לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/צו (וחג הפסח)

צו, א׳

 ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה׳ אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא ולא יבושו עמי לעולם (ביואל סי׳ ב׳). ובילקוט שם וכשהוא מברך את הצדיקים כופל את ברכתם ואכלתם כו׳ ולא יבושו כו׳. הנה ענין כוונת האכילה הוא כי יש נשמות ומלאכים בבחי׳ ההשתלשלות העולמות בי״ע ולכבודי בראתיו יצרתיו כו׳ ויש מלאכים דבריאה ויש מלאכים דיצי׳ ויש מלאכים דעשי׳. והנה למעלה המזון של המלאכים הוא מה שנמשך להן כח ועוז רוחני להיות משיגים אלהותו ית׳ ולהיות עובדים אותו בכל לבם, וכמ״ש ברבות ס״פ משפטים ע״פ כי שמי בקרבו לפי שאין מלאכי השרת ניזונין אלא מזיו שכינה שנאמר ואתה  מחיה את כולם ועיין פי׳ ואתה מחיה בזח״ב ר״פ ואתה תצוה דקע״ט ע״ב. ובהשתלשלות המדרגות ע״י ריבוי רבבות ממוצעים שהם המלאכים שבכל העולמות שעובר השפע דרך שם וביניהם ונק׳ וכל קרבי שהם בחי׳ קרביים שדרך בם עובר השפע והמאכל ועי״ז נתהוה מזה מאכל גשמי. וכמארז״ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שמכה בו שהמזל הוא כח רוחני וגבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם עד שמגיע בשרש כל השרשים במלאכים העליונים דבריאה שמקבלים כח ועוז מדבר ה׳ ית׳ להיות משיגים באלהות ומהם נשתלשל ונתהווה המאכל גשמי שמבחי׳ פני שור שבמרכבה שהם מלאכים שמבחי׳ גבורה נמשך למטה נפש  הבהמות ומבחי׳ פני נשר נמשכו העופות כו׳ וכשמתגלה למעלה מזון רוחני והשפעה למלאכים אזי בהשתלשלות וירידות המדרגות מתגלה למטה ג״כ ברכת השנה וכל מיני תבואתה (וע׳ בזהר ס״פ מקץ דף ר״ד ע״א וע״ב ודף קצ״ד ע״א בענין שני השבע או ההפך ח״ו, ובזהר פ׳ אחרי דנ״ט ע״ב בענין המטר). והמכוון בירידה זו הוא כשיאכל האדם ששרשו ג״כ משם שיש נשמות דבריאה והם בבחי׳ פנימי׳ יותר מן המלאכים, וכמ״ש במ״א בד״ה אני ישנה ולבי ער ובד״ה מזמור שיר חנוכת הבית, וכשיאכל אותם הן מוסיפים בו כח ושכל להיותם מבחי׳ אלה המלכים לפני מלך מלך כו׳ אלא שירדו וע״י שיאכל אותם הוא מעלה אותם לשרשם בבחי׳ הפנימית שהוא בחי׳ פני אדם לארבעתן, שלכך האדם דייקא יוכל להעלותן להיותו מבחי׳ קו האמצעי שמבריח מן הקצה כו׳. ועמ״ש מזה בד״ה כה תברכו את בנ״י. והנה כמו שהמלאכים דעתה נחשבים לבחינת בהמות לגבי הנשמות כי בשרש שרשן הן מבחי׳ בהמות וחיות שבמרכבה שהם בחי׳ מקבלים מן האדם העליון, כך אפי׳ הנשמות דעתה לגבי הנשמות שיתגלו לעתיד נק׳ ג״כ בהמות כדאיתא ברע״מ שיש נשמות בחי׳ בהמות כו׳ ע״ש. (ועיין מענין הנשמות החדשות שיתגלו לעתיד בספר הגלגולים פרק ז׳, וקרוב לסופו בד״ה ענין נשמות חדשות, ובמ״ח מסכת השגת הנשמות, ובהרמ״ז ר״פ תולדות גבי ועטרותיהם בראשיהם). ולפיכך יצטרכו גם המה להתעלות באותן הנשמות והיינו ע״י שיתגשמו וירדו בבחינת מאכלים הגשמים לויתן ושור הבר. [ועמ״ש מענין לויתן ושור הבר בד״ה לויתן זה יצרת לשחק בו בפ׳ שמיני], והצדיקים יאכלו אותם ויעלו לשרשם את המאכלים כדוגמת שהנשמות דעתה מעלים המאכלים הגשמיי׳ ששרשם מהמלאכים. (וקרוב הדבר בודאי לומר שרק ניצוץ והארה מהנשמות ירד ונתלבש בלויתן ושור הבר הגשמיים וע״י אכילת הניצוץ וההארה יתעלה ג״כ השרש דכה״ג הוא בקרבנות כמ״ש במ״א בד״ה לבבתני שכל המלאכים וחיות הקדש מתנשאים ומתעלים ומתרוממים ע״י הקרבן עליי׳ נפש הבהמה ששרשה לוקח מהם כו׳ ע״ש). והטעם הוא כי עתה אין האור מתגלה רק בבחי׳ ממכ״ע ששרשו מקו וחוט שהוא אחרי צמצום אור הא״ס, ומבחי׳ זו הם כל הנשמות דעתה, אבל לעתיד יהי׳ בחי׳ התגלות הסוכ״ע שהוא בחי׳ העיגול שלפני הקו ומבחי׳ זו הוא ענין הנשמות שיתגלו לעתיד, ואותן הנשמות הן גבוהות בערך הרבה כו׳. וזהו ואכלתם אכול. פי׳ דבר שכבר נאכל תחזרו ותאכלו אותו דהיינו הנשמות דעתה שכבר היו בבחי׳ אדם יחזרו ויאכלו אותן להעלותן למעלה יותר. וזהו והללתם כו׳ אשר עשה עמכם להפליא כי לעת יד אחר כל הבירורים והעליות שיתעלו כל הדברים התחתונים ע״י הנשמות דעתה, והנשמות דעתה ע״י הנשמות שיתגלו לעתיד אז יהיה א״ח עט״ב בבחי׳ אור חוזר ממטה למעלה כתר מל׳ שיהי׳ מל׳ בבחי׳ כתר נעוץ סופן כו׳ ויהיו כל ההשפעות ע״י בחי׳ מל׳ וכמ״ש והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני כו׳. (ועמ״ש סד״ה קול דודי כו׳ בענין האבות והאמהות) ויהיה אז בבחי׳ פלא. וזהו אשר עשה עמכם להפליא היינו שסוף מעשה יהיה תחלה בבחי׳ פלא כתר מל׳. ובזה יובן מ״ש אח״כ ולא יבושו עמי. כי הנה אנו אומרים מהרה ישמע כו׳ קול כלה קול הוא המשכה והשפעה. והנה עתה כתיב הקל קול יעקב מבחי׳ דכר נמשך ההשפעה בנוק׳ אבל הכלה אין לה בחי׳ קול כי המל׳ הוא רק בחינת מקבל, ולכך החתן אומר הרי את מקודשת והכלה שותקת כי אין לה קול כו׳ וכמ״ש מזה סד״ה ויגש אליו יהודה גבי מהרה ישמע כו׳ ע״ש. אבל לעתיד שתתעלה המל׳ אחר כל הבירורים להיות א״ח עט״ב ולהיות בבחי׳ או״ח כתר מל׳ ותהיה היא המשפיע אז נאמר קול כלה, ולזאת ולא יבושו עמי, כי עכשיו הוא כמ״ש במשנה ספ״ז דפסחים והכלה הופכת פניה ואוכלת, ע״ד מה  דאיתא בירושלמי פ״ק דערלה סימנא דאכיל מן חבריה בהית (פי׳ מתבייש) מסתכלא ביה, וכיון שעכשיו הכלה שהיא המל׳ היא רק בחי׳ מקבל לכן הופכת פניה ואוכלת וזהו ענין הבושה בהית מסתכלא ביה. אבל לעתיד ולא יבושו עמי כי אחר הבירור והעלייה תהיה היא עט״ב ואז תהיה היא בבחי׳ משפיע וא״כ ממילא ולא יבושו כו׳. וזהו ענין כפל הברכה שמלבד שיתעלו כ״כ להיות ואכלתם אכול כנ״ל עוד זאת גם כי ולא יבושו לפי שתהיה א״ח עט״ב ובחי׳ משפיע, ועיין בגמרא פ״ק דמ״ק ד״ט ע״ב ברכך ברכתא כו׳ וכ״ה במדרש תנחומא ס״פ בראשית ועיין בתד״א ח״א פ״כ ובמדרש רבה פ׳ דברים דרפ״ז א׳ אבל הכוכבים כו׳. וזהו שארז״ל עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש (ועמ״ש עוד בד״ה ואשה כי תדור בפי׳ ולא יתבוששו. והנה בתד״א שם איתא בענין אשר עשה עמכם להפליא מאי להפליא בין מעשיהם של צדיקים למעשיהם של רשעים בגיהנם. נראה דפירוש להפליא ג״כ מלשון לפלא נדר בפ׳ אמור כ״ב כ״א דפרש״י להפריש וכן כי יפליא לנדור נדר נזיר ובגמרא ספ״ז דעירובין דפ״ב ע״א בענין לא ניתנה נזירות אלא להפלאה שיהא נדרו מפורש כו׳ ועם היות כי ענין מפורש הוא לשון ביאור אך הוא ג״כ לשון פירוד והבדל כמו בתוך צאנו נפרשות) (ביחזקאל ל״ד י״ב). וכוונת התד״א היינו שעם היות שיהיה הגילוי מבחי׳ פלא עליון דקמיה כחשכה כאורה ואם צדקת מה תתן לו. ורבו פשעיך כו׳. עכ״ז יומשך משם ג״כ להפריש בין מעשיהם של צדיקים כו׳ והוא ע״ד מ״ש ברבות בראשית ספ״ב ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהן של צדיקים אבל איני יודע באיזה מהן חפץ כו׳ כיון דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב הוי במעשיהן של צדיקים הוא חפץ דלכאורה אין לזה פירוש איך שייך לומר אבל איני יודע באיזה מהן חפץ מהו הספק. אלא הענין ע״ד הנ״ל משום דקמיה כולא כלא חשיבי וכחשכה כאורה. ועמ״ש מזה בד״ה ויאבק איש ובד״ה בשלח פרעה. אלא שאעפ״כ צמצם א״ע כביכול להיות חפץ במעשיהן של צדיקים דוקא וזהו אשר עשה עמכם להפליא. והוא הפלא ופלא להיות מפליא ומפריש כו׳. ועמ״ש מזה בד״ה כי עמך מקור חיים. ולקמן סד״ה מצה זו כו׳ וגם פי׳ בתד״א שם ולא יבושו כו׳ כדי שיהא לכם שכר משלכם כו׳ דהיינו שלא יאכלו נהמא דכסופא: ב ומכ״ז יובן ג״כ המדרש רבה פ׳ צו פרשה ח׳ ע״פ זה קרבן אהרן כו׳ ביום המשח אותו זה שאמר הכתוב (שופטים סימן י״ד) ויאמר להם מהאוכל יצא מאכל כו׳ והיה שמשון תמיה בלבו ארי אוכל כל החיות ועכשיו יצא ממנו מאכל, כך אהרן אוכל כל הקרבנות ועכשיו יצא ממנו קרבן ואיזהו זה קרבן אהרן כו׳, ולפי פשוטו אינו מובן כלל מהו ענין התמיה. אך הענין כידוע מענין ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר אחת אכילת אדם שהוא אכילת כהנים שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים ואחת אכילת מזבח, והנה אכילה זו הוא ענין בירור דשם מ״ה המברר ב״ן, והנה אכילת מזבח זהו ענין ארי אוכל פני ארי׳ דאכיל קרבנין ועיין בזהר בראשית ד״ו ע״ב מענין זה. אך הוא בחיצוניות העולמות אשה ריח ניחוח בבי״ע, אבל בחי׳ אדם דכליל כולא אינו אוכל אלא באכילת אדם התחתון אתם קרויים אדם נעשה אדם בצלמנו כו׳. וזהו ענין שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים נמצא אהרן הוא המברר והמעלה הניצוצים דשם ב״ן וכן בחי׳ ארי׳ דאכיל קרבנין הוא המברר כו׳ כי נפש הבהמה נלקחה משמרי האופנים שלא הובררו ולכן בירור שלה הוא ע״י פני אריה שבמרכבה שהיא למעלה אפילו מבחינת האופנים עצמן כו׳. (ועמ״ש בד״ה זאת חנוכת המזבח וסד״ה ואהי׳ אצלו אמון גבי תבל ארצו ובד״ה ואריה כבקר יאכל תבן ועי׳ בזהר פ׳ צו דל״ב ע״ב ודל״ג ע״א). והנה מבואר במ״א שמה שהוא בחי׳ מברר בודאי שהוא  עצמו כבר נתברר בתכלית דהרי לא יכול לברר ולהעלות זולתו אם הוא עצמו עדיין לא נתברר. ועמ״ש מזה בביאור ע״פ מי מנה עפר יעקב וכענין מ״ש בספרי ס״פ עקב סמוך לפלטין שלך לא כבשת ואתה הולך ומכבש חוץ לארץ, וכמ״ש במ״א דלכך אסור לאכול קודם התפלה לפי שהאכילה הוא ענין בירור הנצוצים שבמאכל ולהעלות המאכל ולכן פתח במזבח וסיים בשולחן כו׳ כמ״ש במ״א, ואיך יעלה המאכל והוא עצמו עדיין מקושר למטה כ״א ע״י התפלה שעת צלותא שעת קרבא והוא המשכת אלקות בנפש ע״י ח״י ברכאן בא״י כו׳ אז אח״כ דוקא יוכל לאכול ולהעלות המאכל ג״כ. עיין מענין זה בד״ה כה תברכו את בני ישראל ובד״ה קדש ישראל, וא״כ כיון דבחי׳ פני אריה אכיל קרבנין עכצ״ל שהוא עצמו כבר נתברר, ועד״ז אהרן אוכל כל הקרבנות שאכילתו גורם וממשיך אכילת אדם העליון שעל הכסא שלמעלה גם מבחי׳ פני אריה שבמרכבה כו׳. ועמ״ש ע״פ בהעלותך את הנרות בענין אהרן אותיות נראה. וזהו כענין אריה אותיות ראיה אלא שאהרן הוא בבחי׳ גבוה יותר כנ״ל. ועוד נת׳ ענין אהרן שהוא בחי׳ א׳ ה״ר ן׳ עיין מזה ע״פ נשא את ראש בני גרשון. ומכ״ז מובן איך בחי׳ אהרן הוא מרכבה לבחי׳ עליונות מאד שכבר נתבררו בתכלית הבירור ולכן נאמר עליו ונחנו מ״ה שהוא ג״כ מבחי׳ מ״ה כמו משה, וכתיב ואהרן מה הוא, וא״כ גדלה התמיה איך עכשיו יצא ממנו קרבן דהיינו שנעשה בחי׳ מתברר כי ענין הבאת הקרבן הוא הוראה שהמביא הקרבן הוא צריך בירור והעלאה וע״י הקרבן הוא מתברר ומתעלה כו׳. וא״כ אהרן שהוא אוכל כל הקרבנות והוא המעלה את כולם איך יתכן שיהיה הוא עצמו עדיין צריך בירור והעלאה. וזהו כוונת המדרש דלכאורה הוא תמיה גדולה. אלא שהענין הוא ע״ד הנ״ל דואכלתם אכול כי מה שעתה הוא בחי׳ נשמות גבוהות מאד וכבר נתקנו ונתבררו בתכלית עד שהם בחי׳ מבררים ומעלים הניצוצות כו׳, עכ״ז לגבי הנשמות שיתגלו לעתיד מבחי׳ סוכ״ע נקראו בשם בהמות עד שצריכין העלאה. וזהו ממש ענין מהאוכל יצא מאכל שמה שהיה בחי׳ אוכל ומברר ומתקן זולתו, עכשיו יצא ממנו מאכל שירדו בבחי׳ מאכלים הגשמיים דלויתן ושור הבר והיינו שעי״ז יתעלו יותר כו׳. ועד״ז הוא ענין החידה דשמשון. כי הנה ארז״ל פ״ק דסוטה דף י׳ א״ר יוחנן שמשון על שמו של הקב״ה נק׳ שנאמר כי שמש ומגן הוי׳ אלקים אשר שם הוי׳ הוא בחי׳ שמש שלמעלה מבחינת שם אלקים שהוא בחי׳ מגן ונרתק להסתיר גילוי שם הוי׳ והמלאכים דבי״ע מקבלים ע״י המגן והנרתק כו׳. ולכן הנה גם בחי׳ אריה דאכיל קרבנין שהוא בחי׳ או כל ומעלה כו׳ יצא ממנו מאכל לגבי שם הויה שהוא בחי׳ שמש כי תכלית תשוקת המלאכים הוא לאשתאבא בגופא דמלכא וכמ״ש במ״א ע״פ אני ישנה ולבי ער שע״ז נאמר אכלתי יערי עם דבשי. וזהו ענין כי מגוית האריה רדה הדבש ועמ״ש בד״ה והנה אנחנו מאלמים אלומים כו׳. והנה עד״ז הוא ענין זה קרבן אהרן כו׳ ביום המשח אותו כו׳ כי עם היותו בחי׳ אהרן שהוא בחי׳ מ״ה דהיינו שכבר הוא מבורר בתכלית עד שראוי לברר ולהעלות כל הקרבנות, עכ״ז יצא ממנו קרבן שנעשה בחי׳ מתברר והיינו ביום המשח אותו והיינו לפי שהמשכת שמן משחת קדש הוא ממקום גבוה מאד דהיינו שהוא מושח את הקדש אשר קדש הוא חכמה דאצילות וא״כ השמן הוא למעלה מהחכמה דאצילות כו׳ וע׳ בזח״ג פ׳ אמור דפ״ח סע״ב וכמ״ש במ״א ע״פ בהעלותך את הנרות וע״פ זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו כו׳ ע״ש, ולכן כדי להיו׳ נמשך גילוי זה מבחי׳ דשמן משחת קדש בבחי׳ אהרן הוצרך להביא קרבן שנעשה בבחי׳ מתברר כי יש כמה מדרגות בבחי׳ הביטול כי הביטול הוא מבחי׳ חכמה כ״ח מ״ה ויש חכמה תתאה וח״ע כו׳ ועוד מדרגות אין קץ, ואהרן א׳ ה״ר כו׳, ולגבי  שמן משחת קדש שהוא חכמה עילאה ולמעלה מהחכמה נעשה בחינת מתברר עד שעי״ז נמשך בו מבחי׳ שמן משחת קדש. וז״ש ביום המשח אותו, דלכאורה הל״ל מיום המשח אותו מאחר שנאמר אח״כ מנחה תמיד שמיום שנמשח מביא קרבן זה בכל יום עד עולם וא״כ מהו ביום המשח, אלא דר״ל כדי שעי״ז יהי׳ גם בכל יום ויום עד עולם גילוי בחינת ומדרגת יום המשח אותו כי יום הוא לשון הארה וגילוי כמ״ש ויקרא אלקים לאור יום, וכנודע מענין היום יום אחד לעומר היום שני ימים כו׳ כמ״ש במ״א וזהו ג״כ חדש ימינו כמ״ש סד״ה כי ביום הזה יכפר ע״ש. ועד״ז מבואר בזהר באדרא קל״ד ב׳ שיש ימי עולם וימי קדם. וזהו ענין ביום המשח אותו. ועד״ז נאמר ג״כ בקרבנות הנשיאים בחנוכת המזבח זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו והלא לא היה ביום המשח אותו רק קרבן נחשון ואיך נאמר על קרבנות של כל הנשיאים ביום המשח, אלא לפי שבחי׳ ומדרגת הקרבן שהביאו בכבוד קערות ומזרקי כסף כו׳ וקטרת כו׳ היה ממשיך גם בכל יום שאח״כ מבחינת ביום המשח אותו כמו בקרבן נחשון שהי׳ בפו״מ ביום המשח אותו כך המשיכו גם כל הנשיאים כל אחד ואחד ביומו מבחי׳ יום המשח אותו. ועד״ז נאמר ג״כ בקרבן אהרן מנחה תמיד דהיינו עד עולם. ואעפ״כ הוא בחי׳ ביום המשח אותו שהוא המשכת בחי׳ כשמן הטוב היורד על הראש כו׳. ולהיות גילוי והמשכה זו נעשה בבחי׳ מתברר לגבי המשכת הביטול דח״ע ממש שלמעלה מבחי׳ אהרן עצמו. וזהו שמסיים המדרש ואיזה זה קרבן אהרן כו׳ כי בקרבנות שלפניו ולאחריו כתיב זאת תורת העולה כו׳ וזאת תורת המנחה כו׳ וזאת תורת האשם כו׳ רק בקרבן אהרן כתיב זה, והיינו כי זאת היא בחי׳ נוק׳ שם ב״ן המתברר. אבל זה הוא בחי׳ דכר והוא בחינת אהרן ששרשו משם מ״ה כנ״ל, ועכ״ז כדי להיות בחי׳ ביום המשח אותו כו׳ שהוא המשכה עליונה ממדרגה מאד נעלה ולכן עם היותו בחינת זה יצא ממנו קרבן כו׳ והוא בחי׳ קרבן גבוה יותר כו׳ (ועיין בזהר ר״פ ויצא דקמ״ח ב׳ ע״פ וחסידיך ירננו ובפ׳ צו דל״א א׳). ועמ״ש סד״ה בעצם היום הזה נמול. ובד״ה בחדש השלישי כו׳ ביום הזה באו כו׳ ועיין בזח״ג עקב דרע״א סע״ב גבי וקרא זה אל זה ואמר כו׳ ועמ״ש ע״פ קול דודי הנה זה בא מדלג כו׳. וכמ״ש ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה כו׳ זה הוי׳ כו׳ עמ״ש ע״ז הרמ״ז פ׳ תולדות דקל״ה ועיין במנחות דנ״ג יבא זה כו׳:

צו, ב׳

ביאור מעט על פסוק ואכלתם אכול כו׳. להבין איך נוני ימא שהם הנשמות שנמשכו מיחוד או״א דאצילות איך יחשבו לבחי׳ בהמות נגד נשמות החדשות דלעתיד. והענין כמבואר במ״א בביאור ע״פ ואלה המשפטים בענין פי׳ וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה. בהמה בגימטריא ב״ן נשמות דבריאה. אדם מ״ה נשמות דאצילות. כי אצילות הוא בחי׳ אדם אדמה לעליון שאינו רק מהעלם אל הגילוי אצילות הוא מלשון ויאצל כו׳ משא״כ בבריאה התחדשות יש מאין. (ועיין מ״ש בביאור ע״פ יביאו לבוש מלכות בד״ה להבין ההפרש היינו בבחי׳ הקו והחוט כו׳ והיא ראשית הגילוי בחכמה כו׳ ע״ש). והנה באצילות עצמו יש ג״כ ד׳ בחי׳ אבי״ע כמבואר לקמן בביאור ע״פ מי מנה כו׳ רובע ישראל והיינו בחי׳ נר״נ דאצילות הם בי״ע דאצילות. ועמ״ש בביאור ע״פ ועתה יגדל נא והם בינה ז״א ומל׳ וחיה יחידה נק׳ אצילות שבאצילות ועיין בע״ח שמ״א פ״ז ובהרמ״ז ר״פ קרח בדף קע״ו ע״ב ד״ה חסר יו״ד והנה איתא בגלגולים פי״ט שאדה״ר קודם החטא היה לו נשמה לנשמה מאצילות כו׳ וע״ש פרק א׳ והיינו בחי׳ אצילות שבאצילות וזהו ענין אדם בארח אצילות דלעילא הנזכר בזח״ב ר״פ משפטים דצ״ד סע״ב זכה יתיר יהבין ליה הוי׳ בשלימו כו׳ דאיהו אדם בארח אצילות  דלעילא וכו׳ ועליה אתמר ורדו בדגת הים כו׳ וכן איתא עוד ברע״מ בהשמטות שבזהר סוף חלק א׳ סי׳ נ׳ גבי משה מ״ה דידך צלותא דשבת דאתמר ביה ורדו בדגת הים ובעוף השמים כו׳ והיינו כי מ״ה הוא בחי׳ אדם בארח אצילות דלעילא וכמ״ש מלגאו איהו שם מ״ה דאיהו ארח אצילות וג׳ המדרגות שבתחלה הם בי״ע דאצילות כי בת ובן הם נפש ורוח דאצילות מזו״נ דאצילות ונשמתא מסט׳ דאו״א היינו נשמה דאצילות שנמשך מיחוד או״א וזהו ענין נוני ימא הנ״ל.

וכן פי׳ באשל אברהם פ׳ חיי שרה וכן משמע בקרא הפי׳ בע״ח שער מ״נ ומ״ד דרוש ד׳ אע״פ שהרמ״ז והמק״מ פי׳ בע״א. וזהו מ״ש פ׳ בראשית בד״ה הן האדם היה כאחד ממנו שאדה״ר היה הגבה למעלה גם מרשב״י בערך אחר ממש כו׳. כי הרי אפילו הנשמות הגבוהות מאד שמיחוד או״א דאצילות שזהו נשמה דאצילות הוא כערך הבריאה לגבי אצילות ממש נגד נשמת אדה״ר כנ״ל (ועיין בזהר תרומה דקס״ז ע״ב). וז״ש ברבות בראשית פכ״א בפי׳ הן האדם היה כאחד ממנו כיחידו של עולם שנאמר שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד. והנה במ״ש הזהר ועליה אתמר ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה כו׳ פי׳ הרמ״ז לשטתו שהן נר״ן דבי״ע. אך לפי הנ״ל י״ל דהיינו נר״ן דאצילות כי דגת הים היינו נוני ימא שהן נשמה דאצילות ממש ועוף הוא מבחי׳ רוח דאצילות כו׳ ואעפ״כ מאחר שהן בי״ע דאצילות לכן באדה״ר שהיה מאצילות שבאצילות נאמר ורדו בדגת הים כו׳ דר״ל שיוריד וימשיך החיות בבי״ע דאצילות ובבי״ע ממש. כי הוא דייקא בחי׳ אדם ממש אדמה לעליון לפי שהוא מבחי׳ אצילות כו׳.

וז״ש ג״כ גבי משה מ״ה דידך כו׳ כי משה זכה לחיה שלמעלה מבחי׳ נשמה דאצילות והוא ג״כ מבחי׳ אצילות שבאצילות לפמ״ש הרמ״ז פ׳ בא בדף מ׳ שזכה לחיה מפנימי׳ אריך כו׳ המושפע לאבא כו׳.

וזהו ענין מ״ה דמשה וכמש״ל בביאור ע״פ יונתי דשם מ״ה דאיהו ארח אצילות הוא מבחי׳ כתר כו׳ ולכן נאמר בו ורדו בדגת הים כו׳ כנ״ל. או יש לומר דקאי על מלאכים דאצילות שנקראים גם כן נוני ימא ובזה יש לפרש מ״ש בזח״א דע״א ע״פ ובכל דגי הים בידכם נתנו ואפילו נוני ימא. דקשה מהו ואפילו. דהא דגי הים היינו נוני ימא. א״ו דר״ל דקאי אפילו נוני ימא העליונים היינו המלאכים כו׳ אך שייכות בחי׳ מ״ה דמשה לצלותא דשבת כי מ״ה בחי׳ ביטול וזהו ענין צלותא דשבת בחי׳ אצילות כו׳ ועמ״ש ע״פ את שבתותי תשמרו בענין שבת עילאה בחי׳ כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא דהיינו למעלה מעלה מבחינת בריאה שבאצילות כו׳ ע״ש.

והנה מבואר ע״פ יונתי בענין ולכי לך שמקור ושרש נש״י הוא מבחינת מחשבה הקדומה כו׳ חכמה וכתר עליון כו׳ רק שזהו בבחי׳ מקיף ונק׳ מזלייהו. וע״י התפלה הוא בחי׳ קומי לך לשרשך ועיקר עלייה זו בשבת.

וזהו ענין הנשמה יתירה כו׳ ולכן מ״ה דידך צלותא דשבת דאתמר ביה ורדו כו׳ וכמש״ש שעי״ז נקרא קדש ישראל כו׳ ראשית תבואתה שהם מקור ויסוד אפילו לבחי׳ התורה כו׳. ובזה יובן מ״ש בזוהר פ׳ בא דל״ד ע״א ע״פ בא אל פרעה כו׳ לגבי תנינא חדא כו׳ ומשה דחיל מיניה כו׳ כי הנה את זה לעומת זה עשה האלקים שכמו שיש לויתן ונוני ימא בקדושה כן יש ג״כ בצד הטומאה וע״ז נאמר לויתן נחש בריח כו׳ וכן נוני ימא וכמ״ש בזהר שם ובפרדס שער כ״ה פ״ה. אלא דזה לעומת זה היינו הפך ממש כי לויתן ונוני ימא דקדושה הם בתכלית הביטול במקורם בא״ס ב״ה ועמ״ש מזה בד״ה אז ישיר משה ובני ישראל בפ׳ בשלח משא״כ בלויתן דקליפה כתיב התנים הגדול כו׳ אשר אמר לי יאורי כו׳ שאדרבה הוא יש ודבר נפרד. וע׳ בהרמ״ז פ׳ יתרו דס״ח ע״ב בענין כהן מדין.

