נר מצוה ותורה אור/שער האמונה: הבדלים בין גרסאות בדף

(ו) ולהבין זה בתוס' ביאור. הנה יש לדקדק תחלה בגוף ענין המאמר דאין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן דלכאורה משמע פשט המאמר להיפך מכל הנ"ל שהרי אמר עד שיטעום טעם דגן דוקא וטעם דגן הוא לחם חמץ דוקא שיש בו טעם נרגש לחיך הטועם ולא בלחם מצה דלא מליח שאין בה טעם כלל וא"כ איך יהיה הדוגמא מזה לענין מצה שנק' לחם עני שהוא בחי' קטנות דאבא כמשל התינוק שיודע לקרות שמשמעו להיפך שיש בו טעם כו' אך הנה יש להקדים בענין מ"ש ורעה אמונה5 דמשמע שהאמונה יש לה רועה שזן ומפרנס אותה ומתגדלת עי"ז מעט מעט וזהו פלא לכאורה דאיך שייך לשון פרנסה באמונה הלא מבואר למעלה שהאמונה טבעית היא בנפשות ישראל ירושה מאבותיהם וא"צ לגדלה ולפרנס אותה כלל ואיך אמר ורעה אמונה ועוד האיך המצה דוקא הוא הלחם שבו ניזון כח האמונה ומפרנס אותה כלחם פשוט שזן ומפרנס לחיי הגוף עד שנק' מפני זה בשם מיכלא דמהימנותא6 שהוא המאכל שזן ומפרנס את האמונה שלזה גם משה היה צריך לזה לאכול מצה בליל א' לפרנס כח האמונה שלו כנ"ל וזה אינו מובן ע"ד הפשוט. והנה ידוע בפי' ולשון אמונה לשון נוק' שזהו להיותה בחי' מקבל כמ"ש איהו אמת ואיהי אמונה7 כאומן את היונק8 ממש וכמו ויהי אומן את הדסה9 כו' והענין הוא דאיהו אמת היינו כמו שהוא באמיתת אמיתתו נמשך ונקלט בנש"י ע"י מאכל המצה דוקא וזהו ורעה אמונה שזן ומפרנס לכנ"י שנק' אמונה כאומן את היונק שמגדלו וזנו ומפרנסו כו' והנה תחלה יש להבין בגוף ענין המצה ומהו ההפרש בין מצה לחמץ דהנה שרש הלחם הוא בחכמה10 דוקא וכידוע בענין ברכת המוציא לחם דלחם גי' מזלא11 מזל ונוצר מקור החכמה דהיינו כח מה שבעצם כנ"ל שלמעלה מן הדעת וההשג' והוא ההכרה במהו"ע א"ס דוקא דלמת"ב כלל כנ"ל ועכ"ז בא לכלל דעת והכר' שהוא כמו התינוק שיודע לקרות אבא כנ"ל כך יקראו כנ"י אבינו ממש כמו שהוא במהו"ע למעלה מבחי' אור ושפע דא"ס באבי"ע כו' וזה היה ע"י אכילת מצה בלילה הא' כשטעמו טעם מצה אע"פ שאין בה טעם נרגש עכ"ז לחם נק' וטעם מצה לא בעינן שהרי בלע מצה יצא בלע מרור12 לא יצא דבעינן טעם מרור כו' וד"ל ודוקא בלחם מצה שהיא בלא שאור ומחמצת שאז לא יתוסף בה עביות וגסות יותר מכמו שהיא בעצם קמח ומים לבד קודם האפייה וכשהיא עיסה נילושה כך היא במהותה העצמי אחר האפיה בלתי תוס' נפוח והתפשטות כלל מכמו שהיתה תחלה משא"כ ע"י שאור ומחמצת תנפח העיסה ותתפשט ואח"כ באפיה תעלה יותר ויהיה בה תוס' נראה לעין בריבוי הכמות הרבה בכפליים מכמו שהיתה קמח ומים לבד כו' וגם הנה אופן ההתפשטות בניפוח העיסה ע"י שאור ומחמצת בלישה ואפי' הנה הוא בא בדרך התנשאות והגבהה למעלה מפני שעולה השאור שמחמיצה בדרך רתיחה לעשות הניפוח מעט מעט בעלי' בגובה ולכל צד כו' אבל בלא שאור הנה תשאר העיסה בלתי התפשטות כלל לכל צד רק תשאר בגולמה כמו שהיא בעצם מהותה בלי שינוי כלל וכלל והנה עוד זאת ההפרש בין מצה לחמץ שבמצה בלתי שאור לא יבא הטעם שבה לגלוי כלל כי נשאר בהעלם שהרי אין במצה שום טעם מורגש כלל וידוע דכל עיקר המעלה שיש בלחם ששרשו בחכמה אינו רק בחי' ומדריגה המעולה שבו שהוא בחי' הפנימית והרוחניות שבו והוא הטעם שטועם כשלועס בשיניו וע"כ הכוסס את החיט' שאין בה טעם לחם בלתי אפי' מברך בפה"א13 שאינו נק' לחם רק כשהו' אפוי שמתגלה בו טעמו ואם הוא בלא שאור ומחמצת גם באפי' בלתי נגלה בו טעמו כלל וכלל רק הוא בהעלם גדול ולא נגלה בו רק מהות הלחם כמו שהוא בגולמתו שהוא הקמח כשנאפה ונעשה עיסת לחם והוא בחי' הקטנות שבו לבד דהיינו הגם שאינו נק' חטה כי יש בו תואר לחם מאכל הזן ומפרנס כלח' ממש אבל כל עיקר חיותו הפנימי שעל הלחם יחי' האדם שהוא הטעם נשאר בו בהעלם גדול ואין בו בגלוי רק מהותו כמו שהוא בבחי' גולם לבד ועכ"ז לענין ברכה מברך ברכת המוציא לחם וברהמ"ז כי לחם גמור הוא לכל דבר רק שאין בו טעם נרגש ונק' לחם מצה דלא מליח1 ואין בו טעם כלל ועיקר הענין הוא דע"י השאור להיות שיש בו כח חזק וחריף הוא פועל בחום רתיחתו להוציא ולעורר כח הטעם שבלחם בלישה ואפי' היטב מן כח ההעלם לגלוי גמור וכמו כל דבר חריף כתבלין ומלח דלטעמא עבידי ובפרט שאור ומחמצת שמחמיץ את העיסה הוא שנותן כח גדול לנפח העיסה ברתיחה בהגבהה שזהו עיקר כח המוציא כל טעמה בכי טוב וזהו כל עיקר ענין השאור כידוע אבל בלא שאור אין כח בלחם גם ע"י האפי' לעורר כח הטעם שבה שיבא לגלוי במורגש ונשאר בהעלם ועכ"ז לחם יקרא ואמנם לחם זה הוא נק' גולם הלחם כמו שהוא בלא התפשטו' כלל לא בכמותו ולא בטעם וד"ל והנמשל מזה יובן בשרש הלחם שהוא בחכמה כנ"ל דהנה ידוע שיש בחכמה ב' מדריגות הא' בחי' מהותה העצמי כמו שהיא והוא בטרם ההתפשטות שלה להשכיל כל שכל בטוב טעם ודעת ונק' גולם כמו חומר ההיולי והפשוט כו' ונק' כח המשכיל כל שכל שהוא אינו בכלל התחכמות שכל עדיין רק שממנו כח התפשטות ההתחכמות לכל דבר חכמה ועצה בכל דבר מה כו' ובחי' כח המשכיל הזה הוא בהעלם גדול מאד כידוע וסימן הראשון לתחלת גלוי שלו מן ההעלם הוא דוקא בדבור בפה שכאשר התינוק מתחיל לדבר זהו הוראה שכח המשכיל ההיולי שלמעלה מכלי המוח בא לגלוי שיהיה בכח שכלו להבין ולהשכיל על כל דבר מה כפי ערכו וקודם שיוכל לדבר עדיין כח המשכיל בהעלם לגמרי שהרי הדבור זהו בחי' סיום השפע מכח התחלה ומאחר שיוכל לסיים השפעות מחשבת השכל שבכלי המוח בדבור מזה מוכרח לומר שכח התחלה שבכח המשכיל התחיל לבא מן ההעלם שלו קצת כי נעוץ התחלה בסוף והסוף בתחלה והדבור הוא סוף ירידת והשפלת המח' הסתומה שבהעלם מהות כח השכל העצמי וז"ש לנפש חי' לרוח ממללא2 שנק' נפש המדברת שהוא עיקר בחי' מדבר וכל שאין לו עדיין הדבור הגם שיש לו מחשבה בהבחנה גמורה להכיר הטוב והרע ויבחור בטוב כזהב וכסף ויברח וירחיק הרע כדבר המזיק וכן במאכלים יבחר ויכיר בטוב וישנא וימאס במאכלים רעים וכ"ש שהוא מכיר אביו ואמו בטוב ולא יומשך אחר זולתם כלל אך שאינו יכול לקרותם בדבור בפה לומר אבא כו' הרי עדיין לא בא העלם כח השכל שלו לגלוי ולזה רמזו באמרם קטן אין לו מחשבה3 דגם שיש לו מחשבה אם לא תוכל לבא בדבור אינה מחשבה של דעת כלל אע"פ שמבין ומכיר במחשבתו הכל (ולפ"ע זה גם כשידבר לפי קוטן שניו יקטן מהות המחשבה שלא תשלם לשלימות' עד שיבא כח מהות השכל לגלוי ביותר אז מחשבתו מחשבה של קיימא ולא כדמיון שוא). ועיקר הענין הוא לפי שהמחשבה כלולה מב' מדריגות א' מבחי' בינה שבנפש וגם מקצת מאור החכמה אבל אין שם ממהות החכמה כמו שהיא במקורה באין והעלם שנק' מהות כח השכל שזהו בתינוק גם קודם שידבר שמבין ומבחין במחשבתו הכל ממש כמו אחר שידבר אבל משידבר כבר נכנס בו ממהות ועצמות כח החכ'4 שלפי ערכו ע"כ יכול להביא בדבור אותה המחשבה עצמה לדבר ולקרות אבא אף ע"פ שבהכרה מצד עצמה הכיר לאו"א בכי טוב קודם שיכול לדבר אבל אין זו הכרה לשלימותה כ"כ כי אין זה בא רק מגלוי אור המצומצם במוח הבינה שבמחשבה אבל בדבור כשיודע לקרות אבא זהו ההכרה עצמיות שמעצם ומהות כח השכל רק שירד והושפל בסוף גלוי הדבור משום דאבא יסד ברתא5 בחי' אבא דוקא שהוא בחי' מהות דכח מ"ה דחכמה שנק' נפש חי' כו' משם יורד להביא בדבור בצרופים שנעשים ממילא6 מבלי שיצטרך לחשוב איך לדבר כמ"ש במ"א והיא הנותנת דמשום שיכול להוריד ולהשפיל בדבור דבר מה שעולה במחשבתו היינו משום דממקום גבוה יותר הוא בא והוא בחי' מהות דכח מ"ה כו' משא"כ ממדריגת בחי' מוח הבינה שלמטה מן מהות החכמה לא יוכל לירד למטה להשפיל השפע בדבור אלא נשאר במח' ולפי שאין למח' זו שרש עצמי ע"כ לא נק' מח' בלא דבור (כאלם ששומע ואינו מדבר שיחשוב כשוטה7 וחרש שמדבר ואינו שומע אינו גרוע כ"כ8 כי השמיעה בבינה והדבור בחכמה ובאמת א' מהם מועיל או שומע או מדבר שיש אלמים וחרשים מחוכמים ביותר) ונמצא מובן דהדבור גם בדבר שאינו חכמה כלל הוא בחי' סיום וסוף השפלת וירידת מהות כח השכל (שלמעלה מהתחכמות שכל במח' כנ"ל):

