דבר מלכות נח: הבדלים בין גרסאות בדף

{{דבר מלכות}}א. שבת פרשת נח היא שבת כללית, להיותה השבת '''הראשונה''' שבה נשלמת העבודה דששת ימי המעשה שלאחרי שבת בראשית (סיום וחותם מועדי חודש תשרי, שלאח"ז מתחילה עיקר העבודה בעולם, שמים וארץ וכל צבאם) – כמודגש בשם הפרשה: '''"נח"''', מלשון מנוחה, "נייחא[1] דרוחא, שהוא בחינת שביתה כאדם השובת ממלאכתו, וכמ"ש[2] וישבות ביום השביעי ותרגומו ונח ביומא שביעאה"[3], היינו, שבשם הפרשה מודגש כללות ענינו של יום השבת.

מהטעמים לכך ש"שבת בראשית" היא שבת כללית, כפתגם רבותינו נשיאינו[4] "ווי מ'שטעלט זיך שבת בראשית אזוי גייט א גאנץ יאר" (ההנהגה דשבת בראשית נמשכת בכל השנה) – כיון ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"[5], כל ימי השבוע הראשון לעבודה בפועל בעולם, שבו כלולים גם ימי השבוע דכל השבועות שבמשך השנה[6], שהרי בכל שבוע חוזרים ונשנים אותם שבעה ימים, מיום ראשון עד יום השבת[7]ף, שבעת ימי ההיקף הכוללים כל המשך הזמן.

ומזה מובן שגם "שבת נח" היא שבת כללית – להיותה השבת הראשונה שבה נשלמת העבודה דששת ימי המעשה ("ויכולו השמים והארץ וכל צבאם"[8]) דשבוע הראשון, שכולל כל השבועות שבמשך השנה⁶, ולכן מודגש בה כללות ענין השבת שענינו מנוחה, "נח", "נייחא דרוחא . . שביתה כאדם השובת ממלאכתו".

ונמצא, ששבת בראשית כוללת העבודה דכל ימי השבוע (בכל השנה) כפי שהיא '''"בכח"''', ושבת פרשת נח (לאחרי העבודה בפועל במשך ששת ימי המעשה) כוללת ומהוה "אבן הבוחן" לעבודה דכל ימי השבוע (בכל השנה) כפי שהיא "'''בפועל"'''[9].

ב. ויש לבאר הקשר והשייכות גם לתוכנה של פרשת השבוע[10]:

מהענינים המשותפים לפרשיות בראשית ונח (שבהם מודגשת ההוספה והמעלה שבפרשת נח לגבי פרשת בראשית) – בריאת וקיום העולם: בפרשת בראשית מסופר אודות בריאת העולם, "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"[11], "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם"[12], ובפרשת נח מסופר אודות ההבטחה (והשבועה[13]) על קיום העולם, "עוד כל ימי הארץ וגו' לא ישבותו"[14], "זאת אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם גו' לדורות עולם את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ"[15].

ומהחילוקים שביניהם[16] – שבפרשת בראשית מדובר אודות שלימות העולם ("עולם על מילואו נברא"[17]) כפי שהוא מצד '''בריאתו ע"י הקב"ה''', ולכן, כשהעולם יורד ממדרגתו כפי שצ"ל מצד רצון הקב"ה לא יכול להיות קיום העולם, כמסופר בס"פ בראשית "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ גו' וינחם ה' גו' ויאמר ה' אמחה וגו'"; ובפרשת נח מדובר אודות שלימות העולם כפי שהוא '''מצד עצמו''', שגם במצב ירוד ניתן כח לבירור וזיכוך העולם (ע"י התשובה), ולכן, "בענני ענן על הארץ (כשתעלה במחשבה לפני להביא חושך ואבדון לעולם) ונראתה הקשת בענן גו' וראיתי' לזכור ברית עולם גו'"[18], שהו"ע הכריתת ברית עם נח[19], שע"י עבודתו בבירור וזיכוך העולם התחתון שאין תחתון למטה ממנו, נעשה "נייחא דרוחא", שנשלם רצונו של הקב"ה בבריאת העולם, שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים[20].

ובסגנון אחר: בפרשת בראשית מודגש בעיקר מעמד ומצב העולם כפי שהוא מצד הכוונה העליונה ("בכח"), ובפרשת נח מודגש בעיקר מעמד ומצב העולם כפי שהוא מצד עבודת האדם ("בפועל"), שגם בעולם התחתון שאין תחתון למטה ממנו (ועד לתכלית הירידה ד"מלאה הארץ חמס"[21]), נעשה מעמד ומצב של בירור וזיכוך (ועד לטהרה[22]) – "עולם חדש ראה"[23].

בבריאת העולם כתיב "בראשית ברא '''אלקים''' את השמים ואת הארץ", ל"ב פעמים אלקים נאמר במעשה בראשית[24] – כיון שבריאת העולם היא ע"י שם '''אלקים''', שפירושו "בעל היכולת ובעל הכחות כולם"[25], שקאי על דרגת האלקות השייכת לעולם, "אלקים" בגימטריא "הטבע"[26].

וגם מש"נ בהמשך הפרשה¹² "ביום עשות '''הוי' אלקים''' ארץ ושמים" – ה"ז באופן ששם הוי' '''מתלבש ומתעלם''' בשם אלקים, היינו, שאף שכח ההתהוות הוא משם הוי' (הוי' לשון מהוה[27]), מ"מ, ההתהוות בפועל היא ע"י ההתלבשות דשם הוי' בשם אלקים, ולכן, שם הוי' (כח ההתהוות) אינו מתגלה בהנבראים, והגילוי הוא משם אלקים בלבד.

והחידוש שע"י העבודה דנח – ש"מצא חן בעיני '''הוי''''" – שעי"ז מתגלה '''בעולם''' (שנברא ע"י (ההתלבשות ב)שם אלקים) שם הוי' '''שלמעלה מהעולם'''[28], היינו, שבמציאות העולם כפי שנברא ע"י שם אלקים מתגלה שם הוי' (כמ"ש[29] "ואמת הוי' לעולם"), ועד שניכר בגלוי ש"הוי' הוא האלקים"[30], שגם הצמצום וההסתר (אלקים) הוא לאמיתתו שם הויקק', עי"ז שהגילוי דשם הוי' מתגלה וחודר במציאות העולם שנברא ע"י שם אלקים, ואז נמשכת ומתגלה דרגא נעלית יותר בשם הוי'[31] (הוי' דלעילא), ומוסיף והולך בעילוי אחר עילוי, כמבואר בענין '''ז' פעמים''' הוי' הוא האלקים שאומרים בסיום וחותם תפלת נעילה דיום הכיפורים[32].

"לא ישבותו" – כמבואר בכ"מ[33] שבהנהגת העולם באופן תמידי ללא שינוי והפסק, כמו השמש והירח והכוכבים וכל הגלגלים בסיבובם התמידי ("לא ישבותו"), ניכר ומתגלה כח האין־סוף שלמעלה מהמדידה וההגבלה דהעולם (כיון שמצד המדידה וההגבלה דהעולם צ"ל שינוי והפסק) – "אני '''הוי'''' לא שניתי"[34].

ו"את קשתי נתתי בענן" – שה"קשת" היא מהשתקפות קרני השמש בהענן, היינו, שגם '''הענן''' העולה '''מן הארץ''' ("ואד יעלה מן הארץ"[35]) נעשה מזוכך עד שמשתקף בו האור ד"שמש הוי'"[36].

וב' ענינים אלו קשורים זל"ז, שקיום העולם מודגש ע"י הקשת, כמ"ש "זאת אות הברית אשר הקימותי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ" – שבזה מרומז שבמציאותו של "כל בשר אשר על הארץ" ניכר ומתגלה כח הפועל שמחי' ומהוה אותו, שזהו"ע שם הוי', מלשון מהוה, ועד לשם הוי' שלמעלה מהעולם, הי' הוה ויהי' כאחד²⁷, שם העצם[37], ועד לכח העצמות שבהתהוות מאין ליש, מ"מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש"[38], שניכר בהיש הגשמי שמציאותו הוא היש האמיתי[39].

'''"לך לך"''' מורה על הליכה אמיתית שהיא באין־ערוך למקומו (מעמדו ומצבו) הקודם[40], ועד שעי"ז מתגלית מעלתו האמיתית, כהפי' "אשר אראך", "אראה ואגלה אותך בעצמך"[41].

ויש לומר, שעי"ז נעשה ענין ההליכה גם בדרגת האלקות (כביכול), שמתגלה אמיתת הענין דאחדות הוי' – ש"הוי' הוא האלקים", שגם שם אלקים שקשור עם בריאת העולם, מציאותו האמיתית היא שם הוי' שלמעלה מהעולם[42].

----[1]) תו"א ריש פרשתנו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[43]) לאחרי סיומו של חודש תשרי, אותיות רשית (בעה"ט עקב יא, יב).