והנה במשה כתיב מן המים משיתיהו כי משה הוא מבית לוי בחי׳ לויתן דקדושה וכמ״ש בזהר פ׳ שמות די״א סע״ב וכמ״ש במ״א בד״ה וללבן שתי  בנות כו׳. אך נתעלה יותר להיות בבחי׳ ומדרגת אדם בארח אצילות דלעילא שע״ז נאמר ורדו בדגת הים כו׳. אך משה היה עניו מכל האדם והחזיק א״ע רק בבחי׳ עצם מדרגתו דמן המים משיתיהו וע״כ הוה דחיל לבא לפרעה שנק׳ התנים הגדול. מאחר דזה לעומת זה עשה הוא מלחמה. אבל הקב״ה אמר לו בא אל פרעה כי משה אתמר ביה ורדו בדגת הים כו׳ וע׳ בת״ז ריש תקון ע׳:

והנה עפ״ז יובן ג״כ ענין סעודת לויתן ושור הבר דלעתיד. כי הנה גם לפי׳ הרמ״ז דורדו בדגת הים כו׳ קאי על בי״ע או על המלאכים דאצי׳ מ״מ לגבי הנשמות החדשות שיתגלו לעתיד מבחי׳ סוכ״ע. י״ל פי׳ ורדו בדגת הים כו׳ דקאי על נשמות עליונות דאצי׳ הנק׳ נוני ימא שיצטרכו להתעלות ע״י הנשמות שיתגלו לעתיד וזהו ענין סעודת לויתן כנ״ל.

ואע״ג דאיתא בשע״ק ח״ג דהנשמות דעכשיו שרשן גם כן מא״ק ע״ש בענין יחידה שהיא מא״ק כו׳. אך הנה מבואר בע״ח דא״ק נקרא אדם דבריאה ועקודים נקרא אדם דיצירה וכללות האצילות נקרא אדם דעשייה. שע״ז נאמר כולם בחכמה עשית.

ובחי׳ אצילות אינו אלא בחי׳ אור א״ס כו׳. ועמ״ש מזה בביאור ע״פ מוצאיהם למסעיהם בפ׳ מסעי ולכן לע״ל שיהיה גילוי אור א״ס הסוכ״ע בחי׳ אצילות העליון לכן גם נשמות הגבוהות והעצומות דעתה בחי׳ נוני ימא ששרשם מבריאה העליון וכמ״ש בת״ז בסופו אדם דבריאה דאיהו ים ואדם דיצירה שור כו׳. יתעלו ע״י נשמות החדשות שיתגלו לעתיד בב״א.

ועיין מענין נשמות החדשות בספר הגלגולים פ״ז. ועוד יובן ענין גילוי נשמות חדשות שמבחי׳ סוכ״ע שיתגלו לע״ל ממ״ש בפ׳ ויצא סד״ה ושבתי בשלום אל בית אבי והי׳ הוי׳ לי לאלקים כו׳ ע״ש. והענין כי שרש הנשמות נמשכים משם הוי׳ וכמ״ש בד״ה ראה אנכי נותן ובד״ה ולא אבה הוי׳ אלקיך לשמוע אל בלעם כו׳ רק שנמשכו אח״כ ע״י שם אלקים לירד ולהתלבש בגוף (ועיין זח״ג ר״פ במדבר ומ״ש ע״פ מה טובו). אכן לעתיד שאמר יעקב ששם הוי׳ יהי׳ רק בבחי׳ שם אלקים לגבי גילוי עצמות אור א״ס ב״ה שיתגלה אז. והיינו דכמו שם אלקים הוא מגן ונרתק שבו ועל ידו נמשך שם הוי׳.

וזהו כי הוי׳ הוא האלקים. כך לעתיד יהי׳ הגילוי מעצמות אור א״ס ב״ה ע״י שם הוי׳ שיהיה בבחי׳ שם אלקים לגבי גילוי ההוא מעצמות אור א״ס כו׳ וזהו ענין הנשמות החדשות שיומשכו אז מאור א״ס הסוכ״ע רק שיומשכו ע״י בחי׳ אלקים דלעתיד שהוא שם הוי׳ כו׳ ועמ״ש בד״ה אני ה׳ אלקיכם דפ׳ ציצית בענין מ״ש שני פעמים כ״א ישראל יהי׳ שמך בפ׳ וישלח הא׳ ע״י המלאך (שם ל״ב כ״ט) והב׳ ע״י הקב״ה בכבודו ובעצמו (שם ל״ה יו״ד) ואפשר לומר שזה נגד ב׳ בחי׳ נשמות הנ״ל דעתה ודלעתיד כו׳ ועיין שם:

==צו,  ג׳==

להבין ענין משמח חתן וכלה ומשמח חתן עם הכלה (ועמש״ל ס״פ ויגש), הנה חתן וכלה נק׳ יעקב ורחל כמבואר בפע״ח שער העמידה. והענין כי כנס״י נק׳ רחל והיא מלכות דאצילות המתלבשת בבי״ע כרחל לפני גוזזיה נאלמה הם הנבראים שהם בבחינת יש הפך בחי׳ א״ס ומוכרחת לירד ולהשפיע להם ולכך נק׳ כלה שתשוקתה לעלות ולהתכלל באור א״ס רק שבע״כ יורדת לפני גוזזיה נאלמתי דומיה (ועמ״ש סד״ה את קרבני לחמי ובד״ה אלה מסעי). ויעקב נקרא חתן חות דרגא מבריח מן הקצה אל הקצה (עיין בפ׳ תרומה דקע״ה ע״ב) המשכת אא״ס מריש כל דרגין בבחי׳ רחל היא בחי׳ כלה המקבלת המשכה והשפעה זו ונעשה בחי׳ יחוד והיינו המשכת סובב בממלא. והנה המשכה זו נק׳ בשם יעקב ע״ש כי יעקב אותיות יבקע כמ״ש בע״ח של״א ספ״א יבקע צורים במדבר (בתהלים סי׳ ע״ח ט״ו), וכתיב אז יבקע כשחר אורך (בישעיה סי׳  נ״ח) פי׳ כמו השחר שבוקע חשכת הלילה להאיר וכמ״ש וכמו השחר עלה. כך בחי׳ יעקב בוקע בחי׳ ישת חשך סתרו שבאור א״ס שאינו לא סובב ולא ממלא (כי גם סובב נק׳ אור מקיף משא״כ מה שלמעלה מבחי׳ סובב נק׳ ישת חשך סתרו. ועמ״ש מזה בד״ה שחורה אני ונאוה) להיות מאיר בבחי׳ גילוי וזהו שאומר הכתוב אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח, ועיין מזה ברבות ס״פ בהר פי׳ ארוכתך בחי׳ א״א נמשך בבחי׳ מל׳ ונק׳ ארוכתך לנכח בחי׳ א״א שבכנס״י ולכן נק׳ א״א שמתפשט למטה בלי גבול וסוף ועמ״ש מזה סד״ה ועתה יגדל נא כו׳ ארך אפים. ופי׳ תצמח היינו כמו בחי׳ הצמיחה שהיא יש מאין כמו שמלמעלה למטה יש מאין כך בחי׳ הצמיחה ממטה למעלה מכח הצומח אשר בארץ עד״מ להצמיח הגרעין הוא ג״כ כמו בחי׳ יש מאין שהגרעין הנטוע אין לו ערוך כלל לגבי הפרי הנצמחת כו׳. וכך כתיב זורע צדקות מצמיח ישועות זורע צדקות הוא בחי׳ יעקב שבוקע ומאיר הארת אור א״ס מלמעלה למטה בבחי׳ צדקות שהיא בחי׳ מל׳ (כדפי׳ בפ׳ אחרי דע״ב א׳ ופ׳ ויקרא די״ו א׳), ועי״ז מצמיח ממטה למעלה בחי׳ ישועות והיינו בחי׳ ארוכתך שנמשך למטה בחי׳ א״א עד שמצמיח ממטה למעלה ביטול והתכללות (כענין יפה שעה א׳ בתשובה כו׳ וכנזכר בד״ה מה יפו פעמיך בפי׳ וענין יש קונה עולמו בשעה אחת כו׳), וזהו והלך לפניך צדקך לפניך הוא מלשון פנימיות והלך הוא לשון הולכה והמשכה שימשיך פנימית הלב לה׳ (עי׳ באגרת הקדש סי׳ ד׳ וסי׳ ח׳) שכ״ז נמשך ע״י בחי׳ זורע צדקות הנ״ל (ועמ״ש בד״ה שובה ישראל גבי נושא משך הזרע כו׳ ובד״ה אז ישיר כו׳ עלי באר בענין מעין גנים באר מים חיים ועיין בפ׳ שלח דקע״א א׳ ע״פ יצאו מים חיים כו׳): ב אך הגורם להיות בחי׳ יעקב ויבקע הנ״ל הוא בחי׳ שמחה גילוי פנימית יאר ה׳ פניו, פי׳ כמו עד״מ ענין צהבו פניו של ר׳ אבהו מחמת שראה תוספתא חדתא דהיינו שמפני שנתמלא תענוג מהמצאת שכל חדש אזי מחמת תגבורת התענוג במוחו ותבונתו צהבו פניו להאיר ולהתגלות בפניו (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ וספרתם לכם). וכך עד״ז יובן למעלה כי הנה מ״ש יעקב חבל נחלתו היינו אחר הבקיעה אבל להיות התעוררות הבקיעה הוא ע״י בחי׳ עוז וחדוה במקומו שעשוע המלך בעצמותו, (וענין זה הוא כעין מ״ש בד״ה לסוסתי בענין כחתן יוצא מחופתו שבחינת כחתן יוצא נמשך מחופתו ע״ש ובד״ה ביום השמיני עצרת גבי אשר קדשנו במצותיו). וזהו שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בג״ע מקדם פי׳ רעים האהובים הן חתן וכלה הנ״ל ושמח תשמח היינו כנ״ל שהגורם הבקיעה להיות חות דרגא הוא בחי׳ השעשוע והתענוג והתגלות התענוג הוא בחי׳ השמחה (כמ״ש ע״פ שוש אשיש), והבקשה הוא שמח תשמח כו׳ כשמחך כו׳ מקדם בלי אתעדל״ת כמקדם בתחלת בריאת העולם שהי׳ מפני כי חפץ חסד הוא דהיינו אתעדל״ע בלי הקדם אתעדל״ת כי אין עצבות לפני המקום לפני המקום דייקא, משא״כ בזמן ומקום אבל למעלה הנה מקום אתי כתיב עוז וחדוה במקומו. וזהו כחתן יכהן פאר. כי הנה ברכת כהנים הוא אתעדל״ע בלי אתעדל״ת דאל״כ ברכה למה וד״ל. וזהו ישא הוי׳ פניו אליך ישא הגבה למעלה למקום שאין אתעדל״ת מגעת (עמ״ש סד״ה כה תברכו וסד״ה שחורה אני ונאוה), וכמ״כ החתן הוא בבחי׳ יכהן שיהיה הבקיע׳ כשמחך יצירך בג״ע מקדם בלי אתעדל״ת כו׳. והנה המשכה זו ובקיעה זו היא בחי׳ יעקב הנ״ל בזמן הגלות נק׳ משמח חתן וכלה וי״ו הוא המשכה מבחי׳ חתן לבחי׳ כלה משא״כ ברכה ב׳ מהרה ישמע לע״ל אז תהיה אשת חיל עט״ב והיה אור הלבנה כאור החמה שוים בקומתם משתמשים בכתר אחד אז יהיה משמח חתן עם הכלה בשמחה א׳ מחמת גילוי סכ״ע למטה וכמשל העיגול שמעלה ומטה שוים ויהיה שמחת חתן ושמחת  כלה בהשוואה א׳ שלא יהיה מעלה ומטה כלל. ועיין בע״ח שער מיעוט הירח ספ״א ופ״ב אמנם הבחינה כו׳ ועמ״ש בביאור ע״פ ונקבצו בני יהודה ובנ״י יחדיו כו׳ ומ״ש מזה ג״כ סד״ה ויגש: קיצור רחל נק׳ כלה ויעקב נק׳ חתן ע״ש אז יבקע וארוכתך ותצמח ג״כ מלמטלמ״ע בחי׳ ישועו׳ ביטול והתכללות אך התעוררות הבקיעה הוא ע״י עוז וחדוה במקומו וזהו כשמחך מקדם בלי הקדם אתעדל״ת ועכשיו משמח חתן ואח״כ כלה ולע״ל משמח חתן עם הכלה בשמחה אחת:

צו, ד׳

והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים וגו׳ (בישעיה סי׳ ל׳). הנה כאור שבעת הימים פי׳ במדרש רבה סדר בא ס״פ י״ח כאור שברא הקב״ה בתחלה וגנזו בגן עדן, והנה שבעת ימי בראשית הם ז״ת דעתיק כמ״ש הרח״ו הובא במק״מ ס״פ מצורע. ואור שבעת הימים פי׳ האור והחיות של ז״ת והיינו בחי׳ ג״ר דעתיק כי חכמה נק׳ אור וכמ״ש בביאור ע״פ לבבתני כו׳ והוא למעלה מבחי׳ שבעת הימים עצמן וע״ז נאמר המתנשא מימות עולם ימות עולם הם שבעת ימי בראשית שהם ז״ת דעתיק ועל הג״ר כתי׳ המתנשא מימות עולם. והענין דהנה אנו אומרים מהרה ישמע כו׳ קול חתן וקול כלה, כי האידנא ליכא קול כלה כמ״ש נאלמתי דומיה וכרחל נאלמה שאין לה בחי׳ דבור בקול והיינו שאין גילוי לבחי׳ דבור כי כל העולמות בי״ע אין ערוך לך והוא קדוש ומובדל ואין הדבור שהוא אלקות מתגלה בהם כמו שהוא באצילות בבחינת א״ס כו׳, (ועיין בע״ח שמ״ט פ״ב וע״ז החשמל סובבו הנוגה הקליפה הרביעית קול דממה דקה בחשאי וז״ס חש מחשמל עכ״ל, והיינו שהסתר והעלם דק״נ גורמים שלא יתגלה בחי׳ הדבור עליון וזהו חש לשון שתיקה וכן קול דממה דקה כו׳ ועמ״ש ר״פ במדבר סיני שאז נק׳ דבר ה׳ בשם מדבר בתוס׳ אות מ׳ פתוחה כו׳ ועמ״ש בד״ה ושבתי בשלום בפי׳ וילך חרנה). ומה שהמלאכים מקדישים ומעריצים ואומרים ברוך כבוד ה׳ ממקומו הרי שנמשך גילוי כבוד ה׳ בבי״ע, אין זה כ״א כמ״ש ואתה קדוש יושב פי׳ בחי׳ ישיבה השפלה שמשפיל א״ע בחי׳ קדוש להיות יושב ונמשך למטה ע״י תהלות ישראל דוקא (וכמש״ל ע״פ לבבתני הנ״ל דאע״פ שנאמר והחיות נושאות את הכסא היינו הכסא דוקא אבל לא נמשך גילוי בחי׳ אדם שעל הכסא אלא ע״י בכל מאדך שבנש״י מאד אותיות אדם). והוא ענין יעקב יבקע צורים במדבר (תהלים ע״ח) שכל בחי׳ צורים אשר במדבר בוקע ויורד קו וחוט א״ס כו׳, (בפי׳ וענין צורים עיין פ׳ בשלח דס״ד ע״א ועיין מק״מ שם שהם בחי׳ גבורות, ופי׳ במדבר היינו כמש״ל). כי בבחי׳ יעקב כתיב ויזרח לו השמש שזרח ובא לו אור א״ס. והנה בשמש כתיב לשמש שם אהל בהם והוא כחתן שבחי׳ השמש דומה לחתן חות דרגא ובחי׳ חתן הוא ג״כ בחי׳ יעקב כי כמה בקיעות יש ביעקב ויבקע. יצא יצא יעקב כמה יציאות (עיין בע״ח של״א) וגם הכשבים הפריד יעקב כו׳ (עיין בלק״ת ס״פ ויצא ועמשל״ק בד״ה והניף הכהן אותם). ולכן אומרים קול מצהלות חתנים ב׳ בחינות חתנים כי בכל בחינה מעולם ועד עולם פרסא מפסקת ויעקב בוקע הפרסא כו׳ (ועמש״ל ע״פ שיר השירים ביאור ענין ב׳ בחי׳ חתנים). ובחי׳ כלה כלתה נפשי המקבלת אור א״ס היא בבחי׳ נאלמה בזמן הגלות שאין לה לפני מי לדבר ולהתגלות מפני גשמיות העולם לגבי אור א״ס שמעלימים ומסתירים. משא״כ לע״ל ונגלה כבוד ה׳ הוא אור א״ס הסוכ״ע שיהיה גילוי אור א״ס אזי יהיה קול כלה קול היא המשכה בבחי׳ גילוי וגם קול חתן יתגלה כי כעת גם קול חתן אינו בגילוי מאחר שאינו בא לבחי׳ גילוי באותיות הדבור כו׳ (ועיין בפרשה תזריע דמ״ב סע״א דלאו אורחיה ובמ״ש הרמ״ז שם ועוי״ל כו׳ דאע״ג כו׳ כי  אין אופן כו׳. או י״ל עפמ״ש ס״פ בחקתי דקט״ו ע״ב והוות דיירי בשוקא דבורסקי כו׳ וכמ״ש סד״ה חייב אינש לבסומי בפוריא דלכך אין שום שם במגלת אסתר והיינו שאין קול חתן וכלה בגילוי עכשיו כ״א מלובשים בהעלם כו׳ ע״ש) ולע״ל יתגלה קול מצהלות חתנים ב׳ חתנים הנ״ל (וזהו עת לחשות ועת לדבר שעכשיו עת לחשות והיינו מצד חש דחשמל המסתיר ולע״ל שיתברר ק״נ יהיה עת לדבר וזהו מל): ב וגם בבחי׳ נערים ממשתה נגינתם ב׳ בחי׳ נערים הא׳ הוא יוסף שנק׳ נער כמ״ש והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו כי גם בני בלהה שהם בחי׳ שוקין וירכין גד שוקא ימינא כו׳ לבר מגופא כו׳ עכ״ז הם מנשי אביו בחי׳ בקיעה הנ״ל. ולכך נאמר באשר וטובל בשמן רגלו שאע״פ שהוא בבחי׳ רגלו מ״מ טובל הוא בשמן בחי׳ חכמה, וכמארז״ל תקוע אלפא לשמן ואשה חכמה התקועית ותקוע הוא מנחלת שבט אשר ולכן נאמר ביוסף והוא נער את בני בלהה כו׳ וזהו בחי׳ נער עליון דאצילות (כדפי׳ בפ׳ וישב דקפ״ב ע״ב. וענין בחי׳ נער זה היינו ע״ד כרוב אחד מקצה מזה הוא קצה אא״ס שבז״א ונק׳ כרוב ואנפי זוטרי שזהו בחינת נער והיינו כשנתצמצם השפע בבחי׳ נה״י דז״א להתלבש אח״כ במל׳). ויש בחי׳ נער ב׳ ויהושע בן נון נער פני יהושע כפני לבנה חנוך לנער ע״פ דרכו הוא מט״ט בעולם הבריאה ויצירה כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה בכ״ה בכסלו, שכ״ז יהיה בבחי׳ גילוי לע״ל בחי׳ חתנים ובחי׳ נערים הנ״ל והיינו ע״י בחי׳ השמחה גילוי הש״ע נהורין יאר ה׳ פניו אליך כו׳ וארוכתך מהרה כו׳ בבחי׳ צמיחה כו׳. וענין חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם חופתם הוא בחי׳ מקיף מבינה דהיינו בעבודת ה׳ ע״י התבוננות בגדולת א״ס ב״ה עצמו (ר״ל שמההתבוננות עצמה נולדה ונמשכה האהבה וא״צ לנגינה ושירה לעורר עי״ז התפעלות המדות, רק ע״י ההתבוננות עצמו יתפעל מאד. וא״כ מצהלות חתנים היינו השמחה וההתפעלות נמשך מהחופה והמקיף עצמו שהוא בחי׳ ההתבוננות שהבינה נק׳ מקיפים כמ״ש בביאור ע״פ וקבל היהודי׳ ולקמן ע״פ והניף את העומר, או י״ל כשההתבוננות בגדולת א״ס ב״ה עצמו הסוכ״ע אז נק׳ התבוננות זו בחי׳ מקיף וכמ״ש ע״פ טוב לחסות, וכשההתפעלות נמשך מזה זהו ענין מצהלות חתנים מחופתן). והוא בחי׳ שמחה גילוי פנימית אם הבנים שמחה גילוי הש״ע נהורין שלמעלה מהשתלשלות או שע״ה נהורין. וזהו וישם לך שלום שלום בגימטריא שע״ו שהם שע״ה עם הכולל והוא הגורם להיות בחי׳ החתנים להיות בחי׳ יעקב יבקע כו׳. וזהו קול מצהלות חתנים מחופתן שמצהלות חתנים נעשה מחופתן עצמן דהיינו מבחי׳ גילוי סכ״ע עצמו (ועמ״ש בד״ה לסוסתי בענין כחתן יוצא מחופתו ובד״ה משמח חתן) ובעבודת ה׳ מבחי׳ ההתבוננות עצמו. אבל בעת שהם ב׳ בחי׳ נערים הנ״ל יוסף והוא נער ויהושע בן נון נער כו׳ ממשתה נגינתם נגינה הוא בחי׳ שירה שהיו הלוים משוררים לעורר את האהבה והיינו כשהאהבה נמשכה ונתלבשה למטה צריך לעוררה בבחי׳ שירה, (כענין מ״ש פ׳ בשלח דמ״ה ע״א לענ נבואה זיני תושבחן הוו קמייהו דנביאי למישרי עלייהו רוח נבואה וכו׳ כנגן המנגן וכו׳ בר ממשה וכו׳ ע״ש ועיין בפ׳ ויחי דרי״ו ב׳. ומזה נלמוד ונשכיל ג״כ בעבודת ה׳ לענין גילוי אור האהבה והיראה בלב האדם שיש מי שצריך לשיר וקול המעורר הכוונה שעי״ז דוקא תתעורר גילוי האהוי״ר, ויש מי ששכלו ומדותיו גדולים יותר וא״צ כלל לזה אלא שע״י ההתבוננות במוחו תתעורר האהוי״ר בלבו. וזהו ג״כ ענין יבל הוא היה אבי יושב אהל כו׳ ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תופש כנור כו׳, כי יושב אהל זהו בחי׳ לשמש שם אהל בהם והוא כחתן יוצא מחופתו שמצהלות חתנים הוא מחופתן מהאהל והמקיף עצמו וא״צ לכנור ושיר ומנגן כו׳ אבל בחי׳ יובל הוא למטה  מזה דהיינו כשא״א להיות התפעלות המדות כ״א ע״י נגינה ושיר כו׳ וכענין החילוק בין כהנים ללוים שלוים היו בשיר וכהנים בחשאי ברעותא דלבא כו׳ שהוא בחי׳ פנימית הלב. ועמ״ש בפ׳ שמות בד״ה קול דודי שבחי׳ הראשונה נק׳ באר שבע כו׳ והיינו בהיות חו״ב בגדולת ה׳ בהתרחבות גדול במוחו ומחשבתו וע״כ יכול הוא לעורר מדת האהוי״ר בהתגלות לבו ע״י עסק המחשבה בלבד אבל מי שמוחו קטן כו׳ ע״ש. ולכן א״ש דבחי׳ נערים שזהו בחי׳ קטנות צ״ל ממשתה נגינתם דייקא. ועוד יובן זה דהנה בפ׳ וישב דקפ״ב ע״ב כ׳ ה״נ אתקרי איהו בשמא דילה דכתיב והוא נער כו׳ הרי מובן דעיקר בחי׳ קריאת שם נער בצדיק עליון דאצילות הוא ע״ש המל׳ שנק׳ כן וכמ״ש במק״מ שם שהמלכות לפעמים נק׳ נער ולפעמים נק׳ נערה ולכך גם ז״א נק׳ נער כשמה כו׳. ופי׳ וענין שהמל׳ נק׳ נער בלא ה׳ מבואר בפ׳ בא דל״ח ע״ב דכל זמן דלא קבילת דכר אקרי נער כו׳ ונתבאר הפי׳ ע״ז בעבודת ה׳ לקמן בשיר השירים ע״פ לריח שמניך דפי׳ עד לא קבילת היינו שעדיין לא זרח אלקות בתוך הלב ולבו אטום כבתולה כו׳. ובמ״א נתבאר שזהו אף שנמשך ונתפשט ההתבוננות בלב אבל הוא בחיצוני׳ הלב ולא נקלט בפנימית הלב ונק׳ אירוסין לבד וכה״ג נתבאר לקמן בפ׳ מטות ע״פ ואשה כי תדור בפי׳ וענין בנעוריה בית אביה כו׳ וזהו ענין חסד נעוריך וכו׳ ע״ש. גם הנה גבי חסד נעוריך כתיב לכתך אחרי במדבר ופי׳ לכתך אחרי זהו בחי׳ אתכפיא אבל עדיין אינו בבחי׳ לאהפכא חשוכא לנהורא שיהיה גילוי פנימית נקודת הלב כמש״ל באריכות ע״פ זכור את אשר עשה לך עמלק כו׳. ולכן מכ״ז יובן דבבחי׳ ומדרגת זו שנק׳ נערים צריך ליגיעה רבה ועצות לעורר האהבה וזהו ענין ונערים ממשתה נגינתם שהקול והנעימה מעורר הכוונה משא״כ גבי חתנים א״צ לזה כי פנימית הלב מתאחדת עם המוח בבחי׳ תרין ריעין דלא מתפרשין). ושירה היא על היין נכנס יין יצא סוד מהעלם לגילוי וזהו ממשתה נגינתם נגינה ומשתה יין אבל החתנים הם למעלה מבחי׳ יין אלא מחופתם עצמם וזהו אכלו רעים לעילא שתו ושכרו דודים לתתא כי לתתא בבחי׳ דודים צ״ל שתו ושכרו משא״כ למעלה בבחי׳ רעים כו׳ (ועמ״ש סד״ה באתי לגני בענין רעים ודודים ומ״ש בד״ה לבבתני מענין בחי׳ אחותי ובחי׳ כלה ובמ״א נת׳ דשבת הוא בחי׳ אכלו רעים ויו״ט הוא בחי׳ שתו ושכרו דודים): ג ואחר כ״ז יובן פי׳ והיה אור הלבנה כו׳, דהנה איתא נערים פני זקנים ילבינו, כי הנה זקנים הוא כמארז״ל איזהו זקן שקנה חכמה, קנין הוא המשכה מהעלם אל הגילוי ומקור המשכת חו״ב הוא מדיקנא דא״א אבא יונק ממזל השמיני ואימא ממזל הי״ג וזהו זקן שקנה חכמה שקנין והתהוות החכמה נמשך מבחי׳ דיקנא. וזהו והחכמה מאין תמצא מבחי׳ שאין ערוך שהוא רק בחי׳ שערות וכמ״ש בד״ה ועשית בגדי קדש כו׳. וגם שערות אלו הן הן הלכות התורה ושער רישיה כעמר נקא וכמארז״ל במ״ת נדמה להם כזקן כו׳ והנה השערות והדיקנא שרשה ממו״ס אכן נמשכה רק מבחי׳ ז״ת דמו״ס עד״מ השערות באדם הן רק בחי׳ צומח, וצומח הן בחי׳ ז״ת שהם המדות כו׳ ולכן זקנה ושיבה הוא בן ע׳ שנה שהם ז׳ מדות הכלולים כל אחד מעשרה. והנה הנערים הם למטה הרבה מבחי׳ ומדרגת זקן כמובן ע״פ הנ״ל. אך לע״ל שיהיה עליות העולמות ע״ז אמר נערים פני זקנים ילבינו שגם בחי׳ הנערים יתעלו כ״כ עד שיהיו למעלה מבחי׳ זקן שקנה חכמה (ועד״ז אפשר לומר מש״ש בת קמה באמה הוא כמ״ש במ״א ע״פ רני ושמחי בת כו׳ שיש ג׳ מדרגות לא זז מחבבה עד שקראה בתי ואח״כ אחותי ואח״כ אמי כו׳ ולעתיד כתיב רני ושמחי בת שבחי׳ בת תתעלה ביתר שאת ולהיות  אחעט״ב וזהו בת קמה באמה והיינו ג״כ ענין וכלה בחמותה וע״ד מ״ש בפ׳ שלח דקע״א ע״פ והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני). והענין כמ״ש (בישעיה סי׳ ס״ה כ׳) הנער בן מאה שנה ימות פי׳ שבחי׳ הנער יתעלה כ״כ עד שיהיה בן מאה שנה שהוא למעלה מבחי׳ ומדרגת זקנה ושיבה דעכשיו שהוא בן ע׳ שנה דהיינו ז״ת דכתר, אבל בן מאה שנה היינו גם ג״ר דכתר עם ז״ת שהם ע״ס דכתר הכלולים מעשר וכמ״ש בפ׳ חיי שרה דקכ״ג ע״א קב״ה דאתכליל מאתר עילאה סתימא דכל סתימא במאה ברזא דמאה ברכאן כו׳ וא״כ יהיו אז בחי׳ נערים למעלה מבחי׳ זקן דעתה שהוא בחי׳ ז״ת דמו״ס. ועיין פע״ח שער חג השבועות פ״א מש״ש בפי׳ משנה זו בן ה׳ שנים כו׳ עד בן ע׳ שנה כו׳ הוא כשעולה הז״א בדיקנא דא״א כו׳ וא״כ מובן דבן מאה שנה הוא בחי׳ גבוה יותר הרבה והיינו כנ״ל ושם יהיה עליות ומדרגת בחי׳ הנער כו׳. וזהו שאמרו קנה חכמה קנה בינה ב״פ קנה גימטריא יש, והנה יש הוא חצי מתר״ך אורות דכתר ופי׳ חצי היינו כי הכתר שבכל ספירה נחשב הוא לבדו נגד כל הט״ס שבהספירה ע״ד רגלי החיות כנגד כולן כו׳ וכן גם בכתר עצמו שכלול מע״ס הנה הט״ס שבו מחכמה עד המל׳ נחשבים למחצה, והכתר שבכתר הוא לבדו כנגד כולן ולכן אמר דשרש חו״ב נק׳ קנה חכמה קנה בינה שהוא גימטריא יש והיינו חצי התחתון דכתר אבל העלייה דלע״ל שיתעלה הנער להיות בבחי׳ בן מאה דר״ל לבחי׳ הכתר שבכתר כנ״ל א״כ יתעלה גם בבחי׳ חצי העליון דכתר שלמעלה מעלה מבחי׳ חצי התחתון שהוא שרש בחי׳ ומדרגת זקנים עתה. ופי׳ ב׳ חצאין אלו היינו כי הכתר הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים ויש בו ב׳ בחינות הבחי׳ התחתונה שבו הוא מה שהוא שרש וראש הנאצלים. והבחינה העליונה שבו היינו הארת אור א״ס בחי׳ תחתונה שבמאציל כו׳ וכמ״ש בביאור ע״פ שחורה אני ונאוה ובד״ה יו״ט של ר״ה שחל להיות בשבת. והיינו כי בחי׳ נער הוא בחי׳ יוסף שהוא יסוד ז״א יתעלה ביסוד דעתיק וגם למעלה יותר וכמ״ש הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד אותיות אדם בחי׳ א״ק. וזהו והיה אור הלבנה כאור החמה כי חמה ולבנה הן בחי׳ ב׳ נערים הנ״ל כי יהושע בן נון נער ופני יהושע כפני לבנה ויוסף שהוא יסוד נק׳ ג״כ חמה וכמו שהחמה משפיע ללבנה כך יוסף הוא המשביר כו׳. ובפ׳ שמות ד״ג ע״ב שמש דא הוא ברית קדישא כו׳, וגם נאמר והנה השמש והירח כו׳ משתחוים לי ולעתיד תתעלה המל׳ שהיא בחי׳ לבנה שעכשיו לית לה מגרמה כלום רק שמקבלת מאור החמה הנה לעתיד תתעלה להיות כאור החמה שיהיה לה אור עצמי כמו אור החמה ואור החמה יסוד ז״א יתעלה ביסוד דעתיק ולמעלה יותר (ביסוד דא״ק כו׳) עד שיהיה שבעתים כאור שבעת הימים פי׳ אור שבעת הימים היינו ג״ר דעתיק כמש״ל והוא יתעלה שבעתים כאור שבעת הימים וכנ״ל בפי׳ וגבה מאד ובפי׳ והיה אור הלבנה כאור החמה יש ב׳ פירושים א׳ שאור הלבנה יהיה כמו אור החמה דעתה הב׳ שגם אור הלבנה יהיה כמו אור החמה דלעתיד שהוא שבעתים כאור שבעת הימים. (ועיין בפע״ח סוף שער הפורים במ״ש וז״ס צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם כו׳ וז״ש והיה אור הלבנה כו׳ ויהיו שוין כו׳ וזה לימות המשיח כו׳ ע״ש):