(ז) וזהו שאמ' שאין התינוק יודע לקרות בדבור או"א עד שיטעום טעם דגן דוקא דהנה מבואר למעלה שיש בלחם ב' אופני' א' גולם הלחם גם כשנאפה עיסת הקמח ומים ולא נגלה בו טעם לחם והב' כאשר ע"י השאו' ומחמצת נגלה בו הטעם כו' והנה הלחם שרשו בחכמ' כנ"ל והיינו הטעם הפשוט שעל מאכל הלחם דוקא יחי' האדם וכתי' כי לא על הלחם9 לבדו יחי' האדם כו' דאד' היינו בחי' כח מ"ה דמהות כח החכמה שנק' נפש חיה רוח ממללא נפש המדברת כנ"ל ועל הלחם יחיה האדם לפי ששרשו בחכמה במהו"ע דחכמה ע"כ יחיה את האדם שהרי מחזק ומחיה להכח השכל העצמי במהו"ע שלה דוקא שזהו עיקר הנפש אדם כנ"ל ואע"פ שהלחם הוא קמח דגן גשמי ובחי' צומח דתבואת הארץ ואיך יחיה למהות נפש אדם בחי' מדבר הענין ידוע שזהו מ"ש כי לא על הלחם לבדו מצד עצמו יחי' האדם אלא מצד מוצא פי ה' שבלחם ששרשו למעלה יותר גבוה ממאמר דנעשה אדם כמ"ש במ"א10 אך מ"ש יחי' האדם אין חיות זה תלוי בטעם לחם דוקא שהרי יחיה האדם גם ממאכל לחם מצה וכה"ג שבלא טעם נרגש כלל כמו שיחיה מלחם חמץ בטעם מורגש אלא שבאכלו לחם חמץ הנה כחו של שאור ומחמצת שממנו מתעורר טעם הלחם לצאת לגלוי מורגש בטעם ללועס שלועס הרוחניות והטעם שבו הרי מחיה לאדם ג"כ בבחי' הטעם שבחכמה שהוא בחי' גלוי אור וחיות יותר בהתפשטות אורה במוחין דגדלות במוח הבינ' עד שידבר בהרחבה יותר כי טעימת טעם לחם מעורר לכח המשכיל הנעלם שיגלה בו טעמו שהו' טוב טעם ודעת שיור' למט' גם לסיים השפעתו בדבור ביות' שהוא בחי' עצם מהות דכח מ"ה כשבא בהתפשטות למטה בתכלית וזהו שאין התינוק יודע לקרות בדבור אבא כנ"ל עד שיטעום טעם דגן טעם לחם כלחם חמץ שיותר נגלה עצם מקורו הנעלם משא"כ ע"י מאכל לחם בלא טעם מורגש אע"פ שגם על ידו יחי' האדם היינו רק במהות עצם החכמ' כמו שהיא בבחי' גולם שלא תתגלה אורה בטוב טעם עדיין וחיות זה בעצם דוקא ולא בהתפשטות כ"כ ע"כ עיקר הסימן ליציא' מן הקטנו' אל הגדלו' בקטן כשיודע לקרות בדיבור אבא היינו כשיטעום טעם לחם אבל לא בגולם הלחם שהטעם שהוא הרוחניות נשאר בו בהעלם ולא נגלה ממנו רק הגולם וחומר העצמי שלו כמו שהוא במהותו העצמי קמח בלי תוס' כלל כנ"ל שהוא בחי' הקטנות שבו כמו החטה כמו שהיא בגולמה רק שיקרא לחם שמפרנס ויחי' את האדם וחייב לברך עליו המוציא לחם וברהמ"ז כלחם גמור כנ"ל אבל כל עיקר המעל' שבו שהוא הטעם הרוחני נשאר בהעלם ואין בו בגלוי רק מהותו כמו שהוא בבחי' גולם בלא התפשטו' כלל ושרשו במהות ועצם כח היולי דכח מ"ה דחכמה שנק' גולם החכמה כנ"ל ועכ"ז ה"ז סוף מהות ועצם החכמה עכ"פ שיש בה יתרון מעלה על בחי' התפשטותה בטוב טעם (רק לענין קריאה בדבור אבא הוא עד שיטעום טעם דגן דוקא) וזהו שרש ענין מצה שהוא בבחי' קטנות דאבא להיות שאין בה טעם דחכמה כלל רק בחי' הגולמה כמו שהוא אבל שרשה למעלה מן הטעם דחכמ' וע"כ נק' מיכלא דמהימנותא עד שזן ומפרנס כח האמונה שהיא למעלה מן הטעם דחכמה כנ"ל וד"ל: