דבר מלכות/י"א ניסן

דבר מלכות
בראשית
בראשית • נח • לך לך • וירא • חיי שרה • תולדות (א) • תולדות (ב) • ויצא • וישלח • י"ט כסלו • וישב • חנוכה • מקץ • ה' טבת • ויגש • ויחי
שמות
שמות • וארא (א) • וארא (ב) • בא • נשי ובנות ישראל • בשלח • חמשה עשר בשבט • יתרו • כ"ב שבט • משפטים (א) • משפטים (ב) • תרומה • תצוה (א) • תצוה (ב) • כי תשא • ויקהל
ויקרא
ויקרא • צו • י"א ניסן • ערב פסח (א) • ערב פסח (ב) • אחרון של פסח (א) • אחרון של פסח (ב) • כ"ו ניסן • כ"ח ניסן • שמיני • תזריע מצורע • אחרי קדושים • אמור • בהר בחוקותי
במדבר
במדבר • שבועות (א) • שבועות (ב) • נשא • בהעלותך (א) • בהעלותך (ב) • שלח • כ"ח סיון • קרח (א) • קרח (ב) • חוקת • בלק • פינחס • מטות מסעי
דברים
דברים • ואתחנן • עקב • ראה • שופטים • תצא • תבוא • ערב ראש השנה (א) • ערב ראש השנה (ב) • נצבים וילך (ור"ה) • קונטרס בענין הלכות של תורה שבע"פ שאינן בטלין לעולם • שמחת תורה
הוספות
יחידות עם הרב מרדכי אליהו – ו' חשון תשנ"ב • קונטרס בענין מקדש מעט זה בית רבינו שבבבל • ב' ניסן תשמ"ח

ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א לאנ"ש שיחיו שברכו אותו
אור ליום ג', י"א ניסן ה'תנש"א – לאחרי תפלת ערבית

{{יישור טקסט|שני הצדדים|

תרגום מאידית

א. כשם שבתורה הסדר הוא ש"במה שסיים כו' פתח להם כו'"{{הערה|ב"ר פ"ק, יא. מדרש תהלים בתחלתו.</ref> – כמו"כ צריך להיות אצל בנ"י, ש"במה שסיים" נעשה אח"כ ההמשך והתחלת ופתיחת הענין שלאחרי זה באופן של פעולה נמשכת (עד – על כל השנים כולם){{הערה|היינו, שיש בזה ב' ענינים: (א) בענין חדש זה (ש"פתח להם") ישנו המשך וכחות של הבא לפני זה (עד סיומו), (ב) שענין חדש זה מוסיף חידוש גם בהבא לפנ"ז. ועפ"ז יומתק הטעם ש"פתח להם" "במה שסיים" הקודם לו.</ref>.

כיון שסיימו{{הערה|בברכת כהנים של א' הרבנים שי', שנאמרה בהמשך לברכת אנ"ש שי'. המו"ל.</ref> עתה עם "ואני אברכם"{{הערה|נשא ו, כז.</ref> – "פתח להם" גם בענין זה:

"ואני אברכם": הקב"ה אומר בתורה (ואין מקרא יוצא מידי פשוטו{{הערה|שבת סג, א. וש"נ.</ref>), שהוא עצמו יברך את כל המברכים{{הערה|להדיעה ש"ואני אברכם" לכהנים נאמר, "כהנים מברכין לישראל והקב"ה מברך לכהנים" (חולין מט, סע"א). וגם להדיעה שלישראל נאמר ("כהנים מברכים ישראל והקב"ה מסכים על ידם") "ברכה לכהנים מנא לי'", "מואברכה מברכיך" (לך לך יב, ג) – חולין שם.</ref>, ובברכתו של הקב"ה – מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה{{הערה|נוסח ברכה השלישית (– ודמן התורה) דברכת המזון.</ref>, בלי שום מדידה והגבלה במקום ובזמן, במילא ה"ז בא תיכף ומיד ממש{{הערה|ובמכ"ש מברכת הכהנים, שהיא באופן ד"עד מהרה ירוץ דברו" (תהלים קמז, ו. וראה לקו"ת ס"פ קרח. ובכ"מ), עאכו"כ הברכה של הקב"ה עצמו, "ואני אברכם".</ref>, ויחד עם זה "ואני אברכם" – כפי שזה למעלה ממדידה והגבלה (מ"אני", הקב"ה עצמו) ה"ז נמשך (ברכה מלשון המשכה{{הערה|תו"א מקץ לז, ג. ובכ"מ.</ref>) לבנ"י למטה, ובאופן של "אברכם" (סתם, בלי פרטים) שזה – כל הברכות, לכאו"א מישראל ולכלל ישראל{{הערה|שהרי גם להדיעה ש"ואני אברכם" לכהנים נאמר (כנ"ל הערה 6), ישראל מתברכין מפי הגבורה, ואי"צ לזה קרא מיוחד (ובלשון התוס' חולין שם ד"ה והקב"ה: "פשיטא דמסכים, כיון שציוה להם לברך"), כמשנ"ת במ"א (לקו"ש ח"י ע' 42).</ref>, הן בענינים כלליים והן בענינים פרטיים, עד לפרטי פרטים.

זאת אומרת ש"ואני אברכם" כולל שני ענינים, שני קצוות: מ"אני" (הקב"ה עצמו) שלמעלה מכל מדידה והגבלה, נעשה "אברכם", ברכה והמשכה לבנ"י למטה.

ובכל ברכה והמשכה נדרשים שני ענינים: שהברכה תבוא ממקום שנעלה מההגבלות של המתברך מצ"ע (שלכן הוא זקוק לברכה), ויחד עם זאת שזה יומשך במתברך בפנימיותו, לפי ענינו וההצטרכות שלו.

ב. ברכת הקב"ה ("ואני אברכם") – ובשני הענינים: (א) ברכה שלמעלה ממדידה והגבלה, (ב) שנמשכת לכאו"א מישראל למטה – מודגשת במיוחד בתפלת וברכת משה בהתחלת מזמור צדי"ק בתהלים{{הערה|ע"פ המנהג לומר בכל יום המזמור תהלים המתאים לשנות חייו (מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר, נדפס ב"קובץ מכתבים" שבסו"ס אהל יוסף יצחק (ע' 214). אגרות־קודש שלו ח"א ע' לא. ח"י ע' נג. וראה גם מאמרי אדה"ז הקצרים ע' שמא) – מתחילים בי"א ניסן שנה זו אמירת מזמור צדי"ק שבתהלים.
– ביאורי רבותינו נשיאינו על פסוקי מזמור זה נלקטו ב"קובץ י"א ניסן – שנת הצדי"ק" (קה"ת, תנש"א). ועיי"ש בנוגע לכמה ענינים הבאים להלן.</ref> – הראשון מבין "אחד עשר{{הערה|ראה הערה 28.</ref> מזמורים" שמשה אמרם{{הערה|מדרש תהלים ופרש"י עה"פ (צ, א). פרש"י פקודי לט, מג. ועוד.</ref> – שמתחיל: "תפלה למשה איש האלקים", ומסתיים (בתפלת משה) "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו":
ובהיותה תפלה (תפלה למשה) – וגם ברכה{{הערה|שהרי "ויהי נועם גו'" הוא ברכת משה "שתשרה שכינה במעשה ידיכם" – כדברי חז"ל עה"פ (פקודי שם. פרשתנו (שמיני) ט, כג) "ויברך אותם משה", "ויברכו את העם" (פרש"י פקודי ושמיני שם. פרש"י תהלים כאן. וראה תו"ש עה"פ פקודי שם (אות לד). וש"נ).</ref> – של "משה איש האלקים", מובן א"כ שיש בה את הכח ד(ברכה מ)"אלקים"{{הערה|היינו, שנוסף לזה שבתפלה וברכה זו ישנו כחו של הקב"ה, כמו בכל התפלות והברכות (של כל ישראל) שיש בהם כחו של הקב"ה (שאליו מתפללים והוא מקור כל הברכות והשפעות כו'), הרי זה "תפלה למשה איש האלקים", ע"ד "ואני אברכם" (כביכול), בהוספה על ברכת הכהנים (שלוחי דרחמנא – קידושין כג, ב. וש"נ).</ref>, ע"ד (כביכול) "ואני (הקב"ה עצמו) אברכם",

וכמודגש בתוכן התפלה והברכה, ובסיומה{{הערה|וכן בתחלתה: מעון אתה היית לנו.</ref> – "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו", ש"עלינו" – כאו"א מישראל וכלל ישראל – יהי' הגילוי ד"נועם ה' אלקינו", ש"נועם"{{הערה|בהבא להלן ראה ד"ה תפלה למשה – במאמרי אדה"ז אתהלך ליאזנא ע' קנז. תר"ס (ע' נט). וראה גם ד"ה זה תשכ"ט ס"ב (סה"מ מלוקט ח"ב ע' ריז־ט). – נעתקו בקובץ י"א ניסן הנ"ל אות: ו, יח, כא.</ref> (נועם עילאה) הוא הדרגא דעתיק, ופנימיות עתיק, עד – עצמותו ית'{{הערה|ראה גם קובץ י"א ניסן הנ"ל עה"פ ויהי נועם (אות עז ואילך). ועוד.</ref> ("אני", "אני אברכם"{{הערה|ראה ברכת ערב יוהכ"פ (לאחרי תפלת מנחה – סה"ש תנש"א ח"א ע' 3־42). וש"נ.</ref>), ושזה יומשך ב"מעון" (אותיות נועם{{הערה|ל"ת וס' הליקוטים להאריז"ל עה"פ. הובא במקומות שצויינו בהערה 17.</ref>), מלכות, עד ב"מעשה ידינו", והכח על זה בא מ"תפלה למשה איש האלקים", תפלת עשיר{{הערה|ראה זח"א קסח, ב. וראה נדרים לח, א.</ref>, שמגיעה עד בעצמותו ית'{{הערה|ד"ה תפלה למשה תר"ס ותשכ"ט הנ"ל (הערה 17).</ref>,

ולכן מובן שזוהי ברכה שלמעלה מכל מדידה והגבלה במקום וזמן, כיון שזה בא מ"משה איש האלקים" ובאופן ד"נועם ה' אלקינו עלינו".

וכפי שמובן מכך שבברכה זו ברך משה את בנ"י שתהי' השראת השכינה במשכן – "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נועם ה' אלקינו עלינו גו'"{{הערה|נסמן בהערה 14.</ref>, ובאופן ד"כוננה עלינו גו'", מחוזק באופן יסודי – בקביעות, לעד ולנצח נצחים (כמובן מהפירוש בתניא ב"שכינתא שריא", שזהו בקביעות{{הערה|ראה תניא פ"ו (י, ב), שמביא מאחז"ל (סנהדרין לט, א) "כל בי עשרה שכינתא שריא (ומוסיף בתניא:) לעולם".
וי"ל, כי התוכן בתניא שם הוא ש"צד הקדושה אינו אלא השראה והמשכה מקדושתו של הקב"ה ואין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו יתב' בין כו' בין בכח כו', ולכן אמרו רז"ל שאפי' אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה שרוי' כו' וכל בי עשרה שכינתא שריא לעולם" – שמכיון "שבכחו להיות בטל ממש" לעולם, לכן גם השראת השכינה עליו הוא לעולם. וראה גם תניא ספל"ה.ולהעיר שבתניא ספי"א מביא מאחז"ל הנ"ל (שכל בי עשרה שכינתא שריא) בנוגע להרשע ורע לו, שבחי' טוב שבו הוא רק בבחי' מקיף עליו (שריא). ועפ"ז נמצא שהענין דשכינתא שריא הוא תמיד בכל ישראל (גם במי שאין בו בחי' טוב בגלוי), וראה לקו"ת ר"פ ראה. ד"ה ראה תשמ"ג (נעתק בקובץ י"א ניסן שנת הפ"ט אות יט). ויש לתווך זה עם משנ"ת בתניא פ"ו הנ"ל, ע"פ המבואר בלקו"ת (יוהכ"פ סט, ב), שאף שהשראה היא בחי' מקיף (וראה גם אגה"ק סכ"ג. תו"א נד, ג) "אעפ"כ הוא פועל פעולה בהם כו'".</ref> ונצחיות{{הערה|ראה רמב"ם הל' ביהב"ח פ"ו ה"ט: קדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה. וראה לקו"ת פקודי (ה, א. ז, ב) בפירוש "משכן העדות", שעד(ות) הוא לשון נצחיות. וראה תהלים לז, כט: צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עלי', וברד"ה באתי לגני ה'שי"ת, שמשכינים בחינת שוכן עד מרום וקדוש שיהי' בגילוי למטה.</ref>), ו"ושכנתי (בקביעות) בתוכם"{{הערה|תרומה כה, ח.</ref>, בתוך כל אחד ואחד מישראל{{הערה|ראה ר"ח שער האהבה פ"ו קרוב לתחילתו (ד"ה ושני פסוקים – סט, ב). אלשיך עה"פ קרוב לסופו (ד"ה עוד יתכן). של"ה סט, א. רא, א. שכה, ב. שכו, ב. ועוד.</ref>.

[ויש לומר שהכח לזה בא מכך שהברכה היא מ"משה איש האלקים", שדוקא מהקב"ה בא הכח לפעול השראת השכינה באופן של קביעות ונצחיות].

ועפ"ז נמצא שב"תפלה למשה גו'" מודגשים שני הענינים הנ"ל (ב"ואני אברכם") שנדרשים בברכה: ביחד עם זה ש"תפלה למשה איש האלקים" היא ברכה שלמעלה מכל מדידה והגבלה – ה"ה ברכה שנמשכת ממשה לכאו"א מישראל, וברכה כללית – הברכה ש"תשרה שכינה במעשה ידיכם"{{הערה|וכמרומז גם בזה שהוא הראשון של ה"אחד עשר מזמורים" שאמרם משה – שב"אחד עשר" יש שני ענינים: (א) אחד שלפני (ולמעלה מ)עשר, אנת הוא חד ולא בחושבן (בחי' עתיק), (ב) אחד עשר – המשכת אחד (חד ולא בחושבן) בעשר, בכל העשר ספירות, ועד בספירת המלכות (ראה ד"ה תפלה למשה תשכ"ט שבהערה 17. וש"נ).</ref>.

