לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/נשא: הבדלים בין גרסאות בדף

→ העריכה הקודמת

לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/נשא (עריכה)

גרסה מ־20:08, 25 בפברואר 2026

נוספו 89,280 בתים , 25 פברואר

אין תקציר עריכה

חזותיקוד ויקי

תלמוד בבלי

427

עריכות

@@ שורה 111: / שורה 111: @@
 וזהו מ״ש ורעה אמונה כמארז״ל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים כו׳ וכ״ז נמשך הכל לכנס״י מאהרן כהנא רבא שהוא בחי׳ אהבה רבה כו׳ שהוא המשפיע בחי׳ אהבה בכנ״י והוא האהבה המסותרת שבכאו״א מישראל.
 וז״ש נשא את ראש בני גרשון גם הם שבבני קהת ובני גרשון נאמר נשיאת ראש ולא בבני מררי כמ״ש במדרש כי הנה כתיב ונתתי לך מהלכים בין העומדים פי׳ מהלכים ב׳ בחי׳ הילוך. הא׳ ע״י רעו״ד מלמטה למעלה וזהו ענין בני גרשון. הב׳ ע״י תורה ומצות מלמעלה למטה וכמ״ש בת״א פ׳ וישב בד״ה ונתתי לך מהלכים כו׳ והילוך זה הב׳ זהו ע״י בני קהת ע״כ נאמר בשניהם נשיאת ראש אשר נשיאת ראש זהו ענין רוממות קרן בחי׳ מהלכים ובחי׳ מהלכים צ״ל בין העומדים בחי׳ עצי שטים עומדים דבני מררי ע״כ לא נאמר בהם נשיאת ראש כו׳ וזהו בחי׳ מ״ב מסעות שנסעו הלוים עם המשכן במדבר כו׳ שהוא הכל בחי׳ עליות כו׳ (שכל נסיעה הוא בחי׳ עליי׳) שהם מ״ב עליות כו׳ שהוא שם מ״ב שבאנא בכח כו׳. ופי׳ שבמקום שחנו הקימו את המשכן. וכשנסעו הורידו אותו והעלו אותו לבחי׳ נעלה. וזה היה המ״ב עליות של מ״ב מסעות כו׳ וכל המ״ב מסעות היה הכל במדבר כנ״ל שאף עולמות העליונים נק׳ בחי׳ מדבר שהוא בחי׳ שממה בחי׳ דומם ממש נגד הקב״ה כו׳ כנ״ל. וזה היה מ״ב מסעות של המשכן שנשאו אותו הלוים במדבר כו׳. שהם מ״ב עליות הכל בבחי׳ מדבר כנ״ל. שאף העולמות העליונים נק׳ לגביה בחי׳ מדבר וד״ל. (פי׳ שבחי׳ ו׳ ימי המעשה הוא בחינת הנסיעה של המשכן שהורידו אותו כו׳ שעולים בעילוי אחר עילוי כו׳ ושבת הוא בחינת החני׳ שהקימו כו׳ שעלו במדרגה א׳ נעלה וחנו שם ופרשו שם היריעות דמשכן ועד״ז היה כל המ״ב מסעות). והנה כ״ז הוא ביד איתמר בן אהרן הכהן וגו׳. ופי׳ איתמר הוא בחי׳ צירופי אותיות התורה. שאיתמר הוא מלשון אִית מר שבגמרא שהוא לשון דבר הנלמד מאליו כו׳ (בל״א עש איז גילערינט גיווארין. שהוא לשון איתמר שנלמד ממילא) והוא כמ״ש ואשים דברי בפיך וגו׳ ודברי אשר שמתי בפיך וגו׳. שהוא דבר ה׳ המלובש בהלכה שמדבר בפיו כו׳ (וכנז׳ במ״א ע״ש). וזהו בחי׳ איתמ״ר שהכל ביד איתמ״ר כנ״ל. ועיין מענין איתמר במא״א אות א׳ סעיף ק״מ:
-{{להשלים}}
+==נשא, ד׳==
+כתיב ה׳ יחתו מריבו וגו׳. וקשה מי הם המריבים עם ה׳ וע׳ בזהר פ׳ ויקרא (דף י״ט ע״ב) מה שפי׳ בשעתא דדינין מתערין ושליטין. שלטין על רחמי ורחמי אתכפיין ובשעתא דקוב״ה אתברך ממבועא דנחלא כדין גברי רחמי ואתכפיין דיני הה״ד ה׳ יחתו מריבו מריב ו׳ כו׳ ע״ש. ולהבין זה איך ענין דינין מתערין נק׳ מריבו והענין כי שם הוי׳ הוא מדת רחמים והגם דשם הוי׳ הוא בז״א דאצי׳ והרי יש בו מדת הגבורה וכן בהתהוות הנבראים שהתהוותם הוא משם הוי׳ הרי יש ד׳ מחנות שכינה מחנה מיכאל חסד ומחנה גבריאל גבורה. אך כי בחי׳ גבורה זו היא ע״ד לאכללא שמאלא בימינא שהיא כלולה ובטלה לגבי מדת החסד וא״כ אז אדרבה מגיע ממנה תועלת ומעלה יתירה בהחסד יותר מאם היה החסד בפ״ע כי חסד הוא בחי׳ קרירות וכמו המים שהם קר ולח [עיין בזהר ר״פ וארא] ועיקר החיות הוא ע״י החמימות וכמו כי הדם הוא הנפש, וכן הוא ג״כ ברוחניות כי מצד בחי׳ המים עצמן בחי׳ קרירות יוכל להיות גם כן דאגלידו מיא שהוא מניעת ההשפעה מכל וכל וז״ש ביעקב ויחמו הצאן כו׳.
+ויחמנה בבואן לשתות כו׳ שכל הולדה א״א  להיות כ״א ע״י חמימות שהוא מבחי׳ גבורה. ולכן בשם הוי׳ המהוה הכל צ״ל ג״כ בחי׳ גבורה. אלא שהיא כלולה בימין וא״כ מזה דוקא עיקר החיות וההתהוות. אבל אם מדת הגבורה אינה כלולה בחסד וכמו שהיה בעולם התהו שלא היה בחי׳ לאכללא שמאלא בימינא אז נסתעף מזה התהוות דינין קשים והן המקטרגים שלמעלה שכל רצונם לפעול דין וכמ״ש בזהר ר״פ מקץ ע״פ ולכל תכלית הוא חוקר, וכן יש למטה בבני אדם אנשים השמחים ברעת חבריהם.
+וגם לפעמים שמתקצפים על החוטא אין זה שרע להם על החטא כ״א שחפצם בפועל הדין. וע״ד המקטרגים שלמעלה שהם ע״ד הנ״ל שאינם מצטערים מהחטא ע״ד קנאת ה׳ צבאות כ״א שחפצם בפועל הדין והיינו לפי שהם סיגי הגבורה. ולכן הם הנק׳ מריביו דשם הוי׳ שהם נגד שם הוי׳ שרצונו ית׳ דוקא בחסד ולאכללא שמאלא בימינא [ועד״ז פי׳ בזהר ס״פ אחרי (דע״ט ב׳) ענין הנועדים על הוי׳ והיינו כי קרח רצה ג״כ להפריד הגבורות בפ״ע ולא להיות בחי׳ לאכללא שמאלא בימינא כמ״ש בזהר ר״פ קרח. ועד״ז נתבאר במ״א פי׳ וענין לתת נקמת הוי׳ במדין לפי שבחי׳ מדין ריב ומדון הוא ג״כ הפך ונגד בחי׳ שם הוי׳ וכמ״ש בד״ה החלצו מאתכם כו׳ בפ׳ מטות ושם נתבאר כי אף שבתורה יש כמה עונשין וגבורות אך זה הגבורה תכליתה חסד להיות עי״ז תיקון לנפש החוטא כמו אב המכה את בנו כדי שילך בדרך טובים משא״כ גבורות קשות חפצם בפועל הדין מצד עצמו עיין בזהר בלק (דקצ״ב ע״ב) גבי מה כתיב בה א״ל לא תרצח כו׳ ע״ש]. וע״ז נאמר ה׳ יחתו מריבו. והנה הנגינה על שם הוי׳ הזה הוא גרשיים. שהוא ב׳ קווין ובפרדס שער הטעמים נק׳ תרין גרישין ונגינה זו היינו שני קולות.
+והוא כי הנה כדי להיות המתקת הדינין וביטולן צ״ל ע״י המשכה מבחי׳ חסד דא״א שהוא למעלה מעלה מהחסד דז״א שהחסד דז״א נק׳ חסד עולם וע״ז נאמר ולך אד׳ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו דהיינו לפי ערך מעשה בני אדם וכפי האתעדל״ת כך הוא האתעדל״ע וההמשכה מחסד זה וע״כ נק׳ חסד עולם שהוא בגבול ומדה.
+וע״כ שם מוצאים המקטרגים מקום לקטרג וכמו בלעם שחפש ומצא המקומות שעתידים ישראל לחטוא ועי״ז רצה לקטרג ללמד חובה כו׳ לעורר מדת הדין. אבל בחי׳ חסד דא״א הוא חסד עילאה ונק׳ ורב חסד לפי שמאיר ומתפשט מבחי׳ א״ס בלי גבול ומדה [עיין באגה״ק סי׳ יו״ד ע״פ חסדי ה׳] ושם אין אתעדל״ת מגיע כלל כ״א החסד יורד ונמשך בתמידות מצד עצמו כי חפץ חסד הוא וע״כ ע״י המשכה מבחי׳ חסד זה מתבטלים כל הדינים ואין הקטרוגים תופסים מקום כלל (ועמ״ש ע״פ ולא אבה הוי׳ אלקיך לשמוע אל בלעם). אך כי החסד דא״א עצמו א״א לו כלל להיות נמשך למטה כי הוא בלי גבול ולא יוכלו לקבל ע״כ צריך שיתלבש בחסד דז״א שהוא בחי׳ כלי לגילוי אור חסד דא״א (וחסד דז״א נק׳ גופא לגבי רב חסד שהוא כמו בחי׳ נשמה לחסד דז״א וכמו עד״מ מהנשמה עצמה בלי התלבשות בגוף לא יהיה רק השפעת רוחניים אבל להיות ממנה השפעות גשמיים הוא דוקא ע״י אמצעות התלבשותה בגוף, כמ״כ בחי׳ ורב חסד הוא למעלה ממהות בחי׳ חסד כ״א שהוא מקור החסד וכמאמר אב הרחמים פי׳ אב ומקור למדת הרחמים ע״כ א״א שיומשך ממנו השפעות בבי״ע כ״א ע״י התלבשותו בחסד דאצי׳ שנק׳ גופא חסד דרועא ימינא כו׳ וכמ״ש בזהר באדרא) (דקל״ג ע״ב) וחסד דקשוט לאו בחיי גופא אתמר אלא בחיי דנשמתא כו׳, ועוד דכיון שהחסד דא״א הוא בלי גבול ואין אתעדל״ת תופס מקום כלל א״כ היו החיצונים יכולים ג״כ לקבל ממנו ומש״ה צ״ל המשכה מחסד דא״א ע״י חסד דז״א בכדי שבחי׳ גילוי זה דחסד עלאה יומשך רק בסט׳ דקדושה ועמ״ש ע״פ ויאבק איש וע״פ עבדים היינו כו׳ ויוציאנו ה׳ אלקינו או״א שהלבישו לזרועות דא״א.
+וזהו שהנגינה של שם ה׳ יחתו מריביו הוא גרשיים שהם ב׳ תנועות זו  למעלה מזו להורות שהיא המשכה ממקום עליון מאד מא״א לז״א שצ״ל בזה ב׳ המשכות הא׳ מחסד דא״א לאו״א.
+ואח״כ מאו״א נמשך לז״א. ולכך נגינה זו היא ב׳ תנועות [ועמ״ש בד״ה שיר השירים בענין ב׳ בחי׳ חתן חות דרגא כו׳ ובד״ה לבבתני ב׳ לבבות כו׳ ע״ש] ואזי כשנמשך משם הוי׳ דא״א בז״א עי״ז יחתו מריביו שמתבטלים כחות הדין שהן מריביו דז״א.
+ובזהר פי׳ מריב ו׳ כי הוי״ו הוא ששה מדות דז״א שהחסד גובר בהן דבחי׳ גבורה שבו היא בבחי׳ לאכללא שמאלא בימינא כנ״ל והמקטרגים שלמעלה בהיכלות החיצונים המקטרגים על ישראל הם נגד בחי׳ זו ממש ונק׳ מריביו וכמ״ש בתורה בפ׳ בלעם ויחר אף אלקים כי הולך הוא כו׳ וע״י התגלות שם הוי׳ דא״א בז״א עי״ז יחתו מריביו.
+והוא ע״ד מ״ש ויעבור הוי׳ על פניו ויקרא הוי׳ הוי׳ שזה היה אחר חטא העגל ולהמשיך סליחה ומחילה הוא דוקא על ידי שהמשיך משה רבינו ע״ה י״ג מדות הרחמים דא״א ולכן אמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה שהרי ע״פ דין אינן ראוים כיון שחטאו.
+וזהו ויקרא הוי׳ הוי׳ ופסיק טעמא בינייהו שקרא והמשיך משם הוי׳ דא״א בשם הוי׳ דז״א והמשכה זו צ״ל ע״י ויעבור ה׳ על פניו. פניו הם חו״ב כמ״ש חכמת אדם תאיר פניו כו׳.
+והחסד דא״א נמשך ע״י או״א לז״א כנ״ל. ולכן גם כאן הנגינה של שם הוי׳ דיחתו מריביו הוא גרשיים כו׳ [והנה גרשיים הוא ג״כ לשון גירושין וכמ״ש בענין עבודת בני גרשון שהוא ג״כ לגרש החיצונים והוא ג״כ ע״י המשכת רב חסד בו״ק דז״א שהם השיתא גוונים וזהו גרש ואח״כ ו׳ ואח״כ ן׳ וכמש״ל והוא כענין ה׳ יחתו מריבו מריב ו׳ כנ״ל]:
+ב עליו בשמים ירעם. פי׳ מלבד מה שהחסד דא״א מתלבש בתוך החסד דז״א שעי״ז יחתו מריבו בעלי הדין. עוד זאת יעשה נפלאות שירעם עליהם בקול רעם אח״כ גם מחסד דא״א עצמו כמו שהוא שלא ע״י התלבשות בחסד דז״א שאז החסד פשוט יותר מכשמתלבש בחסד דז״א שמעלים קצת על החסד דא״א [ובזהר שם פי׳ ענין עליו בשמים דר״ל טלא דעתיקא הנמשך על ז״א הנק׳ שמים.
+ויש לכוונו ג״כ עם פי׳ זה. כי המשכת טלא דבדולחא ומו״ס היא בחי׳ עליונה יותר מהמשכת חסד דא״א שבבחי׳ חסד דא״א שייך התלבשות שמתלבש ממש בחכמה כו׳ וממנו לז״א התלבשות ממש אבל בחי׳ מו״ס וטלא דבדולחא הוא למעלה מבחי׳ התלבשות ממש כי הוא מג״ר דכתר בחי׳ תחתונה שבמאציל כו׳ ומבחי׳ זו נמשך להיות ירעם על בעלי הדין המקטרגים כו׳ ביתר שאת מבחי׳ יחתו מריביו]. (וע׳ בזהר פ׳ וישלח דף קס״ו ע״ב). וז״ש דהע״ה [שמואל ב׳ כ״ב] ירעם מן שמים ה׳ ועליון יתן קולו כו׳ פי׳ שדהע״ה היה ענוותן ולא תלה בזכותו אלא ע״ד וחנותי את אשר אחון וגו׳ דהיינו ע״י התגלות בחי׳ א״א שמשם נמשך להושיעו מכף כל אויביו וזהו ועליון יתן קולו פי׳ ועליון היינו בחי׳ א״א שהחסד דא״א נק׳ חסד עילאה:
+וישלח חציו וכו׳. היינו השפעת גבורות עליונות דקדושה לכלות ולהאביד כחות הדין המקטרגים והם אויבי ה׳ המונעים ההשפעה:
+ויתן עוז למלכו. עוז הוא בחי׳ גבורות והוא קו השמאל שיהיה נמשך רק למלכו במל׳ דאצי׳ בשביל לעורר האהבה וכמ״ש שמאלו תחת לראשי ולא יומשך ממנו לחיצונים שאז הגבורות ע״ד בחי׳ דין ח״ו. והענין שיש ב׳ בחי׳ בקו השמאל. הא׳ ע״ד שמאלו תחת לראשי שמעורר נש״י להיות להן הגבהה ברשפי אש האהבה כו׳ והוא ע״ד ויחמו הצאן. שכל עיקר היחוד הוא ע״י התעוררות הגבורה ורשפי אש האהבה בבחי׳ חמימות והתגברות משא״כ מבחי׳ קרירות כנ״ל ועמ״ש מזה בפ׳ תזריע בד״ה עולם לאכסדרה הוא דומה. והב׳ כענין מארז״ל (סוטה מ״ז ע״א) שמאל דוחה וימין מקרבת. ומבחי׳ זו ע״י השתלשלות נמשך יניקת החיצונים בעלי הדינים  קשים שהם רק שמאל דוחה בלי שום ימין מקרבת כי אין בהם בחי׳ לאכללא שמאלא בימינא. אמנם אחר שיחתו מריביו ע״י החסד דא״א אזי גם בחי׳ הגבורות יהיו רק ע״ד ויתן עוז למלכו ע״ד שמאלו תחת לראשי שבהתכללות הגבורות בהחסד יהי׳ ההשפעה ביתר שאת וחיות גדול וז״ש ה׳ עוז לעמו יתן כו׳ [ועיין בזהר פ׳ לך לך דפ״ד א׳ מענין ויתן עוז כו׳ ועיין בפי׳ הרמ״ז פ׳ אמור דצ״ג ב׳ בענין דרשו ה׳ ועוזו.
+והנה מבואר למעלה שחסד דא״א זהו נק׳ יד הגדולה וזהו ענין ה׳ יחתו מריבו בנגינה גרשיים כו׳ ויתן עוז י״לשזהו בחי׳ יד החזקה וירם קרן משיחו זהו יד הרמה וכמ״ש ולו יקהת עמים כו׳]. והנה המשכה זו שיהי׳ התגלות החסד דא״א למטה אינו ע״פ דרך הטבע של סדר ההשתלשלות רק הצדיקים הגדולי׳ יכולים להמשיכו בתפלתן שיומשך להתגלות למטה. וזה הי׳ עבודת ויגיעת מרע״ה בתפלתו להמשיך י״ג מדה״ר שהוא המשיכן וכמ״ש וימהר משה ויקד ארצה וישתחו [וכמ״ש בזהר באדרא (דקל״ח א׳) כמה חילא דמשה דאחית מכילין דרחמי לתתא כו׳ ע״ש ועיין עוד בזהר שלח (דקס״א ב׳) בפי׳ ועתה יגדל נא כח אד׳ ועמ״ש בפ׳ שלח בפסוק זה ויש הפרש שבפ׳ כי תשא נז׳ י״ג מדות הרחמים והיינו שנמשך י״ג ת״ד מא״א לז״א ובפ׳ שלח נז׳ ט׳ תיקונים דדיקנא דז״א ועיין באדרא (דקל״ט א׳) תאנא כד נחית מן דיקנא יקירא עילאה כו׳ בתשעה תיקונין כו׳ ובאדר״ז (דרצ״ה ע״א וע״ב) הני תשעה תקונין אמרן משה כו׳ דאע״ג דתליסר תיקונין לא אמרן [השתא] בכוונה תליא מילתא כו׳ וע״ש היטב דכח ה׳ הוא המשכה ממזלא דא״א להאיר בט׳ ת״ד דז״א וכמ״ש ג״כ באד״ר (דק״מ סע״א) ועיין בזהר ס״פ נשא (דקמ״ז תחלת עמוד א׳) ובמק״מ שם] וכן גם בג״ע אין גלוי מבחי׳ זו דא״א אלא לצדיקים הגדולים דירתין ת׳ עלמין דכסופין הנמשכים מא״א כו׳. ועיין מ״ש בביאור ע״פ אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מאמ״צ. מענין חסד עילאה הנ״ל. ועיין עוד מענין ה׳ יחתו מריביו בפ״ק דר״ה (די״ז ע״א) ועמ״ש בד״ה ויאבק איש עמו בירושלמי פ״ד דברכות הלכה ג׳. תשע ברכות של ר״ה מניין א״ר אבא קרטוגנא כנגד תשע אזכרות שכתוב בפ׳ חנה וכתיב בסופה ה׳ ידין אפסי ארץ ור״ל ור״ה יום הדין הוא וע׳ מזה ג״כ בש״ס דילן פ״ד דברכות (דכ״ט ע״א) ובר״ה כתיב ויבואו בני האלקים להתיצב על ה׳ ויבא גם כו׳ וע׳ זח״ב ר״פ בא ובפ׳ תצוה (קפ״ד א׳) ובפ׳ פנחס דרל״א ועיקר הקטרוג על פריקת עול שיש למטה שמחמת זה אינן ראויים להתגלות מלכותו ית׳ וכמ״ש בד״ה תקעו בחודש שופר ועז״נ ה׳ יחתו מריביו. ויתן עוז למלכו. וכמ״ש ה׳ מלך גאות לבש לבש ה׳ עוז כו׳. ולכן יש ט׳ אזכרות להמשיך ט״ס במלכות שהיא בעצם נקודה א׳ והמשכה זו מט״ס העליונות. וזהו ועוז מלך משפט אהב פי׳ ועוז מלך ע״ד ארוממך אלקי המלך וכענין ועתה יגדל נא כח אדני כמ״ש לקמן על פסוק זה בפ׳ שלח ועיין מענין ויתן עוז ברבות שמות פרשה א׳ (דקי״ח ע״א) ובפ׳ יתרו פכ״ז. נשא פ״א (דרכ״א ג׳). באיכה בפסוק גדע בחרי אף. דע״ב ג׳ ד׳. ענין וירם קרן ע״י התשובה ועמ״ש בת״א פ׳ יתרו בביאור ע״פ זכור ושמור בפי׳ רמה קרני שהוא בחי׳ עתיקא כו׳:
+==נשא,  ה׳==
+כה תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך ה׳ כו׳ יאר ה׳ כו׳ ישא ה׳ כו׳. הנה ארז״ל (פ״ג דברכות ד״כ ע״ב) אמרו מה״ש לפני הקב״ה כתיב בתורה אשר לא ישא פנים כו׳ ואתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה׳ פניו אליך. אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלקיך והם מדקדקים על עצמם עד כזית כו׳. (וכ״ה ברבות נשא פי״א). וצריך להבין ענין זה שבשביל הדקדוק שמדקדקים עד כזית יש נשיאת פנים  למעלה. וגם להבין המשך הברכות הללו דלכאורה אין להם סדר. אך הנה צריך להקדים ביאור ענין בהמ״ז ולמה צריכין שביעה מן התורה.
+והענין הוא כי הנה כתיב וברכת את ה׳ א״ת דייקא והן האותיות שמא׳ ועד תי״ו. דהנה כל הדברים נבראו באותיות. שבעשרה מאמרות נברא העולם והאותיות שבע״מ הן הן חיות כל הדברים וקיומם והתהוותם מאין ליש ע״י צירופי אותיות וחלופים ותמורות כו׳ וגם נפש האדם היא מלאה אותיות כי אתה נפחת בי וכתיב ויפח באפיו נשמת חיים והיינו ברוח פיו ית׳ כי וברוח פיו כל צבאם ורוח פיו ית׳ הוא המהוה את הכל ע״י בחי׳ אותיות. והן האותיות שבע״מ.
