לקוטי אמרים פרק כא
| תרשים כולל תניא (עם פירוט פרקים י"ג-כ"ה) | |
|---|---|
|
פרק כ"א – העולמות אינם מציאות נפרדת
מבוא לפרק
התבאר בפרק הקודם, שמאחר ולעומת הבורא אין לבריאה שום חשיבות הוא יחיד אחרי הבריאה כמו לפניה. אבל לכאורה, הבריאה בפני עצמה (אם לא נשווה אותה לבורא) היא כן מציאות – וחוזרת הקושיא למקומה?
מסביר הרבי על פי משל נוסף מדיבור, שלא רק שאין לבריאה חשיבות אלא שגם מציאות נפרדת אין לה.
גוף הפרק
סיכום הפרק
בפרק זה מבואר שלבריאה לא רק שאין חשיבות, אלא שאין לה גם שום מציאות:
בשונה מדיבור האדם, "דבר השם" גם אחרי שנאמר (ונבראו העולמות) – אינו נפרד ח"ו (כדיבור האדם)[1], אלא כמציאות הדיבור בעודו כלול בשורשו שבעצם הנפש. על פי משל זה מובן, שלא רק שלעולמות אין ערך וחשיבות לגבי הבורא – אלא שאינן מציאות נפרדת כלל.
אך אין זה סותר, שהרגשת הנבראים את עצמם אינה דמיון אלא אמיתית[2], שהרי אם הרגשת הנבראים את עצמם הייתה רק דמיון – לא היה מקום לצוות על האדם ולא לתת לו שכר ועונש.
ושני המשלים[3] משלימים זה את זה[4]:
אם היינו יודעים רק שלנבראים אין ערך – היינו חושבים שאין להם ערך לעומת הבורא, אך יש להם "מציאות" כלשהי.
ואם היינו יודעים רק שאין להם מציאות – אבל אולי יש לתוכן שלהם "חשיבות" כלשהי.
ונמצא, שהקב"ה נשאר יחיד אחרי בריאת העולמות כמו לפני שנבראו.
הערות שוליים
- ↑ וכל הצמצומים הם רק לגבי הנבראים בלבד – אך לא לגבי הקב"ה, וראה הערה הבאה.
- ↑ לביאור כיצד אין זה סתירה, ראו בספר הערכים, חלק ד', עמוד צ' ואילך.
- ↑ א) בריאת העולם היא כמילה אחת לעומת עצם הנפש. ב) שלא מדובר במילה אחת היוצאת מהפה בדיבור, אלא כפי שהיא עדיין כלולה במקורה ושורשה שבעצם הנפש.
- ↑ כמבואר בחסידות מבוארת על התניא, חלק ג, בעיונים אות מ"ה.