2,372
עריכות
תיקונים
(יצירת דף חדש) |
(תיקונים) |
||
| שורה 13: | שורה 13: | ||
== בס״ד. ש״פ עקב, כ״ף מנחם־אב* ה׳תשכ״ז == | == בס״ד. ש״פ עקב, כ״ף מנחם־אב* ה׳תשכ״ז == | ||
והי׳ עקב תשמעון גו׳ ושמרתם ועשיתם אותם | והי׳ עקב תשמעון גו׳ ושמרתם ועשיתם אותם גו׳<ref name=":0">ריש פרשתנו (עקב ז, יב).</ref>, וידוע הדיוק בזה<ref>ראה אוה״ת פרשתנו ד״ה זה ע׳ תצא. ד״ה זה תרע״ג ותרע״ד בתחלתן (המשך תער״ב ח״א ע׳ שנה. שם ע׳ תקפ). וראה גם אוה״ח עה״פ. ולהעיר גם מפירוש רש״י ריש פרשתנו ״והי׳ עקב תשמעון – '''אם''' המצות הקלות כו׳ תשמעון״. וראה מפרשי רש״י שם.</ref>, הרי קיום התומ״צ תלוי בבחירת האדם, והול״ל והי׳ אם תשמעון [כמו אם<ref>ר״פ בחוקותי (כו, ג).</ref> בחוקותי תלכו, והי׳<ref>פרשתנו יא, יג.</ref> אם שמוע תשמעו], ולמה אומר והי׳ עקב תשמעון, דפי׳ הלשון הוא שודאי תשמעון. ומבאר אדמו״ר הצ״צ<ref>אוה״ת ריש פרשתנו. שם ע׳ תצא. שם ריש ע׳ תקד (בשם אור המאיר).</ref> דעקב קאי על הזמן דעקבתא דמשיחא, וזהו והי׳ עקב תשמעון, תשמעון ודאי, דהבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין<ref>רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ה. ובאוה״ת שם ע׳ תצא: וכמו שהבטיח בפ׳ נצבים ושבת כו׳ – שהם הפסוקים שהובאו ברמב״ם שם.</ref>. וממשיך בהמאמר<ref>אוה״ת ריש פרשתנו. שם ע׳ תצא ואילך. וראה גם ד״ה והי׳ עקב תרע״ג בסופו (ע׳ שסד ואילך) ותרע״ד (פ׳ רצא – ע׳ תקפח ואילך).</ref>, דג׳ הלשונות, תשמעון ושמרתם ועשיתם, הם מחשבה דיבור ומעשה. תשמעון הוא מחשבה, דעיקר השמיעה הוא במחשבה (והאוזן אינו אלא כלי שעל ידו נכנס הקול במחשבתו), ושמרתם הוא דיבור, כי עיקר השמירה בפה כמ״ש<ref>שמואל־ב כג, ה. וראה עירובין נד, רע״א.</ref> ערוכה בכל ושמורה, ועשיתם מעשה. ועל זה ממשיך ואומר<ref name=":0" /> ושמר ה׳ אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע גו׳, ברית חסד ושבועה הם מחשבה דיבור ומעשה (כמבואר שם בארוכה), וע״י תשמעון ושמרתם ועשיתם, העבודה דמחשבה דיבור ומעשה של האדם, נמשכים לו המחשבה דיבור ומעשה שלמעלה, את הברית ואת החסד אשר נשבע. אמנם<ref>בהבא לקמן (הדיוק דושמר) ראה ד״ה והי׳ עקב תרע״ג בסופו. ולהעיר גם מאוה״ת שם ע׳ תצט.</ref> ענין זה (שיומשך להאדם המחשבה דיבור ומעשה שלמעלה) אינו מספיק עדיין, שהרי גם לפני ירידת הנשמה למטה היתה בבחינה הכי עליונה שבזה, המחשבה שלמעלה, ישראל עלו במחשבה<ref>ב״ר פ״א, ד. וראה בארוכה אוה״ת שם (ע׳ תפ. שם ע׳ תצג) שהיא בחי׳ מחשבה עילאה.</ref>, וירידת הנשמה למטה היא לצורך עלי׳, בכדי שע״י עבודתה למטה תתעלה למדריגה נעלית יותר מכמו שהיתה קודם הירידה, ועד בחינת ואתה<ref name=":1">נוסח ברכות השחר (אלקי נשמה כו׳), מברכות ס, ב. רמב״ם הל׳ תפלה פ״ז ה״ג.</ref> משמרה בקרבי (שלמעלה גם מבחי׳ טהורה<ref name=":1" /> היא)<ref name=":2">ראה בארוכה ד״ה שובה תרפ״ו (סה״מ תרפ״ו ע׳ לו ואילך). צעקו תרפ״ח (סה״מ תרפ״ח ע׳ קעד ואילך). ובכ״מ.