צו, ה׳

ענין שבעת ימי המילואים הנה לכאורה אינו מובן איך בחי׳ אור החמה קאי על בחי׳ הנק׳ נער עליון דאצילות, שהוא למטה מבחי׳ חתן כמש״ל והלא מקרא מלא כתיב לשמש שם אהל בהם והוא כחתן הרי דשמש הוא בחי׳ חתן וכמ״ש ר״פ בהעלותך קמ״ח ב׳. אך הענין דשמש הוא בחי׳ ז״א והרמ״ז  שם כ׳ שהוא אור הז״א שמצד אבא כי אור הוא בחכמה וזהו בחי׳ חתן ובחי׳ אז יבקע כשחר אורך כו׳. אמנם נודע דז״א דאצילות מקנן ביצירה ואז נק׳ נער וכמ״ש בענין הכרובים אזי נקראו זו״נ אנפי זוטרי בגמרא כו׳ ע״ש. ולכן א״ש דאור הלבנה ואור החמה הנז׳ כאן בפסוק זה דוהי׳ אור הלבנה כו׳ הן בחי׳ ב׳ נערים דכן פי׳ בלק״ת בישעיה דמיירי הפסוק בזו״נ כשמתלבשים ביצירה ועשי׳, והטעם שפי׳ כן א״ש עפמ״ש בפרדס בערך חמה שיש חילוק בין לשון שמש לחמה כי מצד הימין נק׳ שמש צדקה ומרפא בכנפיה ומצד השמאל נק׳ חמה בסוד חמימות האש של הגבורה כו׳ ונודע דמדת הגבורה הוא בחי׳ צמצום דהיינו כשנמשך להאיר בבי״ע שצ״ל ע״י צמצום ע״ד צמצם שכינתו בין בדי ארון. ובמ״א נתבאר ענין החילוק בין שמש לחמה כי השמש הוא המאור עצמו שממנו נמשך ומתפשט הזיו להאיר על הארץ. וחמה אינו השמש עצמה רק הוא לשון חמימות דהיינו מה שהוא מחומם מחמת השמש והיינו הארת הז״א מה שנמשך להאיר בבי״ע. ולכן א״ש דבחינה זו נק׳ נער והיינו בחי׳ נער עליון כו׳ משא״כ בחי׳ שמש נק׳ כחתן שהוא עצמיות ז״א שבאצילות. ועפי״ז יובן יותר ענין שהעלייה הוא להיות שבעתים כאור שבעת הימים, כי הנה פי׳ וענין בחי׳ ומדרגת ב׳ בחי׳נערים היינו שבהן ועל ידן הוא התקשרות והתחברות האור מא״ס ב״ה המלובש באצילות לנבראים וכמו אור החמה ואור הלבנה שהן מאירים לארץ ולדרים עליה כו׳. דהנה באמת אין ערוך כלל בין הנבראים שהם בעלי גבול ותכלית לגבי האור המלובש בע״ס דאצילות שהוא בחי׳ א״ס וא״כ מאחר שאין ערוך ביניהם איך יומשך האור והחיות מאצילות לבי״ע אלא שזהו ע״י בחי׳ צמצומים שבתחלה נתצמצם האור המלובש בז״א ונק׳ שמש להיות מאיר בבחי׳ צמצום והוא אור החמה ונק׳ נער עליון והוא נער את בני בלהה כו׳ ואח״כ נמשך מבחי׳ זו ומתלבש בבחי׳ מל׳ שהוא בחי׳ פני לבנה דהיינו מקור בי״ע שבאצילות והוא בחי׳ נער הב׳ והן הן ג״כ ב׳ הכרובים, ועמ״ש בד״ה ששת ימים תאכל מצות בענין שני הבחינות דים ויבשה שבבחי׳ מלכות דאצילות שהוא ג״כ להיות שהמלכות מחברת אור האצילות בבי״ע והממוצע צ״ל בו שני בחינות בחי׳ תחתונה שבאצילות ושרש ומקור דבי״ע וזהו ענין ים וארץ כו׳ ע״ש ומשם יובן ג״כ לענין ב׳ בחי׳ נערים המבואר כאן. והנה כמו שאין ערוך בי״ע לאצילות כן ויתר מכן אין ערוך אצילות לגבי א״ס ב״ה ולכן כדי שיהיה התלבשות אור א״ס ב״ה מלמעלה מהאצילות מבחי׳ א״ק באצי׳ הוא ג״כ ע״י בחי׳ צמצומים וכמ״ש בבינונים ח״ב פ״ט בהג״ה שע״י צמ צומים אלו יוכל להאיר באצילות ואור זה נק׳ אור שבעת הימים  כי הוא בחי׳ מל׳ דא״ק שנעשה עתיק לאצילות כמו שמל׳ דאצי׳ נעשה עתיק לבריאה כו׳ והז״ת המתלבשים בא״א דאצילות נק׳ שבעת הימים והג״ר נק׳ אור שבעת הימים. והוא ג״כ ענין ב׳ הבחי׳ שיש בהממוצע כו׳ כנ״ל, והנה בוודאי אין ערוך כלל וכלל בחי׳ אור החמה ואור הלבנה שהם הארת האצילות לבי״ע לגבי אור שבעת הימים שהוא הארת המאציל א״ס ב״ה בא״א דאצילות ובכל הע״ס דאצילות וכנודע, ולכן בחי׳ אור החמה ואור הלבנה נק׳ בחי׳ נערים שהוא בחי׳ צמצום וקטנות, משא״כ בחי׳ כתר דאצילות נק׳ עתיק יומין ושער רישיה כעמר נקא כו׳. אמנם לעתיד בב״א שיהיה עליית העולמות ויתעלו בי״ע להיות ממש במדרגת האצי׳ דעכשיו ויותר וכמ״ש וישם מדברה כעדן, לכן יהיה אור הלבנה ואור החמה שהם הארת אלקות המאיר בבי״ע יהיו במדרגה נפלאה יותר מבחי׳ אור שבעת הימים שהוא האור והגילוי המאיר עכשיו מהמאציל א״ס ב״ה באצילות, והיינו כי אור החמה שהוא יסוד דאצילות בחי׳ יוסף שנק׳ נער יתעלה להיות בבחינת ומדרגת יסוד דא״ק שהוא המשפיע לבחי׳ מל׳ דא״ק שנעשה עתיק לאצי׳ הנק׳ אור שבעת הימים כו׳ (והיינו ג״כ פנימיות עתיק כמ״ש הרמ״ז בפ׳ כי תשא דקפ״ח ע״ב בפי׳ כאור שבעת הימים ויש ראיה לפירושו ממ״ש ברבות דפי׳ כאור שבעת הימים היינו אור הגנוז כדלקמן ובחי׳ אור הגנוז זהו ענין ופני לא יראו והיינו פנימיות אבא שהוא פנימיות עתיק). ובמ״א נתבאר שזהו ענין מלך השמיני הדר שהוא למעלה מהשבירה והתיקון שהוא בחי׳ המתקן עולם התהו להיות בבחי׳ תיקון כו׳, ועיין מזה לקמן ע״פ למנצח על השמינית ואור הלבנה יהיה ג״כ כאור החמה ועיין בע״ח שער א״א פ״ב. וזהו נערים פני זקנים ילבינו שיתעלה למעלה מבחי׳ ומדרגת זקנים דעכשיו כנ״ל. ועוי״ל עפמש״ל בשה״ש בד״ה שחורה אני דלפעמים כתיב ושער רישיה כעמר נקא ולפעמים כתיב קוצותיו תלתלים שחורות כעורב והוא ענין ההלכות שבמ״ע ושבמצות ל״ת כו׳, וזהו ג״כ ענין נערים וזקנים כי הזקן היינו שהלבינו שערותיו משא״כ הנערים הם שחורי הראש שחורות כעורב וכן למטה בימי הנערות שיש רתיחת הדמים והיצה״ר מפתה אותו לרדוף אחר תאוותיו וחמדותיו צריך התגברות יתירה להיות סור מרע ולאתכפיא לסט״א ולקדש א״ע במותר לו. וזהו ונערים פני זקנים ילבינו שע״י קיום מל״ת נמשך לע״ל גילוי בחי׳ עליונה יותר מבחי׳ ההמשכה דשער רישי׳ כעמר נקא והיינו מש״ש שחורה אני ונאוה כו׳ כיריעות שלמה מקור הלבנונית בחי׳ והלבנון כו׳. ובזה יובן מ״ש חנוך לנער ע״פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנ ה ומבואר הקושיא בבינונים בחינוך קטן דמדכתיב ע״פ דרכו כו׳ וא״כ מאי מעליותא כו׳, ולפי הנ״ל א״ש דעם היות שימי הנערות הם מוחין דקטנות לגבי ימי הזקנה. אך מעלת האתכפיא אז בהיותו בימי הנערות בזמן שהוא בכחו ועצמיותו ורתיחת דמו הוא ממשיך מבחי׳ עליונה ביותר כנ״ל עד שהארה זו תעמוד לו לעולם גם כי יזקין כו׳ ועמ״ש במ״א ע״פ אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדיו: ב ועוי״ל בפי׳ והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כו׳ כי הנה כתיב שמש ומגן הוי׳ אלקים שם הויה נק׳ שמש ושם אלהים נק׳ מגן והוא ג״כ בחי׳ לבנה ולע״ל כתיב והיה הוי״ה לי לאלקים והיינו ע״י גילוי עצמות אור א״ס שלמעלה מעלה משם הוי׳ ואזי יהיה שם הוי׳ לגבי הגילוי שמעצמות אור א״ס כמו עכשיו שם אלקים לגבי שם הוי׳ וזהו ענין והיה אור הלבנה דלעתיד שהוא שם אלקים דלעתיד יהיה כאור החמה דהיינו שם הוי׳ כמ״ש והיה הוי׳ לי לאלקים ופי׳ כי שם אלקים היינו יחו״ת מקור דבי״ע הנק׳ מדת לילה ולכן נק׳ אור הלבנה ולעתיד יהיה כמו אור החמה מדת יום יחודא עילאה ואור החמה מדת יום דלעתיד יחו״ע יהיה שבעתים כאור שבעת הימים בחי׳ עתיק כנ״ל. וזהו מ״ש ברבות בא ס״פ י״ח ע״פ ליל שמורים הוא לה׳ בעוה״ז עשה להם נס בלילה שהיה נס עובר אבל לע״ל הלילה נעשה יום שנאמר והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים וגו׳ כאור שברא הקב״ה בתחלה וגנזו בג״ע ומה שהלילה נעשה יום היינו כנ״ל שבחינת בי״ע יהיה לעתיד כמו בחי׳ אצילות ועמ״ש סד״ה והיה מספר בנ״י בענין כי גדול יום. וזהו ג״כ ענין משמח חתן וכלה ומשמח חתן עם הכלה כי בחי׳ אור החמה נק׳ חתן לשמש שם אהל בהם והוא כחתן כנ״ל והלבנה המקבלת מהשמש היא בחי׳ כלה וכמ״ש בד״ה לסוסתי. והנה בתחלת הבריאה כתיב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים ואח״כ נתמעטה הלבנה ובכל חדש נחשך אורה ומתחדשת בכל ר״ח דוגמת הכלה שיש לה בכל חדש עת נדתה שמתרחקת מבעלה ואח״כ מיטהרת ועל זמן שמתקרבת ומתייחדים שמשא וסיהרא שהוא בחי׳ כי הוי׳ הוא האלקים זהו ענין משמח חתן וכלה אכן לעתיד שתתחדש ותתעלה הלבנה להיות כמו שהיתה קודם המיעוט בבחי׳ שני המאורות הגדולים שוין בקומתן  ע״ז נאמר משמח חתן עם הכלה בהשוואה אחת. (ועיין מענין שני המאורות הגדולים בפרשה בראשית דף כ׳ ע״א ומענין והיה אור הלבנה כו׳ ברבות בא פט״ו קלא״ד. גבי החדש הזה לכם. וס״פ ויקהל. נשא פי״ג גבי עתודים שבקרבן נחשון ס״פ פנחס סוף קהלת רבה בפסוק ומתוק האור זח״א ל״ד א׳ ע׳ ב׳ קל״א א׳ קפ״א ב׳ ח״ב ד״י ע״א רכ״א ב׳ רל״א סע״א ר״מ ע״א ח״ג נ״ו א׳ קע״ח ב׳) ובשל״ה בהקדמת בית דוד בד״ה השער הזה וזהו ענין בתולה נשאת ליום הרביעי שבו נתלו המאורות שהיו בבחי׳ שני המאורות הגדולים ואח״כ נתמעטה הירח ביום הנז׳. אך כי נפלתי קמתי בבחי׳ משמח חתן וכלה ולעתיד מהרה ישמע כו׳ יהיו שוין בקומתן ע״כ הוא ליום הרביעי דוקא ועמ״ש בד״ה מי מנה בענין ומספר את רובע כו׳: ג והנה עפ״ז יובן מעט מזעיר ענין שבעת ימי המילואים ועיין מזה ברבות ר״פ שמיני ובקהלת בפסוק תן חלק לשבעה וגם לשמנה ובזהר בפ׳ שמיני דל״ז ע״א ע״פ כי שבעת ימים ימלא את ידכם בשבעת ימים מיבעי ליה ופי׳ הרמ״ז דהקושיא הוא דאם הפי׳ שבשבעת ימים אלו ימלא הקב״ה את ידם הל״ל בשבעת או שבעה ימים ימלא כו׳ אלא זכאין אינון כהנא כו׳ ומשיחין במשח רבות קודשא כו׳ והאי משח רבות הוא כללא דכל שבעה כו׳ ובג״כ שבעת ימים ימלא כו׳. וכ״ה עוד בפ׳ אמור דפ״ט ע״א ההוא שמן עילאה כו׳ דאשלים לכל שבעה יומין כו׳ כי שבעת ימים ימלא כו׳ ע״ש. ור״ל דימלא קאי על ההוא שמן עילאה כו׳ שבו נמשחו הכהנים שהוא הממלא ומשלים השבעה יומין ומהם נמשך מילוי ושלימות וחינוך הכהנים כו׳. והענין עפמ״ש בפ׳ בראשית דל״ד ע״א ע״פ והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים מאן שבעת הימים אלין אינון שבעה יומין דבראשית. רבי יהודה אמר אלין שבעת ימי המילואים מלואים ודאי כו׳ ואתהדר באשלמותיה ולא אתפגים סיהרא כו׳, הרי מזה מובן דשבעת ימי המילואים הם שייכים לבחי׳ ומדרגת אור שבעת הימים הנ״ל והן ג״כ ענין שבעת ימי בראשית כמש״ל. והענין כי בשבעת ימי בראשית קודם חטא אדה״ר היו העולמות במעלה עליונה יותר הרבה שהרי הג״ע היה אצל אדה״ר תמורת עוה״ז אצלינו, א״כ מה שאצלינו הוא קיבול שכר עד שאמרו מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי היה זה אצל אדה״ר קודם החטא למקום משכן העבודה ועד״ז היו כל העולמות במעלה עליונה יותר, וכמ״ש בלק״ת ס״פ בראשית ובפע״ח שער השבת פכ״ג שעולם הבריאה היה במקום ז״א דאצילות ואחר כך במקום בינה דאצילות כו׳ וז״א דאצי׳ במקום א״א כו׳. ולכן א״ש מ״ש האריז״ל דשבעת ימי בראשית הם ז״ת דעתיק כי ז״ת דעתיק היו מאירים אז ולכך היו העולמות בהזדככות רב ולאחר חטא עה״ד ירדו העולמות למטה ונסתלקה שכינה מעל הארץ. ומעשה המשכן הוא תיקון לזה להיות דירה בתחתונים ושיהיה בחי׳ גילוי אור שבעת הימים וכמ״ש ברבות בראשית פי״ט עיקר שכינה בתחתונים היתה כיון שחטא אדה״ר נסתלקה כו׳ וכנגדן שבעה צדיקים כו׳ עד עמד משה והורידה מלמעלה למטה וע״כ נק׳ שבעת ימי המילואים לשון מילוי ושלימות כי הנה לע״ל כשיהיה תכלית השלימות כתיב והיה אור הלבנה כו׳ שיתמלא פגימת הלבנה ולא יהיה בה שום מיעוט שהוא בחי׳ עליית המל׳ להיות שניהן משתמשין בכתר א׳ והיינו שיתעלה שם ב״ן בשרשו בס״ג ע״י שלימות בירורים דרפ״ח ניצוצים דתהו ומעין זה היה ג״כ ע״י שהוקם המשכן שעי״ז נעשה עליות המל׳. וזהו ענין שבעת ימי המילואים שממלאים החסרון והפגם ומילוי זה נמשך מבחי׳ שלימותא דכולהו והוא מבחי׳ אור שבעת הימים, אלא דאינו ממש כמו בחי׳ גילוי אור שבעת הימים דלע״ל שהוא  בחי׳ עתיק אבל כאן בשבעת ימי המילואים נ׳ בזהר שהוא מבחי׳ בינה והיינו דבינה לגבי ז״א הוא כמו בחי׳ עתיק וכתר (וכמ״ש בע״ח שכ״ה דרוש ה׳) שהרי מת״ת דאימא נעשה כתר לז״א, וכנודע ג״כ דבינה נק׳ לפעמים עתיקא בזהר וגם שהתגלות עתיק הוא בבינה ועמ״ש ר״פ לך לך ובביאור ע״פ צאינה וראינה בסוף הדבור בענין פי׳ שאו ידיכם קדש וברכו כו׳. ובזה יובן ג״כ מ״ש בזהר וההוא שמן עילאה כו׳ דאשלים לכל שבעה יומין כו׳ פי׳ שהוא ענין אור שבעת הימים שהאור הוא למעלה משבעת הימים עצמן דהיינו שהוא האור והחיות של הז״ת והיא בחי׳ ג״ר כנ״ל. כך ג״כ כאן בענין שבעת ימי המילואים שהם ג״כ בחי׳ שבעת הימים הנ״ל ושמן עילאה הוא בחי׳ אור החכמה שנמשך ומאיר בבינה הנק׳ שבעת הימים ונק׳ השמן אור שבעת הימים ולכן עליו נאמר שבעת ימים ימלא כו׳, וע״ד דאיתא בפ׳ בראשית ד״ו ע״א רב ויקירא ועתיק יומין ופי׳ האשל אברהם שם דבחי׳ ישראל סבא נק׳ עתיק יומין כי סבא היינו עתיק יומין כמ״ש באד״ר דקכ״ח ע״ב סבא דעתוי סתים כו׳ נמצא בחי׳ אור ישראל סבא המתלבש בבינה נק׳ לגבי ז״א בחי׳ עתיק יומין כו׳ והיינו משום דישראל סבא שהוא ת״ת דאבא ממנו נעשה נשמה לכתר דז״א הנמשך מת״ת דאימא כמ״ש בע״ח שכ״ב פ״ג ולכן נאמר ימלא לשון יחיד דקאי על בחי׳ האור של שבעת הימים ואח״כ ביום השמיני ענין שמיני למילואים שנטל עשר עטרות י״ל שהוא מעין הבחי׳ הנקרא שבעתים כאור שבעת הימים דלע״ל שזהו בחי׳ יסוד דא״ק כמש״ל וכאן ששבעת הימים הם בבחי׳ בינה וכן אור שבעת הימים היינו הארת חכמה שנמשך בבינה אבל ביום השמיני הוא בחי׳ עצמיות אבא וכמו בשמיני עצרת הוא גילוי בחי׳ ח״ע בקרוב כו׳ כמ״ש במ״א בד״ה ביום השמיני עצרת שבחכמה נאמר אחכמה והיא רחוקה ממני שמאירה בבחי׳ ריחוק כו׳ ובשמיני עצרת נמשך בחי׳ חכמה בבחי׳ גילוי כו׳. וכך י״ל ענין שמיני למילואים הוא ג״כ גילוי מח״ע ממש ועיין בפ׳ בשלח ס״ג ב׳ ובפ׳ יתרו פ״ח א׳ דבינה נק׳ שביעאה. א״כ לפ״ז י״ל דביום השמיני היינו בחי׳ חכמה וזהו ענין עמיקא דכולא המבואר שם בפ׳ בשלח ע״ש במק״מ בשם האריז״ל. אמנם הנה בזהר פי׳ דביום השמיני הוא בחי׳ מל׳ והיינו כי תכלית וסוף הברכה וההמשכה הוא להמשיך השבעה יומין עילאין במדת מלכותו ית׳, ועמ״ש בד״ה שובה ישראל גבי כי עמך הסליחה למען תורא כי תכלית המכוון במעשה בראשית הוא כדי שיהיה יש ויהיה היש בטל והיינו במדת מלכותו י״ת כו׳ וכדי לבוא לבחינה זו צריך להיות ע״י הארה והמשכה יותר עליונה מבחינת כי עמך הסליחה שהוא בחי׳ כי עמך מקור חיים כו׳ ע״ש. ועד״ז יובן כאן ענין ביום השמיני ועיין בפ׳ צו דל״ד סע״א. וזהו בחכמה יסד ארץ שהוא בחי׳ מל׳ אבא יסד ברתא כו׳ ועיין בפרדס בעה״כ ערך שמיני, ועד״ז נתבאר במ״א ע״פ ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך כי להיות המשכת בחי׳ מלכותו ית׳ עלינו הוא ע״י עסק התורה דמחכמה עילאה נפקת וזהו בחי׳ ביום השמיני כו׳ שמזה נמשך ויברכו את המלך כו׳ ע״ש. וגם י״ל פי׳ השמיני הוא מבחי׳ מלך השמיני הדר ועיין בפ׳ נשא דקמ״ב סע״א. ועמ״ש במ״א סד״ה ועשית בגדי קדש ולכך ביום שהוקם המשכן כתיב ויהי נועם כו׳ ותכלית וסוף הברכה הוא להיות גילוי מלכותו ית׳ כו׳ ע״ש ויום הקמת המשכן הוא שמיני למילואים: ד ועוי״ל בפי׳ מילואים שממלא וממשיך האור מבחי׳ סוכ״ע בממכ״ע והיינו ג״כ ענין אור שבעת הימים שבחי׳ כתר הוא הממוצע המחבר וממשיך הארת המאציל א״ס ב״ה בנאצלים. והנה נודע בפי׳ מ״ש את השמים ואת הארץ אני מלא אני ממש היינו מהו״ע וכתיב מלא כל הארץ כבודו וכבודו היינו זיו יקריה זיו והארה לבד, והתירוץ הוא  דאע״ג שמהותו ועצמותו ית׳ מלא השמים והארץ אך הוא קדוש ומובדל מהעולמות שאין משיגים אותו כלל ומה שנמשך ומתגלה בעולמות זהו רק בחי׳ זיו יקריה זיו והארה לבד ועמ״ש מזה בד״ה ויקח קרח ובד״ה וזאת המצוה. ואמנם ע״י תומ״צ ובפרט מעשה המשכן ועבודת הקרבנות הוא להמשיך גילוי אור הסוכ״ע ממש שהיא בחי׳ אני מלא להיות בגילוי ממש וכמ״ש לע״ל ומלאה הארץ דעה את ה׳ ועמ״ש מזה בד״ה וידעת היום, וזהו ענין לשון שבעת ימי המילואים שהוא להמשיך מבחי׳ את השמים ואת הארץ אני מלא בבחי׳ מלא כל הארץ כבודו. ועמ״ש במ״א ע״פ ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳ כו׳. ועיין ר״פ ויקרא ד״ב ע״ב בענין מלא לא כתיב ובמק״מ שם וכנזכר לעיל ע״פ ויקרא אל משה ועיין בפ׳ נשא דקמ״א ע״ב בענין שם מלא ודקל״ט ע״ב. ועמ״ש סד״ה לא תהיה משכלה בענין את מספר ימיך אמלא מילוי היומין כו׳. (וגם כאן י״ל כיהוא ית׳ נק׳ המתנשא מימות עולם סוכ״ע ושבעת ימי המילואים היינו להמשיך מבחי׳ המתנשא כו׳ בימות עולם מדות דאצילות, ועיין באדרא דף קל״ד ב׳ שיש ימי קדם וימי עולם כו׳. וזהו ג״כ ענין כי שבעת ימים ימלא את ידכם כי הכהן הוא בחי׳ חסד דרועא ימינא וימין מקרבת שהוא בחי׳ שושבינא דמטרוניתא, ונודע כי החינוך צ״ל ע״י המשכה מבחינה עליונה יותר והיינו מבחי׳ ההוא שמן עילאה שהוא אור וחיות שבעת ימים שהם ז״ת כנ״ל ועיין ר״פ יתרו דס״ז ע״ב ובהרמ״ז שם שמבחי׳ הנ״ל נמשך הכח ועוז לבחי׳ כהן איש החסד שיוכל להעלות כו׳ ועמ״ש ע״פ ביום השע״צ בענין פי׳ ה׳ צלך על יד ימינך הוא האהבה שבנפש וה׳ צלך על יד ימינך הוא מה שנמשך ע״ז מלמעלה מבחי׳ וימינו תחבקני ועמ״ש סד״ה ואכלתם אכול מענין ביום המשח אותו ועמ״ש בד״ה לכן אמור לבנ״י מענין אשר נשאתי את ידי ובד״ה וידבר דעשה״ד בענין פי׳ נדבת ידך ובד״ה צאינה וראינה בענין שאו ידיכם קדש ובביאור ע״פ ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר). ועיין עוד מענין ימי המילואים בזהר פ׳ צו דף ל״ד ע״ב ובסוף ח״א סי׳ כ״ה עוד יש לומר לענין פי׳ ימי המילואים ע״ד מ״ש בזהר ח״א דס״ז ע״א בפי׳ לה׳ הארץ ומלואה. ח״ב וארא ד׳ כ״ב ב׳ ד״נ ע״א דקצ״ה ע״ב. ח״ג דמ״ה ע״ב וע״ש ג״כ דמ״ב ב׳. עוי״ל בפי׳ ימי המילואים ע״פ משארז״ל פ״ק דמגלה דף ו׳ ע״א ופ״ג דפסחים דמ״ב ע״ב ע״פ בן אדם יען אשר אמרה צור על ירושלים כו׳ אמלאה החרבה לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים. ופי׳ בע״ח שער מיעוט הירח ספ״ב שהמלכות דאצי׳ נאצלה בסוד שרש רק בחי׳ נקודה אחת וט״ס באין לה בסוד תוספת ממלכיות שבט״ס העליונות. ובשעת חורבן בהמ״ק נתלבשו הט״ס שבה ה נ״ל בקליפות, וזהו ענין שנתמלאה צור כו׳. ועד״ז יש לפרש המדרש רבה באיכה ע״פ גדע בחרי אף כל קרן ישראל כו׳ יעו״ש. וזש״ש ג״כ במדרש ע״פ וילכו בלא כח לפני רודף א״ר אחא כשם שלא גלו ישראל אלא ברודף מלא היינו מה שנתמלאה צור כו׳ והיה הרודף מלא. ובעבודה היינו מה שכל הע״ס שבנפש השכל והמדות הוא מעמיק בהן רק בתאוות נפשו הבהמית. שעי״ז נעשית הנפש הבהמית והיצה״ר בבחי׳ בנין ע״ס. ובנפש האלקית נשאר רק נקודה אחת היא בחי׳ האמונה כי אפילו במצרים שהוא תכלית הקטנות נאמר ויאמן העם כו׳ ואפי׳ גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא הרי שמאמין בהקב״ה ועכ״ז עובר על רצונו ית׳ לפי שאמונה זו היא רק בחי׳ מקיף ועטרה. וצ״ל הדעת וההמשכה בפנימיות וזהו ענין התפשטות ט״ס מהנקודה שיומשך הגילוי בשכל ומדות כו׳. ועי״ז ממילא נחלש כח נה״ב ותאוותיה כי האור דוחה את החושך וזהו ג״כ ענין אמלאה החרבה להפך כי ירושלים הוא יראה שלם ע״ד יראו את ה׳ קדושיו וכשנבנה בחי׳ זו בשלימות עי״ז  יבטלו מדות נה״ב כהמס דונג כו׳ וזשארז״ל ע״פ עלי עשור שכנור דלע״ל יהי׳ של עשרה נימין כי נר הוי׳ נשמת אדם נק׳ כנור נר כ״ו פי׳ כ״ו הוא מספר שם הוי׳ שמתגלה בהנשמה הנקרא נר. ע״ד כל הנקרא בשמי כו׳ ואתם הדבקים בהוי׳ כו׳ ושיהי׳ הכנור של עשרה נימין שיהיו ע״ס מאירים בגילוי בקביעות בנשמת אדם להיות ומלאה הארץ דעה כו׳ וכתיב ומל ה׳ את לבבך כו׳ וכמ״כ למעלה בבחי׳ כנס״י יהיה בה ע״ס בקביעות בחינת אהל בל יצען וכמ״ש בלק״ת בזכריה ע״פ ביום ההוא יהיה כו׳ ע״ש. וזשארז״ל כך אין נגאלין אלא בגואל מלא כו׳. ועד״ז יובן ענין ימי המילואים להיות וימלא כבוד ה׳. להמשיך הברכה וההמשכה בבחי׳ מלכות. אשר לא תחסר כל בה כו׳ וזהו ענין מרוב כל. והיא נק׳ כלה שמקבלת מבחי׳ כל כו׳ וזהו ע״ד והיה אור הלבנה כאור החמה. כי מיעוט הירח היינו ג״כ הסתלקות הט״ס מהמלכות כמ״ש בע״ח שם ולע״ל שתהיה בבחי׳ אהל בל יצען זהו כאור החמה. שיש בו האור תמיד בקביעות בלי שינויים כו׳ ומעין זה היה ענין ימי המילואים כו׳ ועיין זח״ב פקודי דף רל״ה ע״א וזהו סיום הפסוק ביום חבוש ה׳ את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. פי׳ שבר עמו הוא ענין אמלאה החרבה כנ״ל וזהו נמשך ע״י מ״ש כי שתים רעות עשו עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארת נשברים (בירמי׳ סי׳ ב׳ י״ג) ועיין מזה ברבות כי תשא ס״פ מ״ב ובשה״ש רבה בפסוק אל תראוני שאני שחרחורת שעשו רעה אחת שקשה כשתים כו׳. והנה פי׳ בורות נשברים היינו ההפך מבחי׳ באר מים חיים המבואר במ״א ע״פ עלי באר כו׳ כ״א ההתקשרות בתאוות גשמיות ע״כ נק׳ בורות נשברים שהתאוות משבה״כ ועיין בזח״ג פ׳ ואתחנן דרס״ו א׳ ובהרמ״ז שם שהאריך ועיין במא״א אות ב׳ סעיף י״א ומזה נמשך כי שתים רעות עשו היינו שגרמו במעשיהם הרעים בחי׳ שנתמלאה צור מחורבנה של ירושלים וה״ז רעה אחת שקשה כשתים. וזהו ענין שבר עמי הנמשך ממה שחצבו להם בורות נשברים. והנה לע״ל נאמר ביום חבוש ה׳ את שבר עמו. ומבחי׳ שבר ושבירה יתהפך לבחי׳ שבר ותקוה. וכמ״ש ברבות מקץ ר״פ צ״ט ע״פ כי יש שבר במצרים והיינו כמשארז״ל סוכה נ״ב א׳ ע״פ ואת הצפוני ארחיק מעליכם זה יצה״ר כו׳ שהוא הוא הגורם שבר עמו לחצוב להם כו׳. ואזי ומחץ מכתו ירפא. וארז״ל ברבות בראשית פרשה יו״ד דקאי על בנות שוח כו׳ ע״ש ובמשנה רפ״ה דשביעית. והענין כמ״ש הר״ש רפ״ק דדמאי דאמרינן גבי עץ שאכל אדה״ר דקרו ליה בנות שוח לפי שגרמו שוחה לעולם כו׳ ע״ש ופי׳ שוחה יש לפרשו לשון חפירה ובור כמו שוחה עמוקה פי זרות (במשלי כ״ב י״ד) והוא ענין לחצוב להם בארות נשברים הנ״ל גם יש לפרשו לשון הכנעה ושפלות כמו וישח אדם וישפל איש דהיינו שנתמעטה קומתו של אדה״ר והוא ג״כ ע״ד הנ״ל בענין אמלאה החרבה. וז״ש כי שחה לעפר נפשנו כו׳ ועש״ז נקרא עה״ד בנות שוח כו׳ ומשם שורש נה״ב הגורם שפלות לנה״א כו׳ להמשך אחר תאוות נה״ב וכנ״ל. ולעתיד יתוקן עץ הדעת ויתחבר עם עץ החיים. ואזי בנות שוח יהיו עושין פירות לשעתן שיהיה הגילוי למטה כמו למעלה וכמ״ש בועליך עושיך אלקי כל הארץ יקרא שבכל הארץ הלזו הגשמיות יהיה גילוי אלקות וכתיב יעננו ביום קראנו. וזהו עושין פירות לשעתן ועמ״ש ע״פ והיה בן הבכור לשניאה. ואזי והיה אור הלבנה כאור החמה כו׳:

==צו,  ו׳==

להבין מ״ש בהגדה מצה זו שאנו אוכלים ע״ש מה ע״ש שלא הספיק כו׳ כי גרשו כו׳. דמשמע הא אלו לא גורשו והספיק להחמיץ היו אוכלים חמץ, והלא כבר נצטוו בעשור לחדש הזה כו׳ על מצות ומרורים יאכלוהו. וגם לדורות נצטוו שבעת ימים שאור לא ימצא  כו׳ בכל מושבותיכם תאכלו מצות ובפסוק עצמו יש להבין שהציווי שלדורות היה זכר ליצ״מ. והלא פסח מצרים אינו נוהג איסור חמץ אלא יום א׳ כדאיתא בגמרא (פ״ט דפסחים דצ״ו ע״ב). והענין דפסח מצרים אינו נוהג אלא יום א׳, ולכן דוקא כי גורשו ומחמת זה הוא שאכלו מצה גם בשאר ימות הפסח וכ״כ המזרחי בפ׳ ראה ע״פ כי בחפזון יצאת ואעפ״כ הציווי שלדורות ז׳ ימים והם זכר ליצ״מ. ולהבין קצת ענין אכילת מצה יש להקדים ענין מועדים לשמחה שעיקר המועדים הוא בחי׳ השמחה וכדכתיב ושמחת בחגך שאז הוא זמן גילוי מוחין דאימא דהיינו מ״ש בהלל מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה. והנה בשבת הוא גילוי מוחין דאבא והם יותר עליונים ואין שם בחינת גילוי שמחה כביו״ט. אך הענין כי הנה ביאור מהות מוחין דאימא יובן במה שנודע שיש ב׳ בחי׳ בגילוי אור א״ס ב״ה. הא׳ בחי׳ ההשתלשלות וסדר המדרגות שהם בחי׳ ההמשכות מעילה לעילה כו׳ הארה והארה דהארה כו׳. כמשל שכל במדות ומדות במחשבה כו׳ שכל בחי׳ ההשתלשלות דרך כלל נק׳ יש מיש. והב׳ למעלה מן ההשתלשלות יש מאין ממש מאין המוחלט כו׳. והנה בהשתלשלות עלה ועלול כשהעלול מתקרב לעילתו ממטה למעלה הנה הוא משיג את עילתו. ולכן הוא שש ושמח בו ותהי השמחה גדולה כמשל בן המלך שיצא מן השביה ובא וראה את פני אביו. כך תהיה שמחת העלול בהגלות נגלות עליו אור העלה שלמעלה תחת אשר ירד בהשתלשלות ונעשה מרחק רב בינו ובין עילתו ורחק מאור פניו בסתר המדרגות והכל הוא מפני שעתה בגילוי זה יש לו השגה איך שיצא מאפילה לאור גדול ומאבל ליו״ט ומשעבוד לגאולה כו׳. וזהו ענין יו״ט גילוי השמחה שמבחי׳ עקרת הבית נעשה אם הבנים שמחה. פי׳ כי עקרת מלשון עקרה ומלשון כחולדה זו הדרה בעיקרי בתים בגמ׳ פ׳ בתרא דפסחים והיא בחי׳ מל׳ שמלובשת כל יומין דחול בבי״ע בק״נ כן פי׳ בספר שו״ס לתלמיד הרמב״ן ז״ל. וביו״ט היא עולה למעלה באצי׳ בבחי׳ אם הבנים בינה והשגה באור א״ס הנגלה אז שאור א״ס משתלשל ויורד אז באופן שיהיה דרך ומבוא לתפיסא והשגה במה שיכולים להשיג מאור א״ס ב״ה הנגלה ואיך שהגילוי רב מאד עד כי נהפך להם מיגון לשמחה ושהיו בחשך ראו אור גדול הוא גילוי אור א״ס ב״ה המתגלה בבחי׳ יש והשגה להיות איזו תפיסא והשגה באור פני מלך המתגלה אז. וכמו עד״מ הנשמה שמתענגת בעוה״ב מזיו השכינה תחת היותה מתלבשת בגוף הגשמי ונפרדה משם ועלתה למקור חוצבה שמתענגת בג״ע העליון ונהנית מזיו כו׳ הנאה ותענוג נפלא וע״ז נאמר להנחיל אוהבי יש שמתגלה אור א״ס בבחי׳ יש להיות השגה ותפיסא להנשמה להיות נהנית מזיו ואור הנ״ל דהיינו שיש השגה והבנה איך שיצאה מאפילה לאור גדול כו׳. וזהו בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו פי׳ בנהר היוצא מעדן שהוא בינה הוא העלייה בכל רגל משלשה רגלים ושם הוא מקור השמחה. (ועמ״ש מזה בד״ה הוי׳ לי בעזרי). וכ״ז הוא מבחי׳ מוחין דאימא בינה עוה״ב ג״ע עליון גילוי תענוג הנשמות לפי השגתם אבל מוחין דאבא החכמה מאין תמצא אין נק׳ מה שאינו מושג למעלה מעלה מבחי׳ בינה והשגה דהיינו שמתגלה בחי׳ אור א״ס ב״ה מה דלית מחשבה תפיסא כו׳ ולא ניתן ליהנות בו מאחר שאין שם שום תפיסא והשגה. וענין גילוי זה הוא ביטול ההשגה וביטול הנשמות במציאות באור א״ס ב״ה דלית מחשבה כו׳ והגילוי הזה הוא שמתגלה בשבת, ולכן אמרו בקושי התירו לדבר בד״ת בשבת כי אורייתא מחכמה נפקת פי׳ נפקת יוצאת לחוץ כמו נפקת לבר שהיא הארה בלבד היוצאת מחכמה אבל עצמיות החכמה היא רמה ונשגבה למעלה מעלה מבחי׳ אורייתא (וכמ״ש במ״א בד״ה עוטה אור כשלמה בשם האריז״ל בפי׳ נובלות חכמה שלמעלה תורה ועמ״ש בביאור ע״פ יונתי) ובגילוי זה לא שייך שמחה  ותענוג שאין השמחה והתענוג נראה ונרגש אלא במה שיש תפיסא והשגה איך שיצא מאפילה לאור גדול והיינו מאחר שנרגש בחי׳ אור גדול שהוא בבחי׳ מעלה מעלה. ואחר שיבין שירד מטה מטה הנה בעלותו ממטה מטה למעלה מעלה תגדל השמחה במאד מאד. וכל זה לא שייך אלא במוחין דאימא שהוא גילוי אור א״ס בבחי׳ יש והשגה איך שהוא מעלה מעלה כו׳ אבל מוחין דאבא שהם בבחי׳ גילוי מה שלמעלה מהשגה שם לא שייך מעלה ומטה כלל ומעלה ומטה שוין וכחשכה כאורה שגם חשך לא יחשיך כו׳. ודקדוק הלשון כחשכה כאורה בשני כפי״ן והל״ל חשכה כאורה אלא משום דחשכה כאורה בלבד לא סגי אלא לומר שגם החשך לא יחשיך כו׳ אבל כחשכה כאורה בשני כפי״ן משמע דלא זו שגם החשך לא יחשיך והחשך שוה לאור אלא אף האור שוה לחשך דכל נהורין מתחשכאן קמי׳ כו׳ וכתר עליון אע״ג דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם הוא כו׳. (ועמ״ש סד״ה שחורה אני ונאוה בפי׳ המולך מהודו ועד כוש ואפשר שזהו ענין ב׳ הכפי״ן דכחשכה כאורה. כ״ף דכאורה זהו כתר עליון וכמ״ש בד״ה יונתי בחגוי הסלע. וכ״ף דכחשכה זהו כענין כלה ונחרצה. וע״ד שנזכר בזח״א ד״ג ע״א וכן כרת עיין במא״א אות כ׳ סעיף ט״ו ולגבי אור א״ס ב״ה כחשכה כאורה כו׳). ועל זה נאמר ישת חשך סתרו שאין שם אור וגילוי ההשגה כלל אלא ביטול ההשגה ולכן אין שם בחי׳ שמחה ותענוג בגילוי בחי׳ ביטול זה מאחר דלית מחשבה כו׳ ואינו נחשב לבחי׳ עלי׳ כלל שאינו עולה ממטה למעלה רק שהוא בא לבחי׳ ומדרגה שמעלה ומטה שוין כו׳ כנ״ל. (וזהו היש ה׳ בקרבנו אם אין פי׳ אם הגילוי מבחי׳ סדר ההשתלשלות שהיא בחי׳ להנחיל אוהבי יש וזהו היש ה׳ בקרבנו או שהגילוי מלמעלה מסדר ההשתלשלות מבחי׳ אין וזהו אם אין ועיין בזח״ג שלח קנ״ח ב׳ גם קנה חכמה קנה בינה ב״פ קנה גימט׳ יש. אמנם בחי׳ אין הוא בחי׳ העליונה שבחכמה שדבוקה במקורה בחי׳ והחכמה מאין תמצא ועיין בזוהר פ׳ ויקרא ד״ז ע״פ כשמן הטוב ועמ״ש בד״ה צאינה וראינה בענין להצהיל פנים משמן ומ״ש סד״ה שיר השירים בענין כי טובים דודיך מיין כי בחי׳ יין הוא המשמח אלקים ובחי׳ דודיך זהו מה שלמעלה מבחי׳ השמחה וכנ״ל וע״ש ובד״ה ששים המה מלכות בענין ומעין מבית ה׳ יצא כו׳ ובד״ה ושאבתם מים בששון): קיצור ענין בערב תאכלו מצות וענין שלא הספיק בצקת כו׳. ענין יו״ט שהוא מועדים לשמחה. בחי׳ מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה. בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו. וענין שבת בחי׳ גילוי והחכמה מאין תמצא דלית מחשבה תפיסא ביה. כי יש בחי׳ סדר ההשתלשלות עילה ועלול ששרשו מהבינה וז״ש נהר היוצא מעדן ושם שייך השמחה מההשגה ויש בחי׳ שלמעלה מסדר ההשתלשלות בחי׳ עדן עצמו שעז״נ עין לא ראתה כו׳ וזהו וקראת לשבת ענג ר״ת עדן נהר גן דהיינו שנמשך מבחי׳ עדן שלמעלה מבחי׳ נהר: ב וזהו ושמרתם את השבת כי קדש היא היא בעצמה היא בחי׳ קדש העליון בחי׳ חכמה מוחין דאבא שמתגלה בשבת. משא״כ יו״ט נק׳ מקרא קדש הארה בעלמא מקדש העליון נה״י דאבא בתוך מוחין דאימא שהרי גם ביו״ט בגילוי מוחין דאימא צריך להמשיך מוחין דאבא כי מוחין דאימא הגם שהם בחי׳ יש מ״מ אינם בחי׳ דבר נפרד ח״ו אלא הוא היש שנמשך מאין כי אין ויש חו״ב הם תרין ריעין דלא מתפרשין ועמ״ש בד״ה ראה אנכי, שתמיד נמשך בחי׳ ביטול מוחין דאבא להיות בחי׳ מוחין דאימא התגלות התענוג שהתענוג הוא ג״כ מהמשכת אור א״ס ב״ה דלית מחשבה וכו׳ ולא תענוג מהשגת דבר נפרד ח״ו אלא שניתן ליהנות בגילוי אור זה מחמת ירידת  והשתלשלות אור וגילוי זה עד שבא להשגה איך שהוא אור גדול כו׳. וכל מה שלמטה מטה כולא קמי׳ כלא כו׳ ועי״כ שש ושמח בהגלות נגלות אור וגילוי זה. אך בשמחה זו צריך להמשיך מוחין דאבא ג״כ שתהיה השמחה מגילוי אור א״ס דלית מחשבה כו׳ (ועמ״ש ע״פ אסרי לגפן אסר יו״ד לבחי׳ גפן כו׳) וזהו ענין מקרא קדש כאדם שקורא לחבירו וכמו שהקריאה באדם לחבירו הוא בשמו שהוא רק זיו והארה התפשטות ממנו בלבד. כך הוא ענין מקרא קדש מבחי׳ שם שהוא רק הארה בעלמא מבחי׳ אבא. וכענין בשכמל״ו ויעש דוד שם כו׳ בחי׳ נה״י כו׳. והנה הארה והמשכה זו ביו״ט הוא ע״י תפלה והלל אך הם אינם רק מדרבנן ומדאורייתא נמשך בפסח ע״י אכילת מצה שהוא קטנות אבא כי מצה מוחין דאבא שאין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן ולהיות ידיעה זו בהתינוק הוא נמשך מלמעלה מן הדעת המושג שהרי ידיעה זו בהתינוק אינו בדעת המושג שהרי אינו יודע איך ומה הוא אביו כי דעת התינוק קטן כו׳ וגם מצה אין בה טעם שאין בה ההגבהה כו׳ ולמעלה מן הדעת הוא בחי׳ אבא אלא שנמשך בקטנות ולכן נק׳ בזהר מיכלא דמהימנותא (ועמ״ש מזה בד״ה וספרתם לכם גבי חג השבועות). והנה המשכת מוחין דאבא במצה אינה אלא בלילה הראשון אבל משם ואילך הגם דכתיב מצות יאכל את שבעת הימים. ופי׳ שצריך להאכיל את כל ז׳ הימים שיהיו נזונין מבחי׳ אבא וכנודע מספירה שבשבוע הראשון הם ז׳ מוחין דאבא שמוח החכמה נמשך בכל ז׳ המדות. הנה פסח מצרים אינו נוהג איסור החמץ אלא יום א׳ בלבד לפי שהיו משה ואהרן שהם שניהם מבחי׳ אבא ולא ימיש עמוד הענן כו׳ עננא דאהרן דהיינו בחי׳ מקיפי אבא והענן היה הורג נחשים ועקרבים שבמדבר שהמקיף מסמא עיני החיצונים שלא יהיה להם יניקה כו׳. ולכך הי׳ די להם בהמשכת מוחין דאבא בלילה הראשון אבל לדורות ז׳ ימים תאכלו מצות ומ״מ אין זה אלא שלא לאכול חמץ שלא יהיה יניקה כו׳. אבל מצה מוחין דאבא די בלילה הראשון בערב תאכלו מצות שקבעו הכתוב חובה כי יומם יצוה ה׳ חסדו יומא דאזיל עם כולהו כו׳ עננא דאהרן דכתיב ביה נמי לא ימיש עמוד הענן יומם כו׳ שכולל כל הימים כו׳ (ע׳ בפ׳ אמור דק״ג ע״ב ומ״ש עליו במ״א) והיינו יום ראשון בלבד שהוא חסד כו׳: קיצור. ענין קדש. ומקרא קדש. והמשכה זו ביו״ט של פסח הוא ע״י המצה ע״ד אין התינוק יודע לקרות אבא כו׳. ופי׳ מצות יאכל את שבעת הימים: ג והנה נמצא כי ב׳ מצות הם מצה של לילה הראשון חובה ומצה של כל ימי פסח ועל בחי׳ הב׳ אמר שלא הספיק כו׳ כי אבותינו לא היו צריכים באמת להיות להם מצה של שימור כל ימי הפסח כנ״ל. אך זה היה אצלם ממילא שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים פי׳ דמה שהקב״ה נקרא מלך מלכי המלכים כפשוטו היינו המלכים הם המלכים שלמטה בעוה״ז ומלכי המלכים הם השרים העליונים שבצבא המרום כמ״ש בדניאל סי׳ יו״ד ושר מלכות פרס כו׳ והקב״ה נק׳ מלך על מלכי המלכים. ועוד נק׳ מלך מלכי המלכים בבחי׳ מלכותו והנהגתו העולמות ע״י עשר ספירות. המלכים הם נה״י. ומלכי חג״ת. ומלך מלכי היינו חב״ד כי בעולם העשייה מאירים בחי׳ נה״י ובעולם היצירה מאיר חג״ת ובעולם הבריאה בינה אך באצילות מאיר בחינת חכמה. והיינו כי בחכמה שורה אור א״ס ב״ה שהוא הנקרא מלך מלכי המלכים. וע׳ בזח״א ד״ג ע״א ובזח״ב יתרו דס״ז ע״ב. וגילוי חכמה הוא גילוי אור אבא שנגלה בבחי׳ גילוי לפיכך ממילא לא הניח להחמיץ בצקם כו׳ להיות יניקה ח״ו. וכמ״ש ירא את ה׳ בני ומלך (במשלי כ״ד) דהפירוש כפשוטו היינו כשם שתצטרך ליראה את השם יתברך אע״פ שאין אתה רואהו. ועם זה תפרוש מן  העבירה. כן תצטרך שתתירא מן המלך המולך בארץ ותשים צורתו נכחפניך אע״פ שאי אתה רואהו ובזה תנצל מחיוב מיתה למלכות. כן פי׳ בכד הקמח ערך יראה. ויש עוד בפי׳ הפסוק כמשארז״ל ירא את ה׳ בני ומלך. ומלוך על יצרך. ושני הפירושים אמת. והיינו שע״י היראה האמיתית מה׳ שהוא מלך מלכי המלכים עי״ז ומלוך על יצרך שלא להמשך אחר תאות הגשמיות מחמת היראה והביטול. והיצה״ר הוא החמץ וכמ״ש מכף מעול וחומץ. ולכן ע״י שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה אזי ממילא לא הספיק להחמיץ כו׳ אבל אצלינו נעשה חיוב לדורות להיות מצות יאכל את שבעת הימים. שהם ז׳ המדות. שבהם יש שליטה ליצה״ר ששבה״כ היה בז״ת וע״כ צריך להמשיך בהם בחי׳ מצה וביטול. ועל בחי׳ הראשונה נאמר בעבור זה עשה הוי׳ לי בעבור זה בשעה שיש מצה כו׳ שבעבור המשכת מצה עשה הוי׳ הוא גילוי אור אבא. ופי׳ דהיינו ענין עשה הוי׳ לי היינו מה שנמשך גילוי אור א״ס ב״ה למטה ממש בעולם העשייה. וזהו עשה הוי׳ לי. שנמשך גילוי שם הוי׳ בעשייה הגשמיות. ואיך אפשר שיומשך אור גדול זה כ״כ למטה עד שיומשך לי ממש עם שאני בעשייה הגשמית במצרים. זהו אי אפשר רק בעבור זה. דהיינו מה שע״י המצה נמשך מוחין דאבא שהחכמה מאין תמצא שהיא למעלה מסדר ההשתלשלות עד ששם נאמר כחשכה כאורה. והשוה ומשוה כו׳. לכן יוכל להיות עשה הוי׳ לי שיומשך האור לי למטה בעשייה הגשמיות. והענין כי הנה כתיב ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך ולא שרף כו׳ שהם בחי׳ בי״ע וכן באצי׳ עצמה יש בחי׳ בי״ע שהמל׳ נק׳ עשייה שבאצי׳ וחג״ת ובינה הם יצירה ובריאה דאצי׳ וזהו ג״כ פי׳ אני ולא מלאך שהמל׳ נק׳ ג״כ המלאך כו׳ אלא אני דוקא שהוא ע״י המשכת אור אבא מקור החכמה שהוא אצילות שבאצילות (ועמ״ש בד״ה ולהבין בתוס׳ ביאור ענין וייצר כו׳ שכמ״כ בד׳ בחי׳ דצח״מ שבאצי׳ חכמה עילאה היא בחי׳ מדבר כו׳ ע״ש) לפי שארץ מצרים היה מקום טומאה והוצרך דוקא להיות המשכה עליונה שגם חשך לא יחשיך וכחשכה כאורה והיינו אור אבא ולא אימא כו׳, והיינו כי מה שנמשך ע״י מלאך או שליח עם היות שהכל ממנו ית׳ והמלאך הוא רק שליח וכחומר ביד היוצר הוא בידו ית׳. אך עכ״ז האור והשפע הנמשך ע״י מלאך ושליח הוא ממקור סדר ההשתלשלות. שמבחי׳ זו נמשך ע״י השתלשלות עילה ועלול ומתלבש בבחי׳ מלאך או שרף כו׳. לא כן ההמשכה שמלמעלה מסדר ההשתלשלות אין המלאך יוכל להיות כלי ושליח לגילוי בחינה זו כו׳ וזהו ענין אני ולא מלאך כו׳ ועמ״ש בד״ה ויקרא אל משה. אך להבין מ״ש אני הוא ולא אחר דמכיון שכבר פירש ולא ע״י מלאך ולא ע״י שרף ולא ע״י השליח. א״כ מי הוא האחר שיצטרך לומר ע״ז עוד אני ולא אחר. והענין הוא כי הנה באלול ועד יוה״כ מזכירין י״ג מדות הרחמים להיות שהם המשכות עליונות המתגלות בבע״ת כי מאחר שחטא ופגם במה יתוקן אלא ע״י המשכות עליונות שמאד נעלה וכחשכה כאורה כו׳. ולכן הם שהמשיכם משה רבינו ע״ה בחטא העגל לתקן החטא. והנה שם נאמר וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו כי ארך אפים ראה אף לרשעים כו׳ וכדי שלא יהיה יניקה לחיצונים ג״כ זה היה בקשת משה ונפלינו אני ועמך ביקש שלא תשרה שכינה. והבטיח לו הקב״ה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה הא אילו לא הבטיח לו כן היה שורה וכמו בבלעם הגם שהיה מזוהם כו׳ לפי שהוא ית׳ כל יכול וכחשכה כאורה כו׳ גם חשך כו׳ ומשם היה יניקת פרעה באחורי העורף מקום גבוה כו׳ ולכן עבדים היינו לפרעה במצרים כו׳. אך בצאתם ממצרים בעבור זה בשעה שיש מצה המשכת מוחין דאבא שמלמטה באתעדל״ת שהיא עשיית המצוה היה אור אבא נמשך לי בפנימית בבחי׳ ישראל ולא נמשך לחיצונים. וזהו לי ולא לו אלו היה שם לא היה נגאל ולא  כאשר מתחלה שהיינו עבדים לפרעה שהיה לו יניקה מאור אבא מאחוריים כו׳ וזהו ולא אחר. והיינו ע״י המצוה נמשך לי בפנימית ונמצא שהמצה גרם לצאת ממצרים כי בחפזון כו׳ המשכת אור אבא כו׳ אבל כל ז׳ הימים הוא אחר יצ״מ מצות יאכל את שבעת הימים והיינו לדורות כי אבותינו לא היו צריכים לזה אלא שלא הספיק ממילא כו׳. (וביאור ענין בעבור זה הנה פי׳ מוחין דאבא מבואר למעלה שהוא המשכה מלמעלה מסדר ההשתלשלות דקמיה כחשכה כאורה ממש מה שאפילו כתר עליון כו׳ אוכמא הוא קדם כו׳ ועם היות דשם בחי׳ אם צדקת מה תתן לו אמנם כשנמשך ומאיר משם בחכמה עילאה הנק׳ אבא ונש״י נק׳ בנים לבחי׳ אבא כמשל הבן שנמשך ממוח האב ואזי נקרא ההמשכה הנ״ל מוחין דאבא א״כ עי״ז נמשך ההמשכה רק בסטרא דקדושה דוקא ועמ״ש לקמן בענין עבדים היינו כו׳. ויוציאנו ה׳ אלקינו כו׳ ועמ״ש בד״ה כי עמך מקור חיים גבי ענין השקיפה ממעון קדשך מן השמים כו׳. וסד״ה שימני כחותם וזהו עזי וזמרת יה שהם או״א ועי״ז זה אלי כו׳. והנה ההמשכה מחכמה עילאה הוא ע״י יסוד אבא המתלבש ביסוד ז״א וזהו ענין בעבור זה ועיין בפ׳ ויצא דק״נ ע״ב בענין פי׳ וזה שער השמים ובפ׳ בשלח ס״א א׳ יתרו דף ע׳. ועמ״ש בד״ה בחדש השלישי כו׳ ביום הזה כו׳ וזהו שבחי׳ י״ג מדות הרחמים שהן רחמים גדולים בלי גבול עכ״ז נק׳ מדות הרחמים שיש בחי׳ המגביל הרחמים שלא יומשכו רק במקום הראוי וכענין כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו כו׳ ועמ״ש מזה סד״ה ויאכילך את המן. וזהו ג״כ פי׳ בעבור זה. ופי׳ ברבות ע״פ זה ספר תולדות אדם זה היינו י״ב שבטים ועם שבט לוי הם י״ג שהם נגד י״ג מדה״ר כו׳. וזהו רבות עשית אתה ה׳ אלקי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו וגו׳) (בתהלים סי׳ מ׳) פי׳ רבות כל דבר שהוא רב ועצום ע׳ זח״א פ׳ ויחי דרמ״ז א׳ וברבות סוף מגלת אסתר אתה מוצא שמדות טובות של הקב״ה בהשפע בפרוי ורבוי הטוב ברבוי החסד ברבוי הרחמים ברבוי כו׳ ע״ש וזהו רבות עשית דהיינו המדות עליונות שלמעלה מהמדה וגבול שנקראו רבות כענין ורב חסד ורב טוב כו׳ עשית שנשתלשלו ונמשכו בעשייה הגשמיות וכדפי׳ בת״א בד״ה ויהי מקץ ועכ״ז נפלאותיך ומחשבותיך אלינו וכמארז״ל מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר וז״ש ורב טוב לבית ישראל וכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך כו׳ ועיין ברבות תולדות פס״ה רבות עשית כו׳ למה כהו כו׳ כדי שיבא יעקב ויטול את הברכות ובפ׳ בא פט״ו ע״פ החדש הזה לכם הצדקה שלכם כו׳ הרחמים שלכם כו׳ ע״ש ועמ״ש בד״ה ואכלתם אכול בפי׳ אשר עשה עמכם להפליא יעו״ש. וזהו בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור. שע״י המרור והמרירות מריחוקו מה׳ עי״ז מעורר י״ג מדה״ר כו׳ כמ״ש בד״ה קול דודי הנה זה בא כו׳ ועיין ברבות בשלח ס״פ כ״ג בענין ואמר ביום ההוא כו׳ והענין כמ״ש במנחות דנ״ג יבא זה ויקבל זאת מזה כו׳ והיינו משה שנתנבא בזה והוא המשכת התורה וכמ״ש סד״ה ראשי המטות גבי לאמר זה הדבר. והנה התורה נק׳ נובלות חכמה שלמעלה אכן לעתיד יהיה גילוי פנימית התורה שמפנימית חכמה שלמעלה וע״ז כוונו ברבות שלעתיד יאמרו ב״פ זה הנה אלקינו זה כו׳ זה הוי׳ דהיינו ע״י שיתגלה ג״כ פנימיות אבא. ועמ״ש הרמ״ז פ׳ תולדות דקל״ה על פסוק זה ואמר ביום ההוא כו׳ ומ״מ גילוי זה נמשך ע״י היום לעשותם וזהו בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור. דהיינו בבחי׳ היום לעשותם שאז הוא דשייך בחי׳ הבחירה. וכמ״ש ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים. והנה איתא בפע״ח מרור גימ׳ מות. ור״ל כי הגשמיות נק׳ מות ורע שהוא כלה ונפסד והרוחניות נק׳ חיים וטוב וכמ״ש מזה בד״ה האזינו השמים וע״כ צריך להיות בחי׳  מרור ומרירות ממה שנמשך אחר הגשמיות כו׳ ולהיות ובחרת בחיים כו׳ וזה אינו שייך רק עכשיו אבל לע״ל הוא אומר בלע המות לנצח (בישעיה סימן כ״ה). שלא יהיה הגשמיות מעלים ומסתיר כו׳. וזהו ומחה ה׳ דמעה. אשר דמעה בגימט׳ ק״ך צירופי אלקים שמהם נמשך ההעלם והסתר כו׳ אלא יהיה כמ״ש והיה הוי׳ לי לאלקים. ע״ד הקב״ה מוציא חמה מנרתקה כו׳. וא״כ אז אין שייך בחי׳ מרור שהמרור הוא על בחי׳ ההסתר הנק׳ מות. כי אז בלע המות כו׳ ברוחניות וכן בגשמיות ממש. וכן בחי׳ מצה שהוא ענין השימור מהחמץ אינו שייך רק עכשיו אבל לע״ל יהי׳ ע״ד שלא הספיק להחמיץ שא״א לבא לבחי׳ חמץ ויש גשמי כלל מחמת הביטול כו׳ או כי גם מבחי׳ חמץ לא יהי׳ יניקה לחיצונים דהיינו שלא יהי׳ החמץ בחי׳ יש וגסות דקליפה אלא ע״ד ויגבה לבו בדרכי ה׳ וכמו שבקרבן תודה היו עשרה חלות חמץ. וכמ״ש הטעם ע״פ מזמור לתודה (בסידור). והרי ארז״ל ברבות פ׳ צו פ״ט לע״ל כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל כו׳ והרי כל הקרבנות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם שהן באות חמץ א״כ מזה מוכרח שלע״ל מחמת עוצם הגילוי יתברר ויתעלה גם החמץ ועמ״ש בד״ה וידבר דעשה״ד מענין שתי הלחם שהיו באות חמץ ולכן בחי׳ בעבור זה זהו דוקא בשעה שיש מצה ומרור שהוא בחי׳ היום לעשותם. אזי דוקא ממשיכים בחי׳ זה. הוא גילוי אור א״ס ב״ה הסוכ״ע. דקמיה מעלה ומטה שוין ע״כ נק׳ זה וכמ״ש את השמים ואת הארץ אני מלא. משא״כ לע״ל אין מועיל בחי׳ תשובה וכמ״ש בגמרא פכ״ג דשבת דקנ״א ע״ב ע״פ אשר תאמר אין לי בהם חפץ שאין בהם לא זכות ולא חובה כו׳. ועמ״ש בד״ה קול דודי בענין הנה זה בא מדלג כו׳. ועוי״ל לתרץ הקושיא דלעיל בענין מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ והלא כבר נצטוו מקודם בערב תאכלו מצות. שי״ל שהוא ע״ד מ״ש מגיד מראשית אחרית כמ״ש ברבות פ׳ בראשית פט״ו ע״פ הוא הסובב את כל ארץ החוילה עדיין לא היתה חוילה ואתה אומר הסובב. אתמהא. אלא מגיד מראשית אחרית וכמ״כ כאן עיקר הענין דמצה זו שאנו אוכלים הוא ע״ש שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה כו׳. ומ״ש מקודם בערב תאכלו מצות זהו ע״ד מגיד מראשית אחרית. ומ״מ האמת ג״כ כנ״ל דב׳ בחי׳ מצה הם שזהו ג״כ פי׳ ראשית ואחרית. פי׳ ראשית מלמטה למעלה זהו ענין ראשית חכמה יראת ה׳ שזהו ענין יראה תתאה שע״ז אמרו אם אין יראה אין חכמה והיא המצה הא׳. ומזה נמשך אח״כ בחי׳ אחרית היא המצה הב׳ וכמ״ש בפרדס בעה״כ ערך אח רית שזהו בחי׳ יובל. וכנודע דיצ״מ נמשך מבחי׳ יובל שמשם נמשך החירות כו׳ ובמא״א פי׳ אחרית ע״ה גימט׳ כתר. והוא ענין שנגלה עליהן מלך מלכי המלכים כו׳ וזהו מגיד מראשית אחרית פי׳ מגיד לשון המשכה כמו נהר דינור דנגיד ונפיק. שע״י בחי׳ ראשית שהוא יראה תתאה זכו לבחי׳ אחרית היינו יראה עילאה שע״ז אמרו אם אין חכמה אין יראה וזהו ובמורא גדול זו גילוי שכינה כו׳. וכענין נעוץ תחלתן בסופן כו׳:

צו, ז׳

ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת להוי׳ אלקיך וגו׳. וצ״ל אומרו ית׳ ששת ימים תאכל מצות והלא לעיל מיני׳ אמר שבעת ימים תאכל עליו מצות. אך הענין דכאן אין הכוונה להזהיר על אזהרת אכילת מצה אלא על שביום הז׳ עצרת כו׳. אך מה שהקדים ששת ימים תאכל מצות משמעות הכתוב הוא דעי״ז שששת ימים תאכל מצות עי״ז יהיה אח״כ וביום השביעי עצרת כו׳. ולהבין מהו ענין השייכות דאכילת מצה ששת ימים להיות עי״ז וביום השביעי עצרת,  ועוד דהנה ענין וביום השביעי עצרת להוי׳ אלקיך היינו לפי שבשביעי של פסח היה הנס דקי״ס. והנה פסח מצרים היה חימוצו נוהג רק יום אחד וא״כ הרי זכו לקי״ס שלא ע״י אכילת מצה כל ששת הימים, ומדוע לדורות נאמר שבעת ימים תאכל עליו מצות וגם דדוקא ע״י שששת ימים תאכל מצות עי״ז הוא שיוכלו לבוא להיות וביום השביעי עצרת כו׳. וגם להבין מה דבשביעי של פסח נאמר עצרת להוי׳ אלקיך ובשמיני עצרת נאמר עצרת תהיה לכם, גם להבין מ״ש ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה כו׳, דמשמע שזהו נתינת טעם למה שאפו מצות ולא חמץ לפי שגורשו ממצרים ולא הספיק להחמיץ. וזה תמוה דהרי נאסר להם אכילת חמץ יום האחד עכ״פ כדאיתא בפסחים דף צ״ו ע״ב. וא״כ איך היו יכולים לאפות חמץ עד שצריך נתינת טעם כי גורשו כו׳. גם להבין מ״ש בהגדה מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה וגאלם. והרי בלאה״נ כבר נצטוו על מצות ומרורים יאכלוהו, ועוד דזה שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים היה אחר חצות לילה. וצווי על מצות ומרורים יאכלוהו היינו קודם חצות לילה שהפסח אינו נאכל אלא עד חצות וכן מצה זו שאנו אוכלים הוא ג״כ קודם חצות דוקא וא״כ איך הוא על שום כו׳ שנגלה כו׳. והענין הוא דהנה גבי בערב תאכלו מצת כתיב מצת חסר וי״ו וגבי ויאפו כו׳ עוגות מצות כתיב מצות מלא בוי״ו. והיינו כי הוי״ו זהו ההמשכה שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים (ועיין בזהר ויצא דקנ״ז א׳ וברע״מ פ׳ פנחס דרנ״א ב׳). וא״כ היה ב׳ בחי׳ מצה. הא׳ מ״ש בערב תאכלו מצת שהיא מצה דקודם חצות והיא מצת חסר וי״ו. והב׳ מ״ש ויאפו כו׳ מצות כו׳ והוא המצה שאחר חצות והוא מלא בוי״ו דהיינו אחר שנגלה עליהם כו׳. וע״כ אמר בהגדה מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים כו׳ שהוא ענין מצות מלא בוי״ו שהיה אחר חצות דוקא. דהמצה זו שאנו אוכלים הוא ג״כ מבחי׳ זו והיינו מדכתיב ששת ימים תאכל מצות בוי״ו, שמזה מוכח דמצה זו שאנו אוכלים היא ג״כ מבחי׳ ומדרגה זו. ולכן עי״ז יומשך להיות וביום השביעי עצרת כו׳: ב ולהבין כ״ז צריך להקדים ענין מ״ש כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וכו׳, דבזה מתורץ הקושיא איך יש בכח המאכל להחיות את האדם הלא הלחם הוא בחי׳ צומח והאדם הוא בחי׳ מדבר וא״כ איך יהיה הצומח בחי׳ מחיה להמדבר שלמעלה ממנו הרבה. אלא כי לא על הלחם לבדו מצד עצמות הלחם יחיה האדם, אלא על כל מוצא פי הוי׳ שמלובש ממש בהלחם, דהיינו ממאמר תדשא הארץ דשא, וכמ״ש בלק״ת פ׳ עקב כי אותו דבר ה׳ נכנס באותו המזון והוא זן ומחיה את האדם. אך צ״ל דהלא גם באדם מלובש דבר ה׳ ממאמר נעשה אדם. וא״כ למה יקבל חיות מהלחם שמלובש בו ממאמר תדשא כו׳. אך הענין הוא ע״פ המבואר בכמה מקומות [ועמ״ש בפ׳ בשלח בד״ה להבין ענין לחם משנה] דבחי׳ דצ״ח שרשן הוא מבחי׳ עולם התהו שקדם לבחי׳ עולם התיקון כו׳ אלא שנשתלשלו בריבוי המדרגות וע״י שבה״כ עד שירדו למטה מטה ונתהוה מהם דברים גשמיים. והאדם שרשו מעולם התיקון ועיקר בחי׳ עולם התיקון הוא בחי׳ חכמה דאצי׳. ונקרא המשכת מוחין כי בחכמה אתברירו והאדם שיש בו נפש השכלית שרש השתלשלותה הוא ג״כ מבחי׳ חכמה. ושבה״כ שהיה בעולם התהו הוא בבחי׳ ז׳ מדות, אמנם הם בחי׳ המדות שלמעלה מהחכמה דאצי׳ ונק׳ בהמה רבה [וע׳ בע״ח ש״ח שהדעת דתהו נפל בשבה״כ וגם שבז״ת הי׳ כלול ג״כ כח המוחין שבמדות כו׳ ולכן הנה״ב שבאדם שנלקחה מק״נ משבה״כ היא ג״כ משכלת ומשגת כו׳ ועמ״ש בפ׳  מקץ בד״ה המגביהי לשבת כו׳]. ולפי שלא היה בהם בחי׳ ההתכללות נשברו ונפלו ונמצא הן למטה מהאדם ולכן צריכים להתברר ע״י האדם דוקא כי בחכמה אתברירו כנ״ל. אך לאחר שמתבררים הם מחי׳ את האדם מצד שרשן שהוא למעלה מהאדם, וזהו כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם דהנה פי׳ מוצא פי ה׳ הוא המקור ושרש שמשם נמשכו להיות גילוי המאמרות מפי ה׳ ובבחי׳ מקורן ושרשן הרי הלחם נלקח מבחי׳ עליונה יותר כנ״ל. וזהו הטעם שהמאמר נעשה אדם הוא האחרון בעשרה מאמרות שהמאמרו׳ תדשא ותוצא הארץ כו׳ כולם הם קודמים למאמר נעשה אדם והיינו מטעם הנ״ל להיות ששרשן בעולם התהו שקדם לעולם התיקון ששם שרש האדם. ולכן אמר רב נחמן והאי דלא אמרית לך באורתא דלא אכלי בישרא דתורא (בב״ק דע״ב), שנמצא מובן מזה שהמאכל מוסיף חיות ג״כ בכח החכמה והשכל של האדם. וכן ארז״ל שאין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן והיינו מטעם הנ״ל להיות כי שרש המאכלים הן למעלה בעולם התהו שהוא למעלה מהחכמה דתיקון ע״כ יש בהם הכח והיכולת לחזק ולהוסיף גם כח החכמה של האדם [ועמ״ש ע״פ וידבר משה אל ראשי המטות]. וכמ״כ הנה יובן בעבודת ה׳ שזהו ענין בירורי׳ דרפ״ח ניצוצין דתהו שמלובשים בדברים הגשמיים שמתבררי׳ ועולים למעלה בבחי׳ התיקון שרש נפש האלקית, והיינו ע״י עבודת ה׳ בק״ש ותפלה שבחי׳ כח וחיות שניתוסף בו ע״י האכילה לש״ש הוא נכלל באחד ואהבת ומוסיף כח ההתבוננות והתפעלות האהבה לה׳ להיות ההתבוננות והדעת והאוי״ר בתוקף והתקשרות יותר מכח נפש האלהית עצמה, דהיינו מטעם הנ״ל להיות שמלובש בהן בחי׳ רפ״ח ניצוצין דתהו שלמעלה מבחי׳ התיקון ע״כ ביכולתם להוסיף עילוי גם לבחי׳ חכמה ומדות שבנפש האלהית (וכנודע מענין והחיות נושאות כו׳ וכמ״ש בפ׳ יתרו ע״פ זכור את יום השבת לקדשו כו׳) בק״ש ותפלה ועסק התורה ומצות: ג וע״פ הקדמה הנ״ל יובן ג״כ בענין מצות אכילת מצה בחג הפסח דמבואר בזהר ויצא קנ״ז ב׳ דכמו שבהשכלת גשמיות אין התינוק יודע ומשכיל כלום עד שטועם לחם וכמבואר הטעם למעלה. כך בצאת ישראל ממצרים לא ידעו להשכיל גדולת ה׳ עד שאכלו מצה שהיא בחי׳ לחם היוצא מן הארץ העליונה. שעל מוצא פי ה׳ הנמשך בלחם זה יחיה האדם והנפש אלקית לידע ולהכיר את מי שאמר והיה העולם. וכמו שנמשך חיות סתם לנפש השכלית מלחם גשמי כנ״ל. כך נמשך מאכילת מצה בפסח חיות לדעת הנפש האלקית. והענין כי החמץ הוא בחי׳ הגבהה והתנשאות שתופח ועולה ומגביה א״ע, משא״כ מצה שאין בה שום הגבהה, וכמ״כ בעבודת ה׳ חמץ הוא בחי׳ התנשאות וגסות הקליפה משא״כ מצה בחינת שפלות והכנעה בבחי׳ בטל רצונך [וזהו כי יתחמץ לבבי המשיל הלב הנוטה להרשיע לחמץ, וכן בלשון רז״ל (בר״ה ד״ג סע״ב) כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ, וכן משלו היצה״ר לשאור ואמרו מי מעכב שאור שבעיסה מעכב והיינו מפני שבחי׳ גסות הוא מקור כל הנפילות לתאוות וכל מיני רע ה׳ ישמרנו]. והנה ידוע דבגלות מצרים היו ישראל מקושרים מאד למטה והיה שכלם ומדותם בבחי׳ המיצרים וגבולים גשמיות העולם הגורמים להיות יש ונפרד כו׳, ועיקר יצ״מ הוא ע״י שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים שהוא בחי׳ אור א״ס ב״ה שלמעלה מסדר ההשתלשלות שעי״ז נמשך בהם בחי׳ הביטול וכמאמר ובמורא גדול זו גילוי שכינה וע״י ביטול ויראה עילאה זו יצאו מכל המיצרים וגבולים. וכן יצ״מ בגשמיות כו׳ וזה היה אחר חצות לילה, אמנם נצטוו תחלה באכילת מצה קודם חצות כמ״ש בערב תאכלו מצת שהוא בחי׳ ביטול רצון והכנעה ושפלות הנמשך מבחי׳ יראה תתאה שזה הוא ההכנה והכלי לבחי׳ הגילוי ויראה עילאה הנמשך ונתגלה להם אחר  חצות כו׳, וגם נק׳ המצה בזהר מיכלא דמהימנותא שהאמונה הוא ג״כ בחי׳ ביטול שמבטל שכלו ואינו מבקש טעם רק מאמין האמת באמונה הטהורה. ונמשך בחי׳ זו בנשמה ע״י מצות אכילת מצה. והוא ע״ד שנז׳ לעיל ממשל שהלחם מחיה את האדם, והוא ע״ד מ״ש רז״ל שאין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום כו׳, דהנה ידיעת התינוק להיות קורא אבא שנמשך ונתחדש בו ע״י שטעם טעם לחם, אין ידיעה זו אצלו בבחי׳ הבנה וטעם ודעת גמור שהרי אינו יודע איך הוא אביו ולמה צריך לאהוב אותו ועכ״ז הוא קורא אביו ונמצא זו הקריאה הוא ההתקשרות שלו באביו שלא ע״י טעם ודעת המושג אצלו כ״א בבחי׳ הכרה בלבד והוא בחי׳ קטנות מאד למטה מן הטעם ודעת. ומ״מ ההתקשרות ההוא חזק מאד עד שנפשו קשורהמאד בנפש אביו. והיינו מפני שהדעת ההוא שנתחדש בתינוק ע״י טעם לחם שרשו משרש הלחם שהוא מעולם התהו שהוא בחי׳ שלמעלה מהדעת המושג כנ״ל למעלה מהחכמה כו׳, ולכן נמשך בבחי׳ שלמטה מהדעת המושג כו׳, וע״כ ההתקשרות חזק מאד. וכמ״כ בענין אכילת מצוה דמצה שנק׳ בזהר מיכלא דמהימנותא שהאמונה היא ההכרה והדעת וההתקשרות בהקב״ה וכל ישראל מאמינים שהוא לבדו הוא כמו שהיה קודם שנברא העולם ממש כדכתיב אני הוי׳ לא שניתי [ע׳ בפ׳ ואתחנן בד״ה וידעת היום ביאור ענין דעת ואמונה]. והמשכה זו הוא מבחי׳ דעת עליון כי א״ס ב״ה הוא למעלה מהחכמה כו׳ ולכן נמשך ומתלבש בבחי׳ אמונה. ולכך המצה היא מיכלא דמהימנותא שהרי הלחם שרשו מבחי׳ זו כנ״ל מענין ידיעת התינוק להיות קורא אבא ע״י הלחם כו׳ אלא שזהו בהשכלת ענין עוה״ז שנמשך מהלחם גשמי הנמשך מארץ הגשמיות. אמנם בלחם דמצה בפסח נמשך ומתלבש הכח מבחי׳ ארץ עליונה שממנה יצא לחם הממשיך בחי׳ זו באלקות ממש שידע לקרות את אבא שבשמים כו׳ בהתקשרות חזקה עד מיצוי הנפש כו׳ אף שאינו משיג בשכל והשגה ממש. וזהו בחי׳ ביטול. ומזה נמשך ג״כ בחי׳ בטל רצונך ובחי׳ שפלות ונפשי כעפר לכל תהיה שזהו כח בחי׳ ארץ שממנה יצא לחם [ועמ״ש ע״פ וישב יעקב בארץ מגורי אביו ועמ״ש ע״פ ויגש אליו יהודה מענין בחי׳ ארץ שבמחשבה ארץ קדמה אפילו לשמים ולכן דוקא ממנה יצא לחם כו׳ הנ״ל]: ד והנה בחי׳ מצה זו צריכה שימור כמ״ש ושמרתם את המצות דהיינו לשמור מן החיצונים שלא לבוא לבחי׳ חימוץ שהוא הגסות וההתנשאות, והיינו להיותה בבחי׳ יראה תתאה והתקשרות האמונה בלבד למטה מן הטעם ודעת ע״כ צריכה שימור. וע״כ נק׳ מצת חסר וי״ו להיותו עדיין בבחי׳ קטנות. גם מצת חסר וי״ו הוא מלשון מצותא כמו מצה ומריבה כדאי׳ בזהר ח״ג דרנ״א ב׳ שהמריבה הוא להיות ביטול היש והגסות ע״ד לעולם ירגיז אדם יצ״ט על יצה״ר כו׳ וע״כ היתה קודם חצות. משא״כ ענין המצה הב׳ הוא אחר חצות דוקא אחר קרבן הפסח אחר שנגלה עליהם כו׳. דהנה ענין הפסח הוא מ״ש ופסח ה׳ שהוא ענין דילוג והמשכה שלא כסדר ההשתלשלות וכמ״ש ובמורא גדול זו גילוי שכינה שהוא בחי׳ אור א״ס ב״ה שלמעלה מעלה מהשתלשלות העולמות שהיה מאיר ומתגלה אז בנפשם האלקית, וזהו עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים. פי׳ מלכי המלכים הן ד׳ בחי׳ מלכות שמאיר בארבע עולמות אבי״ע ומלך מלכי המלכים הוא בחי׳ מלכות דא״ס שלמעלה מעלה מהשתלשלות ד׳ עולמות אבי״ע [וזהו בחי׳ בריש הורמנותא דמלכא הנז׳ בזהר בראשית דט״ו כ״כ בספר אשל אברהם שם] שע״י בחי׳ הגילוי זה דוקא וגאלם וכמ״ש ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך. ולכן נק׳ גילוי זה ובמורא גדול כי יראה לשון נוק׳ זהו בחי׳ יראה תתאה הנמשך מבחי׳ מל׳ דאבי״ע בכל עולם לפי ערכו. אכן מורא גדול לשון זכר זהו בחי׳ יראה  עילאה שהוא בחי׳ דכר ונמשך ע״י גילוי בחי׳ מלך מלכי המלכים כנ״ל וזהו ענין המצה הב׳ שאחר חצות דמצה הוא בחי׳ ביטול כנ״ל, אך מצה דקודם חצות הוא בחי׳ יראה תתאה ואמונה כמו שנתלבשה בבחי׳ שלמטה מהדעת המושג כנ״ל, וזהו בחי׳ כי נער ישראל כו׳ חסד נעוריך כו׳ וממצרים קראתי לבני כו׳ וכקריאת התינוק אבא כו׳ אבל בחי׳ הביטול דמצה זו שאחר חצות היא בחי׳ ביטול אמיתי ויראה עילאה שנמשך בחי׳ גילוי מה שלמעלה מהדעת המושג שהאיר אז בנפשם, והיינו מבחי׳ הגילוי אור א״ס שלמעלה מההשתלשלות שהאיר אז עליהם מלמעלה למטה בבחי׳ אתעדל״ע, וזהו ענין ובמורא גדול זו גילוי שכינה, וע״כ בחי׳ מצה זו א״צ שימור מחימוץ כלל שהוא בחי׳ הישות והגסות מאחר שאין לחיצונים בחי׳ אחיזה ויניקה כלל מבחי׳ זו, [כי יראה עילאה הוא אור אבא שדוחה החיצונים, רק בחי׳ יראה תתאה צריכה שימור כו׳]. וזהו ענין שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם שקאי על בחי׳ הב׳ דאין ביכולתו להחמיץ כלל מפני עוצם הגילוי דבחי׳ מלך מלכי המלכים שנגלה עליהם שאין שם יניקה ואחיזה לחיצונים שהוא היש וההתנשאות שנק׳ חמץ. וזהו ויאפו את הבצק כו׳ עוגות מצות כי לא חמץ ר״ל שלא בא לידי חימוץ, והיינו להיות כי גורשו ממצרים שאין שום אחיזה כלל למצרים בבחי׳ זו שנגלה עליהם כו׳ וא״כ ממילא נמשך מזה כי לא חמץ כו׳, ולכן אף שבהליכתם ממצרים עד בואם לרעמסס אף שהיה להם קפיצת הדרך מ״מ בצירוף עד שהציתו האש לאפות ודאי שהה הבצק יותר מכדי שיעור חימוץ ועכ״ז לא חמץ מטעם הנ״ל (ומתורץ בזה א׳ מהקושיות דלעיל). וע״כ נאמר כאן מצות מלא בוי״ו שהוי״ו הוא המשכה הנמשך בהם מבחי׳ מורא גדול ויראה עילאה וכמו שאומרים בתפלה והנורא אל עליון בתוספת וי״ו משא״כ הגדול הגבור בלא וי״ו [וכמ״ש במ״א בפרשה ואתחנן בד״ה וידעת היום כו׳]. משא״כ בחי׳ יראה תתאה נק׳ עדיין מצת חסר וי״ו ולכן היא צריכה שימור מהחיצונים אבל בחי׳ מצה הב׳ שנק׳ מצות מלא בוי״ו א״צ שימור (ועמ״ש ר״פ אלה תולדות מענין שמות כשמת מלא וי״ו וחסר וי״ו ע״ש ועמ״ש בפ׳ נשא ע״פ וישמרך ויחונך כו׳): והנה מעתה י״ל תירוץ הקושיא הנז׳ לעיל איך אנו אומרים במצה זו שאנו אוכלים קודם חצות לילה שהוא על שום שלא הספיק בצקת כו׳, והרי זהו בחי׳ ומדרגת המצה הב׳ שלא היתה אלא לאחר שנגלה כו׳ דהיינו אחר חצות. אך הענין הוא כי כ״ז דוקא בזמן שהיו ישראל אז בגלות מצרים ולא היה להם תורה ומצות עדיין ע״כ לא היה ביכולתם לקבל בחי׳ הגילוי העצום דבחי׳ מורא גדול ולהיות בהם בחי׳ ביטול ויראה עילאה קודם חצות. אלא קודם חצות הי׳ רק בחי׳ מצת חסר וי״ו דהיינו בחי׳ יראה תתאה בטל רצונך. ועי״ז דוקא היו יכולים לקבל בחי׳ הגילוי הנ״ל אחר חצות ועי״ז נמשך בהם בחי׳ שלא הספיק בצקת כו׳. אבל לאחר שקיבלו ישראל תורה ומצות בהר סיני והרי בכל השנה כולה גם קודם הפסח ממשיכים המשכת אלקות ע״י תורה ומצות ע״כ גם במצה זו שאנו אוכלים קודם חצות יכולים אנו [על ידי קיום התורה ומצות שקדם כל השנה] לקבל בחי׳ גילוי שכינה מבחי׳ שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים אחר חצות כו׳. וכמ״ש בזהר ויצא הנ״ל מצה בקדמיתא ולבתר מצוה. בתוספת וא״ו ע״ש. נמצא בחי׳ מצוה זהו מבחינת ומדרגת מצה הב׳ שהיא מצות מלא וי״ו. והיינו לפי שע״י קיום התורה ומצות נמשך בחי׳ תר״ך עמודי אור דכתר עליון שזהו עצמו ענין שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים כו׳ ולכן מה שנמשך להם בחצות לילה שהוא עת רצון נמשך לנו במצה זו שאנו אוכלים קודם חצות, והיינו מצד שיש לנו תורה ומצות שהן הן עצמיות רצון העליון כו׳. וזהו שאמר בהגדה מצה זו שאנו אוכלים על שום מה פי׳ דבשלמא בהיותם בגלות מצרים  שהיו בבחי׳ גלות הקליפות וסט״א מאד ולא היה להם תורה ומצות נצטוו באכילת מצה דקודם חצות שהיא בחי׳ מצת חסר וי״ו כדי להיות להם זו להכנה שעי״ז יוכלו לקבל אח״כ הגילוי גדול הנ״ל. משא״כ אנו שכבר ניתן לנו התומ״צ, [והנה המצות הם מצות המלך ובקיומן מקיים שום תשים עליך מלך והוא בחי׳ יראה תתאה עכ״פ כמ״ש בס׳ ש״ב פמ״א וכמ״ש במ״א ע״פ וידבר אלקים כו׳ בדרוש חג השבועות] א״כ מהו ענין אכילת מצה זו דקודם חצות דוקא. ומשני על שום שלא הספיק כו׳, פי׳ דאכילת מצה שלנו אע״פ שאנו אוכלים אותה לפני חצות דוקא, מ״מ אין הענין וההמשכה רק מבחי׳ ומדרגת מצה הא׳ בלבד. אלא שנמשך בה ג״כ מבחי׳ ומדרגת המצה הב׳ שהיא בחי׳ הביטול ומורא גדול עד שלא הספיק להחמיץ והוא מבחי׳ הגילוי שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם שהוא גילוי אור א״ס ב״ה שלמעלה מעלה מהשתלשלות שגילוי והמשכה זו נמשך לנו במצה זו ג״כ מטעם הנ״ל, ואיך מרומזים ב׳ ההמשכות במצה א׳. אך נודע כי ההפרש בין חמץ למצה הוא רק באות ה׳. והנה הה׳ מילוי שלה הוא ג״כ אות ה׳, ולכן נקראת המכפלה כמ״ש במ״א, וב׳ ההין אלו המרומזים בה׳ אחת דמצה הן בחי׳ ב׳ מדרגות דמצה הנ״ל, כי המילוי הוא מבחי׳ ההעלם המוסתר ונעלם תוך הה׳ עצמה, והעלם זה שבתוך ה׳ שהיא בחי׳ מל׳ שרשו מבחי׳ כתר כי נעוץ תחלתן בסופן כו׳ ועמ״ש ע״פ ועתה יגדל נא כח אד׳ כו׳ כח הוא ענין גילוי ההעלם כו׳ ע״ש: ה ועתה צ״ל ענין שביעי של פסח ואיך דע״י ששת ימים תאכלו מצות תחלה אזי דוקא וביום השביעי עצרת שהוא ענין קי״ס וכנ״ל. דהנה ענין ים ויבשה למעלה הן בחי׳ עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגלייא והוא עד״מ ים וארץ למטה דכל מה שיש ביבשה יש בים, אלא שביבשה הם באתגלייא משא״כ בהים הם באתכסייא לפי שהן מובלעין ומכוסים בתוך הים שמכסה עליהם (וע׳ בפ׳ בשלח בד״ה אז ישיר). וכמו כן למעלה הנה בחי׳ מלכות דאצי׳ נק׳ ארץ ונק׳ ג״כ ים. והיינו כי הנה הארת והמשכת המלכות שנמשך ומתלבשת בבי״ע להחיות העולמות מאין ליש שהם בחי׳ עלמין דאתגליין שנראים דבר נפרד ויש בפני עצמו נק׳ בחי׳ זו ארץ, וע״ז נאמר תדשא הארץ כו׳ תוצא הארץ נפש חיה וכדפי׳ בזהר בכמה דוכתי ועי׳ בפ׳ שמיני דל״ט ע״ב. והיינו כמ״ש באגרת הקודש ד״ה איהו וחיוהי שעיקר התהוות היש ודבר נפרד לגמרי הוא ממל׳ דאצי׳ שנעשה עתיק דבריאה כי אין מלך בלא עם כו׳ משא״כ מבחי׳ המדות עצמן דאצי׳ ע״ש. והנה המל׳ היא מקבלת האור והשפע מאור א״ס ע״י המדות דאצי׳ וממנה דוקא נמשך אח״כ בבי״ע, כי בחי׳ אור א״ס כמו שמאיר בבחי׳ המדות עליונים דאצילות א״א שיבא בבחי׳ הגילוי תחלה בבי״ע, כי באצי׳ איהו וחיוהי וגרמוהי חד שהחסד דאצי׳ הוא בחי׳ א״ס ממש ואין ערוך כלל בחי׳ חסד דבריאה שהוא בחי׳ גבול מחנה מיכאל באהבה לקבל ההשפעה בהשתלשלות מבחי׳ חסד דאצי׳ שבלי גבול, וכמ״ש באגרת הק׳ בענין ואנכי עפר ואפר כו׳ ע״ש. אם לא ע״י שמתעלם תחלה אור החסד זה בבחי׳ מלכות וממנה יורד אח״כ השפע בבי״ע כי מדת מל׳ הוא רוממות והתנשאות כמ״ש והמתנשא מימות עולם ודרך כלל ההתנשאות הוא הסתלקות שלא ירד החיות עליהם כ״כ, ולכן נק׳ בחי׳ מלכות ים להיות כמו שהים מכסה ומעלים מה שבתוכו כמ״כ בחי׳ מלכות מעלמת ומכסה על בחי׳ מדות העליונים דאצי׳ (ועמ״ש מענין והים עליהם מלמעלה בפ׳ בלק ע״פ מי מנה עפר יעקב), ולכן נק׳ בחי׳ זו דמלכות עלמא דאתכסייא. אמנם מה שמאיר ומתפשט ממנה לנבראים דבי״ע להיות עלמין דאתגליין הנה בחי׳ זו נק׳ ארץ. (וכ״ה בזהר בראשית די״ח ע״ב דב׳ בחי׳ אלו זהו ענין ב׳ פסוקים ראשונים דק״ש שמע ישראל ובשכמל״ו וע׳ בס׳ ש״ב ח״ב פ״ז).  והנה כ״ז הוא דוקא כשהאור וההשפעה נמשך בדרך וסדר ההשתלשלות מאצי׳ לבי״ע מבחי׳ ממלא שאז שייך בחי׳ ים ויבשה עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגלייא, שכך היא הדרגת ההשתלשלות העולמות שא״א שיבא האור וההשפעה שבאצילות שהוא בבחי׳ א״ס להתגלות בבי״ע נבראים ובעלי גבול אם לא ע״י ההעלם בתחלה בחי׳ עלמא דאתכסיא שהוא באמת נשאר בבחי׳ אתכסיא והעלם אלא רק הארה והמשכה לבד נמשך מזה להיות מקור השפע לבי״ע בחי׳ עלמא דאתגליא. אמנם בליל שביעי של פסח שהיה מאיר ומתגלה הארה גדולה ועצומה מלמעלה מסדר ההשתלשלות מבחי׳ א״ס ב״ה עצמו הסוכ״ע השוה ומשוה כו׳ שאצי׳ ועשייה שוין ממש לפניו וכחשכה כאורה ממש שבחי׳ ההעלם והגילוי שבסדר השתלשלות העולמות עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגלייא שוין ממש לפניו. כיון שבאמת אינו בגדר עלמין כלל לכן ע״י ירידה והמשכה מבחי׳ זו נמשך לשנות סדר ההשתלשלות לגמרי שבחינת עלמא דאתכסיא נעשה ממש בבחי׳ גילוי כמו עלמא דאתגלייא שכללות ההעלם עצמו בא לידי גילוי ולא דרך הארה והמשכה לבד (ועמ״ש בשה״ש בפי׳ כי טובים דודיך מיין). וזהו ויולך ה׳ את הים ברוח קדים עזה וגו׳, פי׳ רוח קדים הוא המשכה מבחי׳ קדמונו של עולם דהיינו מבחי׳ א״ס ב״ה עצמו שאינו בגדר עלמין כלל. ועל ידי גילוי והמשכה זו וישם את הים לחרבה, שבחי׳ עלמא דאתכסיא נעשה בחי׳ יבשה שהוא בחי׳ גילוי ממש למטה. וזהו ענין קריעת ים סוף דהיינו שבחי׳ מל׳ דאצילות שהיא מקבלת מים החכמה עילאה דאצילות והיא סוף עולם האצי׳ ובה מתעלמים האורות של האצילות, וע״כ נק׳ ים וע״י הגילוי מבחי׳ קדמונו של עולם שהי׳ מאיר אז בבחי׳ מל׳ נעשה העלם הים סוף לבחי׳ גילוי ויבשה ממש דהיינו שעצמיות אורות האצי׳ היו אז בבחי׳ הגילוי בבי״ע. (ויובן זה יותר עפמ״ש בזהר בראשית הנ״ל דבחי׳ אחד ובחי׳ ועד שבק״ש זהו ענין ים ויבשה, וכמ״ש יקוו המים אל מקום אחד כו׳ שהמל׳ דאצילות היא בחי׳ מקומו של אחד כביכול עי׳ בת״ז תיקון מ״ב. וביאור הענין מובן עפמ״ש ע״פ וארא, שבאמת לגבי קב״ה מצד עצמותו ומהותו ית׳ לא שייך עליו מלת אחד כלל שהרי הוא יחיד ומיוחד והוא לבדו הוא, אלא כמארז״ל שהוא אחד בשבעה רקיעים ובארץ וד׳ רוחות העולם כו׳, ולכן א״ש שבחי׳ זו נק׳ ים שהברואים שבים חיותם וקיומם הוא בתוך הים דוקא, וכך הוא בחי׳ עלמא דאתכסיא דאינון מתיחדין באחד שכולם בטלים במציאות במקורם כו׳, הנה מקום אתי כו׳, ובחי׳ ועד הוא אחד בחלופי אתון שהוא מקור עלמין דאתגליין שנראה כאלו העולם הוא דבר ויש בפ״ע כו׳. והנה מהותו ועצמותו ית׳ הוא בחי׳ יחיד, ועיי״ש דע״י התורה נמשך בחי׳ יחיד ממש בבחי׳ גילוי וע״ז נאמר ושמי הוי׳ לא נודעתי כו׳. והיינו מטעם שכ׳ במ״א שהתורה נק׳ משל הקדמוני בחי׳ קדמונו של עולם כו׳, והנה בקי״ס שנאמר ג״כ ויולך ה׳ את הים ברוח קדים כו׳ שהוא הגילוי מבחי׳ קדמונו של עולם שהוא יחיד ומיוחד והוא לבדו הוא לכן ע״י גילוי זה הפך ים ליבשה שבחי׳ אחד נמשך בבחי׳ גילוי ממש בבחי׳ ועד דהיינו גילוי יחו״ע ממש ביחו״ת,) (ועמ״ש ע״פ כי תשמע בקול כו׳ לעשות הישר כו׳ ע״ש). ועד״ז הוא ענין אנשי יריחו שהיו כורכין את שמע שהיו אומרים אחד ואהבת ולא היו מפסיקין לומר בשכמל״ו כי רצו שיומשך האהבה מבחי׳ אחד יחו״ע ממש, אלא שאין הלכה כדבריהם כי זהו רק בחי׳ קי״ס שנמשך באתעדל״ע והזכרת קי״ס הוא באמת ויציב שהוא אחר יציאת מצרים דהיינו לאחר שחותם בק״ש אני הוי׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים כו׳ אזי דווקא מזכיר קי״ס באמת ויציב: ו וזהו ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת, כי הנה קי״ס הי׳ בשביעי של פסח דוקא כי ים סוף הוא בחי׳ מל׳ שהוא בחי׳ יום השביעי כנודע דיום הראשון הוא בחי׳ חסד. ויום השביעי הוא  בחי׳ מל׳ ואז נמשך ונתגלה בחי׳ רוח קדים כי נעוץ סופן בתחלתן מראש ומקדם נסוכה, אך גילוי זה הוא דוקא ע״י שמתחלה ששת ימים תאכל מצות, דהנה ענין אכילת מצה מבואר למעלה שהוא ג״כ ענין המשכת אור א״ס שלמעלה מסדר ההשתלשלות שזהו ענין הדילוג שלא הספיק להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים כו׳, ולכן ע״י אכילת מצה ששת ימים שהוא המשכת אור הסוכ״ע בבחי׳ גילוי בכל הששה מדות מבחי׳ חסד עד בחי׳ יסוד, אזי נמשך מזה וביום השביעי שהוא בחי׳ מל׳ עצרת כו׳ דהיינו שבחי׳ היותה בחינת ים והעלם נעשה בחי׳ יבשה וגילוי. (והיינו ע״י רוח קדים שהוא המשכה מבחינת קדמונו של עולם שאינו בגדר עלמין כלל אפילו להיות סובב כו׳, והוא אתעדל״ע שלמעלה מאתעדל״ת שע״י מעשה המצות ולכן נאמר ואתם תחרישון, אלא שאעפ״כ המשכה זו היא דוקא ע״י שמתחלה ששת ימים תאכל מצות שהוא אתעדל״ת להמשיך אתעדל״ע המשכה מבחי׳ סוכ״ע רצון העליון אזי עי״ז ישרה ויומשך ההמשכה מלמעלה מבחי׳ סוכ״ע כמ״ש במ״א בענין פתחי לי כו׳ ואני אפתח לך כו׳ ועמ״ש בביאור ע״פ אחרי ה׳ אלקיכם תלכו ומ״ש סד״ה האזינו השמים בענין אהיה כטל כו׳). וזהו עצרת להוי׳ אלקיך, כי הוי׳ זהו בחינת יחו״ע שנק׳ ים וכמ״ש הוי׳ אחד, ושם אלקים זהו בחי׳ מקור ההמשכה בבי״ע שנק׳ יבשה, ובשביעי של פסח הוא גילוי שלמעלה מב׳ הבחי׳ כנ״ל ולכן הוא בחי׳ עצרת לב׳ הבחי׳ להוי׳ אלקיך, ואזי מה שהי׳ נק׳ הוי׳ שהוא בחי׳ ים ועלמא דאתכסיא נעשה אלהיך בבחי׳ אתגליא ממש, (וזהו ענין עצרת קליטה וכיווץ שנתכווצו ונקרשו המים ונעשו כמו נד עד שנעשה בבחי׳ יבשה: מ״כ וצ״ע). והנה הגם שבחשבון ספירת העומר הרי יום שביעי ש״פ הוא בחי׳ יסוד ולא בחי׳ מל׳ כנודע, היינו בבחי׳ חושבנא דעומר שהוא העלאה מלמטה למעלה, וע״י ההעלאה והאתעדל״ת ממשיכים היום יום כו׳, וע״כ יום הראשון שהוא ענין הגילוי מלמעלה למטה מאיליו וממילא אין סופרים אותו ומתחילים מיום השני משא״כ לגבי בחי׳ ההמשכה שמלמעלה למטה שנמשך ביום א׳ של פסח, (שזהו עיקר בחי׳ חג הפסח לשון דילוג שהיא אתעדל״ע ואילו ההמשכה שע״י חשבון ימי העומר עיקר ענינה הוא חג השבועות כו׳). הרי יום הא׳ דפסח הוא עיקר ההמשכה ראשונה והוא בבחי׳ החסד, ואזי יום שביעי של פסח הוא בחי׳ מל׳. אמנם בפסח מצרים לפי שהי׳ אצלם משה ואהרן וז׳ ענני הכבוד, ע״כ גם בלא אכילת מצה היו יכולים להמשיך מבחי׳ הגילוי שנגלה עליהם ביום א׳ להמשיכו בכל הז׳ ימים, וע״כ לא הי׳ חימוצו נוהג רק יום הא׳ בלבד משא״כ עתה (וכמ״ש זה לעיל בד״ה מצה זו כו׳. ע״ש). ומעתה יובן ג״כ מש״כ עצרת להוי׳ אלקיך ובשמיני עצרת נאמר תהיה לכם ולמה לא נאמר כאן לכם ג״כ. ויובן זה בהקדים עוד ענין אחד והוא להבין הטעם שאין גומרים את ההלל בחג הפסח כ״א בב׳ ימים הראשונים ומאי שנא מחג הסוכות שגומרין את ההלל בכל ימי החג. ונודע מענין אמירת ההלל בחג הוא ענין רוב השמחה והשבח על תוספת האור והגילוי שמאיר ומתגלה מלמעלה. וגם פי׳ הלל הוא ענין המשכת האור והגילוי מלשון בהילו נרו, וכמ״ש במ״א דשני הענינים עולים בקנה א׳ שע״י ההלל והשבח ממשיכים ההארה והגילוי כו׳, ונודע שעיקר ענין מצות קריאת ההלל הוא כשגומרים אותו דוקא שאז נק׳ מצוה ומברכין עליו תחלה לד״ה אשר קדשנו במצותיו כו׳ משא״כ כשקורין אותו בדילוג נק׳ רק מנהג אבותיהם בגמרא (בתענית כ״ח ב׳) וארז״ל (שם) הלל בר״ח לאו דאורייתא, וא״כ אינו מובן הטעם כלל למה אין גומרין את ההלל ביום שביעי של פסח עכ״פ שבו הי׳ הגילוי הגדול מלמעלה מהשתלשלות כו׳. אך הענין הוא דהנה בצאת ישראל ממצרים היו עדיין בבחי׳ קטנות שהרי לא קיבלו עדיין תורה ומצות עד שעמדו  אצל הר סיני, וע״כ נקראו בשם נער כמ״ש כי נער ישראל ואוהבהו (בהושע סי׳ י״א), ולכן אף שהיה להם אז התגלות נסים גדולים ועצומים שהוא ע״י ירידה הארה גדולה ועצומה מא״ס ב״ה הסוכ״ע, אמנם לא היה הארה זו מאיר ומתגלה בהם כ״א בתכלית הקטנות (וע׳ בפע״ח גבי כוונת שביעי של פסח שנז׳ קטנות כו׳ ע״ש, דלכאורה תמוה איך הוא בחי׳ קטנות והלא אדרבה האור והגילוי נמשך מבחי׳ שלמעלה מסדר ההשתלשלות וכמ״ש בזהר בעתיקא תליא. ולפי הנ״ל א״ש דבאמת הגילוי הוא מבחי׳ גבוה מאד אבל הגילוי להם הוא בבחי׳ קטנות מטעם הנ״ל שהרי לא קיבלו עדיין תומ״צ ולא היה בהן עדיין שלימות כמ״ש בזהר) (ועיין בגמרא פ״ח דב״ק דף צ״ב סע״ב כד הוינא זוטרי כו׳ ועיין מענין כי נער ישראל ברבות כי תשא ס״פ מ״ג ובשה״ש רבה בפסוק אפריון עשה לו ובזח״ב ס״פ בא דמ״ג ע״א. ויקהל דרי״ז סע״א. ובמק״מ שם. ועמ״ש בביאור ע״פ שימני כחותם בענין הרצועות דתש״ר). והוא עד״מ מאהבת האב לבנו שיש בזה ב׳ אופנים, דהיינו כשהבן הוא קטן אז האהבה מהאב אליו היא בבחי׳ הגילוי ותוקף במאד עד שמחבקו ומנשקו ונושאו על זרועותיו. אמנם עכ״ז אין האהבה מתגלה כ״כ בהבן הקטן רק בדברים קטנים, שהרי אינו מבין ומרגיש עדיין כ״כ הדברים הגדולים. משא״כ כשהבן גדול דהגם שאז האהבה מהאב אינו נראה ונגלה כ״כ להיות מחבקו ומנשקו עכ״ז מתפשטת ומתגלית לבנו יותר ללמדו חכמה וליתן לו כל צרכיו אז בגדלותו שהם דברים גדולים כו׳. וכמ״כ למעלה עד״מ הנה ביצ״מ שנאמר כי נער ישראל שעדיין לא הי׳ בהם שלימות כ״כ, לכן אע״פ שהגילוי הי׳ אהבה רבה ממקום גבוה מאד. אמנם לא האיר בהם רק בבחי׳ קטנות, וע״כ אין גומרין בו את ההלל. (והא דבימים ראשונים של פסח גומרים את ההלל מבואר בזהר שם וגם ע״פ פשוט הוא נכון כי אע״ג שלא הי׳ בהם עדיין שלימות כ״כ מ״מ הרי יציאתם מבחינת מצרים שהיא מאפילה לאורה ברוחניות ג״כ שמבחי׳ מצרים ערות הארץ ומ״ט שערי טומאה יצאו להיות עבדי ה׳. א״כ אין לך דבר גדול מזה אף שלא נשלמו עדיין עד קבלת התורה וע״ז גומרין את ההלל ביום צאתם ממצרים), משא״כ בחג הסוכות שהוא אחר קבלת התורה שבחי׳ אהבה העליונה מאיר ומתפשט בהם בבחי׳ גדלות עד״מ אהבת האב לבנו הגדול שמתגלית ונמשך ממנה דברים גדולים כו׳ כנ״ל, ע״כ גומרין בהן את ההלל בכל ימי החג. ובהקדמה זו מובן ג״כ הטעם שבשמע״צ נאמר עצרת תהיה לכם שמאיר ומתגלה לכם ממש משא״כ בשביעי של פסח נאמר עצרת לה׳ אלקיך שאינו מאיר ומתגלה בבחי׳ לכם כ״ כ עד קבלת התורה, (ולכן נקרא שבועות עצרת בגמרא, ואמרו בו הכל מודים בעצרת דבעינן לכם כו׳. ועיין ברבות בשה״ש בפסוק מה יפו פעמיך אמר ר׳ יהושע בן לוי ראויה היתה העצרת של חג שתהא רחוקה חמשים יום כנגד העצרת של פסח אלא כו׳ ע״ש, הרי דחג השבועות הוא לגבי שבעת ימי הפסח דוגמת שמיני עצרת לגבי שבעת ימי הסוכות. והיינו כנ״ל שבפסח לא נמשך הגילוי כ״כ בבחי׳ לכם עד חג השבועות שניתנה בו תורה, והנה בענין הלל פי׳ הרמ״ז פ׳ אמור דצ״ו תחלת ע״א שכן ההלל סודו להאיר במל׳ סוד אדני גימטריא הלל כו׳. ולכן לא נאמר הלל גמור עד חג השבועות עכ״ל. וענין להאיר בשם אד׳ י״ל שיובן ממ״ש בד״ה ועתה יגדל נא כח אד׳ שזהו כענין העונה איש״ר מברך בכל כחו כו׳ ע״ש. ובספר מאורי אור אות ה׳ סי׳ י״ד כתב הלל נק׳ המלכות כי היא מהלל תמיד להוי׳, ויש הלל גמור מל׳ פרצוף שלם ויש הלל שאינו גמור חצי פרצוף מחזה ולתתא עכ״ל. והפרש זה הוא כענין מעלת בית ראשון על בית שני כמבואר בזח״ב שמות ד״ט ע״ב ובמק״מ שם ע״ש שזהו כענין ה׳ עילאה וה׳ תתאה, ועד״ז כ׳ בפרדס בעה״כ ערך הלל. הלל גמור ושאינו גמור יש שפי׳ כי הגמור הוא בסוד הבינה ושאינו גמור בסוד המל׳.  והנכון הלל גמור לבנה במילואה והלל שאינו גמור בסוד פרצת הלבנה עכ״ל, ולפמ״ש בשם המק״מ שני הפירושים עולים בקנה א׳ דהלל גמור זהו כשהמל׳ מקבלת הארה גדולה עד שהיא במדרגת הבינה כענין לא זז מחבבה עד שקראה אמי כו׳) (ועמ״ש מזה בד״ה שיר השירים בענין ב׳ הפירושים שבבחי׳ כלה לשון כלה שארי ולשון כלתה נפשי כו׳. ועמ״ש סד״ה יגלה לן טעמיה בענין ביום ההוא יהיה כו׳):

צו, ח׳

ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה׳ אלקיך לא תעשה מלאכה. להבין שבשמ״ע כתיב עצרת תהיה לכם וכאן כתיב עצרת לה׳ אלקיך. וגם מהו ענין לא תעשה מלאכה דהל״ל מלאכת עבודה דהא מלאכת אוכל נפש מותר ביו״ט. והענין דהנה בגמרא פ״ו דפסחים איכא פלוגתא דתנאי בענין יו״ט דר״א ס״ל או כולו לה׳ או כולו לכם. ור׳ יהושע ס״ל חציו לה׳ וחציו לכם ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר עצרת לה׳ אלקיך וכתוב א׳ אומר עצרת תהיה לכם ר״א סבר או כולו כו׳ ור׳ יהושע סבר חלקהו חציו כו׳ ועכ״פ מדכתיב גבי שביעי של פסח לה׳ אלקיך מכלל דיש בו שייכות יותר להיות כולו לה׳ מבשמיני עצרת דכתיב לכם. ובזה יובן ג״כ מ״ש בו לא תעשה מלאכה דכיון דאי בעי עושה כולו לה׳ א״כ אסור בעשיית מלאכת אוכל נפש כדפסק המג״א שהמתענה תענית חלום ביו״ט אסור בעשיית מלאכה אפי׳ מלאכת אוכל נפש והה״ד אם עושה כולו לה׳ אסור בעשיית מלאכה לגמרי. והנה עיקר השמחה הוא לשמוח בו ית׳ כמאמר וישמחו בך ישראל. והנה הגם ששמחה זו צריך להיות כל השנה. עכ״ז היו״ט נקרא מועדים לשמחה שאז השמחה של מצוה היא ביתר שאת ויתר עז. והטעם שהנה ע״י המצות הוא המשכת תוספת אור חדש באצילות וגם בכלים והנה הנפש אלקית נמשכה מפנימית הכלים. ואעפ״כ אין מתגלה בה האור הנמשך ע״י המצות בבחינת גילוי להתלבש בתוכו בבחינת אור פנימי ואף ששרש הנפש אלקית היא מפנימית הכלים דבי״ע שבהן נמשך הגילוי ממש בפנימיות מ״מ בנפש האלקית אין מאיר כלל בבחינת פנימית רק בבחינת מקיף. והיינו משום שהנפש הבהמית מכסה ומסתיר ומקפת וסובבת את הנפש האלקית בלתי תת מקום ליכנס בה האור בנפש האלקית בבחי׳ פנימית. וזהו הנה זה עומד אחר כתלנו כו׳ אך ביו״ט היא תוספת גילוי אור ועי״ז מצחצח כלי הנה״ב ג״כ. וזהו משגיח מן החלונות כו׳ ולכן אז הן מועדים לשמחה שהשמחה היא בחינת גילוי כו׳ ולכן הקריבו שלמי שמחה שזהו פעולה לנפש הבהמית ג״כ המסתרת ומעלמת על בחינת ניצוץ אלקי שבנפש האדם ומונעת שמחת ה׳ וע״י הקרבת האמורים והדם ע״ג המזבח נכללת ועולה נפש הבהמה לאש שלמעלה דהיינו למקור חוצבן מבחינת פני שור שבמרכבה העליונה ולכן ע״י אכילת בשר השלמים היו יכולים לשמוח בה׳ כי הבשר נעשה בחינת ממוצע כו׳ כידוע מענין חיות וכח שמקבל האדם שהוא מדבר מבחי׳ דצ״ח והיינו מפני שמקורם מאד נעלה מבחינת האדם בסוד אחור וקדם צרתני. דהיינו שמקורם מעולם התהו רק שבבחינת שבה״כ נפלו וירדו מטה מטה להיות בחינת דצ״ח וע״י הקרבת האמורים והדם שנכללו ועלו למקורן נעשה הבשר ממוצע שיוכלו לשמוח בו ית׳ (ולכן שלמים לשון שלום כמ״ש ברבות פ׳ צו ספ״ט ובפ׳ נשא פי״ג דף רנ״ד ע״ב גבי ולזבח השלמים דקרבן נתנאל. וגם לשון שלימות כמש״ש דף רנ״ג ע״ד גבי ולזבח השלמים דקרבן נחשון ומש״ש שני שלומות היינו כמ״ש הזח״ג בפ׳ ויקרא י״ב ב׳ שלים לעילא ושלים לתתא ופי׳ לתתא י״ל כמ״ש במ״א בד״ה בחדש השלישי בפי׳ שלום בפמליא של מטה דהיינו הארת כחות נפש האלקית בנפש הבהמית שלא יהא מונע ומעכב מצד הגוף ונפשו הבהמית כו׳ וכן כאן היינו להיות גילוי השמחה  בה׳ גם בנפש הבהמית וזהו כענין מ״ש במ״א בפי׳ שור הבר שהוא מלשון ובר לבב כך שלמי שמחה היינו בשר שכבר נתברר ע״כ נותן כח ועוז בנפש הבהמית ועמ״ש עוד סד״ה ושבתי בשלום אל בית אבי.) (ועיין בפרדס בעה״כ ערך שלמים ובמא״א אות שי״ן סעיף מ״ה ובאות זי״ין סעיף וא״ו) ובשל״ה במסכת פסחים שלו דקנ״ו סע״א פי׳ שלמים ע״ד שיהיה השם שלם והכסא שלם ועמ״ש מזה בד״ה זכור את אשר עשה לך עמלק וזהו שלמים ענין שלימות הרי מבואר ענין הקרבת שלמי שמחה בכל יו״ט: ב והנה ארז״ל העוה״ב אין בו לא אכילה כו׳. ולפ״ד הרמב״ם ז״ל קאי על עולם הנשמות והרמב״ן ז״ל השיב עליו שאם כדבריו כן הוא א״כ מאי חידוש השמיענו הגמרא וכי שייך לנפש בלי גוף אכילה כו׳. אלא מסיק שקאי על זמן תחיית המתים שיהיה האדם בגוף ואעפ״כ אין בו לא אכילה כו׳. והטעם דהנה בחינת אכילה הוא כמ״ש אכלו רעים שתו ושכרו דודים אכלו רעים לעילא הם בחינת חו״ב. שתו ושכרו דודים לתתא הם בחינת זו״נ שהם בחינת המדות חו״ג ורחמים. דהיינו שבכדי שיהיה בחי׳ רעים שהם בחינת חו״ב צ״ל בחינת אכילה. ובכדי להיות בחי׳ מדות צ״ל בחי׳ שתיה דהנה בו ית׳ שאין ערוך אליו יתברך לא שייך בו בחינת חסד ואפי׳ בחינת חכמה וכולם בחכמה עשית כתיב שבחינת החכמה נקרא לגביה ית׳ בחי׳ עשייה ונקרא אדם דעשיה כו׳ כמאמר אנת חכים כו׳. ולאו מכל אלין מדות איהו כלל כי המדות הן בחי׳ גבול ומדה בכדי ליתן שכר טוב לצדיקים שיוכלו לקבל שכר דהיינו ליהנות מזיו השכינה כו׳. ולענוש לרשעים כו׳ שאם היו רחמים פשוטים בלי גבול ומדה הי׳ מרחם גם על הרשעים כו׳. והנה אצלו ית׳ שהוא א״ס ואין ערוך אליו כו׳ בכדי שיהיה בחי׳ חו״ב ומדות צ״ל בחי׳ אכילה דהיינו השפעה מלמעלה כמבואר בזהר וע״ח אבא יונק ממזל הח׳ שהוא בחינת אכילה ויניקה ע״י המזלות כו׳. וזהו אכלו רעים לעילא. ובכדי להיות בחינת דודים שהם המדות צ״ל בחי׳ שתיה שהוא בחי׳ ירידת ההשפעה למטה מטה עד שיהיה בחי׳ מדות כמו למשל שהשתי׳ מוליך את המאכל למטה כי מים יורדים כו׳. וזהו שתו וגו׳ ושכרו הוא בחי׳ התגלות נכנס יין כו׳. הרי נת׳ ענין אכילה מהו. ועתה צ״ל ענין שביעי של פסח. כי הנה ארז״ל בענין קי״ס ראתה שפחה על הים כו׳. ולהבין היכן הוא מרומז בתורה שהי׳ גילוי אלקות גדול כ״כ דבשעת מ״ת כתיב פב״פ דבר כו׳. אבל כאן מהיכן למדו זה. אך הענין דהנה כתיב מה תצעק אלי כו׳ וגם כתיב ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון. כי הנה ידוע שהדבור הוא ע״י בחי׳ חכמה כמ״ש בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא כידוע ממשל התינוק שאינו יכול לדבר כו׳ והנה ארז״ל חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו כמשל מי שבא לפני מלך גדול כו׳. והיינו משום איידי דטריד למיבלע לא פליט כו׳ וקי״ס שנגלה להם גילוי אלקותו ית׳ שלמעלה מבחי׳ חכמה לכן כתיב ואתם תחרישון בחינת שתיקה ולכן בתפלת שמו״ע ג״כ שהוא מעין אותו גילוי בחי׳ ביטול כו׳ אין משמיעין קול כו׳. וזהו הפך ים ליבשה כו׳ שם נשמחה בו דהל״ל בקע ים כו׳. אך דהנה ים הוא בחי׳ משפיע ויבשה הוא בחי׳ מקבל שהים משפיע לחלוחית בארץ והולידה והצמיחה כו׳ כי כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת בחזרה לנחלים שאל״כ היו הנחלים חריבים ויבישים וגם הענן מקבל ממימי אוקיינוס והרוה את הארץ והולידה כו׳. ובהגלות נגלות גילוי גדול כנ״ל נהפך ים ליבשה וקמו כמו נד להיות להם חומה כו׳ בחי׳ אבן דומם איידי דטריד כו׳ כנ״ל. ואגלידו מיא מה שלא ראה יחזקאל גילוי גדול כ״כ כי יחזקאל לא ראה כ״א פני אריה כו׳ בחי׳ התחלקות (וכמ״ש בד״ה כנשיר יעיר) משא״כ בשעת קי״ס הי׳ גילוי אלקותו ית׳ שלמעלה מבחינת התחלקות כ״א בבחי׳ קרח דאגלידו מיא  וקמו כמו נד כנ״ל וכמ״ש ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח כו׳ קרח בחי׳ חרק. וזהו ויהי הענן והחושך ויאר כו׳. ויאר לשון זכר קאי על החשך שהחשך האיר להם. דהנה במעשה בראשית כתיב ויבדל אלקים בין האור כו׳ בחי׳ פרסא מפסיק בכדי להיות השתלשלות העולמות והתחלקות כו׳ רק ביום א׳ משימ״ב שמשו אור וחושך בערבוביא ובכדי להיות השתלשלות כו׳ הבדיל כו׳. ובשעת קי״ס האיר בחי׳ החשך הנ״ל שהוא בחי׳ ישת חשך סתרו שלמעלה מבחי׳ השתלשלות (שמלמטה למעלה הוא נק׳ חשך משום דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכמ״ש מזה באריכות בד״ה שחורה אני ונאוה אש שחורה ע״ג אש לבנה כו׳ ע״ש). ולכן לא הקריבו שלמי שמחה בשביעי של פסח (צ״ע) שבחינת השמחה של שביעי של פסח גדול כ״כ שאינה יכולה לבוא לבחינת התגלות בבחי׳ פנימית שהוא בחי׳ אכילה כ״א בבחי׳ מקיף עליהם מלמעלה ולכן כתיב שם נשמחה שם דייקא. וזהו שארז״ל עוה״ב אין בו לא אכילה כו׳ שלעוה״ב ג״כ יתגלה גילוי אלקותו מבחי׳ שלמעלה מהשתלשלות לכן לא יתגלה בבחי׳ אכילה פנימית כ״א בבחי׳ מקיף כנ״ל (וע׳ במא״א אות אלף סעיף קע״ח שכתב אכילה ושתיה הכל מחיבור זו״נ כו׳) וזהו ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים דהנה בגמ׳ איכא פלוגתא חד אמר שמים קדמו כו׳ ואלו ואלו דברי אלקים חיים שבמעשה שמים קדמו ובמחשבה קדומה ארץ קדמה ובשעת קי״ס שנתגלה בחי׳ מחשבה עילאה ששם ארץ קדמה לכן כתיב הלכו ביבשה בתוך הים היינו בבחי׳ יבשה שקדמה לשמים כנ״ל:

צו, ט׳

ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת להוי׳ אלקיך לא תעשה מלאכה. הנה מצינו ששלשה ימים טובים נק׳ עצרת חג השבועות זמן מ״ת ושמע״צ שהוא זמן שמחת תורה ושביעי של פסח. וגדול מה שנאמר בשביעי של פסח יותר ממה שנאמר בכולן שנאמר בו להוי׳ אלקיך ולא לכם כבשאר יו״ט שיש בהם חציו לה׳ וחציו לכם כ״א כולו לה׳ והיא יום קי״ס וגדולה היתה ביזת הים כו׳ שהוא ענין העלאת ניצוצין כו׳ (ועיין ברבות שה״ש בפסוק תורי זהב ועמ״ש בד״ה נאוו לחייך בענין תורי זהב) וראתה שפחה על הים כו׳ קחם על זרועותיו, כמשל התינוק שאינו יכול לראות למרחוק והגביהו אביו לראות. והנה כתיב עד יעבור כו׳ עד יעבור כו׳ ב״פ. דהנה לעתיד כתיב והניף ידו על הנהר בעים רוחו והכהו לז׳ נחלים והדריך בנעלים (וע׳ ברבות ריש קהלת ס״פ הבל הבלים) וכתיב בתרי׳ אודך ה׳ כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני וכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות דהיינו כמו שעברו בני ישראל בעלותם ממצרים את מי ים סוף שהוא בחי׳ סופא דכל דרגין כן לע״ל יעברו את הנהר להיות בבחי׳ עבר הנהר כמ״ש בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם והוא הנהר היוצא מעדן (ועמ״ש מזה בד״ה אם בחקתי) וידוע שעדן הוא בחי׳ חכמה ואיזהו חכם הרואה את הנולד בבחי׳ ראי׳ ונהר היוצא מעדן הוא בחי׳ בינה שהוא בחי׳ שמיעה והבנה בהתבוננות בגדולתו ית׳. והנה י״ס נגזר לי״ב גזרים למנין שבטי בנ״י כדכתיב לגוזר י״ס לגזרים כל״ח בכדי שכל שבט ושבט במסילתו יכון כל חד לפום שיעורא דילי׳ (ועמ״ש בד״ה מזמור שיר חנוכת הבית) ולעתיד כתיב והכהו לז׳ נחלים כנגד בחי׳ ז׳ רועים ג׳ אבות וד׳ אמהות, (עמ״ש מענין ז׳ רועים בד״ה ראיתי והנה מנורת זהב כולה כו׳ ושבעה נרותיה עליה. ועמ״ש בד״ה והיה אור הלבנה בענין שבעתים כאור שבעת הימים). והנה עתה בזמן דעכשיו לא נתגלה בחי׳ עבר הנהר הנ״ל אבל לע״ל כתיב אראנו נפלאות אראנו בחי׳ ראיה כנ״ל. וזהו אודך ה׳ כי אנפת בי דהיינו יסורים קושי השעבוד פרנסה ולכן ישוב אפך ותנחמני שע״י שסבלנו העוני והדוחק נזכה לבחי׳ התגלות בחי׳ בעבר הנהר כנ״ל. וזהו ששת ימים תאכל מצות ולא ז׳ ימים כי הפ׳ הזה  נאמר על העתיד שיום הז׳ יהי׳ עצרת להוי׳ אלקיך בחי׳ עבר הנהר היוצא מעדן שאין בו לא אכילה כו׳ לכן לא יהי׳ בו אכילת מצה לחם עוני, ולכן כתיב ל״ת מלאכה סתם ולא מלאכת עבודה כדכתיב בשאר ימים טובים שהותרה בהם אוכל נפש. אבל ביום הז׳ הנ״ל לעתיד לבא לא תעשה מלאכה סתם אפילו מלאכת אוכל נפש נמי במשמע לפי שאין בו לא אכילה כו׳ כנ״ל. והנה הגם שבלילות הראשונות של פסח נתגלה בחינת מוחין דגדלות כידוע רק שזה היה לפי שעה בבחי׳ דילוג שלא כדרך הטבע ולכן צ״ל ספירת העומר אחר בחינת התגלות הנ״ל היום יום א׳ כו׳ היינו כדי להמשיך במעט מעט אגרשנו, (ר״ל שבכל יום נעשה בירור מדה א׳ מהמדות שבנפש הבהמית ע״י המשכת היום יום כו׳). ולמשל כמו א׳ שנתן מתנה לחבירו כיס מלא זהובים שמתחלה מקבל המתנה בפעם א׳ בכלל ואח״ז הוא סופר ומונה הזהובים מעט מעט בפרט (ועמ״ש ר״פ שלח בענין עגולים ויושר שהוא ג״כ כענין כלל ופרט ועמ״ש סד״ה כנשר יעיר):

צו, י׳

להבין מפני מה יו״ט דפסח הוא ביום שנעשה הנס משא״כ בחנוכה ופורים שהן ביום המנוחה. (ועמ״ש בפ׳ וישב סד״ה כה אמר כו׳ ונתתי לך מהלכים כו׳). ויובן בהקדים ענין ממלא וסובב. ממלא פי׳ אור וחיות הנמשך ממדרגה למדרגה עולם הנשמות ואח״כ מלאכים עד שנמשך בעוה״ז הגשמי שהרי נודע שהעוה״ז מקבל מע׳ שרים והשרים מקבלים מן המלאכים גבוה מעל גבוה שעליו. אבל הסובב הוא בחי׳ האור והחיות שאינו נמשך ע״י הדרגה מזה לזה אלא לכולם כאחד עד״מ בנפש יש ג״כ ב׳ מיני השפעות החיות א׳ הנמשך ממדרגה למדרגה משכל למדות וממדות למחשבה וממחשבה לדבור כו׳ והב׳ המאיר על כולם כאחד שלא ע״י המשכה בהדרגה מזה לזה, והוא שאנו רואים כשיעלה ברצונו שבמוחו לפעול איזה דבר ברגלו אזי תפעל הרגל מיד כרגע ממש מבלי שהיית זמן מה עד שיומשך בה הארה מן המוח ע״י השתלשלות כסדר המדרגות היינו בהכרח מפני שהארת המוח מאיר בה ג״כ שלא ע״י הדרגה זו כו׳. וכן יש למעלה ב׳ מיני השפעות ממכ״ע היא ההארה שבבחי׳ גילוי ונמשך כסדר המדרגות וע״ז כתיב מלא כל הארץ כבודו וכבודו היינו זיו כו׳, אבל הסובב הוא שאינו מתגלה ממש רק בבחי׳ חיצוניות אבל שלא ע״י הדרגה וכולא שוים קמי׳ נשמות ומלאכים רוחניות וגשמיות ואפי׳ קליפות וכמ״ש את השמים ואת הארץ אני מלא אני מהו״ע ית׳ מלא השמים וארץ בשוה ממש (ועמ״ש מזה בד״ה ויקח קרח). והנה בפסח כתיב ופסח ה׳ על הפתח. פי׳ שהי׳ הנס ע״י התגלות הארה בבחי׳ דילוג שלא ע״י השתלשלות ממדרגה למדרגה והיינו בחי׳ סוכ״ע כמ״ש ועברתי אני ולא מלאך כו׳, והטעם שהי׳ צ״ל כן ולא כמו במחנה סנחריב שנאמר ויצא מלאך ה׳ ויך במחנה אשור וכן בסיסרא כו׳ כי שם הי׳ רק שליחות בלבד לדבר מוכן צא ופגע בהם, משא״כ במצרים מכת בכורות כל בכור וצריך הבחנה לידע מי הוא הבכור לאב שהיו שטופי׳ בזמה ואפי׳ בכור לאם ג״כ קשה לידע שהרי מהם שהיו זקנים ואין זה בכח המלאך להבחין, ומ״ש בספרים טעם משום שהמלאך אינו יכול לירד כ״כ במקום טומאה. דחוק. שהרי מחנה אשור תוכיח. אך איך שיהיה הטעם הכוונה הכל א׳ שאז הי׳ גילוי מבחי׳ סוכ״ע וזהו אני מהו״ע ית׳ ולא מבחי׳ ממכ״ע. ועם כל זה יובן הקושיא הנ״ל. כי הנה היו״ט הוא ענין השראת קדושה עליונה וא״א להיות גילוי זה והשראה זו עד שיעבירו מתחלה החיצונים המונעים. כמ״ש ובערת הרע כו׳. ולכן גבי פורים מתחלה הרוג בשונאיהם ע״ה אלף שהיו עמלקים שהיא קליפה עצומה. כדכתיב ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד וכתיב מחה תמחה כו׳ ועשרת בניהמן. ואח״כ עשו יום משתה ושמחה ומשלוח מנות כו׳ התגלות הקדושה, ועד״מ המלך כשרוצה  להיות לו דירה בבית חדש אזי מתחלה צריך לנקותה מכל טינוף ולכלוך כו׳ ולכן היה זה בשני ימים יום א׳ ההעברה ואח״כ למחרתו הגילוי והיינו לפי שהי׳ הגילוי מבחי׳ ממכ״ע שהוא ע״י הדרגה תחלה מעביר כו׳ וא״א להיות שניהם בבת אחת. אבל נס דפסח שהיה ע״י גילוי בחי׳ סוכ״ע שאינו בבחינת התחלקות ומאיר לכולם כאחד ע״כ יכול להיות שני דברים אלו בנושא א׳ נגוף למצרים מכת בכורות והתגלות הקדושה לישראל עד שאמרו הלל כו׳, ומ״ש בספרים שזה היה קודם חצות וזה לאחר חצות אינו אלא הכל היה בזמן א׳. (ועמ״ש כה״ג בענין זכור ושמור בדבור אחד נאמרו סד״ה זכור את יום השבת יעו״ש). אך להבין מאחר שהסובב הוא השוה ומשוה כו׳ כנ״ל ולפניו כחשכה כאורה ואם צדקת כו׳ וא״כ איך משם ממש יומשך להיות נגוף למצרים כו׳. אך הענין עפמ״ש בפע״ח בפי׳ עבדים היינו כו׳ ויוציאנו הוי׳ אלקינו או״א שהלבישו לזרועות דא״א. פי׳ כי הנה ישראל שרשן מבחי׳ פנים כמ״ש יאר ה׳ פניו אליך ומצרים שרשם מבחי׳ אחוריים עורף פרעה אותיות הערף כו׳ ולפי שהיו בבחי׳ הסתר פנים לפי שנאמר וימת יוסף וכל אחיו כו׳ וההשפעה נמשכה מבחי׳אחוריים כמאן דשדי בתר כתפוי ע״כ עבדים היינו לפרעה המקבל ג״כ מבחי׳ עורף כו׳. אבל אח״כ ויוציאנו ה׳ אלקינו או״א שהלבישו כו׳ שיומשך ההשפעה בבחי׳ יאר ה׳ פניו ועי״ז נמשך אתנו סלה. אע״ג דבבחי׳ סובב כולא עלמין מצד עצמו נאמר כחשכה כאורה כנ״ל אבל הרי הסובב מאיר ע״י בחי׳ ממכ״ע שהרי מן החלל נמשך הקו כו׳ ומצד התלבשות זו בבחי׳ ממלא או״א שהלבישו כו׳ נמשך שהוציאנו ממצרים מעבדות לחירות (ועמ״ש בפ׳ וישלח בד״ה ויאבק איש עמו גבי אם תגבי׳ כנשר משם אורידך, ובפ׳ מקץ בד״ה כי עמך מקור חיים בפי׳ השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל. ולעיל סד״ה להבין מ״ש בהגדה מצה זו גבי אני הוא ולא אחר. ובד״ה ואכלתם אכול גבי אשר עשה עמכם להפליא. וסד״ה שימני כחותם. ועמ״ש מענין שהסובב מאיר ע״י בחי׳ ממלא בד״ה יביאו לבוש מלכות כו׳. ועמ״ש במ״א ע״פ הזהר ר״פ ויקרא בענין שאל לך אות כו׳ שהנסים באים בשני מדרגות. הא׳ ע״ד העמק שאלה והיינו מאות ה׳ בתראה שמתלבשת בלבושי הטבע, והב׳ ע״ד הגבה למעלה כנסים דיצי״מ וקי״ס שיוצאים לגמרי מדרכי הטבע והיינו לפי שהוא נמשך מגילוי בחי׳ סוכ״ע רק שמאיר ע״י בחי׳ ממלא וזהו הגבה למעלה דא אות יו״ד דשם הוי׳ והיינו ענין או״א שהלבישו כו׳ כנ״ל):

צו, י״א

הים ראה וינוס כו׳. ההרים רקדו כאילים כו׳. והנה צ״ל למה ההרים רקדו והים ראה וינוס. ובשל״ה במסכת פסחים שלו פי׳ כי הניסה הוא העבודה מיראה והריקוד הוא העבודה מאהבה. והוא בחי׳ שר ובחי׳ עבד. והנה בהתגלות המלך אזי בחי׳ שר שעבודתו בשמחה תגדל שמחתו וזהו ההרים שהם מדות דאצילות שמשם שרש הנשמות הנק׳ אחים למקום כשר לפני המלך ולכן רקדו. ובחי׳ עבד שעבודתו ביראה אזי בהתגלות המלך תפול האימה והפחד ביותר וזהו הים שמשם שרש בחי׳ כעבד לפני המלך ראה וינוס כו׳ (ועמ״ש מענין שר ועבד סד״ה רני ושמחי בת ע״ש בד״ה הנה בת כו׳. ועיין רבות בשלח פכ״א מפני מה אתה בורח אמר לו הים מפני אלוה יעקב מפני יראתו של הקב״ה והוא ע״ד וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, ועיין עוד מענין הים ראה וינוס ברבות במדבר פרשה א׳ דר״ט ג׳ ובפ׳ עקב גבי אתה עובר היום את הירדן דף רצ״ב ג׳. מקץ ס״פ פ״ז זח״ב מ״ט סע״א ר״ל ע״ב). ולהבין זה בתוספת ביאור הנה מתחלה יש להקדים ענין שביעי של פסח שבו נקרע הים ומבואר בפע״ח שהוא ג״כ ענין לידת הנשמות. וז״ש ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. והענין כי נשמות  ישראל עלו במחשבה ואז נק׳ אחים ורעים להקב״ה. ופי׳ אחים ורעים היינו להיות כי קוב״ה הוא בחינת אור א״ס ב״ה כשמלובש במדות דאצילות כי א״ס ב״ה בעצמו לאו מכל אינון מדות איהו כלל ולא יתכן על העצמות קריאת שם כלל אלא רק על בחי׳ התגלותו ואז נק׳ הוי׳ יו״ד חכמה ה׳ בינה כו׳. והנה ס״ר נשמות ישראל שנמשכים מס״ר אותיות המחשבה נק׳ אחים לקוב״ה שהם המדות וכמו עד״מ במחשבת שכל שהאותיות הם כעצם א׳ עם מהות השכל שבתוכם וכן מחשבת המדות עם המדות כו׳ ואז הם בחי׳ אלקות ממש כי באצילות איהו וחיוהי וגרמוהי חד כמ״ש במ״א (ועמ״ש בפ׳ יתרו בד״ה זכור את יום השבת ובד״ה אני ישנה גבי רעיתי ובד״ה שחורה אני גבי בנות ירושלים וע״פ ושמתי כדכד) ובכדי שתתהוה הנשמה בבחי׳ יש להיות בחי׳ נברא שהוא בחי׳ נפרד מאין ממש שהרי בהיותה באצילות היא בחי׳ אלקות ממש כי גם מה שנקרא בשם אותיות מחשבה הכל לשכך האזן. אבל כי לא מחשבותי מחשבותיכם כתיב הוא ע״י מדת מלכותו ית׳ (וכמ״ש באגה״ק בד״ה איהו וחיוהי) שהיא הנק׳ לבוש להעלים ולהסתיר עד שיוכל להיות בחי׳ יש וכמ״ש ה׳ מלך גאות לבש כי מדת המלוכה היא הלבוש הגורם להיות התהוות היש כי אין מלך בלא עם והיינו נפרדים דוקא שעליהם יתכן המלוכה להיות בבחי׳ התנשאות עליהם והם יהיו באימה כו׳ שהרי על מאה בנים לא יקרא האב מלך. ולכן נק׳ המל׳ ים. (ועמ״ש בד״ה מי מנה עפר יעקב בענין והים עליהם מלמעלה). כי הנה כל מה שיש ביבשה יש בים רק שאין נראין לעין כי מי הים מכסים עליהם, וכך למעלה הנה אותיות יהי אור יהי רקיע המחיה את כל העולמות הם באצילות והים שהוא המל׳ מכסה עליהם בלתי יתגלו לנבראים המתהווים מהם שאם היו מתגלים היה הגשמיות בטל ברוחניות כמשל ביטול זיו השמש במאור עצמו ואינו נראה ליש אלא במקום שאין המאור נראה כו׳. כך גשמיות המתהווה היה בטל למקורו הוא רוחניות המהוה וא״א להיות מציאת נשמה ומלאך שהם בחי׳ נפרדים רק שהם באהבה כו׳ אלא כשאין האלקות בגילוי בראי׳ ממש. והעלם והסתר זה הוא ע״י המל׳ כי זה כלל גדול שהמל׳ היא הגורמת להיות בחי׳ יש כנ״ל ונק׳ לכך אימא תתאה מטרוניתא אם אם הבנים כמ״ש בסש״ב בשם הזהר (ועמ״ש בביאור ע״פ יונתי בענין יפתי ובמ״א ע״פ למען תירא לקמן בפ׳ ואתחנן). ולכן הנשמה היא בבחי׳ עיבור במל׳ כי בשמע״צ שאומרים מוריד הגשם נמשכים הנשמות ברחם הנוק׳ ושוהים שם ז׳ חדשים עד ז׳ של פסח זמן הלידה. עד״מ בגשמיות שלהיות התהוות מהות ולד מן הטפה צ״ל עיכוב ושיהוי ז׳ חדשים ברחם הנוק׳ שבמשך זמן זה ע״י שאוכל ושותה ממה שאמו אוכלת ושותה ונמשך בו חיות עד שעושהו להיות יש. כך הנשמה דאצי׳ שהיא בחי׳ אין בכדי שתתהוה להיות בחי׳ יש הוא ע״י שמתעכבת ברחם הנוק׳ ושוהה שם ז׳ חדשים ואוכלת ושותה כו׳ שנמשך שם אורות עליונים. והנה בז׳ של פסח הוא לידת הנשמות. והענין כי בכדי שיהיה בחי׳ לידה ופתיחת הרחם להיות הנשמה יוצאת מן ההעלם לגילוי צ״ל המשכה והארה במדת המל׳ מלמעלה מהשתלשלות (וכמ״ש במ״א ע״פ מאמר הזהר פ׳ פינחס דרמ״ט בענין כאיל תערוג. ועמ״ש במ״א ע״פ למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה פי׳ ה׳ אחת היינו ה׳ ראשונה דשם הוי׳ שבה ועל ידה נמשך כח הלידה, וביאור ענין זה יובן ממ״ש ר״פ לך לך בענין ה׳ שנתוסף לאברם שיהא נק׳ אברהם כו׳ ע״ש). וזהו מ״ש ויולך ה׳ את הים ברוח קדים עזה כי ע״פ השתלשלות משכל למדות עד ממחשבה לדבור א״א להיות המשכה מבחי׳ האין בבחי׳ היש אלא ע״י גילוי הארת הסובב שמקיף לאבי״ע שכולם שוים קמי׳. וז״ש רוח קדים כו׳ שעי״ז היה קי״ס כי הים המכסה ומסתיר אינו אלא בבחי׳ השתלשלות אבל בגילוי הארה שלמעלה  מהשתלשלות הפך מים ליבשה כו׳. וז״ש בזהר מה תצעק אלי בעתיקא תליא מילתא שמשם נמשך הכח להיות בחי׳ לידה. והנה בגילוי הארה זו אזי ההרים רקדו כו׳. הרים הם חג״ת. וגבעות חג״ת דבריאה או נה״י דאצי׳. ולהיות שהם למעלה מבחי׳ ים שהוא הצמצום כנ״ל. לכן רקדו כאילים שבגילוי אור הסובב נכללו כביטול נר בפני אבוקה והיינו שהאורות דתיקון המלובשי׳ בכלים נסתלקו מן הכלים ונכללו באור זה המקיף כנ״ל. והגם שגם מדי שבת בשבתו יש עליות העולמות אך הכל מדרגא לדרגא עשיי׳ ביצירה ויצי׳ בבריאה כו׳ ונק׳ הילוך. אבל הריקוד הוא עלי׳ הגדולה שלא בהדרגה כלל דהיינו באור הסובב כנ״ל. כאילים שאין בהם דעת ושרש בחי׳ זו הוא למעלה מהדעת (עמ״ש בד״ה ותוסף אסתר בענין מה קול גדיא כו׳ ע״ש) אבל הים סופא דכל דרגין המסתיר ומעלים וכשראה גילוי אור הסובב לא הי׳ יכול להתכלל בו כנר בפני אבוקה כמו ההרים שהרי הוא המעלים לכן וינוס העברת והסתלקות ההעלם והוא עד״מ באדם שבהשתלשלות משכל כו׳ עד לדבור אבל כשנופל ריבוי אור שלמעלה מהשכל אזי נפסק הדיבור ואישתק. וז״ש משה כבד פה וכן צלותא בחשאי כו׳ (ועמ״ש בביאור ע״פ אלה מסעי כו׳ בענין מ״ב מסעות ומ״ט ימים דספירת העומר). וכ״ז מלפני אדון חולי ארץ גילוי אור הסובב כנ״ל ההפכי הצור וחלמיש מוציאי אש להיות אגם מים דהיינו מגבורה לחסד שנתבטלו ממציאותם וכנודע בענין עושה שלום בין מיכאל כו׳. וכ״ז היה בפסח אשר פסח ה׳ בחי׳ דלוג בלא אתעדל״ת מדלג על ההרים כו׳. אבל אח״כ מצות ספירת העומר מ״ט יום ממחרת השבת הוא בחי׳ אתערותא דלתתא ועי״ז היה אח״כ בשבועות פנים בפנים מתן תורה. (ועמ״ש עוד מענין הים ראה וינוס בביאור ע״פ במדבר סיני באהל מועד ע״פ המדרש רבה במדבר פרשה א׳ ע״פ הים ראה וינוס ע״ש):

צו, י״ב

והניף ידו על הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים (בישעיה סי׳ י״ב) הנה ים סוף הוא בחי׳ מלכות דאצילות שהיא בחי׳ דבור העליון שהדבור הוא סופא דכל דרגין שבדבר ה׳ שמים נעשו וכל העשרה מאמרות הם המשכות מע״ס דאצילות ומתלבשים באותיות הדבור יהי אור הוא ההמשכה מבחי׳ חכמה כו׳ והדבור הוא מעלים ומכסה על אור ההמשכה. כמו עד״מ באדם הנה אותיות הדבור הם כלי להשכל והמדות שהם נמשכים ומתלבשים בו. אך מ״מ האותיות הם מעלימים על השכל שבתוכן ומצפינים אותו בתוכן שהרי הקטן אף שמבין כל האותיות והתיבות ואומרן היטב עכ״ז אינו מבין כלל ההשכלה שבתוך האותיות רק מי שהוא עצמו חכם מקודם אזי מבין מתוך האותיות כו׳ אבל מהות האותיות עצמן הוא בחי׳ העלם לגבי מהות השכל והמדות.

ולכן למעלה שהתהוות החכמה דבי״ע הוא רק מן הדבור עליון ולא כמו במשל שהלומד הוא חכם מקודם. הרי א״כ הדבור והאותיות דמל׳ דאצי׳ הם מעלימין ומצפינין על החב״ד והמדות דאצילות המתלבשים בהדבור שלא יתגלה כלל בבריאה כי אם איזו הארה מועטת מאד כמו בחי׳ האור הנמשך ע״י השערות כו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה שניך כעדר הרחלים) וזהו ענין ים שנקרא עלמא דאתכסיא. א״נ מה שהדבור נק׳ העלם היינו לפי שמה שנמשך מהשכל ומתלבש בהדבור זהו רק חיצוניות השכל אבל פנימי׳ השכל א״א להתגלות כלל באותיות ודבור כו׳ (וכמ״ש במ״א בביאור ע״פ כי ביום הזה יכפר). וענין קריעת ים סוף היינו שמאתכסיא נעשה אתגליא דהיינו שלא יסתיר הדבור עליון על האורות עליונים המלובשים בו שהם השכל והמדות עד״מ שהם ע״ס דאצילות כ״א שיתגלה ממש לנשמות דבריאה ג״כ כמו שהוא הגילוי באצילות.

ולהיות שענין קי״ס הוא התחברות הבריאה עם האצי׳ ממש בלי פרסא ומסך  המפסיק כו׳ לכן נקרע הים לי״ב קרעים כי הנה השבטים הם בבריאה ושם הם י״ב בחי׳ בכלל. וכן המלאכים דבריאה הן י״ב בקר והים עליהם מלמעלה. עם היותן דרך כלל ארבע מחנות שכינה מיכאל גבריאל רפאל אוריאל. וכמ״ש ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. מ״מ כל א׳ מתחלק לשלש כמו י״ב שבטים שהיו ד׳ דגלים וכל דגל יש בו ג׳ שבטים. והוא כמו ביד יש ג׳ פרקין וכן ברגל (וכמ״ש בזהר פ׳ ויחי דרמ״א ע״א). והנה הגם שהשבטים עצמן הם בבריאה מ״מ שרשן ומקורן י״ב גבולי אלכסון דז״א דאצי׳ (וכמ״ש במ״א סד״ה והנה אנחנו מאלמים אלומים ובביאור ע״פ יהודה אתה). ולכן קי״ס שהוא חיבור ועליית הבריאה באצילות ה״ז התחברות ועליית הי״ב שבטים דבריאה בי״ב גבולי אלכסון דז״א דאצי׳ (ועמ״ש ע״פ וירד הגבול) ולכן נקרע הים לי״ב גזרים שכל שבט ושבט במסילתו יכוין כל חד לפום שיעורא דיליה (וכמ״ש בד״ה אלה פקודי המשכן בפי׳ ששם עלו שבטים שבטי יה כו׳):

ב וכל זה הוא ענין קריעת ים סוף שהוא בבחי׳ הדבור עליון. דהיינו שלא יעלים הדבור והאותיות כו׳. אמנם לע״ל כתיב והניף ידו על הנהר והענין כי הנה קי״ס היה צ״ל כדי שיוכל להיות אח״כ קבלת התורה וכמארז״ל פ׳ בתרא דפסחים דקי״ח ע״א בפי׳ הים ראה וינוס ההרים רקדו. ההרים רקדו קאי על מתן תורה כו׳ כי עיקר ענין קיום המצות הוא שעי״ז ממשיכים שיהיה גילוי אור א״ס למטה בבי״ע כמו שמתגלה בע״ס דאצילות אשר שם איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד. משא״כ בבי״ע שהם עולמות הנפרדים בבחי׳ יש ודבר נפרד וע״י המצות שהם רמ״ח אברים דמלכא ממשיכים גילוי יחוד עליון שבאצילות שיהיה מתגלה עד״ז ממש גם בבי״ע (וכמ״ש בת״א פ׳ בראשית בביאור ע״פ כי כאשר השמים החדשים ובד״ה משה ידבר) ולכן היה צ״ל תחלה קי״ס שהוא ענין בקיעת הפרסא המפסקת בין אצי׳ לבריאה עד שבנ״י הלכו ביבשה בתוך הים ועי״ז היה יכול להיות אח״כ קבלת התורה שמאצילות יומשך הגילוי בבי״ע.

והנה ענין מ״ת הוא היום לעשותם בקיום המצות בפועל ממש ותלמוד תורה כנגד כולם. ולמחר לקבל שכרם היינו לע״ל והוא ענין התגלות פנימית התורה וטעמי מצות וכדפרש״י ע״פ ישקני מנשיקות פיהו וזהו ג״כ ענין משיח שנאמר בו הנה ישכיל עבדי ירום ונשא כו׳ היינו מאברהם ויצחק כו׳ עד וגבה מאד אותיות אדם שיהיה למעלה מבחי׳ אדם הראשון ומבחי׳ מרבע״ה כמ״ש בספר הגלגולים פי״ט ושם פי׳ מאדם הראשון אחר שחטא וע׳ לקמן.

ועיין בהרמ״ז ס״פ בא ור״פ ואתחנן בדף ר״ס ע״ב גבי משה הוי שירותא ובפ׳ כי תצא דרע״ו סע״ב בד״ה כימי צאתך והוא ילמד דעת לכל העם בהשגת פנימית התורה. כ״א לפי פשוטו שילמוד תורה הנגלות לנו ולבנינו. אינו מובן איך יוכל האחד לשאת ריבוא רבבות אנשים ועוד והלא אז בתח״ה יקומו מרבע״ה גם כל הגדולים שכבר יודעים את כל התורה כו׳. אלא הענין כי אז יהיה הלימוד בפנימית התורה שארוכה מארץ מדה ויש בה עליות רבות לאין קץ ותכלית. אך הנה כמו שכדי להיות קבלת התורה בהיום לעשותם הי׳ צ״ל תחלה קי״ס כך כדי להיות התגלות פנימי׳ התורה לע״ל צ״ל והניף ידו על הנהר.

והוא נהר פרת דכתיב ביה והנהר הרביעי הוא פרת וארז״ל פרק בתרא דבכורות דנ״ה ע״ב הוא דמעיקרא דהיינו בחי׳ ונהר היוצא מעדן והוא בחינת בינה שהיא בחי׳ מחשבה שלמעלה מהדבור וע״כ נק׳ נהר שהמחשבה אינה נחה ושוקטת ונמשכת תמיד. וע״כ נק׳ נהר שנמשך תמיד מלשון ונהרו אליו כל הגוים משא״כ הים נק׳ מקוה המים דקוו וקיימו והוא בחי׳ הדבור כו׳ וזהו ונהר יוצא מעדן שיוצא ונמשך תמיד מבחי׳ עדן.

והנה המחשבה היא ג״כ בחי׳ אותיות והם ג״כ רק בחי׳ לבושי׳ לעצם החכמה כמו הדבור אלא שהוא לבוש פנימי יותר אבל  מ״מ הוא ג״כ בחי׳ לבוש והעלם לגבי עצמיות הח״ע ע״ד הנ״ל באותיות הדבור רק שאין ההעלם כמו באותיות הדבור.

ועמ״ש מענין זה בביאור ע״פ ששים המה מלכות גבי ענין פנימית וחיצונית וענין והניף ידו על הנהר כו׳ היינו שיהיה התגלות עצמיות עדן העליון שלא כמו שנמשך עכשיו בג״ע ע״י הנהר שהוא ע״י האותיות והאותיות מלבישים ומעלימים ואין זה תפיסת והשגת עצמיות בחי׳ עדן.

ולכן ארז״ל ספ״ה דברכות שעל עדן נאמר עין לא ראתה ושמא תאמר הוא גן הוא עדן תלמוד לומר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. והיינו משום שאין ההמשכה בג״ע רק באמצעית האותיות דבחי׳ נהר הנ״ל שהאותיות הם מעלימים כו׳ והגילוי הוא רק הארה בעלמא אבל ע״י והניף ידו על הנהר כו׳ יבואו לגילוי בחי׳ עדן ממש וזהו פי׳ אראנו נפלאות אראנו דייקא בבחי׳ ראיה ממש שלמעלה מבחי׳ שמיעה והבנה שהיא ע״י אותיות לכן אינו דומה כלל שמיעה לראיה.

וענין ראיה זו בבחי׳ חכמה עצמה ממש יובן ע״ד מ״ש בפע״ח שער ק״ש שעל המטה פ״א גבי האריז״ל שבשעת השינה ביום השבת שמע בישיבה של מעלה בפ׳ בלק ובלעם דברים נפלאים מה שלא יכול לפרשם בשמונים שנים רצופים. וזה תמוה לכאורה איך יכול לתפוס במחשבתו בשעה א׳ מה שצריך לומר בדבור פ׳ שנה עם היות שהאותיות המחשבה נק׳ אתוון רברבין לפי שבמחשבה משיג במעט זמן מה שצריך ע״ז בדבור זמן רב ועיין בזח״ב תרומה דקל״ב א׳ (שלכך בשבת אומרים א״ב אל אדון כו׳ שכל אות יש בו ד׳ או ה׳ תיבות כו׳ לפי שא״ב זה הוא מבחי׳ אתוון רברבין כו׳ דהיינו מחשבה כו׳) מ״מ היינו שמשיג במחשבה ברבע שעה מה שצריך לדבר שעה או שתים. אבל שישיג במחשבה בשעה א׳ מה שצריך לומר ס׳ או פ׳ שנה זהו נמנע. אבל הענין הוא שהשגתו היה בבחי׳ ראיה דהיינו ראיית עצמיות החכמה ולא כמו שמתלבשת בבינה והשגה בבחי׳ אותיות והיא למעלה מעלה מבחי׳ השכל כמו שמלובש בהשגה ואותיות עד שיתכן שמה שמשיג בבחי׳ ראיית החכמה בשעה ושתים כשירצה להלבישה באותיות יצטרך ע״ז זמן ס׳ או פ׳ שנה וכענין השתלשלות הזמן מלמעלה מהזמן דאלף שנה בעיניך כיום אתמול כו׳ ועד״ז ביקש משה אעברה נא ואראה את הארץ כי במשה כתיב וירא ראשית לו ורצה משה להמשיך בחינה זו בכנ״י שנקראת ארץ חפץ ולא פעל ולכן נאמר ועתה ישראל שמע כו׳ כ״א לעתיד יהיה גילוי בחי׳ זו בכנס״י ע״י משיח (וע׳ בזח״ג ואתחנן דר״ס ע״ב ע״פ אתה החלות כו׳ ועמ״ש מזה ג״כ בביאור ע״פ והניף הכהן אותם על לחם הביכורים בסופו) ועל דרך גילוי זה הוא שיהיה גילוי טעמי המצות לע״ל ולכן נאמר ע״ז עין לא ראתה כו׳ יעשה למחכה לו וע׳ זהר פ׳ ואתחנן דף רס״ז ע״ב יעשה מאן כו׳ וזה הוא שילמוד משיח. וע״ז נאמר הנה ישכיל עבדי כו׳ שיש בבחי׳ זו ג״כ עליות לאין קץ כו׳:

ג ומעתה יובן ג״כ מה שנאמר והכהו לשבעה נחלים כנגד ג׳ אבות וד׳ אמהות. כי הנה הי״ב שבטים הם בבריאה ונק׳ מרכבתא תתאה. אבל האבות הן הן המרכבה היינו מרכבתא עילאה דאצי׳ והיינו שהם חג״ת דאצי׳ (וכמ״ש במ״א בד״ה ענין האבות הן הן המרכבה כו׳. ע״ש. וכן האמהות הם באצי׳. ועמ״ש ע״פ וישכם לבן בענין האבות והשבטים ובפ׳ במדבר סד״ה וידבר כו׳ שאו כו׳ למשפחותם לבית אבותם ע״ש). והנה כמו שהשבטים עם היות שהן עצמן בבריאה עכ״ז יש להן שרש ומקור באצילות שלמעלה מהבריאה. אלא דשם הוא רק שרשן ומקורן לבד. אבל הן עצמן בבריאה וכמאמר נשמה שנתת בי טהורה היא ואח״כ אתה בראתה יש מאין ואין ערוך הבריאה לגבי אצי׳ ולכן כדי שיתחברו הן עצמן עם שרשן ממש שיהיה גילוי האצי׳ ממש בהם זהו דייקא ע״י קי״ס ולכן נקרע לי״ב גזרים כנ״ל. וכך הוא בענין האבות  שהן עצמן בז״ת דאצילות אבל שרשן ומקורן כתיב בעבר הנהר ישבו אבותיכם כו׳ כי ז״א בעתיקא אחיד ותליא (ועמ״ש בביאור ע״פ אם בחקתי תלכו). אלא דהיינו ששרשן משם אבל מ״מ הן עצמן בז״ת דאצי׳. ועמ״ש בביאור ע״פ שימני כחותם בענין רצועות דתפילין דהלמ״מ שיהיו שחורות דייקא ע״ש. אכן לעתיד ע״י והניף ידו על הנהר כו׳ אזי יתעלו האבות והאמהות להיות בהן הגילוי שלמעלה מאצי׳ בחי׳ בעבר הנהר כו׳ והיינו בחי׳ ז״ת דע״י. ולכן והכהו לז׳ נחלים שגם כל ישראל יקבלו הגילוי זה ע״י האבות ואמהות כו׳ (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ בהעלותך את הנרות כו׳ יאירו שבעת הנרות ובד״ה ראיתי והנה מנורת זהב כולה. ועמ״ש בפ׳ וישלח ע״פ ויעבר את מעבר יבק כו׳ ע״ש) והנה עי״ז יוכל להיות אח״כ התגלות פנימית התורה טעמי תורה שהוא התגלות מוחא סתימאה. משא״כ תורה הנגלית היא מחב״ד דז״א. (ועמ״ש סד״ה אני ה׳ אלקיכם דפ׳ ציצית בענין בתורת ה׳ חפצו ובתורתו כו׳ ע״ש). ולכן כדי להיות גילוי זה צ״ל ע״י שיעברו ביבשה את הנהר הנ״ל ואז יתגלה מה שלמעלה מאצי׳ דהיינו מו״ס בבי״ע ממש. ועמ״ש מענין גילוי זה בביאור ע״פ כי כאשר השמים החדשים הנ״ל ובביאור ע״פ כי על כל כבוד חופה.

ויש לומר ג״כ ע״פ מ״ש הרמ״ז פ׳ בראשית דף ד׳ סע״ב וז״ל נודע כי פרדס מתקן אבי״ע סוד מתקן אצילות פשט רמז דרוש מתקן בי״ע כו׳ שהם עולם הפירוד כו׳ עכ״ל ופי׳ מתקן בי״ע שלא יהיו בבחי׳ פירוד אלא שיהיו ג״כ בבחינת ביטול כמו באצילות. וגילוי תיקון זה יהיה לע״ל ע״י מעשינו עכשיו שאז כל בי״ע יתכלל בתוך האצי׳ (כמ״ש הרמ״ז פ׳ ואתחנן שם) וזהו ענין ונהר יוצא מעדן להשקות את הג״ן סדרים דאורייתא ומשם יפרד. פי׳ יפרד שזהו תיקון לעולם הפירוד. והיינו ע״י פר״ד פשט רמז דרוש שהם בי״ע שבאצילות הנמשכים מבחי׳ נהר הנ״ל והו״ע התורה שנאמר בה ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו כמש״ל בביאור ע״פ ולא תשבית מלח כו׳ ע״ש. אך ענין תיקון עולם האצי׳ היינו שיאיר בו גילוי אור א״ס ב״ה מפנימיות עתיק זהו ע״י פנימית התורה הנק׳ סוד הוי׳ ליראיו ועל תיקון זה נאמר והניף ידו על הנהר שהרי בבחי׳ ונהר יוצא נאמר ומשם יפרד שהוא מקור דבי״ע ותיקונם, אבל תיקון האצילות הוא ע״י בחי׳ שלמעלה מהנהר הנ״ל וזהו והכהו לשבעה נחלים ע״ד ונחל עדניך תשקם גילוי בחי׳ עדן עצמו כו׳ והיינו כי הנהר זהו מחשבה והנה מודומ״ע הם בי״ע וכמ״ש בד״ה שובה ישראל עד ויש מודומ״ע באצי׳ והן בי״ע שבאצילות.

ויש עוד בחי׳ מאד עמקו מחשבותיך כו׳ הי ינו מודומ״ע שלמעלה מהשכל ועד״ז יובן ענין גילוי בחי׳ שלמעלה מהנהר כו׳ ופי׳ בעים רוחו יש לפרש ע״פ משארז״ל ע״פ ורוח אלקים מרחפת על פני המים זהו רוחו של מלך המשיח המד״א ונחה עליו רוח הוי׳ (ברבות בראשית פ׳ ב׳ ור״פ תזריע) והנה במשה נאמר מן המים משיתיהו והוא מבחי׳ מים עליונים שמשם המשכות התורה הנגלות לנו כמים שיורדים מגבוה לנמוך אך פנימיות התורה זהו בחי׳ ורוח אלקי׳ מרחפת ע״פ המים למעלה מבחי׳ מים כו׳ ועז״נ והניף ידו על הנהר שהוא בחי׳ מים בעים רוחו מה שלמעלה מבחי׳ המים ועי״ז והכהו כו׳ וזהו נמשך ע״י התשובה שהיא ג״כ בחי׳ והרוח תשוב אל האלקים כמ״ש ע״פ האזינו השמים כו׳ ורוח אייתי רוח ואמשיך רוח להיות והניף כו׳ בעים רוחו כו׳:

ד ולתוספת ביאור שייכות ענין והכהו לשבעה נחלים דייקא לגילוי פנימית התורה שיהיה לעתיד הענין עפמ״ש בד״ה וישכם לבן הנ״ל שמדתו של יעקב אבינו ע״ה היא בחי׳ הרחמים העליונים תפארת דאצי׳ והיינו שאפי׳ על כל העולמות עליונים שייך ונופל בחי׳ רחמנות כו׳ ומדרגת השבטים יוצאי ירך יעקב הם במדרגה שלמטה ממנו דהיינו לעורר רחמים רבים על ניצוץ אלקות השורה בנפשו  איך שירדה פלאים כו׳ כי הרחמנות הוא לפי ערך הדעת כו׳ (ועמ״ש סד״ה את הכבש אחד תעשה בבוקר וגו׳). ומזה יובן למה קי״ס היה לי״ב גזרים לי״ב שבטים כי עכשיו שייך רחמנות של השבטים על ירידת הנשמה בגוף כו׳ שבעולם העשייה ההעלם וההסתר הרבה מאד משא״כ בעולמות עליונים וכנודע מענין אף עשיתיו כו׳ אבל לעתיד שיזדכך עולם העשייה ונגלה כבוד ה׳ שיהיה הגילוי בעשייה כמו למעלה א״כ אז לא שייך הרחמנות זו על הירידה בעשייה יותר מהבריאה כ״א הרחמנות של האבות עצמן שאפילו על עולמות העליונים שייך ונופל בחי׳ רחמנות כו׳ והנה כמו שבאתעדל״ת של רחמנות השבטים ממשיכים אתעדל״ע רחמים שלמעלה יותר דהיינו רחמים של האבות עצמן כמו למשל השבט של אילן שכופפין אותו שאזי נמשך עי״ז גם כל האילן עצמו ועי״ז נמשך גילוי אלקות ע״י התורה ומצות והוא המשכה שע״י התורה שלפנינו המשכת חכמה עילאה כו׳ וכמ״ש במ״א סד״ה מי מנה עפר יעקב שלהיות המשכת התורה הוא ע״י בחי׳ רחמים דיעקב וכדלקמן כך לע״ל ע״י גילוי הרחמנות של האבות עצמן בכל נש״י ימשיכו עי״ז אתעדל״ע מבחי׳ רחמים גדולים דא״א שלמעלה גם מחג״ת דאצי׳ וכמ״ש וברחמים גדולים אקבצך וכתיב וחסדי מאתך לא ימוש וחסדי דייקא כו׳ ועי״ז יומשך התגלות פנימית התורה שהיא בחי׳ מו״ס שלמעלה מחכמה דאצילות כו׳ ועפ״ז י״ל מה שארז״ל עץ הדעת חטה היתה.

וקשה דבמ״א מבואר דחטה היינו כ״ב אותיות התורה. ואיך נק׳ עץ הדעת. אך הענין כמבואר במ״א בד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע דהתשב״כ היא עץ חיים ותשבע״פ נק׳ בזהר אילנא דטו״ר. ולא שהיא ח״ו עץ הדעת טו״ר. כי תשבע״פ היא מל׳ דאצילות דאיהו וגרמוהי חד. אלא ר״ל שמתלבשת לברר עה״ד טו״ר שהיא קליפת נוגה וכמשנ״ת באריכות באג״ה בד״ה ברע״מ פ׳ נשא והמשכילים יזהירו כו׳. והנה גם בתשב״כ כתיב בשברי לכם מטה לחם. מטה לחם הוא עץ חיים ובשבירת לוחות ראשונות נשתלשלה ונתלבשה בדברים גשמיים כו׳ (כמ״ש במ״א ע״פ זה בפ׳ בחקותי). והיינו שהרי כל התשבע״פ מקבל מתשב״כ והיא ביאור ופי׳ התשב״כ. ולכן אדה״ר לפני החטא היה למעלה מבחינה זו דבירור עה״ד טו״ר כמ״ש בספר הגלגולים פי״ט שאדה״ר לפני החטא היה בחינה זו דמשיח ולמעלה ממדרגת משה (ועמ״ש ע״פ הן האדם היה כאחד ממנו כו׳) והנה מדור שלו היה בג״ע אשר ונהר יוצא מעדן כו׳ והיינו להמשיך בחי׳ עדן עצמו והוא פנימית התורה שיתגלה לע״ל ע״י משיח אשר זהו למעלה מבחי׳ אותיות כנ״ל בענין והניף ידו על הנהר כו׳. ומכ״ז יובן ג״כ ענין תנופת שתי הלחם ע״ג שני הכבשים בחג השבועות. כי שתי הלחם היינו תשב״כ ותשבע״פ והכבשים הם בחי׳ רחמים מדתו של יעקב שע״י המשכת רחמים אלו ממשיכים גילוי התורה שהיא בחי׳ לחם וכמ״ש ואשא אתכם על כנפי נשרים שהוא בחי׳ רחמים ועי״ז ואביא אתכם אלי (ועמ״ש ע״פ בהעלותך את הנרות בפי׳ וענין היתה לי דמעתי לחם כו׳) ואמנם תנופת הלחם והכבשים היינו להעלות התורה שהיא בחי׳ לחם חטה ולקשרה ולחברה באור א״ס ב״ה בחי׳ עדן העליון ממש וכן להעלות הרחמים של האבות למקורן ושרשן בחי׳ רחמים גדולים כו׳ (ועמ״ש מענין העלאה זו בד״ה זכור ושמור בדבור א׳ נאמרו. ושם בד״ה בענין האבות הן הן המרכבה) ולכן יש י״ג מדות שהתורה נדרשת בהן כנגד י״ג מדות הרחמים:

ה וזהו והחרים ה׳ את לשון ים מצרים (בישעיה סי׳ י״א) ופי׳ הרד״ק דהיינו נהר מצרים שהוא הנילוס וכ״כ במצודת. והוא מ״ש ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. שם האחד פישון ופרש״י הוא נילוס נהר מצרים כו׳. וכ״כ בזח״א לך לך פ״א ב׳ שלכן נאמר כגן ה׳ כארץ מצרים לפי שלשם נמשך אחד מד׳ נהרות היוצאים מג״ע היינו שם האחד פישון כו׳ ובפ׳ חיי שרה דקכ״ה סע״א כ׳ מאי שם האחד פישון המיוחד מכולם כו׳  ולפיכך היתה חכמת מצרים יותר מכל העולם כו׳ שהרי גבי שבח דשלמה נאמר ותרב חכמת שלמה כו׳ ומכל חכמת מצרים (במ״א סי׳ ה). והיינו לפי ששרש הנהר הנ״ל נמשך מנהר היוצא מעדן שהוא חו״ב כו׳ וזהו שאמרו אית מיא מגדלין חכימין כו׳ (ועיין ברבות ס״פ בלק יש מעיינותכו׳ וע׳ בהרמ״ז פ׳ חיי שרה שם) וע׳ במא״א אות ד׳ סכ״ה ד׳ נהרות הם או״א זו״נ פישון באבא לשון פושו וסגו כי רבוי השפע יורד מהחכמה כולם בחכמה עשית כו׳. (ועי׳ מזה בת״ז תיקון נ״ד דצ״א ע״א). אך עכ״ז מאחר שנאמר בהם ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. א״כ הם מקור עולמות הנפרדים וכמ״ש בזח״א ויצא (קנ״ח א׳) ומשם יפרד כו׳ טורי דפרודא כו׳ וזהו שנקרא לשון ים מצרים פי׳ מצרים לשון מיצרים וגבולים. שהן בחי׳ בעלי גבול כמו מן הארץ לרקיע מהלך ת״ק שנה הן בגשמיות והן ברוחניות הוא בחי׳ מיצר וגבול כו׳ וע״כ נק׳ ומשם יפרד להיות נראה ליש ודבר בפ״ע כו׳ דהיינו שהם מקור השפע להתהוות בי״ע כו׳ כי הם מקבלים מבחי׳ הדבור והדבור באדם יוצא לחוץ להיות בבחי׳ דבר נפרד ממנו.

והגם כי למעלה אין שייך דבר שחוץ ממנו ית׳ היינו קמי׳ ית׳ אבל לגבי הברואים יש צמצומים רבים עד כאלו הן בבחי׳ דבר נפרד כו׳ ועמ״ש בד״ה וספרתם לכם בענין פי׳ וכנפיהם פרודות כו׳ דחיות המרכבה כו׳ לפי שנמשכים מארבעה מוצאות הדבור כו׳. אבל לע״ל שנא׳ ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדו כי פי ה׳ דבר (בישעיה סי׳ מ) (ועיין מזה ברבות פ׳ ויקרא פ״א זח״ב ס״פ משפטים קכ״ו א׳ ובת״א פ׳ לך לך בד״ה ולא יקרא עוד שמך אברם) דהיינו שיהי׳ גילוי בחי׳ הדבור עליון כמו שהוא אצלו ית׳ שאין הדבור  היוצא ממנו בבחי׳ דבר נפרד כמו דבור האדם אלא מיוחד בתכלית היחוד במהותו ועצמותו ית׳ גם אחר שיצא דבורו ית׳ אל הפועל בבריאת העולמות כמו שהיה מיוחד עמו קודם בריאת העולמות כו׳ (כמ״ש בס׳ ש״ב פכ״א). וזהו פי׳ וראו כו׳ כי פי ה׳ דבר כלו׳ שיהי׳ התגלות הדבור עליון כמו שהוא בבחי׳ פי הוי׳ ממש ששם הדבור מיוחד במהותו ועצמותו ית׳ כך יהי׳ גילוי זה למטה וראו כל בשר יחדו גילוי זה. ועי״ז יהיה גלוי אחדותו ית׳ שבעולם האצי׳ גם למטה בעשייה כמ״ש ביום ההוא יהי׳ הוי׳ אחד ושמו אחד (ועמ״ש בזה סד״ה למנצח על השמינית). לכן אז א״צ לבחי׳ ד׳ נהרות הנ״ל שהשפע בא מהם בבחי׳ ומשם יפרד. אלא יהי׳ גילוי והמשכת הנהר היוצא מעדן ממש מה שלמעלה מבחי׳ ומשם יפרד. וזהו והחרים ה׳ את לשון ים מצרים ות״י ויבש כו׳.

ולא עוד אלא והניף ידו על הנהר היינו הנהר היוצא מעדן ממש קודם בחי׳ ומשם יפרד כו׳ והכהו לשבעה נחלים וכמש״ל. אך עוד י״ל המכוון כי ז׳ נחלים הם ז״ת היינו המדות והדבור שבהם ועל ידם נמשך השפע והנהר הוא בינה שלמעלה מהמדות, והוא ענין שער החמשים דבינה שאינו מושג כלל.

והמדות והדבור מקבלים משם רק הארה בעלמא כנודע מענין מי ברא אלה כו׳ ועמ״ש מזה ע״פ אלה פקודי המשכן משכן העדות. ולע״ל נאמר והכהו לשבעה נחלים היינו שאותו האור המאיר בבחי׳ הנהר עצמו יומשך ויתגלה בבחי׳ ז״ת שהם המדות והדבור המאירים ומתגלים בבי״ע כו׳ (ועי׳ מזה בזח״א בראשית דנ״ב ע״א). וזהו ענין ומלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים כו׳. (ועיין עוד מענין והחרים ה׳ את לשון ים מצרים ברבות ריש קהלת ע״פ הבל הבלים אמר קהלת):