+והנה כתיב ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים כו׳ שהוא קרא והמשיך שמותיהן שהם צירופי אותיות שבע״מ שבהם נבראו מההעלם אל הגילוי להיות בהם גילוי החיות מרוח פיו ית׳ כדי להעלותן ולקשרן במקורן. כי עלייתן והתקשרותן במקורן הוא ע״י האדם שהוא הראש לכל בחי׳ הדצ״ח, והוא הממשיך גילוי חיותן ממקור החיות מרוח פיו ית׳ (ועיין מענין ויקרא האדם שמות ברבות בראשית פי״ז ור״פ חקת) ולכן על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם שמוצא פי ה׳ שבמאכל הן האותיות שבו שיצאו מפי ה׳ הוא רוח פיו ית׳ (עבמ״ש בביאור ע״פ ונתתי לך מהלכים מענין שיש ב׳ בחינות בהאותיות היינו א׳ האותיות שיצאו מפי ה׳ והב׳ אותן שבמקורן, כמו עד״מ כח הדבור שבאדם כו׳ ושכמ״כ יש ב׳ בחינות אלו באותיות המחשבה כו׳ ע״ש. וא״כ מש״כ שבו ועל ידו יבואו לשרשן ומקורן בחינת פי ה׳ בעצמו היינו שיבואו לשרש ומקור האותיות כמו שהן במקורן ועיין בסש״ב פ״כ ופכ״א) להחיות את האדם בכדי שבו ועל ידו יבואו לשרשן ומקורן בחי׳ פי ה׳ בעצמו שעליו אמרו והלא במאמר אחד יכול להבראות הוא המאמר הכולל כל הע״מ וממנו נמשכו ונתחלקו ע״מ פרטים וע״י האדם באים למאמר הכולל. כי הוא הממשיך להם הגילוי משם. וזהו וברכת א״ת דהיינו להמשיך הגילוי משרש בחי׳ אותיות מרוח פיו ית׳ כדי שעי״ז יתעלו ויתקשרו במקורן (וע׳ בזהר ויגש דר״ז ע״ב ודף ר״ח ע״א ובפ׳ תרומה):
+ב אך הנה כח זה להמשכה זו התלויה באדם היינו ע״י מלחמת האדם בנפשו הבהמית. כי הנה לחם הוא מלשון אז לחם שערים (שופטים ה׳ ח׳) שפירושו הוא לשון מלחמה וכמ״ש (בזהר בלק דקפ״ח ב׳) נהמא על פום חרבא ייכול והיינו ע״י התפלה כי שעת צלותא שעת קרבא. וכמ״ש רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם ולכן כתיב תחלה לאהבה את ה׳ אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם כו׳ ואח״כ ואספת דגנך כו׳ כי מתחלה צ״ל לאהבה.
+ופי׳ אהבה מלשון אבה דהיינו רצון. והכוונה שיהיה רצון האדם וחפצו ובקשתו בכל לב ונפש להיות גילוי אלקותו ויחודו ית׳ בעולם ונפש וכמו שהיה קודם בריאת העולם שהיה הוא לבדו הוא במקום העוה״ז השפל בבחי׳ גילוי כי לא היה עדיין עולם המעלים ומסתיר כו׳ וכמו שיהיה באלף הז׳ כו׳.
+וככה הוא ממש גם עתה קמיה דכולא כלא חשיבי קמיה כי אני ה׳ לא שניתי כתיב. רק שלפנינו העולם מסתיר ומעלים כו׳. וזהו ואהבת את ה׳ אלקיך שתאבה ותחפוץ שהוי׳ שהוא היה הוה ויהיה בחי׳ לא שניתי ואין עוד ממש מלבדו הוא יהי׳ אלקיך בבחי׳ גילוי ממש בנפש ובעולם שלא יהא העולם מעלים כו׳ אלא כמו שלמעלה כולא קמי׳ כלא כו׳ ואין עוד מלבדו כו׳. כך יהיה למטה בגילוי בלי שום הסתר פנים והעלם מכחות הנפש הבהמית המסתירים ומעלימים גילוי זה ונמשכים אחר גשמיות עוה״ז וחומריותו שנראה לעיני בשר ליש ודבר בפ״ע רק ולעבדו בכל לבבכם בב׳ לבבות כו׳.
+ולכן התפלה היא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה שצריך להתחיל ממטה מטה תחלה ברכת השחר פוקח עורים זוקף כפופים כו׳ שכל התפלה היא בחי׳ ברכות ברוך אתה כו׳ שהן המשכות גילוי אלקות בעולם ונפש להיות  בבחינת אתה כאילו הוא לנוכח כו׳.
+וצ״ל כסדר ממטה למעלה תחלה ממדרגות התחתונות עד שיבא לקיום ואהבת למסור נפשו באחד ממש ולהיות ואהבת בכל לבבך כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה יונתי בחגוי הסלע. כי הנה מצד שרש נפשו האלקית במקור חוצבה הרי היא בטבעה עולה ונכללת במאצילה ב״ה והנשמה א״צ תיקון לעצמה רק שמצד כחות הנה״ב המלובשים בעוה״ז שכל חיותם הוא מצד כחות החיונית של המאכלים שבנוגה שבהם מחיה האדם חיי גופו ונפשו הבהמית הרי הוא מקושר למטה וצריך להעלות ולקשר נפשו בה׳ עד דאתכפיא סט״א ואתהפכא כו׳ ולעבדו בכל לבבכם בב׳ לבבות כו׳. לכך צריך להתחיל ממטה למעלה בתפלה והיא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה עד שמגיע לאחד.
+ועי״ז מלאכי אלקים עולים ויורדים בו באדם. כי האדם הוא שרש הכל וכמ״ש פני אריה אל הימין ופני שור מהשמאל כו׳ ודמות פניהם פני אדם כו׳ ש כללותן הוא בחי׳ אדם שהוא הכולל כל הד׳ חיות וכולם מתעלים בהתעלות נפש האדם בדבקותה באלקים חיים לאהבה את ה׳ כו׳ ואח״כ כתיב ואספת דגנך ללקט החיות שבדצ״ח שיתקבצו ויתאספו ממה שהיו פזורים ונדחים תחת ממשלת נוגה ויוכללו בבחי׳ אדם משא״כ קודם התפלה אסור לאכול כי גם האדם עדיין אז מקושר למטה ואיך יוכל לקשט אחרים ולכן צריך מתחלה לקשט א״ע ולהיות בבחינת אדם בגימ׳ מ״ה בחי׳ ביטול ואז עי״ז אח״כ יוכל לתקן הדצ״ח כו׳. ועוי״ל כי נש״י עלו במחשבה היינו שנמשכו מאותיות המחשבה ועלייתן הוא הגבה למעלה יותר כנז׳ ע״פ ושמתי כדכד.
+והנה הדצ״ח נלקחו מאותיות הדבור כנזכר לעיל מוצא פי ה׳. ולכן כדי להעלות אותיות הדבור שירדו למטה בדצ״ח להעלותן לשרשן שהוא ע״י האדם שנלקח מאותיות המחשבה שלמעלה מאותיות הדבור וע״כ העלאה זו תלויה ע״י שמתחלה יתקן עצמו כמאמר קשוט עצמך ואחר כך דוקא קשוט אחרים והוא שמתחלה תתעלה נפשו ששרשה מאותיות המחשבה תתעלה במקור כח המחשבה ועוד הגבה למעלה כו׳ אזי אח״כ תוכל להעלות אותיות הדבור כו׳. (ועמ״ש בד״ה לא הביט און ביעקב ובפ׳ ויחי בד״ה אסרי לגפן):
+ג והנה עליית האדם הוא ע״י התפלה בבחי׳ הנ״ל כי במקום שמגמת האדם וחפצו ותשוקתו שם נכלל ונדבק עצמותו ומהותו בכללו כנודע. וזהו ענין הברכות יברכך ה׳. היינו להיות ריבוי העלאות ניצוצות הן כחות נפשיות האלקית והבהמיות שבאדם ושבמלאכים ומשקים ושאר צרכיו המתחדשות לבקרים ועולות למעלה בכל יום באתעדל״ת ע״י התפלה בריבוי וגודל עוצם התקשרות האהבה עזה שבק״ש ותפלה. כי הנה ענין ברכה נאמר עד״מ על הזרע הצומח מן השדה שנזרע הגרעין בארץ עד שנטמן ונתכסה בעפר.
+וע״י הברכה והצלחה כשהצליח ועשה פרי עולה וצומח מן הארץ בתוספת מרובה על העיקר וכך הנה כתיב וזרעתי את בית ישראל. וזרעתיה לי בארץ כו׳. שישראל הם בבחי׳ זריעה דהיינו זריעת בחינת אלקות כמ״ש ברוך ה׳ אלקי ישראל כו׳ כמ״ש במ״א ונמשכו למטה בעולם הגשמי ומכוסים ומלובשים בנפש הבהמית וכחות המתאוים לדברים גשמיים וכמו הזריעה הטמונה ומכוסה בעפר כדי שיעלה ויצמח בתוספת וריבוי כחות הנפש החיונית שיעלו גם המה ויתכללו באחד בק״ש וכמארז״ל לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים כו׳ וכמ״ש במ״א ולכן עשה אלקים את האדם בארץ לקבל החיות מן הדברים הגשמיים כדי שיתכללו כל כחות הדצ״ח והחיות אשר בהם להחיות נפש כל חי ורוח כל בשר בחיות הנפש ורוח האדם העולה למעלה בק״ש ותפלה. ולכן צריך האדם להתפלל בכל יום.
+והנה על ברכה זו שהיא מאתעדל״ת נאמר וישמרך שהיא צריכה שימור מן המזיקין הם החיצונים וסט״א שלא יהיה להם יניקה מאהבה זו דהיינו מאחר שתתעורר אהבה זו בנפש האדם לא יתפעל בעצמו להיות  מחזיק טובה לעצמו או להיות התפארות וגדלות ממנה או שאר איזה פני׳ ח״ו כי מי יעלה בהר ה׳ נקי כפים ובר לבב. פי׳ בר לבב שהוא בלי שום תערובות זר ח״ו (בזהר נז׳ פי׳ יברכך ה׳ וישמרך ס״פ ויחי דרמ״ח סע״א. וס״פ נשא דקמ״ז א׳. וברע״מ פ׳ פנחס דרמ״ה א׳. ובפ׳ עקב דרע״א סע״ב. וברבות בא פט״ו בחקותי פל״ו). והנה ע״י אתעדל״ת אתעדל״ע וכמ״ש אם ישים אליו לבו כו׳ ורוח אייתי רוח ואמשיך רוח להיות יאר ה׳ פניו אליך מלמעלה למטה שכמו שהוא חפץ ומשתוקק ומבקש שיהיה גילוי אור א״ס ב״ה ואין עוד מלבדו כו׳ למטה כמו למעלה כך יומשך מלמעלה המשכת הארת גילוי זה אשר הוא מבקש וזהו יאר ה׳ פניו בחינת הארת פנים היא בחי׳ חכמה כמ״ש חכמת אדם תאיר פניו (בזהר נזכר פי׳ יאר ה׳ פניו נשא קל״ג ב׳ קמ״א א׳ קמ״ז א׳) דהיינו להיות גילוי כח מ״ה ואין עוד מלבדו כו׳ איזהו חכם הרואה את הנולד כו׳ הרואה בבחי׳ ראיה ממש את הנ ולד מאין וכולא קמיה כלא כו׳ כי באתעדל״ת שמע ישראל שמע לשון הבנה ע״י התבוננות כו׳ ואינו דומה שמיעה לראיה כו׳ היא בחינת גילוי כח מ״ה הבא מלמעלה וגילוי זה הוא בתורה כי אורייתא מחכמה נפקת והיא חכמתו ית׳ שלמעלה אלא שמלובשת בגשמיות למטה בעניני זרעים מועד שהיא בחינת מים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך וע״ז נאמר ונתתי מטר ארצכם כו׳ וכמ״ש כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים כו׳ כן יהיה דברי אשר יצא מפי שע״י בחי׳ מטר זה ואספת דגנך כו׳ להיות משכן ומכון לשבתו ית׳ לגילוי אור א״ס ב״ה הבא מלמעלה להיות אחד באחד וזהו ויחונך לשון חן ולשון חנייה ויחן שם ישראל.
