תבנית:ספר התניא/אגרת הקודש - סימן י"ב

יב והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם. להבין ההפרש שבין מעשה לעבודה ובין שלום להשקט ובטח כו', על פי מה שארז"ל על פסוק עושה שלום במרומיו כי מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש, ואין מכבין זה את זה כלומר שמיכאל שר של חסד הנקרא בשם מים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, והוא בחינת ההשפעה והתפשטות החיות מעולמות עליונים לתחתונים, ובחינת אש שטבעה לעלות למעלה היא בחינת הגבורה והסתלקות השפעת החיים ממטה למעלה שלא להשפיע רק בצמצום עצום ורב והן מדות נגדיות והפכיות זו לזו והיינו כשהן בבחינת מדות לבדן. אך הקב"ה עושה שלום ביניהם דהיינו על ידי גילוי שמתגלה בהן הארה רבה והשפעה עצומה מאד מאור אין סוף ברוך הוא אשר כשמו כן הוא שאינו בבחינת מדה ח"ו, אלא למעלה מעלה עד אין קץ אפילו מבחינת חב"ד מקור המדות, ואזי המדות נגדיות של מיכאל וגבריאל נכללות במקורן ושרשן, והיו לאחדים ממש ובטלים באורו יתברך המאיר להם בבחינת גילוי, ואזי מתמזגים ומתמתקים הגבורות בחסדים על ידי בחינה ממוצעת קו המכריע ומטה כלפי חסד היא מדת הרחמים הנקראת בשם תפארת בדברי חכמי האמת, לפי שהיא כלולה מב' גוונין לובן ואודם המרמזים לחסד וגבורה, ולכן סתם שם הויה ברוך הוא שבכל התורה מורה על מדת התפארת, כמו שכתוב בזוה"ק, לפי שכאן הוא בחינת גילוי אור אין סוף ברוך הוא הארה רבה ביתר שאת משאר מדותיו הקדושות יתברך. והנה אתערותא דלעילא לעורר גילוי הארה רבה והשפעה עצומה הנ"ל מאור אין סוף ברוך הוא, לעשות שלום הנ"ל, היא באתערותא דלתתא במעשה הצדקה והשפעת חיים חן וחסד ורחמים למאן דלית ליה מגרמי' כלום ולהחיות רוח שפלים כו'. ומודעת זאת מה שאמרו רז"ל על העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. פמליא של מעלה הם השרים והמדות הנ"ל שהן ההיכלות עליונים בעולם הבריאה שבזוה"ק ופמליא של מטה הן ההיכלות התחתונים ובפרט עולם הזה השפל המעורב טוב ורע מחטא אדם הראשון והרע שולט על הטוב כמו שכתוב אשר שלט האדם באדם כו' ולאום מלאום יאמץ, וכנראה בחוש באדם התחתון הנקרא בשם עולם קטן, שלפעמים הטוב גובר ולפעמים להיפך ח"ו, ואין שלום בעולם עד עת קץ שיתברר הטוב מהרע לידבק בשרשו ומקורו מקור החיים ברוך הוא, ואזי יתפרדו כל פועלי און ורוח הטומאה יעבור מן הארץ, כשיתברר מתוכו בחינת הטוב המחייהו. ובירור זה יהיה גם כן על ידי גילוי אלקותו למטה בהארה רבה והשפעה עצומה, כמו שכתוב כי מלאה הארץ דעה את ה' ונגלה כבוד ה' כו', וזהו בכללות העולם לעתיד, אך באדם התחתון בכל עת מצוא זו תפלה, או שאר עתים מזומנים להתבודד עם קונו כל אחד לפי מעשיו זוכה למעין בירור זה על ידי עסק התורה לשמה, וכן על ידי הצדקה כמו שאיתא רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי דכתיב אני בצדק אחזה פניך היא בחינת גילוי הארה והשפעת הדעת והתבונה להתבונן בגדולת ה' ולהוליד מזה דחילו ורחימו שכליים כנודע, ועל ידי זה נברר הטוב לה' ונפרד הרע כמו שכתוב מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו. פירוש לפי הילולו את ה' בעומק הדעת להוליד דחילו ורחימו ככה נברר הטוב ונפרד הרע כבירור ופירוד הסיגים מכסף וזהב במצרף וכור. והנה מודעת זאת שישראל בטבעם הם רחמנים וגומלי חסדים, מפני היות נפשותיהם נמשכות ממדותיו יתברך אשר החסד גובר בהן על מדת הדין והגבורה והצמצום וכמו שכתוב גבר חסדו על יריאיו שלכן נקראת הנשמה בת כהן כמו שכתוב בזוה"ק. והנה הצדקה הנמשכת מבחינה זו נקראת בשם מעשה הצדקה, כי שם מעשה נופל על דבר שכבר נעשה או שנעשה תמיד ממילא והיא דבר ההווה ורגיל תמיד ואף כאן הרי מדת החסד והרחמנות הוטבעה בנפשות כל בית ישראל מכבר מעת בריאותן והשתלשלותן ממדותיו יתברך, כמו שכתוב ויפח באפיו כו' ואתה נפחת בי ומאן דנפח כו', וגם בכל יום ויום בטובו מחדש מעשה בראשית וחדשים לבקרים כו'. אך לשון עבודה אינו נופל אלא על דבר שהאדם עושה ביגיעה עצומה נגד טבע נפשו רק שמבטל טבעו ורצונו מפני רצון העליון ברוך הוא, כגון לייגע עצמו בתורה ובתפלה עד מיצוי הנפש כו'. ואף כאן במצות הצדקה ליתן הרבה יותר מטבע רחמנותו ורצונו, וכמו שאמרו רז"ל על פסוק נתן תתן אפילו מאה פעמים וכו'. וזהו שכתוב והיה מעשה הצדקה שגם הצדקה הנקרא בשם מעשה ולא בשם עבודה, אף על פי כן באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא מעורר גילוי אור אין סוף ברוך הוא בהארה רבה והשפעה עצומה, ונעשה שלום במרומיו וגם בפמליא של מטה רק שבעולם הזה השפל לא יתגלה השלום והבירור ופירוד הרע מהטוב עד עת קץ ולא בזמן הגלות כנ"ל רק בעולם קטן הוא האדם בכל עת מצוא זו תפלה כמו שכתוב בצדק אחזה פניך כנ"ל, אך אחר התפלה יוכל להיות הרע חוזר וניעור בקל ולהתערב בטוב כאשר יתהלך בחשכת עולם הזה. אך הצדקה בבחינת עבודה הנה מאשר יקרה וגדלה מעלתה במאד מאד בהיותו מבטל טבעו ורצונו הגופני מפני רצון העליון ברוך הוא ואתכפיא סטרא אחרא ואזי אסתלק יקרא דקודשא בריך היא כו' וכיתרון האור מן החשך דוקא כנודע. אי לזאת אין הרע יכול להיות עוד חוזר וניעור בקלות כל כך מאליו, רק אם האדם יעוררנו וימשיכנו על עצמו ח"ו. וזהו שכתוב השקט ובטח עד עולם. השקט הוא מלשון שוקט על שמריו, דהיינו שהשמרים נפרדים לגמרי מן היין ונופלין למטה לגמרי והיין למעלה זך וצלול בתכלית. ועל דרך זה הוא בעבודת הצדקה השמרים הן בחינת תערובת רע שבנפשו נברר ונפרד מעט מעט עד שנופל למטה למקורו ושרשו וכמו שכתוב ותשליך במצולות ים כל חטאתם: