לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/אחרי

אחרי מות, א׳

 כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו (רבות תולדות פס״ה גבי שני גדיי עזים טובים. אחרי ספ״ך וספכ״א. אמור ס״פ כ״ז. שלח לך פי״ו גבי במאזנים לעלות שה״ש רבה בפסוק כאהלי קדר. ובפסוק אל גנת אגוז. ובפסוק אחות לנו קטנה ובפתיחתא דאיכה בד״ה רבי יצחק פתח תחת אשר לא עבדת). הנה יש להבין מה שכתוב יכפר סתם והל״ל יכפר ה׳ כו׳. אך נודע שיום הכפורים הוא יום התשובה וענין התשובה הוא להשיב נפשו האלהית למקור חוצבה כמו שהיתה קודם השתלשלות וירידת המדרגות לעוה״ז להתלבש בגוף האדם הגשמי שאז היתה כלולה במקורא ושרשא דכל עלמין אור א״ס ב״ה. וכמ״ש בזהר על פסוק ויפח באפיו נשמת חיים מאן דנפח מתוכו נפח שמתחלה היה ההבל כלול במקורו ושרשו דהיינו במהותו ועצמותו ממש אלא שלאחר ירידתו והשתלשלות המדרגות נשתנה ממהות למהות וירדה להתלבש בגוף האדם בעוה״ז אשר ע״כ צריך להשיבה למקורה כשהיתה ולהעלות נפשו לה׳ להיות דבוקה באלקים חיים שתכלל באור א״ס ב״ה כבתחלה. והנה להבין תכלית וירידת והשתלשלות הנשמה כ״כ שירדה ממקום גבוה מאד למקום נמוך מאד. וצריך כמה יגיעות להשיבה כמקודם והלואי תהא השבה מעליותא כי הרבה דרכים בחזקת סכנה ח״ו ולמה היתה כזאת מלפניו ית׳. (ועמ״ש מזה בד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה). צריך להבין מ״ש כי ה׳ אלקיך אש אוכלה הוא. פי׳ ע״ד משל כשם שהאש אינו מאיר ואינו נתפס להקרא בשם אור ואש כלל עד שנאחז בפתילה או בעצים כי טבע האש להסתלק למעלה לשרשו ויסודו. כך הנה דבר ה׳ שבו שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם בעשרה מאמרות שנברא העולם יהי אור וגו׳. יהי רקיע וגו׳. הלא כה דברי כאש. עד״מ להיות טבע ובחי׳ הסתלקות למקורא ושרשא דכולא ומבשרי אחזה אלוה כמו עד״מ באדם הדבור הוא מיסוד האש כי יוצא מהבל הלב דרך הקנה והלב הוא עיקר יסוד האש, וע״כ צירופן הן הבל הלב להב. ופרטו׳ הנמשל איך הוא למעלה באור א״ס ב״ה אין די ביאור כאן ומבואר במ״א. והמשכיל יבין. נמצא שאי אפשר להקרא בשם אור ה׳ ואינו נתפס בשם אור וזיו כלל כ״א ע״י המשכות והשתלשלות המדרגות רבות שיהיה נתפס האור כמו בעשייה גשמיות וכמ״ש כולם בחכמה עשית. והנה נודע מה שכתוב ע״פ לעולם הוי׳ דברך נצב בשמים. כי דבר ה׳ שבו שמים נעשו נצב שם לעולם כי לעולם הוא מהוה מאין ליש [וכן הוא במדרש תהלים על פסוק זה וז״ל איזהו דבר הנצב בשמים אלא אמר הקב״ה על מה השמים עומדים על אותו דבר שאמרתי יהי רקיע בתוך המים כו׳ ובאותו הדבר שברא אותן בו הם עומדים לעולם לכך נאמר לעולם דברך נצב בשמים עכ״ל המדרש שוחר טוב]. (ועיין עוד על פסוק זה ברבות וירא פנ״ג גבי וה׳ פקד את שרה. תצוה ר״פ ל״ח ותוך פרשה הנ״ל אמור ר״פ כ״ט. במדבר פ״ב גבי והיה מספר בנ״י). והנה תחלת בריאת העולמות היה ברצונו ית׳ מעצמו ומאליו כי חפץ חסד הוא. אך להיות חיים וקיימים לעולם מאין ליש הוא ע״י מעשה התחתונים דוקא.  כמ״ש כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ואין כבוד אלא תורה שהם דרך כלל רמ״ח מצות עשה ושס״ה מצות ל״ת שהם הם בחי׳ כלים להשראת אור ה׳ ומכון לשבתו שיהיה לו דירה בתחתונים והם הם כדמיון הפתילה והעצים שבהם נאחז האור שלא יסתלק למעלה ח״ו (ועיין בסש״ב פ׳ נ״ב ומהו הלבוש כו׳ ע״ש), כי הנה לאו אורחא דמלכא לאשתעי מילין דהדיוטא. פי׳ מילין דכדי שאינן מערכו והנה כל העולמות עליונים ותחתונים כולם הם מילין דהדיוטא לגבי הקב״ה בכבודו ובעצמו שהוא רם ונשא עליהם רבבות מדרגות עד אין קץ ותכלית וכולא ממש כלא חשיבא קמיה, וכמו למשל מלך בשר ודם שיש לו אלף אלפים ורבוא רבבות זהב וכסף ומרבה לספר בענין עפר וחרס את חרסי אדמה שהן ודאי מילין דהדיוטא לגביה. וכן ויותר מכן לאין קץ ותכלית נחשב לגבי הקב״ה לספר בדבר ה׳ בעשרה מאמרות יהי אור יהי רקיע כו׳ שהן מילין דהדיוטא יותר מעפר וחרס לגבי הכסף וזהב שהם ג״כ ענינים גשמיים בחי׳ דומם כמו העפר והחרס ומן העפר נלקחין אלא בצרוף את הכסף ובבחון את הזהב נעשו חשובים מאד ומובדלים הרבה מן העפר עד שאין לעפר ערך עמהם אבל העולמות לגבי הקב״ה ואפילו עולמות עליונים וג״ע העליון אין ערוך אליו כלל ולית מחשבה תפיסא ביה כלל ומאפס ותהו נחשבו לו (ועיין מענין הדיוט במא״א אות ה׳ ס״ל ובזח״ג תצא דרע״ו א׳), אלא כל מה שברא הקב״ה לא ברא אלא לכבודו ולכן אומרים המלאכים קדוש וגו׳ מלא כל הארץ כבודו לפי שאצלם הוא באמת קדוש ומובדל לאין קץ ותכלית רם ומתנשא מימות עולם כי אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא כו׳. ואני ה׳ לא שניתי כתיב אלא מלא כל הארץ התחתונה דוקא כבודו פי׳ לבושו. דר׳ יוחנן קרי למאני מכבדותא ששם נתלבש במעשה המצות וקיום התורה וגם התורה היא חכמתו ורצונו ית׳ שהוא כבודו. דהיינו הוד מעטה לבושו הוא מלא כל הארץ וכבוד הוא גימטריא ל״ב נתיבות חכמה הם הילוכים והשתלשלות חכמה עילאה בהשתלשלות העולמות למטה מטה עד שנתלבשה בתורה שבעל פה ובעולם הזה יש נתיבות הרבה שנתלבש בסדר זרעים ויש הרבה בסדר מועד וכו׳: (ועמ״ש סד״ה ושמתי כדכד גבי וכל גבולך): ב והנה כלל כל התורה ומצות הם ג׳ מדרגות שהם תורה ותפלה וצדקה וכדתנן על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, כי תפלה היא במקום עבודת הקרבנות וגמילות חסדים היינו צדקה. וכנגד ג׳ דברים אלו כתיב בראתיו יצרתיו אף עשיתיו שהם מחשבה דבור ומעשה. בראתיו היא בחי׳ מחשבה שהיא בחינת בריאה יש מאין והיא נגד התפלה שהיא עבודה שבלב זו הכוונה במחשבה ברעותא דליבא. כמאמר רז״ל תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה ודבור התפלה הוא רק שיהיה הקול מעורר הכוונה לכן היא במקום  הקרבנות ועבודת הקרבנות היתה תלויה בכהנא בעובדא וברעותא דליבא כנזכר בזהר. והיינו שתהיה כוונתו ומחשבתו דבוקה בה׳ להיות מרכבה אליו ית׳ ולמסור נפשו ורצונו לה׳ ית׳ להיות לו רק רצון אחד ולב אחד לאביו שבשמים שלא להפרד מיחודו ואחדותו ית׳ ע״י סור מרע ועשה טוב דהיינו כד אתכפייא סט״א אזי יאיר עליו אור ה׳ על נפשו. ועד״ז תקנו ברכות השחר בא״י אלהינו מלך העולם כי אנו מבקשים שיומשך בחי׳ הוי׳ להוות העולמות שלא יופסק חיותם וקיומם ולא יסתלק למעלה כטבע האש ח״ו ולהיות בחי׳ אלהינו שנהיה בטלים אליו בחי׳ מרכבה אליו ית׳ עד שיקרא שמו עלינו שהוא אלהינו כמ״ש אלהי אברהם על שם שהוא בחי׳ מרכבה ולא להיות דבר יש ונפרד בפ״ע רק מלך העולם פי׳ מה שהוא מהוה ומחיה העולמות להיות יש ונפרד בפ״ע הוא מפני היותו מלך שמו נקרא ואין מלך בלא עם מלשון עוממות דברים זרים ונפרדים שאם יהי׳ לאדם הרבה בנים אין נקרא שמו מלך עליהם כמ״ש במ״א. משא״כ ישראל נקראים בנים למקום ברא כרעא דאבוה שהרגל בטלה אצל הראש כמ״ש במ״א. והנה כל חיות וקיום העולמות והתהוותם מאין ליש תמיד תלוי במה שאנחנו ממשיכים עלינו אלהותו ית׳ להיות בטלים אליו כי הנשמות