+וכמו חנה דוד. להיות בבחינת ושכנתי בתוכם דירה בתחתונים דירת והשראת אור א״ס ב״ה ממש בבחינת גילוי למטה כמו למעלה. וזהו ענין בהמ״ז המשכת גילוי אלקות מלמעלה על כחות וחיות שנתחדש באדם מהמאכל והם ג׳ ברכות דאורייתא והרביעית דרבנן. ד׳ פעמים ברוך אתה להיות נמשך בחינת גילוי בנפש ובעולם כאלו הוא לנוכח כו׳ שעי״ז נתברר ונפרד ממה שהיה תחלה תחת ממשלת נוגה ונכלל בקדושה להיות בחינת כלי ומכון ומשכן להשראת גילוי אור א״ס ב״ה ממש:
+ד אמנם זהו אם אוכל כדי שביעה דייקא שאז לחם לבב אנוש יסעד שעל ידי הלחם יחיה חיי נפשו והחיות הכלולה בנפשו היא היא הנכללת בקדוש׳ בהתעלות הנפש והתכללותה בבחינת גילוי אור א״ס ב״ה השורה ומתגלה בחכמה כח מ״ה לפי שבהחיות ההוא יש ריבוי קדושה ממוצא פי ה׳ שהוא מקור החיים. (ועיין בזהר ע״פ ואכלת ושבעת בפ׳ ויגש דר״ז ע״ב. ובפ׳ תרומה דקנ״ג ע״ב ודף קנ״ב ב׳ ודקנ״ז א׳ ב׳ ועיין עוד בזהר פ׳ מקץ דף ר״ד א׳ ב׳ מענין ופי׳ שובע ודף קצ״ד א׳ ע״פ והנה מן היאור כו׳ ובפ׳ בהעלותך דק״נ ע״א גבי ונשבע לחם ונהיה טובים ובפי׳ הרמ״ז שם ובפרדס בעה״כ ערך רצון). אבל אם אינו אוכל כדי שביעה שלא לקחה הנפש רק חיות מועט אין כח בחיות זה שאין בו אלא מיעוט קדושה להתכלל בבחינת חכמה שמתגלה בנפש ולהתברר מנוגה ולהכלל ולהתאחד בקדושה אך ע״ז נאמר ישא ה׳ פניו. פי׳ ישא יגביה למעלה פניו היא בחי׳ גילוי ההשפעה שנק׳ בשם פנים ובחי׳ אחוריים היא ההשפעה שהיא בהסתר פנים כמאן דשדי בתר כתפוי דהיינו שיגביה למעלה מן ההשתלשלות בבחי׳ המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ שמים וארץ רוחניות וגשמיות שוין לפניו ית׳ ועל שניהם הוא אומר המשפילי בשוה.
+והגבהה זו תהיה אליך כלומר שיומשך אליך בגילוי ההמשכה והשפעה מבחינה שלמעלה מן ההשתלשלות שהיא בחי׳ ישא ה׳ שעי״ז ילוקטו לאחד אחד כל ניצוצי החיות המפוזרים והנדחים אפי׳ אם יש בהם חיות קדושה כל שהוא מעט מזעיר ויוכללו ויתאחדו בקדושה עליונה מקור  החיים והקדושה שבתחתונים (ועיין ברע״מ פ׳ פנחס דרמ״ד ב׳ מענין זה דישא ה׳ פניו כו׳ ודף רל״ח ב׳). אך כיצד תהיה ההמשכה וההשפעה מבחי׳ שהוא למעלה מן ההשתלשלות. ע״ז נאמר וישם לך שלום. שלום הוא ענין התקשרות והתחברות שני הפכים וכמ״ש עושה שלום במרומיו מיכאל שר של מים כו׳. והיינו ע״י ביטולם לבחי׳ שהיא למעלה מעלה משניהם המחברת אותם כנודע.
+והנה ארז״ל ת״ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה׳ ורב שלום בניך. דהיינו ע״י שהם למודי ה׳ [ולמודי לשון נפעל דהיינו שיהא לימוד ההלכה מפני שהיא דבר ה׳ בבחי׳ ביטול שהם המקבלים הלימוד בכל פעם מהש״י והש״י הוא מלמדם כמ״ש אני ה׳ מלמדך כו׳] ודבר ה׳ ממש זו הלכה והמשנה היא היא המדברת בפיהם וכמ״ש ודברי אשר שמתי בפיך ואשים דברי בפיך ועי״ז מרבים שלום בעולם ורב שלום כו׳ בבחי׳ בריח התיכון שמבריח מן הקצה אל הקצה כמ״ש כי אל דעות ה׳ שכולל ב׳ דעות שכשם שמלמעלה למטה כוליה קמיה כלא חשיב כך מלמטה למעלהכו׳ וה יינו ע״י לימוד התורה בבחי׳ זו שע״ז נאמר ולא תחללו כו׳ כמ״ש במ״א.
+וזהו ענין מארז״ל כל העוסק בתורה עושה שלום בפמליא של מעלה ובפמשמ״ט דהיינו בחי׳ יחו״ע ובחי׳ יחו״ת וזהו ורב שלום בניך מרבים שלום בפמשמ״ע ובפמשמ״ט. ע״י שהן ת״ח מקבלים מחכמה בחי׳ כח מ״ה וזהו וישם לך שלום. כלומר שהוא הנותן לך בחי׳ השלום להיות ת״ח מרבים שלום בעולם על ידי דבר ה׳ זו הלכה (ועיין ברבות תולדות ר״פ ס״ו. נשא ס״פ י״א) והמשנה המדברת כו׳ וארז״ל כלי המחזיק ברכה לישראל הוא השלום שבחי׳ שלום זהו בחי׳ כלי לקבל ברכה עליונה בחי׳ ישא ה׳ פניו שהוא למעלה מן ההשתלשלות ולכן יש כח ביד חכמים להצריך לברך בהמ״ז אפילו בפחות מכשיעור שביעה שמן התורה מפני שהן מבחי׳ ישא ה׳ פניו שלמעלה מן ההשתלשלות ע״י בחי׳ שלום:
+וזהו ושמו את שמי על בנ״י שיהא שמי נקרא עליהם בעסק תורתם ועבודתם שתהיינה בבחי׳ לימודי ה׳ ואז ואני אברכם אני אותיות אין כי החכמה מאין תמצא דהיינו מבחי׳ ישא ה׳ פניו שתהיה הברכה מלמעלה למטה תוספת ברכה וריבוי השפעה מלמעלה מעלה מהשתלשלות וזהו ענין ברכה בראש וברכה בסוף. ברכה בראש היא בחי׳ יברכך שהיא ממטה למעלה. וברכה בסוף ואני אברכם מלמעלה למטה (בזהר נזכר ואני אברכם בפ׳ שמיני דל״ח א׳ ופ׳ מקץ דקצ״ט א׳ ור״פ יתרו דס״ז א׳):
+==נשא,  ו׳==
+ביאור ע״פ כה תברכו כו׳
+הנה ענין ויקרא האדם שמות לכאורה אינו מובן לפמ״ש בסש״ב חלק ב׳ שהשם אשר יקראו לו הוא הצירוף המחיה אותו הנמשך מעשרה מאמרות ועמ״ש מענין זה בד״ה את שבתותי תשמרו. וא״כ הרי כבר היו להם השמות קודם בריאת האדם שהרי האדם נברא באחרונה אחר יצירת דצ״ח וכמאמר ואפילו יתוש קדמך. אבל הענין הוא כמש״כ שהוא קרא שמותיהן והמשיכן מהעלם אל הגילוי כו׳ ועי״ז העלה אותם.
+והיינו כי האדם הוא מעולם התיקון שהוא בבחי׳ ביטול משא״כ דצ״ח הם מעולם התהו וע״י קריאת השמות מהעלם אל הגילוי המשיך בהם בחי׳ הביטול, וכענין חמורו של ר׳ פנחס בן יאיר כי היה במדרגת בהמה של ששת ימי בראשית שתיקנם אדה״ר ע״י שקרא להם שמות וכמ״ש בלק״ת פ׳ עקב בטעמי מצות ע״ש באריכות [ועמ״ש סד״ה וידבר משה אל ראשי המטות] ואמנם עכשיו אנו צריכין לברכם והיינו לפי שע״י החטא ירדו כו׳ ע״ש, ובירור זה הוא ע״י שהאדם אוכל המאכלים מדצ״ח ומברך עליהם בתחלה ובסוף שעי״ז הם מתעלים  ונכללים בבחינת אדם ועמ״ש מזה באריכות בביאור ע״פ והניף הכהן אותם על לחם הביכורים וזהו וזרעתי את בית ישראל אור זרוע היא הנפש אלקית ממ״ה דתיקון שנתלבשה בגוף ונה״ב להעלות ולברר הרפ״ח ניצוצין כו׳ ע״י שמתפלל אח״כ אחד ואהבת בכח מה שאוכל ושותה ולכן צריך להתפלל בכל יום כי בכל יום כחות הגוף מתחדשים מחיות המאכלים וצריכים עלי׳ בכל יום והיינו ע״י התפלה שהיא העלאת מ״ן במס״נ באחד בק״ש ותפלה שנק׳ סולם כו׳ [וכמ״ש במ״א בד״ה המגביהי לשבת כו׳ ועמ״ש בענין וזרעתיה לי בארץ בד״ה ויהי בשלח פרעה, גם בד״ה ששים המה מלכות בענין אור זרוע כו׳].
+והנה על זריעה וצמיחה זו נאמר יברכך ה׳ וישמרך ברכה בראש והיא המשכת הכח אתעדל״ע להיות האתעדל״ת בברכה והצלחה כו׳ כנ״ל. וענין ברכה שני׳ יאר ה׳ פניו אליך היא המשכת מ״ד שאחר העלאת מ״ן ואתעדל״ת הנ״ל. כי הנה אע״פ שהעלאת מ״נ נק׳ בשם בירור אמנם עיקר שלימות הבירור אינו אלא לאחר שנמשך המשכת מ״ד על המ״ן ומברר המ״ן והוא ענין למהוי אחד באחד פי׳ ע״י התגלות אחד דיחו״ע באחד דהעלאת מ״ן יחו״ת עי״ז מתעלה המ״ן ונכלל ביחו״ע ממש ועמ״ש מזה באריכות בפ׳ וישב ע״פ והנה אנחנו מאלמים אלומים כו׳. וגם יש לפרש דאחד עילאה מתעלה ע״י עליי׳ המ״ן אחד תתאה שהרי לא נק׳ אדם אלא כללא דדכר ונוק׳ וכמ״ש בזהר נשא (דקמ״ה ב׳) ובפ׳ ויקרא (דף ז׳ ע״ב) איתא וכדין איקרי אחד כו׳ ולכן נק׳ כנס״י תמתי שעושה השלימות וב׳ הפירושים אמת. והנה בעבודת ה׳ יובן זה הענין ג״כ כי העלאת מ״ן בתפלה במס״נ הוא ענין התשוקה שיהיה גילוי אלקות אבל עדיין אין כאן הגילוי בפ״מ רק שחפץ ומשתוקק לזה הגילוי. אמנם המשכת מ״ד הוא מה שנמשך בחי׳ זה הגילוי והיינו ע״י תורה ומצות כו׳ וכמ״ש במ״א בביאור ע״פ כי כאשר השמים החדשים. (בפ׳ בראשית). וזהו ענין ברכת המזון וברכת את כו׳ את דייקא כמ״ש בזהר (ויגש דר״ח א׳) והיא בחי׳ מל׳ שנק׳ את והיינו כמ״ש בפע״ח סוף שער השבת דד׳ ברכות דבהמ״ז הם נגד ד׳ מוחין דנוק׳ חו״ב חו״ג והיינו שממשיכים לה המוחין מאור א״ס ב״ה והוא ענין ההמשכה שאחר העלאת מ״ן. ע״כ מדאורייתא הם שלש ברכות כי עיקרם הם ג׳ מוחין חב״ד אלא שמוח הדעת נחלק לב׳ מוחין ה״ח וה״ג ונק׳ תרין עטרין עטרא דחסד ועטרא דגבורה (באדר״ז דרצ״א ע״א ודרצ״ב סע״ב). והנה עיקר התפשטות הגבורות הוא לנוק׳ דז״א וכמ״ש בע״ח בכמה דוכתי וע״ש שער כ״ה בכללים של חו״ג אות י״ז. ולכן מדאורייתא שהוא ז״א תשב״כ א״צ רק שלש ברכות המשכת ג׳ מוחין, אמנם מדרבנן תשבע״פ מל׳ קרינן לה תיקנו ברכה רביעית התגלות עטרא דגבורה בנוק׳ כו׳ [וע׳ בזהר ואתחנן דרס״ב א׳ ותנינן ג׳ מוחי אינון כו׳ אשתכחו ד׳ מוחין כו׳ ומתפשטין בכולא, ושם עמוד ב׳ מענין שי״ן של ג׳ ראשין ושל ד׳ ראשין כו׳, ועמ״ש מענין התחלקות הדעת לחו״ג בביאור ע״פ זכור את אשר עשה לך עמלק כו׳ ובפע״ח נז׳ מזה בכמה דוכתי גבי ד׳ כוסות בשער חג המצות ספ״ג וע״ש בענין ג׳ מצות ובשער יו״ד פ״ו גבי ברכת כהנים ובשער התפילין].
+והנה שרש כל המ״ד הוא בא ונמשך בז״א מאור אבא כי בחכמה דייקא אתברירו ומז״א נמשך לנוק׳ לברר המ״ן וזהו ענין יאר ה׳ פניו אליך שהוא בחי׳ חכמה כי חכמת אדם תאיר פניו כו׳:
+ב וענין ישא ה׳ פניו היינו אחר שנתחברו המ״ן ומ״ד ישאם ויגביהם לבחי׳ מקור הגבוה משניהם וכמ״ש ברע״מ פ׳ פנחס דרל״ח ע״ב שהוא כענין ישאהו על אברתו כו׳ ועמ״ש בענין ישאהו על אברתו בד״ה כנשר יעיר.
+והנה על ענין זה ארז״ל ואיך לא אשא פנים לישראל שכתבתי בתורה ואכלת ושבעת וברכת כו׳ והם מדקדקים על עצמן עד  כזית ועד כביצה. ויש להקדים ענין קו המדה בוצינא דקרדוניתא והוא בחי׳ חכמה סתימאה שבה מלובש גבורה דע״י וה״ג אלו הם בחי׳ קו המדה מי מדד כו׳ הנותן קצבה ומדה לכל המשכות האורות והכלים, שבחי׳ החכמה הוא בחי׳ שמצמצם הדבר שיהיה כך וכך כמו שחייבה חכמתו. [ועמ״ש מזה בביאור ענין מזוזה מימין ונ״ח משמאל בפ׳ מקץ ועמ״ש בביאור ענין בשעה שהקדימו ישראל נעשה ובביאור ע״פ לבבתני בפי׳ שמונה ועשרים אמה ועיין בזהר פקודי דרל״ג ע״א ובזהר בראשית די״ח ע״ב.
+וכן מבחי׳ קו המדה נמשך הקצבה לכל הבירורים דמ״ן ומ״ד כמה יתברר כו׳ וכמ״ש במ״א על מאמר הרע״מ ר״פ כי תשא אבנא למשקל בה דא י׳ כו׳ ע״ש. ועוד נתבאר מזה בפי׳ המלות דברוך שאמר בענין ברוך אומר ועושה ברוך גוזר ומקיים כו׳ ע״ש.
+והנה משם נמשך ג״כ פרטי דקדוקי הדינים שבכל מצוה ומצוה כמו אורך הציצית י״ב גודלין והתפילין אצבעיים ומרובעות דוקא, והיינו לפי שנמשכו ע״י בחי׳ גבורה וצמצום דקו המדה. ועיין באג״ה ע״פ חסדי ה׳ כי לא תמנו ועיין לעיל ע״פ ויהי בשלח פרעה בפי׳ ארוכה מארץ מדה מפיק ה׳ דהיינו שיש לה מדה כו׳ והיינו כנ״ל שהיא מבחי׳ ח״ס קו המדה ולכן נק׳ החכמה דין לפעמי׳ כנודע.
+ואחר הקדמה זו יובן ענין ואיך לא אשא פנים כו׳ דהנה כתיב ואכלת ושבעת וברכת משא״כ בהיות המאכל פחות מכשיעור שביעה בגשמיות א״כ ממילא גם ברוחניות שבמאכל דהיינו חלקי הטוב הגנוז בו מרפ״ח ניצוצים דתהו ג״כ אין בהם כשיעור הראוי להיות מזה העלאת מ״ן למעלה עד שיומשך בו שפע המ״ד על דרך מ״ש בזהר לית ברכתא שריא באתר ריקניא דאע״ג שאינו ריקניא ממש ויש קצת העלאת ניצוצי׳ אך עכ״ז אינן כדאי שיומשך וירד עליהם ההמשכה עליונה כו׳. [שהשפעת שפע מ״ד זה נמשך כשההעלאת מ״ן הוא כלי המחזיק ברכה והמשכה זו וזהו עיני כל אליך ישברו כו׳ שהוא העלאת מ״ן ועי״ז המשכת מ״ד פותח את ידיך כו׳ יודי״ך ומשביע לכל חי רצון שמשביע תשוקת המקבל ומרוה צמאונו כו׳ משא״כ כשאין שיעור הראוי להיות העלאת מ״ן לא נמשך ג״כ שפע המ״ד וזהו שבפחות מכדי שביעה אין חיוב בהמ״ז מדאורייתא שלא נמשך עי״ז גילוי המ״ד שהוא ג״כ בחי׳ ומשב יע לכל חי כו׳].
+וכ״ז הוא ע״פ קו המדה שמשם נמשך מדה ושיעור זה דמ״ן ומ״ד וכנ״ל. אבל להיות נמשך המ״ד אפילו כשההעלאת מ״ן הוא בפחות מכדי שביעה ע״ז נאמר ישא ה׳ פניו. כי מבואר למעלה דפי׳ פניו הוא חכמה עילאה ושרשה בחי׳ ח״ס. אבל ישא ה׳ פניו היינו לבחי׳ שלמעלה גם מהחכמה סתימאה דהיינו בבחינת פנימית א״א שהוא הכתר שבכתר שלמעלה מח״ס שהיא חכמה שבכתר כו׳ וחכמה היא בחי׳ דין וקו המדה והיא ראשית האצילות אבל בעצמיות אור א״ס ב״ה כתיב המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ שאצי׳ ועשיה שוין ממש אצלו ית׳ ועל כן משם דייקא נמשך ההשפלה להיות שפע המ״ד יורד ונמשך ושורה גם על העלאת מ״ן המועט שבפחות מכדי שביעה שילוקטו לאחד אחד.
+וזהו ישא ה׳ פניו שיעלה ויגביה בחינת אור אבא ח״ע למעלה מעלה באור א״ס ב״ה שלא שייך שם פנים ואחוריים כלל. וע״כ משם יצוה ה׳ את הברכה והמשכת מ״ד להיות ומשביע לכל חי רצון העליון אפילו כשההעלאה הוא פחות מכשיעור הקצוב ע״פ קו המדה כו׳ וזהו ואיך לא אשא פנים כו׳ והם דקדקו על עצמם עד כזית ועד כביצה.
+והיינו כי כנס״י היא בחי׳ מל׳ דאצי׳ ונעוץ סופן בתחלתן לכן יוכלו להמשיך מבחי׳ כתר שלמעלה מהחכמה כו׳ וכנודע מענין ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה, ואעפ״כ נתנו ג״כ שיעור ומדה עד כזית ועד כביצה כי גם המשכה עליונה זו שלמעלה מההשתלשלות ומקו המדה נמשך ועובר ע״י קו המדה דייקא שהעולם א״א לו לקבל אלא ע״י בחי׳ קו המדה, וצ״ל אורות וכלים כו׳ ואם לא כן לא  יכלו לקבל.
+ולכן צ״ל שיעור ומדה בההעלאה. אלא שדי בשיעור מועט הזה דכזית או כביצה להיות המועט כלי מחזיק ברכה כמו המרובה והיינו לפי ששרש המשכה עליונה זו המשיכו מלמעלה מסדר ההשתלשלות. (ושיעור כזית הנה ארץ זית ארז״ל שרוב שיעוריה כזיתים והענין כמ״ש ברע״מ פרשה פנחס) (דרמ״ד ב׳ רמ״ז ב׳) ובפ׳ עקב (דף ער״ב א׳) שזית הוא בחי׳ י׳ דשם הוי׳ והוא ג״כ בחי׳ צדיק יסוד הממשיך הטפה מחכמה עילאה בחי׳ שמן כתית כו׳ שהיא ג״כ בחי׳ יו״ד וגם העטרה היא בחי׳ יו״ד. והנה מבואר בבה״ז פ׳ אחרי על המאמר דע״ט הביאו עלי כפרה ענין יו״ד של שם הוי׳ שאינו צמצום גמור אלא רק ע״ד לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה כו׳ וכמו ענין המשנה לגבי הגמרא וארז״ל ומשמני הארץ זו משנה כי השמן הוא ג״כ עד״ז שמכל דבר יכולים להוציא שמן והרב מהמשקה נכלל במעט שמן שמוציאים ממנו ולכן נק׳ טפת דכר ג״כ שמן שהטפה כולל כל הולד כו׳.
+ולכן נק׳ הזית שמן י׳ ולכן שיעורו בכז ית שמצאו שיעור מועט שהוא כזית ועכ״ז כולל הרבה מאד. וזהו ענין יו״ד של שם כנ״ל וע״כ המשכה זו העצומה תוכל להיות אפילו כשאוכל שיעור מועט רק כזית כי כן המשכה זו באה ע״י צמצום בחי׳ יו״ד נקודה א׳ אלא שכולל בתוכו הרבה כו׳.
+ומ״מ לעורר בחי׳ זו צ״ל ע״י צמצום שיצמצם עצמו ג״כ כנזכר בד״ה ולא אבה לשמוע אל בלעם בענין המשכת היו״ד כו׳ ע״י צמצום וביטול רצון כו׳ ולכן ארז״ל ברבות ר״פ תצוה למה נמשלו ישראל לזית כו׳ ע״ש בענין בצר לך כו׳. וזהו זית רענן יפה פרי תואר (בירמיה סי׳ י״א) היינו המשכת שע״ה נהורין מבחי׳ ישא ה׳ פניו הנמשכים ע״י שמדקדקים ע״ע עד כזית והארת פנים תלוי בצדיק יסוד כי סריס אין לו הדרת פנים כו׳, וע׳ עוד מענין זית במא״א אות זיי״ן סי״ט ובת״ז תיקון י״ט ד״מ ע״א. ועמ״ש בד״ה ראיתי והנה מנורת זהב בענין ושנים זיתים עליה.
+והנה עד״ז נתבאר עוד במ״א בד״ה שוש תשיש ותגל העקרה בקבוץ בניה, שהוא להיות המשכה עליונה מלמעל׳ מקו המדה כו׳ ועמ״ש עוד מזה בביאור ע״פ המגביהי לשבת כו׳ אכן במ״א נתבאר שגם ברכה והמשכה, עליונה זו הוא ע״י בחי׳ קו המדה שמשם ממשיכים ג״כ הברכה ותוספת גילוי האור יותר מסדר ההשתלשלות, ועד״ז נתבאר ג״כ בפ׳ תולדות סד״ה ראה ריח בני.
+ובכדי שיאיר אור רב כו׳ הוא ע״י יצחק דייקא כו׳ שהוא קו המדה כו׳ ע״ש. ואפשר שמ״מ הכוונה הכל אחד ע״ד שנתבאר כאן דאע״פ ששרש המשכה זו הוא מלמעלה מקו המדה מ״מ צ״ל נמשך ע״י קו המדה דייקא ולכן היה ע״י יצחק דייקא כו׳ ואף גם זאת בלי דעתו כו׳ ע״ש.
+וצ״ע. ועיין לקמן. וזהו ג״כ פי׳ ארוכה מארץ מדה שיש לה מדה אבל מ״מ ארוכה מאד והיינו ענין הברכה עליונה שבקו המדה כו׳. ועפ״ז י״ל ג״כ פי׳ המדרש שיר השירים ע״פ קול דודי הנה זה בא הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיהם כו׳ והיינו כי ע״פ קו המדה היה צ״ל גלות מצרים ארבע מאות שנה. אך ההמשכה נמשך מלמעלה מסדר השתלשלות ולכן אינו מביט לחשבון זה.
+וזהו ענין מדלג מלמעלה מההשתלשלות ולכן דילג ג״כ קץ הגאולה מארבע מאות שנה לרד״ו שנה כו׳, ומ״מ לפי שנמשך דרך קו המדה לכך צ״ל איזה חשבון והיינו ג״כ מה שמסיים שם והלא כבר נשבע הקב״ה שהוא משעבדנו בע׳ אומות כו׳ והוא משיבן אחד מכם גולה לברבריה כו׳ דומה כמו שגליתם כולכם כו׳ והיינו שהמועט עולה במקום המרובה וכנ״ל בענין שיעור דכזית תחת כדי שביעה. והיינו דוקא משום שעקר המשכה זו מלמעלה מסדר ההשתלשלות אלא שעובר ונמשך דרך כו׳.
+והנה ג׳ בחי׳ המשכות דיברכך יאר וישא י״ל שזהו כענין ג׳ מדריגות באתעדל״ע המבואר בביאור לד״ה שוש תשיש הנ״ל. הא׳ אתעדל״ע המעורר אתעדל״ת וזהו ענין ברכה בראש דהיינו יברכך. הב׳ אתעדל״ע הבאה אחר האתעדל״ת וזהו ענין יאר. הג׳ אתעדל״ע עליונה שלמעלה בעצם  מאתעדל״ת וזהו ענין ישא כו׳ ואני אברכם ברכה בסוף. ועמ״ש עוד מענין ברכת כהנים בד״ה להבין ענין משמח חתן. בפ׳ צו. וע״פ והנה פרח מטה אהרן בפ׳ קרח:
+ג אך הנה הכח הזה להמשיך מבחינה שלמעלה מההשתלשלות ע״ז נאמר וישם לך שלום. שלום הוא כלי המחזיק ברכה ולכן הוא מקבל ברכה עליונה שמלמעלה מהשתלשלות שגם המועט יהיה כלי מחזיק ברכה כמו המרובה, והנה פי׳ וישם לך שלום היינו ע״י עסק התורה להיות וכל בניך למודי ה׳ ורב שלום בניך.
+וארז״ל כל העוסק בתורה עושה שלום בפמליא שלמעלה ובפמליא של מטה, פי׳ כי הנה שלום הוא הממוצע המחבר ב׳ הפכים והיינו קו האמצעי דת״י. והדעת הוא עיקר הממוצע להיותו מחבר למעלה חו״ב וזהו ענין שלום בפמליא שלמעלה, וענין חיבור זה היינו כי החכמה היא בחי׳ אין והבינה נק׳ יש ודעת עליון מחבר ומזווג חו״ב להיות גם ביש דבינה כמו למעלה באין דחכמה וזהו ענין השלום בפמשמ״ע ע״י הדעת עליון כו׳ ועמ״ש מזה בביאור ע״פ נשא בענין הפעם ילוה אישי אלי.
+ועד״ז ג״כ יחוד זו״נ דהיינו דרך כלל מאצי׳ לבי״ע שהוא ג״כ אין ויש אלא ששם היש הוא דבר נפרד ממש, אבל היחוד היינו שאור האצי׳ יאיר בבריאה דהיינו שגם למטה יהיה הביטול כמו למעלה והיינו ע״י יחוד זו״נ באצילות שעי״ז נמשך בבי״ע ובהיכלות ג״כ בחי׳ יחוד כמו למעלה באצילות שנמשך גם להם אור א״ס להיות ביטול והתכללות כו׳ וכמ״ש במ״א, וזהו שלום בפמשמ״ט והיינו ג״כ ע״י הדעת המתפשט במדות וזהו כי אל דעות ב׳ בחי׳ דעת כו׳ והיינו לפי שהדעת שרשו למעלה מהחו״ב כי שרשו מבחי׳ אוירא שלמעלה מקרומא דחפיא על מו״ס ששם גנוז הדעת דעתיק וכמ״ש במ״א בביאור ע״פ החלצו מאתכם כו׳ (ובזהר הרקיע בפי׳ הזהר פ׳ תרומה דקס״ו כ׳ דחב״ד שרשם מג׳ רישין דע״ק והדעת שרשו מראש העליון שהוא בחי׳ רדל״א כו׳ ע״ש). ולכן הוא כלי המחזיק ברכה מלמעלה מקו המדה. כי קו המדה הוא מבחי׳ ח״ס וכמ״ש בפי׳ האריז״ל בסד״צ רפ״א גבי האי מתקלא תלי באתר דלא הוה. מתקלא הוא ח״ס והיא תליא בעתיקא הנק׳ אין וזהו דלא הוה כו׳ לאו דהוא אינון אלא ביה תליין. אבל הדעת ממשיך מבחי׳ אין ממש שהוא בחי׳ אוירא דע״ג קרומא ומו״ס והיא המשכה מלמעלה מקו המדה כו׳. וע׳ בפי׳ הרמ״ז ר״פ קרח ע״פ הנחמדים מזהב ומפז רב דהיינו למעלה מחו״ב דא״א וכנ״ל והוא למעלה מבחי׳ קו המדה כו׳:
+וזהו ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם ואני הוא אותיות אין שמשם דייקא נמשך ברכה זו כו׳ ודרך כלל אין הוא בחי׳ כתר שלמעלה מהחכמה ועמ״ש מזה בביאור ע״פ את שבתותי תשמרו.
+וזהו ענין ברכה בראש וברכה בסוף. ברכה בראש היא יברכך שהיא הברכה להיות הצמיחה והעלאת מ״ן והיא בבחי׳ מל׳ דאצי׳ וע״ז נאמר רבבה כצמח השדה נתתיך, וצמיחה זו היא בחי׳ אור חוזר מלמטה למעלה ולפי שנעוץ סופן בתחלתן לכך העלאה זו דמל׳ עולה עד הכתר ועי״ז נמשך אח״כ ברכה בסוף מבחי׳ ואני אברכם והוא הכתר דאור ישר מלמעלה למטה.
+ואחר כל הנ״ל יובן ג״כ הטעם שברכה ראשונה א״צ שיעור כי היא בחי׳ אתעדל״ע לעורר אתעדל״ת עד״מ אדם הישן להקיצו מן השינה ולפי שבאה קודם אתעדל״ת לגמרי לכך אין שייך להצריך שיעור אמנם ברכה אחרונה שהיא אתעדל״ע שע״י אתעדל״ת לכך צריכה שיעור ומדאורייתא הוא על כדי שביעה אלא שהם דקדקו עצמן להמשיך אפילו עד כזית כו׳ והיינו מבחינת ואני אברכם. בהרמ״ז פ׳ עקב פי׳ כה תברכו שהקדמונים כתבו שמלת תברכו בצירוף בכתרו רמז שמוריד האור מן הכתר עד המל׳ הנק׳ כה שכשהברכה בה היא חלה על ישראל המושרשים שמה כו׳ ועיין  זח״ב תרומה קל״ט ב׳ ובמק״מ שם ועיין ברבות סדר לך לך פמ״ג מענין כה תברכו:
+==נשא,  ז׳==
+זאת חנוכת המזבח ביום המשח אתו מאת נשיאי ישראל כו׳ וכתיב זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו. ויש להבין מ״ש בתחלה ביום המשח אותו דמשמע שהחנוכה של הנשיאים ומשיחת המזבח נעשה בפעם א׳ ושהם ענין א׳ דהא בהא תליא שהחנוכה עם המשיחה הם מישך שייך אהדדי.
+ואח״כ כתיב אחרי המשח אותו דמשמע שהמשיחה היא ענין בפ״ע והיתה צריכה להיות קודם החנוכה שהחנוכה של קרבנות הנשיאים לא היו רשאים להביא אלא אחר משיחת המזבח. אבל אין ענין החנוכה של הנשיאים עם קרבנותיהם שייך כלל לענין משיחת המזבח שזה ענין בפ״ע וזה ענין בפ״ע. אך להבין זה צריך להבין תחלה ענין הקרבנות בכללם מה ענינם כי הנה הקרבנות נק׳ בשם לחם כמ״ש את קרבני לחמי לאשי וארז״ל בשתי אכילות הכתוב מדבר אכילת אדם ואכילת מזבח. אכילת מזבח היא שהיו מקריבים חלב ודם ע״ג המזבח והיה יורד אש מלמעלה כדמות אריה ותאכל את העולה ואת חלבי השלמים וזהו אריה דאכיל קרבנין הנז׳ בזהר.
+ויובן זה מענין התפלה שהיא כנגד הקרבנות ובהכרח שצ״ל בתפלה ג״כ מעין בחי׳ הקרבנות ודוגמתם שלכן תיקנוה כנגד הקרבנות והיינו משום העלאת נפש הבהמית בתפלה שעיקרה בעבודה שבלב להפוך לבו מן הקצה אל הקצה ממה שהיה שקוע וטרוד כל היום במחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש. איש איש כפי שיודע נגעי לבבו לצעוק אל ה׳ בצר לו בכל לב ונפש וכמ״ש צעק לבם וגו׳ ולעורר את האהבה לה׳ בתשוקה וצמאון לדבקה בו ית׳ עד שתחפץ להתפשט מלבושים צואים הן הן המחשבות והדבורים והמעשים אשר לא לה׳ המה. הן בהיתר כו׳ שהן מלבושי נוגה שלפעמים עולה ונכללת בקדושה כאשר יפלס האדם מעגלי דרכיו שלא יהנה מהעוה״ז רק לש״ש להרחיב לבו ודעתו לה׳ ולתורתו כו׳ כמ״ש במ״א, משא״כ כשנמשך האדם אחר גופו לצורך עצמו ולהנאת עצמו מכוין אזי הוא יורד ונמשך למטה ומן ההיתר יסיתנו כו׳.
+וזהו ענין בחי׳ הנוגה כשהיא יורדת ונכללת למטה בקליפות הטמאות לגמרי ועד״ז ניתקן ענין התפלה. ומתחלה יסדר אדם שבחו של מקום בפסוקי דזמרה בגדולת ורוממות א״ס ב״ה לעורר התשוקה והצמאון בנפש הבהמית לאסתכלא ביקרא דמלכא בסידור שבחיו איך שהוא ברוך שאמר והיה העולם דהיינו באמירה אחת ובמאמר א׳ כו׳, וכמ״ש בזהר במחשבה א׳ ברא את העולם שהוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות וקורא הדורות מראש וכולם נסקרים בסקירה אחת כו׳, והוא יחיד חי העולמים מלך פי׳ יחיד שהוא לבדו הוא כמו קודם שנברא העולם וכמ״ש אתה הוא עד שלא נברא כו׳ וכמ״ש אני ה׳ לא שניתי שאף לאחר שנברא העולם אין עוד מלבדו ואתה הוא ה׳ לבדך כמו קודם שנברא העולם כי העולם אין תופס מקום כלל דכולא כלא ממש חשיבי לגביה. לפי שאתה עשית את השמים ושמי כו׳ ואתה מחיה את כולם כו׳ וחי העולמים אינו אלא בבחי׳ מלך שאין זה אלא לפי שנקרא שמו ומלכותו על המדינה כו׳ כמ״ש במ״א. משובח ומפואר עדי עד פי׳ למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית בעילוי אחר עילוי עד אין קץ ותכלית כמ״ש הכל ירוממוך סלה וכל החיים יודוך סלה וקדושים בכל יום יהללוך סלה פי׳ סלה בלי הפסק עד רום המעלות.
+ונודע כמה מיני עליות בג״ע תחתון ועליון ונו״ן אלפים יובלות ושמיטין כו׳ שהרבה מיני עילויים מעילויים שונים והכל נמשך רק מבחי׳ שמו הגדול בחי׳ שמו ומלכותו שאין זה רק בחי׳ זיו  והארה בלבד כו׳ וכי נשגב שמו שאפי׳ שמו הוא בבחי׳ לבדו רק הודו וזיוו של שמו על ארץ ושמים כו׳.
+ואי לזאת תכלה ותכסוף אליו ית׳ נפש כל חי לדבקה בו ית׳ ובפרט בהזכירו כי נקרא שמו הגדול ומלכותו ית׳ עלינו ישראל בפרט וכמ״ש וירם קרן לעמו מגיד דבריו ליעקב כו׳ וכתיב כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו ואומרים ברוך ה׳ אלקי ישראל דייקא אזי תתעורר השמחה בלב איש ישמח ישראל בעושיו בשמחה גדולה לאלקים שהשרה שכינתו בתוכנו וינהו כל בית ישראל אחרי ה׳ ואח״כ ברכות ק״ש איך שהמלאכים מקדישים כו׳ ואהבת עולם אהבתנו חמלה גדולה ויתירה פי׳ יתירה מהמלאכים כו׳ כמ״ש בסש״ב.
+ומזה יעלה ויבא ויגיע למס״נ בק״ש באחד ואהבת בכל לבבך בשני יצריך, דהיינו שגם כח המתאוה שבנפש הבהמית שבאדם המתאוה לדברים גשמיים וצרכי גופו בתענוגות בני אדם ישוב אל ה׳ ויחפוץ בקרבת אלקים כי טוב שהוא מקור כל התענוגים וחיי החיים ב״ה ואזי יתענג על ה׳ ממש.
