''), שעל ידו דוקא נעשה העולם מוקף מכל ד' רוחות (ללא נתינת מקום לפירצה), כציור מ"ם סתומה ד"ל'''ם'''רבה המשרה"{{הערה|ישעי' ט, ו. – וראה של"ה דל"ז ע"א (הובא באוה"ת נ"ך ס"ע קפד): "בראשית ג' רוחות סתומים ורוח צפון נשאר פתוח כו' ובמ"ת נשלמו ד' רוחות ונעשו מ"ם סתומה, והוא מ"ם סתומה בפסוק לםרבה המשרה".}} (מ"ם סתומה באמצע התיבה), שרומזת{{הערה|ראה ספר הערכים־חב"ד מע' אותיות התורה מ"ם (ב) ע' רג ואילך. וש"נ.}} על גאולה{{הערה|ויש לומר, שענין הגאולה מרומז גם בהמילוי דאות ב' (בי"ת) – ת' ר"ת תחיית המתים (שלימות הגאולה), וי' רומז על עשרת הדברות (ס' רזיאל המלאך. הובא בתו"ש בראשית אות ל בהערה), שעל ידם פועלים ענין הגאולה (ת') בעולם (ב'). ועצ"ע.}}, שנעשית ע"י עבודת האדם בהמשכת וגילוי האל"ף (אלופו של עולם) באמצע ה"גולה" – "גאולה"{{הערה|ראה ויק"ר ספל"ב. וראה בארוכה שיחות ש"פ אחו"ק וש"פ אמור (סה"ש תנש"א ח"א ע' 504 (לעיל ע' 120) ואילך. וע' 520 (לעיל ע' 134) ואילך). – ויש להוסיף בהרמז שבאות ג' שהיא הר"ת ד"'''ג'''ולה" ו"'''ג'''אולה" שג' ד"'''גולה'''" רומז להנתינת מקום ל"גולה", מפני שהעולם מסובב '''מג'''' רוחות בלבד, ורוח צפונית, ש"מצפון תפתח הרעה", נשארת פרוצה. וג' ד"'''גאולה'''" רומז על עבודת האדם באופן ד"'''גמול''' דלים" ("גימל דל"ת גמול דלים" (שבת קד, א)), ע"י המשכת וגילוי אלופו של עולם, שעי"ז מהפך הד' ד"'''ד'''לים" לעולם שמוקף מכל '''ד' רוחות''', כמו מ"ם סתומה*.{{ש}}'''*) וראה מק"מ ר"פ שלח בשם הרח"ו (הובא באוה"ת נ"ך שם) שלעת"ל יפתח הקב"ה המ"ם סתומה באלכסון ותיעשה''' ב' דלתין '''של בן דוד, ואז יבוא המשיח (וע"פ המבואר באוה"ת שם שהד' מורה על דיבור, וב' דלתין הם ב' בחי' דיבור – אולי יש לקשר זה עם ב' בחי' הדיבור ד"'''במדבר'''" (מלשון דיבור), דיבור דתורה ודיבור דתפלה (כנ"ל סי"א)).'''}}.

א) "להקהיל קהילות בכל שבת להכנס בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ללמוד בהם תורה לרבים"{{הערה|שו"ע אדה"ז או"ח סר"צ ס"ג (מיל"ש ר"פ ויקהל).}} (כולל גם באופן ד"העמידו{{הערה|[[משנה אבות פרק א#משנה א|אבות פ"א מ"א]].}} תלמידים הרבה"{{הערה|ו"הרבה" בבת אחת – ע"ד מש"נ ביצי"מ "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד", "שהיו יולדות ששה* בכרס אחד", ועד"ז בהיציאה מגלות האחרון ("כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות") בנוגע '''לתלמידים''', ש"כל המלמד כו' כאילו ילדו" (סנהדרין יט, סע"ב. פרש"י במדבר ג, א).{{ש}}'''*) "ויש אומרים שנים עשר . . ויש אומרים ששים" (שמו"ר פ"א, ח).'''}}), אשר, אם הדברים אמורים בכל שבת, בשבת שממנו מתברך "זמן מתן תורתנו" על אחת כמה וכמה.

ובפשטות – שעוד לפני "זמן מתן תורתנו", ולפני ר"ח סיון, בעמדנו בשבת מברכים חודש סיון, שבת פרשת בהר־בחוקותי, זוכים לקיום היעוד '''והסיפור''' שבהתחלת פרשת בהר: "כי תבואו אל הארץ וגו'", ובהתחלת פרשת בחוקותי: "ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו"{{הערה|[[ויקרא פרק כו|כו, ד]].}}, "עתידה{{הערה|שבת ל, סע"ב. וש"נ.}} ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת"{{הערה|ודוגמתו בזמן הזה – "כמהין ופטריות" (שבת שם), "כענין הספיחים* שג"כ בלי זריעה" (ביאוה"ז להצ"צ ע' תתכז־ח).{{ש}}'''*) ולהעיר מהשייכות לפרשת בהר – "ספיח קצירך" (כה, ה).'''}}, ו"אילני סרק עתידים לעשות פירות"{{הערה|תו"כ ופרש"י עה"פ.}}.

ובהמשך לזה באים לספר הפקודים – המנין דכל בנ"י וכאו"א מישראל, ע"ד מ"ש{{הערה|[[ישעיה פרק כז|ישעי' כז, יב]].}} "ואתם תלוקטו '''לאחד אחד''' בני ישראל", וכולם יחד נעשים מציאות אחת ד"'''קהל''' גדול"{{הערה|[[ירמיה פרק לא|ירמי' לא, ז]].}}, ועד למנין העשירי, ביחד עם השירה העשירית והפרה העשירית ("העשירי יהי' קודש"{{הערה|[[ויקרא פרק כז|פרשתנו כז, לב]].}}), ע"י "המלך המשיח מהרה יגלה אכי"ר"{{הערה|רמב"ם הל' פרה אדומה ספ"ג (משיעורי הרמב"ם דשבת הבאה שמתברך משבת זה).}} – שתיכף ומיד ממש רואים שמשיח נמצא כבר בינינו, וכאו"א מראה באצבעו ואומר "הנה זה (המלך המשיח וכבר) בא"{{הערה|[[שיר השירים פרק ב|שה"ש ב, ח]] ובשהש"ר עה"פ.}}.

ובהמשך לזה באים ל"זמן מתן תורתנו" בתכלית השלימות – בארצנו הקדושה, בירושלים עיר הקודש, בהר הקודש, בבית המקדש ובקדש הקדשים (שבו נמצא הארון עם הלוחות{{הערה|וגם שברי לוחות (ב"ב יד, ב), שמורה על עבודת התשובה (לב נשבר) – "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא", (ראה זח"ג קנג, ב. לקו"ת דרושי שמע"צ צב, ב. ובכ"מ).}}, שהם בבחי' "בחוקותי", אותיות החקיקה) – "תורה חדשה מאתי תצא", תורתו של '''משיח''' שילמד את '''כל העם'''{{הערה|ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ט ה"ב. ועוד. [[לקוטי תורה צו|לקו"ת צו]] יז, א. ובכ"מ.}}, ועד להלימוד מהקב"ה בכבודו ובעצמו ("מאתי" ממש), כמ"ש{{הערה|[[ירמיה פרק לא|ירמי' לא, לג]].}} "לא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי", ו"לא{{הערה|[[ישעיה פרק ל|ישעי' ל, כ]].}} יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך"{{הערה|כפי ש"כבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה" ([[לקוטי אמרים פרק ל"ו|תניא פל"ו]]).}}, תיכף ומיד ממש.