המה פנימית העולמות. כמאמר רז״ל כשם שא״א לעולם בלא רוחות כך א״א לעולם בלי ישראל שישראל הם קיום ומעמד כל העולמות (ועמ״ש מזה בד״ה ויאמר משה אכלוהו היום), והוא כמשל חיי הגוף שתלוים בפנימיות נפש החיונית שאם יש איזה מאורע בנפשו החיונית גם כל גופו נהפך לחולה. לכן אומרים בא״י אלהינו מלך העולם פי׳ שיבורך ויומשך להיות שם הוי׳ להוות כל הנמצאים ע״י שיהי׳ לנו בבחי׳ אלהינו ואזי יהי׳ מלך העולם, ותיקנו לומר כן בכל שחר להיות כי מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית ומהווה אותם ליש מאין המוחלט. אך אין נמצא משל כמוהו ודוגמתו למטה כלל להראות בחוש רק אפס קצהו שבכל יום מאיר מחשך הלילה וכברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא. והרי הוא כמו יש מאין. ולכן בראש השנה אומרים זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון. כי בראש השנה נברא העולם ותמיד בכל שנה חוזר הדבר לקדמותו. יצרתיו הוא בחי׳ הדבור שעושה צורה לאותיות המחשבה ואין אותיות הדבור יש מאין כמו אותיות המחשבה כי כבר היו אותן האותיות בתוך המחשבה ואינם אלא בחי׳ צורה והתגלות לאותיות המחשבה שהוא כמין חומר לצורה זו והוא נגד התורה שעיקר מצותה בדיבור. וכמ״ש ושננתם לבניך ודברת בם. וכתיב והגית בו יומם ולילה וקי״ל דהרהור לאו כדיבור דמי ואין יוצא ידי חובתו בהרהור לבד. והגם שמעלת התורה עולה למעלה מעלה על מעלת התפלה. כמו שאמרו רז״ל ותלמוד תורה כנגד כולם. אך אדרבה לפי שמעלתה במקורה היא ברום המעלות ברצון העליון ב״ה הנק׳ סתימא דכל סתימין אי אפשר לקבל אורה בבחי׳ גילוי עד שתרד למטה ותתלבש בגשמיות עולם הזה הקל קול יעקב בהבל פיהם שבהם יתלבש אור ה׳ הגנוז בתורתו ומאיר בבחי׳ גילוי להחיות כל העולמות עליונים ותחתונים. וכידוע ליודעי חן שכל דבר עליון מאד אינו בא לידי גילוי אורו אלא למטה בסוף מעשה כנ״ל. אף עשיתיו כנגד מעשה הצדקה. והנה בג׳ דברים אלו אנו ממשיכין עלינו אור ה׳ להיות האור נאחז כמו ע״ד משל בפתילה או בעצים וכמו שאנו רואים שאור הנאחז בעצים נעשה אור הרבה במאד מאד אבל הוא גס ועב. והנאחז בפתילה הוא אור מועט אבל הוא דק. ככה ענין התאחזות אור ה׳ במחשבה הוא אור מועט שאין פעולתו בהתגלות כל כך להחיות העולמות כמו פעולת המעשה ודבור בתלמוד תורה דעקימת שפתיו הוי מעשה, וכמו שאמר הכתוב היום לעשותם כתיב כי זה כל האדם ותכלית ירידת נשמתו לעוה״ז להמשיך אור ה׳ בבחי׳ גילוי מרום המעלות עד סוף  המעשה. אבל השראת אור ה׳ במחשבה היא רוחנית דקה מרוחניות הנמשך ונתפשט למטה בבחי׳ המעשה, [ועד״ז בודקין את החמץ היש והגסות לאור הנר דוקא שהבירור הוא במחשבה ועמ״ש ע״פ ובבואה כו׳ אמר עם הספר כו׳], אלא שבבחינת המעשה והדבור התפשטות האור הוא הרבה וניכר פעולותיו, וכמו שאנו רואים ברוחניות האדם בנפש החיוניות שפעולת המחשבה שבראש אינה כ״כ כמו פעולת הרגלים שהם מנענעים את כל הגוף ומוליכים ממקום למקום אעפ״כ הראש הוא העיקר חיותו שבו תלוי כל חיות נפש האדם אלא ששניהם צריכים זה לזה. כך הענין בתורה ותפלה וצדקה שכולם צריכים זה לזה: ג והנה לתוספת ביאור הכתוב כי ה׳ אלהיך אש אוכלה הוא צריך להזכיר כי כשם שהאש אינו נתפס ונאחז היטב בפתילה או בעצים להאיר על הארץ כ״א כשהוא אש אוכלה דהיינו כשהיא אוכלת מה שמאחיזין בה שהפתילה או העצים יהיו נוחין ומוכשרין להתאכל ולכלות בה כך אין אור ה׳ נאחז יפה ושורה בנפש האדם באחד מג׳ דברים אלו כי אם בביטול רצון וכלות הנפש אליו ית׳ כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח. ולכן תלוי המשכת אור ה׳ ע״י התורה והמצות בישראל כמ״ש ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל כי יעקב וישראל הוא בחי׳ אתכפיא ואתהפכא שבזה תלוי המשכת אור ה׳ ע״י התורה והמצות משא״כ בלא ביטול רצון אין יכולת להמשיך ועמ״ש ע״פ הבאים ישרש. והנה ע״י ג׳ דברים אלו שאנו ממשיכין בהם אור ה׳ אף שנתלבש בדברים גשמיים שכל אנושי על זה נאמר אני כברוש רענן פי׳ ברוש הוא ארז דק שיכולין לכוף ראשו לעיקרו ואח״כ כשחוזר לקדמותו הנה הוא מעלה את הדבר הניתן עליו כשהיה בכפיפתו לגבהו למעלה מאד, [וכענין הנמצא בספרים במעשה דיואב ברבת בני עמון], כך אמר הקב״ה אני הוא שנתלבש במעשה התחתונים כברוש רענן, ע״י כפיפת קומתו כביכול [ועמש״ל סד״ה קול דודי בענין דומה דודי לצבי ובד״ה קדש ישראל בענין פי׳ ואנכי תרגלתי לאפרים] שע״י זה תתעלה נפש האדם בעילוי אחר עילוי לאור באור א״ס ב״ה והיתה נפשו צרורה בצרור החיים את ה׳ ממש ועמ״ש מזה גבי שבת שבתון. והנה את זה לעומת זה עשה אלהים אש זרה כנגד אש אוכלה וג״כ נתלבש במחשבה דבור ומעשה אשר לא לה׳ המה בחינת קלון לעומת כבוד. וכמ״ש כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון וכשם שעל הטובה תתעלה נפשו מאד ביתר שאת מכאשר תוכל הנפש שאת לפי השגתה להיות צרורה בצרור החיים את ה׳ ממש. כך לעומת זה על הרעה נאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע דהיינו קליעה למקום רחוק מאד מאד מאור פני ה׳ כמ״ש ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה וגו׳. ועמ״ש מענין כף הקלע בד״ה צו את בנ״י כו׳ את קרבני לחמי. והעצה היעוצה לזה הוא עשות התשובה ובפרט בעשרת ימי תשובה שאז הזמן ועת לכל חפץ להושיבם אל מקורם ואזי ישתפך נפשו במרירות על ריחוקו מאור פני ה׳ וישוב אל הוי׳ וירחמהו כמ״ש ויזעקו אל ה׳ בצר להם, ועיקר התשובה כמ״ש אליך ה׳ נפשי אשא לבטל רצונו אליו ית׳ שיהי׳ לו רצון אחד לאביו שבשמים בתשוקה וכלות הנפש ממש ולבקש מלפניו ית׳ שישרה עליו אור ה׳ ורצונו להיות לו ביטול רצון, ועד״ז תקנו לומר בקשת סלח לנו מחל לנו שאינו כפשוטו כ״א חטאת מה תפעל לו ומה ענין המחילה, אלא הענין לבקש המחילה והתגלות הרצון שישוב רצונו להיות שורה עלינו לעשות רצונו ית׳ בלב שלם ונפש חפיצה ואומרים מי כמוך אב הרחמים זוכר כו׳. פי׳ כל התהוות עולמות עליונים ותחתונים מראש ועד סוף הוא לפניו ית׳ זכירה אחת, וכמ״ש בזהר דבמחשבה אחת ברא את העולמות לפי שהוא ית׳ צופה ומביט עד סוף כל הדורות וקורא הדורות מראש, וא״כ מיד כשעלו כל  העולמות במחשבה להבראות הרי כבר נגמרו ונשלמו בריאתם לפניו ית׳. [ועמ״ש מזה בד״ה תקעו בחדש]. והנה נראה בחוש גודל הצמצום שצמצם אור א״ס ב״ה במחשבה אחת ושאינה לפי ערכו ומהותו כלל והכל הוא מפני היותו אב הרחמים. פי׳ שמהוה וממשיך מדת רחמנות לרחם על העולמות ולהוותם ולקיימם תמיד בצמצום מחשבה אחת, ומזה יתבונן האדם לעורר רחמים רבים על נפשו איך שנפלה מטה מטה מאד בהסתכלו בשרשו דע מאין באת. פי׳ מבחי׳ אין שהוא בחי׳ אב הרחמים. וא״כ הירידה שירד מאור פניו ית׳. היא גדולה מאד ומאיגרא רמא כו׳ ובזה יתמרמר נפשו מאד ונגעה עד נקודת הלב ממש שיכלה נפשו ולבבו וישוב אל ה׳. וע״י תשובה מאהבה רבה כזו הנה הזדונות נעשו כזכיות פי׳ כשם שע״י הזכיות תתעלה נפשו באור ה׳ כך תתעלה נפשו ע״י המרירות הגדולה הזאת מחמת הזדונות ובמקום שבעלי תשובה כו׳: ד כי הנה במשה רבינו כתיב ושמתיך בנקרת הצור כשרצה להוריד י״ג מדות הרחמים. פי׳ מבחי׳ צור עליון מקור ושרש כל שרשי התהוות, כמ״ש הביטו אל צור חצבתם ונק׳ צור כמו למשל צור החלמיש שמכין בו להוציא האש שהיסוד האש שבו הוא בכח ובהעלם ולא בפועל. כך כביכול נקרא צור, צור חיינו כי הוא שרש ומקור לכל שרשי ההוי״ה, ושרש ההוי״ה הוא בו בהעלם בכח ולא בפועל שמבחי׳ שם הוי׳ להיות מהוה כל הנמצאים מאין ליש. שהוא בחי׳ אש אוכלה הנ״ל. אבל בחי׳ הצור הוא שממנו נמשך ונתהווה בחי׳ אש אוכלה הנ״ל [ועיין בפרדס שער י״א פ״ג ועמ״ש סד״ה והיה מספר בנ״י]. והנה גדול כחן של בעלי תשובה שמגיעים עד בחי׳ הצור הנ״ל כמו למשל אם נכבה מאור האש מוציאים האש מצור החלמיש. כך הענין בבעל תשובה שנכבה אצלו מאור האש אוכלה לפי שאין להם בחי׳ הפתילה והעצים להתאחז בהם האור שהן הם תורה ומעשים טובים, הנה ע״י המרירות הגדולה בנקודת הלב שהוא למעלה מהזמן ואין חפץ בזמן ומקום כלל שמואס בחיי נפשו כענין ר׳ אליעזר בן דורדיא שבכה עד שיצאת נשמתו, הרי מחמת זה מגיע לבחי׳ הצור למעלה מעלה מבחי׳ התהוות הויות והמשכת זמן ומקום [כמש״ש הנה מקום אתי]. ולכן יצאת בת קול שהוא מזומן לחיי עוה״ב כמעשה הצדיקים שנהנין מזיו תורתן ועבודתן, ואף שלא היה לו תומ״צ מפני היותו דבוק במקורא ושרשא דכולא, אך לא כל אדם זוכה לזה. ולכך אנו מתפללים השיבנו ה׳ אליך ונשובה שיהיה תחלה אתעדל״ע בכדי שיוכל להיות אח״כ אתעדל״ת ונשובה אח״כ, ואף כי לעולם באתעדל״ת תלוי אתעדל״ע אעפ״כ חדש ימינו כקדם. פי׳ כמו שהיה תחלת בריאת העולמות מחמת רצונו הטוב כי חפץ חסד הוא. וענין חדש ימינו כי הימים נקראים המשכת אור ה׳ כמ״ש לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם כו׳ והיה לך הוי׳ לאור עולם וע״ז אנו מבקשים שיאיר עלינו אור חדש מבחי׳ הצור הנ״ל אף שנפסק ממנו האור הראשון מבחי׳ אש אוכלה הוא והיינו כמו בחושך, וזהו כי ביום הזה שהוא יוהכ״פ יום התשוב׳ שמתעורר ומתגלה למטה בחי׳ חפץ חסד ע״י החמשה תפלות לכך יכפר עליכם סתם מאן דלית ליה שם ידיעא ולא אתפס בשם ולא אתרמיז בשום אות וקוצא כלל, כי שמות ההוי״ה מורים על המשכת מאין ליש מהעלם אל הגילוי להיות ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. משא״כ הקב״ה בכבודו ובעצמו לא שייך עליו לומר לא בחי׳ ממלא כל עלמין ולא בחי׳ סובב כל עלמין. שאינו בגדר עלמין כלל ושם מקור הסליחה וכפרה נושא עון ועובר על פשע כי לפניו ית׳ לגבי עצם מהותו כביכול לא שייך שום פגם ועון ופשע כ״א בהמשכות היורדות מאור פניו ית׳ ע״י כמה צמצומים ומסכים ולבושי׳ רבים. וזהו מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו, לפני הוי׳ דוקא דהיינו בטרם שנאצלו בחי׳ המשכת ההויות להוות כל הנמצאים ואזי תטהרו  כשתעלו ותגיעו למדרגה ההיא דהיינו לבחי׳ צור הנזכר לעיל [וע׳ בהרמ״ז ס״פ אחרי תטהרו בגימ׳ כת״ר כי הנה תרי״ג מצות עם ז׳ דרבנן הם ממשיכים תר״ך עמודי אור אך אם חטא על הנפש וחסר ופגם בהמשכות הנ״ל הנה התיקון לזה הוא ע״י התשובה שגדול כחה למלאות כל הפגמים והחסרונות וזהו ענין תטהרו בגימ׳ תר״ך כו׳ ועמ״ש בד״ה כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך כו׳]:

אחרי מות, ב׳

כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו. להבין כפל לשון לטהר ותטהרו. צריך לבאר ענין עשי״ת ולמה הוקבעו עשרה ימים דוקא והיום הזה הוא יום העשירי יכפר עליכם הלא כל זמן שעושים תשובה היה צריך שיומחל להם מיד. אך הענין הוא כי ענין התשובה הוא להשיב פנים בפנים אליו ית׳ כי הלא התשובה הוא לשוב ולהתקרב אליו ית׳ ולכאורה לא שייך לשון זה לגבי הקב״ה דכתיב ביה את השמים ואת הארץ אני מלא ולמה צריך לשוב ולהתקרב אליו ית׳ ובמה נתרחק. אלא הענין הוא כמשל ב׳ בנ״א שעומדים זה אצל זה רק שחוזרים עורף זה מזה אין לך ריחוק גדול מזה ואין קירוב אלא בהחזרת פנים אל פנים. וכך הנה כתיב וראית את אחורי ופני לא יראו שיש בחי׳ פנים ואחוריים למעלה. וכתיב יאר ה׳ פניו אליך פי׳ שההשפעה תהי׳ בבחי׳ הארת פנים מפנימיות רצונו כדכתיב ואוהב את יעקב וכתיב כי מחה אמחה כו׳ ולכן ההשפעה שמשפיע לו להחיותו הוא מבחי׳ אחוריים דהיינו כמאן דשדי בתר כתפוי שנותן לשונאו שאינו נותנו ברצון גמור רק כמי שמוכרח להשפיע ואין השפעה זו מבחי׳ פנימיות ועיקר רצונו. אבל לצדיק בא ההשפעה מבחי׳ פנימיות רצונו שנותן ברצון גמור ובהארת פנים בשמחה ובטוב לבב ברוב עוז וחדוה. ועד״ז יובן ג״כ ענין התשובה, כי הנה כתיב כי פנו אלי עורף פי׳ כי פנו אלי שפונים אליו ית׳ בקיום תורתו ומצותיו. אבל מ״מ אין זה אלא בבחי׳ עורף שאינו מבחי׳ פנימית הרצון מאהבה ותשוקה אלא מצות אנשים מלומדה והולך בקרירות. והתשובה היא החזרת פנים בפנים להיות פנימיות רצונו וחפצו בתורת ה׳ ומצותיו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. (ועמ״ש מזה ע״פ שובה ישראל והנה ע״י התשובה שהיא החזרת פנים בפנים כנ״ל עי״ז נמשך ג״כ מלמעלה ענין ישר יחזו פנימו המבואר במ״א סד״ה כי תשמע בקול גבי לעשות הישר). אך איך תהיה בחינה זו קבוע בנפש האדם צריך להקדים תחילה מאמר רז״ל גדול תלמוד שמביא לידי מעשה מכלל שהמעשה הוא העיקר והתלמוד אינו גדול אלא במה שמביא לידי מעשה. וארז״ל הלומד שלא לעשות מוטב שנהפך לו שלייתו וכו׳. ובירושלמי אמרו על פסוק וכל חפצים לא ישוו בה אפילו חפצי שמים שכל המצות אינן כדאי אפילו לדבר אחד של דברי תורה שמעלת עסק התורה יתירה על מעלת קיום המצות. וגם בגמ׳ שלנו (במ״ק ד״ט ע״ב) רמו קראי אהדדי כתיב וכל חפציך לא ישוו בה חפציך ולא חפצי שמים. וכתיב וכל חפצים לא ישוו בה אפי׳ חפצי שמים, ומשני כאן במצוה שא״א לעשותה ע״י אחרים וכאן במצוה שאפשר לקיימה ע״י אחרים שמצוה שאפשר לקיימה ע״י אחרים יניחנה ויעסוק בתורה. ולכאורה אינו מובן שהרי כל התורה אינו רק פירוש וביאור כיצד תהא המצוה נעשית ואיך ילמוד הוא פירוש וביאו׳ המצוה והמצו׳ עצמה תיעשה ע״י אחרי׳. ועמ״ש מזה בד״ה וידבר אלקים כו׳ לאמר אנכי כו׳. וגם להבין מארז״ל כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה והעוסק בתורת מנחה כאלו הקריב מנחה. והלא הקרבנות תלוים בבהמ״ק ובמזבח וההקרבה תלויה בכהנים דוקא. והיאך מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב והוא איש זר אשר לא מבני הכהנים וגם אין כאן לא בהמ״ק ומזבח. (ועמ״ש מזה ג״כ במ״א בד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע). ויובן כל זה  ע״פ ביאור ענין מעלת התו׳ בכללה שהיא מצוה לכל א׳ וא׳ ללמוד כל הלכו׳ התורה אפילו הלכו׳ שאינן צריכות לכל אדם כגון דיני הוראת איסור והיתר שאינה מסורה אלא למורי הוראות וכגון משפטים שבין איש לרעהו שאינן מסורים אלא לדיינים ואעפ״כ המצוה היא על כל אדם אפילו מי שאינו רוצה להיות דיין ומורה הוראה בישראל: ב והענין הוא כי הנה כתיב והיו הדברים האלה וגו׳. ודברת בם בשבתך בביתך וגו׳, דלכאורה פי׳ הדברים האלה היינו האמורים בק״ש דעלה קאי ובאמת מצות ק״ש היא בשחרית וערבית בלבד ולא כל היום ואיך נאמר ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך כו׳. דמשמע כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשה בין בשבתך בביתך בין בלכתך בדרך כו׳. אלא ודברת בם בדברי תורה כתיב, וא״כ צריך להבין מהו הדברים האלה דמשמע דקאי על הדברים האמורים למעלה אחד ואהבת כו׳ (וע׳ מענין על לבבך ברבות בקהלת בפסוק כל הנחלים הולכים אל הים ובפסוק דברתי אני עם לבי). אך הנה נודע פי׳ מלת אחד שהוא לבדו הוא בשמים וארץ וד׳ רוחות העולם כמו שהיה לבדו קודם בריאת העולם. וכמ״ש אני ה׳ לא שניתי משום דכולא קמיה כלא ממש חשיב, ואין העולמות תופסים מקום כלל רק בשכמל״ו, מלכותך מלכות כל עולמים שמבחי׳ מלכותו נתהווה בריאת העולמות מאין ליש, וכמאמר יחיד חי העולמים מלך דהא דכולא קמי׳ כלא חשיב היינו קמיה דוקא משא״כ בבחי׳ מלכותו הוא שכינת עוזו השוכנת בתחתונים והיינו ע״י רבוא רבבות צמצומים שיהא נגלה כבוד מלכותו ית׳, (ועמ״ש מזה ע״פ שיר השירים. וע״פ צאינה וראינה לא זז מחבבה כו׳), ואי לזאת ואהבת את הוי׳ אלהיך ממש דהיינו להיות האהבה ורעותא דלבא להבטל אליו ית׳ ממש להיות נפשו נכללת ובטלה במציאות באור א״ס ב״ה ממש דכולא קמיה כלא ממש חשיב. וזהו אחד ואהבת שמבחינת אחד נמשך להיות האהבה ורעותא דלבא בנפש האדם להיות הוי׳ ממש אלהיך והיינו ע״י עסק התורה דכתיב עוטה אור כשלמה שאור התורה עוטה הקב״ה כשלמה שאור א״ס ב״ה ממש מתלבש בהתורה (ועמ״ש מזה בד״ה ועשו להם ציצית. ועיין עוד מזה בפ׳ תולדות קמ״ב ב׳. תרומה קס״ד בפ׳ פנחס רמ״ה ב׳). ועל זה נאמר לבושי׳ כתלג חיוור כי תחלת הויית השלג הוא מן המים שנקרשו ונעשו שלג ואח״כ כשנפשר ונמס חוזר למים, כך הויית לבוש התורה הוא מבחי׳ המים שהיא בחי׳ חכמה עילאה חכים ולא בחכמה ידיעא. ומזה נמשך ג״כ בתורה גשמיות שלפנינו להיות גילוי בחי׳ חכמתו ורצונו ית׳. וזהו חכמה בראש וחכמה בסוף. והנה כתיב שער רישי׳ כעמר נקא אלו הן המשכות כל פרטי ההלכות שבתורה וכמ״ש קווצותיו תלתלים וגו׳ תילי תלים של הלכות שהן המשכות מבחי׳ שערות בלבד שהם בחי׳ הארה מצומצמת ומועטת מעט מזעיר ע״י צמצומים רבים ושונים כמ״ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך אגידה ואדברה עצמו מספר שלהיות המשכת נפלאותיך ומחשבותיך אלינו בעסק התורה שלפנינו המלובשת בגשמיות עצמו מספר הצמצומים רבים ריבוא רבבות מדרגות עד אין מספר. (ועמ״ש מזה ע״פ ויהי מקץ) כי אין ערוך אליו ית׳ כלל וכמו שנודע פי׳ ערך במספר שאפילו אחד לגבי אלף אלפים ורבבות נקרא בשם ערך שהם מסוג א׳ שהכל נופל תחת סוג המספר, משא״כ לגבי אור א״ס ב״ה שכשמו כן הוא אין לו סוף כו׳ לא שייך ערך כלל. והנה כתיב סלסלה ותרוממך פי׳ סלסלה לסלסל ולהפריד השערות שלא יהיו מעורבים ומבולבלין כמארז״ל לא ידעו רבנן מאי סלסלה עד דשמעי וכו׳ דהוה מהפך במזיי׳ כו׳ שהסלסול הוא בשערות להפרידם שלא יהא עירוב נימא בחברתה, וכך צריך להפריד כל ההלכות שבגמ׳ שלא יהי׳ עירוב ובלבול בין הלכה להלכה. וכמו שמצינו בכמה מקומות בתלמוד דקאמרי ורמינהו וכו׳ ומשני לא קשיא הא ר׳ מאיר כו׳ שמבררין ומלבנין כל הלכה לעצמה שלא תהא הלכה אחרת  סותרת אותה ומבלבלתה. והנה בבחינת סלסול הזה כתיב ותרוממך שנפש האדם מתרוממת ע״י זה לבחי׳ שער רישי׳ כעמר נקא והוא מקור התורה שהתורה היא רק בחי׳ לבוש עוטה אור כשלמה משא״כ התרוממות זו היא למעלה מבחי׳ לבוש שהיא נוגעת לעצמיות אור א״ס ב״ה ממש (ועמ״ש במ״א ע״פ הנותן שלג כצמר מענין לבושיה כתלג ושער רישיה כו׳): ג וכאשר ישכיל ויתבונן האדם בנפשו איך שע״י סלסול הלכות של התורה תתרומם נפשו לעלות לאור א״ס ב״ה ממש ממילא יגיל וישמח בחדוות ה׳ הוא אור א״ס ב״ה מקור החיים מקור התענוגים יותר מרוב כל אפילו מחיי עוה״ב ג״ע תחתון ועליון שאין זה אלא זיו כו׳, וגם בבחי׳ זיו הזה אמרו על אחר מוטב דלידייניה כו׳. ומכ״ש וק״ו שישים נפשו בכפו להיות כל ישעו וכל חפצו בעסק התורה להתענג על ה׳ ממש שהוא מקור החיים ומקור התענוגים ואף שאין התענוג הזה נראה ונגלה בהתגלות היינו משום שגדול כח התענוג ההוא שאין העולמות יכולים לסובלו ולכן אינו בא לידי גילוי בהשגת הנבראים ואדרבה כ״ש וק״ו השמחה גדולה יותר לאלהים בהתבוננות נפשו שבודאי שורה עליו גילוי העונג העליון ב״ה מה שאינו נתפס ונקלט בשום השגה ולית מחשבה תפיסא בי׳, וכן בעסק התורה שהיא בחי׳ לבושי׳ כתלג חיוור, הנה נודע שהמחשבה והדיבור של האדם הן בחי׳ לבושים מחשבה לבוש הפנימי ודבור לבוש האמצעי וא״כ כשנפשו של אדם מתלבשת במחשבה ודיבור של התורה הנה היא מתלבשת בלבושו של הקב״ה לבושי׳ כתלג חיוור ממש ואין קרבת ה׳ ממש יותר מזה כמו ע״ד משל שנים שמתכסים בטלית אחד. (ועמ״ש סד״ה ואשה כי תדור), ובזה יובן מה שבפרשה שניה של ק״ש אומרים ונתתי מטר ארצכם וכו׳ ונתתי עשב בשדך כו׳. כאלו מדבר בעדו ובאמת הקב״ה הוא הנותן ומשה רבינו ע״ה אמר זה לפי ששכינה מדברת מתוך גרונו של משה. וזהו מאמר השכינה שבגרונו שאומרת ונתתי, אבל מה שאנחנו אומרים ג״כ ונתתי אינו מובן לכאורה אלא היינו ע״י שאומרים תחלה לאהבה את ה׳ אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. והיינו מסירת נפש ולא בשביל שלא יהא כופר בה׳ ממש אלא היינו ביטול היש וגסות הרוח שבאדם שאמרו רז״ל כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשירה (בסוטה דף ה׳ ע״א) שהוא בבחי׳ אשירה ממש שעושה את עצמו ליש ודבר נפרד מיחודו ית׳, וצריך להיות בבחי׳ ביטול ומסירת נפש לה׳ והיינו כמו שנודע ממאמר מודים אנחנו לך שההודאה היא אליו ית׳ דכולא קמיה כלא חשיב וכל מה שלמטה מטה הוא יותר כלא ולא כמו שנראה בערכנו שהבריאה היא יש מאין ונראה לעינינו גשמיות העולם ליש ודבר נפרד כו׳ כמ״ש במ״א. וע״י ביטול זה נמשך ומתגלה יחוד אור א״ס ב״ה ממש בנפשו ויכול לומר ונתתי שאור א״ס ב״ה המתגלה בו הוא הוא המדבר בו וכמ״ש במ״א בפ׳ ואתחנן גבי ק״ש, והוא כענין ודברי אשר שמתי בפיך שדבר ה׳ ממש הוא בפיו. וע״ד זה תמצא במאמר רז״ל אלו ואלו דברי אלהים חיים שמה שב״ש אומרים וב״ה אומרים וכן דברי אביי ורבא אין זה דבריהם ממש אלא דבר ה׳ שבפיהם, וכמו שאמר המגיד להבית יוסף אני המשנה המדברת בפיך. וזהו ענין התורה. אך המצות הם בקיום מצות המלך דוקא. והנה מבחי׳ מלכותו ית׳ הוא חיות כל העולמות בעלי גבול במקום ובזמן מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור כל עולמים בחי׳ מקום דור ודור בחי׳ זמן ואין בחי׳ מקום וזמן שייך אלא בבחי׳ מלכותו ית׳ מלך מלך וימלוך. אבל בא״ס ב״ה עצמו לא שייך בחי׳ זמן ומקום כלל (וכמ״ש בסש״ב ח״ב פ״ז). והנה עסק התורה נקרא בצלמנו שהוא בבחי׳ למעלה מן הזמן משא״כ המצות שהן בבחי׳ מלכות נקרא כדמותנו ושייך בהם לשון הזמן, לכן קיום המצות תלוי בזמן וקרבנות תלויין בזמן בהמ״ק משא״כ עסק התורה אינו תלוי בבהמ״ק וכהן ובגדי כהונה  כלל, ואף שהתורה הוא פי׳ המצות מ״מ במחשבה ודבור עדיין הוא בבחי׳ רוחניות אבל המצות הם במעשה הגוף בפו״מ: ד והנה זה לעומת זה עשה אלהים שכמו שנפש האלהית מתחלקת לעשר כחות שלשה שכליים ושבע מדות דקדושה, כך יש ג״כ בקליפה כמו חכמה דקדושה יש כנגדה חכמה דקליפה חרטומי מצרים וכן חכמים המה להרע (בירמיה סי׳ ד׳) וכיוצא בשאר כחות הנפש. וזהו כלל שבסטרא דקדושה הכל בבחי׳ ביטול אליו ית׳ חכמה כח מה משא״כ חכמה דקליפה היא בחי׳ יש. וכמ״ש ע״פ בעלי במות ארנון. וזהו מארז״ל ישראל שבחו״ל כו׳, כי ארץ ישראל נק׳ ארץ כנען לשון הכנעה וביטול (עמ״ש סד״ה ויהי בשלח פרעה) משא״כ כשהוא בבחי׳ גסות הרוח ויש הוא כמו עובדי עבודת כוכבים בטהרה הם שענין עובדי כוכבים ומזלות הוא כמ״ש וראית את השמש ואת הירח כו׳ והשתחוית להם כו׳. והנה כתיב ממגד תבואות שמש שהשמש משפיע לתבואות הארץ וכן כל צבא השמים שהם המזלות אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה כו׳. אלא שהשתחוי׳ להם אסור מפני שמחשבים אותם ליש ודבר שהם המשפיעים ובאמת אין השפעתם מצד עצמם אלא שהם כלי ההשפעה שבהם ועל ידם עוברת ההשפעה וכן כל עבודת כוכבים שעושה עצמה ליש ודבר אלא דקרו ליה אלהא דאלהא. משא״כ סטרא דקדושה היא בבחי׳ ביטול שאין עוד מלבדו וא״כ מי שנמשך אחר גסות רוחו להחשיב עצמו ליש הרי הוא כעובד עבודת כוכבים בטהרה. דהיינו מי שנמשך אחר בגדי כבוד להתפאר בפני בני אדם כי כבוד חכמים ינחלו כתיב ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת שהכבוד הנמשך לבחי׳ חכמה כח מ״ה הוא בבחי׳ ביטול משא״כ שאר כבוד של עוה״ז שהוא יש הוא מסטרא דקליפה. ובזה יובן מה שאמרו רז״ל כך הוא דרכה של תורה פת במלח כו׳ אם אתה עושה כן אשריך בעוה״ז כו׳. ולכאורה אינו מובן מהו העוה״ז בזה אלא הענין שכאשר ישים אל לבו ההכנעה וביטול אליו ית׳ שבזה שורה עליו עונג עליון כנ״ל. אין לך עוה״ז גדול מזה. ועל זה אמרו יפה שעה אחת כו׳. אבל כשנמשך אחר תענוגי עוה״ז הרי ממשיך עליו סטרא דקליפה ומלביש א״ע בגדים צואים וכשישים אל לבו שהקליפות סבבוהו לא יהי׳ לו תענוג מעוה״ז כלל משא״כ כשפת במלח תאכל כו׳ ישמח לבו ויגל כי אין לו לבוש מסטרא דקליפה ומבגדים הצואים. אך מי שפגם והעביר את הדרך בהמשיך את לבו אחר היש והגסות, העצה היעוצה לצעוק אל ה׳ בצר לו צעק לבם שיהא הלב צועק בקרבו מקרב איש ולב עמוק איך לא שם לנגד עיניו אור א״ס ב״ה הסובב כל עלמין שלפניו כחשיכה כאורה ורוחניות וגשמיות שוין וימלא בושה וכלימה וכמ״ש ולא נבוש לעולם ועד. וכמשל מי שהולך ערום בלא הודע לו שיש אנשים רואים אותו ואח״כ כשרואה שהאנשים רואים אותו יתמלא בושה, כן ויותר מכן יש ליבוש מאור א״ס ב״ה הסובב כל עלמין דכתיב בי׳ את השמים ואת הארץ אני מלא. (ועמ״ש מזה בד״ה מנורת זהב). ועל זה נאמר כי לא יראני האדם וחי בחייו אינו רואה אבל בשעת מיתתו רואה והיינו כדי שיתמלא בושה וכלימה בראותו ה׳ נצב עליו ורואה במעשיו ועי״ז ישוב בתשובה שלימ׳ לפניו את פניך ה׳ אבקש דהיינו לבקש פנימיות ה׳ גילוי אור א״ס ב״ה ממש דהיינו להחזיר פנים בפנים כנ״ל וכמים הפנים כתיב וזרקתי עליכם מים טהורים י״ג מכילין דרחמי שהם בחי׳ פנימיות והן מקור התורה ולכך ממלא כל הפגמים שפגם בתורה. כמ״ש אנת הוא ממלא כל שמהן ואנת הוא שלימו דכולהו ועי״ז וטהרתם. והנה על בחי׳ החזרת פנים בפנים נתקנו כל עשרת ימי תשובה כנגד עשר כחות הנפש שבכל יום נתקן כח אחד שביום ראשון נתקן בחי׳ החכמה דהיינו מה שהלביש נפשו בחכ׳ דקליפה שהוא בחינת יש ע״ד מ״ש ראיתי איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו יבא לבחי׳ ביטול כח מה עד שביום  עשירי הוא יום כיפור נתקן בחי׳ התנשאות, ועל דבר הנ״ל נק׳ עליית המל׳ שהוא מ״ש לך ה׳ הממלכה בבחי׳ ביטול, לכן ביום הכפורים אסור באכילה ושתיה ונעילת הסנדל שהן הכל בחי׳ הלבשת היש ולהיות בבחי׳ ביטול ממש אליו ית׳, ועד״ז הן כל הכריעות והשתחוואות שביום כפור שנופלים על פניהם להיות בבחי׳ בטול. והנה יש ב׳ מיני גסות הרוח בחי׳ חיצוניות שיודע בעצמו ערכו השפל ואעפ״כ מחשב א״ע ליש ודבר בעיני הבריות, ויש בבחי׳ פנימיות שהוא בחי׳ עצמיות הגסות שדרכו ישר בעיניו והוא באמת חשוב גם בעיני עצמו. והנה על בחינה הא׳ נאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם עליכם דייקא. דהיינו מה שעליכם מבחוץ. ועל הבחינה הב׳ אמר מכל חטאתיכם דהיינו חטאת פנימיות שלכם לפני ה׳ תטהרו. פי׳ לפני ה׳ קודם בחי׳ הוי׳. כי התורה היא שמותיו של הקב״ה יו״ד היא חכמה אורייתא מחכמה נפקת. אבל ע״י התשובה מעומקא דליבא ממעמקים קראתיך ה׳ שממשיך בחי׳ הוי׳. ואז תטהרו מסטרא דקליפה בכדי שלא יהא העלם והסתר מאור א״ס ב״ה הסובב כל עלמין. וזהו שנתנו לוחות אחרונות ביום כיפור גילוי אנכי ה׳ אלהיך. אנכי ממש ובזה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני פי׳ שזהו הבטחה שלא יהיו אלהים אחרים מעלימים ומסתירים את בחי׳ פנימיות כי עונותיכם מבדילים כו׳. אך ביום כיפור הוא בהעלם כי לוחות אחרונות נתנו בצנעה אבל הגילוי הוא בשמחת תורה שמחה של תורה דהיינו גילוי מקור התורה והוא גילוי עונג העליון ב״ה:

אחרי מות, ג׳

ביאור הדברים בענין לטהר תטהרו. הנה חיי צער תחיה היינו מהתבוננות מגדולת א״ס ב״ה שכשמו כן הוא אין לו סוף כו׳ ממילא יחיה חיי צער על מה שרחוק מאור פניו ית׳ ותהיה זאת נחמתו אשריך וטוב לך בעוה״ז ע״י עסק התורה שהיא חכמתו ושם התלבשות אור א״ס ממש בחכמה ונמצא מתלבש גם הוא בלבושו של הקב״ה ונעשה יחוד א״ס בנפשו, וזהו יחוד קב״ה ושכינתי׳ וכמבואר בזהר בענין יחוד זו״נ שהמלאכים מכסים היחוד בגדפין (והובא בפע״ח שער הקדישים פ״א. ועיין בע״ח שער הארת המוחין פ״ב ועיין מזה ג״כ במק״מ סוף חלק א׳ בהשמטות ד״ה בראשית). וכיסוי זה הוא נמשך מבחי׳ או״א כו׳ דהיינו שנמשך מקיף אחד לשניהם לצורך היחוד וכך הוא בעסק התורה נמשך מקיף עליון שמקיף גם את נפשו להתכלל בבחי׳ אור א״ס בבחי׳ יחוד ע״י מקיף א׳ הכולל ב׳ הבחי׳. ועתה נבוא לביאור לבושי׳ כתלג חיוור איתא בזהר שהי״ג ת״ד נק׳ לפעמים ג״כ בשם לבושי׳ כתלג חיוור. אך האמת הוא שעיקר הלבוש הוא החשמל ולא החשמל המפסיק בין אצילות לבי״ע כי זהו מחיצוניות בינה והוא בנוגה שמבחי׳ שבה״כ אלא הוא החשמל עליון המקיף כל האצילות דהיינו שהתלבשות גבורה דעתיק במו״ס הוא ע״י מקיף זה (בלקוטי הש״ס מהאריז״ל דט״ז ד״ה לכי ומעטי איתא וז״ל כי יש מסך בין עולם לעולם כו׳ ויש בין הא״ק לאצילות מסך וכן בין האצילות לבריאה כו׳ וכל המסכים נק׳ מקיפים עכ״ל, והנה הרמ״ז ר״פ אמור דפ״ח סע״ב גבי כשמן הטוב על הראש כתב שגם כתר אריך נחשב מעולם א״ס כו׳ ועיקרו של אצילות מתחיל ממו״ס שהיא חכמה דאריך עכ״ל וא״כ ענין התלבשות גבורה דעתיק במו״ס הוא ענין ההמשכה מאור א״ס בראשית האצילות וע״כ התלבשות זו הוא ע״י מקיף זה ומסך הנ״ל ואפשר שזהו ג״כ ענין קרומא דאוירא כו׳ ע׳ בע״ח שער א״א פ״ז שזהו ענין רקיע המבדיל בין מים למים ומזה יובן ג״כ ענין סלסלה ותרוממך שנתבאר לעיל דענין ההתרוממות הוא מבחי׳ לבושי׳ כתלג לבחי׳ ומדרגת שער רישי׳ כו׳ והיינו כי שער רישי׳ הוא מבחי׳ כתר אריך שהוא מעולם א״ס שלמעלה מהמסך ומהאצילות כו׳). וע״ז נאמר לבושי׳ כתלג חיוור כמו שלג שתחלת הווייתו ממים ונקפא ונעשה שלג ואח״כ חוזר ונפשר ונמס  והיה למים וזהו חכמה בראש חכמה בסוף, והוא ע״ד משל כמו משלי שלמה או כמו שהרב מסביר שכל להתלמיד ע״פ משל שכשעומד התלמיד על כוונת רבו במשל זה ומבין השכל עצמו הנה נעשה אצלו ג״כ בחינת חכמה כמו שהיה אצל רבו החכמה מתחלה רק שבאמצע נגלד ונקרש לפי שהחכמה לא היתה נתפסת בשכל התלמיד כמות שהי א בעצמה בשכל הרב רק ע״י משל, וכך הוא בחי׳ לבוש עליון הוא בבחי׳ שלג שנגלד ונקרש עצמיות החכמה לבלתי הגלות נגלות כמות שהיא בעצמה רק אח״כ חוזר ונמס והיה למים בחי׳ חכמה אצל הנבראים ועל ענין זה נאמר משליך קרחו כפתים כו׳ ישב רוחו יזלו מים מגיד דבריו ליעקב שלהיות מגיד דבריו ליעקב שהוא מבחי׳ יזלו מים נעשה ע״י הקרח שנגלד ונקרש כעין הקרח וכך הוא בענין השלג, אלא שהשלג הוא בהתחלקות טיפין טיפין כי להיות יורד ההשפעה מוכרח להיות ע״י התחלקות וכמו שנודע מגבורות גשמים שיורדים ע״י התחלקות שאל״כ היו מבול ח״ו, וגם י״ג ת״ד נק׳ בחי׳ לבושים על דרך זה שההארה היורדת דרך השערות שהם חלולים הנה השערות הם בחי׳ לבושים והן בבחי׳ פירוד והתחלקות בבחי׳ שלג ונק׳ חיוור ששרש ההשפעה עצמה היא בחי׳ חסד (וגם השלג יש בו תוקף הלבנונית יותר מבחי׳ עמר נקא וכמ״ש במ״א ע״פ הנותן שלג כצמר). ומים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך (אלא שיורדים בבחי׳ צמצום והתחלקות ההשפעה לפירורים): ב והנה מבחי׳ לבושיה כתלג חיוור נמשך בחי׳ שער רישיה כעמר נקא אלו הן פרטי ההלכות שבגשמיות כמו כל מסכת יומא שכל הרעש של הכה״ג שהוא פורש משאר העם ונכנס לפני ולפנים והיה רק פעם א׳ בשנה והי׳ צריך חמש טבילות ועשרה קידושין וכל העבודה הוא שמזה מדם הפר ומדם השעיר באצבע אחת למעלה ושבע למטה ומונה אחת ואחת כו׳. והנה כח זה שיש בגשמיות דם הפר והשעיר להיות נוגע להמשכת אור א״ס ב״ה הוא דרך בחי׳ שערות שהם המשכות מצומצמות שהשערה היא המשכה להיות גילוי אור א״ס למטה ג״כ אך היינו דוקא ע״י ביטול ומס״נ. ועל דרך זה היה לימוד תנאים ואמוראים וכל עסק רשב״י היה בנגלה כ״ד קושיות וכ״ד פירוקים וגם בכל פרק מפרקי המסכתות שבש״ס נזכר ר״ש ואפילו בכלים ובנגעים ועוקצין והי׳ פטור מתפלה לפי שכל עסק תורתו היה עד״ז וכמ״ש ודברי אשר שמתי בפיך. אך אין כח זה אלא בתורה עצמה, אבל המצות הן מצות המלך שהוא ביטול היש לאין שיהיה יש ויהיה בטל ומל׳ נק׳ בשם לבוש כמ״ש ה׳ מלך גאות לבש שלהיות בחי׳ מל׳ ועל מי מולך הלא כל עצמיות הנבראים וחיותם הוא מבחי׳ מל׳ ואיך שייך לשון מלוכה, אלא כל ענין מל׳ הוא למעלה רק בחי׳ לבוש שנעשה לבוש והסתר להיות בחי׳ מל׳ וכמ״ש כי שמש ומגן ה׳ אלקים שבחי׳ אלקים הוא בחי׳ המל׳ היא בחי׳ מגן שהיא בחי׳ לבוש (ועמ״ש בד״ה יונתי בחגוי מענין יפתי וע׳ סד״ה ועשית בגדי קדש ובד״ה יביאו לבוש מלכות) רק בשרש העליון המצות הם גבוהים יותר שהמצות הן מבחי׳ גולגלתא ותורה היא בחי׳ מוחא, אלא שלפי שהמצות הם גבוהים יותר אינם יכולים להיות בבחי׳ התגלות כ״א בבחי׳ לבוש שהוא בחי׳ חיצוניות ומקיף, אבל התורה שהיא בחי׳ מוחא נעשית בחי׳ מזון ותורתך בתוך מעי (וע׳ באגה״ק ד״ה איהו וחיוהי ועמ״ש בד״ה מזמור שיר חנוכת הבית מענין מזון ולבוש כו׳). והנה כדי להיות המשכת המצות למטה הוא רק כמו כן בבחי׳ שערות ושער רישיה כעמר נקא שעי״ז נמשך למטה בכה״ג כמו בסדר עבודת יוהכ״פ הנ״ל וגם זה הוא ע״י ביטול כי כה״ג נק׳ כהנא רבה בחי׳ ביטול רק לפי שזה הביטול הוא ביטול היש לכן תלוי בזמן ובמקום בקדשי קדשים דוקא, אבל התורה אע״פ שהוא איש זר ולומד בלילה דלאו זמן הקרבה היא אעפ״כ מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב בזמנו ובמועדו.  לפי שהתורה היא בבחי׳ אין ממש והיינו לפי שעיקר לימוד התורה ברעותא דליבא תליא מילתא שיהיה בטל במחשבתו ודבורו וזה יכול להיות בעסקו בתורה, אבל במצוה בעשיי׳ גשמית ע״י הגוף העושה אין זה ביטול ממש רק ביטול היש לאין שהוא עושה ומקיים מצות המלך שזהו בחי׳ עבד שהוא נפרד משא״כ עסק התורה הוא בבחי׳ בן, וזהו אם כבנים אם כעבדים כו׳. אך הנה זה לעומת זה עשה האלקים וכל סטרא דקליפה הוא רק בחי׳ יש הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם וכבוד חכמים ינחלו. שמי שהוא בבחי׳ חכמה כח מ״ה אין הכבוד עושה אותו יש ולכן מפני שיבה תקום וכן ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד כו׳, משא״כ מי שאינו בבחי׳ כח מ״ה יכול להיות נמשך לבו אחר הכבוד ונעשה יש וגס רוח. וזהו עיקר ע״ז שמחשיב א״ע ליש דקרו לי׳ אלקא דאלהא ולכן ארז״ל מי שיש בו גסות הרוח כו׳. והנה כמו שבקדושה יש ב׳ בחי׳ תורה ומצות שהן פנימיות וחיצוניות כנ״ל כך ג״כ לעומת זה יש ב׳ דברים חיצוניות ופנימית חיצונית היינו גסות בבחי׳ לבושים ומקיפים, ופנימית היינו תאוות זולל וסובא והכל הוא בנוגה שחיצונית שלה רע ופנימית טוב ולפעמים עולה הכל ונכלל בטוב, ולפעמים להפך כמ״ש בסש״ב פ״ז. והנה בחי׳ הפנימית יכולים להפך בעצמם מרע לטוב כמו איש אשר בסובאי יין וזוללי בשר אם למחר מתפלל בכח האכילה הרי הרע עצמו מתהפך לטוב ונעשה מרע טוב, אבל החיצוניות ולבושי׳ אינו נעשה מהם דבר טוב שיוכל לקבל הכבוד להיות נתפס בתוכו שלא יהיה יש. ולכן כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם עליכם דוקא מה שהוא בחינת מקיף יכפר יקנח ויעביר לגמרי ואת רוח הטומאה אעביר כי תעביר ממשלת זדון. אבל מכל חטאתיכם פנימית שבכם לפני הוי׳ תטהרו בעצמיכם והיינו לפני הוי׳ דהיינו ממעמקים קראתיך הוי׳ כאדם הקורא לחבירו שיבא אצלו כך קוראין וממשיכים בחי׳ הוי׳ ע״י ממעמקים עומקא דליבא שצועק הלב בקרבו והיא בחינת א״ס שבנפשו שעי״ז מעורר בחי׳ א״ס שממעמקים למעלה משם הוי׳. והיינו דוקא ביום הזה הוא יוהכ״פ עליית המל׳ להיות פב״פ שהמל׳ היא מקור הנבראים ומחיה אותם ועתה היא עולה לקבל פנים עליונים דא״ס את פניך הוי׳ אבקש, ולכן אין עולים לתורה ביוהכ״פ רק ששה לפי שהמל׳ שהיא בחי׳ שביעית עלתה למעלה. (ועיין בפי׳ לפני הוי׳ בזהר ח״ג ס״ז א׳ וע״פ פי׳ המק״מ שם בשם הרח״ו מובן כמשנ״ת כאן דלפני היינו למעלה יותר כו׳, אכן בזהר תרומה דק״ע ע״ב פי׳ כי מלפני הוא בחי׳ שלמעלה משם הויה אבל לפני היינו בחי׳ מלכות שהיא בחינת שקודם לשם הויה מלמטה למעלה, וגם לפי׳ ההוא אין סתירה למש״כ דהוא בחי׳ ממעמקים שלמעלה משם הוי׳ כי הנה יוהכ״פ הוא עליי׳ המל׳ בעתיק. א״כ ב׳ הפי׳ עולים בקנה אחד שהבחי׳ מל׳ שהיא לפני שם הוי׳ ממטה למעלה עולה ביוהכ״פ לבחי׳ א״ס שלמעלה משם הוי׳ ולכן עי״ז תטהרו גם אתם והיינו כמ״ש בזהר תצוה דקפ״ה ע״ב ע״פ כי ביום הזה יכפר. יכפר ביום הזה וינקי ליה בקדמיתא וכל דא עליכם ופי׳ במק״מ תחלה יתוקן מדת המל׳ שנק׳ היום הזה ואח״כ ישראל והיינו שע״י עליי׳ המל׳ בא״ס עי״ז יתוקנו כל הפגמים כי אנת הוא שלימותא דכולהו) (ועיין עוד ע״פ כי ביום הזה כו׳ בזהר ויקרא ט״ו ב׳ ובפ׳ אחרי ס״ב ב׳ ס״ד א׳ ובפ׳ אמור דק״ב האזינו דר״צ סע״ב):