</ref>. וזהו מ״ש ושמר גו׳ את הברית ואת החסד אשר נשבע גו׳, דע״י עקב תשמעון ושמרתם ועשיתם, העבודה דמחשבה דיבור ומעשה בהעקב דנשמה דקאי על הנשמה שבגוף<ref>[[לקוטי תורה ראש השנה|לקו״ת דרושים לר״ה]] סב, ג. ובכ״מ.</ref>, ובפרט בעקבתא דמשיחא [הוספה בהירידה, ובמילא, גם בהעלי׳ שע״י הירידה], שע״י הירידה בגוף ונה״ב (ובפרט בגלות), העבודה דמחשבה דיבור ומעשה של הנשמה היא ברעו״ד ובאופן דמס״נ (למעלה מהשתל׳), עי״ז יהי׳ ושמר גו׳ את הברית ואת החסד אשר נשבע גו׳ (ושמר דייקא), שהמחשבה דיבור ומעשה שלמעלה יהי׳ בהם הגילוי דואתה משמרה בקרבי, דבכללות הו״ע<ref name=":2" /> גילוי העצמות. | ||
ב) והנה פירוש הנ״ל (דאדמו״ר הצ״צ) בוהי׳ עקב תשמעון (שעקב הוא מלשון סוף וקאי על אחרית | ב) והנה פירוש הנ״ל (דאדמו״ר הצ״צ) בוהי׳ עקב תשמעון (שעקב הוא מלשון סוף וקאי על אחרית הימים<ref>באוה״ת ריש פרשתנו שעקב הו״ע '''עקביים''' (ועפ״ז, השייכות דעקב לעקבתא דמשיחא היא מפני שהנשמות דדורות אלו הם בחי׳ עקביים). אבל באוה״ת שם ע׳ תקד (ועד״ז שם ע׳ תצא) דעקב הוא לשון סוף וקאי על אחרית הימים. ועפ״ז יש לקשר זה עם מאמר המדרש, כבפנים.</ref>) יש לקשר עם מאמר המדרש<ref>דב״ר ריש פרשתנו (פ״ג, א). הובא באוה״ת שם ע׳ תקג. וראה גם דב״ר שם, ג (בסופה).</ref> עה״פ, אמר להם הקב״ה כו׳ שכרו (שכר המצוות) בעקב אני נותן לכם כו׳ (שנאמר) והי׳ עקב תשמעון. אלא שע״פ המדרש שאיירי בשכר המצוות, הכוונה בעקב (אחרית הימים) היא להזמן שלאחרי ביאת המשיח, ולפי פשטות הענין שאיירי בקיום המצוות (תשמעון גו׳ ושמרתם ועשיתם אותם), הכוונה בעקב (אחרית הימים) היא לסוף זמן הגלות, עקבתא דמשיחא. והקשר דשני הפירושים הוא<ref>ראה עד״ז בלקו״ש ח״ט ע׳ 83.</ref>, כי שכר המצוות שיהי׳ בעקב (לע״ל) הוא שאז יהי׳ גילוי העצמות, כמבואר בתניא<ref>[[לקוטי אמרים פרק לו|פרק לו]].</ref>. וכיון שגילוי זה הוא ע״י העבודה (דתומ״צ באופן) דמס״נ (כנ״ל), לכן, ע״י עקב תשמעון כפירוש הצ״צ, העבודה בעקבתא דמשיחא, שאז המס״נ הוא ביותר<ref>ראה ד״ה ונחה ה׳תשכ״ה (קה״ת, תשמ״ז) סעיף ב ואילך. וש״נ.</ref>, עי״ז יהי׳ הגילוי דלע״ל, בעקב אני נותן לכם. | ||
ג) ויובן זה בהקדים מ״ש | ג) ויובן זה בהקדים מ״ש בתניא<ref>[[לקוטי אמרים פרק לז|רפל״ז]].</ref> דתכלית השלימות של ימות המשיח ותחיית המתים תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, וכתב אאמו״ר בעל ההילולא בהערותיו על הגליון של ספר התניא שלו<ref>נדפסו ב״לקוטי לוי יצחק – הערות לספר התניא״ (קה״ת, תש״ל) ע׳ טו.</ref> (שמשך כמה שנים הי׳ בשבי׳, ובזמן האחרון נפדו (ספר התניא שלו עם עוד ספרים שלו) מהשבי׳ והגיעו לכאן), דענין ב׳ הלשונות, במעשינו ועבודתינו, יובן ממ״ש לקמן באגה״ק סי״ב ד״ה והי׳ מעשה הצדקה גו׳ ע״ש. ולאח״ז ממשיך, דיש לומר, שמעשינו קאי על ימות המשיח ועבודתינו קאי על תחה״מ<ref>וראה אגרות־קודש לכ״ק אדמו״ר מהורש״ב נ״ע ח״א ע׳ קי דיש לומר בדרך אפשר דמעשה הצדקה ועבודת הצדקה זהו״ע ב׳ המדריגות דימוה״מ ותחה״מ.</ref>. | ||
והנה כוונתו של בעל ההילולא במה שמציין לאגה״ק סי״ב ד״ה והי׳ מעשה הצדקה גו׳ היא לכאורה להמבואר באגה״ק | והנה כוונתו של בעל ההילולא במה שמציין לאגה״ק סי״ב ד״ה והי׳ מעשה הצדקה גו׳ היא לכאורה להמבואר באגה״ק שם<ref>קיח, א ואילך.</ref> ההפרש בין מעשה לעבודה, ״כי שם מעשה נופל על דבר שכבר נעשה או שנעשה תמיד ממילא והוא דבר ההווה ורגיל תמיד כו׳, (משא״כ) לשון עבודה אינו נופל אלא על דבר שהאדם עושה ביגיעה עצומה נגד טבע נפשו רק שמבטל טבעו ורצונו מפני רצון העליון ב״ה״. דמזה מובן, שכ״ה גם הפירוש דב׳ הלשונות מעשינו ועבודתינו שבתניא כאן, דמעשינו קאי על קיום התומ״צ כפי הטבע וההרגל, ועבודתינו קאי על היגיעה בתומ״צ יותר מהטבע והרגילות. אבל, מזה שכותב דב׳ הלשונות (מעשינו ועבודתינו) '''יובן''' ממ״ש באגה״ק סי״ב, ומסיים (לאחרי שמציין לאגה״ק הנ״ל) ״עיין שם״, משמע דכוונתו במה שמציין לאגה״ק הנ״ל היא (נוסף על ההפרש שבין מעשה לעבודה סתם) גם להמבואר שם בענין מעשה הצדקה<ref>ועפ״ז יומתק מה שמוסיף ״המתחיל והי׳ מעשה הצדקה״ – דלכאורה מיותר.</ref>, דע״י העיון בזה (״עיין שם״) יובן בעומק יותר החילוק שבין מעשינו לעבודתינו. | ||
דהנה מבואר באגה״ק שם בענין מעשה הצדקה דזה ״שישראל בטבעם הם | דהנה מבואר באגה״ק שם בענין מעשה הצדקה דזה ״שישראל בטבעם הם רחמנים<ref>ראה יבמות עט, א. רמב״ם הל׳ איסו״ב פי״ט הי״ז. ובירושלמי קידושין פ״ד ה״א (לו, ריש ע״ב) ״וגומלי חסדים מנין ושמר ה׳ אלקיך לך את הברית ואת החסד״. ועד״ז הוא בדב״ר פרשתנו פ״ג, ד (הובאו באוה״ת פרשתנו (כרך ה) ע׳ ב׳כא, עיי״ש).</ref> וגומלי חסדים<ref>הושמט (וכן לקמן שם. וגם בח״א ספ״א) ביישנים – ואולי י״ל כי ביישנים נעשה ע״י התורה (ביצה כה, ב. נדרים כ, א). וראה בארוכה מכ׳ ב׳ שבט תש״ח וג׳ חשון תש״ט*. | ||
'''<nowiki>*</nowiki>) נדפסו בס׳ אגרות־קודש לכ״ק אדמו״ר שליט״א ח״ב ע׳ רצג. ח״ג ע׳ ט ואילך.'''</ref> (הוא) מפני היות נפשותיהם נמשכות ממדותיו ית׳ אשר החסד גובר בהן על מדת הדין כו׳ שלכן נקראת הנשמה בת כהן״<ref>זח״ב צה, א.</ref> (כהן איש החסד<ref>[[לקוטי אמרים פרק נ|תניא פ״נ]]. [[תורה אור תצוה|תו״א תצוה]] פב, א. וראה שמו״ר פ״ה, י. ת״י עה״פ ברכה לג, ח. ובכ״מ. – הובא באוה״ת ויצא קפ, ב ואילך.</ref>). ומבאר שם, ד״הצדקה הנמשכת מבחי׳ זו נק׳ בשם מעשה הצדקה כי שם מעשה נופל על דבר ההווה ורגיל תמיד, (מפני ש)מדת החסד והרחמנות הוטבעה בנפשות כל בית ישראל מכבר מעת בריאותן<ref>כנראה הוא טה״ד וצ״ל ״בריאתן״.</ref> והשתלשלותן ממדותיו ית׳״. והיינו, דהגם שטבע החסד שבו הוא (לא מצד נפשו הבהמית, אלא) מצד נפשו האלקית, מ״מ, הצדקה שעושה מפני טבע זה, נק׳ בשם מעשה הצדקה<ref>ויש לומר דבלשון אדה״ז ״דבר '''שכבר''' נעשה או שנעשה תמיד ממילא״ נרמז דב״מעשה״ שני ענינים: ״דבר שכבר נעשה״ – מצד הטבע ש״הוטבעה בנפשות כל בית ישראל '''מכבר'''״; ״שנעשה תמיד ממילא״ – שנעשה גם עכשיו כן, לפי שכ״ה גם מצד הטבע דנה״ב.</ref>. ועבודת הצדקה היא שנתינת הצדקה שלו היא יותר גם מהטבע דנפשו האלקית. ומזה מובן, דהחילוק שבין מעשינו לעבודתינו (בכללות התומ״צ) הוא, דגם כשנפש הבהמית שלו מסתרת על הטבע דנפש האלקית, וצריך להתייגע להסיר את הכיסוי וההסתר דנפש הבהמית ולגלות הטבע דנפש האלקית, מ״מ הוא בכלל מעשינו, מכיון שהיגיעה שלו היא רק לגלות הטבע דנפשו האלקית, ועבודתינו הוא שהיגיעה שלו היא יותר גם מהטבע דנפשו האלקית. | |||
ד) ויובן זה ע״פ המבואר במקום אחר<ref>[[מאמר ושבתי בשלום תשל״ח - מוגה|ד״ה ושבתי בשלום דמוצאי ש״פ ויצא ה׳תשל״ח]]. לקו״ש חט״ו ע׳ 254 ואילך.</ref>, דבמעלת הבעלי תשובה על צדיקים גמורים, שני ענינים. א׳, שע״י התשובה מתגלה תוקף ההתקשרות של נשמתו עם הקב״ה, שגם ההבדלה שנעשה ע״י החטאים (עוונותיכם מבדילים<ref>ישעי׳ נט, ב. אגה״ת פ״ה.</ref>) הוא רק בהגילויים ולא בעצם הנשמה, שלכן, גם לאחרי החטאים וכו׳, בשעתא חדא וברגעא חדא<ref>ראה זח״א קכט, סע״א ואילך. – ג׳ הלשונות ״בשעתא חדא ביומא חדא ברגע חדא״ שבזהר שם נתבארו בלקוטי לוי״צ לזהר שם (ע׳ פא). וראה לקו״ש ח״כ ע׳ 86 ואילך.</ref>, נעשה צדיק גמור<ref>ראה קידושין מט, ב: המקדש את האשה ״על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו״. ובאור זרוע סי׳ קיב; [[לקוטי תורה דברים|לקו״ת ר״פ דברים]] (א, ב): על מנת שאני '''צדיק גמור'''. וראה [[לקוטי אמרים פרק א|תניא פ״א]].</ref>. דעילוי זה שבבע״ת לגבי צדיק הוא זה שבבע״ת מתגלה תוקף ההתקשרות בהנשמה שישנו (בהעלם) גם בצדיק. וב׳, דע״י התשובה באופן שזדונות נהפכים לזכיות<ref>ראה יומא פו, ב.</ref>, מיתוסף בו עילוי חדש שאינו בצדיקים גם בהעלם, כידוע<ref>ראה דרמ״צ קצא, א ואילך. סה״מ תרפ״ז ע׳ לז. לקו״ש חי״ז ע׳ 186 ואילך.</ref> שזכיות אלו נעלים יותר מזכיות דצדיקים. | |||
ועד״ז הוא גם בהעילוי דתשובה שנעשה בהנשמה ע״י ירידתה למטה, וכידוע<ref>[[לקוטי תורה בלק|לקו״ת בלק]] עג, סע״א. ובכ״מ. ובלקו״ת שם, שזהו ״התירוץ האמיתי״ למה ירדה הנשמה לעוה״ז. וראה ד״ה מים רבים דמוצאי ש״פ נח ה׳תשל״ח סעיף ד (סה״מ – מלוקט ח״א ע׳ ערה).</ref> שהנשמות קודם ירידתם למטה הם בבחי׳ צדיקים גמורים והיתרון שנעשה בהם ע״י ירידתם בגוף הוא שנעשים בבחי׳ בעלי תשובה, שיש בזה דוגמת שני ענינים הנ״ל. א׳, דע״י שהגוף ונה״ב מעלימים ומסתירים על אור הנשמה, עי״ז מתעוררים כחות הנעלמים שלה, ועד לכחות העצמיים שלמעלה גם מכחות הנעלמים<ref>המשך יונתי תר״ם פי״ד. ד״ה ומעין מבית ה׳ ה׳תש״ו פ״ד (סה״מ תש״ו ע׳ 64). ובכ״מ.</ref>. וב׳, שע״י עבודת הנשמה למטה נעשה ענין חדש, הבירור והזיכוך דגוף ודנה״ב וחלקו בעולם. דענין זה מכיון שהוא התחדשות (ולא גילוי ההעלם) הוא נעלה יותר מגילוי כחות הנעלמים דהנשמה [נוסף שעי״ז דוקא (בירור וזיכוך הגוף וכו׳) נשלמת הכוונה דירידת הנשמה למטה ודדירה בתחתונים<ref>[[לקוטי אמרים פרק לז|תניא פל״ז]] (מח, ב).</ref>]. ומכיון שגם עילוי זה (החידוש דזיכוך הגוף ודנה״ב וחלקו בעולם) נעשה ע״י עבודת הנשמה, לכן, גם העלי׳ דהנשמה שע״י עבודתה למטה היא (לא רק שמתגלים כחות הפנימיים והעצמיים שלה, אלא) באופן דהתחדשות. וכמבואר בכ״מ<ref>ד״ה תניא שבעה דברים כו׳ תרצ״ז (סה״מ קונטרסים ח״ב שצד, א). ד״ה לריח שמניך ה׳תש״ו פ״ו (סה״מ תש״ו ע׳ 105).</ref> בענין היתרון דאהבת ה׳ שנה״א פועלת בנה״ב על האהבה דנפש האלקית, שהאהבה דנה״א, היא בבחי׳ מציאות. דגם האהבה דהנשמה מה שהיא רוצה לידבק בשרשה ומקורה הגם שתהי׳ אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי<ref>[[לקוטי אמרים פרק יט.|תניא רפי״ט]].</ref>, מ״מ, מכיון שרצון זה הוא מצד טבעה, הרי ע״י רצון זה אינה בטלה צורתה העצמית. משא״כ האהבה דנה״ב, מכיון שבטבעה היא נמשכת לענינים גשמיים, והאהבה לאלקות היא היפך טבעה<ref>ראה קונטרס העבודה פ״ג (ע׳ 32), דאין זה סותר למ״ש בכ״מ (לקו״ת חוקת נו, ד. ועוד) דכח המתאוה בעצם אינו רע – כי ״זהו רק שאין בו ציור רע בעצם, אבל מ״מ אינו טוב, ואדרבה בטבעו הוא נמשך לענינים חומריים״.</ref>, הרי ע״י האהבה לאלקות (שנתחדש בה ע״י העבודה דנה״א), נפסד צורתה ובטלה לגמרי, ביטול המציאות. וזה פועל גם ביטול הצורה דנה״א<ref>והו״ע הרקבון שעי״ז נעשה הצמיחה – ד״ה צאינה וראינה תר״ן (סה״מ תר״ן ע׳ שסה). ד״ה הנ״ל תרצ״ז (שצד, ב). ובד״ה צאינה וראינה שם (ע׳ שסז), דענין הצמיחה הוא גילוי תענוג הבלתי מורגש. וראה לקמן סעיף ז.</ref>, שהאהבה שלה תהי׳ בבחי׳ ביטול<ref>בהמאמרים שבהערה 39 מבואר בענין האהבה. אבל מובן, שכ״ה גם בהעבודות '''שענינם''' הוא ביטול (כמו יראה, קב״ע וכיו״ב) – דמכיון שהביטול דהנשמה הוא מצד טבעה, הרי גם הביטול הוא ״מציאות״. וע״י שנה״א פועלת ביטול בנה״ט, שביטול דנה״ט אין בה עירוב של ״מציאות״ – גם הביטול בהנשמה היא לא מצד הטבע שלה אלא ביטול אמיתי שמצד אלקות. ולהעיר מד״ה והי׳ עקב תרע״ג פקע״ח שדוקא בירידת הנשמה למטה, הביטול שלה הוא בבחי׳ הנחת עצמותו.</ref>, לא מצד הטבע ומציאות דהאוהב (נשמה), כי אם, אהבה מצד הנאהב (אלקות). ועד״ז הוא בהבירור והזיכוך דחלקו בעולם, דכיון שזה פועל שעניני העולם יהיו כלים לאלקות, הו״ע של התחדשות, היפך הטבע דעולם מלשון העלם והסתר<ref>[[לקוטי תורה שלח|לקו״ת שלח]] לז, ד. ובכ״מ.</ref>, הרי ענין זה (שהעולם נעשה כלי לאלקות) הוא לא מצד העולם כ״א מצד האלקות, מצד זה שאחדותו ית׳ אין לה כל הגבלה, עד שגם המציאות דעולם מיוחד עמו ית׳<ref>וע״ד המעלה דאחד לגבי יחיד – ראה [[תורה אור וארא|תו״א ר״פ וארא]]. אמרי בינה שער הק״ש פ״ח. ובכ״מ.</ref>. ועי״ז נעשה גם בהאדם (שפעל הבירור וזיכוך דחלקו בעולם), שעבודתו את קונו תהי׳ בתכלית הביטול, לא רק מצד מציאותו של האדם אלא מצד האלקות<ref>ונוסף על היתרון שבזה בענין הביטול – גם העבודה גופא היא באופן נעלה יותר. דמכיון שהיא מצד '''האלקות''' – אינה מוגבלת כ״כ בההגבלות דטבע האדם, גם לא בההגבלות דטבע הנשמה. דזהו״ע ״עבודתינו״ – יגיעה ביותר גם מטבע הנשמה (כנ״ל).</ref>. | |||
ה) וע״פ הנ״ל יש לבאר גם גודל העילוי של אלו שזכו למס״נ בפו״מ על קדה״ש<ref>ראה ב״ב יו״ד, ב דהרוגי לוד אין כל ברי׳ יכולה לעמוד במחיצתן. וראה דרמ״צ קפו, סע״א. אוה״ת אחרי (כרך ב) ע׳ תקמט. דרושים ליוהכ״פ (דברים כרך ה) ע׳ ב׳קלז־ח. וברד״ה וידבר גו׳ פינחס תרכ״ט (סה״מ תרכ״ט ע׳ רנב) ותרנ״ב (סה״מ תרנ״ב ע׳ סט), וראה גם אוה״ת דרושים ליוהכ״פ שם (ע׳ ב׳קלח): מס״נ הוא גבוה יותר מכל התומ״צ . . שהמגיד הבטיח להב״י שיזכה למס״נ על קדה״ש – ״כי בחי׳ זו יקר מכל התורה שלמד הב״י בכל שנותיו״.</ref> [ולהעיר מהמפורסם ״ברבים״ שאאמו״ר בעל ההילולא נאסר והוגלה לעיירה נדחת במדינה רחוקה עבור עבודתו בהחזקת והפצת היהדות וסבל שם (בהמאסר ולאח״כ בהיותו בגלות<ref>ראה רשימתו – נדפסה בריש לקוטי לוי״צ על התניא ע׳ IV־III.</ref>) יסורים ועינויים קשים וכו׳ וכו׳, ועד שיסורים ועינויים אלו גרמו (ע״פ טבע) שנפטר לפני זמנו], דלכאורה צ״ע, הרי ענין המס״נ הוא דבר טבעי אצל כל אחד מישראל שאי אפשר כלל לכפור בה׳ אחד ומוכן למסור נפשו על זה וסובלים עינויים כו׳<ref>[[לקוטי אמרים פרק יח|תניא פי״ח]].</ref> (וזה שלא הי׳ להם מס״נ בפועל, הוא מפני שלא הוצרכו לזה), ומהו גודל העילוי כ״כ דאלו שהי׳ להם מס״נ בפועל. וביותר צ״ע מה שאמר ר״ע<ref>ברכות סא, ב.</ref> כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה<ref>ואתחנן ו, ה.</ref> בכל נפשך כו׳ מתי יבוא לידי ואקיימנו, דלכאורה, זה גופא שכל ימיו השתוקק בפועל לקיים פסוק זה, ה״ז גילוי כח המס״נ שלו שהאיר אצלו, ומה חסר כ״כ בענין המס״נ שלו (כל זמן שזה לא בא לידי פועל, מצד סיבה שאינה תלוי׳ בו) עד שהצטער על זה. וי״ל הביאור בזה<ref>בשערי אורה סא, סע״א ואילך, צ, ב משמע שזהו מצד העילוי ד״בפועל״ על ״בכח״. אבל בשערי אורה ח, סע״א ואילך (וראה שם ט, א) שהמעלה דמס״נ בפועל היא לפי שהיא גם בהגוף. וראה גם סד״ה הנ״ל תרכ״ט (ע׳ רנז) ותרנ״ב (ע׳ עה ואילך).</ref>, דזה מה שכ״א מישראל מוכן למסור נפשו שלא לכפור ח״ו הוא מצד הנשמה, וגם כשמעורר את כח המס״נ שלו בגילוי (שאם יצטרך לזה ח״ו, ימסור את נפשו בפועל), הוא שכח המס״נ דהנשמה בא בגילוי. והמס״נ דהנשמה הוא מצד הטבע שלה, ואין בזה חידוש. משא״כ במס״נ בפו״מ נתחדש ענין שלא הי׳ מקודם. דנוסף שזה בא ע״י ההעלם וההסתר וההתנגדות של אלו המכריחים אותו לכפור ח״ו, וע״י שמוסר נפשו ומסכים לסבול מהם הוא מוציא את הניצוצות שבהם ומעלה אותם לקדושה<ref>דרמ״צ קצב, א. וראה גם שם קפו, ב.</ref>, דענין זה (העלאת הניצוצות שנפלו למטה כ״כ) הוא חידוש<ref>ראה דרמ״צ שם (קפו, סע״א. קצא, ב) שיש בזה אותו העילוי דהפיכת זדונות לזכיות שבתשובה.</ref>, הנה החידוש במס״נ בפועל הוא גם בנוגע להאדם שעומד במס״נ, כי כשמוסר נפשו בפועל ממש, אזי, המס״נ היא (גם) בנפש הטבעית. דלא רק שאין מניעה מצדה למס״נ אלא שהיא רוצה למסור נפשה בפו״מ<ref>קונטרס העבודה פ״ו (ע׳ 32). ושם, ד״כשבא לידי מס״נ בפו״מ על קדה״ש ומאיזה סיבה מהשי״ת ניצל מזה הנה בלי שום ספק וספק ספיקא שנשתנה נפשו הטבעית ונתהפך מן הקצה אל הקצה שנעשה אדם אחר ממש״.</ref>. ומכיון שנפש הטבעית (מצד עצמה) רוצה לחיות, הרי המס״נ שנפעל בה (ע״י נפש האלקית) הוא התחדשות והיפך טבעה. וזהו גודל העילוי שבמס״נ בפועל ממש דוקא, דהמס״נ שמצד הנשמה, מכיון שהיא מצד טבעה, ה״ז בחי׳ מציאות, משא״כ המס״נ בפו״מ, מכיון שהיא היפך הטבע דנפש הטבעית, הרי ע״י המס״נ שלה היא מתבטלת ממציאותה. ועי״ז נעשה עלי׳ גם בנפש האלקית (שפעלה המס״נ בנה״ט), שגם המס״נ שלה היא בבחי׳ ביטול. | |||