+וע״ז דרשו רז״ל בפסוק וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד טוב זה מלאך חיים מאד זה מ״ה כו׳ ולכאורה יפלא הרי הוא המ״ה הוא היצה״ר ומה היא טובתו ולא עוד אלא שנק׳ טוב מאד יותר ממלאך החיים. אלא הענין הוא שאין טובתו של היצה״ר כשהוא בתקפו אלא כד אתכפיא סט״א כו׳ דהיינו שכאשר כח המתאוה שבלב האדם שמנפשו הבהמית מתהפך וישוב לאהבת ה׳ בכל לבבו שאזי גם היצה״ר שמשכנו בלב ששם משכן נפש הבהמית בחלל השמאלי הנה מלאך רע בע״כ יענה אמן ומסכים ומתרצה להודות על האמת כי הוא ית׳ חיי החיים ומקור התענוגים ואליו יאתה להיות כלתה נפשו לה׳ בתשוקה וצמאון כו׳.
+ובעבור זה אסתלק יקרא דקוב״ה לעילא כי זה הוא תכלית המכוון בבריאת העולמות להיות יתרון זה בנפש הבהמית השבה אל ה׳ כיתרון ה אור הבא מן החושך כנודע וכמ״ש במ״א. ולכן הוא טוב מאד יותר ממלאך החיים שהוא בעצמו ממקור החיים והטוב, אבל מלאך רע שירד למדרגת מות ורע כשנתהפך לבחי׳ טוב וחיים הוא מעולה יותר כמשל יתרון האור כו׳ [ועמ״ש מזה בד״ה אלה מסעי וע׳ בזהר ר״פ יתרו דס״ח ע״ב ובפ׳ בהעלותך דף קנ״ג סע״ב ומ״ש לקמן ע״פ והיה הבן הבכור לשניאה] וגם כמ״ש בזה״ק במקום שבע״ת כו׳ דמשכין לי׳ בחילא יתיר שהוא מחמת יותר תגבורת כו׳ שכאשר האהבה בתגבורת מבחי׳ רשפי אש האהבה היא כמעלת הזהב על הכסף היא האהבה שבטבעה כתולדתה שנמשלה למים משוך אחריך כמים כו׳.
+והאהבה כרשפי אש נולדה מהתבוננות זו שבתפלה ופסוד״ז בסידור שבחיו של מקום בעומק דעתו בגדולת א״ס ב״ה ורוממותו לאין קץ ובברכת יוצר ואהבת עולם כו׳ עד שיגיע לקיום מס״נ באחד וקיום ואהבת כו׳ כנ״ל וכמ״ש במ״א ע״פ מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו, פי׳ שבאיש לפי מהללו בק״ש ותפלה ופסוקי דזמרה נעשה מצרף וכור הן רשפי אש האהבה לכלות ולשרוף את כח המתאוה שבנפש הבהמית עד שישוב לאהבת ה׳ ולדבקה בו בתשוקה וצמאון ובכלות הנפש ממש:
+ב והנה הכח הזה לנפש הבהמית שתתפעל מגדולת א״ס ב״ה ורוממותו עד שתתלהט ותתלהב בתשוקה וצמאון לה׳ ולדבקה בו ית׳ עד שישוב ויתהפך כח המתאוה שבה לאהבת ה׳ הוא מפני ששרש נפש הבהמית שבאדם נלקחה מהאופנים וחיות הקדש שבמרכבה פני אריה ופני שור כו׳ (הגם כי שרש כל נפש הבהמות הוא ג״כ מבחי׳ פני אריה פני שור ושרש נפש העופות מבחי׳ פני נשר כמ״ש במ״א, ובמה תפרד שרש וחיות נפש הבהמית שבאדם שבודאי אינה דומה לנפש שבבהמות ממש. שהרי נפש הבהמית שבאדם היא נפש המשכלת ומדברת שגדלה וגבהה מעלתה לאין קץ על נפש שבבהמות ממש שאינה אלא נפש חיה בלבד ואין ערוך לחי עם מדבר כנודע. אך הענין הוא שארבע חיות שבמרכבה ארבעה פנים לכל אחת מהנה ויש בכל אחת מהן  דמות אדם וכמ״ש ודמות פניהם פני אדם ושרש וחיות נפש הבהמית שבאדם הוא מבחי׳ אדם שבחיות שבמרכבה כי גם בחי׳ פני שור ופני אריה כלולים מבחי׳ אדם וכמ״ש בזהר ושרש נפש הבהמות שמבחי׳ פני שור היינו מבחי׳ פני שור בעצם כו׳. [ועמ״ש מזה בביאור ע״פ אני ישנה ובד״ה אם בחקתי תלכו ובד״ה בכ״ה בכסליו ובד״ה המגביהי לשבת] והנה האופנים וחיות הקדש ברעש גדול מתנשאים לעומת השרפים. וענין הרעש הוא מחמת ששומעים את השרפים שאומרים קדוש ג״פ וזהו ענין לעומת השרפים. וביאור ענין זה כי הנה פי׳ וביאור מלת קדוש הוא לומר שהוא קדוש ומובדל בערך שאין לו ערך ויחוס בעלמין שאינו לא בגדר ממלא ולא בגדר סובב דלאו מכל מדות אלין כלל. אך קדוש בוי״ו הוא ענין המשכה מקדש עליון [ועיין מ״ש מזה בד״ה צאינה וראינה בענין שאו ידיכם קדש]. כי ענין קדש הוא מלה בגרמיה שהוא ענין עצמיות קדושת אור א״ס ב״ה שכשמו כן הוא אין לו סוף ואין לו תכלה כו׳ ואין העולמות יכולים לקבל אור א״ס ב״ה כמו שהוא שהיו בטלים במציאות והיו כלא היו אלא ע״י צמצום גדול להמשיך התפשטות זיו והארה בלבד בבחי׳ קו וחוט כו׳ והוא ענין קדוש בוי״ו בבחינת המשכה אך גם ההמשכה ההיא עדיין היא בבחי׳ קדוש ומובדל שאין העולמות יכולים להשיג עד שנעשה המשכה והארה דהארה והוא ענין קדוש השני המשכה והארה מקדוש הראשון. וכן ענין קדוש השלישי הוא ענין המשכה והארה דהארה שנמשך מקדוש הב׳. ובזה יוכל להיות בחי׳ הוי׳ להיות כל הנמצאים העליונים שישיגו יקר תפארת גדולתו ורוממותו לאין קץ באיזה השגה ותפיסה ויתענגו על ה׳ בהשגתם תענוג נפלא [ועמ״ש מענין ג״פ קדוש בביאור ע״פ אחרי ה׳ אלקיכם תלכו ובד״ה רני ושמחי בת] ואעפ״כ נק׳ צבאות אות הוא בצבא דיליה שאי נו בבחי׳ השגה אלא עד״מ בבחי׳ אות אחת מענין שלם בהשכלה והשגה שלימה שהאות ההוא אין לו ערך להיות נק׳ עליו כלל שם השגה אלא רמז בעלמא. וכך הוא ענין השגת העולמות ואפילו עולמות עליונים מאחר שהן בבחי׳ נבראים ומחודשים מאין ליש אין להם תפיסה והשגה בו ית׳ בעצמו ובכבודו שאתה הוא עד שלא נברא העולם כו׳ ואין להם תפיסה אלא בחיות המתפשט בעולמות להחיותם ולהוותם מאין ליש שהוא בבחי׳ אות אחת ביו״ד נברא העוה״ב ובה׳ העוה״ז ואין להם השגה אלא בבחי׳ יו״ד כו׳. והנה כאשר האופנים שומעים את השרפים אומרים כן מרעישים בקול רעש גדול מחמת ששומעים דבר גדול שהוא למעלה מהשגתם שאינו נתפס ונקלט בהשגתם בבחי׳ פנימית רק בבחי׳ מקיף שאין כח בבחי׳ כלי השגתם להכיל ההשגה הגדולה והנוראה ההיא אלא נשאר עליהם בבחי׳ מקיף ומ״מ בבחי׳ מקיף משיגים שיש דבר גדול ונורא ונמשך מזה רשימו לבחי׳ פנימית להיות בבחי׳ רעם ורעש לבד כי כל דבר חידוש שאינו מושג בשכל רק שמ״מ שומע בבחי׳ מקיף ונכנס רשימו לבחי׳ פנימי׳ נעשה מזה התפעלות בבחי׳ פנימי׳ לומר ראה זה חדש הוא שאין כח בשכלו לתפוס ולהשיג הדבר ההוא כמו שהוא בעצמו ומזה מתהוה הרעש שמחמת גודל עוצם הפלאת הדבר הנורא שאין כח בשכלו לתפוס כו׳ יתהוה לו רעש גדול כו׳ והשרפים לפי ששרשם ממקום הרעש ההיא כמ״ש שרפים עומדים ממעל לו ואין השגה זו חידוש אצלם כל כך [והוא ענין מארז״ל גבי ישעיה כבן כרך שראה את המלך כו׳ וכמ״ש במ״א] לכן אינם מרעישים כי לכן נק׳ שמם שרפים שכבר נשרפו כו׳ [וכיוצא בזה גבי חברי דניאל שלא השיגו המראה רק דמזלייהו חזי נפלה חרדה גדולה עליהם יותר מדניאל שראה את המראה כמ״ש במ״א]. ולפי שנה״ב שרשה מבחי׳ אופנים וחיות ע״כ יש בה הכח הזה שתתפעל בבחי׳ רעש. וזהו ענין בחילא יתיר. טוב מאוד יותר מבחי׳ אהבת הנה״א בעצמה:) ג והנה ע״י הרעש נעשה כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. פי׳ האדם לאדם כי יש אדם שעל דמות הכסא דמות כמראה אדם. ויש בחי׳ אדם שמתחת לכסא ואפילו הג׳ חיות פני אריה פני שור פני נשר הם בבחי׳ אדם וכמ״ש במרכבת יחזקאל ודמות פניהם פני אדם כו׳ לארבעתן כו׳ [ועיין מזה בזהר פ׳ במדבר דקי״ח ע״ב ובפי׳ הרמ״ז שם ובזהר פ׳ תזריע דמ״ח סע״א ובפ׳ בראשית די״ח סע״ב] וכמים הפנים לפנים כן לב האדם שלמעלה על הכסא לאדם שמתחת לכסא באתעדל״ת דיליה בבחי׳ רעש גדול כנ״ל.
+ופי׳ פניהם פני אדם היינו שבפנימיותם דבחי׳ אופנים וחיות הוא בחי׳ אדם וכמ״כ בנה״ב שבאדם בפנימיותה היא נפש השכלית. ועמ״ש בד״ה וספרתם לכם בענין ופניהם וכנפיהם שהטעם על ופניהם הוא בזקף גדול שהוא הפסק להפסיק בין ופניהם לוכנפיהם כו׳ ע״ש ועי״ז אתעדל״ת בבחי׳ הנה״ב והשכלית זהו בחי׳ לב האדם התחתון אל האדם כו׳ נמשך אתעדל״ע מלמעלה. וביאור ענין אתעדל״ע זו יובן ג״כ בענין הקרבנות. כי הנה הקרבנות להקריב חלב ודם של הבהמה ע״ג המזבח הוא ג״כ בחי׳ העלאה דנפש הבהמה ששרשה מחיות ואופנים מבחי׳ פני שור כו׳.
+והנה היו מביאים אש שלמטה ועי״ז נחית אשא עילאה אריה דאכיל קרבנין אריה מלך שבחיות להתכלל באש שלמעלה. וכך ג״כ בתפלה בהעלאת נה״ב יש ג״כ ב׳ בחי׳ אשות הנ״ל העלאה והמשכה וכ״ז נק׳ אכילת מזבח וכן הענין ג״כ למעלה בנשמות שמיכאל כה״ג מקריב ע״ג המזבח כי הנשמות הן בחי׳ נבראים מאין ליש וע״י מיכאל נקרבים למעלה מעלה ליכלל באצי׳ דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד:
+והנה הקרבת הקרבנות ע״ג המזבח נק׳ בשם אכילה כמארז״ל בשתי אכילות הכתוב מדבר א׳ אכילת אדם וא׳ אכילת מזבח לפי שהיא בחי׳ פנימית אכלתי יערי עם דבשי (ועמ״ש בד״ה ואם האכל יאכל בפ׳ שלח). אבל יש בחינה אחרת והיא בחי׳ מקיף שהיא ענין הקטרת שהוא רק ריח שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף שאינו נכנס בגוף כלל בבחי׳ פנימית רק בבחי׳ מקיף מלמעלה (ונתבאר מזה בביאור ע״פ באתי לגני גבי אריתי מורי וכמו שהחוטם הוא למעלה מהחיך כו׳. ועמ״ש ע״פ ראה ריח בני בפ׳ תולדות ע״ש בענין העלאת מ״ן שבבחי׳ מקיף, ועיין בזהר ס״פ ויקהל) (דרי״ט א׳) מענין קטרת ובפ׳ בהעלותך (דקנ״א ע״ב) ושם מבואר ג״כ מענין מזבח הפנימי ומזבח החיצון והיינו בחינת פנימית הלב וחיצונית הלב ועמ״ש בד״ה מי מנה עפר יעקב בענין ויחד לבבנו כו׳ ע״ש ועמ״ש עוד מענין קטרת לעיל ע״פ נשא את ראש בני גרשון, ובד״ה בכ״ה בכסלו וע׳ מ״ש הרמ״ז ס״פ בא ע״פ הרע״מ שם ד״מ ע״ב.
+והנה הקטרת לא היתה קריבה על מזבח החיצון כ״א על מזבח הפנימי. אך ורק בנשיאים היתה הוראת שעה שהקריבו קטרת ע״ג מזבח החיצון. והיינו בשביל חנוכת המזבח. וענין החנוכה זו הוא מלשון חינוך כמו חנוך לנער ע״פ דרכו והיינו כמשל התינוק שמחנכין אותו ללמוד נותנין לו מתנה יתירה כדי להרגילו להתחיל בלימוד משא״כ כשהוא כבר הרגיל א״ע והתחיל כו׳.
+והיינו שהחינוך ללמוד אינו ע״י הלימוד בלבד שזהו דבר ההוה לו תמיד אלא שמחנכין אותו ע״י איזו תוספת כמו איזו התקרבות או איזו מתנה כו׳ אך לאחר שכבר חינכו אותו די בדבר ההוה תמיד והיינו משום שכל התחלות קשות. ולכן כדי שתהיה ההתחלה צ״ל ע״י חינוך. (וכמ״ש במ״א בד״ה בכ״ה בכסלו הנ״ל בענין חנוך לנער ע״פ דרכו). וזהו ג״כ ענין הבו לה׳ כבוד כו׳ ואחר כך קול ה׳ על המים כו׳ ז׳ קולות ופי׳ קול הוא המשכה כמו קול גשמי היוצא מן הלב אל הדבור והנה הוא המחבר המדה שבלב עם הדבור להיות נראים  ונתגלים אופן המדות שבלב למהות אחר בדבור וה״ז בחי׳ ירידה ממהות מדה למהות דבור. וירידה והמשכה זו היא ע״י הקול. ועד״ז כל ירידה והמשכה ממהות למהות אחר נק׳ בשם קול. וזהו ענין קלא פנימאה דלא אשתמע הוא בחי׳ המשכה משכל למדות כו׳ (ועמ״ש מזה בשה״ש ע״פ קול דודי הנה זה בא). וזהו ענין ז׳ קולות שהם ז׳ בחינות המשכות וירידות בז׳ המדות. מים הוא חסד וכח הוא בחי׳ גבורה כו׳. וההמשכה הוא מעלמא דאתכסיא שלמעלה מהמדות (וכענין שבעה ושבעה מוצקות לנרות ששבעת הנרות הן שבעה מדות והמוצקות הן המשכות ממד רגות עליונות להמדות ע׳ בזהר ס״פ מקץ) (דר״ד סע״ב) ועמ״ש בד״ה כי עמך מקור חיים. וכ״ה עוד בזהר דשבעה מוצקות הן שבעה הבלים כו׳ ועיין מענין שבעה הבלים בזהר פ׳ תזריע דמ״ז ע״ב וכל המשכה הוא ע״י שם הוי׳ יו״ד צמצום כו׳ ולכן בכדי שיהיה ירידה והשפלה זו מבחי׳ שם הוי׳ בז׳ קולות האלו מקדימים בחי׳ הבו לה׳ כבוד הוא ענין מקיף והארה יתירה כדי להיות נמשך אח״כ הז׳ קולות. והכבוד הזה צריך להמשיך מתחלה קודם הז׳ קולות (בר״ח פ״ב משער היראה הביא מהרע״מ פ׳ פנחס דרנ״ה ע״ב בענין הראני נא את כבודך שהוא בחי׳ כתר עליון כו׳ וע׳ בזהר בהעלותך דקנ״ד א׳ בענין קרנו תרום בכבוד והיינו כי פי׳ הבו לה׳ כבוד היינו איך שבאמת למעלה הוא היש וכולא קמיה כלא ממש חשיבא ועמ״ש בביאור ע״פ כי ביום הזה יכפר מענין כבוד חכמים ינחלו כו׳ ע״ש) וכן הוא הענין שנותנין מתנה לכבוד חתן וכלה לפי שנעשה יחוד חדש כי חתן חות דרגא וכלה כלתה נפשי ממטה למעלה. והם שני הפכים שמתייחדים וכדי להמשיך יחוד חדש כזה צריך להמשיך תחלה בחי׳ כבוד שהיא תוספת הארה בבחי׳ מקיף.
+ועד״ז הקריבו הנשיאים בחנוכת המזבח קערות ומזרקי כסף וכפות זהב אף שמנחת נדבה מביאה בכפיפה מצרית רק הנשיאים עשו לכבוד ולתפארת וזה היה ג״כ ענין הקרבת הקטרת על מזבח החיצון שאינו דבר ההוה כלל שדבר ההוה היינו קרבנות תמידין כו׳ רק כמו שמחנכין התינוק ע״י מתנה יתירה דוקא. כך היה ענין הקרבת הקטרת שהוא המשכת בחי׳ מקיפים וכך הוא ענין הכבוד שעי״ז יוכל להיות אח״כ סדר הקרבנות תמידין כסדרן וכו׳ זהו ענין חינוך המזבח כנודע:
+אך כדי להיות המשכת קטרת שהוא בחי׳ מקיף צ״ל משיחת המזבח בשמן המשחה. כי שמן המשחה הוא ממוצע בין פנימי למקיף כי שמן הוא משקה ובשמן המשחה היה מעורב בשמים ראש מר דרור קנמן בשם כו׳ שהוא ענין הריח הרי שהיה תערובות בחי׳ פנימי ומקיף.
+ומ״מ בחי׳ מקיף נקרב ביום המשח שהכל בחי׳ א׳. משא״כ שאר הקרבנות שהם אכילת המזבח ולזבח השלמים כל הבקר לעולה כו׳ היה אחרי המשח. שמתחלה היה צ״ל בחי׳ המקיף לחינוך ואח״כ היתה אכילת המזבח ולכך בקרבנות שהם אכילת המזבח כתיב אחרי המשח אותו. ובקטרת והבאת הקערות שהם בבחי׳ מקיף ובחי׳ כבוד כתיב ביום המשח. (ואפשר עד״ז יש לפרש מ״ש ברבות נשא פרשה י״ג וז״ל כתיב זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו והלא קערה אחת היתה ומזרק אחד היה וכף אחת היתה ביום המשח אותו מה ת״ל קערות כסף שתים עשרה וגו׳ אלא העלה עליהם כאלו כולם הקריבו ביום ראשון וביום אחרון עכ״ל. וכ״ה עוד שם פ׳ י״ד ובשה״ש ע״פ כולך יפה רעיתי והיינו שבחי׳ הקטרת והבאת הקערות של כולם הוא בבחי׳ ביום המשח אותו וע״ז אמר כאילו הקריבו כולם ביום ראשון ובחי׳ הקרבנות ולזבח השלמים הוא בכולן בבחי׳ אחרי המשח אותו וזהו וביום אחרון):
+==נשא,  ח׳==
+ מעט ביאור על זאת חנוכת המזבח
+עיין בפי׳ הרמ״ז בזהר פ׳ אמור דפ״ט א׳ דשמן המשחה הוא ממו״ס והריח שבו הוא מבחינת גבורה דע״י המלובש במו״ס כו׳ ועמ״ש ע״פ לריח שמניך ובביאור ע״פ מי יתנך כאח לי בפ׳ תרומה.
+והנה מבואר במ״א באגה״ק ד״ה למה נסמכה פ׳ מרים שע״י העלאת מ״ן של הקרבנות שע״ג המזבח נמשכים ויורדים מ״ד מבחי׳ אדם שעל הכסא הנק׳ ז״א דאצילות וזהו ענין אכילת מזבח שממשיך מ״ד מבחי׳ א״פ.
+וענין הקטרת שהוא הריח שהוא עולה עד בחי׳ חוטמא דעתיק כמ״ש ע״פ אריתי מורי, זהו העלאת מ״ן לבחי׳ המקיף המלך המרומם לבדו כו׳ והמתנשא מימות עולם וענין שמן המשחה שהוא תערובות פנימי ומקיף היינו כמ״ש כשמן הטוב כו׳ יורד על הזקן כו׳ שנמשך ממזלות דנפקי ממו״ס שבו מלובש גבורה דע״י כנ״ל. ויש להעיר לענין תערובות בחי׳ פנימי ומקיף מענין רקיע השביעי הנקרא ערבות (פ״ב דחגיגה י״ב ב׳). שפי׳ בפרדס ערך ערבות ע״ש שבו מתערבים חו״ג יחד וכ״כ בזח״ב קס״ה א׳. והוא ע״ד עושה שלום במרומיו שמחבר שני הפכים כו׳ מלך שהשלום שלו. והיינו לפי כי רקיע זה השביעי הוא ענין היכל השביעי היכל קדה״ק שכולל ג׳ ראשונות וכמ״ש במא״א אות ע׳ סנ״ח וז״ש סולו לרוכב בערבות ביה שמו כו׳ שהוא בחי׳ שלמעלה  מהמדות דלאו מכל אלין מדות איהו כלל ע״כ מתבטלים שם המדות והיו לאחדים וכמ״ש לך ה׳ הגדולה והגבורה כו׳, ועד״ז יש לומר בענין פי׳ תערובות פנימי ומקיף ע״י כי גאה גאה כו׳ שמקיפים ופנימיים שוים לפניו.
+ועמש״ל בביאור ע״פ נשא את ראש בני גרשון בענין יד הרמה שמחבר השני ידות שהם חו״ג כו׳ ע״ש. וזהו ג״כ פי׳ מ״ש גבי קטרת ממולח טהור קדש ופי׳ הגאון החסיד מוהר״ר פנחס ז״ל הלוי האב״ד דק״ק פפד״מ תלמידו של הה״מ נ״ע בספרו פנים יפות על התורה וז״ל פי׳ התרגום מערב דכי קודשא והוא כי חכמה נקראת קדש ובינה היא בחינת טהור והם תרין ריעין דלא מתפרשין עכ״ל.
+ועמ״ש בפי׳ נשמה שנתת בי טהורה היא ועלייתה לבחינת קדש ע״י אשר קדשנו במצותיו בד״ה ושמתי כדכד ובד״ה שבת שבתון. ומשם יובן פי׳ מערב טהור קדש שהוא קרוב לענין הנ״ל בתערובות הפנימי והמקיף וזהו ענין ביום המשח ואחרי המשח שבקטרת והבאת קערות שהוא בחי׳ העלאת מ״ן להמשיך האור מקיף כתיב ביום המשח לפי ששמן המשחה הוא ג״כ מבחי׳ מו״ס דעתיק, א״כ הכל בחי׳ א׳. משא״כ אכילת מזבח שממשיך מ״ד מבחי׳ ז״א לכך נאמר ע״ז אחרי המשח כו׳ וע׳ בזהר פ׳ וארא דכ״ד ע״ב מענין כל הבקר לעולה שנים עשר ובפ׳ בהעלותך דקנ״א סע״א. ועיין עוד מ ״ש בפ׳ צו ע״פ זה קרבן אהרן כו׳ ביום המשח אותו: