לקוטי אמרים פרק לט
| תרשים כולל תניא (עם פירוט פרקים ל"ה-מ') | |
|---|---|
|
פרק ל"ט - מהות הכוונה - גילוי אלוקות
מבוא לפרק
בפרק הקודם התבארה מציאות הכוונה (שהיא כנפש לגבי הגוף[1]), ובפרק זה מבאר אדמו"ר הזקן את מהות הכוונה "לידע נאמנה מהות ומדרגת עבודת ה' בדחילו ורחימו".
גוף הפרק
פרק לט
| הגהה |
|---|
| *(והיינו בסתם מלאכים אבל יש מלאכים עליונים בעולם הבריאה שעבודתם בדחילו ורחימו שכליים כמו שאיתא בר"מ שם שיש שני מיני חיות הקדש טבעיים ושכליים וכמו שאיתא בע"ח): |
ועולם האצילות שהוא למעלה מהשכל וההשגה וההבנה לשכל נברא כי חכמתו ובינתו ודעתו של א"ס ב"ה מיוחדות שם בו בתכלית היחוד ביחוד עצום ונפלא ביתר שאת ויתר עז לאין קץ מבעולם הבריאה כי שם ירדו להאיר בבחי' צמצום כדי שיוכלו שכלים נבראי' לקבל מהן חב"ד לידע את ה' ולהבין ולהשיג איזו השגה באור א"ס ב"ה כפי כח שכלים הנבראים שהם בעלי גבול ותכלית שלא יתבטלו במציאותם ולא יהיו בגדר נבראים כלל רק יחזרו למקורם ושרשם שהוא בחי' אלהות ממש. והנה צמצום זה היא סבת ההארה שמאירות שם חב"ד של א"ס ב"ה לנשמות אלו בעולם הבריאה. משא"כ באצילות שאינם בבחי' צמצום כ"כ א"א לשכלים נבראים לקבל מהן ולכן לית מחשבתא דילהון תפיסא שם כלל לכן הוא מדור לצדיקי' הגדולים שעבודתם היא למעלה מעלה אפי' מבחי' דחילו ורחימו הנמשכות מן הבינה ודעת בגדולתו ית' כמו שעולם האצילות הוא למעלה מעלה מבחי' בינה ודעת לשכל נברא אלא עבודתם היתה בבחי' מרכבה ממש לא"ס ב"ה וליבטל אליו במציאות ולהכלל באורו ית' הם וכל אשר להם ע"י קיום התורה והמצות ע"ד שאמרו האבות הן הן המרכבה והיינו לפי שכל ימיהם היתה זאת עבודתם. אך מי ששרש נשמתו קטן מהכיל עבודה תמה זו ליבטל וליכלל באורו ית' בעבודתו בקביעות רק לפרקים ועתים שהם עת רצון למעלה וכמו בתפלת שמונה עשרה שהיא באצילות ובפרט בהשתחוואו' שבה שכל השתחוואה היא בבחי' אצילות [כמ"ש בפרע"ח בקבל' שבת] כי היא ענין ביטול באורו ית' להיות חשיב קמיה כלא ממש אזי ג"כ עיקר קביעות נשמתו הוא בעולם הבריאה [רק לפרקים בעת רצון תעלה נשמתו לאצילות בבחי' מ"נ כידוע לי"ח]:
והנה שכר מצוה מצוה פי' שמשכרה נדע מהותה ומדרגתה ואין לנו עסק בנסתרות שהם צדיקי' הגדולים שהם בבחי' מרכבה רק הנגלו' לנו שאחריהם כל אדם ימשוך לידע נאמנה מהות ומדרגת עבודת ה' בדחילו ורחימו בהתגלות לבו הנמשכות מן הבינה ודעת בגדולת א"ס ב"ה מקומה בי"ס דבריאה ועבודה בדחילו ורחימו הטבעיים שבמוחו בי"ס דיצירה אבל עבודה בלי התעוררות דחילו ורחימו אפי' במוחו בבחי' גילוי דהיינו לעורר האהבה הטבעית המסותרת בלב להוציאה מההעלם והסתר הלב אל הגילוי אפי' במוחו ותעלומות לבו עכ"פ רק היא נשארת מסותרת בלב כתולדתה כמו שהיתה קודם העבודה הרי עבודה זו נשארת למטה בעולם הפירוד הנק' חיצוניות העולמות ואין בה כח לעלות וליכלל ביחודו ית' שהן עשר ספי' הקדושות וכמ"ש בתיקונים דבלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא ולא יכלא לסלקא ולמיקם קדם ה'. והיינו אפי' אם אינו עוסק שלא לשמה ממש לשום איזו פניה ח"ו אלא כמ"ש ותהי יראתם אותי מצות אנשי' מלומדה פי' מחמת הרגל שהורגל מקטנותו שהרגילו ולימדו אביו ורבו לירא את ה' ולעבדו ואינו עוסק לשמה ממש כי לשמה ממש אי אפשר בלא התעוררות דחילו ורחימו הטבעיים עכ"פ להוציאן מהסתר הלב אל הגילוי במוח ותעלומות לבו עכ"פ כי כמו שאין אדם עושה דבר בשביל חבירו למלאת רצונו אא"כ אוהבו או ירא ממנו כך אי אפשר לעשות לשמו ית' באמת למלאת רצונו לבד בלי זכרון והתעוררות אהבתו ויראתו כלל במוחו ומחשבתו ותעלומות לבו עכ"פ וגם אהבה לבדה אינה נק' בשם עבודה בלי יראה תתאה לפחות שהיא מסותרת בלב כל ישראל כמ"ש לקמן וכשעוסק שלא לשמה ממש לשום איזו פניה לכבוד עצמו כגון להיות ת"ח וכהאי גוונא אזי אותה פניה שמצד הקליפה דנוגה מתלבשת בתורתו והתורה היא בבחי' גלות בתוך הקליפה לפי שעה עד אשר יעשה תשובה שמביאה רפואה לעולם שבשובו אל ה' גם תורתו שבה עמו ולכן אמרו רז"ל לעולם יעסוק אדם וכו' שמתוך שלא לשמה בא לשמה בודאי שבודאי סופו לעשות תשובה בגלגול זה או בגלגול אחר כי לא ידח ממנו נדח אך כשעושה סתם לא לשמה ולא שלא לשמה אין הדבר תלוי בתשובה אלא מיד שחוזר ולומד דבר זה לשמה הרי גם מה שלמד בסתם מתחבר ומצטרף ללימוד זה ופרחא לעילא מאחר שלא נתלבש בו עדיין שום קליפה דנוגה ולכן לעולם יעסוק אדם כו' וכן הענין בתפלה שלא בכוונה כמ"ש בזהר:סיכום הפרק
שכר המצווה אינו דומה לשכר רגיל[2], אלא "שכר מצווה מצווה" השכר דומה לעבודה עצמה. מכאן, שעל פי השכר נוכל להכיר את מהות העבודה.
בתחילת הפרק מבאר אדמו"ר הזקן את השכר על קיום מצוות מתוך רגש - גילוי אלוקות. ועל פי זה הוא מבאר בהמשך, שגם מהותן של אהבת ה' ויראתו היא גילוי אלוקות. אלא שבזה שתי דרגות[3] (בהתאם לשתי הדרגות שהתבארו בפרק הקודם):
ובסוף הפרק מבאר אדמו"ר הזקן את המשמעות של קיום מצווה ללא כוונה, וגם בזה שתי דרגות:
- א) כשמקיים סתם מתוך הרגל (לא לשמה ולא שלא לשמה) - נשארת המצווה ב"חיצוניות העולמות"[6] (עד שיחזור וילמד דבר זה "לשמה").
- ב) כשמקיים לשם "פניה" (לדוגמה, שיחשבוהו לתלמיד חכם) - יורדת לקליפות (עד שיעשה תשובה).
מושגים יסודיים בפרק
הערות שוליים
- ↑ וכן שיש בכוונה (ברגש האהבה והיראה) שתי דרגות: שכלית וטבעית.
- ↑ אין קשר בין מהות העבודה לכסף שמקבלים עליה - על כל סוגי העבודות מקבלים אותו סוג מטבעות.
- ↑ אצל הבינונים, וזאת בנוסף לדרגת הצדיקים שמוזכרת גם היא בקיצור.
- ↑ הכוונה לפנימיות האלוקות, לספירות עצמן.
- ↑ ראה הערה קודמת.
- ↑ כלומר, אף כי גם אז עולות התורה והמצווה, אבל רק לחיצוניות העולמות: אלוקות לא מתגלה בהן, והן נשארות "נפרדות" מאלוקות.
| הקודם: פרק ל"ח |
פרקי לקוטי אמרים | הבא: פרק מ' |