ו) וי״ל שעד״ז הוא גם כביכול בהירידה דצמצום הראשון (תחילת הירידה שבכללות ההשתלשלות), שכוונת הצמצום הוא בשביל הגילוי [ומזה נשתלשל כן בכל הירידות שהם לצורך עלי׳], שיש בזה דוגמת שני ענינים הנ״ל<ref>בהבא לקמן ראה המשך תרס״ו ע׳ ד. שם ע׳ תקט. שם ע׳ תקכד־ה. וראה גם סה״מ תרפ״ז ע׳ קנח ואילך.</ref>. א׳, שע״י הצמצום נתחדש שהגילוי דאוא״ס יהי׳ גם בעולמות. דקודם הצמצום, כשהי׳ ״אוא״ס ממלא מקום החלל, לא הי׳ מקום (אפשר) להיות מציאות העולמות״<ref>ע״ח שער א (שער עגולים ויושר) ענף ב. אוצרות חיים ומבוא שערים בתחלתם.</ref>, ובמילא לא הי׳ הגילוי בעולמות, וע״י הצמצום נתחדש שהגילוי דאוא״ס יהי׳ בעולמות. דהחידוש שבענין זה הוא רק לגבי העולמות, ולא לגבי האור, שהרי בהמדריגות שלפני הצמצום הי׳ אור זה גם מקודם בגילוי. וב׳, שע״י עבודת הבירורים יהי׳ גילוי אור חדש שלא האיר קודם הצמצום, ועד שגילוי זה הוא למעלה לא רק מהתפשטות האור, שבבחינת גילוי, אלא גם מעצם האור, ועד גילוי דהעלם העצמי. | |||
ז) והנה ידוע דשני ענינים אלו, הגילוי דאוא״ס שהאיר גם קודם הצמצום, והגילוי דהעלם העצמי, יהיו לעתיד לבוא, אלא שאז תהיינה שתי תקופות. וזהו ביאור המדרשות החלוקות בענין לע״ל, דאמרו<ref>ב״ב עה, א.</ref> עתיד הקב״ה לעשות סעודה לצדיקים ואמרו<ref>ברכות יז, א.</ref> העוה״ב אין בו לא אכילה ולא שתי׳, וידוע הביאור<ref>המשך תרס״ו ע׳ צז. שם ע׳ תקכד־ה.</ref>, דב׳ מאמרים אלו הם בנוגע לזמנים שונים. בתחילה יהי׳ הגילוי דתענוג המורגש (סעודה), והוא הגילוי דאוא״ס שהאיר גם קודם, ולאח״ז יהי׳ הגילוי דתענוג הבלתי מורגש, ועד גילוי העלם העצמי. ובכללות הוא החילוק<ref>אגרות־קודש לכ״ק אדמו״ר מהורש״ב נ״ע ח״א ע׳ קט. וכן משמע ממ״ש בהמשך תרס״ו ע׳ יו״ד (והובא לקמן בפנים) שהגילוי דעדן יהי׳ בתחה״מ. ולהעיר שבהמשך הנ״ל ע׳ קה מבואר באו״א. ואכ״מ.</ref> בין ימות המשיח לתחיית המתים<ref>להעיר גם מהמדובר כמ״פ (ראה ״סיום הרמב״ם״ יו״ד שבט תשמ״ז. '''וש״נ''') דמ״ש הרמב״ם (הל׳ מלכים רפי״א) שבימות המשיח עולם כמנהגו נוהג, הוא בתקופה ראשונה, אבל בתקופה שני׳ – תחה״מ – יהי׳ '''חידוש''' במע״ב. ויש לקשר זה עם מ״ש בפנים שבתחה״מ יהי׳ גילוי אור '''חדש'''.</ref>. דארז״ל<ref>ברכות לד, ב. </ref> דכל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלקים זולתך<ref>ישעי׳ סד, ג.</ref>, וי״ל דבימות המשיח יהי׳ הגילוי דאוא״ס שהאיר בגילוי גם קודם הצמצום, ובעולם הבא (בתחיית המתים) יהי׳ הגילוי דבחי׳ עדן שעליו נאמר עין לא ראתה, העלם העצמי<ref>המשך תרס״ו ע׳ יו״ד. ד״ה יחיינו מיומים תרצ״א פ״ג (סה״מ קונטרסים ח״א קמה, ב).</ref>. | |||
ח) ועפ״ז י״ל שבפרטיות הגילוי דימות המשיח תלוי במעשינו והגילוי דתחה״מ תלוי בעבודתינו, כי כיון שהגורם שכר המצוה היא המצוה עצמה<ref>[[לקוטי אמרים פרק לז|תניא רפל״ז]].</ref>, הרי המצוה (העבודה) צריכה להיות מעין השכר (ההמשכה שנעשית על ידה). ולכן, המשכת הגילוי דאוא״ס שהאיר גם מקודם נעשית ע״י היגיעה לגלות הטבע דהנשמה שהי׳ גם מקודם, מעשינו. והמשכת הגילוי דהעלם העצמי, אור חדש, נעשית ע״י היגיעה שלמעלה מהטבע גם דנפש האלקית (שעי״ז נעשה אצלו ענין חדש שלא הי׳ גם מצד נשמתו), עבודתינו. | |||