==אחרי מות,  ד׳==

ביאור הדברים ע״פ כי ביום הזה יכפר הנ״ל, הנה נקדים ענין בגדי לבן דכה״ג שעבודת יוהכ״פ הוא בבגדי לבן. והנה הן היו מפשתן דייקא וכמ״ש כתנת בד קדש ילבש ומכנסי בד כו׳. בגדי קדש הם. וע׳ בזהר פ׳ ויחי דרי״ז א׳ ובפ׳ פקודי דף רל״ט א׳ ובגמרא בזבחים דף י״ח ב׳ דאמר קרא בד דבר העולה מן הקרקע בד בבד. ופרש״י שם קנה יחידי מכל גרעין ואין ב׳ קנים עולים מגזע אחד, משא״כ  בשאר כל מיני צמחה כמו חטים ודגן שכמה שבלים עולין מחטה אחת. והענין לפי שבחי׳ בד היינו שנמשך מעולם האחדות, ועד״ז יובן ענין קרבן קין דכתיב ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה׳ וארז״ל זרע פשתן היה. והיינו לפי שהוא בחי׳ בד (ועיין בלק״ת פ׳ קדושים באזהרת שעטנז והנה קין העלה כו׳ ובזח״ב תצוה קפ״א ב׳ ובזח״ג קדושים פ״ז א׳). ולכן היה הכה״ג צ״ל לבוש ביוהכ״פ בעבודת היום בבגדי בד דייקא כי אז הוא נכנס לפני ולפנים בעולם האחדות לכפר על כל פשעי בנ״י וכמ״ש ונסלח כו׳ והיינו בבגדי פשתן דוקא. וזהו ענין הוי׳ בדד ינחנו. פי׳ בדד הוא בחי׳ לבדו כמו קודם שנברא העולם וכמ״ש במ״א (ועמ״ש סד״ה וארא אל אברהם בענין בחי׳ יחיד וסד״ה להבין הענין שתפלת הבעל עסק כו׳ יחוד או״א כו׳ משא״כ למעלה מעלה בחי׳ אנכי כו׳ וע׳ בסש״ב ח״ב פ״ט בהג״ה. וע׳ עוד מענין בד בלק״ת פ׳ צו גבי מדו בד ובע״ח שער א״א פ״ה ועיין בר״ח שער התשובה פ״ג ובמא״א אות ב׳ ס״ד ועיין מ״ש במ״א גבי עד הגל). ולכך הן בגדי לבן, כי בחי׳ הלובן אינו כשאר הגוונים. כי הוא בחי׳ עצמיות של הדבר ואין כאן דבר נוסף רק עצם הדבר לבד. משא״כ שאר הגוונים שהם צבע שצובעים בו אדום ירוק. שהצבע אדום הוא דבר נוסף על עצם הדבר שהיה לבן עד״מ ועכשיו ע״י הצבע נעשה אדום, ונמצא זהו הרכבה על עצם הדבר משא״כ גוון לבן שהוא עצמי ואינו צבע ומה שמכבסים בגדי פשתן בלשון אשכנז (בלייחט לאייווענט) היינו רק שע״י זה יתוסף ויתגלה עצם הלבנונית והנמשל מזה כי הנה ידוע ענין אורות וכלים שקודם שנאצלו הכלים לא שייך לומר על שפע אור א״ס שהוא קרוב לחסד יותר מחכמה. כי לאו מכל מדות אלין איהו כלל. רק אחר שהכלי הגביל את האור נעשה התמונה בהאור להיות אור החסד או אור הגבורה שאז נק׳ הספירה בשם זה דוקא משא״כ האורות בעצמן הן בחי׳ בלי מה בלי מהות כו׳ שהאור מעין המאור למעלה מעלה ממהות מדות ואפילו ממהות חב״ד כו׳ כנודע. וזהו ענין ההפרש שבין גוון לבן לשאר הגוונים. שבחי׳ לבן שהוא גוון עצמי ואין כאן דבר זולת עצם המהות זה הוא למעלה בחי׳ האורות כמו שהם בעצמן קודם שנתלבשו בכלים שע״ז מורה המראה לבן שההארה והגילוי הוא אור א״ס ממש פשוט בתכלית הפשיטות, אבל כשהאורות מתלבשים בכלים ונעשה בחי׳ אור בכלי החסד או בכלי הגבורה שהכלי מגבלת האור הפשוט ועושה בו תמונה כמו הגוון והצבע ירוק או אדום הנעשה על דבר הפשוט כו׳ שנצבע אותו הדבר הפשוט. להיות ירוק סומק כו׳ אש ומים חו״ג כו׳ (ועמ״ש במ״א ע״פ אם בחקתי תלכו בענין ההפרש שבין אותיות החקיקה שהם מיניה וביה ובין אותיות הכתב שהדיו הוא דבר נוסף כו׳, דלכאורה זהו קרוב להפרש המבואר כאן בין לבן לשאר הגוונים ממש): והנה התלבשות האורות בכלים הוא כדי שעי״ז יומשך מהאור התהוות העולמות ובעלי גבול וזהו רבות עשית כו׳ נפלאותיך ומחשבותיך אלינו כו׳ פי׳ שכדי שיומשך מהאורות דע״ס שהם בחינת נפלאותיך ומחשבותיך אלינו דהיינו בבי״ע עצמו מספר רבוא רבבות הצמצומים והיינו בחי׳ הכלים כו׳ וכלים מכלים שונים כו׳. ודרך כלל הכלים הוא ציור אדם כמ״ש בצלמנו כדמותינו והיינו חב״ד חג״ת נה״י. ונה״י מתלבשים בעשייה עד שעי״ז נמשך מחכמה דאצי׳ להתלבש ג״כ בעשייה וכמארז״ל טפה זו מה תהא עליה חכם כו׳ והיינו ע״י רבבות צמצומים כנ״ל וכ״ז אינו אלא לפי שהאור החכמה נתלבש בגוון וכלי. משא״כ האור כמו שהוא פשוט כו׳ וזהו ענין בגדי לבן כנ״ל. ולכן לענין אבל לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים בלבד. (וע׳ בלק״ת פ׳ ויחי): ב והנה להבין ענין בגדי בד קודש לכה״ג ביום הכפורים דייקא יום הסליחה. יש להקדים ענין הידוע שע״י קיום התורה ומצות  ממשיכים אורות פנימים ואורות מקיפים, כי הנה אורייתא מחכמה נפקת ושרשה ממו״ס דא״א שהיא נק׳ בחי׳ אור פנימי כמ״ש בע״ח שער א״א פ״ד מו״ס דא״א הנק׳ חכמה והוא סוד אור פנימי והמצות הן נמשכות מגולגלתא דא״א שהוא בחי׳ אור מקיף (כמ״ש בע״ח שם ובפרק ג׳ ועיין בע״ח שכ״ב ספ״ו). ואע״ג שעל התורה נאמר לבושיה כתלג חיוור הרי שהתורה היא ג״כ בחי׳ לבוש ומקיף. הענין כי לבושיה כתלג חיוור קאי על י״ג ת״ד שהם נעשים לבושים וחופפים על או״א שלכך נק׳ או״א דאצי׳ הנסתרות לה׳ וכנודע דהנסתרות היינו י״ה שהם או״א ומה שנק׳ נסתרות היינו לפי שהם מחופים ומכוסים בדיקנא דאריך, ואע״פ שהדיקנא היא נמשכה ממו״ס [והרמ״ז בפ׳ בראשית דף ח׳ כ׳ בשם הפע״ח שהדיקנא מאירה ומתכוננת מג׳ מוחין חב״ד היושבין לעילא בגולגלתא כו׳ אשר כ״ז הוא למעלה מאו״א דאצילות]. אך עכ״ז השפלתה הוא יותר למטה להיות ג״כ לבוש לאו״א דאצילות. ופי׳ וענין הלבוש היינו כמו עד״מ האותיות המלבישים את השכל שאע״פ שע״י האותיות מתגלה השכל שהרב מסביר לתלמידו השכל ע״י האותיות היינו פשוטו של השכל אבל פנימי׳ ועומק השכל אינו מתגלה ממש בהאותיות כ״א מוסתר ונעלם בהם בבחי׳ הסתר והעלם. ולכן ארז״ל דלא קאים אינש אדעתי׳ דרביה עד ארבעין שנין והיינו מפני שעומק השכל של השפעת הרב היה עדיין בבחי׳ הסתר והעלם ממנו אלא שאעפ״כ אחר ארבעים שנין קאים לפי שמ״מ היה דעתיה דרבי׳ בבחי׳ מקיף עליו שמוסתר ומלובש בתוך האותיות שקבל מרבו בבחי׳ הסתר והעלם. ואחר מ׳ שנין נמשך מהעלם אל הגילוי. נמצא מובן מזה שהאותיות שהם לבושים היינו שמסתירים שהפנימי׳ לא יתגלה רק החיצונית נמשך ומתגלה. ויובן זה עוד ג״כ מענין מארז״ל בסנהדרין דל״ה הטעם שאין דנין בע״ש וגומרין באחד בשבת משום דמינשי טעמייהו ואע״ג דשני סופרי הדיינים עומדים לפניהם וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין, פרש״י דמ״מ לבא דאינשי לא כתבי כו׳ ונשכח מלבו ישובו לטעמו כו׳, והיינו לפי שפנימית הסברא אינו מתגלה כלל מתוך האותיות כ״א מוסתר ונעלם. ועד״ז גם המשל מלביש השכל אלא שהוא לבוש המעלים יותר מהאותיות. וזהו ענין לבושיה כתלג כמו השלג שנקפא המים ונעשה שלג ואח״כ חוזר ונמס והיה למים. כך הלבוש מעלים על פנימי׳ החכמה שאינו מתגלה להמקבל כ״א עומד עליו מלמעלה בבחי׳ הסתר ומקיף אלא שזהו בשעת ההשפעה, אמנם אח״כ יו כל להיות נמשך גם הפנימית מההעלם אל הגילוי. וכמשל התלמיד דאחר מ׳ שנין קאים אדעתיה דרביה כנ״ל. וזהו ענין שהשלג היה אח״כ למים כו׳ כבראשונה [ועמ״ש בפ׳ שלח לך בד״ה ויאמרו כו׳ טובה הארץ בענין עגולים ויושר]. וזהו ענין שי״ג ת״ד נק׳ לבושיה כתלג חיוור שהם נעשים ג״כ לבושי׳ לאו״א דאצילות. כי הנה אע״פ שהלבוש הוא נשפל להיות נמוך יותר מהשכל אבל באמת שרשו מלמעלה מהשכל המלובש בו, וכמ״ש במ״א מענין שלמה ששבח גודל חכמתו היה מ״ש וידבר שלשת אלפים משל [עיין מזה ר״פ לך לך בד״ה הנה אברם כו׳ ע״ש. ובד״ה והבדילה הפרוכת ובפ׳ מקץ בביאור על מארז״ל מזוזה מימין ונ״ח משמאל]. ולכך הדיקנא דאריך ששרשה ממו״ס שהיא למעלה מאו״א דאצי׳ היא דוקא שנעשית לבוש לאו״א כו׳, וכמו בגשמיות הזקן מתחיל לצמוח אחר עשרים שנה לפי שאז מאירים המוחין דגדלות וכמארז״ל ולמכור בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים שנה וכמ״ש במ״א. נמצא שערות הדיקנא אף שהן בחי׳ שערות לבד עכ״ז הרי הן באין ונמשכין ממוחין דגדלות שלמעלה מהמוחין שיש לו בתחלה קודם עשרים שנה. ולכן ג״כ הסריס אין לו זקן לפי שאין בו כח ההולדה והיינו לפי שלהיות ההולדה וההשפעה הוא נמשך מהתחזקות המוחין והסריס שחסר בו כח זה אין לו זקן. וכן נשים שדעתן קלות אין להם זקן כו׳. וזהו ענין שהתורה  ששרשה ממו״ס נק׳ ג״כ לבושיה דהיינו בחי׳ הדיקנא שהיא לבוש לאו״א אבל מ״מ בשרש התורה במו״ס היא בחי׳ או״פ. והנה זה לעומת זה התאוה והכבוד הם פנימיים ומקיפים דנוגה כי התאוה להיות בסובאי יין וזוללי בשר זהו מזון ואו״פ דנוגה. והכבוד וגסות הרוח בלבישת בגדי כבוד זהו מקיפים דנוגה והוא זלעו״ז נגד הפנימיים ומקיפים דקדושה [ועמ״ש בד״ה זאת חנוכת המזבח כו׳ בענין הבו לה׳ כבוד] הנמשכים ע״י תורה ומצות שיסוד הקדושה הוא בחי׳ ביטול לאור א״ס ב״ה והמצות הם בחי׳ המשכה מלמעלה למטה שלכך נק׳ כל המצות ע״ש צדקה. צדקת פרזונו בישראל. משמיא מיהב יהבי כו׳ בחי׳ או״י וגם בחי׳ או״ח הוא ביטול עצמותו שמואס בחיי עוה״ז. משא״כ בחי׳ נוגה שהוא בחי׳ יש הפך הביטול וזהו התאוה והכבוד, ואצ״ל דבר איסור גמור ח״ו שהם פנימים ומקיפים דג״ק הטמאות שלמטה מטה מנוגה כו׳: ג והנה ענין יום הכפורים יום התשובה להיות מחילת עוונות הוא ע״י התגלות והמשכת הארה גדולה ועצומה מאור א״ס ב״ה מה שלמעלה מעלה אפילו ממקיפים ופנימיים הנמשכים ע״י תורה ומצות שעי״ז מתמלאים הפגמים שבתורה ומצות. וענין הארה עצומה זו היינו כי הנה מבואר למעלה דהמקיפים ופנימיים נמשכים מגלגלתא ומוחא דא״א וזהו ענין ההמשכה שע״י התורה ומצות אך ביוהכ״פ יום התשובה הוא התגלות עתיקא קדישא סתימא דכל סתימין שלמעלה מבחי׳ גלגלתא וכתר דא״א. ונק׳ מקור התענוגים וכמ״ש בזהר פ׳ אמור דק״א א׳ כתיב כי עמך הסליחה וכתיב כי עמך מקור חיים. פי׳ מקור חיים הוא מקור התענוגים שלמעלה מבחי׳ גלגלתא ומו״ס שהוא בחי׳ הרצון עליון והחכמה עילאה. כי רק הארה מבחי׳ התענוג נמשך ומתלבש בהרצון והוא פנימית הרצון כו׳ (ועמ״ש ע״פ ואהיה אצלו אמון). ולכן בהגלות בחי׳ עצמות התענוג עליון ע״ק הוא ממלא כל הפגמים שבמקיפים ופנימיים דגלגלתא ומו״ס, וע״ז ארז״ל במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. ועיין בזהר ויקרא די״ו ע״א מאן ישוב, ישוב ע״ק לאתגלייא כו׳. וזהו ענין יוהכ״פ ולכן הכהן גדול שעל ידו נמשך המשכה עליונה זו נאמר בו בד קדש ילבש. והם בגדי לבן שהוא גוון עצמי היינו גילוי עצמיות התענוג שהוא פשוט דהיינו שהוא למעלה מבחי׳ התענוג שמתצמצם להיות מלובש בחכמה, וכמ״ש במ״א כי מקור התענוג הוא בחי׳ עצמותו ית׳ ואינו עד״מ התענוג שלמטה באדם שהתענוג הוא מאיזו דבר שחוץ ממנו כמו מלמידת חכמה או איזה מאכל משא״כ בו ית׳ שאין לך דבר שחוץ ממנו ובחי׳ התענוג שבו היינו שהוא עצמו בחי׳ תענוג. אלא שנמשך ע״י צמצום ומתלבש אח״כ בחכמה ולכן בחי׳ בגדי בד קדש זהו גילוי עצמיות התענוג שאז הוא פשוט שאינו מורכב ומלובש עדיין בשום דבר כו׳ עד״מ. ועוד זאת כמ״ש הלק״ת בד נמשך מת׳ עלמין דכסופין שהם בחי׳ אורות שפע הענג העליון הנמשכים מע״ק כו׳. ונק׳ עובר לסוחר שהוא מבחינה שלמעלה  מהכתר וגלגלתא שהוא בחי׳ מקיף לשון סחור והמשכה זו הוא מלמעלה יותר מהמקיפים הנ״ל. (וכמ״ש במ״א בד״ה וישלח יעקב הנ״ל). והכה״ג שלובש בגדי בד קדש אשר הבגדים הם המקיפים היינו שמבחי׳ בד קדש שלמעלה מהמקיפים יומשך להיות בחי׳ מקיף דהיינו מה שמשם ממש נמשך למלאות כל הפגמים שבמקיפים ופנימיים דקדושה כנ״ל וזהו כענין עובר לסוחר שעוברים ונמשכים בבחי׳ סוחר שהוא בחי׳ מקיף כנ״ל. וזהו ענין ויעבור דיג״מ הרחמים. והנה פי׳ יכפר עליכם לטהר אתכם היינו מהמקיפים דנוגה כמו מהכבוד וגסות שמהם ליכא בירור והעלאה כ״א להיות מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך כו׳, משא״כ מבחי׳ הפנימיים דקליפה כמו התאוה בסובאי יין וזוללי בשר מאחר שנעשה מזה חיות פנימי בגוף הנה יוכל להתעלות אח״כ כשמתפלל בעומקא דליבא כו׳, וע״ז נאמר מכל חטאתיכם תטהרו אתם לא כן מהמקיפים. ועד״ז היה ג״כ בקרבנות ב׳ דברים זריקת הדם והקטרת אימורים. הקטרת אימורים החלב עם היותו אסור להדיוט עולה ונכלל באלקות ע״י אש שלמעלה שהיה יורד בדמות אריה אור י״ה מבחי׳ שם מ״ה כו׳ וזהו ענין בירורי הפנימיים ע״י התשובה. וזריקת הדם הוא בחי׳ התעוררות גבורות עליונות ממקור הגבורות דתהו להיות עי״ז כלייה להמקיפים דנוגה כו׳. וזהו כי ביום הזה יכפר. מאן דלית ליה שם ידיע והוא למעלה מבחי׳ סוכ״ע וממכ״ע. והיינו ע״י ממעמקים קראתיך כו׳: ולתוספות ביאור. בענין הארה עצומה זו שלמעלה ממקיפים ופנימיים דגלגלתא ומו״ס. הענין הוא כי הנה למעלה מהתהוות הכלים אין שייך בחי׳ א״פ וא״מ כלל. ששייכות ענין א״פ וגם אור מקיף הוא רק כשנתהוו בחי׳ הכלים אז שייך ענין א״פ המלובש בהכלי. ואור מקיף שהוא מקיף על הא״פ והכלי. משא״כ בלמעלה מהתהוות הכלים כו׳ אין שייך שם כלל בחי׳ א״פ וא״מ. וכמ״ש במ״א בפי׳ כי גאה גאה. פי׳ גאה הוא מלשון התנשאות מה שלמעלה מן הכלים שאינו יכול להתלבש בשום כלי כלל כ״א מאיר בבחי׳ מקיף מלמעלה והוא בחי׳ סוכ״ע. אבל אעפ״כ מאחר שנק׳ סוכ״ע הרי יש לו שייכות לבחי׳ עלמין דהיינו בחי׳ אור מקיף שיש לו שייכות עם הכלים אבל א״ס ב״ה הוא גאה על גאה שהוא רם ומתנשא על המקיף והפנימי סוכ״ע וממכ״ע כו׳ ואינו בגדר עלמין כלל. וזהו בחינת אתה הוא ה׳ לבדך. לבדך דייקא שאין שייך לומר סובב לבחי׳ עלמין כו׳. וע״ז נאמר ה׳ בדד ינחנו בבחי׳ הוא לבדו הוא כמו קודם שנברא העולם כו׳. מה שאין לו שייכות לבחי׳ עלמין וכלים לא בבחי׳ א״פ ולא בבחי׳ א״מ. לכן הכה״ג צ״ל ג״כ לבוש בגדי בד קדש להמשיך מבחי׳ בד קדש בחי׳ בגדי כהן מקיפים עליונים, וזהו ג״כ הענין שביוהכ״פ נכנס הכה״ג לפני ולפנים לבית קדש הקדשים. אשר סוכ״ע נק׳ קדש ומובדל שאינו מתלבש כו׳ אכן קדש הקדשים הוא מה שלמעלה מבחי׳ סוכ״ע כו׳ וע״י גילוי מבחי׳ זו מתמלאים כל הפגמים שבמקיפים ופנימיים דקדושה כו׳: