לקוטי אמרים פרק כד
| תרשים כולל תניא (עם פירוט פרקים י"ג-כ"ה) | |
|---|---|
|
פרק כ"ד – הפירוד שגורמות העבירות
מבוא לפרק
בפרק הקודם ביאר אדמו"ר הזקן שעל ידי קיום כל מצווה מתאחד האדם עם האלוקות ממש כמו בקידוש השם. בפרק זה יבואר, שכנגד זה ממש – כל עבירה גורמת ההיפך הגמור: האדם נפרד מהיחוד העליון, מקבל חיותו מהסטרא אחרא ועד שיורד למטה מהקליפות.
גוף הפרק
סיכום הפרק
לעומת התורה והמצוות שעל ידן מתאחדים עם השם, על ידי העבירות נפרדים מהשם – עוד יותר מהקליפות עצמן.
אלמלא "רוח השטות" לא הייתה אהבת השם מאפשרת לאדם לעשות שום עבירה. הדמיון כאילו יש הבדל בין עבירות קלות לחמורות הוא שטות גמורה, ומדוע? כי ההבדל הוא רק לאחר העבירה, אבל בשעת העבירה הנפש הבהמית ולבושיה נפרדים בתכלית, והנפש האלוקית נמצאת בגלות קשה ביותר[1].
הערות שוליים
- ↑ כשהיצר הרע מושך את האדם לעבירה מרגישה הנפש האלוקית כאדם שאומרים לו – מה אכפת לך שנעשה חתך קטן בבשרך – הרי אח"כ תתרפא? כמו שטבע הנפש הבהמית לפחוד מכאב ולא תסכים לשום כאב ואפילו זמני, כך טבעה של הנפש האלוקית לגבי עבירות.