ט) וזהו והי׳ עקב תשמעון גו׳, תשמעון ודאי, שדבר ודאי הוא שתושלם הכוונה דנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים<ref>ראה תנחומא נשא טז. במדב״ר פי״ג, ו. [[לקוטי אמרים פרק לו|תניא רפל״ו]].</ref>, בשני ענינים הנ״ל. הן הגילוי דאוא״ס שהאיר גם קודם הצמצום (הגילוי דימות המשיח) והן הגילוי דהעלם העצמי (הגילוי דתחיית המתים). והגם שגילויים אלו תלויים במעשינו ועבודתינו והרשות נתונה לכל אדם<ref>ראה רמב״ם הל׳ תשובה רפ״ז.</ref>, הנה על זה הובטחנו<ref>ראה [[לקוטי אמרים פרק לט|תניא ספל״ט]]. הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ד ה״ג. וראה אוה״ת פרשתנו ע׳ תקד.</ref> שלא ידח ממנו נדח<ref>ע״פ שמואל־ב יד, יד.</ref>, וכאו״א מישראל ישלים את הכוונה במעשינו, היגיעה דתומ״צ יותר מהטבע דנפש הבהמית, וגם בעבודתינו, היגיעה בתומ״צ יותר גם מהטבע דנפש האלקית. וזהו והי׳ עקב תשמעון דעקב קאי (כנ״ל) על עקבתא דמשיחא, כי (נוסף אשר אז מתקיימת ההבטחה תשמעון ודאי) שלימות עבודתינו (הוספת ענין חדש גם לגבי נפש האלקית) הוא (בעיקר) ע״י הבירור דחושך הגלות ובפרט החושך דעקבתא דמשיחא. [ובפרט לפי מ״ש הצ״צ<ref>אוה״ת שם ע׳ תק. וראה שם ע׳ תקג.</ref> שוהי׳ עקב הו״ע וידו<ref>תולדות כה, כו.</ref> אוחזת בעקב עשו ומפרש (בפירוש הראשון) דקאי על עקב דעשו ממש]. וגם בצדיקים שחושך הגלות אינו מחשיך לגבם כ״כ, ומכ״ש שאין בהם העבודה דהפיכת זדונות לזכיות, וגם העילוי שנעשה ע״י בירור וזיכוך נפש הבהמית אינו אצלם בתוקף כ״כ (כי נה״ב שלהם אינה בחומריות כ״כ גם לפני העבודה), הרי ע״י הנסיונות, ובפרט ע״י המס״נ בפו״מ, מתבררים הניצוצות גם שבגקה״ט כנ״ל. ולאחרי שבכו״כ צדיקים הי׳ גם העילוי דבירור הניצוצות שבגקה״ט ע״י המס״נ שלהם, הנה עילוי זה נמשך גם לבניהם [וכמ״ש ושמר ה׳ אלקיך לך גו׳ אשר נשבע לאבותיך], כולל גם בנים אלו התלמידים<ref>ספרי ופרש״י עה״פ ואתחנן ו, ז. </ref> שלמדו תורתם, שלכן אין צריכים יותר לנסיונות, ומכ״ש למס״נ כפשוטה אלא למסירת הרצון<ref>ראה [[תורה אור מקץ|תו״א מקץ]] לו, ב. ובכ״מ.</ref>, ויהי׳ אצלם ואצל כל בנ״י ״מעשינו ועבודתינו״ מתוך מנוחה והרחבה כפשוטן ואמיתיים, בשמחה ובטוב לבב, ויקויים היעוד<ref>ישעי׳ כו, יט.</ref> והקיצו ורננו שוכני עפר ובעל ההילולא בתוכם, ונלך כולנו במהרה קוממיות לארצנו בביאת משיח צדקנו, בעגלא דידן ממש. | |||
{{הערות שוליים}}<nowiki>*</nowiki>) מנהגי הק״ק בית א־ל יכב״ץ: ביום ך לחודש אב עושים התרת נדרים שהוא ארבעים יום קודם ר״ה (הובא בראש הס׳ דברי שלום להרא״ש מזרחי). – כנראה ע״ד ארבעים יום קודם יצירת הולד (סוטה ב, א). | |||
[[קטגוריה:ספר המאמרים מלוקט|ב]] | [[קטגוריה:ספר המאמרים מלוקט|ב]] | ||
[[קטגוריה:ספר המאמרים מלוקט · כרך ב]] | [[קטגוריה:ספר המאמרים מלוקט · כרך ב]] | ||
[[קטגוריה:ספר המאמרים מלוקט בעניני גאולה ומשיח]] | [[קטגוריה:ספר המאמרים מלוקט בעניני גאולה ומשיח]] | ||
[[קטגוריה:מאמרי כ"ק אדמו"ר שליט"א|טא]] | [[קטגוריה:מאמרי כ"ק אדמו"ר שליט"א|טא]] | ||