ג. ויש לומר יתירה מזו: הכח והאופן בו הברכות של הקב"ה נמשכות לבנ"י למטה הוא ע"י משה רבינו – הרועה נאמן של כל בנ"י{{הערה|ראה תניא רפמ"ב. וראה שמו"ר עה"פ (שמות ג, א) ומשה הי' רועה (פ"ב, ג־ד).</ref> (בכל הדורות{{הערה|דאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא – זח"ג רעג, א. תקו"ז תס"ט. וראה תניא פמ"ד (סג, א). ועוד.</ref>), שעל ידו נמשכות כל ההשפעות לבנ"י, והוא הממוצע המחבר "ביניכם ובין ה' אלקיכם"{{הערה|ואתחנן ה, ה.</ref> – ש(בהיותו ממוצע) יש בו משני הענינים שהוא מחברם{{הערה|ראה בארוכה ד"ה פנים בפנים תרנ"ט (ע' קצ ואילך).</ref>,

כפי שחז"ל אומרים{{הערה|דב"ר פי"א, ד. מדרש תהלים (באבער) עה"פ.</ref> על "איש האלקים" – "מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה האלקים". משה יש בו שני הענינים – הן כפי שהוא בדוגמא שלמעלה ("מחציו ולמעלה האלקים"), והן כפי שהוא בדוגמא לבנ"י למטה ("מחציו ולמטה איש"), ובהיות בו שני ענינים אלו יש למשה הכח ד"תפלה למשה" – להוריד את הברכות של הקב"ה כפי שהם למעלה ממדידה והגבלה ("ואני אברכם"){{הערה|והרי ציווי ה' על ברכת כהנים נאמר ע"י משה – "וידבר ה' אל משה לאמר דבר גו'" (נשא ו, כב ואילך).
ויומתק ע"פ פירוש הבחיי (עה"פ ומעשה ידינו כוננה עלינו), ש"מעשה ידינו" קאי על "נשיאת כפים שעשה אהרן ביום ההקמה, שזה לשון עלינו", היינו, שלאחרי ברכת כהנים של אהרן ניתוסף בזה ע"י ברכתו של משה ש"מעשה ידינו כוננה עלינו", ע"ד ובדוגמת ההוספה ד"ואני אברכם" על ברכת כהנים שלפני זה.</ref> לבנ"י כפי שהם נשמות בגופים למטה (בבחי' "איש").

[ובפרטיות יותר – י"ל שזהו החילוק בין "משה" ו"איש האלקים": "איש האלקים" מורה על החיבור דבחי' איש עם שם אלקים (בגימטריא הטבע{{הערה|פרדס שער יב (שעת הנתיבות) פ"ב. ר"ח שער התשובה פ"ו ד"ה והמרגיל (קכא, ב). שעהיוה"א רפ"ו. וראה סה"ש תנש"א ח"א ע' 400 (לעיל ע' 21) הערה 52.</ref>), אלקות שבערך הבריאה (והאיש הנברא), שנבראה בשם אלקים (בראשית ברא אלקים גו'{{הערה|בראשית א, א.</ref>). משא"כ "משה" קשור עם שם מ"ה{{הערה|תו"ח שמות קטז, א. אוה"ת תצוה ע' א'תרה. וראה גם תו"א יתרו סח, סע"ב ואילך. מג"א צט, ג. ובכ"מ.</ref>, שם הוי'{{הערה|ראה סה"מ תקס"ב ע' קלז. אוה"ת וארא ע' רג. ובכ"מ.</ref>, שלמעלה מהבריאה].

לפי זה נמצא שהמזמור "תפלה למשה" – נוסף לזה שקאי על התפלה דמשה על בנ"י (וברכת משה לבנ"י) – הוא ענין כללי ביותר: תפלת וברכת הנשיא – משה, שכוללת את כל התפלות והברכות כולם; ע"י "תפלה למשה", נשיא ישראל, שהנשיא הוא הכל{{הערה|פרש"י חוקת כא, כא (בנוגע למשה). וראה גם תנחומא חוקת כג. במדב"ר פי"ט, כח. וברמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ו: לבו (של מלך*) הוא לב כל קהל ישראל (והרי משה הי' (נשיא, וגם) מלך – רמב"ם הל' ביהב"ח פ"ו הי"א. ועוד – ראה לקו"ש חי"ט ע' 170. וש"נ).
*) וראה לקמן סעיף יו"ד.</ref>, נמשכות כל הברכות מהקב"ה למטה, בכל הפרטים ופרטי פרטים.

ד. ויתירה מזו: בכדי שאצל בנ"י יקלטו בפנימיות הברכות של הקב"ה (שלמעלה ממדידה והגבלה), מובן שגם אצלם צריך להיות מעין שני הענינים הנ"ל (ד"איש" וד"האלקים"),

ויש לומר, ע"פ הידוע{{הערה|תניא רפמ"ב.</ref> שלכאו"א מישראל יש בחי' משה שבו, כמובן מדברי הגמרא{{הערה|ברכות לג, ב.</ref> עה"פ{{הערה|עקב י, יב.</ref> "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך", "אטו יראה מילתא זוטרתי היא? אין, לגבי משה מילתא זוטרתי", וכיון ש"כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחי' משרע"ה", לכן, כשם שענינים אלו היו אצל משה, שאצלו ה"ז "זוטרתי", כך נעשה זה "זוטרתי" אצל כאו"א מישראל (אנשים נשים וטף עד סוף כל הדורות), עד שזה פועל עליו בעבודתו בפועל כהמשך הכתוב ("ועתה ישראל גו'") "ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה"א גו' לשמור את מצות ה' גו'"{{הערה|שם, יב־יג.</ref>.

ומזה מובן, שע"ד שאצל משה ישנם שני הענינים ד"איש" וד"האלקים" (שע"י זה ה"ה הממוצע המחבר בין הברכות שלמעלה ובנ"י למטה), עד"ז ישנו "אפס קצהו ושמץ מנהו"{{הערה|תניא פמ"ד.</ref> אצל כאו"א מישראל (כדלקמן), שזה נותן בו את הכח לקבל את הברכות בשלימות.

עפ"ז מובן עוד יותר, שמזמור צדי"ק "תפלה למשה" כולל את כל הברכות כולם – כיון שנוסף לזה שע"י "תפלה למשה" נמשכות כל הברכות לבנ"י למטה, ישנה בחי' משה בכל א' מישראל, ובמילא (תפלת) משה כולל את כל בנ"י, ותוכן המזמור מדגיש ומשקף את (התוכן והעבודה ד)בנ"י עצמם בכל עניניהם (כיון שמשה הוא רעיא מהימנא דכל בנ"י (כנ"ל), עד שבחי' משה ישנה בכאו"א מישראל), עד – ש"תפלה למשה" פועלת עליו בעבודתו בפועל (כנ"ל), משה נותן את הכח שכל הענינים דמזמור זה, מתחיל מעצם הענין ד"תפלה למשה איש האלקים", יומשכו לכאו"א מישראל.

ה. ויובן זה ע"פ הביאור בכפל הלשון (והענין) במזמור צדי"ק – כפל הן במברך (בתחלת המזמור): "(תפלה ל)משה" ו"איש האלקים", והן בהברכה עצמה (בסיום המזמור): "ומעשה ידינו כוננה עלינו" "ומעשה ידינו כוננהו"{{הערה|בהבא להלן ראה בארוכה סה"ש תנש"א ח"א ע' 398 (לעיל ע' 20) ואילך.</ref>:

מעין הענין ד"איש האלקים", "מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה האלקים" (שנאמר במשה) – ישנו בכאו"א מישראל, בבחי' משה שבו. ובכללות – שכאו"א מישראל מתחלק לשני חלקים: נשמה וגוף, ונשמתו היא "חלק אלוקה ממעל ממש"{{הערה|תניא רפ"ב.</ref>, ע"ד "האלקים"; וגופו קשור עם בחי' "איש", יש ונברא.

ובפרטיות יותר – ה"ז החילוק בין "משה" ו"איש האלקים" (כנ"ל ס"ג): "איש האלקים" מורה על החיבור דבחי' איש (הגוף) עם שם אלקים (בגימטריא הטבע). משא"כ "משה" קשור עם שם מה – הוי'.

ושני ענינים אלו נמצאים אצל כאו"א מישראל (בבחי' משה שבו):

שתי הדרגות בנשמתו – בחי' ישראל שבה, שקשורה עם שם הוי' ("חלק הוי' עמו"{{הערה|האזינו לב, ט.</ref>), ובחי' יעקב שבה, הקשורה עם שם אלקים (יעקב הוא י' עקב{{הערה|ע"ח שער ג (שער סדר אצי' למהרח"ו) פ"ב. פרדס שער כג (שער ערכי הכינויים) בערכו.</ref>, כפי שהיו"ד דשם הוי'{{הערה|הגהות הצ"צ לתו"א ר"פ ויצא – אוה"ת שם קצב, א (בשוה"ג (ב)).</ref> משתלשל בבחי' עקב{{הערה|תו"א שם (כא, א). ובכ"מ.</ref>, וידו (אותיות יו"ד{{הערה|שם וישב כט, א.</ref>) אוחזת בעקב עשו{{הערה|תולדות כה, כו.</ref>). ומזה מתבטא החילוק בין הנשמה (משם הוי'{{הערה|ראה אגה"ת פ"ד (צג, סע"ב ואילך).</ref>) והגוף (משם אלקים{{הערה|ראה שעהיוה"א פ"ו (פא, רע"א).</ref>), עד שמזה משתלשל כו' למטה החילוק בין "מחציו ולמטה איש" ו"מחציו ולמעלה האלקים".

כשם שביהודי ישנם שני ענינים אלו ד"משה" ו"איש האלקים" – כמו"כ הוא בעבודתו, ב"מעשה ידינו", וכמודגש בהכפל ד"מעשה ידינו" בסיום המזמור ("ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו") – העבודה בעניני קדושה – "מחציו ולמעלה"; ועבודה בעניני רשות וחול (עניני העולם) – "מחציו ולמטה". ובכללות – העבודה עם עצמו ("מחציו ולמעלה"), והעבודה בבירור העולם ("מחציו ולמטה").

ויש לומר, שהכח לפעול (ברכה והמשכה) בשני אופני העבודה – בא ממשה רבינו, בחי' משה שבכל א': עי"ז שיהודי יש בו את (בחי' משה, שכלולה מ)שני הענינים ד"משה" ו"איש האלקים" (נשמה וגוף), ה"ז נותן לו את הכח לעשות בשלימות – באופן ד"כוננהו" – את שני אופני העבודה, הן העבודה בעניני קדושה, והן העבודה בבירור העולם (בבחי' חולין שנעשו על טהרת הקודש{{הערה|חגיגה יט, ב. וש"נ. וראה תו"א לך יג, א. סידור שער המילה קמה, ד ואילך. סהמ"צ להצ"צ מצות מילה פ"ה (דרמ"צ ח, א). ועוד.</ref>).

ו. דוגמא לזה – מצינו בענין השבת{{הערה|ראה סה"ש תנש"א ח"א ע' 402 (לעיל ע' 23).</ref>:

עה"פ "מזמור שיר ליום השבת"{{הערה|תהלים צב, א.</ref> (בהמשך הי"א מזמורים שאמר משה) אומרים חז"ל "עיסקא דשבתא כפול". ומבואר בכ"מ{{הערה|ראה שיחה שבהערה 58. וש"נ.</ref> שהכפל (דעיסקא דשבתא) הוא כנגד שתי הדרגות דמעלי שבתא ויומא דשבתא, מנוחה בערך היגיעה ומנוחה בעצם, ע"ד החילוק בין שם אלקים (אלקות בערך הבריאה), ושם הוי' (אלקות שלמעלה מהבריאה).

ועפ"ז י"ל שזהו הכפל בסיום המזמור: ביום השבת, כאשר ישנו ה"ויהי נועם ה' אלקינו עלינו", נעשית שלימות כפולה [בדוגמת השלימות שנפעלת ע"י "תפלה למשה", הקשורה עם שבת]: "ומעשה ידינו כוננה עלינו" – השלימות דמנוחה בעצם, ו"ומעשה ידינו כוננהו" – גם השלימות דמנוחה בערך היגיעה בימי החול ("ויכולו השמים והארץ וכל צבאם"{{הערה|בראשית ב, א.</ref>) [נוסף ע"ז ששבת מיני' מתברכין כולהו יומין{{הערה|זח"ב סג, ב. פח, א.</ref> גם על העבודה בימי החול שלאחרי זה]. ובכללות יותר: כוננהו ב"מעשה ידינו" דימי החול, "ומעשה ידינו כוננה עלינו" ביום השבת, כאשר "כל מלאכתך עשוי'"{{הערה|מכילתא (הובא בפרש"י) יתרו כ, ט. טושו"ע או"ח סש"ו ס"ח. שו"ע אדה"ז שם סכ"א.</ref>.

ז. ולהוסיף, שזה מרומז גם בהכפל ד"מזמור שיר (ליום השבת)", "מזמור כפול":

החילוק בין "מזמור" ו"שיר" הוא, דמזמור הוא בכלי ושיר הוא בפה{{הערה|לקו"ת ברכה צח, ג־ד. סידור (עם דא"ח) שער החנוכה רעז, ג.</ref>. ובעבודה רוחנית: שיר בפה מורה על הדרגא של אור (המשפיע), ומזמור בכלי – הוא הכלי (המקבל). וע"ד החילוק בין אור הנשמה (משם הוי', "משה") וכלי הגוף (משם אלקים, "איש האלקים"){{הערה|ראה עד"ז במקומות שבהערה הקודמת. וראה גם שיחת שבת הגדול, ערב י"א ניסן תשמ"ט ס"ט (ס' השיחות תשמ"ט ח"א ע' 394).</ref>.

ואע"פ שגם הכלי וגוף הוא "איש האלקים", שהוא שם קדוש{{הערה|שבועות לה, סע"א. ירושלמי מגילה פ"א ה"ט. ועוד. רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ו ה"ב.</ref> של הקב"ה{{הערה|ראה זח"ג ע, ב: גופא דילהון קדישא. וראה תניא פמ"ט (סט, סע"ב ואילך). ס' השיחות תורת שלום ע' 120.</ref> – מ"מ ה"ז (כמגן) בהעלם, כיון שהכוונה היא שיהודי יגלה זאת ע"י עבודתו ("מעשה ידינו", לא נהמא דכסופא{{הערה|ראה ירושלמי ערלה פ"א ה"ג. לקו"ת צו ז, רע"ד.</ref> ח"ו) דגילוי אור הנשמה בהגוף{{הערה|להעיר, שסיום וחותם כל ספר תהלים (ד"הכל הולך אחר החיתום" – ברכות יב, א) הוא "כל הנשמה תהלל י־ה הללוי'" (וראה שם מח, א: איזה דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף כו'. ועוד).</ref>, שהנשמה שלו תפעל ותעבד את הגוף, עד שתגלה שהגוף הוא כלי לאור הנשמה, "חלק אלוקה ממעל ממש", משם הוי', וגם לגלות את המעלה שבגוף (משם אלקים) עצמו.

ועי"ז – ישנו גם הכח להעבודה לפעול בעולם (שנברא בשם אלקים), ולגלות שהעולם הוא כלי לאלקות, עי"ז שהוא עושה מכל עניני העולם כלי למילוי שליחותו בעולם בקיום התומ"צ, גילוי השכינה "במעשה ידיכם" באופן של קביעות ונצחיות, עד שנעשה דירה לו (לו לעצמותו{{הערה|המשך תרס"ו ס"ע ג. ובכ"מ – נסמנו בסה"מ מלוקט ח"ב ע' רמא הערה 32.</ref>) יתברך בתחתונים{{הערה|ראה תנחומא נשא טז. שם בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו.</ref>, בתחתון שאין תחתון למטה ממנו{{הערה|תניא פל"ו.</ref>.

והכח לזה בא, כאמור לעיל, מ"תפלה למשה איש האלקים", ממשה רבינו, וממשה שבכל א' מישראל, שיש בו שני הענינים של "משה" ו"איש האלקים", והוא מברך וממשיך כחות (באופן של קליטה בפנימיות כנ"ל) בעבודה ד"מעשה ידינו" בשני הענינים – בגילוי אור הנשמה אור הקדושה, ובעבודה עם כלי הגוף ובירור עניני העולם, ששניהם יהיו "כוננהו", מחוזק באופן יסודי – הגילוי ד"יסוד היסודות ועמוד החכמות"{{הערה|רמב"ם ריש הל' יסוה"ת.</ref> ר"ת הוי'{{הערה|כידוע דברי ר' דוד הנגיד (נכדו של הרמב"ם) ש"משנה תורה שחיבר זקנו הרמב"ם מתחיל בשם המפורש" (סדר הדורות ד"א תתקכז. שם הגדולים להחיד"א מע' רמב"ם. וראה גם "פירוש" לריש הל' יסוה"ת). – וראה בארוכה הדרן על הרמב"ם תשל"ה סי"ז ואילך. תשמ"ח ס"ב ואילך (ס' השיחות תשמ"ח ח"א ע' 207 ואילך).
*75. ירמי' י, י.</ref> (שלמעלה משם אלקים) במציאות העולם, שיודעים ורואים ש"כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו", "והוי'^[75*] אלקים אמת", "הוא לבדו האמת כו'" [ע"ד "ואמת{{הערה|תהלים קיז, ב.
*76. רמב"ם שם ה"ד־ה"ה.</ref> הוי' לעולם"], "המצוי הזה הוא אלקי העולם אדון כל הארץ"^[76*], עד באופן ד"מלאה{{הערה|ישעי' יא, ט.</ref> הארץ דיעה את הוי' כמים לים מכסים"{{הערה|סיום וחותם ספר הרמב"ם.</ref>.

ח. הענין הנ"ל ד"תפלה למשה" נמצא יותר בהדגשה ובגילוי בדורנו זה כשישנו הכח של התפלות והברכות והעבודה דרבותינו נשיאינו, אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא{{הערה|נסמן לעיל הערה 30.</ref>, עד כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, אתפשטותא דמשה שבדורנו,

ובפרט שעומדים לאחרי ארבעים שנה מהסתלקות־הילולא שלו (בשנת תש"י), כאשר "נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע"{{הערה|תבוא כט, ג.</ref>, קאי איניש אדעתא דרבי'{{הערה|ע"ז ה, ריש ע"ב.</ref>,

שהוא נותן את הכח לבחי' משה בכאו"א מישראל בדורנו – ובפרט ע"י הגילוי דפנימיות התורה – לגלות שהוא "משה איש האלקים", וש"ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו", גילוי בחי' נועם (פנימיות עתיק), ע"י לימוד התורה, ובפרט פנימיות התורה, והעבודה דהפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה, באופן שזה פועל "כוננהו" ב"מעשה ידינו", בכל הדרגות שבזה,

החל מהעבודה עם עצמו – עי"ז שכאו"א מישראל מגלה (בכח דנשיא דורנו) שהוא שלוחו של הקב"ה, ושלוחו של אדם (העליון{{הערה|ראה לקו"ת ויקרא א, ג.</ref>) כמותו{{הערה|משנה ברכות לד, ב. קידושין מא, ב.</ref> ("משה איש האלקים"), שזה נפעל עי"ז שיהודי – כשלוחו של הקב"ה – מנצל את כחותיו לעבודת ה', כך שהכחות הם רק ככלי, "שליח", כדי למלאות שליחותו ורצונו של הקב"ה, בלימוד התורה, נגלה דתורה ופנימיות התורה [כולל ובמיוחד הלכות שבתורה (בחי' הוי'{{הערה|כלשון חז"ל "והוי' עמו שהלכה כמותו" (ש"א טז, יח. סנהדרין צג, ב). וראה בארוכה אוה"ת יתרו ע' תתצ ואילך. סה"מ תרכ"ז ע' רפ ואילך. ע' רצ ואילך. המשך תרס"ו ע' תכט ואילך. לקו"ש חט"ו ע' 233 ואילך.</ref> שבתורה){{הערה|ו"אין כל הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות" (ויק"ר ריש פ"ז, ג. וראה תו"א שמות מט, ג. תו"ח שם (יח, א־ב). וראה תשובות וביאורים (קה"ת, תשל"ה) ס"ד ס"ה)*, והרי פסקי דינים הלכה למעשה הם בכלל המשנה – הל' ת"ת לאדה"ז רפ"ב. וראה לקו"ת דברים ב, סע"ב ואילך.

*) אג"ק כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"א ע' רמב ואילך. המו"ל.</ref> כמו ספר הרמב"ם{{הערה|חיבור "הלכות הלכות" (כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לספרו).</ref> וכיו"ב], וקיום המצוות בהידור,

וכך הוא פועל גם בעולם, שכל עניני העולם נעשים כלי למילוי שליחותו של הקב"ה;

ועי"ז שהשליח עושה את עבודתו בשלימות בצירוף עשר כחותיו – ה"ז נעשה משיח{{הערה|ובהדגשה יתירה בתינוקות של בית רבן, עליהם נאמר "אל תגעו במשיחי" (דה"א טז, כב. שבת קיט, ב).</ref> (בגימטריא שליח בצירוף עשר{{הערה|ראה בארוכה לקו"ש חכ"ט (קה"ת, י"א ניסן, תנש"א) ע' 358 ואילך. ועוד.</ref>), עד לגילוי של משיח בפועל, כשתהי' שלימות הגילוי "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו גו'".

ט. בכל זה ניתוסף הדגשה יתירה בשנה זו, ה'תשנ"א, ר"ת הי' תהא שנת נפלאות אראנו:

השרש דהנהגה נסית בא משם הוי', שלמעלה מהנהגה טבעית שבאה משם אלקים (בגימטריא הטבע){{הערה|ראה סידור (עם דא"ח) מד, סע"ב. פירוש המלות פקל"ט. המשך תרס"ו ע' קסג. סה"מ תרע"ח ע' פט. ובכ"מ. סה"מ מלוקט ח"ה ע' צד־ה.</ref>.

הסדר הרגיל בעולם הוא ההנהגה הטבעית. אך ישנם זמנים שהקב"ה עושה נסים, מלשון "ארים{{הערה|ישעי' מט, כב.</ref> נסי"{{הערה|פרש"י יתרו כ, יז. וראה סידור ופיה"מ שם. תרע"ח שם. הנסמן במכתב כ"ה אדר שנה זו הערה ד"ה "נס" – אויפגעהויבן (סה"ש תנש"א ח"ב ע' 886).</ref> "כמו הנס על ההרים"{{הערה|סהמ"צ להצ"צ עג, א (ע"פ לשון הכתוב ישעי' ל, יז). וראה סה"ש תשמ"ט ח"א ע' 371. וש"נ.</ref>, שמעלה ומגלה אלקות שלמעלה מהבריאה, ומעלה ומגלה גם את הפנימיות דהנהגה טבעית (שזה בא מהקב"ה, שם אלקים){{הערה|להעיר מאוה"ת בשלח ע' תרסה: משה נק' איש האלקים שהוא איש ומושל על שם אלקים . . ע"כ עושה ניסן של ישראל כי שם אלקים גימט' הטבע והנס שהוא למעלה מהטבע זהו ע"י שנקרא איש האלקים.</ref>.

כפי שהי' בשנה שעברה, ה'תש"נ, ר"ת הי' תהא שנת נסים – כמדובר כמ"פ{{הערה|ראה שיחות: ש"פ תולדות, ד' כסלו (סה"ש תש"נ ח"א ע' 60־159); ז כסלו; יו"ד כסלו; כ"ב אלול (שם ע' 691) – תש"נ. סה"ש תנש"א ח"א ע' 4־72. ועוד.</ref>, ע"ד הנסים שראו אז.

אח"כ ישנו חידוש נעלה יותר – "אראנו נפלאות", כמ"ש בנוגע לגאולה האמיתית והשלימה, ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"{{הערה|מיכה ז, טו.</ref>, נפלאות אפילו בערך לנסים דיציאת מצרים{{הערה|אוה"ת נ"ך עה"פ סק"ז (ע' תפז), מזח"א בהשמטות סכ"ה (רסא, ב). וראה הנסמן במכתב ה' ניסן שנה זו (סה"ש תנש"א ח"ב ע' 889) הערה ד"ה ווי דער ברוואוסטער פירוש.</ref>, ז.א. שנעשית עלי' אפילו בענין ד"ארים נסי". ונוסף לזה – ה"ז באופן ד"אראנו נפלאות": הנפלאות הן בגלוי באופן שיכולים לראותם בעיני בשר. ויתירה מזו – "אראנו", הקב"ה עצמו מראה את הנפלאות, מובן א"כ שזה למעלה מכל מדידה והגבלה, וגם – שהכל מתגלה, נראית האמת והפנימיות דההנהגה טבעית{{הערה|שהרי גם לע"ל תהי' הנהגה טבעית והנהגה נסית* (וגם בתקופה הב' כשיהי' שינוי במעשה בראשית (ראה לקו"ש חכ"ז ע' 198. ועוד), לא יתבטלו כל חוקי הטבע לגמרי, כפשוט), ויהי' אז גם החילוק בין ימי החול ויום השבת* (ביום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים גופא), וכמ"ש (ישעי' סו, כג) והי' גו' מדי שבת בשבתו גו', וכיו"ב – ובכל א' מהם יהי' הגילוי ד"כוננהו" ע"י הקב"ה עצמו באופן של "נפלאות".
*) ששרשם הוא משם הוי' ומשם אלקים, ולע"ל יהי' גם הגילוי דשם אלקים (ועד שהוי' דעכשיו יהי' אלקים לע"ל, והי' הוי' לי לאלקים (ויצא כח, כא), ויהי' גילוי שם הוי' נעלה יותר – תו"א ואוה"ת ר"פ ויצא. ועוד).</ref>, והגילוי הכללי דההנהגה נסית, עד – גם הגילוי ממה שלגמרי "נפלא"{{הערה|ראה גם מכתב הנ"ל.</ref>.

עפ"ז מובן, שבעמדנו ב"שנת נפלאות אראנו" – מודגשת ביותר הברכה דהקב"ה (שנמשכת ע"י "תפלה למשה איש האלקים") בכל הענינים, "ויהי נועם ה"א עלינו" – שנעשה "ומעשה ידינו כוננהו" הן בההנהגה הטבעית (אלקים), שבעניני "חול"{{הערה|ראה הערה 97.</ref> וטבע שלו נעשה "כוננהו" (עד באופן של נפלאות), ויתירה מזו – "ומעשה ידינו כוננה עלינו" אפילו בההנהגה נסית (הוי'), שאפילו בהנהגה ה"שבתית" ולמעלה מדרך הטבע שלו מראה הקב"ה נסים גלויים – וכפי שכבר התחיל להראות, וממשיך להראות ביתר שאת וביתר עוז, לכל אחד ואחת, גם בחייו הפרטיים, ומעלה את בנ"י (ו"מעשה ידינו") למעלה ממעמדם ומצבם אפילו כשהיו בשנת נסים (שגם אז היו נעלים), ובאופן ד"(נפלאות) אראנו", שרואים זאת בגלוי, מראה באצבעו ואומר זה{{הערה|ראה תענית בסופה. שמו"ר ספכ"ג. פרש"י בשלח טו, ב (ד"ה זה א־לי).</ref>.

ולהוסיף: סדר האותיות דמספר השנה הוא (תש)נ"א, קודם נפלאות ואח"כ אראנו. אבל בנ"י (גם) שינו והוסיפו את הסדר, שיאמרו "אראנו נפלאות" (כלשון הכתוב). ויש לומר החילוק בזה: ב"נפלאות אראנו" עיקר ההדגשה היא על הנפלאות, והנפלאות – "אראנו", רואים אותם באופן של ראי'.

וב"אראנו נפלאות" עיקר ההדגשה היא על ה"אראנו", שהקב"ה עצמו מראה באופן דראי' – את האמת והפנימיות של כל דבר, וכשזה באופן ד"אראנו" (ע"י הקב"ה עצמו) רואים (בדרך ממילא) שהכל זה – "נפלאות" (הן ההנהגה הטבעית, והן ההנהגה הנסית, הן המאורעות שבעבר והן הנפלאות שיהיו בעתיד).

עד שזה נעשה "אראנו" – הגילוי והראי' בהקב"ה עצמו, כביכול – "והיו עיניך רואות את מוריך"{{הערה|ישעי' ל, כ.</ref>, ראי' בעיני בשר, עד שזה חודר גם את ההנהגה הטבעית והגשמיות של יהודי{{הערה|וכבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה, "כדכתיב (ואתחנן ד, לה) אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו, הראת ממש בראי' חושית כו'" (תניא פל"ו – מו, א). ועד שגילוי זה חדר בהגשמיות דבנ"י, כמ"ש (משפטים כד, יא) "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו", היינו, שהגילוי דמעשה המרכבה נמשך בפנימיותם, עד שנעשה דם ובשר כבשרם (ראה תניא פ"ה).
והענין דמתן תורה נמשך בכל יום, "נותן התורה" לשון הוה (של"ה כה, א. לקו"ת תזריע כג, א. מאמרי אדהאמ"צ שמות ח"א ע' קעה. וש"נ), היינו שהגילוי אלקות דמ"ת ישנו בכל יום, הן בימי החול והן ביום השבת – ראה לעיל בפנים ובהערה 97.</ref>. וכאשר ישנו ה"אראנו" ב("ויהי נועם ה' אלקינו עלינו", עד ב)הקב"ה עצמו, רואים שהכל (בין טבע, בין נס) הוא "נפלאות" ("כוננהו") של הקב"ה.

י. בשנת אראנו נפלאות גופא ה"ז מודגש עוד יותר בחודש ניסן, שמורה על "נסי נסים"{{הערה|ראה ברכות נז, רע"א ובפרש"י וחדא"ג מהרש"א שם.</ref>, נסים אפילו בערך לנסים (ע"ד הנפלאות דלע"ל כנ"ל),

ובחודש ניסן עצמו – לאחרי שבת הגדול, "שנעשה בו נס גדול"{{הערה|תוד"ה ואותו – שבת פז, א בשם מדרש (ראה דעת זקנים מבעה"ת בא יב, ג). טור ושו"ע אדה"ז או"ח הל' פסח ר"ס תל.</ref> (גדלות בנס עצמו), וכבר אחרי עשירי בניסן (כשה"נס גדול" קרה בפועל, בשבת לפני פסח עשירי בניסן{{הערה|אלא שקבעו הנס ביום השבת – ראה נ"כ טושו"ע או"ח סת"ל. שו"ע אדה"ז שם ס"א.</ref>),

ונמצאים כבר באור ל"עשתי עשר יום" בחודש ניסן, ה"נשיא לבני אשר", שענינו הוא – "והוא יתן מעדני מלך"{{הערה|ויחי מט, כ.</ref>: כאו"א מישראל מתברך – עוד ברגעים האחרונים של הגלות – ב"מעדני מלך", ענין התענוג ("ויהי נועם"), ו"מעדני מלך"{{הערה|ולהעיר ש"מלך" בגימטריא צ'.</ref> דוקא – שלימות התענוג{{הערה|ראה סה"ש תשמ"ז – ברכת י"א ניסן ס"א.</ref>, הן בגשמיות והן ברוחניות, כולל – "מעדני מלך" בעבודת ה', המשכת תענוג גם בסדר ושלימות העבודה דמלך ר"ת "מוח לב כבד"{{הערה|ראה ניצוצי אורות וניצוצי זהר לזח"ב קנג, א. וש"נ.</ref>, מוח שליט על הלב{{הערה|זח"ג רכד, סע"א. וראה תניא פי"ב (יז, רע"א). פי"ז (כג, א). פ"ל (לח, ב). פנ"א (עא, סע"א).</ref>, ואח"כ ה"ז נמשך בכבד (מקור הדם{{הערה|ראה ע"ח שער המוחין (ש"כ) פ"ה.</ref>, "הדם הוא הנפש"{{הערה|פ' ראה יב, כג.</ref>), כך שישנו שלימות ציור ומצב האדם – שגם בזה נפעלת תוספת ברכה, מהמשכת התענוג ("מעדני מלך").

ומתגלה שכאו"א מישראל הוא בן מלך{{הערה|"כל ישראל בני מלכים הם" – שבת סז, א.</ref> (עד "מלך" עצמו{{הערה|"אתקריאו ישראל מלכים" – תקו"ז בהקדמה (א, ריש ע"ב).</ref>) – בנו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, וכמ"ש{{הערה|ישעי' נד, יג.</ref> "וכל בניך לימודי הוי'", שזה קאי על כאו"א מישראל (שנכלל ב"בניך") – וכמבואר הענין ד"כל בניך גו'" בדרושי חתונה דכ"ק מו"ח אדמו"ר{{הערה|ד"ה וכל בניך לימודי ה' תרפ"ט (סה"מ קונטרסים ח"א טז, ב ואילך).</ref>; ולהיותו "בן מלך" ה"ה מקבל "מעדני מלך" בשלימות, שלימות התענוג.

ויש להוסיף ולקשר זה עם המאמר הידוע של הבעש"ט{{הערה|כתר שם טוב הוספות סי' קלג.</ref>, שכאו"א מישראל יקר אצל הקב"ה כבן יחיד שנולד להורים זקנים לעת זקנותם – דלכאורה, אינו מובן המשל ד"הורים זקנים לעת זקנותם" על הקב"ה, ובלשון חז"ל{{הערה|יבמות טז, ב.</ref>: "מי איכא זיקנא קמי'"?!

ויש לומר, ע"פ הידוע ד"זקן" קשור עם (חכמה{{הערה|כמאחז"ל (קידושין לב, ב) "זקן זה שקנה חכמה".</ref>, עד עם) עתיק (יומין){{הערה|ופנימיות אבא פנימיות עתיק (נסמן בקונטרס לימוד החסידות ע' 6) – ראה מקומות שבהערה 123. ד"ה ואברהם זקן תרנ"ד. ועוד.</ref>, כיון שעתיק הוא מלשון זקן (כמ"ש{{הערה|דניאל ז, ט (וראה במפרשים שם).</ref> "ועתיק יומין יתיב גו'"){{הערה|ראה ד"ה ויעמוד העם תרנ"ח (ע' קצ ואילך). המשך תער"ב ח"ג ע' א'שסח ואילך. וראה המשך תרס"ו ע' רלד־ה. ועוד. ובד"ה ויעמוד שם: זקנתי הוא בחי' עתיק, דעתיק הוא ל' זקנה . . וענין הזקנה למעלה הלא ארז"ל ומי איכא זקנה קמי' קוב"ה להיות שאינו בגדר זמן וממילא אינו שייך שם ענין הזקנה. אלא הכוונה דזקנה מורה על הקדמות, והיינו דלהיות שבחי' עתיק כו'.</ref>, פנימיות הכתר, עד עם פנימיות עתיק, עצמות התענוג (בחי' אחד עשר, חד ולא בחושבן){{הערה|המשך תרס"ו שם.</ref>; וי"ל שהמשל הנ"ל (שיהודי הוא בן יחיד שנולד להורים זקנים כו') מרמז איך שיהודי קשור עם בחי' זקן (עתיק) שלמעלה, שהוא דבר אחד עם עצמות ומהות{{הערה|ומרומז גם בהלשון "בן יחיד", בחי' אחד עשר, חד ולא בחושבן (ראה הערה 28).</ref> – ישראל וקוב"ה כולא חד{{הערה|ראה זח"ג עג, א.</ref>. ולכן גם נמשך אליו (לבן המלך) "מעדני מלך"{{הערה|ולהעיר גם שפנימיות עתיק הוא מלכות דא"ס (המשך תרס"ו שם).</ref> – עצמות התענוג (עתיק).

ובפרט עי"ז שבנ"י הוסיפו בלימוד התורה בכלל, כולל ובמיוחד – לימוד פנימיות התורה, שעי"ז נעשה המשכת הגילוי ד"עצמות עתיק"{{הערה|כ"ה בהמשך תרס"ו שם.</ref> בבנ"י.

ובטח ימשיכו להוסיף בלימוד התורה ובפרט פנימיות התורה – וגם בקיום המצות בהידור – באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, ובזה גופא – מוסיפים יותר ויותר, "ילכו מחיל אל חיל"{{הערה|לשון הכתוב – תהלים פד, ח.</ref>, שמבלי הבט על ההנהגה עד עתה באופן ד"נס", ו"ארים נסי", מורם לגבי הנהגתו הנסית הרגילה שלפנ"ז, ה"ה עולה מעלה מעלה באופן ד"נפלאות" שבתורה ("גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"{{הערה|תהלים קיט, יח. וראה שער האמונה פ"ס.</ref>), עד "נפלאות אראנו", ויתירה מזו – "אראנו נפלאות", שישנו לימוד התורה באופן של ראי'{{הערה|ראה לקו"ת צו יז, ב: "וזהו פי' אראנו נפלאות, אראנו דייקא בבחי' ראי' ממש . . שהשגתו (דהאריז"ל) הי' בבחי' ראי' כו'". וראה גם שער האמונה שם.</ref>, עד ראי' באלקות, בנותן התורה (והיו עיניך רואות את מוריך), וזה מביא את הגילוי ד"נפלאות" בתורה.

ועי"ז מקבלים מדה כנגד מדה{{הערה|ראה סוטה ח, ב. ט, ב. וש"נ. תוספתא סוטה רפ"ד. מדרש לקח טוב שמות ג, ו. ועוד.</ref> וכמה פעמים ככה מהקב"ה, ש"אראנו נפלאות" כפשוטו – הקב"ה עצמו מראה לו, באופן דמראה באצבעו ואומר זה: הנה יש לך את הנסים והנפלאות שאני, הקב"ה, נתתי לך, כמו "הורים זקנים" שנותנים ל"בן יחיד שנולד לעת זקנותם", מבחי' עתיקא קדישא,

עד שהקב"ה עצמו נמצא בהתגלות, ובמה הוא "עסוק" כביכול (או בלי כביכול) – עם "אראנו", להראות לכאו"א מישראל "נפלאות", שגם מה שקרה עמו עד עתה הי' זה "נפלאות", ועאכו"כ הנפלאות שבאים לאחר־מכן (אחרי ה"אראנו"),

ועד – הנפלאות בגאולה האמיתית והשלימה, ובאופן ד"אראנו", ולאחמ"כ – באים "נפלאות" נעלים יותר וכו' עד אין סוף.

יא. בכל זה ניתוסף עי"ז שנסיים עתה (כרגיל) בעשיית כאו"א מהנוכחים כאן (ועל ידם – את כלל ישראל) לשליח מצוה במצות הצדקה (ששקולה כנגד כל המצוות{{הערה|ב"ב ט, א. וראה תניא פל"ז (מח, ב).</ref>), וכמדובר לעיל{{הערה|סעיף ח.</ref> שעי"ז שכאו"א מישראל כשלוחו של הקב"ה, ינצל את עשר כחותיו בשלימות במילוי שליחותו – מביא הוא (שליח בצירוף עשר בגימטריא) משיח, ונוסף על "גימטריא" (שהוא בהעלם{{הערה|וראה שעהיוה"א פ"א.</ref>), בגילוי ממש, בראי' חושיית,

ותיכף ומיד ממש מוציא משיח את כלל ישראל מהגלות, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"{{הערה|כמ"ש ביצי"מ (ו"כימי צאתך מארמ"צ אראנו נפלאות") – בא י, ט.</ref>, בגאולה האמיתית והשלימה, והולכים לארץ הקודש, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש השלישי, "מקדש אד' כוננו ידיך"{{הערה|בשלח טו, יז ובפרש"י.</ref>,

ששם ישנם בתכלית השלימות כל הברכות ד"תפלה למשה איש האלקים . . ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו" – כברכת משה (ואהרן) בנוגע להשראת השכינה במשכן, "ויברכו את העם", "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם"{{הערה|פרשתנו ט, כג ובפרש"י.</ref> – שהשלימות ד"תשרה שכינה במעשה ידיכם" תהי' בבית המקדש השלישי{{הערה|ראה גם מכתב י"א ניסן ש.ז. (סה"ש תנש"א ח"ב ע' 893). וש"נ.</ref>, "וכשיבנה – משה ואהרן יהא עמנו"{{הערה|תוד"ה אחד – פסחים קיד, ב. וראה יומא ה, ב.</ref>,

ונפעל (בדוגמת (אבל בעלי' ובהוספה לגבי) כפי שהי' בעת השראת השכינה במשכן) "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם"{{הערה|פרשתנו שם, כד.</ref> – גילוי אלקות באופן של ראי', עד שזה מוציא מהם רינה, וגילוי כזה שגבוה יותר מפנימיות (עד ש"ויפלו על פניהם").

ויהי רצון, שעוד במעשינו ועבודתינו האחרונים ברגעים האחרונים של הגלות תהי' השראת השכינה "במעשה ידיכם", כולל בשליחות לצדקה שיתנו עתה,

ומהכפל "תפלה למשה איש האלקים", ישנו הכח לפעול את הכפל ד"ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו", במעשינו ועבודתינו עתה,

וישנו גם משה ואהרן עמהם – בחי' משה (ואהרן – מז' רועי ישראל{{הערה|ז"ח בסופו (תיקונים קד, א). תו"א לב, ב. לקו"ת בהעלותך כט, ג. וראה לקו"ש ח"כ ע' 643.</ref>), שבכל א' מישראל, אנשים נשים וטף,

ותיכף ומיד ממש – הקיצו ורננו שוכני עפר"