2,353
עריכות
תיקונים
(הוספת תוכן) |
(תיקונים) |
||
| שורה 19: | שורה 19: | ||
ב. ויובן בהקדים החידוש במצות ביכורים לגבי שאר האופנים בנתינת שבח והודאה לה': | ב. ויובן בהקדים החידוש במצות ביכורים לגבי שאר האופנים בנתינת שבח והודאה לה': | ||
התוכן דהבאת ביכורים ומקרא ביכורים הוא ההכרה ש"מאתו יתברך הוא יגיע לנו כל הברכות בעולם"<ref>חינוך מצוה עב. מצוה תרו.</ref>; '''ברכת הקב"ה''' מביאה ליהודי את שפע התבואות והפירות בשדהו, ולכן הוא נותן להקב"ה "מראשית כל פרי האדמה"<ref name=":2">פרשתנו כו, ב.</ref>, מהראשונים והמובחרים שבפירות השדה, ומודה להקב"ה (ואינו "כפוי טובה"<ref>פרש"י שם, ג.</ref>) עבור הפירות שבהם בירך אותו הקב"ה ועבור כל חסדיו ("חסדי המקום"<ref>פרש"י שם, ה.</ref>) – "וענית ואמרת לפני ה' אלקיך"<ref>פרשתנו שם.</ref>, "יספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל עם ישראל דרך כלל"<ref>חנוך מצוה תרו. וראה גם סהמ"צ להרמב"ם מ"ע קלב.</ref>. | התוכן דהבאת ביכורים ומקרא ביכורים הוא ההכרה ש"מאתו יתברך הוא יגיע לנו כל הברכות בעולם"<ref>חינוך מצוה עב. מצוה תרו.</ref>; '''ברכת הקב"ה''' מביאה ליהודי את שפע התבואות והפירות בשדהו, ולכן הוא נותן להקב"ה "מראשית כל פרי האדמה"<ref name=":2">פרשתנו כו, ב.</ref>, מהראשונים והמובחרים שבפירות השדה, ומודה להקב"ה (ואינו "כפוי טובה"<ref>פרש"י שם, ג.</ref>) עבור הפירות שבהם בירך אותו הקב"ה ועבור כל חסדיו ("חסדי המקום"<ref>פרש"י שם, ה.</ref>) – "וענית ואמרת לפני ה' אלקיך"<ref name=":7">פרשתנו שם.</ref>, "יספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל עם ישראל דרך כלל"<ref>חנוך מצוה תרו. וראה גם סהמ"צ להרמב"ם מ"ע קלב.</ref>. | ||
הרגש ההודאה להקב"ה עבור חסדיו ואמירת התודה ונתינת שבח והודאה לה' עליהם, הוא ענין כללי בחיי היהודי, החל "מיד כשניעור משנתו"<ref>ל' אדה"ז בשו"ע או"ח מהדו"ב ס"א ס"ו. סידור אדה"ז לפני "מודה אני". ועוד.</ref> ע"י הכרה והצהרה "מודה אני לפניך . . שהחזרת בי נשמתי"<ref>סדר היום בתחלתו – הובא בבאה"ט או"ח ס"א סק"ה. שו"ע אדה"ז שם. מהדו"ק שם ס"ה.</ref>. וזהו היסוד, השער הראשון לעבודת השם שלו, והמשכה הוא בברכות ותפלות (ע"ד "נודה לך . . על חיינו המסורים בידך . . ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים"<ref>תפלת העמידה בברכת מודים.</ref>), ו"ברכות הנהנין" השונות והרבות שיהודי מברך ומודה להקב"ה במשך כל היום, ובכל יום, עבור כל טובה והנאה שנהנה, כולל – ועיקר – ברכת המזון (שהיא מן התורה<ref>ברכות מח, ב. רמב"ם הל' ברכות רפ"א.</ref>) – "הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד וברחמים כו'"<ref>נוסח ברכה ראשונה דבהמ"ז.</ref>. | הרגש ההודאה להקב"ה עבור חסדיו ואמירת התודה ונתינת שבח והודאה לה' עליהם, הוא ענין כללי בחיי היהודי, החל "מיד כשניעור משנתו"<ref>ל' אדה"ז בשו"ע או"ח מהדו"ב ס"א ס"ו. סידור אדה"ז לפני "מודה אני". ועוד.</ref> ע"י הכרה והצהרה "מודה אני לפניך . . שהחזרת בי נשמתי"<ref>סדר היום בתחלתו – הובא בבאה"ט או"ח ס"א סק"ה. שו"ע אדה"ז שם. מהדו"ק שם ס"ה.</ref>. וזהו היסוד, השער הראשון לעבודת השם שלו, והמשכה הוא בברכות ותפלות (ע"ד "נודה לך . . על חיינו המסורים בידך . . ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים"<ref>תפלת העמידה בברכת מודים.</ref>), ו"ברכות הנהנין" השונות והרבות שיהודי מברך ומודה להקב"ה במשך כל היום, ובכל יום, עבור כל טובה והנאה שנהנה, כולל – ועיקר – ברכת המזון (שהיא מן התורה<ref>ברכות מח, ב. רמב"ם הל' ברכות רפ"א.</ref>) – "הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד וברחמים כו'"<ref>נוסח ברכה ראשונה דבהמ"ז.</ref>. | ||
| שורה 27: | שורה 27: | ||
וזה מודגש עוד יותר ע"פ תורת הבעש"ט הידועה (נתבארה בפרטיות ע"י אדמו"ר הזקן<ref>בשער היחוד והאמונה בתחלתו.</ref>), שבריאת כל העולם מתחדשת בכל יום ויום ובכל רגע ורגע. שזהו חסד בלתי מוגבל של הקב"ה בורא העולם לכל נברא – שמשפיע על הנברא ומביאו להכרה והרגש עמוק, שהוא וכל הסובב אותו תלויים לגמרי בחסד התמידי של הקב"ה<ref>ראה בכ"ז גם מכתב ח"י אלול ש.ז. (סה"ש תשנ"ב ח"ב ע' 515 ואילך).</ref>. | וזה מודגש עוד יותר ע"פ תורת הבעש"ט הידועה (נתבארה בפרטיות ע"י אדמו"ר הזקן<ref>בשער היחוד והאמונה בתחלתו.</ref>), שבריאת כל העולם מתחדשת בכל יום ויום ובכל רגע ורגע. שזהו חסד בלתי מוגבל של הקב"ה בורא העולם לכל נברא – שמשפיע על הנברא ומביאו להכרה והרגש עמוק, שהוא וכל הסובב אותו תלויים לגמרי בחסד התמידי של הקב"ה<ref>ראה בכ"ז גם מכתב ח"י אלול ש.ז. (סה"ש תשנ"ב ח"ב ע' 515 ואילך).</ref>. | ||
אבל במצות ביכורים מוצאים אנו חידוש – ביטוי עמוק וכולל יותר של הכרה והודאה להקב"ה<ref name=":3">בהבא להלן, ראה גם מכתב מוצש"ק פ' תבוא, כ"א אלול ש.ז. (סה"ש שם ע' 521 ואילך).</ref>: יהודי מבטא את רגשי תודתו להקב"ה עבור חסדיו לא רק '''בדיבור''', אלא מבטא זאת באופן חזק יותר – '''במעשים''': הוא לוקח "מראשית כל פרי האדמה", ומביא זאת לבית המקדש, "תביא בית ה' אלקיך"<ref>משפטים כג, יט. תשא לד, כו.</ref>, "אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם"<ref name=":2" />, ומניחם לפני הקב"ה, "והנחתו לפני ה' אלקיך"<ref>פרשתנו כו, י.</ref>. | אבל במצות ביכורים מוצאים אנו חידוש – ביטוי עמוק וכולל יותר של הכרה והודאה להקב"ה<ref name=":3">בהבא להלן, ראה גם מכתב מוצש"ק פ' תבוא, כ"א אלול ש.ז. (סה"ש שם ע' 521 ואילך).</ref>: יהודי מבטא את רגשי תודתו להקב"ה עבור חסדיו לא רק '''בדיבור''', אלא מבטא זאת באופן חזק יותר – '''במעשים''': הוא לוקח "מראשית כל פרי האדמה", ומביא זאת לבית המקדש, "תביא בית ה' אלקיך"<ref>משפטים כג, יט. תשא לד, כו.</ref>, "אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם"<ref name=":2" />, ומניחם לפני הקב"ה, "והנחתו לפני ה' אלקיך"<ref name=":8">פרשתנו כו, י.</ref>. | ||
וזה מבטא את ההכרה המלאה ש"לה' הארץ ומלואה"<ref>תהלים כד, א.</ref>, הכל שייך להקב"ה: היהודי אינו מסתפק בהכרה שכל רכושו בא לו בחסדי ה' וברכתו ית' – אלא הוא מראה בהבאת הביכורים שגם לאחר קבלת שפע הפירות שייכים הפירות (וכל נכסיו) עדיין להקב"ה (כיון ש"לה' הארץ ומלואה"), ולכן הוא מביא את "ראשית כל פרי האדמה" (הראשונים והמובחרים) "לפני ה' אלקיך", זה '''נשאר''' ברשות הקב"ה<ref>שנעשים כקדשי מקדש וניתנים לכהנים (ראה ביכורים פ"ג מי"ב. רמב"ם הל' ביכורים רפ"ג. וראה גם רמב"ם שם פ"ב הי"ט. ועוד).</ref>. | וזה מבטא את ההכרה המלאה ש"לה' הארץ ומלואה"<ref>תהלים כד, א.</ref>, הכל שייך להקב"ה: היהודי אינו מסתפק בהכרה שכל רכושו בא לו בחסדי ה' וברכתו ית' – אלא הוא מראה בהבאת הביכורים שגם לאחר קבלת שפע הפירות שייכים הפירות (וכל נכסיו) עדיין להקב"ה (כיון ש"לה' הארץ ומלואה"), ולכן הוא מביא את "ראשית כל פרי האדמה" (הראשונים והמובחרים) "לפני ה' אלקיך", זה '''נשאר''' ברשות הקב"ה<ref>שנעשים כקדשי מקדש וניתנים לכהנים (ראה ביכורים פ"ג מי"ב. רמב"ם הל' ביכורים רפ"ג. וראה גם רמב"ם שם פ"ב הי"ט. ועוד).</ref>. | ||
| שורה 93: | שורה 93: | ||
זאת אומרת, שבעבודת השם בפועל ישנם שני אופנים: (א) ע"ד הרגיל נעשה הקשר דישראל וקוב"ה ע"י אורייתא<ref>וי"ל שעל דרגא זו אחז"ל (חולין צב, א) "עלין שבה אלו עמי הארץ . . דאלמלא עליא לא מתקיימין אתכליא". ועפ"ז מובן שאין זו סתירה למאחז"ל הנ"ל ש"'''כל אחד ואחד''' חייב לומר כו'", שכולל בפשטות גם ע"ה.</ref>, ולכן "תלמוד תורה כנגד כולם"<ref>פאה פ"א מ"א.</ref>, וישנו חיוב תמידי על כאו"א מישראל ללמוד תורה בכל רגע פנוי<ref>סנהדרין צט, א.</ref>, כיון שבזה תלוי קיומו ומציאותו. (ב) אבל כאשר מדובר אודות אדם שנמצא במצב – שלא באשמתו – שעדיין אין לו שייכות גלוי' לתורה – נמצא אצלו ענין ה"ביכורים", שבשבילו נברא הכל. ואדרבה – זה גופא מביא אותו לתורה, כנ"ל. | זאת אומרת, שבעבודת השם בפועל ישנם שני אופנים: (א) ע"ד הרגיל נעשה הקשר דישראל וקוב"ה ע"י אורייתא<ref>וי"ל שעל דרגא זו אחז"ל (חולין צב, א) "עלין שבה אלו עמי הארץ . . דאלמלא עליא לא מתקיימין אתכליא". ועפ"ז מובן שאין זו סתירה למאחז"ל הנ"ל ש"'''כל אחד ואחד''' חייב לומר כו'", שכולל בפשטות גם ע"ה.</ref>, ולכן "תלמוד תורה כנגד כולם"<ref>פאה פ"א מ"א.</ref>, וישנו חיוב תמידי על כאו"א מישראל ללמוד תורה בכל רגע פנוי<ref>סנהדרין צט, א.</ref>, כיון שבזה תלוי קיומו ומציאותו. (ב) אבל כאשר מדובר אודות אדם שנמצא במצב – שלא באשמתו – שעדיין אין לו שייכות גלוי' לתורה – נמצא אצלו ענין ה"ביכורים", שבשבילו נברא הכל. ואדרבה – זה גופא מביא אותו לתורה, כנ"ל. | ||
ז. ויש לומר שענין כללי זה במצות ביכורים (גילוי מעלתם של ישראל – "ביכורים" – גם בעוה"ז הגשמי, עד למעלתם שקדמו לתורה) מתבטא גם ב"מקרא ביכורים", הפרשה שאומר מביא הביכורים: "וענית ואמרת לפני ה' אלקיך, ארמי אובד אבי וירד מצרימה גו' ויוציאנו ה' ממצרים גו' ויתן לנו את הארץ הזאת גו'"< | ז. ויש לומר שענין כללי זה במצות ביכורים (גילוי מעלתם של ישראל – "ביכורים" – גם בעוה"ז הגשמי, עד למעלתם שקדמו לתורה) מתבטא גם ב"מקרא ביכורים", הפרשה שאומר מביא הביכורים: "וענית ואמרת לפני ה' אלקיך, ארמי אובד אבי וירד מצרימה גו' ויוציאנו ה' ממצרים גו' ויתן לנו את הארץ הזאת גו'"<ref>פרשתנו כו, ה ואילך.</ref> – שאלו (ירידת יעקב למצרים ויציאת מצרים והכניסה לארץ ישראל) הם ענינים כלליים הקשורים עם '''כל''' בנ"י '''בכל''' הדורות<ref>כמאחז"ל בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים (משנה פסחים קטז, ב).</ref>: | ||
תוכן הקריאה הוא, שלמרות ש"ארמי אובד אבי", ויעקב נמצא אצל לבן, ו"לבן ביקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב כו'"< | תוכן הקריאה הוא, שלמרות ש"ארמי אובד אבי", ויעקב נמצא אצל לבן, ו"לבן ביקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב כו'"<ref name=":9">פרש"י עה"פ.</ref>, ולאח"ז ("ועוד אחרים באו עלינו לכלותינו"<ref name=":9" />) "וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט" ("בשבעים נפש"<ref name=":9" />) – שכל זה הי' '''לפני מתן־תורה''' – הרי לא רק שזה לא פגע ביעקב ובניו, אלא אדרבה: "ויהי שם לגוי גדול עצום ורב"<ref name=":7" />, הן בכמות והן באיכות, | ||
[החל עוד בזמן יעקב, שזכה ש"מטתו שלימה"< | [החל עוד בזמן יעקב, שזכה ש"מטתו שלימה"<ref>ויק"ר פל"ו, ה. פרש"י ויחי מז, לא. וראה פסחים נו, א. ועוד.</ref>, עד שכאשר הי' ליעקב חשש בזה, "אמרו לו בניו: שמע ישראל (ישראל סבא) ה' אלקינו ה' אחד, כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"<ref>פסחים שם.</ref> – שגם בהיותם במצרים, "אין בלבנו אלא אחד" – שלימות האחדות עם הקב"ה, "לפני ה' אלקיך"]; | ||
וגם לאח"ז – אע"פ ש"וירעו אותנו המצרים וגו'"< | וגם לאח"ז – אע"פ ש"וירעו אותנו המצרים וגו'"<ref>פרשתנו שם, ו.</ref>, במיצרים וגבולים<ref>ראה תו"א וארא נז, ב ואילך. בשלח סד, א־ב. יתרו עא, ג ואילך. ובכ"מ.</ref> דעולם, הרי "ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטוי' ובמורא גדול ובאותות ובמופתים", עד "ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש"<ref>פרשתנו שם, ח־ט.</ref> – שבחר בבנ"י כ"ביכורים" דכל העולם<ref>ועפ"ז יומתק המשך הכתובים שלאחרי זה (שם, יח־יט) – "וה' האמירך (מלשון חשיבות, אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם – ברכות ו, א) להיות לו לעם סגולה גו', ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה". וכן להלן כח, א.</ref>; ולכן מביאים בנ"י – מדה כנגד מדה<ref>ראה סוטה ח, ב. ט, ב. וש"נ. ועוד.</ref> – "ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' והנחתו לפני ה' אלקיך"<ref name=":8" />. | ||
וענין זה מגלה שבנ"י – גם לפני מתן־תורה, לפני שקבלו שייכות גלוי' לתורה למטה<ref>דאף שהאבות קיימו כל התורה כולה עד שלא ניתנה (ראה יומא כח, ב. קידושין פב, א), הי' זה ברוחניות ולא פעל זיכוך בחפצא הגשמית של העולם (ראה בארוכה לקו"ש חט"ז ע' 212 ואילך. וש"נ).</ref> – הם בדרגת "ביכורים", שקדמו לכל דבר, אפילו לתורה, וזה מתבטא בגלוי עי"ז ש"ויהי שם לגוי גדול עצום ורב", ואח"כ "ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטוי' ובמורא גדול ובאותות ובמופתים", עד ש"ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש". | |||
ח. עפ"ז יומתק גם הדין בביכורים, ש"הביכורים טעונין כלי"< | ח. עפ"ז יומתק גם הדין בביכורים, ש"הביכורים טעונין כלי"<ref>ל' הרמב"ם הל' ביכורים פ"ג ה"ז, מספרי פרשתנו כו, ב.</ref>, כמ"ש<ref name=":2" /> "ושמת בטנא", ובזה גופא הדין הוא, ש"הביאם בכלי מתכות [כמנהג העשירים ש"מביאים ביכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב"<ref name=":10">ביכורים פ"ג מ"ח.</ref>] נוטל הכהן הביכורים וחוזר הכלי לבעליו, ואם הביאם בכלי ערבה וחלף וכיוצא בהן [כמנהג העניים<ref name=":10" />] הרי הביכורים והסלים לכהנים"<ref>רמב"ם שם ה"ח.</ref>: | ||
שלימות< | שלימות<ref>בהבא להלן, ראה בארוכה לקו"ש חכ"ט ע' 145 ואילך.</ref> הגילוי דמעלתן של ישראל בבחי' "ביכורים" היא בזה, שגם כפי שהם נמצאים ב"כלי", נשמה בכלי הגוף (מוגבל), עד אפילו בכלי עני (אין עני אלא בדעת<ref>ראה נדרים מא, א.</ref>), ניכר שם איך שהם "ביכורים". ואדרבה: "הביכורים טעונין כלי" – הביכורים באים "לפני ה' אלקיך" דוקא על ידי כלי. | ||
עד שדוקא כלי שעשוי מדברים הכי פשוטים (מעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו) מתאחד עם הביכורים, באופן ש"הביכורים והסלים לכהנים", שגם הכלי עצמו נעשה בדרגת "לפני ה' אלקיך". | עד שדוקא כלי שעשוי מדברים הכי פשוטים (מעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו) מתאחד עם הביכורים, באופן ש"הביכורים והסלים לכהנים", שגם הכלי עצמו נעשה בדרגת "לפני ה' אלקיך". | ||
ויתירה מזה: עי"ז נפעל שיהי' "ושמת בטנא", טנא ר"ת טעמים נקודות אותיות< | ויתירה מזה: עי"ז נפעל שיהי' "ושמת '''בטנא'''", טנא ר"ת טעמים נקודות אותיות<ref>מגלה עמוקות אופן נג. או"ת להה"מ פרשתנו (נו, ב). וראה גם ספר השיחות תשמ"ט ח"ב ע' 694.</ref> – שתהי' שלימות התורה, נוסף על אותיות ונקודות התורה – גם טעמי התורה, ובאופן ד"ושמת" את ה"ביכורים" – שיהודי "מונח" בפנימיות ב(טעמים נקודות אותיות ה)תורה. | ||
ט. ע"פ הנ"ל תובן (בעומק יותר) השייכות דמצות ביכורים עם המשך הפרשה אודות הברית על כללות התומ"צ [נוסף על האמור לעיל (ס"ה), שביכורים מבטאים את התוכן דכל התומ"צ]: | ט. ע"פ הנ"ל תובן (בעומק יותר) השייכות דמצות ביכורים עם המשך הפרשה אודות הברית על כללות התומ"צ [נוסף על האמור לעיל (ס"ה), שביכורים מבטאים את התוכן דכל התומ"צ]: | ||
"ביכורים" – המעלה העצמית דישראל (שקדמו לתורה) – הוא ההתחלה והיסוד דכל התורה והמצוות; כיון ש"ישראל וקוב"ה כולא חד", עושה הקב"ה (לכתחילה) כריתת ברית עם בנ"י שמאחדת את הקב"ה עם בנ"י (כהאחדות דשני חלקי הברית), באופן גלוי גם למטה, וזה מתבטא בפועל ובגלוי עי"ז ש"ושמרתם את דברי הברית הזאת", בנ"י מקבלים על עצמם ומקיימים את התורה ומצוות של הקב"ה, "היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך" (באופן שחודר בהם לגמרי), כך שרואים בגלוי בעולם איך ש"וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה גו' ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת"< | "ביכורים" – המעלה העצמית דישראל (שקדמו לתורה) – הוא ההתחלה והיסוד דכל התורה והמצוות; כיון ש"ישראל וקוב"ה כולא חד", עושה הקב"ה (לכתחילה) כריתת ברית עם בנ"י שמאחדת את הקב"ה עם בנ"י (כהאחדות דשני חלקי הברית), באופן גלוי גם למטה, וזה מתבטא בפועל ובגלוי עי"ז ש"ושמרתם את דברי הברית הזאת", בנ"י מקבלים על עצמם ומקיימים את התורה ומצוות של הקב"ה, "היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם '''בכל לבבך ובכל נפשך'''" (באופן שחודר בהם לגמרי), כך שרואים בגלוי בעולם איך ש"וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה גו' ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת"<ref>פרשתנו כו, יח־יט.</ref>. | ||
י. ובזה תובן גם – בפרטיות יותר – השייכות דביכורים לדרשת רש"י עה"פ "היום הזה ה"א מצוך" – "בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם"< | י. ובזה תובן גם – בפרטיות יותר – השייכות דביכורים לדרשת רש"י עה"פ "היום הזה ה"א מצוך" – "בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם"<ref>כנ"ל ס"א.</ref>: | ||
כמדובר לעיל (ס"ג), שכיון שתכלית בנ"י – בהיותם "ביכורים" – היא בהם עצמם, והכל נברא עבורם, מובן לכן שכל פרט בחיי יהודי (אפילו כזה שאין לו עדיין שייכות גלוי' לתורה) – כל רגע בזמן, כל נקודה במקום, כל מחשבה דיבור או מעשה יחיד, יש לו תכלית בו עצמו (ואינו אמצעי לדבר אחר), | כמדובר לעיל (ס"ג), שכיון שתכלית בנ"י – בהיותם "ביכורים" – היא בהם עצמם, והכל נברא '''עבורם''', מובן לכן שכל פרט בחיי יהודי (אפילו כזה שאין לו עדיין שייכות גלוי' לתורה) – כל רגע בזמן, כל נקודה במקום, כל מחשבה דיבור או מעשה יחיד, יש לו תכלית בו עצמו (ואינו אמצעי לדבר אחר), ז.א. שזהו דבר חדש לגמרי (מצד התכלית שיש בפרט זה עצמו), עליו חל החיוב לומר "בשבילי (בשביל פרט זה) נברא העולם", ז.א. שכל עניני העולם, כל הרגעים בזמן וכו' נכללים ברגע אחד זה. | ||
ומזה מובן, שהכח לפעול ש"בכל יום יהיו (תומ"צ) בעיניך חדשים" (אע"פ שעשה עבודה זו גם לפני זה) – בא דוקא | ומזה מובן, שהכח לפעול ש"בכל יום יהיו (תומ"צ) בעיניך '''חדשים'''" (אע"פ שעשה עבודה זו גם לפני זה) – בא דוקא מיהודי ("ביכורים"), כיון שבנוגע לכל עניני העולם – כיון שאין הם תכלית לעצמם, אלא אמצעי לדבר אחר (בשביל ישראל ובשביל התורה), ייתכן שיום (ועאכו"כ רגע) בזמן יהי' המשך לעבודה דיום שלפנ"ז, או הכנה ואמצעי ליום שלאחרי זה; | ||
דוקא בכחם של בנ"י לפעול ש"בכל יום יהיו בעיניך חדשים", חידוש אמיתי [בדוגמת החידוש בכל יום ובכל רגע בהתהוות יש מאין ע"י הקב"ה עצמו< | דוקא בכחם של בנ"י לפעול ש"בכל יום יהיו בעיניך '''חדשים'''", חידוש אמיתי [בדוגמת החידוש בכל יום ובכל רגע בהתהוות יש מאין ע"י הקב"ה עצמו<ref>ראה סה"מ עטר"ת ע' תמד. ה'ש"ת ע' 117 ואילך.</ref>] ובכל יום, שזה כולל גם בכל רגע ורגע, באופן שהרגע החדש נעשה התחלה חדשה בעבודתו בתומ"צ שכולל את כל הרגעים עד סוף וסיום עבודתו. | ||
בדוגמת מה שדוקא בנ"י | בדוגמת מה שדוקא בכחם של בנ"י לחדש בתורה עצמה (בהיותם קודמים לה), ועד גם – לפעול חידוש בלומד התורה עצמו, שנעשה כאדם חדש ממש (ע"י לימוד התורה שלו), ובכל יום ורגע – באופן חדש. | ||
יא. ובזה יובן גם הביאור בשם הפרשה "תבוא": | יא. ובזה יובן גם הביאור בשם הפרשה "תבוא": | ||
אע"פ ש"תבוא (אל הארץ)" הוא הכנה והקדמה לקיום המצוות בכניסה לארץ ישראל – אבל בהיותה פעולה וסדר העבודה | אע"פ ש"תבוא (אל הארץ)" הוא הכנה והקדמה לקיום המצוות בכניסה לארץ ישראל – אבל בהיותה פעולה וסדר העבודה של '''יהודי''', יש בזה ("תבוא") גופא תכלית לעצמו (נוסף לכך שזוהי הקדמה להבא לאח"ז), שכולל (בפרט זה) את כל עניני העבודה. | ||
וזהו גם התוכן דתיבת "תבוא" עצמה: גם בתחלת עבודתו של יהודי, כאשר הוא אוחז רק ב"תבוא" (עוד קודם שמקיים מצוה) – צריך הוא "להכנס" (תבוא) בזה בפנימיות< | וזהו גם התוכן דתיבת "תבוא" עצמה: גם בתחלת עבודתו של יהודי, כאשר הוא אוחז רק ב"תבוא" (עוד קודם שמקיים מצוה) – צריך הוא "להכנס" (תבוא) בזה '''בפנימיות'''<ref>ראה לקו"ש חי"ט ע' 245.</ref>, בידעו שב"תבוא" גופא נמצאת תכלית עבודתו ברגע זה, שכוללת – ורק נותנת כח – לעשות את העבודה שלאחרי זה: "וירשתה וישבתה בה", והמצוה דהבאת ביכורים ומקרא ביכורים, עד – כללות קיום הברית בהמשך הפרשה. | ||
ולהוסיף, ששם הפרשה "תבוא"< | ולהוסיף, ששם הפרשה "תבוא"<ref>ראה לעיל הערה 22.</ref> מרמז ש"תבוא" הוא באופן '''ודאי''' (אין המדובר כאן אודות הציווי להכנס לארץ ישראל) – ו"כי" מגלה את הסדר שבו זה יהי' – ודבר ודאי שיהי' "תבוא אל הארץ וירשתה וישבת בה", ובאופן ד"והי' כי תבוא" – אין והי' אלא מיד<ref>ספרי ריש פרשנו.</ref>, עד שמיד מקיימים את מצות ביכורים. | ||
<nowiki>*</nowiki> | <nowiki>*</nowiki> | ||
| שורה 180: | שורה 180: | ||
"וענית ואמרת" – שיהי' תיכף ומיד ממש. | "וענית ואמרת" – שיהי' תיכף ומיד ממש. | ||
---- | ----<sup>[118]</sup>) ראה סה"מ תרצ"ו ס"ע 141 ואילך. תרח"ץ ס"ע סו. סה"מ אידיש ע' 75. 129. וראה לקוטי מהרי"ל הל' ימים הנוראים. ל"ת להאריז"ל עה"פ ובכתה גו' ירח ימים (תצא כא, יג). טואו"ח ר"ס תקפא. לקו"ת פ' ראה לב, א. | ||
<sup>[118]</sup>) ראה סה"מ תרצ"ו ס"ע 141 ואילך. תרח"ץ ס"ע סו. סה"מ אידיש ע' 75. 129. וראה לקוטי מהרי"ל הל' ימים הנוראים. ל"ת להאריז"ל עה"פ ובכתה גו' ירח ימים (תצא כא, יג). טואו"ח ר"ס תקפא. לקו"ת פ' ראה לב, א. | |||
<sup>[119]</sup>) שה"ש ו, ג. | <sup>[119]</sup>) שה"ש ו, ג. | ||
| שורה 244: | שורה 198: | ||
<sup>[126]</sup>) לקו"ש חכ"ט ע' 272 ואילך. וש"נ. | <sup>[126]</sup>) לקו"ש חכ"ט ע' 272 ואילך. וש"נ. | ||
<sup>[127]</sup>) ולהעיר, שהמשל דמלך בשדה הוא בלקו"ת דף לב. | <sup>[127]</sup>) ולהעיר, שהמשל דמלך בשדה הוא בלקו"ת דף '''לב'''. | ||
<sup>[128]</sup>) ראה ב"י או"ח סתצ"ב (ד"ה ומ"ש). שו"ע אדה"ז שם ס"ב. | <sup>[128]</sup>) ראה ב"י או"ח סתצ"ב (ד"ה ומ"ש). שו"ע אדה"ז שם ס"ב. | ||