חב"דטקסט

דבר מלכות משפטים (א): הבדלים בין גרסאות בדף

דף שיחה

דבר מלכות משפטים (א) (עריכה)

גרסה מ־16:03, 13 באוגוסט 2024

נוספו 66,533 בתים ,  13 אוגוסט
תיקונים
חזותיקוד ויקי
(יצירת דף חדש)
 
(תיקונים)
שורה 1: שורה 1:
{{דבר מלכות}}
== משיחות* ש"פ משפטים, ז"ך שבט, מבה"ח אדר א'** ה'תשנ"ב ==
{{דבר מלכות}}א. ידוע<sup>[1]</sup> שכל המאורעות שבעולם הם בהשגחה פרטית, ויש בהם לימוד והוראה בעבודת האדם לקונו, ועאכו"כ בנוגע למאורעות כלליים ועיקריים הקשורים עם מדינות גדולות וחשובות (שבהם נמצא רוב מנין ורוב בנין דבנ"י בזמן הגלות<sup>[2]</sup>) בעלי השפעה ומנהיגות כל העולם כולו, שגם הלימוד וההוראה ממאורעות אלו הוא בענין כללי ועיקרי בעבודת האדם לקונו.


{{הערות שוליים}}
ועד"ז בנוגע להמאורעות דימים אלה:


לכל לראש – המאורע שאירע בערב שבת זה<sup>[3]</sup>, שבו התאספו והתכנסו יחדיו ראשי מדינות גדולות וחשובות בעולם, ובראשם נשיאי שתי המעצמות הגדולות, והחליטו והכריזו על תקופה חדשה ביחסי מדינות העולם – ביטול מצב של מלחמות בין מדינות העולם, שיתבטא גם בצמצום וביטול כלי נשק, ועד לשלום ואחדות, שיתוף פעולה ועזרה הדדית בין מדינות העולם לטובת האנושות כולה.
וקדם למאורע זה (בהשגחה פרטית) נאומו של נשיא מדינה זו לאומה כולה (באור ליום הרביעי, "קמי שבתא"<sup>[4]</sup>, התחלת ערב שבת זה<sup>[5]</sup>), שבו הודיע והכריז על פעולותיו בצמצום וביטול כלי נשק, וניצול הכספים (שלא ינתנו לרכישת כלי נשק) כדי להוסיף בעניני הכלכלה של בני המדינה – הכרזה שאושרה ע"י "בית הנבחרים", שבו נקבעים חוקי המדינה שיש להם תוקף ע"פ תורה ("דינא דמלכותא דינא"<sup>[6]</sup>).
ויש להתבונן בהלימוד וההוראה ממאורע זה, וגם בפרטי הענינים דהמאורע – מקומו וזמנו, כולל שייכותו לתוכנו של הזמן '''בתורה'''<sup>[7]</sup>, בפרשת השבוע<sup>[8]</sup>, כדלקמן.
ב. הלימוד וההוראה ממאורע זה הוא בענין כללי ועיקרי בעבודתם של בנ"י ("מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"<sup>[9]</sup>) – "'''להביא לימות המשיח'''"<sup>[10]</sup>:
מהיעודים דהגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו בשייכות להנהגת אומות העולם – "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה"<sup>[11]</sup>.
ולהוסיף, שענין זה יהי' ע"י פעולתו של מלך המשיח עצמו – כמ"ש בהתחלת הפסוק<sup>11</sup> "ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים" ("השופט הוא מלך המשיח . . שיהא אדון כל העמים, והוא יוכיח להם ויאמר למי שימצא בו העול ישר המעוות . . ומפני זה לא תהי' מלחמה בין עם לעם כי הוא ישלים ביניהם, ולא יצטרכו לכלי מלחמה, וכתתו אותם לעשות מהם כלי לעבודת האדמה"<sup>[12]</sup>), שכן, "באחרית הימים נכון יהי' הר בית ה' גו' ונהרו אליו כל הגוים והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"<sup>[13]</sup>, "והמורה הוא מלך המשיח, ועליו נאמר ושפט"<sup>12</sup>.
וכיון שבימים אלו מחליטים ומכריזים ראשי מדינות בעולם ע"ד צמצום וביטול כלי נשק וההוספה בהענינים הדרושים לקיום כלכלת המדינה והעולם כולו – תוכן היעוד "'''וכתתו חרבותם לאתים'''", שבירת כלי המלחמה לעשות מהם כלים לעבודת האדמה, "ארץ<sup>[14]</sup> ממנה יצא לחם"<sup>[15]</sup> – ה"ז סימן ברור על '''התחלת קיומו של יעוד זה''' בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
ליתר ביאור:
כיון שנמצאים ב"זמן השיא" ("די העכסטע צייט") של ביאת משיח צדקנו, "הנה זה (מלך המשיח) בא"<sup>[16]</sup>, רואים כבר (מעין ו)התחלת '''פעולתו של מלך המשיח על העמים''', "ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וגו'" – עי"ז שהקב"ה נותן בלב המלכים דאוה"ע ("לב מלכים ושרים ביד ה'"<sup>[17]</sup>) להחליט ולהכריז יחדיו ע"ד המעמד ומצב ד"וכתתו חרבותם לאתים".
וזהו הטעם שהחלטה והכרזה זו היתה בזמן זה דוקא – בגלל שייכותו המיוחדת להגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו בפועל ממש.
ג. ויש להוסיף, ששייכותו של המאורע להתחלת פעולתו של משיח צדקנו מודגשת גם '''בפרטי''' המאורע – '''המקום והזמן''' שבהם היתה החלטת והכרזת ראשי המדינות על המעמד ומצב ד"וכתתו חרבותם לאתים":
'''המקום''' שבו אירע מאורע זה (מקום מיוחד שבו מיוצגים בקביעות באי־כח המדינות שבעולם כדי להתדבר ביניהם בדרכי נועם ודרכי שלום) – הוא במדינה זו ובעיר זו, המדינה והעיר שבה נמצא "'''בית רבינו שבבבל'''"<sup>[18]</sup>, "בית חיינו", בית הכנסת ובית המדרש, בית תורה תפלה וגמ"ח, דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שבחר בו וקבעו להמקום המרכזי שממנו "תצא תורה", הפצת התורה והמעיינות חוצה בכל קצוי תבל עד ביאת משיח צדקנו (כשיפוצו מעינותיך חוצה<sup>[19]</sup>), שאז יהי' גם קיום היעוד "וכתתו חרבותם לאתים".
והענין בזה:
בבוא נשיא דורנו לחצי כדור התחתון, וקבע מקומו במדינה זו ובעיר זו, התחיל בתוקף ונעשה הבירור והזיכוך '''דחצי כדור התחתון''', שגם בו נמשך הגילוי דמתן־תורה (שהי' בחצי כדור העליון<sup>[20]</sup>), ויתירה מזה – אדרבה – שנעשה המקור שממנו נמשך ונתפשט עיקר הפעולה דהפצת התורה והמעיינות חוצה '''בכל קצוי תבל ממש''', ע"י השלוחים ששלח ברחבי העולם (גם לחצי כדור העליון), עד לפנה הכי נדחת שבעולם, כדי להפיץ תורה ויהדות בין כל בנ"י (כולל ובמיוחד אלו שדרים בין אומות העולם ומדברים בלשונם ומתנהגים בחיצוניות כמותם), ועוד וג"ז עיקר, הפצת כל עניני טוב וצדק ויושר גם בין אוה"ע ע"י קיום מצוות בני נח<sup>[21]</sup>, כמודגש ביותר בשנים האחרונות, ככל שהולכים ומתקרבים יותר להזמן דביאת משיח צדקנו, ש"אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד"<sup>[22]</sup>.
ובתקופה האחרונה (החל משנת '''נסים''', והמשכה בשנת "'''נפלאות''' אראנו" ו"'''נפלאות''' בכל") הגיעה פעולה זו לשיא – בפריצת גבולותי' של המדינה ההיא שבשעתה חרתה על דגלה והכריזה מלחמה בהפצת התורה והיהדות ועד למלחמה באמונה בבורא עולם ומנהיגו (כולל גם המאסר דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ולאח"ז וכתוצאה מזה יציאתו מגבולות המדינה ההיא), ואעפ"כ, נמשכה גם שם הפעילות דשלוחי נשיא דורנו בהפצת התורה והיהדות בחשאי ובמס"נ ממש, עד לתקופה האחרונה שנתבטלה גזירת המלכות ונתאפשר המשך הפעילות דהפצת התורה והיהדות ביתר שאת וביתר עוז, בגלוי ובפירסום, ועד לנפילתו של המשטר הקודם, והקמתו של משטר חדש שהכריז לצדק וליושר ולשלום, על יסוד האמונה בבורא העולם ומנהיגו.
ובהמשך לזה התקיימה בערב שבת זה הפגישה בין מנהיגה החדש של המדינה ההיא למנהיגה של מדינה זו<sup>[23]</sup>, בהשתתפותם של עוד כמה מנהיגי מדינות גדולות בעולם, שבה נתקבלה ההחלטה וההכרזה שתוכנה "וכתתו חרבותם לאתים".
ויש לומר, שבקיומה של פגישה החלטה והכרזה זו '''בהעיר של נשיא דורנו''' כ"ק מו"ח אדמו"ר (שבה נתקבצו מנהיגי המדינות, כולל גם מנהיג מדינה זו, שהוצרך לבוא מעיר הבירה לעיר זו<sup>[24]</sup>), מרומז, שכל זה בא כתוצאה מהפעולות דהפצת התורה והיהדות, צדק ויושר, בכל העולם, שנעשו ונעשים ע"י נשיא דורנו, '''משיח שבדור'''<sup>[25]</sup>, ועד שע"י שלימות העבודה בכהנ"ל בימינו אלה נעשה העולם כולו '''ראוי ומוכשר''' להתחלת הפעולה דמלך המשיח, "ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים"<sup>[26]</sup>.
וגם '''הזמן''' שבו אירע מאורע זה (בתקופה האחרונה עצמה) הוא זמן מסוגל בשייכות להגאולה – מצד כמה ענינים:
א) מצד ימי השבוע – ערב שבת<sup>[27]</sup>, ערב '''והכנה''' ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"<sup>[28]</sup>, שבו "משבית מזיקין (כולל גם כלי נשק) מן העולם"<sup>[29]</sup>, ויתירה מזה, כיון ש"מוסיפין מחול על הקודש, משל לזאב שהוא טורף '''מלפניו''' ומלאחריו"<sup>[30]</sup> (שטורף זמן של חול לזמן קדושת השבת), נעשה כבר '''בערב שבת''' המעמד ומצב ד"יום שכולו שבת", "משבית מזיקין מן העולם".
ב) מצד ימי החודש – יום '''כ"ו''' בחודש, בגימטריא דשם '''הוי'''', מלשון מהוה<sup>[31]</sup>, שרומז על המעמד ומצב דלעתיד לבוא שההתהוות ע"י שם הוי' תהי' ניכרת בכל הבריאה כולה, כמ"ש<sup>[32]</sup> "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר", ואין נתינת מקום לענינים בלתי־רצויים (מזיקים וכלי נשק), כמ"ש<sup>[33]</sup> "לא ירעו ולא ישחיתו גו' כי מלאה הארץ דעה את הוי'".
ומודגש יותר בחיבור שניהם יחדיו – שיום כ"ו בחודש חל ביום הששי בשבוע, שהוא בדוגמת יום ששי דמעשה בראשית, יום ברוא אדה"ר, עיקר ותכלית הבריאה כולה, ועל ידי (ולאחרי<sup>[34]</sup>) חידוש התהוותו (בכל יום ששי) נעשה חידוש התהוות הבריאה כולה<sup>[35]</sup>, ובפרט כשיום הששי בשבוע חל ביום כ"ו בחודש, הגימטריא דשם הוי', מלשון מהוה, מודגש עוד יותר חידוש התהוות הבריאה כולה.
ג) ועוד וג"ז עיקר – מצד הקשר והשייכות דזמן זה '''לנשיא דורנו''' – להיותו ערב שבת האחרון בחודש שבט, חודש האחד עשר, שהעשירי שבו הוא יום ההילולא (גמר ושלימות העבודה) של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ובאחד עשר שבו נעשה המשך וחידוש הנשיאות שלו ביתר שאת וביתר עוז עד לסיום וגמר כל העבודה של דורנו זה (דור האחרון של הגלות שהוא הוא דור הראשון של הגאולה) במשך מ"ב שנים די"ל שהם כנגד מ"ב המסעות שבמדבר העמים, שאז כבר מוכנים ועומדים להכניסה לארץ בגאולה האמיתית והשלימה (כמדובר בארוכה בהתוועדות שלפנ"ז<sup>[36]</sup>) – שגם '''בהזמן''' (נוסף על המקום) שבו היתה ההכרזה ע"ד "וכתתו חרבותם לאתים" מודגשת השייכות לפעולתו של נשיא דורנו כ"ק מו"ח אדמו"ר, המשיח שבדור, שעל ידו נעשה קיום היעוד "וכתתו חרבותם לאתים וגו'".
ד. ויש לקשר זה עם פרשת השבוע, פרשת משפטים – "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ומפרש רש"י, "ואלה . . מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני", "לפניהם, ולא לפני גוים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל אל תביאהו בערכאות שלהם וכו'":
תוכנה של פרשת משפטים הוא – כשמה – דינים שבין אדם לחבירו שחיובם מובן '''בשכל האדם''', "דברים האמורים בתורה במשפט שאילו לא נאמרו היו כדאי לאומרן"<sup>[37]</sup>, ועד כדי כך, ש"אלמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול וגזל מנמלה"<sup>[38]</sup>. ויתירה מזה, שחיובם מובן (לא רק בשכלם של בנ"י, "עם חכם ונבון"<sup>[39]</sup>, אלא) גם '''בשכלם של אומות העולם''', ועד שיתכן שבכמה דינים דנין אומות העולם כדיני ישראל.
וי"ל שלכן נאמר בהתחלת ופתיחת הפרשה "'''ו'''אלה המשפטים", "אף אלו '''מסיני'''" – שגם המשפטים שחיובם מובן בשכל האדם צריכים לקיימם (לא מפני שהשכל מחייבם, כי אם) מפני '''ציווי הקב"ה''' (אלא שרצונו של הקב"ה שציוויים אלה יהיו מובנים גם בשכל האדם), ומשום זה "תשים (גם ה"משפטים") '''לפניהם'''" דוקא, "ולא לפני גוים . . (אף) שהם דנין . . כדיני ישראל", כיון שדיניהם הם מצד '''חיוב השכל''', וצ"ל מצד ציווי הקב"ה<sup>[40]</sup>.
ה. ובעומק יותר:
"ואלה המשפטים", "אף אלו מסיני" – י"ל פירושו, שגם הסיבה להחיוב השכלי ד"משפטים" הוא "מסיני", ולולי נתינתם "מסיני" לא הי' שכל האדם מחייבם (כמו "הראשונים"). וההסברה בזה – שהחיוב השכלי הוא כתוצאה מזה שבציוויים אלה נתלבש רצונו של הקב"ה (שמצד עצמו הוא למעלה מהחכמה) גם '''בחכמתו''' ית' (בתורה), וכיון שהתורה היא "דיפתראות ופינקסאות" שבהם נברא העולם<sup>[41]</sup>, נעשו דברים אלה מחוייבים בגדרי העולם, ובמילא גם '''בשכל האדם''' (ועד לשכל דאוה"ע), שדעתו נוטה לדברים שמחוייבים מצד חכמתו של הקב"ה ("סיני")<sup>[42]</sup>.
ועפ"ז יש לומר גם הפירוש ד"ואלה . . '''מוסיף''' על הראשונים" – שההוספה על הראשונים ("מסיני") היא בכך שה"משפטים" שניתנו "מסיני" נמשכים גם בשכל האדם, שזהו תוכן החידוש דמתן־תורה ("מסיני") שבטלה הגזירה וההפסק שבין עליונים לתחתונים<sup>[43]</sup>, שחכמתו של הקב"ה (עליונים) תומשך ותחדור גם בשכל האדם (תחתונים), שגם '''דעתו''' (תחתונים מצד עצמם) נוטה לכך (אלא, שביחד עם זה צ"ל נרגש שדעתו נוטה לדברים המתחייבים מצד חכמתו של הקב"ה, "אף אלו '''מסיני'''").
וענין זה צריך להיות גם אצל אומות העולם בנוגע לקיום מצוות בני נח – שאף ש"הדעת נוטה להן"<sup>[44]</sup>, צריך "שיקבל אותן ויעשה אותן מפני '''שצוה בהן הקב"ה בתורה''' . . אבל אם עשאן מפני '''הכרע הדעת''' . . אינו מחסידי אומות העולם ולא<sup>[45]</sup> מחכמיהם"<sup>[46]</sup>.
ותכלית השלימות בזה תהי' בימות המשיח – ש"לא יהי' עסק כל העולם (גם אומות העולם) אלא לדעת את ה' בלבד . . שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה'"<sup>[47]</sup>, היינו, ש"דעה את ה'" (ידיעת מעשה מרכבה וכיו"ב, עיקר ענינו של "סיני"<sup>[48]</sup>) נמשכת וחודרת בשכל האדם.
ויש לומר, שענין זה מרומז גם בסיום הפרשה: "ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר גו' ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו"<sup>[49]</sup> – שראיית אלקות ("סיני") נמשכת וחודרת בשכל האדם ומתאחדת עמו כמו המזון ("ויאכלו וישתו") שנעשה דם ובשר כבשרו, ע"י לימוד פנימיות התורה באופן של הבנה והשגה ("יתפרנסון"<sup>[50]</sup>) בתורת חסידות חב"ד, כולל גם ע"י התרגום ("ויחזו", תרגום של ראי') בשבעים לשון דאומות העולם (כמרומז ב"'''לבנת''' הספיר", ש"לבנים" שנעשים בידי אדם רומזים על האותיות של שבעים לשון דאוה"ע<sup>[51]</sup>), כדי שיהי' מובן גם לבנ"י שלעת־עתה אינם מבינים לשון הקודש<sup>[52]</sup>, ועד שיהי' מובן גם לאומות העולם (שגם הם מחוייבים בשלילת ע"ז ובהאמונה בבורא העולם ומנהיגו), שזוהי ההכנה לקיום היעוד "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה<sup>[53]</sup> לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד".
ו. ומזה מובן גם בנוגע למאורע הנ"ל – החלטת והכרזת מנהיגי אוה"ע ע"ד המעמד ומצב ד"וכתתו חרבותם לאתים" – בערב שבת פרשת משפטים:
"וכתתו חרבותם לאתים" הו"ע המובן ומחוייב גם '''בשכל האדם''' ("משפטים"), שהרי, שכל אנושי מחייב קיומו של העולם ע"פ צדק ויושר, ע"י שלילת מלחמה שמביאה הרס וחורבן, רחמנא ליצלן, ועד שיביא לשבירת כלי המלחמה ("וכתתו חרבותם") והפיכתם לכלים שמביאים תועלת לישובו של עולם ("אתים").
ואעפ"כ, במשך כל הדורות התנהלו ריבוי מלחמות בין אומות העולם שגרמו הרס וחורבן בעולם – '''בניגוד''' להמתחייב בשכל האנושי!
ועכצ"ל, שהסיבה '''האמיתית''' לכך שבתקופה האחרונה ניכרת השאיפה לגמר ולסיום תקופת המלחמות בעולם, והתחלת תקופה חדשה של קיום העולם ע"פ צדק ויושר, שלום ואחדות, כמודגש ביותר בהחלטת והכרזת מנהיגי אוה"ע בערב שבת זה, היא (לא רק מצד '''חיוב השכל'''<sup>[54]</sup> ("משפטים"), שהרי חיוב השכל הי' גם בכל הדורות שלפנ"ז, אלא גם, ובעיקר) מפני שמתקרבים להזמן שאודותיו הכריזה '''התורה''' ("מסיני") "וכתתו חרבותם לאתים"<sup>[55]</sup>.
ועפ"ז יש לומר, שהחלטת והכרזת '''מנהיגי אוה"ע''' בערב שבת פרשת משפטים ע"ד המעמד ומצב ד"וכתתו חרבותם לאתים", היא, כתוצאה מהחלטת והכרזת "'''מלכי רבנן'''" ש"הנה זה (מלך המשיח) בא", החל מהפס"ד של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו שמכבר נשלמו מעשינו ועבודתינו דמשך זמן הגלות ומוכנים כבר לקבלת פני משיח צדקנו, וכן הפס"ד של הרבנים ומורי־הוראה בישראל '''שהגיע זמן הגאולה''', "יעמוד מלך מבית דוד וכו' בחזקת שהוא משיח" ועד להמעמד ומצב ד"הרי זה משיח בודאי"<sup>[56]</sup> – פס"ד "'''מסיני'''", שנמשך וחדר גם '''בגדרי העולם''', עד כדי כך שמנהיגי אוה"ע<sup>[57]</sup> מחליטים ומכריזים '''מדעתם''' (ו"'''בערכאות שלהם'''", שיש בהם התוקף ד"דינא דמלכותא דינא") ע"ד המעמד ומצב ד"וכתתו חרבותם לאתים".
ויש לומר, שהדגשת שייכותה של החלטה והכרזה זו להפס"ד "'''מסיני'''" מתגלית '''ביום השבת'''<sup>[58]</sup> [שבו נעשית העלי' דכל עניני ערב שבת (כולל גם המאורע דהכרזת מנהיגי אוה"ע) להקדושה דיום השבת ("יאכל בשבת", באופן ש"טורף מלפניו")] – שאז קורין בתורה פרשת משפטים כולה<sup>[59]</sup> (בציבור, ובברכה לפני' ולאחרי'), שבה מודגש שגם ה"משפטים" הם "מסיני", ועד"ז בנדו"ד, שהכרזת מנהיגי אוה"ע ע"ד "וכתתו חרבותם לאתים" ע"פ חיוב שכלם ("משפטים" שדנין גם אוה"ע בערכאות שלהם) היא כתוצאה מפס"ד התורה ("מסיני") ע"ד ביאת משיח צדקנו.
ז. ויש להוסיף בהקשר והשייכות דפרשת משפטים לסיום זמן הגלות והתחלת הגאולה:
בהמשך הפרשיות – (א) שפרשת משפטים באה לאחרי ובסמיכות לפרשת יתרו<sup>[60]</sup> שסיומה וחותמה בדיני המזבח: "למה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש<sup>[61]</sup>(המזבח)"<sup>[62]</sup>, שבזה מרומז קיום היעוד "ואשיבה שופטיך כבראשונה"<sup>[63]</sup>, שיבת הסנהדרין ללשכת הגזית בביהמ"ק השלישי<sup>[64]</sup>, ועד"ז בהמשך הפרשה (בשיעור דערב שבת) – "להביאך אל המקום אשר הכינותי", "כבר מקומי ניכר כנגדו, וזה א' מן המקראות שמודיעים שביהמ"ק של מעלה מכוון כנגד ביהמ"ק של מטה"<sup>[65]</sup>, (ב) ומפרשת משפטים באים לפרשת תרומה (ועד שמתחילין לקרותה במנחת שבת פרשת משפטים), שבה נאמר הציווי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"<sup>[66]</sup>, שקאי על עשיית המשכן, בית ראשון ובית שני, וגם (ובעיקר) ביהמ"ק השלישי<sup>[67]</sup>, "מקדש אדנ־י כוננו ידיך"<sup>[68]</sup>.
וביניהם באה פרשת משפטים – כדי להדגיש שעניני הגאולה (ביהמ"ק השלישי, המזבח והסנהדרין) שבפרשיות אלו (יתרו ותרומה) הם באופן ד"משפטים", שמחוייבים גם מצד שכל האדם, היינו, שכבר נמשכו וחדרו בגדרי העולם, שהעולם מצד עצמו מכריז שהגיע זמן הגאולה.
ח. ועוד ועיקר – שגם בפרשת משפטים עצמה מרומז הקשר והשייכות לסיום זמן הגלות והתחלת הגאולה – ע"פ המבואר ב"פירושה" (של פרשת משפטים) בתושבע"פ<sup>[69]</sup>:
פרטי הדינים שבפרשת משפטים בהענינים שבין אדם לחבירו נתבארו בתושבע"פ בסדר נזיקין, ש"כולה נזיקין חדא מסכתא היא"<sup>[70]</sup>, ו"חלק המסכת הראשונה לשלשה חלקים, והתחיל בבבא קמא וענינה לדבר על נזיקין כגון שור ובור והבער ודין החובל, ואין השופט רשאי להקדים דבר קודם שיסיר ההיזק מבני אדם ומפני זה הקדים אותה בראשונה על שאר הדינין, ואח"כ בבא מציעא וענינה לדבר על הטענות והפקדונות ושכירות ודין השואל והשכיר . . כמו שעשה הכתוב (בפרשת משפטים) שאחר דיני שור ובור והבער, וכי ינצו אנשים, דיבר על ארבעה שומרים, ואח"כ בבא בתרא, וענינו לדבר בחלוקת הקרקעות והדינין בענין הדירות המשותפות . . וסידר החלק הזה באחרונה בשביל שכולו קבלה ודברי סברות ולא התבאר מן התורה"<sup>[71]</sup>.
ומודגש בדברי הזהר<sup>[72]</sup> – "תלת בבי דינין תקינו (רבנן) בסדרי מתניתא, חדא קדמיתא בארבע אבות נזיקין השור וכו', תניינא טלית דאשתכח, תליתאה שותפין ורזא דאבידה . . אורח דקרא נקטו דכתיב<sup>[73]</sup>על כל דבר פשע . . על שור על חמור על שה דא בבא קמא, דהכי הוא באינון מלין, על שלמה דא בבא מציעא, על כל אבדה דא בבא תליתאי"<sup>[74]</sup>, היינו, שג' הבבות דנזיקין מרומזים בפסוק "על כל דבר פשע וגו'" שבפרשת משפטים.
וביאור הענין<sup>[75]</sup>:
"נזיקין" – רומז על כללות זמן הגלות (ונחלק לשלש בבות, כנגד שלש גלויות הכלליות<sup>[76]</sup>), כשישנם בעולם ענינים בלתי־רצויים ("נזיקין"), החל מ"ארבעה אבות נזיקין" ב"בבא קמא" דהגלות, ועד"ז עניני מריבה ומחלוקת ("זה אומר אני מצאתי' וזה אומר אני מצאתי' . . יחלוקו") ב"בבא מציעא" דהגלות, ועד ל"בבא '''בתרא'''" (סיום וגמר) דהגלות – שהתחלתה ב"השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר", שמרצון הטוב, ללא הכרח ("טעמא דרצו הא לא רצו אין מחייבין"<sup>[77]</sup>), מתדברים ביניהם ע"ד מניעת היזק ראי' איש מרעהו; וסיומה ב"הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות . . בתורה"<sup>[78]</sup>, התגברות חכמת התורה ("סיני"<sup>[79]</sup>) באופן שחודרת גם בגדרי העולם ("דיני ממונות", "משפטים"), שעי"ז בטלה ונשללת האפשרות לענינים בלתי־רצויים ("נזיקין") – בסיום וגמר הגלות, שאז מתחילה הגאולה האמיתית והשלימה (גאולה השלישית והמשולשת שמהפכת שלש הגלויות, ועד"ז ביהמ"ק השלישי והמשולש שכולל המשכן, בית ראשון ובית שני, ומהפך חורבנם לבנין ומשוכלל).
ולהוסיף, שבמסכת בבא בתרא (סיום וגמר הגלות) מרומזת גם הגאולה האמיתית והשלימה<sup>[80]</sup> ע"י משיח צדקנו<sup>[81]</sup> – בהסוגיא הידועה<sup>[82]</sup> שבה נתבארו כו"כ מהיעודים דלעתיד לבוא, ומהם: "עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן", "עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן", "ושמתי כדכד שמשותיך<sup>[83]</sup> (באבנים של חומות ירושלים) . . חד אמר שהם וחד אמר ישפה, אמר להו הקב"ה להוי כדין וכדין", "עתיד הקב"ה להגבי' את ירושלים ג' פרסאות למעלה, שנאמר<sup>[84]</sup>וראמה וישבה תחתי' . . ושמא תאמר יש צער לעלות, ת"ל מי<sup>[85]</sup> אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם", וכן הסוגיא<sup>[86]</sup> אודות חלוקת ארץ ישראל<sup>[87]</sup> לעתיד לבוא<sup>[88]</sup>.
ט. ע"פ האמור לעיל מתחזקת יותר הפליאה והתמיהה, ביחד עם גודל הצער וההבהלה (ועד שמצד גודל הצער אין להאריך בזה ביום השבת) – היתכן שבנ"י נמצאים עדיין בגלות?!... עד מתי?!...
היתכן שלאחרי כל הסימנים על בוא הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש, עד להמאורע דערב שבת זה שאפילו '''אוה"ע''' מכריזים שהגיע הזמן ד"וכתתו חרבותם לאתים" – נמצאים אנו ביום הש"ק זה בחוץ לארץ, במקום להמצא, יחד עם כל בנ"י מכל קצוי תבל, בארצנו הקדושה, בירושלים עיר הקודש ובבית המקדש, מסובים ל"שולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם"<sup>[89]</sup>, שעליו ערוכים הלויתן ושור הבר ויין המשומר!
ועוד ועיקר – שעדיין לא נתקבלה ההודעה והציווי ונתינת־כח ד"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כפי שקוראים בתורה במנחה) בנוגע לבנין ביהמ"ק השלישי!
י. ומזה מובן גודל הצורך וההכרח להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בהענינים שמקרבים ומזרזים ומביאים בפועל ממש את הגאולה תיכף ומיד ממש.
ולכל לראש – בהענין המודגש בפרשת משפטים:
"משפטים" – פרטי הדינים בין אדם לחבירו מתוך שלום<sup>[90]</sup> (ופשיטא שלילת הפכו, ביטול סיבת הגלות האחרון<sup>[91]</sup>), שעי"ז באה הגאולה, כמאחז"ל<sup>[92]</sup> במעלת המשפט ש"בו '''ציון נבנית''', שנאמר<sup>[93]</sup> ציון במשפט תפדה", וכן צדקה ("ושבי' בצדקה"<sup>93</sup>) וגמילות חסדים<sup>[94]</sup>, כמפורש בפרשתנו<sup>[95]</sup> "אם כסף תלוה את עמי את העני"<sup>[96]</sup>, "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה"<sup>[97]</sup>, וכמבואר גם בהסוגיא בבבא בתרא<sup>[98]</sup> ("פירושה" של פרשת משפטים בתושבע"פ) פרטי הענינים דמצות צדקה, ומהעיקר, "גדולה<sup>[99]</sup> צדקה '''שמקרבת את הגאולה''', שנאמר<sup>[100]</sup> כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות"<sup>[101]</sup>.
[ומתחיל בהענין שהזמן גרמא – כנהוג בכל שנה שבמוצאי שבת קודש לסדר אם כסף תלוה גו', נערכת מלוה מלכה לטובת קרן גמילות חסדים. וכיון ש"מפקחין על צרכי ציבור בשבת"<sup>[102]</sup>, כדאי ונכון שמנהל הגמ"ח יעלה<sup>[103]</sup> ויכריז על המלוה מלכה, ובודאי תערך ברוב פאר והדר, ו"ברוב עם הדרת מלך"<sup>[104]</sup>, ויתנו כפי נדבת לבם הטהור להקרן גמ"ח, ועוד והוא העיקר, שההחלטה על זה תביא תיכף את השכר<sup>[105]</sup>, תביא הגאולה, תיכף ומיד ממש, שאז תערך המלוה מלכה, "סעודתא דדוד מלכא משיחא"<sup>[106]</sup>, בהשתתפותו של נשיא דורנו משיח צדקנו בראשנו, בארצנו הקדושה, בירושלים עיר הקודש ובבית המקדש השלישי].
ובלשון התחלת מסכת בבא בתרא: "השותפין שרצו" – שההנהגה והיחס שבין אדם לחבירו היא באופן של ב' שותפין שכל אחד רוצה בטובתו של השותף השני (במכ"ש וק"ו מהחלטת והכרזת מנהיגי '''אוה"ע''' ע"ד האחדות והשותפות ההדדית ביניהם), ועי"ז "בונין את הכותל . . גזית" – דיש לומר, שרומז על בנין ביהמ"ק, כהמשך הסוגיא<sup>[107]</sup> "גזית אבני דמשפיא, דכתיב<sup>[108]</sup> כל אלה אבנים יקרות כמדות גזית", ובהמשך לזה מדובר אודות מעלת בית המקדש השני "בבנין . . בשנים", "דכתיב<sup>[109]</sup> גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" – שפסוק זה קאי גם (ובעיקר) על ביהמ"ק השלישי, כמבואר בזהר<sup>[110]</sup>.
ובהמשך לזה – גם ההוראה מהתחלת פרשת תרומה (שקורין במנחת שבת): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", החל מהמקדש הפרטי שבכאו"א מישראל ("בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד"<sup>[111]</sup>), בלבו פנימה, ובביתו ובחדרו, שנעשה בית תורה תפלה וגמ"ח, כולל ובמיוחד ההשתתפות בבנין והרחבת בתי־כנסיות ובתי־מדרשות באופן ד"ויקחו לי תרומה גו' זהב וכסף ונחושת"<sup>[112]</sup> (כל י"ג (ט"ו)<sup>[113]</sup> דברים המנויים בכתוב), שעי"ז ממהרים ומזרזים ופועלים תיכף בנין ביהמ"ק השלישי כפשוטו ממש.
יא. ונתינת־כח מיוחדת בכהנ"ל – בימים אלה:
נוסף על המעלה המיוחדת של חודש שבט, חודש האחד עשר<sup>[114]</sup>, באים זה־עתה מיום '''כ"ה''' בחודש<sup>[115]</sup>, שסימנו "'''כה''' תברכו את בני ישראל"<sup>[116]</sup> – ברכת כהנים, "לברך<sup>[117]</sup> את עמו ישראל '''באהבה'''" דוקא<sup>[118]</sup>, ועד"ז בנוגע לברכת כהנים שמברך כאו"א מישראל ("ואתם תהיו לי ממלכת כהנים"<sup>[119]</sup>) בהתחלת כל יום (לאחרי ברכת התורה) שצריכה להאמר מתוך רגש של אהבת ישראל, וכמודגש גם בכך שבהמשך לזה (ועוד קודם התפלה) אומר כאו"א מישראל "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך"<sup>[120]</sup> (כמ"ש רבינו הזקן בסידור<sup>[121]</sup> השוה לכל נפש)<sup>[122]</sup>. ועוד ועיקר – שברכת כהנים כוללת כל הברכות בתכלית השלימות (הן המעלה דברכה והן המעלה דתפלה<sup>[123]</sup>), ובפרט הברכה הכי עיקרית – ברכת הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.
ולאח"ז יום '''כ"ו''' בחודש (ערב שבת) – הגימטריא דשם הוי' (כנ"ל ס"ג), שקשור עם קיום מצות "כה תברכו את בני ישראל" ע"י הכהנים בבית המקדש '''בשם המפורש''' (משא"כ בזמן הגלות)<sup>[124]</sup>, וההכנה לזה ע"י עבודתם של בנ"י ("ממלכת כהנים") באופן ד"שויתי '''הוי'''' לנגדי '''תמיד'''"<sup>[125]</sup> גם בזמן הגלות, שעי"ז ממהרים ומזרזים ופועלים גילוי שם הוי' בכל העולם (לאחרי וע"י התגלותו בברכת כהנים שבבית המקדש), "כשם שאני נכתב כך אני נקרא"<sup>[126]</sup>.
ולאח"ז יום '''ז"ך''' בחודש (יום הש"ק) – "שמן זית '''זך''' גו' להעלות נר תמיד"<sup>[127]</sup> ב"מנורת זהב טהור גו' מקשה אחת"<sup>[128]</sup>, שרומז על אחדותם של שבעת הסוגים דנש"י<sup>[129]</sup> שנמשלו לשבעת קני המנורה<sup>[130]</sup>.
ולאח"ז יום '''כ"ח''' בחודש (יום ראשון) – תוספת "'''כח'''", תוקף וחוזק בכל ענינים אלו.
ולאח"ז ערב ר"ח, שהוא הכנה לר"ח – שחידוש הלבנה (בר"ח, לאחרי ההעלם וההסתר בערב ר"ח) מורה על החידוש דבנ"י ("שהם עתידים להתחדש כמותה"<sup>[131]</sup>) בהגאולה האמיתית והשלימה, ובפרט שר"ח חל ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב<sup>[132]</sup>, ומתחיל מהטוב הכי עיקרי דהגאולה, ובפרט טוב כפול, שכפל<sup>[133]</sup> קשור עם גאולה<sup>[134]</sup>, ובהדגשה יתירה בראש חודש '''אדר''', "דבריא מזלי'"<sup>[135]</sup>, להיותו "החודש אשר נהפך גו' לשמחה"<sup>[136]</sup>, השמחה דגאולת פורים, ו"מיסמך גאולה לגאולה", "פורים לפסח"<sup>[137]</sup>, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"<sup>[138]</sup> – "מיסמך" גם בשינוי הסדר, שהגאולה האמיתית והשלימה באה לפני גאולת פורים.
יב. ולהוסיף, שאף ש"מיסמך גאולה לגאולה" קאי על אדר שני הסמוך לניסן (משא"כ אדר ראשון שאודותיו הכריזו בברכת החודש), יש לומר, ששייך גם לאדר הסמוך לשבט – כי<sup>[139]</sup>:
מלשון המשנה<sup>[140]</sup> "אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים", משמע, שבשאר הענינים (ובנדו"ד, שייכותו להגאולה) שוים הם, ויתירה מזה, כיון שנקרא "אדר (ויתירה מזה) '''ראשון'''", מסתבר לומר שהוא "ראשון" גם במעלה וחשיבות, כמודגש בנוגע לשבעה באדר – שקשור עם ביטול גזירת המן, ש"נפל פור בחודש אדר . . ולא הי' יודע . . (ש)בשבעה באדר נולד" (משה)<sup>[141]</sup> – שעיקר ענינו באדר ראשון<sup>[142]</sup>, ועד"ז מצינו בכמה ענינים שאדר סתם קאי על אדר ראשון<sup>[143]</sup>.
ונוסף לזה: אף שבשבת מברכים הכריזו ע"פ תורה ("מנהג ישראל תורה היא"<sup>[144]</sup>) ש"ראש חודש אדר '''ראשון''' ביום השלישי", הרי, כשיבוא משיח צדקנו תיכף ומיד, לפני ר"ח, שאז יחזרו לקדש החדשים ע"פ הראי'<sup>[145]</sup>, יתכן שיש מקום שסנהדרין ישנו ויקבעו שיהי' רק אדר אחד<sup>[146]</sup> זה, ויהי' סמוך לניסן<sup>[147]</sup> (ויש להאריך בכל זה, ואכ"מ).
יג. ויה"ר והוא העיקר – שהגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו תבוא בפועל ממש תיכף ומיד ממש,
ובודאי שאין צורך להמתין עד חודש ניסן, וגם לא עד חודש אדר הסמוך לניסן, וגם לא עד חודש אדר הסמוך לשבט, כיון שמשיח צדקנו בא בשבת מברכים חודש אדר ראשון, בסיומו של חודש שבט, ז"ך שבט, ובפרט ביום השבת לאחר חצות, בזמן המנחה וסעודה שלישית, שקשור עם גאולה השלישית וביהמ"ק השלישי.
כן תהי' לנו בפועל ממש, ותיכף ומיד ממש, עם כל הפירושים שב"מיד" [כולל גם הר"ת דכללות הדורות '''מ'''שה '''י'''שראל (הבעש"ט) '''ד'''וד (מלכא משיחא)<sup>[148]</sup>], וכל הפירושים שב"ממש", ולכל לראש מיד ממש '''כפשוטו''', ממש ממש ממש.
----<sup>[1]</sup>) ראה כש"ט הוספות סקי"ט ואילך. וש"נ.
<sup>[2]</sup>) וכתוצאה מזה נעשית גדולתן וחשיבותן של מדינות אלו – "כידוע שכל אומה ומלכות שישראל יבואו בהם בגלות הן מתעלים . . ביותר מכל האומות והולכים ומתגדלים בהיות ישראל תחתם" (תו"ח לך לך צב, א. וראה מכילתא בשלח יד, ה).
<sup>[3]</sup>) ששייך ליום השבת, כמארז"ל (ע"ז ג, סע"א) "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". וראה לקמן הערה 23.
<sup>[4]</sup>) פסחים קו, סע"א.
<sup>[5]</sup>) כמודגש גם בסיום וחותם שירו של יום ב"לכו נרננה הקטן" ("היום יום" כ"ג כסלו. ובכ"מ).
<sup>[6]</sup>) גיטין יו"ד, ב. וש"נ.
<sup>[7]</sup>) כיון שהתחלת כל הענינים הוא '''בתורה''', כמארז"ל (זח"ב קסא, ריש ע"ב) "קב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא בר נש אשתדל באורייתא ומקיים עלמא", ובפרט בחלק התורה השייך במיוחד לזמן זה, פרשת השבוע.
<sup>[8]</sup>) כתורת רבינו הזקן שצריכים "לחיות עם הזמן", כלומר, לחיות עם תוכנו של הזמן בתורה, בפרשת השבוע ("היום יום" ב' חשון. ובכ"מ).
<sup>[9]</sup>) תניא רפל"ז.
<sup>[10]</sup>) ל' חז"ל – במשנה ספ"ק דברכות.
<sup>[11]</sup>) ישעי' ב, ד. מיכה ד, ג.
<sup>[12]</sup>) פי' הרד"ק עה"פ.
<sup>[13]</sup>) ישעי' שם, ב־ג. מיכה שם, א־ב.
<sup>[14]</sup>) איוב כח, ה.
<sup>[15]</sup>) ולא רק "לחם" '''המוכרח''' לקיומו של האדם, אלא גם ענינים של '''תענוג''', כפירות האילן – כמודגש בהמשך הכתוב "וחניתותיהם למזמרות", "הכלים שזומרים בהם '''הגפנים ושאר אילנות'''" (פי' הרד"ק).
ולהעיר גם מהשייכות ל"ראש השנה לאילן" דמיני' אזלינן – שבו מודגשת ההוספה ד"גפן תאנה ורמון גו' זית שמן ודבש" (עניני תענוג) לגבי "חטה ושעורה" (דברים המוכרחים).
<sup>[16]</sup>) שה"ש ב, ח ובשהש"ר עה"פ.
<sup>[17]</sup>) לשון הרגיל – ע"פ משלי כא, א. וראה לקו"ש חי"ג ע' 285 הערה 1 ובשוה"ג. וש"נ.
<sup>[18]</sup>) מגילה כט, א. וראה בארוכה קונטרס בענין מקדש מעט זה כו' (סה"ש תשנ"ב ח"ב ע' 465 (לקמן ע' 399) ואילך).
<sup>[19]</sup>) אגה"ק דהבעש"ט – כש"ט בתחלתו. ובכ"מ.
<sup>[20]</sup>) ראה אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ב ע' תצב ואילך. וש"נ.
<sup>[21]</sup>) כפס"ד הרמב"ם (הל' מלכים פ"ח ה"י) ש"צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח".
<sup>[22]</sup>) צפני' ג, ט. וראה רמב"ם שם ספי"א.
<sup>[23]</sup>) ופגישתם נמשכת (וביתר שאת וביתר עוז) גם ביום השבת זה.
<sup>[24]</sup>) ואף שהטעם '''הפשוט''' לזה הוא לפי שהמקום המיוחד שבו מיוצגים בקביעות באי־כח המדינות שבעולם נקבע מלכתחילה במקום שאינו עיר הבירה של מדינה מסויימת, הרי, הטעם '''האמיתי''' לקביעת מקום זה בעיר זו דוקא, הוא, להיותה '''עיר הבירה''' של "מלכי רבנן" (ראה גיטין סב, סע"א. ועוד), כ"ק מו"ח אדמו"ר '''נשיא דורנו''' (וראה לקמן הערה 26).
<sup>[25]</sup>) ראה סה"ש תשנ"ב ח"ב ע' 70־469 (לקמן ע' 4־403) שנשיא הדור הוא המשיח שבדור. ובהדגשה יתירה בכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – כמרומז בב' שמותיו: "יוסף" – ע"ש ש"יוסיף אדנ־י שנית ידו גו' ואסף נדחי ישראל גו'" (ישעי' יא, יא־יב), ו"יצחק" – ע"ש ש"אז ימלא שחוק פינו" (תהלים קכו, ב. וראה ברכות לא, א).
<sup>[26]</sup>) ולהעיר, שארגון חבר העמים למטרת אחדות ושלום בין העמים הוקם בחצי כדור התחתון לאחרי ובסמיכות '''לבואו של נשיא דורנו''' לחצי כדור התחתון (החל מההחלטה שנתקבלה באמצע המלחמה, בשנת תש"ב לערך, ובעיקר בסיומה של המלחמה, בשנת תש"ה לערך), ונקבע מקום מושבה '''בעירו של נשיא דורנו''', ועד לבניית הבנין המיוחד (בשנת תשי"א לערך) – שבזה מודגש שהאחדות והשלום בין העמים היא כתוצאה מפעולתו של נשיא דורנו בבירור העולם (ע"י הפצת התורה והיהדות וצדק ויושר בכל העולם), וככל שניתוסף בבירור העולם ע"י נשיא הדור ניתוסף גם בקיומו וביסוסו של הארגון שמטרתו לפעול אחדות ושלום בעולם, ועד לגמר ושלימות בירור העולם בקיום היעוד "וכתתו חרבותם לאתים" שהוא היסוד של ארגון זה*.
'''*) ועד שפסוק זה מתנוסס על גבי כותל הבנין (וראה לקמן הערה 55).'''
<sup>[27]</sup>) נוסף לכך שכללות הזמן דאלף הששי הוא בדוגמת ערב שבת (ראה רמב"ן ובחיי בראשית ב, ג).
<sup>[28]</sup>) תמיד בסופה.
<sup>[29]</sup>) תו"כ בחוקותי כו, ו. וראה לקו"ש ח"ז ע' 188 ואילך.
<sup>[30]</sup>) מכילתא יתרו כ, ח. וראה לקו"ש חט"ז ע' 231 ואילך.
<sup>[31]</sup>) זח"ג רנז, סע"ב. פרדס ש"א פ"ט. תניא שעהיוה"א רפ"ד. ובכ"מ.
<sup>[32]</sup>) ישעי' מ, ה.
<sup>[33]</sup>) שם יא, ט.
<sup>[34]</sup>) אף שבששת ימי בראשית נבראו תחילה כל שאר הנבראים ולאח"ז נברא האדם – כי, '''בפעם הראשונה''' יש טעם מיוחד שבריאת האדם תהי' לאחרי כל הנבראים (עם היותו עיקר תכלית הבריאה) – "כדי שיכנס לסעודה מיד", "שימצא הכל מוכן ויאכל מאשר יחפוץ" (סנהדרין לח, א ובפרש"י), אבל '''חידוש''' הבריאה יכול (ובמילא צריך) להיות כסדר מעלתם, שהאדם '''קודם''' לכל שאר הנבראים.
<sup>[35]</sup>) ולכן נקבע ראש השנה – "תחלת מעשיך" דכל הבריאה כולה – בא' בתשרי, יום ברוא אדה"ר (ולא בכ"ה באלול שבו נברא העולם).
<sup>[36]</sup>) סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 312 (לעיל ע' 253) ואילך.
<sup>[37]</sup>) פרש"י אחרי יח, ד.
<sup>[38]</sup>) עירובין ק, סע"ב.
<sup>[39]</sup>) ואתחנן ד, ו.
<sup>[40]</sup>) ואדרבה: "המביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם '''ומייקר את שם האלילים''' . . זהו עדות לעלוי יראתם" (פרש"י שם).
<sup>[41]</sup>) ב"ר בתחלתו.
<sup>[42]</sup>) ועפ"ז יומתק מ"ש הרמב"ם (בשמונה פרקים שלו (פ"ו)) ש"הענינים המפורסמים אצל כל בני האדם שהם רעות . . שאילו לא נכתבו ראויין הם ליכתב . . נפש החשובה לא תתאוה לאחד מאלו הרעות כלל" (ובהם אין לומר "אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי", אלא "אי אפשי") – דלכאורה, מהי השייכות ד"אי אפשי" שמצד '''דעת בני האדם''' להנהגתם של ישראל ע"פ '''תורה''' – אלא, שהשלילה שמצד דעת בני האדם אינה אלא מפני שכך מחייבת חכמתו של הקב"ה, '''תורה''', שלכן נעשו דברים אלו מושללים בשכל האדם. ועצ"ע.
<sup>[43]</sup>) תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.
<sup>[44]</sup>) רמב"ם הל' מלכים רפ"ט.
<sup>[45]</sup>) כ"ה ("'''ולא''' מחכמיהם") הגירסא הנפוצה, ויש גורסין "'''אלא''' מחכמיהם" (ראה לקו"ש ח"כ ע' 141. וש"נ).
<sup>[46]</sup>) שם ספ"ח.
<sup>[47]</sup>) שם ספי"ב.
<sup>[48]</sup>) ראה ב"ר פ"ג, ב. וש"נ. לקו"ש ח"א ס"ע 149 ואילך.
<sup>[49]</sup>) כד, יו"ד־יא.
<sup>[50]</sup>) תקו"ז ת"ו בסופו. וראה לקו"ש חכ"ד ע' 136 הערה 35. וש"נ.
<sup>[51]</sup>) משא"כ האותיות דלשון הקודש שנקראים "אבנים" שבריאתם בידי שמים (תו"א פרשתנו עז, ג ואילך).
<sup>[52]</sup>) וגם לא לשון אידיש ("זשאַרגאָן") שהוא הממוצע בין לשון הקודש ללשונות אוה"ע, ע"ד לשון ארמי (ראה לקו"ש חכ"א ע' 446 ואילך. וש"נ).
<sup>[53]</sup>) בלשון הקודש (מפרשים עה"פ). וראה אוה"ת (כרך ז') סוף פרשתנו (בסיום ביאור הענין דלבנים): "ואפ"ל שזהו מ"ש אז אהפוך אל עמים שפה ברורה שיהי' אצל כולם לה"ק ולא יצטרך לבחי' לבינה . . לע"ל יהי' הכל לה"ק שהוא אבנים בריאה בידי שמים".
<sup>[54]</sup>) נוסף לכך שגם חיוב שכל האדם הוא כתוצאה מחכמתו של הקב"ה, כנ"ל ס"ה.
<sup>[55]</sup>) ומרומז גם בכך שהחלטה והכרזה זו נתקבלה במקום שבו מתנוסס ובכותל הגלוי דהבנין הפסוק "וכתתו חרבותם לאתים" – שבזה מודגש שהחלטה והכרזה זו (שהיא תכלית ומטרת קיומו של מקום זה) מיוסדת על פסוק '''בתורה''', "מסיני".
<sup>[56]</sup>) רמב"ם הל' מלכים ספי"א.
<sup>[57]</sup>) ד"אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזו" (מגילה ג, א).
<sup>[58]</sup>) ומרומז גם בקביעותו בימי החודש ביום ז"ך, מלשון "שמן זית '''זך''' כתית למאור", הדגשת ענין האור והגילוי (וראה לקמן סי"א).
<sup>[59]</sup>) נוסף על התחלת קריאתה ביום חמישי – לפני המאורע דערב שבת, וביום שני – לפני המאורע דאור ליום הרביעי.
<sup>[60]</sup>) שבאה לאחרי פרשת בשלח שסיומה וחותמה ב"מלחמה לה' בעמלק מדור דור", "לתלתי דריא מדרא דעלמא דין ומדרא דמשיחא ומדרא דעלמא דאתי" (תיב"ע).
<sup>[61]</sup>) שעיקרו המזבח – "בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות" (רמב"ם ריש הל' ביהב"ח). ולהעיר משייכותו ל"בנימין זאב יטרף" (ששייך לשבת ש"טורף מלפניו ומלאחריו") – שביהמ"ק (והמזבח) הוא בחלקו של טורף (זבחים נג, ב ואילך), והמזבח (עיקרו של ביהמ"ק) שחוטף הקרבנות נמשל לזאב חוטף (ב"ר פצ"ט, ג), שטורף וחוטף עניני העולם להעלותם לקדושה.
<sup>[62]</sup>) פרש"י ריש פרשתנו. ירושלמי מכות פ"ב ה"ו. מכילתא ס"פ יתרו (ובכמה דפוסים – ריש פרשתנו). פרשתנו כא, יד.
<sup>[63]</sup>) ישעי' א, כו.
<sup>[64]</sup>) לאחרי ש"בטבריא עתידין לחזור תחילה ומשם נעתקין למקדש" (רמב"ם הל' סנהדרין פי"ד הי"ב).
<sup>[65]</sup>) כג, כ ובפרש"י.
<sup>[66]</sup>) כה, ח.
<sup>[67]</sup>) ראה רמב"ם ריש הל' ביהב"ח.
<sup>[68]</sup>) בשלח טו, יז ובפרש"י. זח"ג רכא, א.
<sup>[69]</sup>) כדרשת חז"ל על הפסוק "והתורה והמצוה" שבס"פ משפטים (ברכות ה, א. הקדמת הרמב"ם לספר הי"ד).
<sup>[70]</sup>) ב"ק קב, סע"א.
<sup>[71]</sup>) הקדמת הרמב"ם לפיהמ"ש (ד"ה והחלק הששי).
<sup>[72]</sup>) ח"ג קצח, א.
<sup>[73]</sup>) פרשתנו כב, ח. – ולהעיר, שפסוק זה הוא השירה דזאב טורף (פרק שירה פ"ה), שרומז על השירה שמצד ביטול והפיכת הענינים הבלתי־רצויים ע"י זאב טורף דקדושה.
<sup>[74]</sup>) בניצוצי אורות שם: "קשה דכל דיני אבידה בבבא מציעא בפרק ב', א"מ"*. ובהערות אאמו"ר (לקוטי לוי"צ לזח"ג ע' תא): "פירש כל אבדה על שותפין, והיינו כל הוא יסוד הנק' כל, והוא דכורא, אבדה הוא מל' נוקבא, כי אשה נקראת אבדה כדאיתא בריש מס' קידושין, וכל אבדה הוא חיבור זו"ן, והיינו שותפין, כי חיבור איש ואשה נק' שותפות, כמא' שלשה שותפין באדם, אביו ואמו כו', והיינו ג"כ מה שאמר לעיל תליתאה שותפין ורזא דאבדה, רזא יסוד, כמ"ש במאו"א מע' רז ע"ש, אבדה מל'" – עיי"ש בארוכה, ומסיק: "ועתה מסולק קושיית א"מ שבנצוצי זהר".
'''*) ובניצוצי זוהר שם: "הגר"א בביאורו לתקו"ז עשיראה (קמ"ז סע"א) כ' להגי' תנינא טלית דאשתכח ורזא דאבידה, תליתאה שותפין כו' על שלמה על כל אבדה כו' דא בבא מציעא", ומסיק ש"בבא תליתאי", "שותפין", נרמז בסיום הפסוק "עד האלקים יבוא דבר שניהם". ולכאורה דוחק גדול להגי' בדברי הזהר – ובשתים,''' שינוי '''הסדר שבזהר (ושינוי כפול: הן בהתחלת הענין והן בסיומו),''' והוספת '''סיום הפסוק שלא נזכר בזהר שלפנינו – בגלל קושיא זו (ובפרט שקושיא זו יש לתרצה ע"פ ביאור אאמו"ר שבפנים ההערה).'''
<sup>[75]</sup>) בהבא לקמן – ראה גם לקו"ש חכ"ו ע' 150 ואילך.
<sup>[76]</sup>) גלות מצרים, הגלות שלאחרי חורבן בית ראשון, והגלות שלאחרי חורבן בית שני.
<sup>[77]</sup>) ב, ריש ע"ב.
<sup>[78]</sup>) קעה, ב – במשנה.
<sup>[79]</sup>) כולל ובמיוחד התגברות גילוי והפצת פנימיות התורה באופן של הבנה והשגה בתורת חסידות חב"ד – כמרומז גם בס"פ משפטים: "ויחזו את האלקים וגו'", כנ"ל ס"ה.
<sup>[80]</sup>) נוסף על '''קירוב''' הגאולה ע"י מצות הצדקה, כדלקמן ס"י.
<sup>[81]</sup>) להעיר שבמסכת ב"ב (עה, ב) נתבאר ש"משיח"* נקרא על שמו של הקב"ה, "דכתיב (ירמי' כג, ו) וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו"**.
'''*) נוסף לכך ש"עתידין צדיקים שנקראין על שמו של הקב"ה" (שם).'''
'''**) להעיר מזח"ב לח, א: "מאן פני האדון ה' (כמ"ש גם''' בפרשתנו '''כג, יז) דא רשב"י" (וראה הנסמן בנצו"ז שם). וי"ל שהחידוש ברשב"י לגבי שאר צדיקים הוא מפני ש"הי' מאיר בו . . מבחי' הארת אורו של משיח" (סידור (עם דא"ח) שער הל"ג בעומר שז, ב).'''
<sup>[82]</sup>) עד, סע"ב ואילך.
<sup>[83]</sup>) ישעי' נד, יב.
<sup>[84]</sup>) זכרי' יד, יו"ד.
<sup>[85]</sup>) ישעי' ס, ח.
<sup>[86]</sup>) קכב, א.
<sup>[87]</sup>) ולהעיר שגם לאחרי חלוקתה לשבטים שייכת ארץ ישראל כולה לכלל ישראל – '''ע"ד ובדוגמת''' "השותפין שרצו לעשות מחיצה כו'", שגם עשיית המחיצה היא באופן ד"שותפין".
<sup>[88]</sup>) ועד"ז בפרשת משפטים (בשיעור דיום הש"ק) בנוגע לגבולות הארץ – "ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר", "פרת" (כג, לא ובפרש"י), כפי שהובטח לאברהם אבינו* בברית בין הבתרים (לך לך טו, יח־כא).
'''*) ולהעיר''' מבבא בתרא '''ק, א: "הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הילוכו . . דכתיב קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה . . כדי שיהא נוח לכבוש לפני בניו".'''
<sup>[89]</sup>) פרש"י ריש פרשתנו.
<sup>[90]</sup>) ראה שמו"ר ריש פרשתנו (פ"ל, א): "באין לידי משפט והם עושין שלום". ובחידושי הרד"ל שם: "אפשר ר"ל ע"י פשרה, וכמ"ש בסנהדרין (ו, ב) איזהו משפט שלום זה הביצוע".
<sup>[91]</sup>) ראה יומא ט, ב.
<sup>[92]</sup>) שמו"ר שם, טו.
<sup>[93]</sup>) ישעי' א, כז.
<sup>[94]</sup>) כולל גם הפעולה על אוה"ע לעסוק בצדקה*, ובפרט לאחרי החלטת מנהיגי המדינות ע"ד חסכון בהוצאות הכספיות לצרכי נשק, אזי נקל יותר לפעול שיוסיפו בפעולות של צדקה, הן בנוגע לאוה"ע, והן בנוגע לבנ"י.
'''*) להעיר מהשקו"ט בחיוב בני נח בצדקה (ראה לקו"ש ח"ה ע' 157 ואילך.''' וש"נ'''). ולהעיר גם מהסוגיא בבבא בתרא (יו"ד, ב) בפירוש הפסוק "וחסד לאומים חטאת", שסיומה וחותמה בפירושו של ריב"ז: "כשם שהחטאת מכפרת על ישראל כך צדקה מכפרת על אומות העולם".'''
<sup>[95]</sup>) כב, כד.
<sup>[96]</sup>) להעיר מהשייכות לשיעורי הרמב"ם דערב שבת ויום השבת – הלכות '''מתנות עניים'''. ולהעיר גם מסיום וחותם שיעור תניא דיום הש"ק ב"עבודת '''הצדקה'''".
<sup>[97]</sup>) סוכה מט, ב.
<sup>[98]</sup>) ח, א ואילך.
<sup>[99]</sup>) יו"ד, א.
<sup>[100]</sup>) ישעי' נו, א.
<sup>[101]</sup>) ויומתק יותר – שמאמר הזהר שג' הבבות מרומזים בפסוק "על כל דבר פשע וגו'" (כנ"ל ס"ח), מיוסד על הפסוק "שמרו משפט ועשו צדקה". וראה לקוטי לוי"צ לזהר שם (ע' תד) – ביאור "השייכות דכל זה להפסוק שמרו משפט ועשו צדקה".
<sup>[102]</sup>) ראה שבת קנ, א.
<sup>[103]</sup>) לרמז על העלי' מן הגלות אל הגאולה, ובלשון חז"ל (ויק"ר פל"ב, ה. וש"נ) "ראובן ושמעון* סלקין".
'''*) להעיר מהענין ד"דייק בשמא" (יומא פג, ב) – שמו של מנהל הגמ"ח שי' ('''המו"ל''').'''
<sup>[104]</sup>) משלי יד, כח.
<sup>[105]</sup>) ראה תענית ח, ב. שו"ע או"ח סו"ס תקעא.
<sup>[106]</sup>) סידור האריז"ל במקומו. ועוד.
<sup>[107]</sup>) ג, סע"א.
<sup>[108]</sup>) מ"א ז, ט.
<sup>[109]</sup>) חגי ב, ט.
<sup>[110]</sup>) ח"א כח, א.
<sup>[111]</sup>) ראה אלשיך עה"פ. של"ה סט, א. ועוד.
<sup>[112]</sup>) כה, ב־ג.
<sup>[113]</sup>) ראה לקו"ש חכ"א ע' 153, ובהנסמן שם.
<sup>[114]</sup>) וכן המעלה המיוחדת של כללות השנה – הי' תהא שנת נפלאות בכל, "'''בכל מכל כל'''", כמארז"ל '''בבבא בתרא''' (טז, סע"ב ואילך) שקאי על האבות ש"הטעימן הקב"ה בעוה"ז מעין העוה"ב".
<sup>[115]</sup>) ולפניו – יום כ"ד (שבהתחלתו היתה הכרזת נשיא מדינה זו), שסימנו "ושמתי '''כדכד'''" (ראה לעיל ס"ח).
<sup>[116]</sup>) נשא ו, כג.
<sup>[117]</sup>) נוסח הברכה לפני נשיאת כפים (סוטה לט, א).
<sup>[118]</sup>) ראה שו"ע אדה"ז או"ח סקכ"ח סי"ט (ע"פ זח"ג קמז, ב).
<sup>[119]</sup>) יתרו יט, ו.
<sup>[120]</sup>) שער הכוונות בתחלתו. וראה לקו"ש חכ"ה ע' 374 וש"נ.
<sup>[121]</sup>) ולהעיר, שנדפס (מלכתחילה) בכתב רש"י שדומה במקצת לכתב אוה"ע שהוא '''למטה''' מכתב מרובע שדומה לכתב אשורי, להדגיש השייכות גם לאלה שנמצאים '''בדרגא נמוכה''' שאינם שייכים עדיין לכתב אשורי (ע"ד ובדוגמת התרגום ללשונות דאוה"ע שלמטה מלשון הקודש). ואעפ"כ, בשנים האחרונות נדפס מחדש בכתב מרובע, כשאר עניני תורה שמשתדלים להדפיסם באותיות מרובעות דוקא, כדי להקל על הקוראים ולומדים שיהי' ערוך לפניהם (ראה גם ס' השיחות תשמ"ט ח"ב ע' 431).
<sup>[122]</sup>) וכמבואר בפרטיות בתניא פרק "לב" ש"אף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראים בשם בריות בעלמא ("אוהב את הבריות") צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה", ועד שגם אלו ש"מצוה לשנאותם, מצוה לאהבם ג"כ, ושתיהן הן אמת, שנאה מצד הרע שבהם ואהבה מצד בחי' הטוב הגנוז שבהם כו'".
<sup>[123]</sup>) ראה ד"ה כה תברכו תרכ"ו. לקו"ש ח"י ע' 38. וש"נ.
<sup>[124]</sup>) סוטה לח, א.
<sup>[125]</sup>) תהלים טז, ח. רמ"א או"ח בתחלתו.
<sup>[126]</sup>) פסחים נ, א.
<sup>[127]</sup>) ר"פ תצוה.
<sup>[128]</sup>) תרומה כה, לא־לו.
<sup>[129]</sup>) ובכללות יותר – "עד ירכה עד פרחה" (בהעלותך ח, ד), "ירכה אלו הם מדרגות התחתונות ופרחה הם בחי' עליונות" (לקו"ת בהעלותך לג, ג).
<sup>[130]</sup>) לקו"ת שם כט, ג ואילך. ובכ"מ.
<sup>[131]</sup>) נוסח ברכת קידוש לבנה (סנהדרין מב, א).
<sup>[132]</sup>) פרש"י בראשית א, ז (מב"ר פ"ד, ו).
<sup>[133]</sup>) כולל גם הכפל דב' הימים דר"ח.
<sup>[134]</sup>) ראה פרדר"א פמ"ח. יל"ש ר"פ לך לך. ד"ה לך לך תרכ"ז. תר"ל. ועוד.
<sup>[135]</sup>) תענית כט, ריש ע"ב.
<sup>[136]</sup>) אסתר ט, כב.
<sup>[137]</sup>) מגילה ו, סע"ב ובפרש"י.
<sup>[138]</sup>) מיכה ז, טו.
<sup>[139]</sup>) בהבא לקמן – ראה גם לקו"ש חכ"ו ע' 367 ואילך, ובהנסמן שם.
<sup>[140]</sup>) מגילה שם.
<sup>[141]</sup>) שם יג, ב.
<sup>[142]</sup>) מג"א או"ח סתק"פ סק"ח. וראה לקו"ש חט"ז ע' 342. וש"נ.
<sup>[143]</sup>) ראה טואו"ח סתכ"ח. רמ"א שם סתכ"ז. טושו"ע חו"מ סמ"ג סכ"ח.
<sup>[144]</sup>) שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס קפ. סתצ"ד סט"ז. וראה לקו"ש חכ"ב ע' 56. וש"נ.
<sup>[145]</sup>) ולהעיר, שיתכן קידוש חדשים ע"פ הראי' ע"י סנהדרין גם לפני ביאת משיח צדקנו – להדעות שאפשר לסמוך ב"ד בזמן הזה (ראה לקו"ש ח"ט ע' 105. '''וש"נ'''. וראה גם שיחת ש"פ בראשית תשמ"ה (התוועדות ב)).
<sup>[146]</sup>) ויש לומר, שמרומז גם בכתיבת שמו של החודש "אדר '''א'''<nowiki/>'" (במקום "ראשון"), שפירושו גם "אדר '''אחד'''", כמו "יום אחד", אף דלאחריו בא יום שני וכו' – שבזה מרומזת האפשרות שישאר רק אדר אחד (באם סנהדרין יחליטו לשנות שלא תהי' שנה מעוברת).
<sup>[147]</sup>) להעיר, שלדעת הרמב"ם (הל' קידוה"ח פ"ד ה"ב) ש"ב"ד מחשבין ויודעין אם תהי' תקופת ניסן בששה עשר בניסן או אחר זמן זה מעברין אותה השנה . . '''ואין חוששין לסימן אחר'''", בהכרח שהשנה תהי' מעוברת כדי שלא תהי' תקופת ניסן לאחרי ט"ז ניסן*, משא"כ לדעת הרמ"ה (השגת הרמ"ה שם. וראה כס"מ שם הט"ז) שאין מעברין על התקופה לבדה, כי אם על ב' סימנים.
'''*) דכיון שבשנה זו התקופה היא בד' ניסן (כמצוין בלוח) – לתקופת שמואל, ולתקופת ר' אדא – שבה מתחשבים בעיבור שנים – קרוב לשבועיים לפנ"ז, הרי, אם לא יעברו השנה תהי' התקופה לאחרי ט"ז ניסן.'''
<sup>[148]</sup>) ובפרטיות יותר בנוגע לדורנו זה – שבר"ת ד"מיד" נרמזים ג' התקופות השייכות לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (ראה סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 66־265 (לעיל ע' 10־209)), ועל סדר הקירבה אלינו – '''מ'''שיח ('''מ'''נחם שמו), '''י'''וסף יצחק, '''ד'''ובער (שמו השני של כ"ק אדנ"ע).{{הערות שוליים}}*) כולל גם שיחות ליל ויום ה' פ' משפטים, כ"ה שבט, ויום א' פ' תרומה, כ"ח שבט.
<nowiki>**</nowiki>) ולהעיר שר"ח אדר א' הוא בימי ג' ד' – גד (מזל).
[[קטגוריה:דבר מלכות|ב]]
[[קטגוריה:דבר מלכות|ב]]
[[קטגוריה:דבר מלכות · ספר שמות|י]]
[[קטגוריה:דבר מלכות · ספר שמות|י]]
אוחזר מתוך "https://text.chabadpedia.com/index.php/מיוחד:השוואה_ניידת/6927"